פסק דין

א. ההליך

1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריות (כב' השופט מר ערן נווה) מתאריך 14.4.2013, ועל החלטתו שניתנה בבקשה לתיקון טעות סופר מתאריך 25.4.2013, בתיק אזרחי 4733-01-09.

ב. רקע

2. בתאריך 11.1.2005 התקשרו המערערים, בני הזוג עמר, עם המשיב, מהנדס מכונות במקצועו, בחוזה לרכישת דירה ברח' אמת המים 21 בעתלית (להלן: "הדירה").

3. ההליכים בבימ"ש קמא החלו בתביעה שהמערערים הגישו נגד המשיב, לפיצויים עבור נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל ליקויי בניה שנתגלו בדירה ובשל איחור בתשלום משכנתה של המשיב שרבצה על הדירה. כמו כן עתרו המערערים לקבלת פיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון (דמתקרא – "עוגמת נפש").

4. בתביעתם טענו המערערים כי המשיב פעל כיזם וכקבלן, שבנה את הדירה נבנתה על מגרש שקיבל במתנה מהוריו. המערערים טענו כי שילמו את חלקם בהסכם עבור הדירה, הכספים הופקדו בידיו של עו"ד ברנט, שייצג את המשיב. המערערים ציינו כי עו"ד ברנט אף הכין את המסמך המכותר "עקרונות לסיום עסקת גשרי-החלטה סופית", עליו חתמו הצדדים במטרה לסייע להם להשלים את עסקת המכר, כאשר מסמך זה כלל בתוכו עקרונות לסיום העסקה ולהכרעה בסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים (להלן: "הסכם העקרונות לסיום העסקה"), אליו אתייחס בהמשך. יצוין כי המערערים הלינו בכתב תביעתם על מסמך זה בטענה כי הוא שירת את האינטרסים של המשיב, וכי לא היה בו מענה לליקוים בבית.

5. עוד טענו המערערים, כי המשיב הפר את החוזה ולא עמד בתנאיו, וכי בדירה נמצאו ליקויים ופגמים שונים והם עתרו לקבלת פיצוי בגינם. בנוסף עתרו המערערים בתביעתם לקבל פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם, בשל איחור המשיב בתשלום משכנתה אשר הייתה רשומה על זכויות המשיב. לטענת המערערים, כל עוד לא סילק המשיב את הההלוואה שהובטחה במשכנתה, והמשכנתה לא נמחקה, לא יכלו המערערים לקבל הלוואה שתובטח במשכנתה, וכאשר התקיימו התנאים לקבלת הלוואה, ניתנה להם ההלוואה בריבית גבוהה יותר מזו שיכלו לקבל אלמלא העיכוב שנוצר.

6. לאור הנ"ל, עתרו המערערים לכך שבימ"ש קמא יחייב את המשיב לפצותם עבור לקויי הבניה שנגרמו להם, ועבור הפרת ההסכם מצד המשיב, ובכתב תביעתם המתוקן העמידו הם את תביעתם לצרכי אגרה על הסך 250,000 ₪.

7. המשיב הכחיש את תביעת המערערים, והכחיש את טענות המערערים בדבר חובתו כקבלן לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973. לטענת המשיב, הוא עמד בכל התחייבויותיו כלפי המערערים לרבות ההתחייבויות שהוטלו עליו במסגרת הסכם העקרונות לסיום העסקה הנ"ל. עוד טען המשיב, כי המערערים היו אלה שהפרו את החוזה, בכך שלא ביצעו את התשלומים עבור הדירה לפי לוח התשלומים שנקבע בחוזה שנכרת בין הצדדים. המשיב הוסיף וטען, כי הדירה נבנתה בסטנדרטים גבוהים מאוד לפי היתרי בניה כחוק, הוסיף וטען לחוסר ליבם של המערערים, אשר להשקפתו טמנו לו "מארב" בעצם הגשת תביעתם נגדו.

8. לצד כתב הגנתו הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה על הסף, באשר לטענתו בסכסוך בין הצדדים ניתן פסק בורר, המהווה מעשה בית דין. אולם, בקשת המשיב נדחתה בהחלטה מתאריך 11.1.2010, בה נקבע, כי מסמך העקרונות שנחתם על ידי הצדדים, עת מסרו את עניינם לעו"ד ברנט, אינו מהווה הסכם בוררות, ואף החלטתו של עו"ד ברנט, שניתנה בעקבות מסמך זה, אינה בבחינת פסק בורר.

9. להוכחת טענותיהם בנוגע לליקויי הבניה שנטענו על ידם, הגישו המערערים חוות דעתו של מומחה, הוא המהנדס עזרא אלוני, לפיה עלות תיקון ליקויי הבניה מגיעים כדי סכום של 222,273 ₪. המשיב לעומת זאת, סמך את טענותיו על חוות דעתו של מומחה מטעמו, הוא המהנדס רונן שטרנברג. כמקובל במקומותינו ובתיקים מסוג זה, הפער בין שתי חוות הדעת היה פער ניכר ביותר, ועל כן בית המשפט מינה את המהנדס דן ברלינר כמומחה מטעמו.

המהנדס ברלינר קבע בחוות דעתו, כי ליקויים הבניה בדירת המערערים מגיעים כדי סכום של 48,604 ₪.

10. המהנדס ברלינר נחקר על חוות דעתו בבית המשפט, ואף השיב בכתב לשאלות הבהרה שהופנו אליו על-ידי הצדדים.

11. שני הצדדים מחו בסכומיהם על ממצאי חוות דעתו של מומחה בית המשפט. המערערים טענו כי אין לקבל את חוות הדעת משום שהמומחה מטעמם בדק את הדירה כשהליקויים הנטענים על ידם היו גלויים לעין, בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט בדק אותה לאחר שחלק מהליקויים הוסדרו כבר על ידיהם.

המשיב לעומת זאת טען, כי המומחה מטעם בית המשפט טעה טעות משפטית משלא הסתמך בעריכת חוות דעתו על המפרט הטכני של הדירה שהינו המסמך המרכזי שהיה עליו להסתמך, ומשכן ביקש כי יתערב בית המשפט קמא בחוות דעתו.

12. בימ"ש קמא, לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת מסקנותיו של המומחה מטעם בימ"ש, החליט לאמץ את חוות הדעת הזו באופן חלקי, וקיבל את התביעה בחלקה ופסק למערערים סך של 35,103 ₪ בגין לקויים שנטענו. אציין, כי בפסק הדין, התייחס בית המשפט באופן פרטני לכל אחד מליקויים הבניה שנטענו, וקבע האם זכאים המערערים לפיצוי בגינו אם לאו.

באשר לטענת המערערים בדבר המשכנתה, בימ"ש קמא קבע, בין היתר, כי המערערים ידעו על קיום המשכנתה שרבצה על הנכס עוד במועד החתימה על החוזה, וידעו כי עליהם להפקיד את יתרת התמורה בידי עו"ד ברנט, על מנת שיפעל להסרת המשכנתה. ואולם, המערערים לא הפקידו הסכום הדרוש לסילוק המשכנתה, ועל כן אינם יכולים להפנות את טענותיהם בעניין האיחור בסילוק המשכנתה כלפי המשיב.

13. לעניין חובתו של המשיב כקבלן לפי חוק המכר, קבע ביהמ"ש קמא כי על המשיב חלות חובות אלה, חרף העובדה שלא מדובר בקבלן (וראו פסק דינו של בימ"ש קמא שורות בעמ' 8, שורות 24 - 26). בית המשפט קבע עוד כי היתר הבניה שמסר הוא למערערים כן מבטא את אותם פריטים אשר הובטחו להם כאילו היו מפרט טכני. כמו כן דחה בימ"ש קמא את טענת המערערים, כי יהיה עליהם לפנות את הדירה ולהתגורר בדיור חלופי בתקופה בה יתוקנו ליקויי הבניה בדירה, וקבע, כי אין הצדקה לדיור חלופי, והמערערים לא הוכיחו כי יידרשו לפנות את הדירה (ראו סע' 35 לפס"ד).

בית המשפט קמא אף דחה גם את טענת המערערים בדבר הפסד ימי עבודה. בית המשפט קמא, כי מדובר בראש נזק מיוחד שמערערים לא הוכיחו אותו. כמו כן דחה בית משפט קמא את עתירת התובעים לקבל פיצוי בגין עומת נפש (סע' 38 לפס"ד).

בהתייחס לטענת קיזוז שנטענה על ידי המשיב דחה בית המשפט קמא טענה זו, וכן דחה בית המשפט את עתירת המשיב לפסוק לו הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה.

14. בסופו של דבר פסק בית המשפט לזכות המערערים פיצוי בסך של 35,103 ₪ בגין נזקים שנטענו, תוך שציין, יש לבדוק האם יש להוסיף מע"מ לכל אחד מהסכומים המרכבים סכום זה. (שכן לחלקם כבר הוסף המע"מ בגוף פסק הדין).

עוד נפסקו לזכות מערערים הוצאות משפט הכוללות שכ"ט מומחה וזאת על פי קבלה. כך גם חויב המשיב לשפות את המערערים על חלקם היחסי בתשלום למומחה בית המשפט, ונקבע כי עליו לשפות את המערערים על סכום האגרה היחסי, עד סך של 35,103 בלבד. המשיב חויב גם לשלם שכ"ט בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ.

15. בעקבות בקשה לתיקון טעות סופר שהגישו המערערים, בה טענו כי חלה טעות בסכום הסופי שנפסק להם וכי יש לתקנו לסך של 38,850 ₪ ובתוספת מע"מ לסך של 45,454 ₪, ערך בית המשפט קמא את חישוביו מחדש ובהחלטתו מיום 25.4.2013, קבע כי יש לתקן את הסכום כך שיש לפסוק למערערים סך של 36,103 ₪ וציין כי יש להוסיף מע"מ לסכומים אשר לא נפסק בגינם מע"מ.

ג. תמצית טענות הצדדים

16. המערערים אינם משלימים עם פסק דינו הנ"ל ועם החלטתו של בית המשפט קמא בבקשה לתיקון טעות סופר, ועל כן הגישו ערעור.

בערעורם העלו המערערים טענות שונות נגד חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט קמא, וטענו כי טעה בית המשפט משאימץ חלק ממסקנותיה הנוגעות לחלק מהליקויים הנטענים. הם הלינו וטענו נגד הפיצויים שנפסקו להם בגין הליקויים הנטענים, ואף טענו כי טעה בית המשפט קמא משלא זיכה אותם בגין הפרשי הצמדה וריבית בגין הסכומים שנפסקו להם בגין ליקויים אלה, וטענו כי בית המשפט קמא זנח את מרכיב הפיקוח וללא שנימק זאת.

17. המערערים העלו גם טענות נגד החלטה שלא לפסוק להם פיצויים בגין עוגמת נפש. עוד הלינו המערערים על כך, שלא התקבלה טענתם בדבר הצורך שלהם בדיור חלופי בזמן ביצוע תיקון הליקויים. המערערים הוסיפו, כי לא נפסק להם שכר טרחה ראוי והולם את מידת ההשקעה בתיק, והלינו על כך שלא נפסק עבורם החזר שכר טרחה ששילמו הם למומחים שחוו את דעתם בתיק ואשר כן שילמו המערערים להם שכר טרחה.

עוד חזרו המערערים על טענותיהם, בדבר זכותם לקבל פיצוי בגין נזק שנגרם להם עקב האיחור שנגרם בסילוק המשכנתה שהייתה רשומה על הנכס, ולטענתם טעה בית המשפט קמא משדחה את טענתם בדבר זכותם לפיצויים בגין ראש נזק זה.

18. לעומת טענות המערערים טען המשיב לחוסר תום ליבם של המערערים שלטענתו, טרם הגשת תביעתם בבית המשפט קמא, ובפרט לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם העקרונות לסיום העסקה, שלטענתו הסדיר את המחלקות בין הצדדים הנוגעים לחוזה הרכישה ולליקויים בדירה, ובמשך תקופה ארוכה, לא העלו המערערים טענות הנוגעות לפגמים בדירה אליהם התייחסו בתביעתם ובערעורם. המשיב הוסיף וטען, כי המערערים אף לא פנו אליו בנוגע לנזקים שלטענתם נגרמו להם, כנטען על ידם בהליכים המשפטיים.

מלבד טענותיו כנגד הנטען בערעור, העלה המערער טענות כנגד קביעות בית המשפט קמא וטען, בין היתר, נגד ההחלטה שלא לראות בהסכם העקרונות לסיום העסקה כהסכם בוררות, הוסיף וטען כי המערערים הם אלה שהפרו את חוזה הרכישה שנחתם בין הצדדים וכי הם טרם שילמו יתרת התמורה בהתאם להסכם העקרונות לסיום העסקה הנ"ל ומשכן טען כי יש לו זכות קיזוז, וטעה בית המשפט קמא משדחה את טענתו בדבר זכותו זו. הוסיף המשיב וטען נגד החלטת בית המשפט לראות בתכנית היתר הבניה כמפרט טכני לעניין המחלוקת בין הצדדים לפרטים אשר הובטחו למערערים, וטען כי אכן לא קיים מפרט טכני אך כן קיימת רשימה שהוכנה על ידי הצדדים ואשר מכילה את אותם הפרטים הנטענים. בנוסף לכך טען המשיב, כי סכום ההוצאות בו חוייב, היה סכום גבוה.

כבר עתה אציין, כי אין מקום להרחיב או לדון בטענות המשיב כנגד פסק הדין ומסקנות בית המשפט קמא, מכיוון שאלה לא הובאו במסגרת ערעור נגדי.

ד. עיכוב בקבלת המשכנתה

19. כאמור בית המשפט קמא דחה את עתירת המערערים לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם עקב איחור המשיב בסילוק המשכנתה שרבצה על הנכס. בית המשפט קמא ציין, כי המערערים ידעו על המשכנתה במועד החתימה על החוזה, וידעו כי עליהם להפקיד את יתרת הכסף בידי עו"ד ברנט על מנת שיפעל להסרת המשכנתה. ואולם, המערערים לא הפקידו הסכום הדרוש, ועל כן אינם יכולים להלין על האיחור בתשלום המשכנתה.

20. המערערים כאמור אינם משלימים עם קביעה זו, וטוענים כי טעה בית המשפט קמא משקבע בפסק דינו שהמערערים ידעו מראש שעל הדירה רובצת משכנתה וכי יש לראות בכך שהם פירשו מצב זה כאילו לא יוכלו לקבל משכנתה.

לטענת המערערים, בהתאם לסעיפים 5.2.3 - 5.2.4 בהסכם המכר, ניתן לראות כי קבלת המשכנתה היא חלק מתנאי אותו הסכם. המערערים ממשכים ומבהירים כי עם זאת בהתאם לסעיף 5.2.6, הם לא היו חייבים לשלם הסכום אותו התכוונו לקבל מכספי המשכנתה שכן הייתה להם אלטרנטיבה חוזית, כי יכלו לשלם הריבית בלבד כנגד דחיית המשכנתה, טוענים כי הם כן עשו זאת, הם כן הבטיחו את עצמם ושילמו סך של 1,400 ₪ למשך שמונה חודשים. על אף זאת הם לא קיבלו מכתב הכוונות שהיו אמורים לקבל על מנת שיסדירו את המשכנתה שלהם. טוענים שלא היה מקום לתת למשיב ליהנות גם וגם במיוחד והם שילמו את נזקי הריבית.

21. לטענת המערערים, הם הוכיחו את הנזק שנגרם להם בגין ראש נזק זה, וכי טעה בימ"ש קמא משלא זיכה אותם בסך של 113,000 ₪ ולחלופין בסך של 60,678 בגין החזר חלקי של הנזק שנגרם להם עקב עיכוב בקבלת המשכנתה בשל אילוצי המשיב, אשר שעבד את המגרש עליו נבנה הבית דבר שמנע מהם לקבל משכנתה כל עוד לא הוסר השעבוד על הבית.

22. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אינני מקבל את טענות המערערים ככל שהן נוגעות לנזק שנגרם להם כטענתם עקב האיחור בתשלום המשכנתה, והנני סבור שאין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה.

אוסיף, כי קונה דירה היודע מראש, כי יהיה עליו לקבל הלוואה, ולצורך ההלוואה יהיה עליו לקבל שיתוף פעולה מהמוכר, עליו להבטיח את שיתוף הפעולה של המוכר מראש. על פי החוזה שנכרת בין הצדדים במקרה שלפני, המשיב לא היה חייב כלל וכלל לסייע למערערים לקבל מימון בנקאי לרכישת הדירה. על כן, אפילו אם אתעלם מכך, שהמערערים לא שילמו את הסכום שהיה דרוש לסילוק המשכנתה, אין למערערים כל עילת תביעה נגד המשיב בעניין זה.

ה. מפרט הדירה

23. בית המשפט קמא קבע, כי על המשיב חלות הוראות חוק המכר (דירות), וכי ניתן להתייחס אליו כאל "מוכר" כמשמעות מונח זה באותו חוק. על כן נקבע, כי היה על המשיב למסור למערערים מפרט טכני, ומשלא הוצג מפרט כזה, כי אז תוכנית הבניין, לפיה הוצא היתר הבניה, תבטא את הפרטים אשר הובטחו לתובעים כטענתם כאילו הייתה מפרט טכני.

24. המערערים טוענים, כי המומחה מטעם בית המשפט התייחס "בטעות" לתכנית אחרת שקדמה לתוכנית היתר הבניה אשר אושרה על ידי בית המשפט, ולטענתם בית המשפט אף אישור קביעות המומחה המסתמכות על תוכנית לא נכונה מבלי שייתן נימוקיו לכך, ובכך הוא טעה. המשיב לעומת זאת טוען, כי תכנית היתר הבניה אינה יכולה להחליף את המפרט הטכני שלטענתו לא הוכן מאחר והצדדים ערכו רשימה, שכללה את כל הפרטים עליהם סיכמו ואשר אמורים להיכלל בדירה, ושעל בסיסה נקבעה התמורה עבור הדירה, לטענתו מפרט טכני לא הוכן אך ניתן בנסיבות המקרה היה להתבסס על הרשימה הנ"ל.

25. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הנני סבור, שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא. אכן היה מקום להחיל את הוראות חוק המכר (דירות) על המשיב, ובהעדר מפרט טכני, היה מקום לראות את תוכנית היתר הבניה, כמחליפה את המפרט החסר.

באשר לקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ולטענה האם הוא הסתמך על התכנית הנכונה או לא, אציין כי בחוות דעתו ציין מר ברלינר, כי חוות הדעת שערך התבססה על ביקור שערך במקום, ועל המסמכים שהועברו אליו על ידי הצדדים, לרבות, כתב התביעה על נספחיו, כתב תשובה לכתב ההגנה המתוקן על נספחיו, תוכנית היתר הבניה וחוות הדעת של המהנדס מר בן עזרא מיום 10.4.07.

על כן לאור הנ"ל, ניתן להסיק שהמומחה מטעם בית המשפט הסתמך על המסמכים שהועברו אליו על ידי המערערים עצמם. משכך אין מקום לטענתם כי הסתמך הוא על תכנית אחרת לא מאושרת כי מהנתונים שלפני לא רואה אני שהובאה לידי המומחה מטעם בית המשפט תוכנית אחרת מלבד זו אותה אישר בית המשפט ואותה גם הזכיר המומחה בחוות דעתו.

ו. ליקויי הבניה על פי המומחה

26. בית משפט קמא מינה מומחה לבחינת ליקויי הבניה שנטענו על ידי המערערים, ואשר קיבלו ביטוי בחוות דעת המומחה מטעמם. לחוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית יש מקל לא מבוטל, ובית המשפט יטה לאמצה בהיותה חוות דעת אובייקטיבית. כאמור, המומחה השיב לשאלות הבהרה ולאחר מכן אף נחקר על ידי הצדדים בבית המשפט.

27. בית משפט קמא בחן את ליקויי הבניה אחד לאחד, ולא אימץ את חוות דעת המומחה כמקשה אחת. לא מצאתי כל פגם בקביעותיו של בית משפט קמא, והנני סבור שאין כל מקום להתערב בסכומי הפיצוי שפסק לזכות המערערים. בשולי הדברים אעיר, כי מוטב היה לו למומחה מטעם המערערים, שינסה להבחין בין עיקר לטפל, וימנע מלהתאמץ להגדיל את הנזק מעבר לכל פרופורציה לנזק האמיתי.

ז. דיור חלופי

28. המערערים מלינים בערעורם על קביעת בימ"ש קמא כי הם לא הוכיחו את הצורך בדיור חלופי בזמן תיקון הליקויים בדירה. בדיון שהתקיים, טענה באת כוח המערערים, כי יש להעניק למערערים פיצוי עבור דיור חלופי להתקבל, שכן, לטענתה, עבודות התיקון הרבות צריך לבצע לרבות תיקון הליקוי במדרגות פנים המחברות בין קומות הדירה, מנתק את שתי הקומות אחת מהשניה, מה שמחייב דיור חלופי.

29. ואולם, המהנדס ברלינר קבע, כי אין צורך בפינוי הדירה בזמן תיקון הליקויים בה. מר ברלינר ציין כי המדובר במדרגות פנימיות בתוך הדירה לכן סבור הוא, שאין דרוש תיקון כלשהוא (ראו סע' 4.5 לחוות דעתו של מר ברלינר). בית המשפט קמא קיבל את קביעת המומחה מטעמו ועל סמך זאת דחה את טענת המערערים בדבר זכותם לקבלת פיצוי בגין לקוי זה.

על כן, הנני סבור שאין כל מקום להתערב בקביעה זו.

ח. עוגמת נפש

30. המערערים מלינים על כך שלא זוכו בפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן לטענתם התביעה התנהלה בבית המשפט קמא על פני שנים ארוכות ועל כן עתרו לכך כי יינתן פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

המשיב מנגד טוען לחוסר תום לבים של המערערים וטוען המערערים ניפחו את תביעתם דבר שגרם למשיב עוגמת נפש.

31. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא.

ט. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו

32. ב"כ המערערים הלינה גם על גובה שכר הטרחה אשר נפסק למערערים, וטענה כי אינו משקף את כמות העובדה שהושקה בניהול התיק, הוסיפה וטענה ב"כ המערערים כי טעה בית המשפט קמא משלא פסק למערערים החזר שכר טרחת המומחים אשר מימנו, מומחה בית המשפט והמומחה מטעמם.

33. עם כל הכבוד, העבודה הרבה שהושקעה בתיק, נבעה מכך שהמערערים הגישו חוות דעת של מומחה, אשר לא הבחין בין עיקר וטפל, דבר שגרר את בית המשפט, כמו גם הצדדים, לעסוק בעניינים שהם בבחינת זוטי דברים. בנוסף לכך אזכיר, שברצונם להשיב לעצמם סכום גדול יותר מהתמורה ששילמו למשיב עבור הדירה, נצמדו המערערים לטענתם שעל המשיב לפצותם בגין העיכוב בסילוק המשכנתה, שטענות, שכאמור, לא היה להן בסיס.

34. על כן, הנני סבור שאין כלח מקום להתערב בפסיקת ההוצאות שנקבעה על ידי בית משפט קמא.

י. ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר

35. בערעורם טוענים המערערים גם נגד ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר אשר הוגשה על ידם, בה טענו כי חלה טעות בסכום הסופי שנפסק בפסק הדין בגין ליקויי הבניה, וכי יש לתקנו ולקבוע כי סך הפיצויים בגין לקויי בניה עומד על סך 38,850 ₪ ובתוספת מע"מ סך כולל של 45,454 ש"ח.

36. לאחר שעברתי על פרטי הנזק השונים, הגעתי לתוצאה זהה לזו אליה הגיע בית משפט קמא, ומכאן ברור, שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט.

יא. סוף דבר

37. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את הערעור על כל ראשיו.

(ב) הנני מחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות משפט בערעור בסך 2,000 ₪.

(ג) ככל שהמערערים הפקידו עירבון להבטחת תשלום הוצאות המשפט בערעור, תעביר מזכירות בית המשפט סך 2,000 ₪ מתוך העירבון למשיב, ואת היתרה תחזיר למערערים, באמצעות באת כוחם.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ד, 7.11.2013, בהעדר הצדדים.