תובענה כנגד כונס בעילה של רשלנות המתבטאת באי מתן הודעה על זכות פדיון לחייב משכנתה. פסק הדין המשלים עוסק בשאלת הקשר הסיבתי וגובה הנזק.

רקע

1. בתיק זה נקבע על ידי בפסק דין שניתן ביום 23/7/2014 כי הנתבע מס' 2, ששימש כונס נכסים על דירת התובע בהליך של מימוש משכנתה בו נקט הזוכה הנתבע מס' 1, התרשל שמילוי תפקידו עת לא שלח הודעה כדין לתובע המידעת אותו על זכותו לפדות את המשכנתא. יחד עם זאת קבעתי באותו פסק דין כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שכן התובע לא הוכיח כי במידה והיה מקבל הודעה כדין היה באפשרותו לפדות את הנכס. כנגד הבנק הנתבע התביעה נדחתה מאחר והחובה להודיע על זכות הפדיון מוטלת על שכמו של כונס הנכסים.

ערעור שהגיש התובע על פסק הדין לבית משפט המחוזי בתיק ע"א 23476-10-14 התקבל בחלקו. בית משפט המחוזי אישר את הקביעה כי כונס הנכסים התרשל כמו שאישר את הקביעה לפיה אין עילת תביעה כלפי הנתבע מס' 1. נפסק כי הפגיעה בזכויות התובע הקבועות בדין (אי מתן הודעה על התמחרות, אי מתן זכות פדיון ואי עריכת שומה עדכנית) פוגעות באוטונומיה של התובע ולכן הוא זכאי לפיצוי על עצם הפגיעה בזכויות אלו. באשר לקשר הסיבתי נפסק כי יש לאפשר לתובע להביא ראיות בעניין זה משהעלה בחקירתו הנגדית את הטענה כי היה בידו באותה עת סך של 135,000 ₪ שקיבל כפיצוי ממקום העבודה. עוד נפסק כי הוכח שנגרמו לו בשל התנהלות הכונס הוצאות משפטיות שניתן לפוסקן על דרך האומדנא או על ידי הסתייעות בכללי לשכת עורכי הדין. לכן התיק הושב לבית משפט השלום לצורך שמיעת ראיות בנושא הקשר הסיבתי, הנזק הממוני והלא ממוני.

להשלמת התמונה אציין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט העליון נדחתה על הסף בהתאם להלכת חניון חיפה.

טענות הצדדים בתמצית

1. התובע טוען נגרם לו נזק ישיר המתבטא בהפרש בין שווי הדירה לפי שמאות שהזמין הכונס למחיר בו נמכרה בפועל. לתובע נגרם נזק נוסף בדמות שכר הטרחה ששולם לכונס בהליכי כינוס שכן אילו ניתנה לו הזדמנות למכור בעמו א היה פודה את הנכס השכר לא היה משולם לו. זכותו של התובע לפדות את הנכס או לדעת על מועד ההתמחרות הופרה. הוכח כי בידי התובע היה סכום של 110,000 ₪ והיה באפשרותו לגייס את יתרת סכום המכירה מבנקים או מחברים ובני משפחה. התובע וחוזר ועותר לחייב את הכונס במלוא ראשי הנזק שנתבעו על ידו.

הכונס טוען כי הן בית משפט המחוזי והן בית משפט העליון טעו בפסיקותיהם. למרות שהתובע קיבל מבית משפט המחוזי לערוך מקצה שיפורים ולהביא ראיות הרי תצהירו המשלים לא הוסיף מאומה. הראיות שהביא התובע לא מוכיחות כי במועד הרלוונטי היה בידיו הכספים הנדרשים לפדות את הנכס או היה באפשרותו לגייסם ממקור אחר. ראשי הנזק הנתבעים לא הוכחו או שלא מגיעים לתובע.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה בכל הקשור לפגיעה באוטונומיה של התובע. מאידך דין התביעה בכל הקשור ליתר ראשי הנזק הנטענים להידחות.

בטרם אפרט את נימוקי אקדים ואומר כי טענות כונס הנכסים כאשר הוא מלין על ההחלטות שניתנו בערכאות הערעור אינן מקובלות עלי. אין כל מקום להרהר אחרי החלטות אלו ואינני יושב כערכאת ערעור על בית משפט המחוזי הנכבד ובוודאי שלא על בית משפט העליון. לכן מוטב אילו טענות אלו כלל לא היו נטענות.

הקשר הסיבתי

1. לאחר שהתובע הביא ראיות נוספות בעניין זה ונחקר על תצהירו המשלים הגעתי למסקנה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות כונס הנכסים לבין הנזקים הנטענים על ידי הנתבע. הנתבע לא הוכיח כדבעי כי אם היה מקבל הודעה כדין על מכר הדירה הוא היה פועל לפדות את הנכס מידי הנושה. למעלה מכך אף עלתה תמונה הפוכה לפיה התובע לא היה פועל לפדיון הנכס בשל הסכסוך המשפטי בו היה נתון באותה עת עם גרושתו. להלן אפרט את הנימוקים למסקנתי.

התובע טען בתצהירו המשלים כי קיבל מחברת "כתר פלסט" פיצוי בסכום כולל של כ- 110,000 ₪, בניגוד לחקירתו בפעם הראשונה בה טען כי עמד לרשותו פיצויים בסך של 135,000 ₪. התובע צירף לתצהירו המשלים דפי חשבון בנק המתעדים פעולות בחשבון לחודשים האחרונים של שנת 2006 ועד מחצית שנת 2007. אולם מהנתונים שצירף עולה כי הסכומים שקיבל התובע כפיצויים היו פחותים מסכום זה ועמדו על סכום כולל של 104,803 ₪. סכומים נוספים אשר התובע לקח בחשבון ושולמו על ידי "כתר פלסט" בחודשים דצמבר ונובמבר 2011 היה זניחים (בין כ- 1500 ₪ ל- 2,500 ₪) נבלעו ביתרת חובה בה היה החשבון ולא ניתן לומר כי עמדו לרשותו לצורך פדיון המשכנתא. יתרה מכך, מתוך הסכום הכולל שהתקבל סך של 51,795 התקבל ממבטחים ביום 13/6/2007. מיד לאחר קבלת סכום זה התובע העביר סך של 51,000 ₪ לחשבון אחר זאת ביום 14/6/2007. סכום אחר בסך של 34,000 ₪ הועברו על ידי התובע בהעברה בנקאית לחשבון צד ג' כעולה מהפעולה שנרשמה ביום 20/5/2007. התובע הביא מידע אודות מצב חשבון הבנק עד ליום 11/7/2007 כאשר באותה עת חשבון הבנק היה ביתרת חובה של כ- 9,000 ₪. התובע התבקש בחקירתו הנגדית להסביר כיצד במצב זה הוא אמור לממן את כספי הפדיון. על כך השיב תחילה כי יתרת החשבון הייתה בזכות דבר הנוגד את האמור בתדפיס (עמ' 40 ש' 20). לאחר שנאמר לו שנניח שהחשבון היה בזכות 9,000 ₪ כיצד התכוון להביא לקופת הכינוס כ- 200,000 ₪. על כך השיב כי העביר את הכסף לחשבון בנק אחר (שם ש' 22). כששאלתי אותו מדוע לא הביא את תדפיסי החשבון האחר שינה מטעמו וטען שאין לו חשבון אחר והוסיף כי לקח את הכספים האלו מזומנים (שם ש' 24). אולם תשובותיו אלו סותרים את תדפיס הבנק לפיו חלק מהכספים הועברו לחשבון אחר וחלק הועברו לחשבון צד ג'. לכן תשובותיו הרבות והסותרות של התובע אינן מאפשרות לי לתת אימון בעדותו. לכאורה על פי התדפיס שהביא התובע לא היה ברשותו הסכום הנטען והוא לא הביאו ראיות נאותות מה עלה בגורל מרבית הסכום שקיבל כפיצוי בסך של כ- 95,000 ₪.

יתרה מכך, התובע נמנע מלהביא פירוט חשבון הבנק עד למועד מכר הדירה דהיינו חודש אוקטובר 2007. התובע אישר כי יכל להביא את דפי החשבון הרלוונטי אך נאמר לו שאין צורך ומה שהציג מספק (עמ' 4 ש' 1 -2). אי הבאת ראיות אלו פועל בעוכריו של התובע ומקים את החזקה כי אילו הובאו מסמכים אלו הם היו פועלים לרעתו. לכן ספק רב בעיני אם היה ברשות התובע במועד המימוש סכום של 110,000 ₪ כפי שטען בתצהירו ומכל מקום הוא לא הוכיח זאת כדבעי.

1. גם אם היה אותו סכום בידיו לא היה בו די כדי לפדות את הנכס שכן חסרים לו לשיטתו כ- 90,000 ₪. התובע טען בתצהירו כי היה מגייס את ההפרש מחברים או מביא קונה משלו. אולם התובע כלל לא טרח להביא לעדות את אותם חברים עלומים. חוסר המהימנות שהתגלה בעדותו אף אינם מאפשרים לי לתת אימון בגרסתו שהייתה עדות יחידה. יתרה מכך משמעות זכות הפדיון היא פדיון על ידי החייב ואין משמעה מתן אפשרות להביא קונה אחר.

אם לא די בכך התובע בעצמו הודה בחקירתו כי בחודש אוקטובר 2007 לא היה פודה את הנכס בשל הסכסוך המשפטי בו היה נתון עם גרושתו. בהתאם למסמכים שהוצגו התובע היה נתון בסכסוך עם גרושתו על רקע העבודה כי בשנת 2005 הגיע עמה להסכם לפיו היא תקבל את הדירה לבעלותה ועליה לפעול למימוש הסכם זה. לאחר שנודע לו כי המשכנתא נקלעה לפיגור פנה בבקשה לביזיון בית משפט שתחייב את גרושתו להעביר את הדירה על שמה. ההיגיון מחייב כי פעולות אלו מנוגדות לרצון לפדות את הנכס. התובע בחקירתו אמר בפירוש כי על אף שהיה בידו חסכון של 50,000 ₪ הוא לא היה מעוניין לשלם לכונס כי במידה ויעשה כן הדירה לא תרשם על שמו אלא על שם גרושתו (עמ' 42 ש' 6- 10). בהמשך מציין התובע כי הבעיה כלל לא נפתרה עם גרושתו (עד למועד מתן העדות) ולכן לא היה מוכן לשלם עד שהבעיה תיפתר עם גרושתו (שם עמ' 42). מכל הטעמים האלו גם אם הכסף היה זמין בידיו של התובע הוא לא היה משלם ופודה את הנכס.

בהעדר קשר סיבתי לא ניתן לפסוק את ראשי הנזק הנתבעים בדמות עוגמת נפש, מכר מתחת למחיר השוק וכו'. אוסיף עוד כי התובע לא הוכיח כדבעי כי אי קבלת שומה עדכנית לפני מכר הדירה הסב לו נזק. לא הוכח מה היה שווי הדירה בעת המימוש שכן התובע לא טרח להביא חוות דעת שמאית בנושא זה. שונה המצב בכל הקשור לפגיעה באוטונומיה כפי שאפרט להלן.

פגיעה באוטונומיה

1. פגיעה בזכויות דיוניות על רקע פגיעה בקניין הוכרו בפסיקה כפגיעה באוטונומיה ופגיעה כזו היוותה בסיס לפסיקת פיצוי על עצם הפגיעה. כך לדוגמא בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193 נידונה תביעהבה נטען כי פקיד המכס התנכלו למערערת. נקבע כי לא הוכח שפקידי המכס התנכלו לתובעת באופן אישי או כי נפל פגם משפטי במספר החלטות שהתקבלו על ידם. יחד עם זאת בשל אי מתן זכות טיעון למערערים ומתן נימוקים שגויים על ידי פקידי המכס חויבה המדינה בפיצוי על עצם הפגיעה. בית משפט העליון קטלג את הפיצוי תחת ראש הנזק של "פגיעה באוטונומיה" והפנה לפסקי דין שניתנו בנושא זה בתחום של רשלנות רפואית.

בדומה, הפרת זכויות חייבים המתבטאת באי מתן זכות לפדות את המשכנתא פגעה בזכותם לבחור האם לפדות אותה אם לאו. אין המדובר בפגיעה של מה בכך. הנכס העיקרי שברשות משפחה ממוצעת כיום נוגע למדור. לכן יש להקפיד קלה כחמורה על זכויות חייבי משכנתה ואין לזלזל בזכויותיהם על ידי הפעלת הליכי הוצאה לפועל דורסניים. לאור זאת פגיעה בזכות החייבים אמורה לבוא לידי ביטוי בפיצוי הולם.

1. התובע העמיד בכתב התביעה את דרישתו לפיצוי בגין עוגמת נפש על סך של 30,000 ₪. אמנם התובע לא כינה בכתב התביעה את דרישתו כפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אך יחד עם זאת לאור קביעת בית משפט המחוזי לפיה התובע זכאי לפיצוי על עצם הפגיעה בזכויותיו ובין היתר לצורך כך הוחזר הדיון אליי אינני יכול לסטות מהוראות אלו.

לאחר ששקלתי את טיב הפגיעה ובעובדה כי מדובר במימוש בית מגורים אני פוסק לתובע בגין הפגיעה בזכויותיו סך של 18,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

התוצאה

1. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובע סך של 18,000 ₪. בנוסף יישא

הנתבע בשכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין המשלים לצדדים.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ו, 23 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.