מבוא

1. התובע, מר אלי אברהמי (להלן: "התובע") הינו אחיו והיורש היחיד של המנוח מר רחמים אברהמי ז"ל (להלן: "המנוח").

המנוח שילם בשנת 1998 סך כולל של 79,020 ₪ לנתבעת וזאת כתשלום חובות בגין נכס בעיר רמת השרון.

לאחר ביצוע התשלום ביקש המנוח, ואף קיבל, הנחה מהנתבעת, כך שחשבון הארנונה שלו זוכה בסכום מסוים.

1. במסגרת תביעה זו, טוען התובע, יורשו של המנוח, כי על הנתבעת לשלם לו את יתרת הזכות שעמדה למנוח בשנת 1998 וכן כספים נוספים. מנגד חולקת הנתבעת על הסכומים שנטען ששולמו, על גובה יתרת הזכות ובפרט טוענת הנתבעת כי יתרת הזכות קוזזה עד לאפס לאור חובות שנצברו במהלך השנים בגין אי תשלום ארנונה ומים על הנכס.
2. מכאן בפסק דין זה אבחן, בין היתר את הסוגיות המרכזיות: מהו הסכום ששילם המנוח בשנת 1998? מהי ההנחה שהוכרה למנוח, ומכאן מה הייתה יתרת זכותו בשנה זו? וכן האם ניתן לקזז מיתרת זכות זו את החובות שנצברו על הנכס לפני ואחרי פטירת המנוח.
3. כמו כן, יהיה מקום להידרש לטענות הסף שטענה הנתבעת ובפרט התיישנות והעדר יריבות.

רקע וההליכים שנתקיימו

1. כאמור התובע הינו אחיו והיורש של המנוח מר רחמים אברהמי ז"ל (להלן: "המנוח"). בכתב התביעה המקורי טען התובע כי המנוח חויב ביום 17.5.1998 בתשלום עבור חובות מים וארנונה בסך של 80,000 ₪ וכי שילם חוב זה.

לאחר התשלום קיבל המנוח הנחה מטעמים סוציאליים של 90% על החובות מטעמו, כתוצאה מכך נזקפה לזכותו יתרת זכות של 72,000 ₪.

1. התובע ממשיך וטוען בכתב התביעה המקורי כי מסכום זה נוקה סך של 37,890 ₪ בגין היטל השבחה וכן נוכו חובות מים וארנונה שנתיים. המנוח נפטר בשנת 2001, כאשר לטענת התובע נותרה בקופת העירייה יתרת זכות של 21,000 ₪.
2. התובע ממשיך וטוען כי הנתבעת העבירה את יתרת הזכות בחשבון על שם אלישע אברהמי אשר החזיק בדירה והיה עליו לשלם מיסים באופן שוטף. התובע מפרט את המחזיקים בדירה לאחר שנת 2001, אשר כוללים את: אלישע אברהמי, לבנה אברהמי ואבנר יעקב. לטענת התובע חובות הארנונה היו אמורים לחול עליהם.
3. לאור האמור לעיל טען התובע בכתב התביעה המקורי כי על הנתבעת להשיב לו סכומים של 68,221 ₪ ו- 21,000 ₪.
4. בכתב ההגנה המקורי העלתה הנתבעת טענות סף וכן טענות לגופם של דברים.
5. במסגרת טענות הסף טענה הנתבעת כי כתב התביעה אינו מראה עילה בעניין רכיב היטל ההשבחה, כי התביעה התיישנה, כי היא סובלת משיהוי והתיישנות, כי אין יריבות בין התובע לבין הנתבעת בהעדר ראיה בעניין היותו של התובע יורש וכן להעדר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים.
6. הנתבעת גם הגיבה לגופן של טענות התובע הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, לאור המשך ההליכים כפי שאתאר, אין צורך לתאר את מכלול טענות הנתבעת בכתב ההגנה המקורי, היות ומילא חלקן אינו רלבנטי עוד.
7. מלבד העלאת הטענות בכתב ההגנה מטעמה הגישה הנתבעת גם בקשה לסילוק על הסף של התביעה.
8. בית המשפט בפסק דין מיום 9.9.2009 החליט לסלק את התביעה על הסף. לעניין טענת ההתיישנות קבע בית המשפט כי ההחלטה לתת למנוח הנחה של 90% בארנונה ניתנה לכל המאוחר בשנת 1999 ומכאן התביעה שהוגשה בשנת 2008 בעניין זה התיישנה. בית המשפט גם דן ושולל את הטענה של התיישנות שלא מדעת מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לעניין היטל ההשבחה קבע בית המשפט כי הדרך להשיג על ענייני היטל השבחה הינם מכוח סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ולא בדרך של תביעה אזרחית. לכן, כאשר המנוח, או התובע, לא נקטו בדרך ההשגה הקבועה בחוק, אין להם זכות להגשת תביעה אזרחית.

1. על החלטה זו של בית המשפט הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דן בערעור והחליט לקבלו. הנימוק לקבלת הערעור לא היה נעוצה בטענות לגופם של דברים, אלא בקביעה כי היה מקום לערוך ברור עובדתי של השאלות שעמדו ביסוד הכרעת בית המשפט קמא כלומר, בשאלת ההתיישנות ושאלת מיצוי ההליכים בעניין היטל ההשבחה, בפרט התייחס בית המשפט לכך כי נדרשים הליכי גילוי מסמכים טרם הכרעה שכזו. לפיכך, הוחזר התיק לבית משפט השלום על מנת שיידון במכלול הסוגיות לאחר בירור עובדתי.
2. לאחר שהתיק הוחזר לבית המשפט השלום והתקיים הליך של גילוי מסמכים ועיון בהם, הוגשה פעם נוספת בקשה לסילוק התביעה על הסף. ביום 14.10.2013 ניתן פסק דין נוסף של בית משפט השלום, אשר, פעם נוספת, סילק את התביעה על הסף.
3. בית משפט השלום בפסק דינו מיום 14.10.13 מציין כי פסק הדין ניתן על סמך הנטען בכתב התביעה. לעניין התביעה בעניין הארנונה קובע בית המשפט כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד פטירת המנוח, היות וטענת התובע עצמו הינה כי ממועד זה לא הייתה זכאית עוד הנתבעת לקזז מזכותו של המנוח תשלומי ארנונה שוטפים. מכאן, היות והמנוח נפטר ביום 9.3.2001 והתביעה הוגשה ביום 31.12.2008, הרי התביעה התיישנה. בית המשפט מוסיף ומנתח את טענות התובע מכוח סעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות וקובע כי לא מתקיימים התנאים המפורטים בסעיפים אלו.

בית המשפט קמא קובע כי העובדה שצו הירושה הוצא רק בשנת 2004 אינה רלבנטית וכי את מרוץ ההתיישנות מונים מיום הפטירה ולא מיום הוצאת צו הירושה.

1. לעניין תביעת היטל ההשבחה קבע בית המשפט פעם נוספת כי את הטענות בדבר היטל ההשבחה היה צורך לעלות בדרך הקבועה בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ולא בדרך של תביעת השבה, ומכאן דין התביעה בנושא זה להידחות.

לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט את כלל התביעה על הסף.

1. גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א (ת"א) 10798-12-13. בית המשפט המחוזי דן בערעור וקיבל את הערעור בחלקו. לגבי תביעת הארנונה קובע בית המשפט המחוזי כי זו לא התיישנה. הנימוק המרכזי לדחיית הטענה היה כי לא הוכח בפני בית המשפט קמא כי התובע אכן ידע בעת פטירת המנוח כי קיימת יתרת זכות אצל הנתבעת. עוד קובע בית המשפט המחוזי כי אדם סביר אינו אמור לדעת כי למורישו יתרת זכות בדמות עודף תשלומי ארנונה לעירייה. בית המשפט המחוזי קובע בנוסף כי קיימת גם נפקות ראייתית לכך שצו קיום הצוואה ניתן רק בשנת 2004 וכי עובדה זו עולה בקנה אחד עם עמדת התובע כי ידע על הצוואה רק בשנת 2003.

לעומת זאת, לגבי תביעת היטל ההשבחה דוחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי לבית משפט השלום אין סמכות לדון בטענות התובע בעניין היטל ההשבחה ולכן בצדק נדחתה תביעתו בעניין זה.

1. לאור השבת התיק לבית משפט השלום ניתן על ידי בית המשפט השלום צו להגשת ראיות. התובע הגיש תצהירים מטעמו אליהם צורף תיק מוצגים. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר ירון ברבי וכן תיק מוצגים.
2. לאור העובדה כי בתצהירי התובע נתבע סכום גדול מהסכום המפורט בכתב התביעה, ביקש התובע במסגרת קדם המשפט לתקן את תביעתו. בית המשפט נעתר לבקשה והתיר לתקן את כתב התביעה, אולם סייג זאת בכך שאין לעלות בכתב התביעה המתוקן נושאים שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי.
3. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי משנת 1987 הנכס היה בבעלות מלאה של המנוח. כמו כן, חוזר התובע על הטענה כי שולם ידי המנוח סכום של 80,000 ₪. התובע ממשיך וטען לעניין זה כי המנוח היה זכאי להנחה בגין נכותו כבר משנת 1993 ומכאן לתשלום ארנונה בסך של 110 ₪ לחודשיים בלבד. התובע מציין כי בפועל זוכה חשבונו בסך של 72,000 ₪ מסך של 80,000 ₪ ששילם.
4. לטענתו של התובע בכתב התביעה המתוקן כל הקיזוזים שנעשו מסך הזכות של המנוח נעשו שלא כדין, ולכן על הנתבעת להשיב את כל 80,000 ₪ ששולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. התובע טוען בנוסף כי לאחר מותו של המנוח לא הייתה כל זכות לקזז מיתרת הזכות לה זכאים יורשיו.
5. למרות קביעתו של בית המשפט זה בהחלטת התיקון כי אין להעלות טענות שנדחו על ידי בית המשפט המחוזי, שב התובע וטוען כי שולם היטל השבחה בכפל.
6. לאור האמור בכתב התביעה המתוקן טוען התובע להשבה מלאה של 80,000 ₪ צמודים ונושאי ריבית ממאי 1998 ועד התשלום בפועל וכן לפיצויי בגין הפרת חובת תום הלב ועוגמת נפש וזאת בסכום כולל של תביעה בסך של 250,000 ₪.
7. לאחר הגשת כתב התביעה מתוקן, הגיש התובע תצהיר משלים קצר במסגרתו הוא מבקש לחזור על האמור בתצהירים שכבר הוגשו מטעמו וכן לאשר את החישובים המפורטים בכתב התביעה המתוקן.
8. הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן. במסגרת כתב ההגנה המתוקן טוענת הנתבעת כי באפריל 1993 ניתנה הנחה של 90% לגבי חוב ארנונה בסך של 17,629 ₪, כאשר יתרת החוב שולמה על ידי משפחת המנוח. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי החל משנת 1993 לא שולמו תשלומי ארנונה ומים כך שבסוף שנת 1998 עמד חוב על הנכס בסך של כ – 37,095 ₪.
9. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי בשנת 1998 התקבלה בקשה להעברת הזכויות על שם אברהמי אלישע, אברהמי לאה וכן על שם המנוח אברהמי רחמים. לשם העברת הזכויות בנכס נדרשה משפחת המנוח לשלם את הסכומים הבאים:

9,485 ₪ לכיסוי חובות מים;

31,640 ₪ לכיסוי חוב ארנונה;

37,895 ₪ חיוב היטל השבחה.

1. משפחת המנוח שילמה את מלוא הסכומים הללו בסך כולל של 79,020 ₪. הנתבעת מסבירה כי לאחר התשלום ביקש המנוח הנחה בארנונה, ואכן אושרה הנחה בשיעור של 80% בארנונה לרבות הנחה רטרואקטיבית משנת 1994 עד שנת 1998.
2. לטענת הנתבעת ההנחה הינה ממרכיב הארנונה והמים בלבד ומכאן בסוף שנת 1999 עמד החשבון של המנוח בזכות של 18,897.8 ₪.
3. הנתבעת טוענת כי רק בשנת 2002 נודע לה כי המנוח נפטר, כאשר עד למועד זה, לרבות כל שנת 2001, נהנו יורשי הנכס מהנחה של 80% בארנונה. בסוף שנת 2001 עמד חשבון המנוח על יתרת זכות של 7,938 ₪, כאשר סכום זה קוזז לאור חובות הארנונה בשנת 2002.
4. מכאן לטענת הנתבעת אין יתרת זכות למנוח או לתובע שהינו יורשו בגין הנכס. הנתבעת מציינת כי החל משנת 2003 ועד 2007 לא שולמו כל תשלומים בגין הנכס. הנתבעת ממשיכה ומתארת את החובות על הנכס עד לשנת 2015.
5. הנתבעת חוזרת בכתב ההגנה המתוקן על עילות הסף: רכיב היטל ההשבחה נדחה ואין לדון בו, התיישנות, שיהוי ומניעות, העדר יריבות, העדר סמכות עניינית, אי מיצוי הליכים וכן היעדר תום לב מצד התובע.
6. הנתבעת מתייחסת באריכות ובפירוט לסעיפי כתב התביעה וכן טוענת טענת קיזוז ביחס לחוב שקיים על הנכס.
7. לאחר הגשת כתבי הטענות המתוקנים, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מתוקן וכן הוסיף מוצגים לתיק המוצגים. הנתבעת הגישה אף היא תצהיר משלים מטעמה וכן מוצגים נוספים.
8. לאחר הגשת התצהירים התקיימה ישיבת הוכחות אשר במסגרתה נחקרו התובע וכן העד מטעם הנתבעת, מר ירון ברבי. ניתוח של תצהירי העדים ועדותם בבית המשפט יעשה ככל שהדבר יידרש על רקע הדיון וההכרעה בנקודות המחלוקת.
9. הצדדים הגישו את סיכומיהם, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובע, בעיקרי הטענות המפורטות בהם אדון להלן.

דיון והכרעה

טענות הסף

1. כפי שתואר לעיל לנתבעת קשת של טענות סף כנגד התביעה, אקדים ואומר כי לא מצאתי לנכון לדחות את התביעה לאור עילות הסף, וזאת למעט נושא היטל ההשבחה אשר טענות התובע בגינו דינן להידחות, הכול כפי שאנמק להלן:

רכיב היטל ההשבחה

1. התובע טוען בכתב התביעה וכן בסיכומים בעניין היטל השבחה אשר לטענתו נגבה שלא כדין או בכפל (ר' למשל סעיף 50 לסיכומי התובע). אלא שבית משפט זה כבר קבע כי לבית המשפט אין סמכות לדון בטענות אלו ובית המשפט המחוזי בפסק הדין המנומק אישר קביעה זו.

לפיכך, הטענות בדבר היטל ההשבחה נדחות.

התיישנות

1. כפי שפורט לעיל, טענת ההתיישנות התקבלה בעבר על ידי בית משפט השלום, אולם נדחתה בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי. אני סבור כי אף לאחר שמיעת הראיות אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות. ואבאר:
2. בית המשפט המחוזי במסגרת ע"א (ת"א) 10798-12-13‏‏ אלי אברהמי נ' עיריית רמת השרון (פורסם במאגר נבו), קבע לעניין ההתיישנות:

"בימ"ש קמא התעלם למעשה מטענותיו העובדתיות האחרות של המערער. כך למשל, טענת המערער בכתב תשובתו (שהוגש בבימ"ש קמא) לפיה, הוא גילה כי הוא הנהנה היחיד על פי צוואתו של המנוח רק בשנת 2003, ועל כן פנה לעירייה וביקש לעדכנה כי המנוח נפטר בשנת 2001, וכי המחזיק בנכס הנו אדם בשם אלישע אברהמי; וכן טענתו בכתב התשובה, כי העובדה שהעירייה מחזיקה כספים השייכים לעזבון נודעה לו לראשונה רק בשנת 2008.

בנוסף, בימ"ש קמא לא קבע שהמערער ידע או שהיה עליו לדעת אודות יתרות הזכות. קביעתו הסתמכה על כך שהמערער בא בנעליו של המנוח, ועל כן, הוא אינו יכול לטעון להעדר ידיעה בדבר יתרות הכספים. בנסיבות המקרה דנן, לא היה מקום לקבוע כי המערער ידע או כי צריך היה לדעת פרטים כלשהם על יתרות הכספים."

1. לא מצאתי בראיות שלפני, או בחקירת התובע, בכדי לקבוע ממצא כי התובע ידע על היותו יורש של המנוח טרם ידע על הצוואה וטרם הוצא צו קיום צוואה. לעניין זה ר' עמ' 25 לפרוטוקול:

"ש. אתה יודע משנת 2003 שאתה היורש של הנכס?

ת. לא, ב-2003 עדיין לא היה לי את צו הירושה. כשאישרתי את צו הירושה בשנת 2004 בפב' או מרץ ידעתי שאני היורש."

1. אציין כי על אף שאמירת התובע מתייחסת לצו ירושה ובפועל הוצא צו קיום צוואה, הרי אמירה זו של התובע לא נסתרה, והיא אף מהימנה בעיני לאור כלל השתלשלות האירועים לפני ואחרי צו קיום הצוואה.

שיהוי ומניעות

1. איני סבור שיש מקום לקבל את טענת השיהוי והמניעות. כאמור, מקובלת עליי עדות התובע כי רק בשנת 2003 ידע על צוואת המנוח וכי צו קיום הצוואה הוצא רק במרץ 2004, לפיכך כאשר התביעה מוגשת ביום 31.12.2008 אין מדובר בשיהוי קיצוני ביחס למועד הידיעה של התובע כי הוא יורש של המנוח.
2. עוד לעניין זה ראוי לציין כי אף לאחר שידע התובע כי הוא יורש של המנוח, נדרש לו פרק זמן סביר על מנת לברר וללמוד כי אכן הייתה קיימת יתרת זכות למנוח.
3. מבחינת משפטית יש לזכור כי על אף שניתן לדחות תביעה לאור טענת שיהוי שאינה עולה כדי התיישנות, הרי מדובר בחריג ולא בנקל ידחה בית המשפט תביעה מטעם זה. בעניין זה ר' ה.פ. (י-ם) 36473-03-16 עירית ירושלים נ' מנהל מקרקעי ישראל ירושלים (פורסם במאגר נבו, 21.09.2016), אשר שם מתייחס בית המשפט לטענה דומה ואף מאזכר את ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (פורסם במאגר נבו, 02.07.2003) עליו מסתמכת הנתבעת בסיכומיה, וקובע:

"ברם, גם אם כך הדבר, קבלתה של טענת שיהוי מחייבת הנחת תשתית עובדתית, המלמדת כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או כי הנתבע שינה את מצבו לרעה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נז(5) 433 (2003)). בתוך כך, על הנתבעות להוכיח "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו". בהקשר זה אף נדרשת "רמת הוכחה נכבדה".

לא מצאתי במקרה שלפני מצג של התובע כי ויתר על זכות התביעה או מחל עליה.

העדר יריבות

1. בעניין זה טוענת הנתבעת בשני מישורים, האחד העדר יריבות בין המנוח לבין הנתבעת והמישור השני העדר יריבות בין התובע לבין הנתבעת בהעדר הוכחה כי התובע הינו אכן יורש של המנוח.
2. במישור הראשון אני סבור כי קיימת יריבות ברורה בין המנוח לבין הנתבעת. הנתבעת עצמה בתצהיר מטעמה מציינת כי המנוח הוא זה שפנה בשנת 1998 ליתן לו הנחה בארנונה (ר' סעיף 45 לתצהיר מר ברבי) וכי ההנחה ניתנה למנוח עצמו (ר' סעיף 47 לתצהיר ברבי).
3. לפיכך, כאשר הנתבעת מצהירה כי המנוח הוא זה שפנה לקבל הנחה בארנונה והוא זה שאכן קיבל אותה, ואף אם היא טוענת כי ההנחה הייתה שלא כדין, הרי ברור כי נוצרה יריבות בין המנוח לבין הנתבעת.
4. במישור השני, אני סבור כי הוכח שהתובע הינו יורש של המנוח. בצוואת המנוח שצורפה לכתב התביעה מצוין שם המנוח "רחמים אברהמי" וכן מצוין מספר תעודת זהות. מצוואה זו עולה כי התובע הוא היורש היחידי של המנוח. במסגרת צו קיום הצוואה אכן נרשם שם שונה- "רחמין אברהמי" ולא "רחמים אברהמי", אלא שמספר תעודת הזהות הרשומה בצו הקיום זהה למספר תעודת הזהות בצוואה. מכאן יש להסיק כי נפלה טעות סופר באות האחרונה בשם המשפחה, וכי מדובר בצו קיום צוואת המנוח. אציין למען הסר ספק כי מספר תעודת זהות המנוח בצוואה וכן בצו הקיום תואמת את מספר תעודת הזהות במסמכים אחרים בתיק זה, ר' למשל נספח 3 לתצהיר הנתבעת – ההסכם משנת 1982.
5. לפיכך, אני דוחה את טענת העדר היריבות.

היעדר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים

1. כאמור, לעניין הטענות בדבר היטל ההשבחה, הרי הטענה להיעדר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים התקבלה והטענות בעניין היטל ההשבחה נדחו.
2. בכל הנוגע לטענה זו בהקשר של הארנונה, הרי דין הטענה להידחות. עיון בתביעת התובע ובסיכומיו אינו מגלה כל עילה שעניינה קביעת ארנונה או שיעורה, אלא טענה להשבה לאור פעולותיה של הנתבעת, ובפרט הזיכוי משנת 1998. ודוק. אין מחלוקת כי הנתבעת נתנה הנחה למנוח בשנת 1998 (ר' כאמור סעיף 47 לתצהיר הנתבעת). מכאן, כשניתנה ההנחה, לא היה כל צורך למנוח או לתובע להגיש השגה או ערר ארנונה על נושא זה.
3. לפיכך, לא הייתה כל עילה לתובע או למנוח להגיש השגה למנהל הארנונה וממילא אין עילה להגשת ערר ארנונה ודין הטענות בהקשר זה להידחות.

העדר תום לב

1. שני הצדדים מעלים טענות של העדר תום הלב, ואלו ידונו בסיום פסק הדין ולאור הקביעות במהלכו.

גופם של דברים

כללי

1. המחלוקת בין הצדדים הינה מהו הסכום, אם בכלל, לו זכאי התובע לאור תשלום שביצע המנוח בשנת 1998 כתנאי להעברת זכויות בנכס בשנת 1998.
2. על מנת להכריע במחלוקת יש לעבור מספר שלבי הכרעה אשר יובילו אותנו לתוצאת פסק הדין. בשלב הראשון עליי להכריע מהו הסכום ששולם בשנת 1998; בשלב השני, אכריע מהו סכום הזיכוי לטובת המנוח לאור ההנחה שניתנה לו בשנת 1998 וזאת נכון לשנת 1998.

בשלב האחרון אבחן מה הסכומים המותרים בקיזוז כנגד יתרת הזכות וזאת החל מיום הזיכוי ועד לימנו אנו.

התשלום שבוצע

1. מוקד המחלוקת בין הצדדים הינו כמובן התשלום ששולם בשנת 1998 והזיכוי שניתן לאחר מכן. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי סמוך לפני 17.5.1998 שולם לנתבעת סכום של כ- 80,000 ₪ וזאת לכיסוי חובות לנתבעת ועל מנת לאפשר את העברת הזכויות בנכס.
2. אציין כי התובע טוען בכתב התביעה ותצהיריו כי מדובר בסכום של 80,000 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי מדובר ב- 79,020 ₪ (ר' נספח 4 לתצהיר המשלים וסעיף 70 לסיכומי הנתבעת). בעניין זה אני מקבל את עמדת הנתבעת כי הסכום ששולם הינו 79,020 ₪ וזאת לאור מכתב ב"כ התובע נספח ו' לכתב התביעה ה מתוקן בו מציין ב"כ התובע דאז את הסכומים ששולמו כתנאי להעברת הזכויות בנכס בשנת 1998, ואשר סכומם הינו אכן כ – 79,000 ₪ ולא 80,000 ₪.
3. לפיכך, אני קובע כי המנוח שילם סמוך ליום 17.5.1998 סך של 79,020 ₪.
4. הכרעה חשובה בהקשר זה הינה בגין מה שולם סכום זה על ידי המנוח. התובע טעון בכתב התביעה המתוקן וכן בתצהירו כי הסכום נקבע באופן שרירותי על ידי הנתבעת (ר' סעיף 21 לתצהיר המתוקן וסעיף 15 לכתב התביעה המתוקן).
5. לעומת זאת הנתבעת, בתצהירה המשלים, מפרטת באופן מדויק בגין מה נגבו התשלומים בשנת 1998, כדלקמן:

9,485 ₪ לכיסוי חובות מים;

31,640 ₪ לכיסוי חוב ארנונה;

37,895 ₪ חיוב היטל השבחה.

1. במחלוקת זו, אני מקבל את עמדת הנתבעת. הכרעתי זו מתבססת בעיקר על מסמכים מתיק המוצגים שהגיש התובע בעצמו ושצורפו גם לכתב התביעה.
2. כך, במכתב ב"כ התובע מיום 3.8.2008 אשר צורף לכתב התביעה המתוקן, מציין ב"כ התובע דאז בסעיף 1 כי המנוח שילם "מס השבחה" (הכוונה היא להיטל השבחה – ג.ה.) בסך 37,895.2 ₪. למכתב צורף כנספח אישור התשלום מיום 17.5.1998.

בסעיף 4 למכתב זה מוסיף כי מלבד הסכום האמור ששולם בגין היטל השבחה שולם סך נוסף של 40,037 ₪ ואף לכך מצורפת אסמכתה.

1. הינה כי כן, במכתב מטעם התובע עצמו, עובר להגשת התביעה, טוען התובע באמצעות בא כוחו כי התשלום שבוצע בשנת 1998 היה מורכב מתשלום בגין היטל השבחה בסך של 37,895 ₪ ומתשלום של 40,037 ₪ בגין ארנונה ומים.
2. ואם לא די בכך, לכתב התביעה המתוקן צורפה גם קבלה למשלם מיום 11.5.1998 אשר בה נרשם מפורשות כי בוצע תשלום:

מים 9423.20 ₪

ארנונה 30614.60 ₪.

1. הינה כי כן, במסמכים של התובע עצמו, וזאת הן במכתב בא כוחו עובר להגשת התביעה והן במסמכים מזמן אמת, עולה כי התשלום אשר בוצע בשנת 1998 היה בגין: היטל השבחה, ארנונה ומים.
2. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור התצהיר המשלים מטעם הנתבעת, ובפרט סעיף 12 לתצהיר זה המגובה בנספח 4 (ור' גם סעיף 69 לסיכומי הנתבעת), ממנו עולה כי בוצעו בשנת 1998 התשלומים הבאים:

מים 9,485.80 ₪.

ארנונה 31,640 ₪

מס השבחה 37,895.20 ₪.

1. ניתן אפוא לראות כי יש כמעט התאמה מוחלטת בין מסמכי התובע למסמכי הנתבעת מזמן אמת ביחס לתשלומים ששולמו (הפער של השקלים הבודדים נובע כלל הנראה מהפרשי הצמדה). לעומת זאת, לא מצאתי כל ביסוס במסמכים מזמן אמת, או אף במכתבים מאוחרים יותר, לגרסת התובע בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר המתוקן כי שולם סך "שרירותי" של 80,000 ₪ בגין ארנונה.
2. למען שלמות התמונה אציין כי לא נעלמה מעיני הטענה כי לא ניתן להסתמך על תצהיר מר ברבי מטעם הנתבעת היות והוא לא היה בתפקיד בעת האירועים בשנת 1998, ואכן איני מסתמך על תצהירו או על עדותו הישירה. עם זאת, לטעמי, ניתן להסתמך על המסמכים מזמן אמת שצורפו הן מטעם התובע והן מטעם הנתבעת, ואשר לא הוגשה התנגדות להגשתם.

מסמכים אלו, כפי שפירטתי לעיל, מוכחים באופן ישיר כי המנוח שילם בשנת 1998 סך של 79,020 ₪ לפי הפירוט הבא:

9,485 ₪ לכיסוי חובות מים;

31,640 ₪ לכיסוי חוב ארנונה;

37,895 ₪ חיוב היטל השבחה.

הזיכוי בשנת 1998

1. לאור קביעה זו, אנו מגיעים לשאלה הבאה שבמחלוקת, והיא מהו הזיכוי לזכות המנוח בשנת 1998.
2. התובע טען לעניין זה כי הגיע למנוח זיכוי בסך של כמעט מלוא הסכום (לטענתו 80,000 ₪) וזאת לאור הטענה כי כבר בשנת 1993 הוענקה למנוח הנחה ולכן אין מדובר בהנחה שניתנה רטרואקטיבית, אלא בהנחה שניתנה כבר בשנת 1993 (ר' סעיף 25 לתצהיר המתוקן מטעם התובע וכן סעיף 9 לסיכומים).
3. הנתבעת טוענת בתצהיר העדות המשלים מטעמה וכן בסיכומיה כי למנוח אושרה הנחה של 90% בשנת 1993 מהארנונה ואילו לאחר התשלום בשנת 1998 אושרה לתובע הנחה רטרואקטיבית של 80% בלבד. יובהר כי ההנחות האמורות הינן לטענת הנתבעת מרכיב הארנונה והמים בתשלום ששולם.
4. בעניין זה אני מקבל את עמדת התובע ביחס לשיעור ההנחה, כך שהמנוח היה זכאי להנחה בשיעור של 90%. עם זאת, איני מקבל את עמדת התובע כי הנחה זו חלה על כלל המרכיבים בתשלום, אלא, לטעמי, ההנחה חלה על תשלומי הארנונה והמים בלבד, ואנמק:
5. לעניין שיעור ההנחה טוען המצהיר מטעם הנתבעת בסעיף 47 כי ניתנה הנחה בשיעור של 80% מחיובי הארנונה. אלא, כפי שציינתי לעיל, למר ברבי המצהיר מטעם הנתבעת אין כל ידיעה אישית בנושא והוא מצהיר על סמך מסמכים שבידו. לא מצאתי כל מסמך המראה כי אושרה הנחה של 80% מהארנונה ומר ברבי אף לא מפנה למסמך שכזה.
6. אציין כי מנספח 9 לתצהיר ברבי אכן עולה כי הוזנה הנחה של 80% בארנונה ובמים בשנת 1999, אולם נספח 9 הינו דף "מצב חשבון" ולא מסמך המאשר הנחה כזו או אחרת. כלומר, אין מחלוקת כי בשנת 1999 הוזנה הנחה של 80% בארנונה ובמים גם לגבי העבר, אולם אין כל מסמך מטעם הנתבעת המראה כי אכן ניתנה הנחה של 80% ולא של 90%.
7. אף בסיכומיה רושמת הנתבעת בטבלה כי ההנחה בשיעור 80% הינה "הנחת ועדה" בשנת 1998 ובשנים שלאחר מכן "הנחת ביטוח לאומי (ללא ועדה)", אולם לא תומכת טענה זאת בראיה כלשהי ובפרט במסמך שמעיד על הנחה כאמור.
8. לטעמי, על הנתבעת הייתה החובה להציג מסמך המציג את שיעור ההנחה, בין אם מדובר בהנחת ועדה ובין אם מדובר בהנחת ביטוח לאומי. ברור כי הנחה כה משמעותית בארנונה אינה נעשית בעל פה ואינה מוזנת למחשב סתם כך. לפיכך, היינו מצפים כי ההנחה שניתנה למנוח על ידי הנתבעת תגובה באישור כלשהו בכתב מטעם הנתבעת, אישור של הוועדה שנתנה את ההנחה, או של הפקיד שדן בבקשה להנחה ואישר אותה. מסמך שכזה לא הוצג על ידי הנתבעת.
9. לעומת זאת, התובע הציג כנספח ו' לכתב התביעה המתוקן מסמך המתוארך ליום 3/93, הממוען למנוח ואשר כותרתו "בקשתך להנחה במיסים", ובתוכנו נרשם:

"להעניק לך הנחה בשיעור 90% לשוטף ולחוב...."

1. ממסמך זה ניתן ללמוד שניים. ראשית ניתן ללמוד כי הנחות בארנונה אצל הנתבעת אינן ניתנות סתם כך, אלא נעשות על ידי ועדת הנחות לארנונה ומגובות במסמך בכתב. אזכיר כי לא הוצג על ידי הנתבעת מכתב כזה לשנת 1998 או לשנים שלאחר מכן הקובע הנחה של 80%.
2. שנית, וזה העיקר, ממסמך זה אנו למדים כי עוד בשנת 1993 סברה ועדת ההנחות של הנתבעת כי המנוח זכאי להנחה של 90% בתשלומי ארנונה ומים. אין בפני כל ראיה כי מצבו של המנוח השתפר לקראת 1998, וההנחה הסבירה הינה כי לאור גילו המתקדם של המנוח, השנים שחלפו רק הרעו את מצבו הבריאותי. כך או כך, אין כל מסמך של הנתבעת המבטל הנחה זו או הקובע הנחה אחרת.
3. אסכם נקודה זו, התובע טוען כי בשנת 1993 ניתנה למנוח הנחה של 90% בארנונה וזאת על סמך מסמך בכתב בזמן אמת, ומכאן הוא טוען כי המנוח היה זכאי להנחה זו גם לגבי התשלומים ששילם בשנת 1998. מצד שני הנתבעת מסכימה כי אישרה בשנת 1998 הנחה למנוח (אמנם הטענה כי הדבר נעשה לפנים משורת הדין, אך עדיין קיימת הודאה כי ניתנה הנחה) אך טוענת כי ההנחה הייתה בשיעור של 80% בלבד, אולם אין הנתבעת מציגה כל אסמכתא לשינוי שיעור ההנחה.
4. בנסיבות אלו, יש להעדיף את עמדת התובע הנסמכת על מסמך בכתב מזמן אמת על עמדת הנתבעת. עוד אציין בהקשר זה כי יש ממש בטענת התובע כי מראש לא היה נכון לגבות בשנת 1998 מהמנוח את מלוא סכום החוב בגין ארנונה ומים לגבי העבר וזאת לאור ההנחה שקיבל בשנת 1993 לאור מצבו הבריאותי. בכל מקרה, אין זה רלבנטי לענייננו האם מראש לא היה מקום לגבות מהמנוח סכום של 41,125 ₪ בגין ארנונה ומים אלא 90% בלבד מסכום זה, או שהנתבעת אמורה לזכות אותו ב -90% מהסכום לאחר ששולם, היות והתוצאה הינה זהה.
5. לפיכך, ולאור קביעתי מעלה כי המנוח שילם בגין ארנונה ומים סך של 41,125 ₪, המנוח היה זכאי להשבה של 37,012 ₪ בשנת 1998. מכאן יש לבדוק: האם הייתה חובה לנתבעת להשיב את הכספים למנוח מיד, ואם לא מהו היקף הקיזוז שהיה מותר לנתבעת לבצע, אם בכלל.

השבה מידית של יתרת הזכות?

1. התובע טוען כי הנתבעת הייתה חייבת להשיב בפועל את סכום הזיכוי למנוח בשנת 1998 ולא עומדת לה זכות קיזוז. אני סבור כי אין לקבל טענה זו ואין כל חובה חוקית שכזו.

לטעמי לאור התשלום שבוצע בשנת 1998 ולאור ההנחה שניתנה לאחר מכן, אכן קמה חובה על הנתבעת להודיע למנוח כי קיימת לזכותו יתרת זכות, אולם אין כל חובה להחזיר את הסכום בפועל וזאת כאשר המנוח אינו פונה לנתבעת ומציין את האופן בו יבוצע בפועל התשלום אליו.

1. לעניין ההודעה למנוח, אין בפני ראיות כי הודעה כזו נעשתה, אולם מנגד אין גם ראיה ישירה כי המנוח לא ידע על ההנחה ועל הזיכוי לזכותו. עם זאת, למרות העדרן של ראיות ישירות, נסיבות ההתנהלות של המנוח לאחר הזיכוי מלמדות כי המנוח ידע על הזיכוי, והראיה המרכזית לכך הינה כי המנוח חדל מלשלם כליל ארנונה החל משנת 1998 ועד לפטירתו.
2. אין מחלוקת כי המנוח ידע כי מגיעה לו הנחה בארנונה והוא כאמור פנה בעניין זה לנתבעת, זאת ועוד, המנוח ידע כי מדובר בהנחה ולא בפטור מלא כפי שניתן ללמוד ממכתבו ומהחלטת ועדת ההנחות משנת 1993 שנשלחה למנוח. אין מחלוקת גם כי החל משנת 1998 לא שילם המנוח (או מישהו אחר) תשלום כלשהו בגין הנכס לרבות ארנונה ומים. מכאן ניתן להסיק כי אי התשלום נובע מהידיעה כי קיימת יתר זכות לקיזוז כנגד התשלומים.
3. בכל מקרה, אף אם הנתבעת כשלה ולא הודיעה למנוח על יתרת הזכות, הרי לטעמי אין בכך להשליך על תוצאת התיק, היות והקיזוז בכל מקרה בוצע כדין, כך שלא נגרם נזק למנוח כתוצאה מאי הידיעה על יתרת הזכות.
4. לפיכך, אני קובע כי לא הייתה על הנתבעת החובה להשיב בפועל את יתרת הזכות למנוח ודי היה בזיכוי חשבון המנוח, כך שנרשמה לזכותו יתרת זכות בחשבון.

קיזוז מיתרת הזכות - המישור העקרוני

1. הנתבעת טוענת כי מיתרת זכות זו ניתן היה לקזז חובות ארנונה ומים בגין הנכס. לשם בחינת טענת הקיזוז באופן עקרוני יש לבדוק קודם כל האם החייב בארנונה הוא גם בעל הזכות ביתרת הזכות.
2. אין מחלוקת בין הצדדים כי התבקש רישום הנכס בשנת 1998 לא על שם המנוח לבד, אלא על שם אברהמי אלישע (בנו של המנוח) מחצית, המנוח רבע וגב' אברהמי לאה רבע. גם אין מחלוקת כי במסמכי הנתבעת רשום "כמשלם" מר אברהמי אלישע, עם זאת הנתבעת טוענת בסיכומיה (טבלה 1) כי אין היא יודעת מי המחזיק בנכס.
3. מכאן עולה שאלת הזכאות ליתרת הזכות שנוצרה מכוח ההנחה ובכן האם ניתן לקזז כנגד יתרת הזכות חובות ארנונה ומים החלים על הנכס. המחלוקת נובעת למעשה מהשאלה מי הוא המחזיק בנכס והחייב בתשלומי הארנונה והמים, מחזיק אשר את חובו בארנונה ניתן לקזז כנגד יתרת הזכות.
4. התובע טוען כי המנוח הוא זה שהחזיק בנכס במשך כל השנים עד פטירתו ואילו הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי הרשום כמחזיק בנכס היה מר אלישע אברהמי, אולם בסיכומיה, ובפרט בטבלה 1, טענה הנתבעת כי המנוח יחד עם משפחתו הם המחזיקים בהעדר הודעה על חילופי מחזיקים.

כך או כך, לטעמי, הוכח ברמה ההוכחה הנדרשת כי בין המחזיקים היה המנוח ולכן חבות בארנונה ומים חלה גם עליו, ואפרט:

1. הראיה המרכזית לעניין זה לטעמי הינה ההנחה בארנונה שניתנה למנוח על ידי הנתבעת, ולא פעם אחת, אלא פעמיים. נשים לב, אילו אכן מר אלישע אברהמי הינו המחזיק בנכס הרי אין כל סיבה או נימוק בגינה יש לתת לו הנחה כלשהי ארנונה, היות והנחה תינתן רק למחזיק.
2. כפי שלמדנו לעיל עוד בשנת 1993 נתנה הנתבעת הנחה למנוח בארנונה וזאת בגין נכותו, מכאן שלכל הפחות לתקופה זו היה המנוח המחזיק לעמדת הנתבעת. בשנת 1998 ניתנה, לגישת הנתבעת, פעם נוספת הנחה משמעותית (לטעמה של 80% ולשיטתי 90%).

במאמר מוסגר אציין כי אכן הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי ההנחה שניתנה אינה חוקית והיא ניתנה "לפנים משורת הדין". אולם היא לא חזרה על טענה זו בסיכומיה. בכל מקרה, איני מקבל טענה זו של הנתבעת, כאשר ההנחה כאמור מבוססת על מסמך בכתב של ועדה של הנתבעת. בכל מקרה ברור כי מתן ההנחה מלמד כי הנתבעת סברה שהמנוח הוא המחזיק בנכס והוא זה החייב בארנונה ובמים, כך שניתנה לו כמחזיק וכחייב בארנונה הנחה בארנונה בגין נכותו.

1. לאור קביעה זו ניתן לקבוע שלוש נקודות ברורות:
2. החייב בארנונה במשך כל התקופה עד לפטירתו הינו המנוח (או למצער המנוח ביחד ולחוד עם אחרים);
3. הזכאי להנחה הוא גם כן המנוח;
4. מכאן, באופן עקרוני, ניתן לקזז חובות ארנונה ומים של המנוח עד פטירתו עם יתרת הזכות שנוצרה עקב ההנחה.

הקיזוז בשנים 1998-2001

1. קבעתי לעיל כי המנוח היה זכאי לזיכוי בסך של 37,012 ₪ נכון ליום 11.5.1998, עת שולם התשלום בגין הארנונה והמים.
2. נשאלת השאלה האם ניתן היה לקזז מסכום זה חובות בגין ארנונה ומים בתקופה שעד פטירתו של המנוח ביום 9.3.2001? לטעמי התשובה לכך חיובית, ואבאר:
3. ראשית, כפי שקבעתי לעיל , המנוח הוא זה שהזיכוי נרשם לזכותו. שנית וכפי שהסברתי לעיל המנוח הוא זה החייב בארנונה במשך תקופה זו. לפיכך פשיטה ממש, כי ניתן לקזז את חיובי הארנונה של המנוח אל מול הזכות שנוצרה למנוח לאחר שהנתבעת זיכתה את חשבונו לאור תשלום יתר הארנונה. בכל זאת אתייחס לטיעוני התובע בסיכומיו ביחס לקיזוז זה:
4. הטענה הראשונה של התובע נוגעת לחובת הנתבעת להשיב את הכספים שגבתה ביתר לאזרח ללא התדיינות משפטית. כפי שכבר ציינתי לעיל, לטעמי זיכוי חשבון המנוח מהווה מיצוי של חובה זו, וככל שהמנוח היה מעונין לקבל את התשלום בעין היה עליו לפנות לנתבעת. איני סבור כי יש להטיל על הנתבעת חובה לשלוח המחאה ממש, ודי בזיכוי החשבון ובמשלוח הודעה כי קיים זיכוי בחשבון.
5. הטענה השנייה הינה כי נדרשה הסכמת המנוח לקיזוז. איני מקבל טענה זו, דיני הקיזוז אינם דורשים הסכמה של הזוכה לקיזוז. ר' רע"א 40073-07-13 עזאם נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 30.12.2013), לעניין דומה של קיזוז חוב ארנונה כנגד זכות:

"חוק החוזים (חלק כללי) יוצר מקור נורמטיבי כללי לקיזוז, שתחולתו היא מעבר לדיני החוזים. לכן, כדי להפעיל את זכות הקיזוז, אין צורך בקיומה של הוראה ספציפית אחרת המתירה את הקיזוז. נהפוך הוא, משקיימת הוראת החוק הכללית, הרי שככל שמבקשים להגביל את הזכות האמורה, יש לעשות כן בהוראה מפורשת אחרת."

ור' גם ע"א (נצ') 44418-06-14‏ עיריית נצרת נ' אספקה טכנית ריבחי קעואר בע"מ (פורסם במאגר נבו, 8.2.2015).

1. הטענה השלישית של התובע הינה כי אין לקזז חובות עתידיים. טענה זו אינה רלבנטית לשאלת הקיזוז עד למועד פטירת המנוח, וזאת כאשר אין מדובר בקיזוז חוב עתידי, אלא חוב שנצבר מדי שנה. לגבי הקיזוז במועד שלאחר פטירת המנוח, אדון בכך בפרק נפרד.
2. הטענה הרביעית הינה כי המנוח לא היה המחזיק בנכס ולכן לא היה החייב בארנונה ובמים, כך שלא ניתן לקזז חוב שאינו קיים. ברור כי לא ניתן לקבל טענה זו. כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, המנוח עצמו פנה אל הנתבעת בשנת 1998 להשבת כספים ששילם כמחזיק בנכס, המנוח קיבל הנחה וזיכוי כמחזיק בנכס והמנוח חויב בארנונה נמוכה עד לפטירתו כמחזיק בנכס.

לפיכך, לא ניתן מצד אחד לקבל הנחה משמעותית כמחזיק בנכס, אולם לא להיות חייב בגין יתרת הארנונה.

1. לאור האמור לעיל, אני סבור כי בתקופת חייו של המנוח הנתבעת הייתה זכאית לקזז את החובות שהצטברו על הנכס מסכום הזיכוי שקבעתי לעיל.
2. מכאן יש לדון בסוגיה - מהו הסכום אותו יש לקזז מהזיכוי שקבעתי לעיל. לעניין זה הוגשו במסגרת תצהיר הנתבעת דוחות היתרה לשנים 1999 ועד לשנת 2001. דוחות אלו הינם דוחות שהופקו על ידי הנתבעת, ובהעדר טענה של התובע לגבי קבילותם ניתן ללמוד מהם את שיעור החיוב בגין מים וארנונה בתקופה הרלבנטית. דוחות אלו מצאו ביטויים גם בטבלאות 2, 3 ו- 4 בסיכומי הנתבעת.

אציין כי כאמור בדוחות ובטבלה מצוין הנחה של 80%, אולם כפי שקבעתי לעיל שיעור ההנחה שנקבע הינו 90%.

1. לפיכך יש לבצע התאמה של דוחות הנתבעת שצורפו כנספח לתצהירה וכן לטבלאות בסיכומיה וזאת בשניים: ההתאמה הראשונה הינה לקבוע כי סכום התשלום שבוצע בגין ארנונה ומים היה בסך של 41,125 ₪ וזאת כפי שפרטתי, וההתאמה השנייה הינה קביעת שיעור ההנחה בסך של 90% מסכום זה, כך שהזיכוי לזכות המנוח טרם קיזוז עמד על 37,012 ₪.
2. בהתאם לטבלה 4 לסיכומי הנתבעת, חוב הארנונה בגין השנים 1999 ועד ליום 9.3.2001 (יום פטירת המנוח) הינו 11,709 ש"ח ₪ וזאת כאשר החוב מבוסס על הנחה של 80%. אציין כי לגבי שנת 2001 ערכתי את התחשיב לפי מכפלה של החלק יחסי של השנה עד הפטירה (0.186 מהשנה) בכלל החוב לשנת 2001 לפי טבלה מס' 4.
3. התאמה של חוב זה להנחה של 90% מוביל לתוצאה כי הנכס צבר חוב בסך של 5,952 ₪ בתקופת חייו של המנוח, חוב הניתן לקיזוז. אציין כי ניתוח הנתונים בנספח 10 לתצהיר הנתבעת, בהתאמה להנחה של 90% מוביל לתוצאה דומה מניתוח הטבלאות (קיימת שונות קטנה ולא משמעותית בין התחשיבים, כאשר אני מעדיף את הנתונים בטבלה 4 בסיכומים).
4. אציין, כי הנתונים בנספח 10 לתצהיר, ומכאן בטבלאות 3-4 מהווים רשימה מוסדית ולא מצאתי כל טענה של התובע כנגדם. יתרה מזו, אף לאור מסמכי התובע הם משקפים את החיוב הראוי בגין ארנונה ומים בתקופה הרלבנטית.
5. לפיכך, כאשר הזיכוי הראשוני שהגיע למנוח לפי קביעתי הינו 37,012 ₪ וכאשר הקיזוז עד ליום 9.3.2001 הינו 5,952 ש"ח, הרי הזכות שנותרה למנוח נכון ליום פטירתו הינה 31,060 ₪.
6. לאור האמור לעיל, אני קובע כי ביום פטירתו הייתה רשומה למנוח זכות של 31,060 ₪.
7. לעמן הסר ספק אציין כי עיינתי בתחשיב המפורט בסעיף 25 לסיכומי התשובה מטעם התובע, ואני סבור כי נפלה בו טעות הן לעניין סכומיה קיזוז הנטענים והן לגבי הסכום ששולם בניכוי היטל ההשבחה, ולפיכך התחשיב הראוי הוא זה המפורט להלן.
8. אבהיר כי לא נעלם מעיני כי תחשיב זה אינו מדויק היות והוא אינו כולל חישובי הצמדה וריבית הן לגבי יתרת הזכות והן לגבי יתרת החובה, אולם באשר הוא מסתמך על נתוני הנתבעת עד לשנת 2001, נתונים אשר מוצמדים למדד, אני סבור כי מדובר בקירוב מספק לצורך פסק דין זה, באשר כל תחשיב אחר, אשר ממדד כל סכום וסכום בנפרד, הינו מורכב, ובכל מקרה לא הוצג בפני תחשיב שכזה לא מטעם התובע ולא מטעם הנתבעת.
9. לפיכך, אני קובע כי ביום פטירת המנוח היה אמור היה להיות רשום לזכותו של המנוח סך של 31,060 ₪.

קיזוז לאחר מות המנוח

1. הנתבעת כאמור אינה מכחישה כי לזכות המנוח עת פטירתו עמדה יתרה זכות (אציין לעניין זה כי קיים פער בין יתרת הזכות הנטענת בנספח 10 לתצהיר הנתבעת לסכום הנטען על ידה בטבלה 4 בסיכומיה), אלא שהנתבעת טוענת כי יש לקזז יתרה זו לאור חובות נוספים שנצברו על הנכס לאחר מות המנוח.
2. איני מקבל טענה זו.
3. ביום פטירתו של המנוח עברו כל זכויותיו לידי יורשו החוקי – התובע. לעניין זה נקבע לא אחת כי צו קיום הצוואה הינו דקלרטיבי בלבד, כך שהזכויות בכספים הללו הינם של התובע החל מיום 9.3.2011, ר' זה רע"א 2267/95‏‎ ‎האפוטרופוס הכללי‎ ‎נ' הרטפלד ואח'‏ (פורסם במאגר נבו, 24.12.1995).
4. הצדדים היום חלוקים מי היה המחזיק בנכס לאחר פטירתו של המנוח, אולם אין כל טענה של הנתבעת בתצהיריה כי התובע עצמו היה מחזיק בנכס. אציין כי אין לכך גם כל ראיה במסגרת המסמכים הרבים שהוגשו בתיק זה. כמו כן, התובע עצמו מכחיש זאת.
5. יתרה מזו, גם בסיכומי הנתבעת אין טענה ברורה של הנתבעת כי התובע נכלל בגדר המחזיקים בנכס לאחר פטירת המנוח וכל אשר נרשם בשורה בטבלת הנתבעת המתייחסת ל- "מרץ 2001": "עזבון המנוח רחמים אברהמי? אלישע אברהמי? לאה אברהמי?". כלומר לא טענה של הנתבעת אלא סימני שאלה. זאת ועוד, בעמודה האחרונה בטבלה זו נרשם על ידי הנתבעת כי "לא ידוע מי גר בנכס לאחר פטירת רחמים אברהמי המנוח", כלומר הנתבעת מודה כי אין לה כל ידיעה לגבי היותו של התובע מחזיק בנכס.
6. למען הסר ספק אציין, כי בניגוד לזכות הכספית שעברה בירושה לתובע עם פטירת הנתבע, הרי זכות החזקה אינה זכות שעוברת בירושה. לפיכך, כאשר המנוח היה מחזיק בנכס ונפטר, פגה זכות החזקה שלו. זכות זו אינה עוברת באופן אוטומטי ליורשי המחזיק ומכאן לא עברה לתובע כאן.

היות וזכות החזקה אינה עוברת בירושה, על הנתבעת המבקשת לקזז בין זכות התובע מכוח הירושה (הזכות ביתרה) לבין חוב ארנונה הנטען שלו, להוכיח כי הוא אכן זה שהחזיק בנכס לאחר מות המנוח. במקרה שלפני לא רק שלא הוכח כי התובע היה בשלב כלשהו לאחר פטירת המנוח מחזיק של הנכס, אלא שהדבר אף לא נטען במסגרת תצהירי הנתבעת.

עוד אבהיר לעניין זה כי במסגרת סעיף 53 מציין המצהיר מטעם הנתבעת כי לאחר מתן ההנחה היה רשום כמחזיק בנכס מר אברהמי אלישע. כפי שקבעתי לעיל, יש לראות לגבי התקופה טרם מותו גם את המנוח כמחזיק.

בכל מקרה, המצהיר מטעם הנתבעת אינו טוען בתצהירו כי התובע היה המחזיק של הנכס ביחד עם מר אלישע אברהמי, או לבדו, לאחר מות המנוח.

1. בסיכומים מטעמה טוענת הנתבעת (כאמור טענה שלא נכללה בתצהיר) כי יש לראות בתובע כמחזיק בנכס וזאת בהתאם לחזקות הקבועות בפקודת העיריות וכן בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג – 1992.

אולם, לטעמי, אין בחזקות אלו בכדי להועיל לנתבעת במצב העובדתי בתיק זה. כאמור, כפי שקבעתי לעיל, טרם מות המנוח היו המחזיקים בנכס: המנוח וכן מר אלישע אברהמי. מכאן, לאחר מות המנוח אין מדובר בנכס ללא מחזיק, שאז חלה ברירת המחדל של הדינים לעיל של הבעלים כמחזיק הנכס, אלא מר אלישע אברהמי נותר מחזיק בנכס.

1. לפיכך, טענת הנתבעת בעניין חבות התובע כמחזיק לא רק שאינה מתבססת על תשתית עובדתית שהוכחה, אלא גם מבחינה החזקות המשפטיות אינה נכונה. בהקשר זה ראוי גם לדחות את הטענה כי החל מפטירת המנוח חלה אי בהירות בעניין זהות החייב בארנונה ומכאן קושי לגבות חיובי ארנונה ומים.

כאמור, וכפי שנטען בתצהיר הנתבעת עצמה, למשך כל התקופה היה מר אלישע אברהמי רשום כמחזיק בנכס, וזה מעולם לא התכחש לחזקתו בנכס, לפיכך פטירת המנוח לא שינתה דבר או חצי דבר לגבי היות אלישע אברהמי מחזיק בנכס, והנתבעת הייתה רשאית להפעיל כנגדו הליכי גביה.

ייתכן, ויש לכך רמז בראיות שלפני, כי קשה היה לגבות ממר אלישע אברהמי את החובות בגין הנכס בו החזיק לאור מצבו הכלכלי, אך קשיי גביה מהמחזיק אינם מאפשרים לצרף את התובע כמחזיק בנכס, בשעה שהוא אינו כזה.

1. יתרה מזו, הנתבעת לא שלחה עד ליום זה כל דרישת תשלום לתובע בגין חובות ארנונה או חובות אחרים על הנכס ולמעשה בכל הנספחים לתצהיר הנתבעת מופיע מר אלישע אברהמי כמחזיק, כמשלם או כחייב.
2. הנתבעת מבקשת בסיכומיה להסתמך על פסק הדין עת"מ (ירושלים) 51398-06-12 יורשי המנוח יצחק ואסתר בן שושן נ. המועצה האזורית "מטה יהודה" (פורסם באתר נבו, 14.1.2013) כתומך בעמדתה כי ניתן לייחס לתובע חובות ארנונה בגין הנכס לאחר פטירת המנוח. איני סבור כי יש בפסק דין להשפיע על המסקנה אליה הגעתי לעיל.

ראשית, אציין כי על פסק דין זה הוגש ערעור בתיק עע"מ 1478/13 יורשי המנוחים בן שושן יצחק ואסתר ז"ל נ. המועצה האזורית "מטה יהודה" (פורסם בנבו, 06.10.2014) אשר במסגרתו אמנם לא שונה פסק הדין של בית המשפט קמא, אולם בהסכמה הועמד החוב על כמחצית מאשר נטען.

שנית, ומהותית, במסגרת פסק הדין בן שושן לעיל עמד הנכס (שם - נחלה) ריק ללא כל מחזיק לאחר פטירת הבעלים והמחזיקים הקודמים. בנסיבות אלו, כאשר לאחר הפטירה לא היה כל מחזיק לנכס, הכיר בית המשפט המחוזי ביורשים כמחזיקים קונסטרוקטיביים.

אלא שבמקרה שלפנינו אין מדובר בנכס ללא מחזיק, כאשר קיים מחזיק נוסף בנכס טרם הפטירה (לטענת הנתבעת) ואף לאחר הפטירה (ועל כך אין למעשה מחלוקת) והוא מר אלישע אברהמי.

לפיכך, כאשר לאחר הפטירה קיים מחזיק בפועל בנכס, מר אלישע אברהמי, אין מקום להידרש לחזקה קונסטרוקטיבית של התובע מכוח ירושת הבעלים. כאשר נזכור, כי בפועל התובע לא החזיק בנכס.

1. לפיכך, אני קובע כי החובות שנצברו על הנכס בגין התקופה שלאחר פטירת המנוח אינן חובות שניתן לייחס לתובע. בנסיבות אלו, אין כל אפשרות משפטית או אחרת לקזז זכות אישית שירש התובע (את יתרת הזכות אצל הנתבעת) עם חובות ארנונה או חובות מים הרובצים על הנכס והחלים על המחזיק בנכס מר אלישע אברהמי.
2. אשר על כן, אין גם רלבנטיות לחובות שהמשיך וצבר הנכס לטענת הנתבעת עד ליום זה, את חובות אלו יש לגבות מהחייב בהן על פי החוק והוא המחזיק בנכס, אולם לא ניתן לגבות אותם מהתובע, כאשר אינו המחזיק בנכס והחייב בארנונה.

סיכום ביניים

1. מן האמור לעיל עולה כי לזכות המנוח הייתה יתרת זכות בסך של 31,060 ₪ נכון ליום פטירתו. לאחר פטירתו של המנוח, וכאשר התובע הינו יורש המנוח, זכאי התובע לקבל מהנתבעת סכום זה במלואו.

הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז מסכום זה חובות שנצברו בגין הנכס ואשר מוטלים על המחזיק בנכס שאינו התובע.

1. על רקע זה אתייחס בקצרה לטיעונים נוספים של הנתבעת בסיכומיה, ואשר טרם התייחסתי אליהם בניתוח הנושא עד כה.

זהות המשלם בשנת 1998

1. הנתבעת טענה בסיכומיה כי לא הוכחה זהות המשלם בשנת 1998 ובפרט לא הוכח כי המנוח או התובע שילמו סכומים אלו. אני סבור כי עמדת הנתבעת שלא הוכחה זהות המשלם הינה נכונה ואכן אין לפני ראיה ממנה ניתן ללמוד את זהות משלם החוב בשנת 1998.
2. אולם, לטעמי, זהות המשלם אינה רלבנטית. הזכאי להנחה היה המנוח והמנוח בלבד. לפיכך כאשר החליטה הנתבעת עוד בשנת 1993 להעניק הנחה למנוח, הרי כאשר שולם תשלום ביתר, הזכאי להשבת התשלום ביתר הינו המנוח, כאשר המשיבה ביצעה בפועל השבה בדמות זיכוי של חשבון המנוח.
3. אבהיר, לטעמי אין זה רלבנטי כיצד גייס המנוח את התשלום הנדרש ממנו, האם שילם בעצמו, לקח הלוואה מהבנק, ביקש מבני משפחה לסייע לו, או מכל מקור אחר, היות ולאחר שהתשלום נעשה בשמו ועבורו, ולאחר שהתברר שהיה זכאי להנחה וזו אכן ניתנה וחשבונו זוכה, הרי הזכות בחשבון הארנונה שייכת לו, ולאחר מותו שייכת ליורשו החוקי, התובע.

אחזור ואבהיר כי לא יכולה להיות מחלוקת כי התשלום בוצע בשמו ועבור המנוח, היות ואילו המנוח לא היה המחזיק בנכס הוא גם לא היה החייב בתשלום הארנונה וממילא לא היה זכאי לכל הנחה.

השתכללה הסכמה לתשלום ארנונה מתוך יתרת הזכות

1. הנתבעת טענה בסיכומיה כי במהלך השנים השתכללה בין הצדדים הסכמה כי יתרת הזכות תשמש לתשלום חובות ארנונה על הנכס.
2. לא מצאתי כל ראיה בחומר הראיות שלפניי התומכת בהסכמה שכזו. אכן, כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת רשאית הייתה לקזז מיתרת הזכות של המנוח חוב ארנונה ומים של המנוח, אולם מעבר לזכות הקיימת מכוח החוק לא מצאתי כל בדל ראיה של המנוח להסכמה בפועל לאקט שכזה.
3. בכל מקרה, אף אם הייתה קיימת הסכמה כזו של המנוח, הרי ברור כי לא הייתה כל הסכמה שכזו של התובע, אשר ירש את יתרת הזכות מהמנוח. אין כל ראיה מטעם הנתבעת כי התובע הסכים כי מיתרת הזכות ישולמו חובות ארנונה בגין הנכס.

היעדר תום לב

1. הנתבעת טוענת כי התובע פעל בחוסר תום לב כאשר נמנע ביודעין להודיע לה על פטירת המנוח בשנת 2001.
2. איני מקבל טענה זו. כפי שקבעתי לעיל כממצא עובדתי רק בשנת 2003 התגלתה צוואת המנוח ורק בשנת 2004 אושר צו קיום צוואה. לפיכך, בוודאי שעד שנת 2003 לא הייתה לתובע כל חובה להודיע לנתבעת על פטירת המנוח וזאת כאשר לתובע לא הייתה כל זיקה לנכס.
3. לטעמי, גם לאחר הידיעה של התובע כי הוא יורש של המנוח וכי יש לו חלק בבעלות בנכס, לא הייתה חובה לתובע מכוח עקרון תום הלב להודיע על פטירת המנוח. באותה עת, גם לטענת הנתבעת, התובע היה בעל זכויות של 25% בלבד מהנכס, כאשר הוא יודע כי המחזיק בנכס הינו מר אלישע אברהמי (ר' סעיף 43 לתצהירו של התובע).

בנסיבות אלו, כאשר התובע הינו בעלת זכויות בחלק מיעוט בנכס ואינו המחזיק, וכאשר קיים מחזיק בנכס, הרי אי דיווח לנתבעת על פטירת המנוח אינו מהווה חוסר תום לב.

אין עילת השבה

1. הנתבעת טוענת בסיכומיה כין אין עילת השבה לתובע מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") ולחלופין השבה במקרה זה הינה בלתי צודקת. איני מקבל טענה זו.
2. ראשית אבהיר, כי בכל מקרה אין מדובר בזכות של התובע אלא בזכות של המנוח אשר התובע ירש. לפיכך מערכת היחסים הרלבנטית לבחון את נושא התשלום (ודוק. התשלום ולא ההשבה) הינה בין המנוח לבין הנתבעת.
3. לגופם של דברים אציין כי איני סבור שמדובר ב- "השבה" במובנה המובהק מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, ואין מדובר גם בהשבה באופן המוכר מהפסיקה הענפה בעניין ארנונה שנגבתה ביתר, אלא בהתחייבות שכבר נתגבשה של הנתבעת. מכאן גם עולה כי כללי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינם רלבנטיים, ואבאר:
4. אין מחלוקת בין הצדדים כי שולם סכום בגין החובות של המנוח על הנכס בשנת 1998, אין מחלוקת גם כי ניתנה הנחה לאחר התשלום. בנקודת זמן זו הייתה רלבנטית שאלת ההשבה, כך שעל הנתבעת היה להחליט: האם היא משיבה את הסכום ששולם ביתר למנוח לאור ההנחה, או האם היא סבורה שאין מקום לבצע השבה.

ככל שלא הייתה מבוצעת השבה בגין הנחה זו, היה אז רלבנטי לבחון את חוק עשיית עושר ולא במשפט וכן ההלכות הרבות בעניין השבת ארנונה ששולמה ביתר, ר', למשל, רעא 3955/10 ‏‏אחים שאקי בע"מ נ' עיריית הרצליה (פורסם באתר נבו, 6.7.2010).

אלא שבענייננו, הנתבעת כבר ביצעה את אקט ההשבה וזאת בכך שזיכתה בפועל את חשבון הארנונה של המנוח, כלומר מעשה "ההשבה" כבר נעשה בשנת 1998 וזאת בעצם זיכוי חשבון המנוח. לטעמי, אין הבדל מהותי בין זיכוי חשבון הבנק של המנוח בסכום ההשבה הנטען לבין זיכוי חשבון הארנונה של המנוח בסכום זה, שתי הפעולות הללו מהוות השבה של הסכום ששולם ביתר למנוח.

1. לעניין זה ראוי לצטט מכתב ההגנה המתוקן עצמו, בו מסבירה הנתבעת בסעיף 33:

"עקב ההחלטה האמורה (בעניין ההנחה – ג.ה.), נזקפו הסכומים כיתרת זכות בקופת העירייה..."

כלומר, לא רק שניתנה החלטה על ההנחה אלא שבוצעה השבה בדמות זקיפת הסכומים כיתרת זכות אצל הנתבעת.

1. מכאן, אין בפנינו מצב בו המנוח שילם ביתר ועכשיו טוען להשבת התשלום, אלא מצב בו לאחר הדרישה להשבת התשלום, הכירה הנתבעת בחובת ההשבה וזיכתה את חשבון המנוח אצלה. לפיכך, מרגע שחשבון המנוח זוכה ומצוי אצל הנתבעת ביתרת זכות, קיימת התחייבות מכוח פעולת הזיכוי של הנתבעת כלפי המנוח לשלם לו את הסכום המצוי ביתרת זכות לפי דרישתו.
2. מכאן, הזכות שירש התובע מהמנוח אינה זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, אלא התחייבות של הנתבעת לשלם למנוח את יתרת הזכות המצויה בחשבונו.
3. מכאן, וכפי שהסברתי לעיל, כאשר קיימת יתרת זכות לתובע ביום פטירתו אצל הנתבעת אין זה רלבנטי מי שילם את הכספים מכוחם נוצרה יתרת הזכות ואין גם מקום לשקול שיקולי צדק לעניין היותה של השבה צודקת או בלתי צודקת, אלא מדובר בהתחייבות של הנתבעת להעביר כספים אלה לזכאי.
4. למען הזהירות אציין כי אף אם לא השתכללה חובת ההשבה והפכה להתחייבות, הרי עדיין קיימת חובת השבה גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט וייתכן אף שמכוח סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").
5. כאשר מדובר בתשלום ששולם ביתר קבעה הפסיקה כי קיימת זכות להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט כאשר דרך המלך במקרה זה הינה השבת סכום זה. ר' דנא 7398/09 ‏ ‏ עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 14.4.2015), אשר אמנם עסק בגבייה שנעשתה ללא סמכות, אולם קל וחומר כי חל על מקרה של גבייה ביתר כמו המקרה שלפנינו. כן, ר' ת"א (מחוזי חי') 28877-07-12 דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (פורסם בנבו, 16.08.2016) (להלן: "עניין דור אלון").
6. בענייננו אין כאמור מחלוקת כי שולם סך של כ- 40,000 ₪ בגין חובות ארנונה ומים, כאשר סכום זה אינו מביא בחשבון הנחה כלשהי. עוד אין מחלוקת כי הנתבעת אישרה הנחה ניכרת למנוח. לפיכך, עולה כי המנוח שילם ארנונה ומים ביתר.
7. אציין כי במקרה שלפניי כאשר המנוח פנה עוד ביום 2.11.98 לנתבעת בבקשה להשבת הסכום ששולם לטעמו ביתר, וכאשר כאמור הנתבעת הכירה בזכות לקבל הנחה וזיכוי חלקי, איני רואה נימוק של ממש לפטור את הנתבעת מהשבת הסכום ששולם ביתר. לעניין שלילת טענות הצדק למניעת השבה במקרה של תשלום יתר ר' פסק דין תא (ת"א) 17107/03 בכר אלי נ' עיריית רמת השרון (פורסם בנבו, 3.1.2005) המתייחס לטענות דומות לאלה של הנתבעת כאן.
8. למען שלמות התמונה אציין כי יש הרואים בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות כמטיל על הרשות חובה עצמאית להחזיר תשלומים שנגבו ביתר, וכאמור אין מחלוקת כי קיים בפנינו תשלום ביתר. אלא שהדעה המקובלת בפסיקה הינה כי סעיף זה קובע רק את שיעור הריבית על ההשבה כאשר חובת ההשבה המהותית הינה עדיין מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט וכפופה למגבלותיו.

סיכום והוצאות

1. לאור האמור והמנומק לעיל אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 31,060 ₪ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.3.2001 ועד לתשלום בפועל. לעניין הריבית אציין כי לאור ההשתהות בהגשת התביעה איני סבור כי קיימת הצדקה לפסיקת ריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ויש לפסוק ריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה (לעניין דומה ר' עניין דור אלון לעיל).
2. לעניין ההוצאות, הרי דרך המלך הינה כי מי שזכה בתביעתו, ואף באופן חלקי, זכאי לקבל את הוצאותיו. אלא שבעניין שלפני איני סבור כי יש לזכות את התובע בהוצאות, ואנמק:
3. התובע ביקש לתקן את תביעתו לאחר פסיקת בית המשפט המחוזי. בכתב התביעה המתוקן העלה התובע את סכום תביעתו כך שזו הועמדה על סך של 250,000 ₪. יתרה מזו במסגרת העילות כלל התובע גם את נושא היטל ההשבחה, אלא שנושא היטל ההשבחה הוכרע כבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
4. לפיכך כאשר התביעה הועמדה על 250,000 ₪ מתוכם פסקתי סך של 31,060 ₪ בלבד וכאשר במסגרת כתב התביעה המתוקן נכללה עילה אשר לגביה נקבע בפסק חלוט כי היא נדחית, אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת התובע.
5. אשר על כן, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, א' אדר תשע"ז, 27 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.