מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפנינו ערר בהתאם לסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב").
2. העוררים הינם תושבי כפר עוספיא.

במועדים הרלוונטיים לערר כהנה המשיבה כרשות מקומית מאוחדת של היישובים עוספיא ודליית אל כרמל, אף כי לימים בוטל האיחוד בין שתי הרשויות הנ"ל.

1. במהלך שנת 2008 פנה אגף התברואה אצל המשיבה בדרישות לעוררים או למי מהם לתשלום היטל ביוב (להלן: "דרישות התשלום"), ומשלא נענו אותן דרישות פנתה המשיבה באמצעות בא כוחה למי מהעוררים במכתבי התראה לפיהם הם נדרשו לשלם את ההיטל (להלן: "מכתבי ההתראה").
2. בעקבות קבלת מכתבי ההתראה, חלק מהעוררים שילמו את היטל הביוב הנדרש בעוד כי חלק אחר מהעוררים מיאן לשלמו.
3. בחודש ינואר 2009 הגישו העוררים ערר דנן לפיו הם עתרו לביטול הדרישה לתשלום היטל הביוב וההליכים לגביית ההיטל שננקטו נגדם. כמו כן, העוררים אשר שילמו למשיבה את ההיטל עתרו להשבת הסכום ששולם.
4. הדיון בערר התקיים תחילה בפני וועדה ברשות כב' השופט (בדימוס) לבנוני (להלן: "הוועדה הקודמת").

בהחלטה מיום 9.3.14, ובהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, נקבע, כי יינתן פסק דין בערר על דרך הפשרה מנומק וזאת על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות הצדדים (להלן: "ההחלטה"). דא עקא, פסק הדין בערר לא ניתן על אף כי הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם הואיל ופג תוקף מינויים של שני חברי הוועדה הקודמת ומינוי חברים חדשים תחתיהם התמהמה מסיבות שאינן תלויות בבית המשפט. כמו כן, בהמשך, כב' השופט לבנוני פרש לגמלאות.

עם מינוי חברי ועדה חדשים הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מהסכמתה למתן פסק דין בערר בהתאם לאמור בחלטה, אולם, לאחר שנשמעה עמדת העוררים בנדון, ניתנה החלטתנו מיום 28.4.17, לפיה נדחתה עמדת המשיבה בנדון, אף כי ניתנה לצדדים שהות להשלמת טיעונים בעקבות ההלכה שנקבעה ב-עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סולמון בע"מ (פורסם בנבו) (להלן: "פסק דין סולומון"). יצויין כי העוררים אכן הגישו השלמת טיעונים בנדון אולם המשיבה בחרה שלא לעשות זאת.

טענות הצדדים בתמצית:

7. לטענת העוררים, עבודות הביוב בגינן נדרש תשלום ההיטל בוצעו במהלך השנים 1986-1992 וזאת מבלי שנמסרה להם כל הודעה על תחילת העבודה. עם סיום העבודות ועד לשנת 2008 חוברו העוררים, למעט עוררים 51-55, למערכת הביוב וזאת מבלי שהם נדרשו לשלם היטל ביוב. יוצא איפוא כי דרישות התשלום נשלחו לעוררים כעבור יותר מעשרים שנה ממועד קבלת ההחלטה בדבר ביצוע העבודות ולפחות עשר שנים ממועד השלמתן.

ביחס לעוררים 51-55 נטען כי בשל המיקום הגיאוגרפי של בתי מגוריהם וריחוקם מקו הביוב, נבצר לחברם למערכת הביוב.

הוסיפו העוררים וטענו כי העילה לחיוב בהיטל ביוב קמה ביום תחילת ביצוע העבודות להנחת תשתית הביוב. במקרה דנן, בהתחשב במועד שעבר מתחילת העבודות ועד למשלוח דרישות התשלום, מעל עשרים שנה, אזי החיוב הנדרש התיישן ומכל מקום דרישות התשלום נשלחו בשיהוי.

כן טענו העוררים, כי התנהלות המשיבה מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

8. המשיבה אינה חולקת על טענת העוררים, לפיה עבודות הביוב הסתיימו בשנת 1992 אולם לטענתה פניותיה לעוררים בדרישה לתשלום היטל ביוב נשלחו סמוך לאחר סיום אותן עבודות, אף כי לא ניתן היה לאתרן בשל שריפה שפרצה במשרדי המשיבה בשנת 2005 ואשר במהלכה הושמד כל החומר הכתוב.

המשיבה מפנה לכך כי העוררים לא חזרו בסיכומיהם על חלק נכבד מהטענות הפרטניות אשר עלו בהודעת הערר (כגון טענות ביחס לשטחי הנכסים בגינם הוטל החיוב, הבטחות המשיבה שלא לחייב את העוררים בהיטל ביוב ועוד) ולפיכך יש לראות בהם כמי שנטשו אותן טענות. לחילופין, הוסיפה המשיבה בהתייחסה לאותן טענות לגופן.

המשיבה חולקת על הטענה לפיה חלק מהעוררים שילמו את היטל הביוב שנדרש מהם אף כי הוסיפה וטענה שככל ותתקבל גרסתם בנדון, אזי תשלום ההיטל מהווה הודאה בחיוב.

כן טענה המשיבה כי אין להחיל במסגרת ערר בהתאם לסעיף 30 לחוק הביוב את טענת ההתיישנות על תביעה להשבת היטל ביוב ששולם, כנטען, על ידי מי מהעוררים וכי ביחס ליתר העוררים שלא העלו טענה כי שילמו בעבר את היטל הביוב, אזי תקופת ההתיישנות הקובעת הינה שבע שנים ממועד חיבור נכסיהם למערכת הביוב ועד למודע הגשת הערר. בהתאם לכך, וכתוצאה מתחייבת, יש לדחות את טענת ההתיישנות של העוררים אשר נכסיהם חוברו למערכת הביוב החל משנת 2002.

הוסיפה המשיבה וטענה כי חלוף הזמן כשלעצמו הינו תנאי הכרחי אך לא מספיק לקבלת טענת השיהוי אשר העלו העוררים ולעניין זה היה עליהם לטעון ולהוכיח כי מצבם השתנה לרעה בעקבות השיהוי הנ"ל, והרי העוררים לא עמדו בתנאים אלה.

דיון:

9. בהתחשב במתכונת בה ניתן פסק הדין בהתאם להחלטה – פסק דין על דרך הפשרה, מנומק – נדון להלן, אף כי לא בהרחבה יתרה, בטענות אשר העלו בעלי הדין.

בנדון יובהר כי במסגרת סיכומיהם לא חזרו העוררים על טענות פרטניות שעלו במסגרת הערר ביחס לחלק מהם, אלא העלו את הטענות כמפורט בסעיף 7 לעיל. בנסיבות העניין, יש לראות בעוררים כמי שזנחו טענות שלא עלו בסיכומיהם ולפיכך אין צורך להכריע בהן.

10. להודעת הערר צורפו קבלות אשר הנפיקה המשיבה בהן פורטו חובותיהם של עוררים מספר 1-7, 9-16 ו – 59,לרבות החוב בגין היטל הביוב, ואופן סילוק החוב הנ"ל, אם באמצעות המחאות ואם באמצעות כרטיסי אשראי.

בסעיף 16 להודעת הערר, נימקו אותם עוררים את תשלום היטל הביוב, באומרם:

"העותרים (כך במקור – חברי הוועדה) הופתעו מקבלת ההודעה והסכום הנדרש, אך היותם עובדי מדינה מכהנים או גמלאים או מקבלי קצבאות למיניהם הם נרתעו ממכתבו של עו"ד בלוך (מכתבי ההתראה – חברי הוועדה), פנו לעירייה אך לא זכו להתייחסות וכדי להימנע מעיקולים נאלצו להסדיר את תשלום ההיטל".

כמו כן, בסעיף 14 לסיכומי טענותיהם, טענו העוררים בנדון באומרם:

"חלק מהעוררים ועקב לחץ שהופעל ע"י המשיבה נאלצו לשלם סכום ההיטל מחודש אוגוסט ואילך".

11. טענות העוררים לעיל אינן מפורטות דיין ולא הוכחו כדבעי. חשוב מכך, אותן טענות לא מהוות טעם מוצדק להשבת היטל הביוב ששולם על ידי מי מהעוררים, ככל וייקבע כי לא היה מקום לחייבם מלכתחילה בתשלום ההיטל, שכן התשלום מהווה הודאה בחיוב הנדרש, מה גם וניתן היה לשלם את ההיטל תחת מחאה מבלי שהדבר יפגע בטענות המשלם כנגד החיוב, ככל וישנן.

לא זאת אלא זאת, הטענה המרכזית אשר העלו העוררים הינה טענת ההתיישנות והרי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נקבע כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה.

בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

מעיון בקבלות אשר צירפו עוררים מס' 1-7, 9-16 ו – 53 לעניין תשלום היטל הביוב, עולה כי הוא בוצע במהלך שנת 2008, הוא המועד לתחילת חישוב תקופת ההתיישנות. אולם, לאור העובדה כי פניית המשיבה לאותם עוררים בדרישה לתשלום היטל הביוב הייתה לפני המועד הנ"ל, אזי מן הסתם אין לומר כי עברה תקופת ההתיישנות מאותו מועד.

12. לאור האמור לעיל, אין לקבל את הערר אשר הגישו עוררים מספר 1-7, 9-16 ו – 53.

13. עורר מספר 8 טען כי הוא שילם את היטל הביוב הנדרש ממנו למשיבה, אולם הוא לא הציג כל אסמכתא המאשרת תשלום זה, זאת למעט פנייתו בכתב למשיבה בעקבות קבלת דרישת התשלום בו טען כי הוא סילק את היטל הביוב בעבר.

בהעדר הוכחה מספקת כי עורר 8 סילק את היטל הביוב, אזי אין לקבל טענתו בנדון ובהתאם לכך עניינו יוכרע על סמך הטענות שהעלו יתר העוררים בהליך.

14. אמנם נכון, סעיף 16 לחוק הביוב שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים לערר, מטיל על הרשות המקומית חובה למסור לבעלי הנכסים אשר הביוב ישמש אותם, הודעה על כל שלב העומד להתקנה או לקנייה, אולם כפי שנקבע בהלכה הפסוקה דרישה זו הינה פרוצדוראלית (ראה ע"א 380/86 נעים נ' עיריית תל-אביב, פ"די מג (4) 156, 158-159).

טענת העוררים, איפוא, לפיה לא נמסרה להם הודעת המשיבה על שלבי התקנת הביוב אינה טעם מוצדק לביטול חיובם בהיטל הביוב. חיזוק למסקנה הנ"ל מצאנו בעובדה כי העוררים לא העלו כל טענה כאילו העדר הודעה כאמור שלל מהם את האפשרות לטעון ולהוכיח טענה כלשהי כנגד היטל הביוב ופגע בסיכוייהם לזכות בהליך.

לאור האמור לעיל, אנו דוחים טענות העוררים בנדון.

15. בסעיף 28 לחוק הביוב נקבע כדלקמן:

"ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות".

נשאלת איפוא השאלה, מהו המועד בו מתגבשת העילה לחיוב בעלי הנכסים בהיטל ביוב והאם מירוץ ההתיישנות חל אך ורק עם משלוח הדרישה כאמור בסעיף 28 לחוק הביוב.

16. בהתאם לשיטת ההיטל, והיטל ביוב בכלל זה, תעריף ההיטל אינו מחושב על פי זיקה מימונית לעלות הקונקרטית של הקמת תשתית ספציפית אלא כנגזרת מתחשיב מקצועי המבוסס על אומדן כלל עלויות התשתית שאותו היטל נועד לממן בתחום הרשות המקומית כולה (ראה עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ – פורסם בנבו). לפיכך, בהתאם לשיטת ההיטל, די בביצוע עבודות תשתית להקמת מערכת ביוב, ואשר ההיטל נועד לממן אותן.

על מנת לקבוע קיומה של זיקת הנאה לגיבוש העילה לחיוב בעלי הנכסים הרלוונטיים בהיטל ביוב, נדרש קיומו של פוטנציאל לחיבור אותם נכסים למערכת הביוב ואין צורך בחיבור בפועל למערכת (ראה ספרו של עו"ד עפר שפיר, "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות", מהדורה שלישית עמ' 1071, וכן עמ"נ (י-מ) מועצה אזורית מטה יהודה נ' בניטה ואח', פורסם בנבו, סעיף 31 לפסק הדין).

17. יודגש כי אין באמור לעיל כדי לחייב את המסקנה כאילו פוטנציאל חיבור הנכס למערכת הביוב מתממש אך ורק עם סיום העבודות להקמת אותה מערכת כאשר כל שנותר הוא ביצוע חיבור פיזי בין שניהם. אם לא תאמר זאת, אזי יהיה על הרשויות המקומיות לממן כמעט באופן מלא מכיסן את עלות הקמת מערכת הביוב ורק עם השלמתה הן תהיינה רשאיות לדרוש מבעלי הנכסים הרלוונטיים לשלם את היטל הביוב לכיסוי אותה הוצאה. למותר לציין כי אין לקבל מצב זה המטיל נטל כלכלי כבד ביותר על הרשויות המקומיות, במיוחד הרשויות החלשות כלכלית (ראה ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ, פורסם בנבו).

18. יחד עם זאת יש להבהיר כי אין באמור לעיל כדי לחייב את המסקנה כאילו הרשות המקומית מנועה לדרוש מבעלי הנכסים הרלוונטיים תשלום היטל ביוב רק עם סיום העבודות וכאשר המערכת מוכנה להפעלה, והיא בהחלט מוסמכת לבחור באפשרות זו. בנדון, אין אלא לשוב ולהפנות לספרו של שפיר לעיל, לפיו:

"אנו מסוגלים להעלות על הדעת פערים לגיטימיים בצרכי הרשות המקומית ובאינטרסים של בעלי הנכס בה, בסוגיה זו. רשות מקומית שקופתה איתנה ואין לה בעיה של משאבים ונזילות למימון תשתיותיה, ייתכן שתעדיף לדחות את מועד הטלתם של ההיטלים כולם למועד מימוש זכויות, קרי בעת בנייה או העברת זכויות הוא הדין ברשות מקומית שתבקש מאותו טעם להטיל ולגבות את היטליהם רק בעת תחילת ביצוען הפיזי של העבודות או אולי בגמר ביצוען.

אנו סבורים כי כל אחד ממועדים אלו הוא כשלעצמו לגיטימי וכי יש להותיר בידי הרשויות את שיקול הדעת בקובעו, משום שחזקה עליהן שפועלות הן לפי צורכיהן הקונקרטיים ובשים לב לאיזון שביניהן לבין תושביהן" (שם, עמ' 297)(ההדגשה אינה במקור – חברי הוועדה).

מכל מקום חובה להבהיר כי דחיית מועד דרישת תשלום ההיטל, על אף סמכות הרשות המקומית לעשות כן, עלולה לעורר טענות לא קלות מצד הנושים כנגדה. לעניין זה נאמר בספרו של שפיר, כדלקמן:

"אלא שגמישות זו במישור הכרונולוגי אין לפרשה כמאפשרת לרשות המקומית לקבוע, לפי שיקול דעתה, את המועד להוצאת כל חיוב וחיוב על פני טווח זמנים רחב. אם כך תנהג, הרשות המקומית עלולה להיקלע למצבים של חוסר בהירות, מחלוקת בדבר עצם התגבשותו של החיוב, מועד התגבשותו, ומתוך אלו להגיע לידי פולמוס בדבר זהותו של החייב בהיטל.

מחלוקת במישור זה עלולה להיווצר לדוגמה בשעה שזכויות הבעלות בנכס מועברות במהלך ביצוע העבודות או לאחריהן. במצב דברים זה דחייה בהוצאת החיוב בהיטל עלולה להביא להשתחררותו של המוכר מחבותו מלכתחילה בהיטל, וזו תעבור לרוכש. זה האחרון מתרעם, ובצדק, על כי לא ידע, ולא היה יכול לדעת, על אודות חיוב זה וכי לא גילם אותו בשיקוליו לעניין רכישת הנכס" (שם, עמ' 285).

מן הכלל אל הפרט.

19. המשיבה אינה חולקת על טענת העוררים, לפיה עבודות הביוב בגינן נדרש תשלום היטל הביוב החלו בשנת 1986 והסתיימו בשנת 1992. יוצא אפוא כי פוטנציאל חיבור נכסי המערערים למערכת הביוב התממש לכל המאוחר בשנת 1992, הוא הוא המועד בו התגבשה העילה לחיובם בהיטל הביוב.

בנדון אין נפקא מינא לטענת המשיבה כי ממועד חיבור נכסי חלק מהעוררים למערכת הביוב ועד להגשת הערר טרם עברה תקופת ההתיישנות, שכן, במניין תקופת ההתיישנות יש להתחשב בפרק הזמן שעבר ממועד סיום העבודות להקמת מערכת הביוב, ועד למועד דרישת התשלום, ובנדון אין חולק כי פרק הזמן זה עולה בהרבה על תקופת ההתיישנות, שבע שנים.

להסר ספק יובהר כי חישוב תקופת ההתיישנות במקרה דנן נעשה ממועד סיום עבודות הביוב, זאת על אף כי בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, כמצוטט לעיל, ייתכן והוא חל במועד מוקדם יותר, זאת רק מהטעם כי לא העוררים לא העלו כל טענה בנדון ולא הוצגה כל ראיה של מי מהצדדים ביחס לשלבי הקמת מערכת הביוב.

20. טענת המשיבה ולפיה אין להחיל את דיני ההתיישנות על גבייה פסיבית, אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בפסק דין סלומון לעיל, לפיה, דיני ההתיישנות חלים גם חלים על הליכי גבייה פאסיבית ודומה כי לא בכדי נמנעה המשיבה מהגשת השלמת טיעונים בנדון על אף כי ניתנה לה ההזדמנות לעשות זאת.

21. לאור האמור לעיל מן הדין לקבל את טענת ההתיישנות אשר העלו עוררים מספר 8, 17-52, 54-55.

22. לאור המסקנה אליה הגענו לעיל מתייתר הצורך לדון ולהכריע בטענת השיהוי אשר העלו העוררים, אף כי יש לומר כי בהתאם להלכה הפסוקה חלוף הזמן כשלעצמו אין בו די לקבלת הטענה ועל העוררים היה לטעון ולהוכיח כי בעקבות השיהוי הנטען מצבם השתנה לרעה (ראה רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי ואח', פורסם בנבו).

23. לאור מכלול הנימוקים לעיל, אנו מורים כדלקמן:

א. הערר אשר הגישו העוררים מס' 1-7, 9-16 ו – 53 כמו גם בקשתם להשבת היטל הביוב אשר שילמו למשיבה – נדחה בזאת.

כל אחד מהעוררים לעיל ישלם למשיבה באמצעות בא כוחה הוצאות משפט בסך של 1,170 ₪ (כולל מע"מ) וזאת לא יאוחר מיום 17.9.17 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עוד התשלום המלא בפועל.

מובהר כי החיובים לעיל הינם נפרדים.

ב. הערר אשר הגישו עוררים מס' 8, 17-52 ו – 54-55 מתקבל בזאת ובהתאם לכך אין מקום לחיובם בהיטל הביוב נשוא ההליך.

המשיבה תשלם לכל אחד מהעוררים לעיל, באמצעות בא כוחם, הוצאות בסך של 1,170 ₪ (כולל מע"מ) וזאת לא יאוחר מיום 17.9.17 שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כן תשלם המשיבה לעוררים לעיל ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הערר ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ז, 16 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.