נתבעים 1, 2 ו-4

1. ביום 16.2.07 נפטר מר סמיר חורי (להלן – "המנוח"), אשר התובע הינו עזבונו, באמצעות אשתו, בתחנת משטרת עכו.

פטירת המנוח ארעה בשעה שעוכב לחקירה ע"י שוטרי הנתבעת 2, בחשד למעשה מגונה שביצע המנוח, קודם לעיכובו כאמור, בנתבעת 7.

עובר לעיכובו, היה המנוח מעורב באירוע אלים, בו לקחו חלק הנתבעים 3-6, ואשר נסיבותיו המדויקות שנויות במחלוקת בינם לבין הנתבעות 1 ו-2 (להלן – "הנתבעות"), אף בינם לבין עצמם.

2. ביום 6.10.11 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים 5 ו-7. ביום 1.2.11 נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-6.

3. השאלות שבמחלוקת הן שתיים: אחריותם של הנתבעים הנותרים (1, 2 ו-4) למותו של המנוח, וככל שיקבע כי קיימת אחריות כאמור – גובה נזקו של העיזבון.

4. בהחלטה מיום 1.1.12, שניתנה על יסוד הסכמת הצדדים, נקבע כי הצדדים יגישו סיכומיהם, ויינתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק, ללא צורך בחקירת עדים.

סיכומי התובע הוגשו ביום 3.6.12. סיכומי הנתבע 4 הוגשו ביום 4.9.12. סיכומי הנתבעות הוגשו ביום 20.9.12.

5. סיבת המוות

5.1 בדו"ח המכון לרפואה משפטית, אשר ביצע נתיחת גופת המנוח (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן, להלן – "דו"ח הנתיחה"; כל הנספחים המפורטים להלן צורפו לכתב התביעה המתוקן), נקבע הגורם לפטירה -

"על סמך תוצאות הנתיחה, בגופתו של מר סמיר חורי, שנת לידה 1954 ובהתחשב בתוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית, הריני לחוות דעתי, כי מותו נגרם, קרוב לוודאי, מכשלון חריף של הלב, על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים (של הלב), עם לב מעט מוגדל ומורחב, ייתכן עקב הפרעה קטלנית של קצב הלב שלא בהכרח מותיר סימנים מקרוסקופיים (הנראים בנתיחה) או מיקרוסקופיים...

לא ניתן לשלול אפשרות שלחץ ומתח נפשי בעקבות חקירת משטרה תרמה להפרעת קצב הלב.

עובר למותו היה תחת השפעת אלכוהול בכמות בינונית – גבוהה.

דימום בשכבה הפנימית של הקרקפת נגרם מחבלה קהה ככל הנראה ישירה (מכה) ולא תרם למוות.."

מכאן, שהמנוח נפטר בעקבות לחץ ומתח נפשי אשר גרמו להפרעה בקצב ליבו, כאשר המנוח סבל – כעולה מהבדיקה הפתולוגית – ממחלת לב קשה.

5.2 אין חולק, כי המנוח נפטר בטרם הוחל בחקירתו ע"י שוטרי הנתבעת 2, בסמוך לאחר שהובא לתחנת המשטרה:

כך, בהתאם לסיכום ממצאי בדיקה – ועדה בודקת 22/07 מיום 13.5.07 (נספח ד1, להלן – "דו"ח הבדיקה"), עוכב המנוח לחקירה לאחר השעה 22.55, ובשעה 23.10 "נרשמה במד"א קריאתה של יומנאית ת. עכו לשלוח ניידת מד"א לתחנה" (סע' 5 ו-13 לדו"ח הבדיקה וסע' 3 לפרק הממצאים בדו"ח);

וכן ראו דו"ח פעולה שנערך ע"י השוטר ברוש סאסו ביום 17.2.07 בשעה 4.45 לפנות בוקר (נספח ה2 ש' 10-17), והודעת המתנדב במשמר האזרחי, דימיטרי אייבזוב, שערכה ביום 17.2.07 בשעה 1.35 בלילה (נספח ה19 בש' 12-21, נספח ה20 ש' 2-3).

5.3 לכן, טענת ב"כ אשתו של המנוח, במכתביו לנתבעת 2 (נספח א1) ולמכון לרפואה משפטית (נספח א3), כי המנוח שהה בעת פטירתו בתא מעצר או תחת חקירה, אינה נכונה.

5.4 גם קביעת המכון לרפואה משפטית בדו"ח הנתיחה, כי הפרעת קצב הלב ארעה "בעקבות חקירת משטרה" אשר תרמה לה, אינה נכונה.

אך אין לקביעה זו כל חשיבות: מדו"ח הנתיחה ברור, כי סיבת המוות הייתה "לחץ ומתח נפשי", והשאלה מה מקורו של לחץ ומתח זה היא שאלה העומדת להכרעה בפני בית המשפט.

ברור, כי רופאי המכון לרפואה משפטית לא נכחו בתחנת המשטרה ואין להם כל ידיעה על האירועים שאירעו עובר לפטירה, מלבד העובדה שהמנוח נפטר בעת שהיה בתחנת משטרה.

המסקנה של רופאי המכון, כי המוות נגרם בעקבות החקירה, אינה אלא עדות סברה, אשר אף התובע אינו מנסה להיאחז בה; אין בכתב התביעה או בסיכומי התובע כל טענה כי המוות נגרם בעקבות חקירת המנוח, באשר חקירה כאמור לא התקיימה, והטענה במכתבים שנשלחו עובר להגשת התביעה ע"י ב"כ התובע, נזנחה למעשה בהגשת התביעה.

6. הגורם ללחץ ומתח נפשי – סיבה ותוצאה

כדי להבין מדוע התרחשה התוצאה המצערת, יש לבחון את האירועים שקדמו לה, ולבדוק האם יש בהם כדי להסבירה.

6.1 מההודעות שהוגשו עולה, כי המנוח אסף את הנתבעת 7 מטירת הכרמל בערב יום פטירתו (16.2.07), השניים נסעו לעכו, לבקשתה של הנתבעת 7, שם שהו בדירת ידידי המנוח.

ראו: הודעת הנתבע 5 מיום 17.2.07, נספח ג2 לכתב התביעה המתוקן ש' 14-19, הודעת הנתבעת 7 מיום 17.2.07, נספח ג9 ש' 9-11, ש' 13-20, הודעת הנתבע 6 מיום 17.2.07, נספח ג13 ש' 3-6.

6.2 על שארע בדרך לעכו, ולאחר מכן בדירת ידידי המנוח נמצאה עדותה היחידה של הנתבעת 7 (נספח ג9-ג12). מהודעתה עולה הטענה, כי המנוח ביצע בה מעשה מגונה, וכי אמרה לנתבע 5 כי המנוח 'נוגע בה בכוח' (נספח ג10 ש' 35-36, ש' 48-49, ש' 51-53, נספח ג11 ש' 63-65).

התביעה ניסתה להשתיק טיעון זה ולהעלימו, אך לא מצאתי בטיעוניה כל הכחשה של טענות הנתבעת 7 כנגד המנוח.

מנגד, ובניגוד לטענות הנתבעים 3-6 בהודעותיהם, לא היה כל אונס, אף הנתבעת 7 הכחישה הטענה לגבי אונס (לעדויות הנתבעים 3-6 ראו: הודעת הנתבע 3 נספח ג16 ש' 8-9, הודעת הנתבע 4 נספח ג1 ש' 2, הודעת הנתבע 5 נספח ג5 ש' 22-23 ו-28, והודעת הנתבע 6 נספח ג14 ש' 11-12; להכחשת הנתבעת 7 את עניין האונס ראו בהודעתה נספח ג11 ש' 58).

6.3 מדו"ח הפעולה שערך השוטר סאסו בסמוך לאחר פטירת המנוח, וכן מההודעה שמסר במסגרת בדיקת האירוע ע"י הנתבעת 2 (נספחים ה1 ו-ה25) עולה, כי השוטר אמר למנוח במפורש שהוא "מעכב אותו לתחנה מאחר ויש חשד למעשה מגונה או אונס הקשורה לעבירת מין" (כך במקור; ש' 1-3 בנספח ה25).

6.4 מכאן, שהמנוח עוכב לחקירה בחשד לעבירת מין, והוא ידע שזאת סיבת עיכובו.

6.5 אין כל ספק בידי, כי העובדה שהמנוח ידע שהוא מעוכב לחקירה במשטרה בשל חשד לביצוע עבירת מין, יצרה אצל המנוח מתח.

מסקנה זו היא אך הגיונית ומתקבלת על הדעת בנסיבות: המנוח היה אדם בן 53, נשוי (אשתו, כזכור, היא התובעת בשם עזבונו), והוא נמצא כאשר בחורה כבת 19 ברכבו. גם אם לא עשה המנוח לנתבעת 7 דבר מהנטען על ידה, די בעובדות אלה כדי להביא כל אדם לכדי מתח נפשי.

6.6 מובן, שאין בעובדה שהשוטר הודיע למנוח שהוא מעוכב לחקירה כאמור כדי להביא לחיובן של מי מהנתבעות. פעולה זו, קרי: לעכב אדם החשוד בעבירה חמורה, לשם חקירתו, וכן להודיע לו הטעם לעיכובו כאמור, היא מחובתו של השוטר, והוא לא יכול היה, אף לא ראוי היה, כי יפעל אחרת.

6.7 ואולם אינני סבורה, כי הודעת השוטר למנוח על עיכובו לחקירה בשל חשד לביצוע עבירת מין גרמה ללחץ ולמתח הנפשיים של המנוח אשר הביאו למותו, אף אינני סבורה כי ההודעה תרמה ללחץ הנפשי בו כבר היה המנוח שרוי בעת שניתנה.

6.8 מהראיות שהוגשו ברור שהיה גורם קודם ואחר, משמעותי ביותר, אשר הביא את המנוח למתח הנפשי, אשר יחד עם מחלת הלב ממנה סבל, גרם למותו.

6.9 בהתאם להודעות הנתבעים 3-6, לפחות שלושה מהם (הנתבעים 3, 4 ו-5) רצו לעבר רכבו של המנוח ואחריהם שוטרים שהגיעו למקום (הודעת נתבע 3 נספח ג17 ש' 24-25, הודעת נתבע 4 נספח ג1 ש' 5, הודעת נתבע 5 נספח ג6 ש' 38, הודעת נתבע 6 נספח ג14 ש' 20, 28).

6.10 הנתבעים 3-6 טענו, כולם, כי איש מהם לא הרים יד על המנוח, אך ברור שהדבר אינו אמת, וזאת הן נוכח עדויות השוטרים, נוכח הפללת חלק מהנתבעים ע"י חבריהם הנתבעים האחרים, אך במיוחד נוכח דו"ח הנתיחה, בו צוין, כי נמצאו ממצאים למכות.

6.11 אמנם, בהתאם לדו"ח הנתיחה, לא היוו המכות שקיבל המנוח, הסיבה למוות, ואולם אך הגיוני להסיק, כי העובדה ששלושה אנשים, אחריהם שוטרים, עטים על רכבו של אדם חולה לב, חלקם מכים אותו, מנסים להוציאו מהרכב בכוח, וצועקים עליו, שעה שאישה צעירה, שאיננה אשתו, יושבת עימו ברכב, תגרום לאותו אדם למתח נפשי גדול ביותר.

6.12 כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-6 נמחקה. מכאן שאין טענה שנתבעים אלה היו שותפים להכאת המנוח. כנגד הנתבע 5 ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

6.13 הנתבע 4 מוסר בהודעתו (נספח ג1-ג3) כי הוא רץ במהירות לרכבו של המנוח, אך כשהגיע לרכב רק הרים קצת את קולו על המנוח, לאחר שהכניס את ראשו לתוך הרכב, בו עדיין ישב המנוח, ואח"כ פתח את דלת הרכב, ואז נמשך מהמקום ע"י השוטרים.

גרסתו של הנתבע 4, כפי שהיא בהודעתו, חסרת אמינות לחלוטין: אדם אינו נוסע כל הדרך מטירת כרמל לעכו, כדי לסייע לבחורה נאנסת, וכאשר הוא פוגש ב"אנס", והוא הראשון שמגיע אליו, הוא 'קצת' מרים עליו את הקול, ולא נוגע בו כלל, למרות שהתקרב אליו קרבה רבה מאד (כאמור, הנתבע 4 הודה, כי הכניס את ראשו לתוך הרכב), ולמרות שלא היה איש שיכול לעצור אותו באותם רגעים.

6.14 מהודעתו של הנתבע 5 עולה, כי הנתבע 4 הגיע ראשון לרכב (נספח ג6 ש' 59), והנתבע 5 גם אמר -

"ואני רואה אותו [את המנוח – ר.ב.] נילחם עם הידיים ודני מנסה להוציא אותו מהרכב.. אני ראיתי אותו תופס את הנהג מהחולצה מנסה למשוך אותו מחוץ לרכב וגם ראיתי שהוא תופס אותו בצוואר (החשוד מתאר בידיים שלו משיכה בצוואר) וראיתי את הנהג מתגונן מדני והרים את הידיים שלו ואומר לא עשיתי כלום והיה מבוהל מאד"

(ג6 ש' 61-65; ההדגשה שלי – ר.ב.).

6.15 המסקנה המתחייבת היא כי הנתבע 4 היה שותף להכאת המנוח, והתנהגותו האלימה כלפי המנוח, יחד עם הנתבע 5, פיסית ומילולית, גרמו למנוח למתח נפשי כבד, אשר בסופו של דבר, וזמן קצר לאחר מכן, הביאו למותו.

7. אחריות המדינה והמשטרה - כללי

טוען התובע, כי הנתבעות לא מנעו את הכאת המנוח ע"י הנתבעים האחרים או מי מהם, ולכן הן נושאות באחריות לתוצאה הקשה.

עוד טוען התובע, כי הנתבעות לא שמרו על המנוח היטב עת היה מעוכב לחקירה בתחנת משטרת עכו, וגם משום כך הן נושאות באחריות.

אין בידי לקבל את טענות התובע, על שני חלקיהן, למעט אחריות מופחתת, שאני מוצאת לייחס לנתבעות בכל הנוגע לטענה הראשונה.

8. שמירת המנוח בתחנת המשטרה (הטענה השנייה)

8.1 לגבי אירועים בתחנת המשטרה, אני סבורה, כי המנוח לקה בליבו באופן פתאומי, בלא שהיו לדבר כל סימנים מקדימים, והתמוטט תוך דקות ספורות מרגע הגעתו לתחנה. השוטרים שהיו במקום לא יכלו לעשות דבר כדי למנוע זאת, אף עשו כל שיכלו לעשות, קרי: הזמינו אמבולנס אשר הגיע במהירות למקום.

8.2 העובדה שהמנוח היה חולה לב, לא הייתה ידועה לשוטרים.

בהתאם למסמכים שצורפו ע"י הנתבעות 1-2 לסיכומיהם, ובפרט חוות דעת רפואית של המוסד לביטוח לאומי אודות המנוח מיום 8.8.01 בה נרשם מפיו של המנוח, "אין בעיות עם הלב", ייתכן ובעיית הלב שלו כלל לא הייתה ידועה גם למנוח עצמו. על כל פנים, הדבר לא נטען בכתב התביעה אף לא בסיכומי התובע.

השוטרים לא יכלו להעלות על דעתם, שהאירוע האלים, שקדם להבאתו למשטרה, בו הותקף ע"י מספר אנשים, ואשר לא גרם לו לפציעות חמורות (בדו"ח הנתיחה צוין כי נמצא דימום פנימי, ללא סימני חבלה חיצוניים), יביא להפרעה חריפה בקצב לבו, ולמותו כפועל יוצא מכך.

8.3 השוטר שהסיע את המנוח ברכבו של המנוח לתחנה (סאסו) ציין, הן בדו"ח הפעולה שערך זמן קצר לאחר פטירת המנוח והן בהודעתו, כי בדרך לא גילה המנוח כל סימן מצוקה, אף הודה לשוטר, שלקח אותו מהמקום בו הותקף. השוטר והמנוח שוחחו ביניהם בדרך.

8.4 כאשר הגיעו לתחנה המנוח ביצע פעולה של הרמת חלון רכבו, שלא נסגר. המנוח ביקש כוס מים, הלך לבדו לשתות במתקן המים (קולר), חזר, התיישב על הכסא ואז התמוטט.

8.5 מדו"ח הבדיקה עולה באופן ברור, כי המנוח התמוטט בתוך חמש עשרה דקות בלבד מאז שהסתיים האירוע בתחנת הרכבת: בשעה 22.55 עוכב לחקירה ובשעה 23.10 הזמינו השוטרים אמבולנס לתחנה.

העובדה שהמנוח נמצא פיסית בתחנת משטרה שעה שלקה בליבו, בפרט כאשר הוא נמצא שם מסיבות אשר לכאורה הן מוצדקות (קרי: הצורך לברר האם בוצעה עבירה חמורה, פעולה שברור שלא היה מקום לעשותה בתחנת הרכבת או ברחוב), היא כשלעצמה, אין בה כדי להטיל אחריות כלשהי על מי מהנתבעות.

9. הגנה על המנוח בתחנת הרכבת (הטענה הראשונה)

אשר לטענה בדבר אחריות הנתבעות באי מניעת תקיפתו של המנוח ע"י חלק מהנתבעים בתחנת הרכבת:

9.1 אין חולק, כי הנתבעים 3-6 הזמינו את המשטרה, במטרה למנוע מהמנוח מלפגוע בנתבעת 7.

בפועל, הנפגע היה המנוח עצמו, וזאת מידיהם של הנתבעים 4 ו-5, כמפורט לעיל.

9.2 סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פק' הנזיקין") קובע –

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות ... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

בסע' 36 לפק' הנזיקין נקבע –

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

אין מחלוקת, כי חובתן של הנתבעות להגן על אזרחי המדינה מפני עבירות העלולות להיות מבוצעות בהם בכלל, בפרט עבירות המבוצעות בפועל, אל מול עיני השוטרים, כפי שארע במקרה דנן (וראו גם: סע' 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, המגדיר תפקידיה של משטרת ישראל).

שאלה היא האם יכלו הנתבעות לצפות את תקיפתו של המנוח ע"י הנתבעים 4 ו-5, והאם יכלו למנעה.

ויוזכר, כי התקיפה הפיסית עצמה לא הביאה למותו של המנוח, אלא האירוע בכללותו, לרבות התנפלותם של הנתבעים 3, 4 ו-5 על המנוח, הוא שגרם למנוח למתח נפשי, אשר הוביל למותו בסופו של דבר.

9.3 לשאלה, האם יכלו הנתבעות לצפות תקיפתו של המנוח בידי הנתבעים 4 ו-5, דומני כי התשובה היא בחיוב: ארבעה אנשים חמומי מוח נוסעים בשתי מכוניות כל הדרך מטירת כרמל לעכו, עוצרים באמצע הכביש, ורצים לעבר רכב משטרה שראו באקראי, צועקים כי אישה נאנסת, וכי הם נוסעים לעצור את ה"אנס". לאחר מכן, עומדים אותם אנשים, יחד עם אנשי המשטרה, ומחפשים יחד עם רכבו של "האנס", וכשאחד מהם מזהה את הרכב, רצים האנשים לעברו.

כל בר דעת, בפרט שוטרים מנוסים כשוטרי משטרת ישראל, צריך היה להבין כי "תפיסת האנס", בנסיבות המתוארות לעיל, לא תעשה בדרכי נועם, וזאת בלשון המעטה.

9.4 התשובה לשאלה, האם יכלו הנתבעות למנוע את אירוע ההתנפלות על המנוח, מעט יותר מורכבת:

הדרך היחידה בה ניתן היה לעצור את הנתבעים 3, 4 ו-5 הייתה אם היו השוטרים מגיעים מהר יותר מהם אל הרכב, ועוצרים בעצמם את המנוח, לפני שהנתבעים 4 ו-5 הגיעו אליו, ותוך יצירת חיץ בין המנוח לנתבעים האחרים, או אם מראש היו השוטרים מונעים מהנתבעים 3, 4 ו-5 מלרוץ אל הרכב.

9.5 נוכח אפשרות זו, קשה להעריך אחריות הנתבעות, ואני סבורה, לאחר ששקלתי מכלול העובדות, וכפי שאפרט להלן, כי הנתבעות נושאות באחריות חלקית ביותר בשיעור של 10% בלבד להתנפלות הנתבעים 3-5 על המנוח.

9.6 מחד, וכפי שצוין לעיל, השוטרים צריכים היו לצפות להתרחשותו של אירוע אלים במפגש שבין המנוח לנתבעים. מאידך, ברור כי לשוטרים היו שניות ספורות כדי להקדים ולהגיע לרכב המנוח לפני הנתבעים, או דקות ספורות, בטרם אותר הרכב, כדי להרחיק את הנתבעים מהמקום.

9.7 מהודעתו של הנתבע 5 (נספח ג6 ש' 53-54) וכן מדו"ח הבדיקה (סע' 3-5 בעמ' 1-2) עולה, כי משבוצעה קריאה ע"י השוטרת, הגיעו שלוש ניידות משטרה למקום בתוך דקות ספורות ביותר.

הן השוטרים והן הנתבעים ידעו באיזה רכב מדובר, ושניהם באותה מידה יכלו לאתרו. בפועל, מי שראה את הרכב ראשון היה מי מהנתבעים 3-5, וכך הקדימו הנתבעים 3-5 את השוטרים בריצה לעברו.

9.8 לתחנת הרכב בעכו הגיעו כאמור שלוש ניידות (סע' 5 לדו"ח הבדיקה, עמ' 2), ומכאן שמספר השוטרים עלה על מספר הנתבעים 3-5 (שלושה במספר), אף בפועל, כשהגיעו השוטרים לרכבו של המנוח, עלה בידיהם לחצוץ בין המנוח לנתבעים 4 ו-5, שכבר הספיקו להכות את המנוח.

9.9 במכלול נסיבות זה, אני סבורה כי היה סיכוי, המוערך על ידי ב-10%, שבמאמץ רב יותר של השוטרים שהיו במקום, ניתן היה למנוע ההתנפלות על המנוח.

אינני סבורה כי יש מקום לחיוב בשיעור גבוה יותר, הואיל ואין חולק כי השוטרים לא עמדו מנגד, עת הפליאו הנתבעים 4 ו-5 מכותיהם במנוח, אלא דלקו אחרי הנתבעים 3-5 בריצה לעבר רכבו.

10. אשם תורם

10.1 להפחתת אחריותם, טענו הנתבעות והנתבע 4 לאשמו התורם (עד כדי 100% אליבא דנתבעות) של המנוח.

10.2 אינני שותפה לסברה לפיה העובדה שהמנוח שהה עם אישה צעירה ממנו בשלושה עשורים מהווה 'עוולה' ממנה לא תצמח ליורשיו זכות תביעה, בהיותה התנהגות פסולה, בלתי חוקית או בלתי מוסרית.

10.3 טענות מסוג זה, שהועלו ע"י כל הנתבעים בסיכומיהם, הן צדקנות לשמה, ומוטב היה אלמלא נטענו.

אנו חיים במדינה חופשית, כל אדם רשאי לבחור את סגנון חייו האישי. גם הנתבעת 7, שלא הייתה קטינה או חסרת אחריות משפטית אחרת, בחרה לשהות במחיצת אדם המבוגר ממנה, מסיבותיה. אין כל מקום לביקורת, בוודאי שלא משפטית, בעניין זה, אף אין מקום להטלת אחריות בנזיקין.

10.4 השאלה, האם נעברו ע"י המנוח עבירות מין כלפי הנתבעת 7 אם לאו, אינה חד משמעית, כמפורט לעיל, ולא ניתן לדעת האם היה המנוח מועמד לדין בגין ביצוע עבירות מין אלמלא נפטר, בוודאי שלא ניתן לדעת האם היה מורשע בהן.

כך או אחרת, החוק במדינתו אינו קובע גזר דין מוות לאדם מבוגר, המתרועע עם אישה צעירה, גם אם איננה אשתו, אף אינו קובע עונש כזה על עבריין מין שהורשע בדין.

10.5 לטעמי, מותו של המנוח נבע מהתנהלותם המתלהמת של הנתבעים 3-6, מאזלת ידן של הנתבעות 1-2 (בשיעור המופחת שנקבע לעיל), ואינני מוצאת לייחס לו כל אשם תורם בנסיבות.

11. התוצאה של האמור עד כה, היא שלנתבע 4 אחריות מלאה לנזקים שנגרמו לתובע, וכי לנתבעות, ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים שחויבו בתיק זה עד כה, אחריות בשיעור של 10% בלבד לנזקים.

12. הנזקים

בשונה מהפירוט הרב שהובא ע"י התובע להוכחת אחריות הנתבעים, לא הובאה ע"י התובע כל ראיה לנזקים שנגרמו.

12.1 אבדן השתכרות בשנים האבודות

בכתב התביעה המתוקן נטען באופן סתמי, כי המנוח עבד והשתכר סך של 3,000 ש"ח בחודש עובר לפטירתו.

התובע לא צירף ולו תלוש שכר בודד של המנוח או כל אסמכתא אחרת על הכנסה מכל מקור שהוא, אף בתצהיר שהוגש ע"י אשתו של המנוח ביום 14.9.11 לא נטען דבר לגבי הכנסות המנוח עובר לפטירתו, בוודאי שלא צורף כל מסמך בעניין.

לסיכומי הנתבעות צורפו מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי מהם עולה טענת המנוח עצמו, כי הוא אינו מסוגל לפרנס את משפחתו.

מכאן, שלא הוכח כל אבדן השתכרות בשנים האבודות של המנוח, ואין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה.

12.2 אבדן שירותי בעל

ראשית יאמר, כי התביעה דנן הוגשה כתביעת עיזבון, ולא כתביעת תלויים. התובע הוא עזבונו של המנוח, "באמצעות" אשתו.

שנית, לא הובאה כל ראיה באשר לנזק בגין שירותי עזרה בבית ע"י המנוח, אף לא נטען מהן העבודות אותן ביצע המנוח בבית, ואשר בעטין תזקק אשתו לעזרת צדדים-שלישיים-בתשלום כעת.

לפיכך, לא מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה; אציין, כי לו היה נטען בתצהיר אשתו של המנוח, בדבר פעולות בסיסיות שביצע המנוח כאמור לעיל, ייתכן והיה מקום לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. אך משלא נטענה כל טענה עובדתית בעניין זה, אין מקום לפיצוי.

12.3 הוצאות לוויה וקבורה

הגם שמדובר בראש נזק מיוחד, שיש להוכיחו בראיות, ולמרות שלא הובאה כל ראיה גם בעניין זה ע"י התובע, אך הואיל ואין ספק כי למנוח נערכה לוויה והוא הובא למנוחות, הוצאו הוצאות בגין כך.

לכן מצאתי לקבוע פיצוי על דרך האומדנא בסך של 10,000 ש"ח.

12.4 נזק לא ממוני: כאב וסבל, אבדן הנאות חיים וקיצור תוחלת חיים

"באשר לנזק הבלתי ממוני לעיזבון, על דרך העיקרון יש לקובעו לפי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי וכאבו וסבלו של התובע הנידון, וככלל, השיקולים הנלקחים בחשבון לעניין הערכת כאב וסבל הינם אופי הפגיעה, עוצמתה ומשכה (ראו: אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר – מאמרים חלק ג' 21, 61 (2003)"

(מתוך: ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל, ניתן ביום 5.6.12, להלן – "פרשת סושרד").

עוד צויין, בפרשת סושרד –

"לטעמי, במישור המעשי, להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין "קיצור תוחלת חיים" לבין "כאב וסבל", באשר שני ראשי נזק אלה - בצירוף ראש הנזק של "אבדן הנאות חיים" - מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני... בקביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרה של מות הניזוק, על בית המשפט להתחשב הן בגילו של הניזוק-המת, קרי, בקיצור תוחלת החיים, והן בנסיבות הפטירה... על רקע זה, ועל מנת לפשט את הדברים, רצוי לטעמי כי במסגרת "הסל" של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים הנ"ל (כאב וסבל - קיצור תוחלת חיים – אבדן הנאות חיים) מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם"

(חוות דעתו של כב' השופט עמית, בעמ' 19 לפסק הדין).

בפרשת סושרד קבע בית המשפט המחוזי פיצוי בגין כאב וסבל למנוחה בסך של 100,000 ש"ח, קביעה שלא שונתה ע"י בית המשפט העליון, אף כי נקבע כי בנסיבותיו של אותו מקרה (אלימות ואונס עובר לירי הכפול שהביא למות המנוחה), הקביעה היא על הצד הנמוך. בין הצדדים באותו הליך הוסכם על פיצוי בגובה של 450,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת חיים (המנוחה שם הייתה בת 40 במותה).

בע"א 7969/09 עמיר ואח' נ' חברת חשמל ואח', שניתן ביום 12.5.11, קבע בית המשפט המחוזי פיצוי בגין כאב וסבל למנוח (אשר נפגע בשריפה ונפטר כשבועיים לאחר הפגיעה, ככל הנראה לאחר שסבל ייסורים קשים) בסך של 600,000 ש"ח, וכן פיצוי בגובה של 400,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת חיים (המנוח שם היה בן 56 במותו); בית המשפט העליון לא התערב בקביעות אלה, וציין כי המדובר בסכומים שנפסקו 'על הצד הגבוה'.

המנוח כאן היה בן 53 במותו; יש לזכור כי המנוח היה חולה לב, אך לא הובאה כל חוות דעת רפואית מטעם מי מהנתבעים, המצביעה על קיצור בתוחלת חייו מסיבה זו (שאינה קשורה לאירועים נשוא התביעה).

על יסוד האמור לעיל, הסכומים המקובלים בפסיקה, דוגמת המקרים שהובאו לעיל, ובשים לב לנסיבותיו של האירוע דנן, קרי: תקיפה אלימה, אשר ארכה, להערכתי ומהעדויות שהובאו, פחות מדקה אחת, תקיפה שהביאה להפרעת קצב אשר גרמה, רבע שעה או עשרים דקות מאוחר יותר, במהלכן לא סבל המנוח כלל, למוות כמעט מיידי של המנוח (המנוח נפטר תוך דקות ספורות מרגע שהתמוטט), אני קובעת פיצוי לא ממוני לתובע בסכום של 400,000 ש"ח.

13. סוף דבר

13.1 הנתבע 4

על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע 4 בתשלום הסך של 410,000 ש"ח לתובע.

כן אני מחייבת את הנתבע 4 בהוצאות התובע בסך של 5,000 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

הואיל והמדובר בתביעת עיזבון, ומאחר ולא צורף צו ירושה או צו קיום צוואה, התשלום יבוצע ליורשים עפ"י צו הירושה, או לזוכים עפ"י צו קיום הצוואה, וזאת בתוך 30 יום מיום שיימסר לב"כ הנתבע 4 צו כאמור, שאם לא כן, ישאו הסכומים הנקובים לעיל הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

13.2 הנתבעות 1 ו-2

נוכח חלקן של הנתבעות בנזק, כפי שנקבע לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הסך של 41,000 ש"ח לתובע.

כן אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך של 500 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

הואיל והמדובר בתביעת עיזבון, ומאחר ולא צורף צו ירושה או צו קיום צוואה, התשלום יבוצע ליורשים עפ"י צו הירושה, או לזוכים עפ"י צו קיום הצוואה, וזאת בתוך 30 יום מיום שיימסר לב"כ הנתבעות צו כאמור, שאם לא כן, ישאו הסכומים הנקובים לעיל הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

חיובי הנתבעים 1, 2 ו-4 חופפים זה לזה, אף הינם חופפים לחיובי הנתבעים 5 ו-7 בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 6.10.11.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.