א. מבוא

1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינה של כב' השופטת רויטל באום מיום 24.9.2012 בת.א. 15684-12-08 (להלן: "פסק דין קמא ובית המשפט קמא בהתאמה").

2. ערעור אחד הוגש במסגרת תיק ע"א 32786-11-12 על ידי מדינת ישראל (להלן: "מדינת ישראל") ומשטרת ישראל (להלן: "המשטרה") באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (להלן: "ערעור מדינת ישראל").

בערעור זה טענו המערערות כי שגה בית המשפט קמא משהטיל עליהם בפסק דינו אחריות כלשהי, אפילו הייתה זו אחריות מופחתת, לפטירת המנוח שעזבונו הוא המשיב מס' 1 בשני הערעורים (להלן: "העזבון").

3. הערעור השני הוגש על ידי המערער מר דניאל חי וייסלר מימוני (להלן: "המערער") אשר יוצג בפנינו באמצעות באת כוחו מטעם לשכת הסיוע המשפטי. המערער זכה ליצוג זה לאור מצבו הכלכלי הקשה ובריאותו הרופפת.

בערעור זה אשר הוגש במסגרת תיק ע"א 16316-11-12 קבל המערער כנגד קביעות בית המשפט קמא בפסק הדין לפיהם חוייב בתשלום פיצויים לעזבון. המערער משיג על קביעות בית המשפט קמא כי המנוח נפטר בעקבות לחץ ומתח נפשי אשר גרמו להפרעה בקצב ליבו, וכי מקור הלחץ והמתח היה בתקיפת המנוח על ידי מספר אנשים ביניהם המערער, ובשל אזלת ידה של המשטרה אשר לא מנעה תקיפה זו.

המערער טען בערעורו כי קביעות בית משפט קמא מבוססות על הסקת מסקנות שלא היה מקום להסיקן בהתבסס על חומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא מבלי שנחקרו עדים.

4. ביום 19.3.2013 התקיים דיון בשני הערעורים ולאחר שנשמעו טענות הצדדים בשני הערעורים ולא הושגה כל הסכמה אחרת בין הצדדים ניתנה החלטה לפיה פסק הדין בשני הערעורים ישלח לצדדים בדואר.

ב. רקע עובדתי

1. אין מחלוקת כי בית משפט קמא לא שמע ראיות עובר למתן פסקי דינו ואלו ניתנו לאחר שהושגה הסכמה דיונית בין הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה לפיה לא ישמעו ראיות, הצדדים יגישו סיכומיהם יינתן פסק דין על סמך החומר המצוי בתיק.

יאמר כבר עתה כי אנו סבורים שלא היה מקום להשגת ההסכמה הדיונית ולמתן תוקף של החלטה לה בנסיבות העניין. עסקינן לדעתנו במסכת עובדתית אשר חייבת שמיעת ראיות בטרם יינתן פסק דין לגופו של עניין בוודאי לעניין קביעת מעורבות המערער ומעורבות אנשים אחרים בתקיפה נטענת של המנוח.

2. מן החומר הראייתי שהוגש בהסכמה לבית המשפט קמא עולה כי:

I ביום 13.5.07 התקבל דיווח במשטרת ישראל לפיה נערה צעירה כבת 19 מתלוננת כי בחור מבוגר ממנה (שאחר כך הסתבר כי זהו המנוח) מנסה לאנוס אותה. הנערה הינה המשיבה מס' 7 בערעור המערער והמשיבה מס' 4 בערעור מדינת ישראל (להלן: "הנערה").

II הדיווח הנ"ל התקבל במשטרה לאחר שהנערה טלפנה קודם לכן לקרוב משפחתה, מר אדרי, המשיב מס' 5 בערעור המערער והמשיב מס' 3 בערעור מדינת ישראל (להלן: "מר אדרי"). בשיחת הטלפון טענה הנערה כי היא נמצאת עם המנוח בפאתי עכו וכי המנוח מבצע בה מעשים מגונים ומנסה לאנסה והתחננה כי יבואו לחלצה.

בעקבות הדיווח יצאו מר אדרי, המערער ושני אנשים נוספים, המשיבים 4 ו - 6 לערעור המערער בנסיעה לכיוון עכו במטרה לסייע לנערה.

III במהלך נסיעת המערער, מר אדרי ושני האנשים הנוספים לכיוון עכו הם פגשו בניידת משטרה וכך התקבל דיווח לגבי האמור בסעיף II לעיל גם במשטרת ישראל.

IV באיזור העיר עכו נפגשו מכונית מר אדרי וחבריו, ניידת משטרה והמכונית בה נסעו המנוח והנערה ובמקום התפתחה מהומה שארכה זמן קצר ולאחריו עוכב המנוח ונלקח לתחנת המשטרה לחקירה בחשד לביצוע עבירות מין.

המנוח הגיע לתחנת המשטרה לאחר שעוכב ברכבו כשהוא בקו הבריאות ואת רכבו נוהג שוטר. המנוח לא גילה כל סימן מצוקה במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה ואף שוחח עם השוטר שהסיעו והודה לו.

לאחר שהגיע המנוח לתחנת המשטרה הוא ביצע מספר פעולות, הרים חלון רכבו שלא נסגר, שתה מים, חזר והתישב על כסאו ואז התמוטט ולאחר מכן ונפטר.

V אין מחלוקת כי שעה שהתמוטט המנוח ונפטר הוא לא היה תחת חקירה. אין גם מחלוקת שהטיפול הרפואי שקיבל המנוח עד לפטירתו היה מהיר ויעיל וניתן מיד לאחר שהמנוח החל מתלונן על כאבים. עוד אין מחלוקת שהמנוח לא התלונן על כאבים כלשהם אלא לאחר שהגיע לתחנת המשטרה.

VI בדוח הפתולוגי אשר קבע את מותו של המנוח נקבע כי מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ממכות שספג אלא כתוצאה מכשלון של הלב על רקע טרשת קשה בעורקים הכלילים של הלב.

בדוח הפתולוגי הוסף המשפט כי:

"לא ניתן לשלול אפשרות שלחץ ומתח נפשי בעקבות חקירת משטרה תרמה להפרעת קצב הלב. עובר למותו היה תחת השפעת אלכוהול בכמות בינונית - גבוהה.

דימום בשכבה הפנימית של הקרקפת נגרם מחבלה קהה ככל הנראה ישורה (מכה) ולא תרם למות.

לא נמצאו סימני חבלה נוספים."

VII בעקבות מותו של המנוח מונתה ועדת בדיקה אשר קבעה בדוח מטעמה מיום 13.5.07 כי פעולות המשטרה באירועים שקדמו למות המנוח היו ללא דופי.

VIII ביום 28.12.2008 הגיש העזבון תביעה כנגד מדינת ישראל לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לעזבון עקב מות המנוח.

עילת התביעה הייתה רשלנות במעשה ו/או מחדל בתנאי החזקת המנוח במעצר או בשמירה על שלומו של העציר ונטען כי המנוח הותקף על ידי אחרים בנוכחות שוטרים אשר לא מנעו תקיפתו ובשל כך נפטר המנוח.

IX ביום 22.8.2012 הוגש כתב תביעה מתוקן לו נוספו כנתבעים גם הנערה, מר אדרי, המערער ושני החברים הנוספים אשר נסעו עם מר אדרי להושיע את הנערה מידי המנוח, מר נזרי ומר אזולאי.

לכתבי התביעה המתוקן והמקורי לא צורפו מסמכים נוספים מעבר לתיק החקירה במשטרה מס' 62203/2007, חוות דעת פתולוגיות שהוזכרה לעיל ודוח ועדת הבדיקה.

XI לאחר הגשת כתבי הגנה הועבר הטיפול בתיק לידי כב' השופט פיש ולאחר מינויו לבית המשפט המחוזי הועבר הטיפול בתיק זה לכב' השופטת רויטל באום.

ביום 6.10.2011 ניתן כנגד מר אדרי וכנגד הנערה פסק דין בהעדר הגנה וביום 1.2.2011 ניתן פסק דין המוחק התביעה נגד מר נזרי ומר אזולאי הנ"ל.

הליכים לבירור התביעה לגופה נוהלו רק בתביעה כנגד המערערים שבפנינו ובהתאם לקביעת בית המשפט קמא המחלוקת בין הצדדים הייתה האם חבים המערערים שבפנינו חבות כלשהי בגין מות המנוח ואם כן מה גובה נזקי העזבון.

XII ביום 1.1.2012 הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה פסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק וסיכומי טענות הצדדים מבלי שישמעו ראיות ומבלי שיצורף חומר נוסף מלבד דוח ועדת בדיקה, חוות דעת פתולוגית ומסמכים מתיק חקירה שכללו עדויות הנתבעים במשטרה עליהם לא נחקר איש בפני בית המשפט קמא.

פסק דין קמא

1. בית המשפט קמא קבע כמימצא בפסק דינו שהמנוח נפטר בעקבות לחץ ומתח נפשי אשר גרמו להפרעה בקצב לבו של המנוח כאשר המנוח סבל ממחלת לב קשה.

2. עוד קבע בית המשפט קמא כי המנוח נפטר בטרם הוחל בחקירתו ולא בעת שהמנוח שהה בתא מעצר.

3. עוד קבע בית המשפט קמא כי הלחץ והמתח הנפשי אשר גרמו לפטירת המנוח לא נבעו מחקירת המשטרה.

4. עוד קבע בית המשפט קמא כי הלחץ והמתח הנפשי אשר גרמו לפטירת המנוח לא נבעו מהודעת השוטר למנוח כי הוא מעוכב לחקירה בחשד לביצוע עבירות מין.

5. בית המשפט קמא קבע כי הלחץ והמתח הנפשי גרמו למות המנוח ביחד עם גורם נוסף והוא מחלת הלב ממנה סבל המנוח.

6. כממצא פוזיטיבי קבע בית המשפט קמא כי הכאת המנוח, לה היה שותף המערער, והתנהגותו האלימה הפיסית והמילולית של המערער כלפי המנוח יחד עם מר אדרי גרמו למנוח למתח נפשי אשר בסופו של דבר וזמן קצר לאחר מכן הביאו למותו (סעיף 6.15 לפסק הדין קמא).

7. בית המשפט קמא קבע כממצא כי המנוח לקה בלבו באופן פתאומי מבלי שהשוטרים שנמצאו במקום בו התמוטט המנוח יכלו לעשות דבר למנוע זאת, ומבלי שהעובדה שהמנוח חולה לב הייתה ידועה לשוטרים.

8. בית המשפט קמא קבע כממצא כי המנוח לא שידר סימני מצוקה ממועד עיכובו ועד התמוטטותו וכן כי אירוע המהומה בה היה מעורב המנוח עובר לעיכובו לא גרם לפציעתו באופן גלוי שהיה מאפשר לשוטרים המעורבים לדעת כי אירוע זה גרם ללחץ ומתח נפשי בגין פציעת המנוח.

9. בשל האמור לעיל קבע בית המשפט קמא כי לא מוטלת על משטרת ישראל אחריות למות המנוח בגין עיכובו לחקירה או בגין אי ידיעה על מצבו הרפואי והמנעות מטיפול בכך.

10. בית המשפט קמא קבע מאידך כי שוטרי משטרת ישראל יכלו לצפות תקיפתו של המנוח בידי המערער, מר אדרי ושני האנשים הנוספים שהצטרפו לנסיעה לעכו כדי להציל הנערה מידי המנוח.

בית המשפט קמא קבע כי היה על השוטרים להגיע לרכב המנוח מהר יותר ולעצור או למנוע כל מגע בין המערער, מר אדרי, והאנשים הנוספים ובין המנוח.

11. בית המשפט קמא העריך כי די בסיכוי ששוטרי משטרת ישראל יכלו למנוע המהומה במהלכה הותקף המנוח, דבר אשר גרם לו למתח ולחץ נפשי שהביא למותו, כדי לקבוע אחריות מופחתת של משטרת ישראל ומדינת ישראל בשיעור 10% למות המנוח. זאת משום שלדעתו של בית המשפט קמא במאמץ רב יותר השוטרים שהיו במקום יכלו למנוע המהומה.

12. בית המשפט קמא דחה טענות לאשם תורם מצד המנוח וקבע בסעיף 10.5 לפסק הדין כי:

"לטעמי מותו של המנוח נבע מהתנהלותם המתלהמת של הנתבעים 3-6 מאזלת ידן של הנתבעות 1-2 (בשיעור המופחת שנקבע לעיל) ואיני מוצאת לייחס לו כל אשם תורם בנסיבות".

בהתאמה קבע בית המשפט קמא אחריות מלאה על המערער לנזקים שנגרמו לעזבון ולמדינת ישראל אחריות בשיעור 10%.

13. באשר לנזקים הנתבעים קבע בית המשפט קמא כי לעזבון מגיע פיצוי כדלקמן:

- פיצוי בגין הוצאות לוויה וקבורה - 10,000 ₪ על דרך אומדנא.

- פיצוי בגין נזק לא ממוני - 400,000 ₪

טיעוני הצדדים

1. המערערים טענו בפנינו כי דין פסק הדין קמא להתבטל.

2. ב"כ מדינת ישראל טענה בפנינו כי המשיב לא הרים נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח במידה הנדרשת במשפט אזרחי קיומו של קשר סיבתי בין האירועים שקדמו למות המנוח ומות המנוח.

3. עוד נטען כי לא הוכחה התרשלות כלשהי מצד שוטרי משטרת ישראל וקשר סיבתי בין התרשלות נטענת כזו ובין מות המנוח. נטען כי פסק הדין קמא מרחיב באופן מרחיק לכת אחריות המשטרה בנזיקין.

4. נטען כי פסק הדין מבוסס על מסקנות המהוות התערבות, שאין לה מקום, בשיקול דעת שוטרי משטרת ישראל, תוך בחינה בדיעבד של תוצאות האירוע. נטען כי מסקנות בית משפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם מבחני צפיות מושגית וקונקרטית.

עוד נטען כי הקביעות העובדתיות בפסק הדין סותרות המסקנות אליהם הגיע בית משפט קמא.

כך למשל נטען כי מן העובדה שמר אדרי וחבריו הזעיקו את משטרת ישראל היה על המשטרה דווקא לצפות כי אלו לא יטלו החוק לידיהם וימתינו לבוא המשטרה לטיפול בעניין ולא היה מקום להסיק את שהסיק בית משפט קמא בסעיף 9.3 לפסק דינו כי היה על השוטרים לצפות מהתנהלות מר אדרי וחבריו שתפיסת המנוח לא תעשה בדרכי נועם.

כן נטען כי לא ברור על מה מבוססת קביעת בית משפט קמא בסעיף 9.3 שהיה על המשטרה לדעת שמר אדרי וחבריו הינם ארבעה אנשים חמומי מוח.

5. עוד נטען כי גם אם היה ממש בקביעת בית משפט קמא שהיה על השוטרים לצפות אפשרות התרחשות מהומה לא היה ביכולתם למנעה בהתחשב בעובדה כי בית משפט קמא קבע באותה נשימה ששוטרי המשטרה הגיעו למקום שניות מעטות לאחר מר אדרי וחבריו.

6. נטען כי קביעת בית משפט קמא מבוססת על קביעת עובדות בדיעבד ועל הנחה לא ברורה ולא מוסברת כי השוטרים יכלו להגיע למקום מהר יותר. עוד נטען כי קביעת שיעור האחריות המופחתת נעשה בשרירותיות וללא הסבר.

7. עוד נטען כי קביעת בית משפט קמא באשר לסיבת פטירת המנוח סותרת קביעות הפתולוג שדוח מטעמו צורף לכתב התביעה וקביעותיו לא נסתרו בחוות דעת אחרת מטעם התביעה.

8. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא משדחה טענות לעניין רשלנותו התורמת של המנוח.

9. לבסוף נטען כי הסכומים שנפסקו כפיצוי בגין נזק בלתי ממוני מוגזמים ומתעלמים מנסיבותיו האישיות של המנוח ומנסיבות האירועים עובר למותו.

10. ב"כ המערער הצטרף לטענות ב"כ המדינה וטענה בנוסף כי:

I מחומר הראיות שצורף ועמד בפני בית משפט קמא עולה בבירור שלא היה מגע פיסי בין המערער והמנוח במהלך המהומה שקדמה לעיכוב המנוח וקביעת בית משפט קמא בעניין זה ניתנה על סמך תחושת בטן ובניגוד לחומר הראיות.

לעניין זה נטען עוד כי פסק הדין של בית משפט קמא ניתן מבלי שנשמעו ראיות ונחקרו עדים ומשכך אין בית משפט קמא נהנה מיתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור ובשני המקרים מדובר בהסקת מסקנות ולפיכך אין מניעה כי בית משפט זה יתערב בקביעות בית משפט קמא וישנה אותם.

II נטען כי לא הוכח שהמערער נטל חלק בתקיפת המנוח וקביעות בית משפט לעניין זה מנוגדות לחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט.

III נטען כי גם אם כל המיוחס למערער נכון לא ביצע המערער עוולת תקיפה משום שקמה לו הגנת סעיף 24 (י) לפקודת הנזיקין.

IV נטען כי בית משפט קמא טעה משיחס למערער ביצוע עוולת הרשלנות משלא הוכח כי בנסיבות העניין התקיימו יסודות עוולת הרשלנות ובנסיבות העניין פעל המערער בצורה מידתית ומתבקשת מאדם שומר חוק שנודע לו כי המנוח מבצע עברת מין.

V עוד נטען כי מדיניות משפטית נאותה וראויה מחייבת ביטול חיובו של המערער בפיצוי בגין ביצוע עוולת הרשלנות ולו מן הצורך להמנע מעידוד אדישות ציבורית וחברתית מקום בו נודע לאזרח שומר חוק על ביצוע עבירה כלפי אדם אחר. נטען כי הותרת פסק הדין של בית משפט קמא על כנו שולחת מסר מסוכן לציבור ונוגדת הוראות חוק לא תעמוד על דם רעך התש"ח - 1998.

VI כן נטען כי טעה בית משפט קמא משדחה טענות לעניין רשלנותו התורמת או התרשלותו של המנוח.

11. ב"כ העזבון 1 בשני הערעורים טען כי דין הערעורים להדחות משום שפסק דינו של בית משפט קמא מבוסס וניתן לאחר שבית משפט קמא בחן חומר הראיות שבפניו ונימק כראוי את פסק דינו.

12. עוד טען ב"כ העזבון כי אל לו לבית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתים של בית משפט קמא.

יצוין כבר עתה כי בטיעוניו התעלם ב"כ העזבון מן העובדה כי בית משפט קמא לא שמע ראיות וכי מכוח הסדר דיוני בין הצדדים ניתן פסק דין על סמך חומר בכתב שהונח בפני בית המשפט.

13. עוד טען ב"כ העזבון כי בצדק קבע בית משפט קמא כי עדות המערער במשטרה לא הייתה אמינה.

14. לעניין ערעור המדינה טען ב"כ העזבון רק כי אל לו לבית משפט זה להתערב בקביעות ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא לו שמורה הסמכות לעשות כן.

מסקנה

I העדר קשר סיבתי

1. לאחר שעיינו בכל החומר הרלוונטי וכן האזנו לטיעוני הצדדים בפנינו בדיון אשר התקיים בשני הערעורים אנו סבורים כי דין שני הערעורים להתקבל ודין פסק דינו של בית המשפט קמא להתבטל.

2. אנו סבורים כי ההלכה לפיה אין בית משפט של הערעור מתערב בקביעות ממצאים עובדתיים אינה חלה בכל מקרה ומקרה וכל אימת שמתרשם בית משפט של הערעור כי נפלה שגגה מהותית בקביעת העובדות על ידי בית משפט קמא או בהסקת מסקנות על פי עובדות שהונחו בפני בית המשפט קמא שומא על בית המשפט של הערעור להתערב.

לטעמנו המקרה שבפנינו הוא המקרה בו יש לקבוע ובאופן ברור כי צודקים ב"כ המערערים וכי במקרה דנן מסקנות בית המשפט קמא אינן תואמות חומר הראיות והן מבוססת על הנחות שלא הוכחו ושאין די בהם כדי לקבוע את שנקבע במקרה דנן.

3. האמור לעיל מתחדד במקרה דנן כאשר בין הצדדים הושג הסכם דיוני לפיו פסק הדין יינתן ללא צורך בשמיעת ראיות על סמך החומר שהוצג בפני בית משפט.

כבר הערנו לעיל כי לטעמנו בנסיבות המקרה דנן לא היה מקום לאפשר לצדדים להגיע להסכם הדיוני שהושג. מקום בו עסקינן בטענות עובדתיות בנוגע לתקיפת אדם אשר גרמה למותו על ידי מספר אנשים יש מקום לשמוע עדים ולאפשר בירור עובדתי גם באמצעות התרשמות בית המשפט מעדים. אולם משהושג הסכם דיוני שכזה וניתן לו תוקף של החלטה הרי גם בית המשפט קמא בהיותו ערכאה דיונית לא שמע עדים ובנסיבות המקרה דנן אין לערכאה הדיונית כל יתרון על ערכאת הערעור.

יכולה וצריכה ערכאת הערעור במקרה דנן לבדוק חומר הראיות ולבדוק האם מסקנות בית משפט קמא סבירות ונובעות מחומר הראיות שהוצג בפניו.

במקרה דנן אנו סבורים כי לא כך הדבר.

4. כבר בתחילת פסק הדין קבע לטעמנו בית משפט קמא בטעות כי הוכח כי סיבת המוות של המנוח הינה לחץ ומתח נפשי אשר גרמו להפרעה בקצב ליבו. קביעה כזו אינה הקביעה הסבירה הנובעת מדוח המכון לרפואה משפטית המצוטט בסעיף 5 לפסק הדין.

עיון בדוח הנ"ל ובציטוט בסעיף 5 לפסק הדין קמא מלמד כי בדוח נקבע אך ורק כי:

"לא ניתן לשלול אפשרות שלחץ ומתח נפשי בעקבות חקירת משטרה תרמה להפרעת קצב הלב"

מכאן לא נובעת המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בסעיף 5.1 ואשר נכתבה באופן מודגש על ידי בית משפט קמא בפסק הדין כי:

"מכאן שהמנוח נפטר בעקבות לחץ ומתח נפשי אשר גרמו להפרעה בקצב ליבו, כאשר המנוח סבל - כעולה מהבדיקה הפתולוגית ממחלת לב קשה".

1. קביעה זו של בית משפט קמא אינה תואמת הכלל בדבר המוציא מחברו עליו הראיה ומשנה סדרי בראשית בכל הנוגע לנטלי הוכחה ולחובת תובע במשפט אזרחי להוכיח תביעתו.

הדוח הפתולוגי, הוא חוות דעת רפואית יחידה עליה בחר המשיב מס' 1 בפנינו להסתמך. דוח זה קובע אך ורק כי לא ניתן לשלול אפשרות מסוימת. אין בדוח קביעה פוזיטיבית לקיומו של קשר סיבתי בין האירועים שקדמו להגעת המנוח למשטרה ומותו.

יתר על כן הדוח מניח כי הלחץ הנפשי והמתח מהם סבל המנוח נבעו מחקירתו במשטרה ואולם הוכח כי המנוח כלל לא נחקר במשטרה.

6. בנסיבות אלו משבחר ב"כ המשיב 1 להסתמך אך ורק על הדוח הפתולוגי ולא להביא עדים נוספים מטעמו או חוות דעת נוספת מטעמו אין ולא היה בפני בית משפט קמא ראיות מספיקות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של מי מהמערערים בפנינו ובין מותו המצער של המנוח בתחנת המשטרה. שומא היה אפוא על בית משפט קמא לדחות התביעה אך ורק משום שלא הוכח קשר סיבתי נדרש והתובע לא הוכיח תביעתו.

7. אכן אין מחלוקת כי פטירת המנוח הינה אירוע מצער ואולם לא בכל מקרה בו מתרחש אירוע טרגי ומצער ישנה כתובת הנושאת אשמה להתרחשות אותו אירוע מצער.

כך הוא המקרה שבפנינו, במקרה דנן לא הוכח במידה הנדרשת כי קיים קשר סיבתי בין מותו הטרגי של המנוח ואירועים שהתרחשו עובר להגעתו לתחנת המשטרה.

8. לאור האמור לעיל ובשל כל טיעוני ב"כ המערערים יש מקום להורות על קבלת הערעורים, ביטול פסק הדין של בית משפט קמא ודחיית התביעה כנגד המערערים מנימוק זה בלבד.

II העדר הוכחת "אשמת" המערער מר וייסלר - מימוני

1. גם כאן מצאנו ממש בטיעוני ב"כ המערער, מסקנת בית המשפט קמא בנוגע ל"אשמת" מערער זה הוסברה בסעיף 6.13 לפסק הדין.

בקביעתו שם קובע בית משפט קמא ללא הסבר מספק כי גרסת המערער חסרת אמינות משום שאין זה סביר כי אדם נוסע כל הדרך מטירת הכרמל לעכו כדי לסייע לבחורה נאנסת וכאשר הוא פוגש בחשוד אין הוא נוגע בו כלל למרות שאין בנמצא איש שיעצור אותו.

2. מסקנה זו של בית המשפט קמא אינה מבוססת דיה . עדות המערער לא נסתרה בעדויות עדים נוספים שנגבו בתיק החקירה ואין ולא הייתה בפני בית המשפט קמא עדות כי דווקא המערער ולא אחרים שנסעו עמו במכונית הוא זה שהיכה את המנוח או איים עליו וגרם בכך לו ללחץ נפשי ולמתח.

3. בדקנו הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא ומצאנו כי גרסת המערער לפיה לא הכה את המנוח ורק הגיע לרכבו ראשון וניסה להוציא המנוח מרכבו לא נסתרה.

4. יתר על כן לטעמנו העדר ראיות של ממש לתפקידו של המערער ומעורבותו בהתרחשויות שקדמו לעיכוב המנוח והובלתו לתחנת המשטרה ראוי שיזקף לחובת המשיב מס' 1 שבפנינו הוא התובע בבית המשפט קמא, ויביאו לדחיית תביעתו בנימוק כי אלו לא הוכחו.

שהרי יכול היה משיב זה לבחור שלא להסכים להסדר דיוני להביא ראיות נוספות או להוכיח טענותיו בדרך של חקירת עדים. משבחר משיב זה לא לעשות כן ומשגרסת המערער לא נסתרה אין מקום כי בית המשפט קמא יסייע בידי המשיב בדרך של הנחת הנחות שאינן מבוססות דין כאמור בסעיף 6.13 לפסק הדין ובוודאי אין די בהם כדי לקבוע שהתובע שם המשיב 1 בפנינו הוכיח תביעתו במידה הנדרשת מתובע במשפט אזרחי.

5. די באמור לעיל כמו גם באמור בטיעונים המפורטים של ב"כ המערער אשר לא נסתרו בתשובת המשיב בטיעוניו לפנינו כדי לקבוע כי שגה בית המשפט קמא בהסקת מסקנותיו מהחומר הראיתי שעמד בפניו ודין הערעור להתקבל ודין פסק דין קמא להתבטל ודין התביעה להדחות.

III אחריות המשטרה

1. גם כאן מצאנו ממש בטיעוני המערערת. מקריאת פסק הדין כלל לא ברור בגין מה הושתה אחריות כלשהי על משטרת ישראל ושוטריה למותו של המנוח ומדוע הוערכה אחריות זו ב- 10% דווקא.

2. עיינו עיין היטב באמור בסעיף 9.4 לפסק הדין של בית משפט קמא ואולם לא ניתן בו הסבר כלשהו מה היה על השוטרים לעשות כדי להגיע מהר יותר לרכב וכיצד יכלו השוטרים למנוע ממר וייסלר - מימוני לרוץ לרכב המנוח כאשר כל הרכבים היו בנסיעה בו זמנית לכיוון רכב המנוח.

3. גם בסעיפים 9.5-9.9 לפסק הדין של בית משפט קמא לא ניתן הסבר כלשהו למעשה או מחדל מצד השוטרים הרלוונטים אשר לולא בוצעו או לא בוצעו היה ניתן להגיע לרכב המנוח מוקדם יותר.

גם כאן קביעת אחריות זו אינה עולה בקנה אחד עם החומר הראייתי שהונח בפני בית המשפט קמא, סותרת עדויות שנגבו, סותרת סיכום ממצאי ועדה בודקת מיום 13.5.2007 מטעם משטרת ישראל והכל מבלי שניתן הסבר סביר או סימוכין לקביעת מסקנה זו או להטלת אחריות על משטרת ישראל למותו של המנוח בכל זאת ואפילו מדובר באחריות מופחתת.

4. מצאנו ממש בטיעוני ב"כ המערערים כי קביעת בית המשפט קמא לעניין קיומה של אחריות על מדינת ישראל ומשטרת ישראל למות המנוח ולו בשיעור מופחת הייתה קביעה בדיעבד בבחינת חוכמה שלאחר מעשה ומבלי שנמצא לה ביסוס בחומר הראיות.

5. מכל האמור לעיל ומנימוקי ב"כ מדינת ישראל ומשטרת ישראל, אנו סבורים כי דין ערעורי המערערים להתקבל, דין פסק הדין קמא המשית אחריות על משטרת ישראל ומדינת ישראל להתבטל ודין התביעה שהוגשה נגד המערערים להדחות.

IV שאלת הנזק

1. למעלה מן הצורך אנו סבורים כי שגה בית המשפט קמא גם בקביעת גובה הנזקים כאמור בסעיפים 12.3 ו- 12.4 לפסק דינו.

2. משקבע בית המשפט קמא בסעיף 12.3 כי לא הובאה כל ראיה בנוגע להוצאות לווויה וקבורה ולא ניתן הסבר סביר כלשהו מדוע לא הובאה ראיה לעניין זה למרות שניתן היה להביאה לא היה מקום לקבוע פיצוי על דרך האומדנא בראש נזק זה רק מתוך הקביעה כי:

"אין ספק שלמנוח נערכה לוויה והוצאו הוצאות בשל כך".

3. שומא היה על בית המשפט קמא לנמק קביעתו לעניין זה ולהסביר בפירוט מדוע למרות שכשל המשיב 1 מלהוכיח טיעוניו בראש נזק זה עדיין יש לקבוע פיצוי ולהסביר כיצד פיצוי זה נקבע.

4. גם טענות המערערים לעניין בית המשפט קמא בשאלת גובה הנזק הלא ממוני בדין יסודם.

נסיבות פסקי הדין אליהם הפנה בית המשפט קמא בסעיף 14.2 לפסק דינו שונות בתכלית מאלו שהיו במקרה דנן והסכום שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא שונה וגבוה מהסכומים המקובלים בפסיקה בנסיבות המקרה דנן.

במקרה דנן לא הוכח כי התרחשה תקיפה אלימה וגם אם התרחשה מהומה סביב המנוח זו לא ארכה יותר מדקה אחת. במקרה דנן לא הוכח שתקיפה זו גרמה להפרעת קצב ולא הוכח כי הפרעה קצב זו כתוצאה מתקיפה שלא הוכחה היא שגרמה למות המנוח.

5. משקבענו כי דין פסק דין בית משפט קמא להתבטל ודין התביעה להדחות משום שלא הוכחה כדבעי אין מקום לקבוע סכום כלשהו כפיצוי בגין נזק לא ממוני.

סיכום

לאור כל האמור לעיל דין הערעורים להתקבל וכך אנו מורים.

פסק דין של בית המשפט קמא יתבטל והתביעות נגד המערערים ידחו.

בהתחשב בנסיבות ובתוצאות ההתדיינות אנו סבורים כי יש לקבוע סכום הוצאות מדוד בלבד.

בהתאמה ישלם משיב מס' 1 הוצאות בסך כולל של 3,000 ₪ לכל אחד משני המערערים.

סכומים שהופקדו בקופת בית המשפט, ישמשו לתשלום ההוצאות והיתרה תושב לידי מפקידי הכספים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.