בפני בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובע הנסבה על השבת כספים אשר לטענתו הגיעו למנוח אברהמי רחמים ז"ל שהוא יורשו.

מבוא עובדתי:

1. טרם פירוט המבוא העובדתי, אציין כי הואיל ועסקינן בבקשה לסילוק על הסף, נקודת המוצא לדיון בבקשה הינה כי טענותיו העובדתיות של התובע תוכחנה ומשכך, תפורטנה העובדות להלן, כפי שהן נטענות על ידי התובע.
2. התובע הינו יורש המנוח אברהמי רחמים ז"ל (להלן:"המנוח") שהיה בעליו של נכס ברחוב שמואל הנגיד 63א' ברמת השרון (להלן:"הנכס").
3. ביום 17/5/98 שילם המנוח סך 80,000 ₪ בגין חובות מים וארנונה לנתבעת.
4. לאחר ביצוע התשלום הובא עניינו של המנוח בפני ועדת ההנחות של הנתבעת אשר קבעה כי הינו זכאי להנחה בשיעור של 90% מהחובות ולכן נזקף לזכות המנוח סך של 72,000 ₪ בפנקסי הנתבעת.
5. על אף שכאמור הוכר המנוח כזכאי להנחה בשיעור 90% הרי שמשנת 1998 חויב המנוח בארנונה ומים בסך 40,037 ₪ .
6. בנוסף, מתוך הסכום לעיל, האמור קוזז למנוח סך של 37,890 ₪ בגין היטל השבחה ומשכך, נותרה לזכות המנוח יתרה בסך 28,000 ₪.
7. המנוח נפטר ביום 9/3/01 ובעת פטירתו עמדה לזכותו יתרה בסך 21,000 ₪.
8. תחת להעביר את הסכום האמור ליורשי המנוח, קיזזה הנתבעת אל מול הסכום האמור חובות ארנונה שוטפים אשר נזקפו לחובת מחזיק הנכס מר אברהמי אלישע.
9. זאת ועוד, ביום 4/9/07 חויב הנכס בתשלום היטל השבחה בסך של 68,221 ₪ וזאת, על אף שכאמור שולם על ידי המנוח היטל השבחה כאמור בסעיף 4 לעיל.
10. התביעה בפני הוגשה ביום 31/12/08.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובע, בנסיבות האמורות זכאי המנוח וכפועל יוצא מכך שהינו יורשו, זכאי הוא, להחזר תשלום סך 68,221.58 ₪ אשר שולם באופן כפול בגין היטל ההשבחה כאמור בסעיף 9 לעיל וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4/9/07 וכן, זכאי לקבלת יתרת הזכות אשר עמדה למנוח במועד פטירתו בגין תשלום הארנונה- דהיינו סך 21,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9/3/01 ועד למועד התשלום.
2. במסגרת כתב ההגנה מטעמה, העלתה הנתבעת טענות סף ובהתאם להן דין התביעה להדחות על הסף הן מטעמי התיישנות, הן הואיל והתובע לא נקט בהליכי השגה או ערר בהתאם לדין והן, הואיל ולתובע אין כל עילה בכל הנוגע לתשלום היטל ההשבחה אשר בוצע בשנת 2007 .

באשר לטענת ההתיישנות טוענת הנתבעת כי התביעה הוגשה בחודש דצמבר 2008 ומשכך, במועד התביעה התיישנה תביעת הארנונה וזאת, גם אם תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד התשלום (1998) וגם אם ממועד פטירת המנוח (2001).

באשר לטענה ולפיה לא נקט התובע בהליכי השגה וערר כדין - טוענת הנתבעת כי הואיל ובמסגרת החוק נקבעו הליכי השגה וערר, הרי שהיה על המנוח לפעול בהליכי השגה או ערר כדין ואינו יכול לפנות לבית המשפט בתביעה תחת זאת.

ובאשר לטענתה בדבר העדר עילה בכל הנוגע להיטל ההשבחה - טוענת הנתבעת ואין חולק על כך – כי תשלום היטל ההשבחה בוצע בעת מכירת הנכס ועל ידי כונס הנכסים ולא על ידי התובע .משכך, לטענת הנתבעת הרי שלתובע אין כל עילה להשבת היטל ההשבחה לידיו. זאת ועוד, לטענת הנתבעת ממילא שולם היטל ההשבחה לוועדה המקומית ומשכך אין כל עילה כלפיה להשבה.

בנוסף, מתייחסת הנתבעת גם לטענותיו של התובע לגופן ואולם, הואיל וכאמור עסקינן בבקשה לסילוק על הסף, אינני מוצאת, בשלב זה, לפרט או להתייחס לטענותיה של הנתבעת לגופם של דברים אלא לטענות הסף של הנתבעת בלבד.

1. אציין כי התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעת ובמסגרת תשובתו, דחה טענת הסילוק על הסף מפאת העדר עילה תוך שהוא טוען כי, הואיל ותשלום היטל ההשבחה קוזז מהתמורה בנכס אשר הועברה לו הרי שיש לו עילת תביעה לענין זה.

ההליכים הקודמים:

1. ביום 9/9/09, ניתן על ידי כבוד השופט דותן, פסק דין, במסגרתו נדחתה התביעה בגין יתרת תשלום הארנונה על הסף מפאת התיישנות ובגין היטל ההשבחה מהטעם שהתובע לא נקט בהליכי השגה או ערר כדין.

באשר לטענת ההתיישנות קבע כבוד השופט דותן כי, את המועדים לעניין טענת ההתיישנות יש למנות מהמועד בו ביצע המנוח את התשלום (11/5/98) ולכל המאוחר מהמועד בו נקבע כי הוא זכאי להשבת התשלומים לאור ההנחה אשר ניתנה לו (בשנת 1998) ואולם- כך או כך - התביעה התיישנה ביום הגשת התביעה.

כבוד השופט דותן הוסיף וקבע, בהתבסס על סעיף 18 לחוק ההתיישנות, כי במקרה של פטירה הרי שזכות התביעה לא תתיישן אלא בחלוף שנה ממועד פטירת המוריש. בקביעתו זו דחה כבוד השופט דותן את טענת התובע ופרשנותו לסעיף 18 ולפיה יש בסעיף זה בכדי להוסיף שנה לתקופת ההתיישנות.

זאת ועוד, כבוד השופט דותן קבע כי, במקרה זה אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, באשר היה באפשרות התובע או המנוח, לפעול בשקידה ראוייה ולמצוא כי למנוח יתרת זכות ומשכך, אין מדובר בעובדות אשר נעלמו ממנו בנסיבות שבזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן כלשון הסעיף.

בנוסף, דחה השופט דותן טענת תרמית אשר ביצעה הרשות בקובעו כי יסוד הזדוניות המהווה חלק מטענת התרמית לא נטען .

בכל הנוגע להיטל ההשבחה- קיבל כבוד השופט דותן את טענת הנתבעת ולפיה מקום בו מדובר בתשלום היטל השבחה, היה על התובע לנקוט בדרך הערעור הייחודית הקבועה בחוק התכנון והבניה ולא להגיש תביעה כספית להשבה ומשכך, דחה את תביעת התובע על הסף גם ברכיב זה.

1. על פסק דינו של כבוד השופט דותן הוגש, על ידי התובע, ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב וביום 16/6/11, ניתן על ידי כבוד השופט גינת, פסק דין בערעור במסגרתו נקבע כי לא היה מקום לסילוק התביעה על הסף וזאת, מבלי שנערך בירור עובדתי בטענות הסף .

בית המשפט של הערעור הוסיף וקבע כי התובע היה זכאי לגילוי מסמכים מלא מצד הנתבעת ובכלל זה קבע כי קיימת חשיבות לאופן רישום מצב החשבון של התובע או מי שקדם לו בזכות כלפי המשיבה, יש חשיבות לאופן שבו הוצגה יתרת הזכות הנתבעת על ידי הנתבעת לאורך השנים , להתכתבויות ולכל החומר הרלוונטי.

זאת ועוד, בית המשפט של הערעור קבע כי יש לאפשר לתובע מתן תגובה עובדתית מטעמו לתמונה הנטענת על ידי הרשות וזאת, לאחר הליכי הביניים כאמור.

לאור האמור, קבע בית המשפט של הערעור כי יש להשיב את התיק לערכאה זו וזאת, על מנת לאפשר לתובע קיום הליכי ביניים וכן, השלמת הטיעון העובדתי והכל טרם הכרעה בטענות הסף.

1. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי האמורה, הושב התיק ונידון בפני. במסגרת הדיונים אשר התקיימו בפני, התקיימו הליכים מקדמיים – כפי שהתבקשו ובכלל זה, בסיכומו של דבר, גולו לתובע על ידי הנתבעת כלל המסמכים אשר נדרשו על ידו.

לאחר גילוי המסמכים כאמור, שבה והועלתה הבקשה לסילוק על הסף – אשר הועברה לתגובה , תשובה ותגובה נוספת.

בשים לב לטענות הצדדים, כפי שהועלו לאחר קיום הליכי הביניים כאמור וכפי שפורטו במסגרת הבקשות והתגובות מטעם הצדדים – ניתנת החלטתי להלן.

דיון והכרעה:

1. ראשית, הואיל ועסקינן בבקשה לדחיית תביעה על הסף הרי שהמסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה הינה כי אין מוחקים או דוחים תביעה על הסף אלא אם ברור ונעלה מכל ספק שאין בה ממש וכי "המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה על הסף היא אמצעי הננקט בלית ברירה. די אם קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" (ראו - ספרו א' גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 139)

יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 14/61 עזבון אברבנאל נ' מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ פד"י ט"ו 1840:

"בית המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כישלונו בשאלה המשפטית המכרעת".

בשים לב לאמור, אבחן להלן, האם דין תביעתו של התובע להדחות על הסף אם לאו.

1. טרם אדון בטענות בשני רכיבי התביעה לגופם – דהיינו – תביעת הארנונה והתביעה להשבת היטל ההשבחה – הנני מוצאת להתייחס לטענתו המקדמית של התובע ולפיה דין הבקשה להדחות על הסף הואיל ולא צורף לה תצהיר. בהקשר זה – אין בידי לקבל הטענה באשר הואיל ומושכלות יסוד הן כי בקשה לסילוק על הסף נסמכת כל כולה על אדנים משפטיים, באשר נקודת המוצא במסגרתה הינה כי גם לו יוכיח התובע את כלל טענותיו העובדתיות הרי שלא יהא בכך בכדי להועיל לו בתביעתו. פועל יוצא מכך הוא שממילא אין צורך בצירוף תצהיר לבקשה לסילוק על הסף. בהקשר זה הנני מוצאת להוסיף ולהדגיש כי – גם ככל שהועלו במסגרת הבקשה טענות עובדתיות- הרי שבהינתן שנקודת המוצא הינה כאמור ממילא יש להתעלם מכל טענת עובדתית אשר נטענה על ידי הנתבעת במסגרת זו.
2. תביעת הארנונה:

לטענת הנתבעת, כאמור, תביעת הארנונה התיישנה באשר עילת התביעה "נולדה" ביום בו שולם תשלום הארנונה על ידי המנוח או לחילופין ולכל המאוחר ביום בו נפטר המנוח.

התובע מנגד טוען ראשית, כי דין הטענה להדחות הואיל ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בהקשר זה טענתו של התובע מבוססת על כך שכתב ההגנה מטעם הנתבעת לא הוגש במועד אלא לאחר שהוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו ובמסגרתה לא הועלתה טענת ההתיישנות.

אין בידי לקבל טענתו האמורה של התובע.

בהקשר זה, אין חולק כי על הנתבע להעלות טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ואולם, הנני סבורה כי הכוונה הינה להזדמנות ראשונה בה הועלו על ידו טענות כלשהן. הואיל ובמסגרת בקשה להארכת מועד לא מועלות טענות אלא ההיפך הוא הנכון תכליתה הארכת המועד על מנת לבחון ולרכז הטענות במלואן- הרי שאין מדובר בהזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. לאור האמור ובנסיבות בהן, הנתבעת העלתה טענת ההתיישנות מיד במסגרת כתב ההגנה מטעמה הרי שהעלתה הטענה בהזדמנות הראשונה ומשכך, טענתו זו של התובע- נדחית.

1. התובע מוסיף וטוען, לגופה של טענה, כי את מרוץ ההתיישנות יש להתחיל במועד בו העלתה הנתבעת טענה המתכחשת לעצם התביעה ואולם, כל זמן שהסכימה הנתבעת והודתה בקיום חוב כלפי המנוח, הרי שלא החל מרוץ ההתיישנות. בהקשר זה טוען התובע כי מתוך המסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת עצמה עולה כי הנתבעת לא כפרה בכך שלמנוח יתרת זכות וכן, לא כפרה בכך שהוסכם בינה לבין המנוח כי יתרת הזכות האמורה תקוזז אל מול חיובי הארנונה. בנסיבות אלו- לטענת התובע ממילא לא העלתה הנתבעת לאורך השנים טענה הנוגדת את התביעה ומשכך, לא התיישנה התביעה. בהקשר זה טוען התובע כי ממסמכי הנתבעת מיום 31/12/01 עולה כי למנוח יתרת זכות בחשבונו ומשכך עת הוגשה התביעה בדיוק שבע שנים לאחר מכן- התביעה הוגשה טרם התיישנותה.
2. נקודת המוצא לטיעון התובע נסבה פרשנות המילים היום בו נולדה עילת התובענה המופיעות בסעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") הקובע באשר למועד תחילת ההתיישנות כי:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"

נקבע כי, מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין (ראו - ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19/4/2012);רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.2010)).

ומתי נולדת עילת תביעה חוזית?

עמדה על כך כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (1997) בקובעה כי :

" העילה נולדת במועד הפרת החוזה:

'אף כאן מוסכם על הכול, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר – בענייננו – עם שכלול הפרת החוזה… (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תש"יח-1958)' (ע"א 531/89 להבי ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – המרכז ואח', בעמ' 722)... בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על-מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה."

1. במקרה בפנינו – טוען התובע ותימוכין לכך ניתן אף למצוא בטיעוני הנתבעת, כי בין המנוח לבין הנתבעת היתה הסכמה בדבר קיזוז חיובי הארנונה השוטפים אל מול יתרת כספים אשר עמדה לזכותו. בנסיבות אלו, יש לבחון מתי למעשה הופר ההסכם , לטענת התובע, ומתי משכך נולדה עילת התביעה.

עיון בתביעה מעלה כי, התובע תובע את יתרת הכספים כפי שעמדה לזכות המנוח במועד פטירתו. יודגש כי התובע אינו מסביר, במסגרת כתב התביעה, מדוע במועד זה נוצרה הזכות לקבלת יתרת הכספים . יחד עם זאת, הרי שלא יכול להיות חולק כי טיעונו האמור מושתת על תוכן הסכם לטענתו ולפיו ההסכמה היתה לקיזוז אל מול חיובי הארנונה של המנוח ומשכך, משנפטר המנוח היה על הנתבעת להשיב את יתרת הכספים הואיל וההסכם אינו עוד בר ביצוע.

בהקשר זה פועל יוצא מהטענה האמורה הינו כי עת לא השיבה הנתבעת את יתרת הכספים, הפרה למעשה את ההסכם. חיזוק לאמור ניתן אף למצוא בכך שבהקשר אחר אף מוסיף התובע וטוען כי הנתבעת הפרה את ההסכם בין המנוח לבינה עת קיזזה חיובים בשעה שהמנוח לא החזיק בנכס- דהיינו, לטענתו, ההסכמה בין הנתבעת לבין המנוח היתה שיקוזזו רק חיובי הארנונה של המנוח ולא של מחזיק אחר.

במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת טוענת כי לא היתה כל הפרה באשר תוכן ההסכם בינה לבין המנוח היה שיקוזזו חיובי הארנונה בגין הנכס אל מול היתרה. ברי כי בשלב זה אינני מכריעה בטענה לגופה אלא , שהנני יוצאת מנקודת המוצא ולפיה- תוכן ההסכם הינו כנטען על ידי התובע.

בשים לב לאמור ובנסיבות כפי שהוצגו, הרי שמועד ההפרה הנטען על ידי התובע עצמו הינו במועד פטירת המנוח שאז למעשה לא ניתן היה עוד לקזז את תשלומי הארנונה השוטפים אל מול היתרה ומשכך, היה על הנתבעת להשיב לתובע את יתרת הכספים.

משמועד ההפרה הנטען הינו במועד פטירת המנוח הרי שממועד זה נוצרה עילת התביעה ומשכך, ממועד זה מתחילה ספירת ההתיישנות.

הואיל והתביעה הוגשה ביום 31/12/08 ואילו המנוח נפטר ביום 9/3/01 הרי שבמועד הגשת התביעה, התביעה התיישנה.

1. התובע מוסיף וטוען - בהתבסס על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות - כי עת הודתה הנתבעת ביתרות זכות כלפי המנוח, לאורך השנים, הרי שמדובר בהודיה העוצרת את מרוץ ההתיישנות.

בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19/4/2012), נידונה השאלה מה היא הזכות אשר על הנתבע להודות בקיומה בכדי להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות . באותו מקרה נשאלה השאלה האם הודיה בהפרת ההסכם מהווה גם הודיה בזכות לקבלת פיצוי מכח ההפרה. עת בחן בית המשפט העליון את השאלה האמורה הוא נדרש לניתוח מונחי חוק ההתיישנות ולהבחנה בין זכות, עילת תביעה, עילת תובענה וסעד.

באותו ענין, קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופט עמית כי :

"כאשר בדיני חוזים עסקינן, כמו במקרה דנן, עלינו להבחין בין שני סוגי זכויות: הזכות מהסוג האחד היא זכותו הראשונית של צד לחוזה כי החוזה יקוים. זכות זו נתונה לכל צד לחוזה מלכתחילה, מרגע כריתת החוזה, ועוד בטרם התבצעה הפרה כלשהי, וזו זכותו "במובן הצר" לדרוש את קיומו של החוזה. הזכות מהסוג השני באה לעולם לאחר שהחוזה הופר, או-אז עומדת לרשות הצד הנפגע הזכות לשנות את היחסים המשפטיים בינו לבין המפר, אם על ידי דרישה כי תוטל על המפר חובה (במובן הצר) לקיים את החוזה, אם על ידי ביטול החוזה, ואם על ידי דרישה כי המפר יחויב בתשלום פיצויים. זוהי זכות במובן של "כוח"

...

סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע."

ומן הכלל אל הפרט – במקרה בפני עילת התביעה היא הפרת ההסכם, מועד היווצרות העילה הוא המועד בו הפרה הנתבעת את ההסכם – דהיינו וכאמור לעיל- המועד בו נפטר המנוח. במועד בו נפטר המנוח נוצרו גם הזכויות הנובעות מהפרת ההסכם – דהיינו, הזכות לתבוע ביטול ההסכם וכן, השבה. לאור האמור הרי שאין רלוונטיות להודיה כביכול בסכומי יתרות שונים בחשבון הנכס, באשר אין בהם משום חזרה מטענתה הראשונית של הנתבעת – כפי שהובעה על ידה עת הפרה את ההסכם ולפיה, המנוח אינו זכאי לכספים בעין אלא לקיזוז אל מול חובות הנכס השוטפים.

1. באשר לטענות התובע המבוססות על סעיף 8 לחוק ההתיישנות- מקובלת עלי דעתו של כבוד השופט דותן בפסק דינו מיום 9/9/09 ובהתאם לה, מקום בו היה באפשרות המנוח או התובע אשר בא בנעליו, לברר את זכויותיו הרי שלא מדובר בנסיבות שבזהירות סבירה לא יכל למנוע אותן, כלשון הסעיף. במאמר מוסגר יצויין כי טיעונו של התובע מבוסס למעשה על ידיעה של המנוח בדבר היתרה הכספית אשר אל מולה מבוצע הקיזוז – באשר כפי שפורט לעיל – טיעונו מבוסס על הסכמה בין המנוח לבין העיריה לענין קיזוז אל מול יתרה זו. לאור האמור ומשבא התובע בנעליו של המנוח, הרי שממילא אין הוא יכול לטעון להעדר ידיעה בדבר יתרות הכספים וגם מטעם זה דין טענתו המבוססת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות- להידחות.
2. באשר לטענות התובע ולפיהן, בשנותיו האחרונות היה המנוח מרותק למיטתו, הרי שממילא מדובר בטענות עובדתיות שהן קודם למועד היווצרות עילת התביעה ומשכך, ברי כי אין בהן בכדי להשליך לעניין מרוץ ההתיישנות.
3. ובאשר לטענת התובע ולפיה, קיבל צו ירושה רק בשנת 2004 וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, הרי שצו ירושה אינו עוצר את תקופת ההתיישנות או מאריך אותה אלא הוא רק מצהיר על הזכות המטריאלית ממועד הפטירה (עמ"ש (מחוזי ת"א) 33509-11-09 ש.ב. נ' ר.ו. (23/1/12) ומשכך, גם דין טענתו זו של התובע להדחות.
4. לאור האמור, הנני קובעת כי התביעה בגין יתרות הארנונה התיישנה במועד הגשתה ומשכך, כי דין התביעה ברכיב זה להידחות על הסף.
5. תביעת היטל ההשבחה

בהקשר להיטל ההשבחה, טוענת הנתבעת ראשית, כי הואיל ובמסגרת סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 , קיים הליך משפטי יעודי לתקיפת החיוב, הרי שדין התביעה להדחות גם מפאת העדר סמכות לבית משפט זה וגם הואיל והתובע לא מיצה ההליכים כדין.

התובע מנגד טוען כי הואיל ומדובר – לטענתו- בחיוב כפול בהיטל השבחה, הרי שמדובר בנסיבות חריגות אשר יש בהן בכדי לאפשר הגשת תביעת השבה לבית המשפט זה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הנני סבורה כי אין ממש בטענה ולפיה מקום בו מדובר בגבייה כפולה כביכול של היטל השבחה, הרי שניתן לנקוט בהליך של תביעת השבה תחת פנייה בהליך בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.

כך, בעתמ (י-ם) 30296-12-12 גבריאל אדלר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה המחלקה להיטל השבחה בעיריית ירושלים (27/2/13), נטען בפני בית המשפט המחוזי בירושלים כי טענות החיצוניות לחוק, כגון טענת הסתמכות, חוסר סמכות, הבטחה שלטונית וכיוצא באלה- אינן בסמכותה של ועדת הערר ומשכך, כאשר תביעת ההשבה מבוססת על טענות כאמור, הרי שיש לבית המשפט הסמכות לידון בה.

בית המשפט המחוזי דחה הטענה תוך שקבע כדלקמן:

" (סעיף 12ו לחוק). סעיף 12ז לחוק התכנון והבניה, בהגדירו את סמכויותיה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה , קובע כי אחד מתפקידיה וסמכויותיה הוא "לדון ולהחליט בערר על החלטה הנוגעת להיטל השבחה לפי פרק ח'1" (סעיף 12ז(1)). סעיף 14(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה קובע כי "על שומה לפי סעיף 4 ניתן לערור לפני ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה, בתוך 45 ימים מיום שבו הובאה השומה לידיעת החייב...". מלשון החוק למדים אנו, שסמכויותיה של ועדת הערר הן רחבות. החוק אינו מגביל לכאורה את העילות שבהן ניתן לתקוף את שומת היטל השבחה לפני ועדת הערר (השוו, עניין עיריית רעננה, לעיל, עמ' 497). מן המנגנון הקבוע בסעיף 14(ב) לתוספת השלישית למדים אנו גם, שסמכותה של ועדת הערר אינה מתמצית בבירור טענות הקשורות לתקיפת גובה השומה, אלא גם בבירור טענות לעניין עצם החיוב (ראו במיוחד סעיף 14(ב)(1); ראו גם הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 83), התשס"ח-2008, ה"ח הממשלה 369 עמ' 417, 425).

...

אלא שגם בהנחה שבית משפט זה אוחז בסמכות מקבילה, מדובר כאמור בעניינים המצויים בסמכותה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה. העותרים לא מיצו אפוא את האפיק לקבלת סעד מוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה לפני שפנו לבית משפט זה, ולא הצביעו על כך שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת להם" (הדגשה שלי ל.ב.מ.)

בדומה לקביעה האמורה, בשורת פסקי דין נקבע כי הואיל וקיימת דרך ייחודית לערעור על היטל ההשבחה, הרי שלא יכול הנישום ליצור דרך אלטרנטיבית של השגה על החיוב באמצעות תשלום ההיטל והגשת בתיעה כספית רגילה לבית המשפט להשבתו.

(ראו לדוגמא - בש"א (ראשל"צ) 3839/08 עיריית פתח תקוה נ' דיבון שלום ירושלים (21/1/09) ; תא (כ"ס) 33759-04-10 נוב – אחזקות או יהודה (1989) בע"מ נ' החברה לפיתוח פתח תקוה בע"מ (30/1/12) תא (קריות) 30140-02-12 כפיר רוטנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קרית אתא (26/2/13))

אציין , באשר לטענתו של התובע ולפיה מדובר בנסיבות חריגות הואיל ומדובר בחיוב כפול בהיטל השבחה כי , משאין בפי התובע טענה ולפיה מדובר בגבייה כפולה כפועל יוצא מזדון או מטעמים פסולים, הרי שממילא אין מדובר בטענה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת באופן המצדיק סטייה מהכלל והתרת הגשת תביעת השבה.

לאור האמור, הנני קובעת כי דין התביעה הנסבה על רכיב היטל ההשבחה להדחות על הסף מהטעם של העדר סמכות.

1. למעלה מן הצורף אוסיף ואציין, באשר לתביעה ברכיב זה, כי לכאורה התובע אף אינו מצביע, במסגרת כתב התביעה, על עילת תביעה וגם מטעם זה דין תביעתו ברכיב זה להמחק מפאת העדר עילה.

בהקשר זה – עיון בתביעה מעלה כי , במסגרת כתב התביעה טען התובע כי היטל ההשבחה שולם בגין הנכס (ראה סעיף 12 לכתב התביעה) ולא טען כי הסכום שולם על ידו, בסעיף 13 טען התובע כי הנכס חויב פעמיים ומשכך יש להשיב את התשלום הנוסף ובסיפא לכתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי להשבת תשלום היטל ההשבחה.

עיננו הרואות – במסגרת כתב התביעה לא מוזכרת העילה בשלה זכאי התובע להשבת היטל ההשבחה.

במסגרת כתב התשובה מטעמו- הודה התובע כי אמנם לא שילם את היטל ההשבחה אלא שכונס הנכסים אשר מכר את הנכס עשה כן וטען כי זכאותו להשבת היטל ההשבחה נובעת מכך שחלקו בתמורה נגרע כפועל יוצא מכך ששולם היטל ההשבחה על ידי הכונס. מדובר למעשה בטענה ולפיה העילה להשבה, נובעת מנזק אשר נגרם לתובע כפועל יוצא מתשלום היטל ההשבחה על ידי הכונס. אלא, שהעילה האמורה לא פורטה במסגרת כתב התביעה אשר שותק לענין העילה להשבת היטל ההשבחה לידיו של התובע.

בהקשר זה ראוי להדגיש ולציין כי הדרישה להצביע על עילת התביעה אינה פרוצדורלית אלא היא מהותית באשר, לו העילה מבוססת על נזק – כפי שמשתמע- הרי שהיה על התובע לפרט מה הגובה הנזק, במיוחד בשים לב לכך שהנזק בתשלום היטל השבחה אינו בהכרח בגובה היטל ההשבחה אשר שולם. כך ולשם הדוגמא וההבהרה של האמור- לו הנכס חב במס שבח הרי שתשלום היטל ההשבחה מוכר לכאורה כהוצאה המותרת בקיזוז בעת חישוב המס, משכך, סביר להניח כי מס השבח אשר שילם הכונס היה נמוך יותר כפועל יוצא מתשלום היטל ההשבחה ומשכך, הנזק לתובע קטן יותר. הדוגמא האמורה יש בה בכדי להמחיש את חשיבות פירוט העילה במסגרת כתב התביעה ויש בה בכדי לתמוך בכך שמחדלו של התובע מפירוט העילה האמורה אינו פרוצדורלי בלבד אלא שהוא מהותי ומשלא פירט התובע בכתב תביעתו העילה להשבה – הרי שדין התביעה בראש זה להידחות מפאת העדר עילה.

1. למעלה מן הצורך אציין כי לכאורה אף יש ממש בטענת הנתבעת ולפיה הואיל והיטל ההשבחה לא נגבה על ידה אלא על ידי הועדה המקומית , הרי שממילא היה על התובע להגיש התביעה כנגד הוועדה ולא כנגד הנתבעת ומשכך, דין התביעה להדחות אף מפאת העדר יריבות.

סוף דבר -

1. אשר על כן – הנני קובעת כי דין התביעה להדחות על הסף מטעמים כפי שפורטו לעיל בהרחבה.
2. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י' חשון תשע"ד, 14 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.