1. להלן החלטתי בבקשת התובעת לתיקון טעות קולמוס אשר לשיטתה נפלה בפסק הדין שניתן בתביעה ביום 6.3.14.

בהתאם לפסק הדין חויבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 27,492 ש"ח בתוספת מע"מ עליו ובתוספת 7% עבור תכנון, פיקוח וניהול. הסכום הנ''ל שוערך בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה מחודש מרץ 2004 ושווי למועד מתן פסק הדין הינו 47,737 ש"ח ומע"מ עליו.

2. נסיבות העניין פורטו בסעיף 2 לפסק הדין ואין צורך לשוב ולחזור על האמור בו.

3. לטענת התובעת, היה על בית המשפט לשערך את הסכום שנפסק בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"מ-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"), ולא בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה כפי שנעשה בפועל. התובעת מפנה לכך כי בסיכומיה היא דרשה סעד זה ומנגד הנתבעת לא העלתה כל טענה בנדון.

4. הנתבעת מתנגדת לבקשה בנימוק כי הטעות שנפלה, כביכול, בפסק הדין אינה טעות קולמוס שבית המשפט מוסמך לתקנה בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, ומטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות. גם לגוף העניין הנתבעת מבקשת לדחות את הבקשה וזאת בנימוק כי לענייננו חוק הרשויות המקומיות חל על החזר תשלום חובה שנגבה ביתר על ידי רשות מקומית, והרי במסגרת התביעה לא נדרשה השבה כאמור ותחת זאת התובעת דרשה להשיב לידיה את ההוצאות בהן נשאה עבור הקמת הגדרות נשוא התביעה על חשבונה.

5. שקלתי מכלול טענות הצדדים, ומצאתי לדחות את הבקשה.

6. בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נקבע כדלקמן:

"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שניתנה, רשאי הוא, תוך 21 ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה;

לעניין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

כפי שנקבע בספרות ובהלכה הפסוקה, הסמכות הנתונה לבית המשפט לתיקון טעות אשר נפלה בפסק דין או בהחלטה, לא נועדה לתיקון טעויות מהותיות, אלא אך ורק לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל בית המשפט גמר בדעתו והתכוון לומר מלכתחילה. תיקון מהותי בפסק דין או בהחלטה ייעשה אך ורק על דרך הגשת ערעור. כן נקבע שכאשר מדובר בשינוי אופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית או רכיבי החישוב, יש בתיקון כדי לשנות את פסק הדין המקורי ומתן פסק דין חדש תחתיו. פעולה שכזו אינה בסמכותו של בית המשפט אשר נתן את פסק הדין (ר' ספרו של גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה 11, תשס"ט, עמ' 691 וכן ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ, פ"ד מז(4) 17).

מן הכלל אל הפרט.

7. שיערוך הסכום שנקבע בפסק הדין בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה אינו בבחינת טעות קולמוס, לראייה, בסעיף 9 לפסק הדין נימקתי מדוע אין לקבל את בקשת התובעת בנדון. אי-לכך, אין לומר כי התיקון המבוקש מבטא, כביכול, את שהתכוון בית המשפט לומר מלכתחילה במסגרת פסק הדין, וככל והבקשה תתקבל משמעות הדבר הינה שינוי מהותי בפסק הדין שמן הסתם אינו בסמכותו של פורום זה לאחר שבית המשפט קם מכסאו ונתן את פסק הדין.

8. למעלה מהצורך, גם לגוף העניין אין מקום לקבל את הבקשה.

בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות נקבע כדלקמן:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב הוא ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו".

המונח "תשלום חובה" מוגדר בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות ואין חולק כי היטל הכבישים אשר שילמה התובעת לנתבעת כתנאי לקבלת היתר הבנייה, חוסה תחת אותה הגדרה.

9. בכתב התביעה טענה התובעת כי לצורך קבלת היתר הבנייה היא שילמה את ההיטלים בהם חויבה, והיטלי כבישים בכלל זה, ולפיכך היה על הנתבעת להקים את שני הגדרות נשוא התביעה על חשבונה. אולם, משלא כך פעלה הנתבעת, התובעת הקימה את הגדרות על חשבונה והיא ביקשה לחייב את הנתבעת להשיב לה את הוצאות ההקמה. מעולם לא עתרה התובעת להחזר החלק היחסי בהיטלים אשר שילמה לנתבעת עבור הקמת הגדרות והחישובים אשר ערכה בכתב התביעה, כמו גם חישובי מומחה בית המשפט בחוות דעתו, מנותקים באופן מוחלט מהתשלומים ששילמה התובעת לנתבעת עבור היטלי הכבישים.

הנה אם כן, במקרה דנן לא נדרש סעד של השבת תשלום חובה ששולם ביתר לרשות המקומית, ואשר בגינו התובעת היתה זכאית לריבית מיוחדת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות, אלא בהשבת הוצאות התובעת עבור הקמת הגדרות נשוא התביעה. גם מטעם זה אין מקום להורות על התיקון המבוקש בפסק הדין.

10. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.