לאחר מתן פסק הדין, במסגרתו נפסקו לתובעת הוצאות בסך כולל של 150,000 ₪ וכן – במסגרת הסכמה – סך 490,000 ₪ + מע"מ משוערכים כפי שנקבע בפסק הדין, עתרה התובעת לביטול החיוב האגרה (מחצית שניה) או הפחתתה ביחס לסכום של 490,000 ש"ח. לחילופין, עתרה לחיוב הנתבעת בסכום האגרה.

לשיטת התובעת, ההסכמה של הצדדים לתשלום 490,000 ₪ + מע"מ מהווה תיקון תביעה והמומחה שמונה הינו מעין מגשר ולכן יש לבטל החיוב באגרה ו/או לצמצמה לפי 490,000 ₪ (סכום התביעה גבוה בהרבה). למצער, טוענת התובעת כי לא טענה לתשלום מחצית השניה של האגרה במסגרת טיעוניה ולפיכך יש להוסיף סכום זה לפסק הדין.

הנתבעת מתנגדת לבקשה והגישה תגובה מפורטת. אף הוגשה תשובה.

דין הבקשה דחיה.

המומחה שמונה מטעם בית המשפט אינו מגשר, אלא מומחה, ולא קיים כל הליך גישור. טענה זו טוב לה יותר שלא נטענה. אף הטענה כי סכום התביעה צומצם ל – 490,000 ₪ חסרת בסיס. הוסכם על הצדדים במסגרת הסדר פשרה כי הנתבעת תשלם סכום זה ולא נתבקש תיקון סכום התביעה. לפיכך, הבקשה לביטול החיוב האגרה או חלקה נדחית.

אשר לבקשה להוספת סכום ההוצאות לפסק הדין. אכן, התובעת לא טענה בטיעוניה בענין המחצית השניה של האגרה, אך העובדה שלא עשתה כן הינה לכל היותר מחדל שלה, ואין פירושה כי היא יכולה לעשות כן כעת.

מעבר לכך, פסק דין שניתן הינו סופי, ואין כל מקום או בסיס לתיקונו, שכן לא מדובר כלל בטעות סופר. לא ברור כיצד יכולה להיות טעות מצד בית המשפט כאשר בעל הדין כלל לא טוען לחיוב הצד שכנגד באגרה.

זאת ועוד, היה על התובעת לשלם את המחצית השניה של האגרה בהתאם לתקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, 20 ימים לפני דיון ההוכחות, שהתקיים ביום 19.7.15, והעובדה שהפרה את הוראות התקנות בהקשר זה, ובית המשפט לא שם ליבו לכך, אינה מקנה לה זכות לטעון דבר בהקשר זה כעת, נהפוך הוא.

לו היתה התובעת נוהגת כדין ומשלמת את המחצית השניה טרם ההוכחות, היתה מן הסתם מודעת לכך וטוענת בהקשר זה בסיכומיה.

הבקשה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח.

ניתנה היום, ט' תשרי תשע"ו, 22 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.