1. להלן החלטתנו בבקשת המשיבה לביטול הסכמה אליה הגיעו הצדדים וקיבלה תוקף של החלטה, לפיה, פסק הדין בערר יינתן על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק ולאחר שכל צד יסכם את טענותיו.

2. מקרה שהיה, כך היה:

א. במועדים הרלוונטיים להגשת הערר כיהנה המשיבה כרשות מקומית מאוחדת של היישובים עוספיא ודאלית אל כרמל (אף כי לימים בוטל האיחוד בין שתי הרשויות הנ"ל).

העוררים הינם תושבי היישוב עוספיא.

ב. המשיבה פנתה לעוררים או למי מהם בדרישה לתשלום היטל ביוב מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962, וחוק עזר לעיר הכרמל (ביוב) התשס"ו – 2007 ובעקבות אותן פניות הוגש הערר בתיק זה.

ג. תחילה התנהל ההליך בפני וועדה בראשות כב' השופט (בדימוס) שלמה לבנוני ובה היו חברים אינג' סטפן כהן ועו"ד סאלח חלבי (להלן: "הוועדה הקודמת").

ביום 14.10.13 התקיים בפני הוועדה הקודמת דיון בערר, ובמהלכו ניתנה החלטה בזו הלשון:

"1. קיימנו דיון עם ב"כ הצדדים. ישנה הסכמה למתן פסק דין מנומק על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. בין היתר טוען ב"כ העוררים כי עילות החיוב התיישנו כנגד כל העוררים ואילו ב"כ המשיבה טוען כי עילות החיוב התיישנו כנגד חלקם. עוד חלוקים ב"כ הצדדים בשאלת ההוצאות. ב"כ העוררים מסכים כי פסק הדין יינתן או על דרך הפשרה או בדרך הרגילה. ב"כ המשיבה מבקש לשקול. נמתין לעמדת ב"כ המשיבה תוך 20 יום מהיום. בחלוף המועד האמור, ובהעדר הודעה, נסיק כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, הגם שאף על דרך זו רשאית הוועדה לקבל או לדחות הליך במלואו וכך יורה יו"ר הוועדה, בגדר החלטתו הצפויה.

2. נדחה, איפוא, לתזכורת מעקב ליום 5.11.13." (ההדגשה במקור – ר.ח.).

ד. המשיבה התמהמה במתן עמדתה לעניין אופן מתן פסק הדין בערר, כמתחייב מההחלטה לעיל, והיא הגישה מספר בקשות להארכת מועד הגשת עמדתה בנדון, שהתקבלו על ידי הוועדה הקודמת. והנה, ביום 2.3.14 הודיעה המשיבה עמדתה, כדלקמן:

"מ.מ עוספיא מודיעה בזאת כי היא מסכימה למתן פסק דין על פי הוראת סעיף 79א' לאחר הגשת סיכומים".

לאור הודעת המשיבה לעיל, ניתנה ביום 9.3.14 החלטת הוועדה הקודמת ולפיה, פסק הדין בערר יינתן על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות הצדדים, וזאת במועדים כפי שנקבע באותה החלטה. בהמשך, הגישו בעלי הדין סיכומי טענותיהם בערר.

ה. בין לבין, פג תוקף מינויים של שני חברי הוועדה הקודמת ומטעמים שאינם תלויים בוועדה, התעכב מינוי חברים חדשים במקומם. כמו כן, כב' השופט שלמה לבנוני פרש לגמלאות, והדיון בהליך נותב בפני הח"מ.

ו. משמונו חברי הוועדה החדשים, התקיים ביום 5.12.16 דיון בערר ובמהלכו טען ב"כ המשיבה כאילו לא הייתה הסכמה למתן פסק דין בערר בהתאם לסעיף 79א' לחוק. כמו כן, ב"כ המשיבה הפנה בטיעוניו להלכה שנקבעה ב-עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סולומון בע"מ (פורסם בנבו) לעניין התיישנות הליכי גבייה (להלן: "פסק דין סולומון"), ולפיה, כך לגישתו, יש לדחות את הערר.

בהמשך, כאשר הופנתה המשיבה לעובדה כי היא הודיעה לוועדה הקודמת על הסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה, היא חזרה בה מהטענה כאילו לא היתה הסכמה כאמור, ועל אף זאת היא מבקשת לחזור בה מאותה הסכמה.

3. לטענת המשיבה בתמצית, בהתאם לפסיקה אין מניעה מביטול הסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה מקום בו הדבר אפשרי מבחינת ההליכים שננקטו לאחר מתן אותה הסכמה, ולעניין זה היא אף לא נדרש לתת כל נימוק או טעם לכך.

המשיבה מציינת כי אין היא עומדת על שמיעת הראיות בערר, והיא מסכימה למתן פסק דין מנומק שלא על דרך הפשרה על סמך החומר שבפני הוועדה וסיכומי טענות הצדדים כפי שהוגשו בעבר, מתכונת שלא תגרום כל נזק לעוררים.

4. העוררים עומדים על קיום ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, שכאמור קיבלה תוקף של החלטה, ולפיה פסק הדין בתביעה יינתן על דרך הפשרה. בנדון, העוררים מפנים לעובדה כי המשיבה הודיעה על הסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה לאחר שיקול ומחשבה, ומספר דחיות שניתנו לבקשתה, ולא מתוך טעות או בהיסח הדעת. כן מפנים העוררים לכך כי המשיבה חזרה בה מהסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה בשלב מאוחר מאוד, ולאחר שכל הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בערר.

יצוין כי העוררים חולקים על עמדת המשיבה ולפיה פסק דין סולומון חל בנסיבות מקרה דנן.

5. שקלנו מכלול טענות הצדדים, ולא מצאנו ממש בטיעוני המשיבה. להלן ננמק.

6. ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ולפיה פסק הדין בערר יינתן על דרך הפשרה לאחר הגשת סיכומיהם, הינה הסדר דיוני, ולעניין הסדר כאמור נפסק ב-ע"א 5267/03 עו"ד פרג'–גשורי נ' מיטל פ"ד נט(5) 337 כי "אמנם, בית המשפט רשאי להרשות לצד לחזור בו מן ההסדר אם אותו צד הראה טעם מוצדק לכך ......." (שם, עמ' 352 ו'-ז') (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, באומרו:

"סוגיה אחרונה עוסקת במשמעות של הסכמת המשיבים על אודות סדרי הדין. אכן, בהעדר שיקולים אחרים הצדדים מושתקים מלטעון כנגד הסכמתם כפי שנאמר על ידי גורן בספרו:

'בעלי הדין רשאים להגיע ביניהם להסדר דיוני, וכללי ההשתק יחולו על בעל דין המנסה לחזור בו מהסדר כזה.............

הסדר דיוני עשוי לייעל עד למאוד את בירור המשפט. לכן, ככלל, יש לברך על הסדר כזה; כל עוד אין בו כדי לגרוע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט, זכאים בעלי הדין לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על פי המתכונת שנקבעה בהסדר שעליו הסכימו מראש' ". (שם, עמ' 12 לפסק הדין).

עוד לעניין זה נאמר בספרו של גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 12, תוך הפנייה להלכה הפסוקה כי "בעלי הדין רשאים להגיע ביניהם להסדר דיוני וכללי ההשתק יחולו על בעל דין המנסה לחזור בו מהסדר כזה" (שם, עמ' 508).

מהאמור לעיל מתחייבת המסקנה, ולפיה, הכלל מחייב קיום הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, בוודאי ובוודאי כאשר היא קיבלה תוקף של החלטה, בעוד כי חזרה מאותה הסכמה מותרת אך מטעמים מוצדקים.

מן הכלל אל הפרט.

7. דומה כי למעט הטענה, לפיה, בהתאם לפסק דין סולומון אשר ניתן לאחר שהמשיבה הודיעה על הסכמתה למתן פסד דין על דרך הפשרה, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלו העוררים, אין בפי המשיבה נימוק נוסף כלשהו לחזרה מאותה הסכמה.

מבלי להביע כל עמדה ביחס לפרשנות שכל צד מייחס לפסק דין סולומון ותחולתו בנסיבות מקרה דנן, נאמר כי טיעון המשיבה לעיל אינו משכנע בעיננו ומספר טעמים לכך. נפרט להלן.

8. המשיבה מיוצגת באמצעות עו"ד עוד מתחילת הליך דנן, והסכמתה למתן פסק דין על דרך הפשרה ניתנה לאחר מספר ארכות שניתנו לה על ידי הוועדה הקודמת. חזקה אפוא כי המשיבה שקלה היטב את הסיכונים והסיכויים ממהלך זה, קיימה ההתייעצות עם כל הגורמים המוסמכים מטעמה ורק לאחר כל אלה היא גיבשה את עמדתה בנדון.

9. חשוב מכך, פסק דין סולומון ניתן בערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט סוקול בתיק עת"מ (חיפה) 7909-06-12 ואשר ניתן ביום 5.11.12, כשנה וחצי טרם הודיעה המשיבה על הסכמתה למתן פסק דין בערר על דרך הפשרה. ודוק, בסעיף 5 לסיכומי טענותיה, הפנתה המשיבה לאותו פסק דין והיא אף ידעה לומר כי הוגש ערעור עליו לבית המשפט העליון והערעור טרם הוכרע.

הנה אם כן, בטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בפס''ד סולומון, כאשר המשיבה לא יכלה לדעת באם פסק הדין בערעור ישרת, לגישתה, את עמדתה בהליך שבפנינו, אם לאו, היא מילאה פיה מים ולא ביקשה לחזור בה מהסכמתה למתן פסק דין בערר על דרך הפשרה. רק לאחר מתן פסק דין סולומון, ומאחר והמשיבה בדעה כי הוא בטובתה, אז ורק אז היא מנסה להתנער מההסכמה הדיונית למתן פסק דין על דרך הפשרה. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב בניהול המשפט ולכך אין לתת יד.

10. בקשת המשיבה לביטול ההסכמה הדיונית למתן פסק דין על דרך הפשרה הועלתה רק לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים, כאשר התיק בשל למתן פסק דין. בנדון אין אלא להפנות להחלטה עליה נסמכת המשיבה עצמה, אשר ניתנה ב-בר"ע (חיפה) 1499/97 בן ציון נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו), ובה נקבע כי "בעל דין יכול לחזור בו מהסכמה דיונית בכל עת, כל עוד לא שינה הצד השני את מצבו לרעה, או כל עוד לא הוחל אכן לנקוט בפני ביהמ"ש, או בין הצדדים לבין עצמם, בצעדים המתחייבים מההסכמה הדיונית, כך שהוחל כבר במימושה, באופן שלא יהיה זה הוגן או מתאים או אולי אף בלתי אפשרי, להחזיר את הגלגל אחורנית ולא ניתן לחזור ולנהל את המשפט מחדש בדרך הרגילה, לאחר שכבר הוחל למעשה לנהלו על דרך הפשרה".

ואכן, במקרה דנן בו קיימו הצדדים חלקם בהסדר הדיוני אליו הגיעו – הגשת סיכומי טענותיהם – אין זה הוגן ואין כל הצדקה להורות על ביטול ההסדר הדיוני אליו הגיעו בדבר מתן פסק דין על דרך הפשרה.

11. לאור מכלול הנימוקים לעיל, בקשת המשיבה לביטול ההסכמה בדבר מתן פסק דין על דרך הפשרה, נדחית בזאת.

המשיבה תשלם לעוררים, באמצעות בא כוחם, הוצאות הבקשה בסך של 1,755 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 28.5.17, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

12. הצדדים רשאים להגיש טיעונים משלימים קצרים ביחס להלכה כפי שנקבעה בפסק דין סולומון, וזאת עד ליום 28.5.17.

13. לעיוננו ביום 29.5.17.

ניתנה היום, ב' אייר תשע"ז, 28 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.