1. ביום 30.12.2008 הוגש נגד הנאשם כתב אישום, בו הואשם בביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 20.5.2009 בוצע תיקון של כתב האישום שכלל הוספת מספר תעודת הזהות הנכון של הנאשם.

תמצית פרק העובדות שבכתב האישום הינה כדלקמן: ביום 13.6.2007 וביום 25.3.2008 התגלה על-ידי פקחי המאשימה כי במגרש 8 ביסוד המעלה, הידוע כחלקה 26 בגוש 13990 (להלן: המקרקעין), בוצעו על-ידי הנאשם העבודות והשימושים הבאים ללא היתר: (1) בניית שתי יחידות נופש בשטח של 87.72 מ"ר; (2) בניית שתי פרגולות מעץ, בשטח של 25.52 מ"ר, בצמוד לכל יחידת נופש.

2. ביום 26.1.2010, בישיבת בית המשפט בה נכח הנאשם וטען כי בנה שני צימרים וכי הפקיד אצל המאשימה ערבות בנקאית כחלק מתנאי היתר הבניה, הורה סגן הנשיא פיילס כי בתיק יישמעו הוכחות. בישיבה ביום 3.5.2011 קבעה השופטת דחלה-שרקאוי כי ישיבת ההוכחות תתקיים ביום 13.9.2011, אולם מעת לעת נדחתה שמיעת הראיות בתיק עקב אי התייצבותו של הנאשם לדיונים שנקבעו. פרשת התביעה נשמעה בישיבה ביום 28.1.2013 ורק ביום 4.3.2014 (שוב עקב אי התייצבות הנאשם לישיבות שנקבעו למועדים קודמים) נשמעה פרשת ההגנה.

הראיות אודות השתלשלות האירועים

3. הבקשה הראשונה להיתר בניה לשתי יחידות אירוח:

מטעם המאשימה העידה המפקחת חגית בן דוד (להלן: המפקחת). היא העידה כי על-פי תכנית ג/8053, שהינה אחת מהתוכניות החלות על המקרקעין, קיימות בהם זכויות בניה ליחידת מגורים אחת ושתי יחידות נופש, ותיארה את השתלשלות האירועים מאז 28.2.2007, הוא המועד בו הנאשם ואשתו (כיום גרושתו) הגישו בקשה להיתר בניה (מספר 20070097) (ת/8), שבה נתבקשה בנייה במקרקעין של שתי יחידות אירוח בשטח 87.72 מ"ר בנפרד מבית מגורים קיים (להלן: הבקשה הראשונה להיתר). עם הגשת הבקשה קיבל הנאשם שובר לתשלום אגרה, שילם אותה ביום 26.4.2007 והחזירו למאשימה. במסגרת הטיפול בתיק נערך ביום 24.5.2007 סיור במקרקעין.

4. בניית רצפת בטון לשתי יחידות האירוח:

על-פי דברי המפקחת, שגובו באסמכתאות בכתב, ביום 13.6.2007, עוד בטרם נדונה הבקשה הראשונה להיתר, היא ביקרה במקרקעין ומצאה - כמפורט בדו"ח הביקור ת/2 - כי נבנתה ללא היתר רצפת בטון לשתי יחידות נופש בשטח של כ-87.72 מ"ר. מכיוון שהנאשם החל ביציקת הרצפה, החליטה המאשימה להמתין לקבלת מפת מדידה מעודכנת.

5. מתן אישור בניה בתנאים:

ביום 3.2.2008 הוחלט לאשר בתנאים את הבקשה הראשונה להיתר הבניה (כך צוין בדו"ח מיום 6.7.2009 (ת/10) - ראו להלן). ביום 14.2.2008 הגישו הנאשם ואשתו בקשה חדשה להיתר בניה (ת/9) (להלן: הבקשה השניה להיתר), שהייתה זהה לבקשה הראשונה.

6. התקדמות בבניית יחידות האירוח ובניית הפרגולות לאחר האישור בתנאים:

כעבור כחודש וחצי, ביום 25.3.2008, שבה וביקרה המפקחת במקרקעין, והפעם מצאה - כמפורט בדו"ח הביקור (ת/6) - כי חלה התקדמות בבניה וכי רצפת הבטון הפכה לשלד לאחר עבודות טיח ללא חלונות ודלתות לשתי יחידות נופש בשטח של כ-87.72 מ"ר וניבנו שתי פרגולות מעץ בשטח של כ-25.52 מ"ר. את שראתה בעיניה, תיעדה המפקחת בתמונות (מוצגים ת/3 - ת/5). כעבור יומיים היא שיגרה אל הנאשם מכתב (ת/1), שכותרתו "התראה וזימון לגביית עדות", ובו צוין כי ביקורה במקרקעין ביום 25.3.2008 העלה כי ניבנו בו לכאורה ללא היתר שלד לאחר טיח, ללא חלונות ודלתות, למבנה המיועד לשתי יחידות אירוח, ושתי פרגולות עץ. היא העידה כי הנאשם לא התייצב במשרדי המאשימה לשם גביית עדותו.

7. אי מילוי כל תנאי ההיתר ליחידות האירוח ואי הפקדת ערבות בנקאית:

בדצמבר 2008 הוגש כתב האישום, וכעבור כארבעה חודשים, ביום 21.4.2009, שיגרה המפקחת מכתב אל באת כוח המאשימה דאז (ת/7), ובו שתי תמונות שהיא צילמה במקרקעין באותו יום, ותיאור מצב הרישוי: נאמר כי הבקשה לרישיון אושרה בתנאים, וכי התנאים מולאו למעט תשלום היטל השבחה, אשר לגבי גובהו קיימת מחלוקת. בתשובה לשאלה הסבירה המפקחת כי כשמתעוררת מחלוקת אודות היטל השבחה, מקובל לדרוש ממבקש ההיתר להמציא ערבות בנקאית עד להכרעת וועדת ערר בגובה ההיטל. לגבי ערבות בנקאית שהפקיד הנאשם, ציינה המפקחת בחקירה החוזרת כי היא הוחזרה והודתה כי איננה יודעת למה היא הייתה קשורה (עמ' 13 לפרוטוקול). הנאשם העיד כי הערבות הבנקאית שהוא הפקיד הייתה בגין המחלוקת על היטל ההשבחה של הבית, וכי לאחר ששילם את היטל על-פי החלטת שמאי מכריע, "נשאר ויכוח על היטל ההשבחה של הצימרים" (עמ' 22).

8. למרות האמור במכתבה מיום 21.4.2009 (ת/7), טענה המפקחת בחקירתה הנגדית כי מלבד תשלום היטל השבחה נותרו דרישות נוספות שאותן היה על הנאשם למלא בטרם יינתן היתר הבניה - תשלום מלא של אגרת בניה והגשת שלושה מפרטים נוספים מתוקנים (עמ' 12-11).

עוד היא העידה כי ביום 16.12.2009 הוחלט על "חידוש ההחלטה ללגיטימציה לשתי יחידות אירוח" (עמ' 12). ביטוי לכך אף מצוי בדו"ח של המאשימה מיום 6.7.2009 (ת/10), בו נרשמה הערה בדבר "לגיטימציה לבניית שתי יחידות אירוח בשטח של 87.72 מ"ר" לעבירה של בניה ללא היתר.

9. היעדר התקדמות בטיפול בקבלת ההיתר ומילוי התנאים: מאחר והתנאים למתן ההיתר לא מולאו בחלוף שנה מיום 3.3.2008, פג תוקף ההחלטה למתן היתר בתנאים. לפיכך, שבו הנאשם ואשתו והגישו ביום 21.6.2011 בקשה חדשה להיתר לבניית שתי יחידות אירוח (ת/11) (להלן: הבקשה השלישית להיתר). הנאשם העיד כי בקשה זו הוגשה על-ידו בסמוך למכירת הבית על-ידי כונס נכסים, במהלך הליך גירושין שעבר. המפקחת העידה כי עם הגשת בקשה זו, קיבל הנאשם שובר תשלום בסך 526 ₪, אולם מאחר והשובר לא הוחזר למאשימה לאחר תשלומו, היא לא המשיכה בטיפול בבקשה, ובסופו של יום לא ניתן היתר בניה.

טענות ההגנה של הנאשם

10. בעדותו ובסיכומיו ביקש הנאשם ליצור זהות בין הבית אותו בנה על-פי היתר בניה כדין לבין יחידות האירוח. הוא העיד כי עבור הבית שבנה הוא קיבל בשנת 2009 "טופס 4", וכי "הצימרים הם חלק מהבית" (עמ' 22). הוא טען כי יציקת רצפת בטון לשתי יחידות הנופש בוצעה ביחד עם יציקת הבית. תימוכין לכך מצא בתשובות המפקחת מעל דוכן העדים. בחקירה הנגדית שחקר הנאשם (שלא היה מיוצג) את המפקחת היא אישרה כי על גבי הבקשה הראשונה להיתר מצויה, בנוסף לחותמת עם תאריך 28.2.2007, אף חותמת דהויה של תאריך 26.1.2007, והשיבה בחיוב ("יכול להיות שכן") לשאלה אם יציקות בית המגורים של הנאשם, אשר נבנה על-פי היתר, ויציקות חדרי האירוח בוצעו ביחד. אולם אין ממש בטענה כאילו הוא בנה את הבית וחדרי האירוח כבנייה אחת שלא הצריכה רישיון נפרד לבניית חדרי אירוח ופרגולות. כמפורט לעיל - בשלושה מועדים שונים הגיש הנאשם בקשות למתן היתר בניה המתייחס אך ורק לשתי יחידות האירוח בנפרד מהבית. אם בעת יציקת רצפת הבית הוא יצק אף את רצפת חדרי האירוח משום שהניח בשוגג אך בתום-לב כי הם חלק מהבית, הרי בשלב מאוחר יותר, עת התקדם בבניה והקים את השלד שלהם ואת הפרגולות, לא היה לו יסוד להניח זאת. כמתואר לעיל, בסוף מרץ 2008 התגלה כי למרות שבפברואר 2007 הגיש הנאשם את הבקשה הראשונה להיתר, המתייחסת לחדרי האירוח בלבד, למרות שהיא טרם נענתה, ולמרות שהוא טרם מילא את התנאים בהם אושרה ביום 3.2.2008 בקשתו, הוא החליט על דעת עצמו להתקדם בבניית חדרי האירוח עד להשלמת השלד, ובנה אף את הפרגולות, לגביהן מעולם לא ביקש היתר. היו בידיו נתונים אובייקטיביים מהם אמור היה להבין כי היתר לגבי הבית לחוד והיתר לגבי יחידות האירוח לחוד. "תיאורית האיחוד" של הבית ויחידות האירוח לא עלתה על דעתו ולא הושמעה בפיו במועדים בהם התרחשו האירועים המתוארים.

11. הנאשם טען כי בניית יחידות האירוח נעשתה בשלב בו כמעט הסתיים הליך קבלת ההיתר, כי כל מה שנותר הוא לשלם היטל השבחה וכי כל עוד גובה ההיטל היה שנוי במחלוקת - הוא הפקיד ערבות בנקאית. לצורך קבלת טענת הגנה זו היה על הנאשם להוכיח כי בניית חדרי האירוח נעשתה באותו שלב סופי, וכי הוא הפקיד ערבות בנקאית בגובה ההיטל השנוי במחלוקת. הוא לא הוכיח אף אחד משני תנאים אלו מצטברים אלו. לא הוכח מתי הסתיים מילוי התנאים להיתר למעט תשלום היטל ההשבחה, ואין לנו ידיעה אם הוא הסתיים בטרם ניגש הנאשם לבניית שלד על גבי רצפת הבטון של חדרי האירוח. הבניה על רצפת הבטון נעשתה בתקופה שבין ביקור הראשון של המפקחת, ביום 13.6.2007, בו היא ראתה כי הוקמה רצפת חדרי האירוח, לבין הביקור השני, ביום 25.3.2008, בו היא גילתה את קיומו של השלד כולו ושל הפרגולות. הנאשם לא הוכיח מתי הוא השלים את קיום התנאים בהם הותנה ביום 3.2.2008 מתן הרישיון, למעט היטל ההשבחה, ולא ידע לומר מתי הוא הפקיד את הערבות הבנקאית. למעשה, הוא הודה כי לא הפקיד ערבות בנקאית נפרדת עבור חדרי האירוח, באומרו מפורשות כי הערבות הבנקאית שהוא הפקיד הייתה קשורה במחלוקת על היטל ההשבחה של הבית (עמ' 22). הוא עצמו הפריד בין היטל ההשבחה עבור הבית לבין היטל ההשבחה עבור חדרי האירוח, ידע לספר כי לאחר הפקדת הערבות עבור הבית הוא קיבל "טופס 4" עבורו, וכי לאחר תשלום ההיטל עבור הבית "נשאר ויכוח על היטל ההשבחה של הצימרים" (עמ' 22). ניסיונו לכרוך את הערבות הבנקאית עם המחלוקת על גובה היטל ההשבחה עבור חדרי האירוח משתלב בטענתו הבלתי מבוססת לפיה הבית וחדרי האירוח - חד הם. בסופו של יום, הוא הודה כי ההיטל עבור חדרי האירוח לא שולם, ובסיכומיו תלה את אי תשלומו בכונס הנכסים שמכר את הנכס כולו במסגרת פירוק השיתוף כתוצאה מהליך הגירושין. לדבריו, הוא (הכונס) "שהיה צריך לשלם את היטל ההשבחה כמו שהוא שילם את שאר התשלומים המשותפים" (עמ' 26).

הכרעה

12. הנאשם בנה את שלד חדרי האירוח ואת הפרגולות מבלי שהיה בידו היתר, עוד בטרם נותר היטל ההשבחה התנאי היחיד שטרם מולא, ומבלי שהוא הפקיד ערבות בנקאית בגובה סכום ההיטל השנוי במחלוקת והמתייחס אל חדרי האירוח. אל מול התיעוד שהציגה המאשימה לתמיכה בגרסתה באשר לסדר האירועים, הוא לא הציג מסמך כלשהו התומך בטענותיו, אלא בחר לטעון בעלמא טיעון כללי המתעלם מהעובדות. נאמן לסדר עובדות דמיוני, לפיו הוא הפקיד ערבות בנקאית בגין התנאי היחיד שנותר לקבלת ההיתר ורק אז בנה את שלד חדרי האירוח והפרגולות, גרס הנאשם כי המאשימה התעמרה בו שלא בצדק. הוא לא סיפק הסבר מדוע לא העלה השגותיו וגרסתו כאשר קיבל זימון לבוא למשרדי המאשימה. זימון כזה נשלח לו מיד אחרי ביקורה של המפקחת ביום 25.3.2008, בו גילתה את ההתקדמות בבניה ללא היתר. הוא לא הציג את גרסתו מאחר וכלל לא טרח להתייצב לשימוע. בבית המשפט הוא העלה גרסה שאין לה אחיזה במציאות, הטיח האשמות כלפי המאשימה, כלפי גרושתו וכלפי כונס הנכסים, אך לא התעמת עם העובדה המוכחת לפיה את בניית חדרי האירוח והפרגולות הוא - ולא אחר - ביצע מבלי שהיה בידו היתר בניה.

13. המאשימה הוכיחה את העובדות נשוא כתב האישום. גרסתה לא נסתרה ולא הועלו טענות הגנה השוללות את פליליות מעשיו של הנאשם או המקימות הגנה מן הצדק.

אשר על כן, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של ביצוע ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין.

ניתן היום, כ' אייר תשע"ד, 20 מאי 2014, במעמד בא-כוח המאשימה והנאשם.