1. התובע, יליד 1966, טכנאי מעליות במקצועו, עותר לחייב את הנתבעים בנזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות: הראשונה - תאונת דרכים מיום 14.2.08, עת היה בדרכו לעבודתו ונפגע כהולך רגל מאופנוע שהיה נהוג ע"י הנתבע 2 ומבוטח אצל נתבעת 1, והשניה - תאונה מיום 23.2.09, במהלך עבודתו בשרותה של המעבידה, נתבעת 3, המבוטחת ע"י נתבעת 4.

שתי התאונות הוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה, ונקבעו נכויות בגינן.

התאונה הראשונה

1. התובע פונה ממקום התאונה לבית-חולים, שם בוצעו בדיקות שונות, לרבות חזה וצלעות שנמצאו תקינות והוא שוחרר. בהמשך טופל במסגרת קופת-חולים, קיבל טיפולי פיזיותרפיה, נוכח תלונותיו על כאבים בצלעות ובצוואר. עוד התלונן על כאבים בחזה וירידה בשמיעה.
2. התובע נבדק ע"י הועדה הרפואית של המל"ל ובסופו של ההליך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 14.5% מיום 1.8.08, שכללה 10% בגין פגיעה נפשית (סימנים נוירוטים), לפי סעיף 34(ב) לתקנות הנכות, ו-5% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר, לפי סעיף 37(5)(א) מותאם.

הואיל ועסקינן בתאונת דרכים שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, חל עליה, הרי שהנכות שנקבעה במל"ל מחייבת בתיק זה.

1. התובע נעדר כ-30 יום מעבודתו ולאחר מכן חזר לעבודה בהיקף כפי שהיה עובר לתאונה, באותם תנאים ובאותה השתכרות.
2. הנתבעות 1-2 לא חולקות על עצם ארוע התאונה, ברם לטענתן מדובר בתאונה קלה שלא השאירה אותותיה על התובע.
3. לטענתן מלבד אותם 30 ימי אי כושר לאחר התאונה, לא נגרם לתובע כל נזק ממוני בשל חזרתו לעבודה כפי שעבד לפני התאונה, עד לתאונה השניה ששינתה את מהלך חייו באופן שהפסיק לעבוד וככזו ועל פי ההלכה, נבלעים נזקי התאונה הראשונה (המוכחשים) בנזקים שנוצרו בתאונה הקשה השניה.
4. לטענת נתבעות 1,2, הנכות האורטופדית בשיעור 5% הינה בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר, שאין לה משמעות תפקודית, ואשר לנכות הנפשית, הרי שזו נקבעה רק לאחר שהתובע נפגע בתאונה השניה, המאוחרת, שבגינה נפגע התובע בצורה קשה, איבד את מקצועו כטכנאי מעליות ונותר חסר הכנסה, ועל כן יש לייחס את מצבו הנפשי במלואו לתאונה השניה.
5. נתבעות 1,2 טוענות באשר לנזק הלא ממוני (כאב וסבל) כי אין חולק שהתובע זכאי לו בהתאם לדין, ברם נזק זה הוא הנזק היחיד הטעון פיצוי בענייננו, והואיל ותגמולי המל"ל עולים על הפיצוי שניתן להעניק לתובע, הרי שיש לדחות את התביעה.
6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועדויותיהם הנוגעות לתאונה הראשונה, אין ספק שהתאונה הראשונה הייתה קלה בהשוואה לתאונה השניה ונראה כי לא הותירה אותותיה, ולראיה התובע שב לעבודה רגילה לאחר כ-30 יום, מבלי שהוכחו הפסדי עבר ומבלי שנראה שיש הצדקה לפסוק הפסד כושר השתכרות לעתיד, נוכח הנכויות הנמוכות ובייחוד נוכח ההלכה שנקבעה ב-ע"א 248/86 עזבון חננשווילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(2), 529, ובשים לב לכך שלאחר התאונה השניה יצא התובע ממעגל העבודה ובאופן שלא יכולה להיות מחלוקת שהנכות התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה השניה מאיינת את הנכות הנמוכה שנקבעה בעקבות התאונה הראשונה.

נתבעים 1-2 חבים אפוא בפיצוי התובע עד לקרות התאונה השניה בלבד.

1. הסכומים הראויים לפיצוי בגין התאונה הראשונה הינם כדלקמן;
2. עזרת צד ג' לעבר - מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. בעניין זה הצהירה רעייתו כי הגישה לו עזרה בתקופה הראשונה שלאחר התאונה. ודוק, תקופת אי הכושר שאושרה הייתה 19 ימים, הגם שהתובע חזר לעבודתו רק לאחר 30 יום. ספק אם הפגיעה הצווארית הקלה ומצבו הנפשי לאחר התאונה בעקבותיה (אם בכלל ניתן לשייכו לתאונה זו) הצריך עזרה החורגת מעזרה רגילה שמושיטים בני משפחה זה לזה בעת צרה.

לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי כי נכון יהיה להעניק פיצוי מדוד ברכיב זה בסך 5,000 ₪.

1. הוצאות רפואיות - בפרק ט' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009-2010) התשס"ט – 2009, הועברה האחריות לטיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחת לקופות החולים. בהתאם, כל הטיפולים הכלולים בסל הבריאות והתוספת השניה שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובצו לפי סעיף 8(3) לחוק בריאות ממלכתי, החל מ-1.1.10 הינם באחריות קופות החולים.

הואיל והתאונה התרחשה בפברואר 2008, הרי שאין תחולה לתיקון הנ"ל על המקרה שבפניי ועל המבטחת לשפות לכאורה בהוצאות. מצד שני, עסקינן בתאונת עבודה ועל כן ההוצאות הרפואיות והנסיעות לטיפולים מכוסות ע"י המל"ל מכוח חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968.

חרף האמור וחרף העובדה כי לא הוכחו ההוצאות בראיות, נראה כי נכון יהיה להעניק סכום מדוד ביותר כפיצוי בגין נסיעות שהתבצעו אולי ולא נשמרו קבלות ולא נתבקש החזר מהמוסד לביטוח לאומי, ועל כן מצאתי לנכון להעניק פיצוי, כמעט בגדר לפנים משורת הדין, בסך 5,000 ₪.

1. הפסד השתכרות בעבר - על פי תלושי השכר שהוגשו לא הוכח כי נגרם לתובע הפסד השתכרות כלשהו (עד לתאונה השניה) ואף לא הוכח כי שולמה משכורת (למשך 30 ימי אי כושר) תוך ניצול ימי מחלה ועל כן אין מקום לפיצוי ברכיב זה.
2. הפסד כושר השתכרות בעתיד - כפי שהוסבר לעיל ובהתאם להלכת חננשווילי, אין מקום לפסיקת כל סכום ברכיב זה לאחר שהתובע נפגע בתאונה מיום 23/2/09 ויצא ממעגל העבודה.
3. כאב וסבל - 26,000 ₪, בהתאם לתקנות.
4. סך הפיצוי המגיע לתובע בגין התאונה הראשונה עומד, אפוא, על 36,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לאישור תשלומים שהוגש וסומן נ/7 בסך 52,158 ₪, באופן שהתביעה נבלעת.

במצב דברים זה, זכאי התובע לכל היותר לפיצוי בשיעור 25% מהנזק, היינו 9,000 ₪.

התאונה השניה

1. לפני שאכנס לניתוח לגופו, מצאתי להעיר בפתח הדברים כי לאור תגמולי המל"ל הגבוהים ששולמו ועתידים להשתלם לתובע, נראה כי גם אם תקבע אחריות לנתבעים 3-4 וגם אם יקבע שאין אשם תורם לתובע, ולפי כל חישוב מיטיב עם התובע, תבלע התביעה בתגמולים. אוסיף כי התובע לא זכאי לפיצוי בשיעור 25% מהנזק בשל העובדה שנתבעת 3 היא המעבידה ועל כן ודין התביעה יהיה להדחות. עניין זה הוסבר לתובע בישיבת קדם המשפט והוצעו סכומים לפיצוי לפנים משורת הדין - הצעה שנדחתה ע"י התובע וחייבה קיום הוכחות ומתן פסק-דין.
2. התובע טוען כי במסגרת עבודתו בשרות הנתבעת 3, הגיע ביום התאונה למרכז מסחרי בחיפה הידוע כ-גראנד קניון לשם ביצוע החלפת כבלים באחת המעליות יחד עם חמישה חברי צוות נוספים בראשות עובד בשם ירון דסה. על פי עדותו, את המעלית התקולה וזו הסמוכה לה ניתקו מהחשמל, המעלית הועלתה לקומה עליונה ובאמצעות מכשיר הרמה הוכנסה למתקן תפיסה כשעל גגה עמדו שני אנשי צוות. על הכבלים המפעילים את המעלית מצויה משקולת נגדית אשר לצורך ביצוע התיקון הורדה לקומה התחתונה והונחה על מתקן תומך כשהתובע ואיש צוות נוסף עמדו על המשקולת ושני חברי הצוות הנותרים היו בחדר מכונות. עם תחילת העבודה שוחררו הכבלים מעט על מנת שיהיו רפויים, לאחר מכן נחתכו הכבלים, בתחילה ארבעה מתוך חמישה, והצוות החל בהרכבת הכבלים החדשים. לאחר הרכבת כבל אחד, הודיעה הנהלת הקניון כי יש לחדש את הפעילות של המעליות והעובדים התבקשו לחדש את החשמל למעלית הסמוכה. לאחר הפסקת הצהריים שבו והחלו בהרכבת הכבל השני, והפעם עמד התובע לבדו על משקולת המעלית ואילו חבר צוות נוסף בשם אסי, עמד מחוץ לפיר (כ-7 מ' מתחת למשקולת). במהלך הפעולה נוצר סיבוך בין כבלי המעלית וראש הצוות הודיע לתובע כי ירד על מנת להתיר את הקשר. בהתאם לכך הורה על חיבור המעלית הסמוכה לחשמל. התובע הציע כי הפרדת הכבלים תעשה כאשר ראש הצוות ישאר למעלה וההצעה התקבלה, ברם מתברר כי על אף הישארותו של ראש הצוות על גג המעלית, הוא לא טרח לבטל את ההוראה לחיבור המעלית הסמוכה לחשמל ועל כן התובע נפגע בגבו עת חש מכה עוצמתית כשעמד על המשקולת וניסה להפריד את הכבלים. המשקולת המשיכה בירידתה ופגעה ברגלו הימנית לכל אורכה. כדי להציל עצמו מפגיעה נוספת החל לרדת בסולם חרף כאבים, והעובד הנוסף אסי ששמע את צעקותיו הציע לעזור לו. התובע סירב כי הייתה כרוכה בכך סכנת חיים באם המעלית תוזמן שוב. כשיצא מהפיר התגלתה הפגיעה המאסיבית ברגלו, בוצעה לו חסימת עורקים והוא הובהל לבית-חולים רמב"ם.
3. בנסיבות העניין טוען התובע כי יש להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת 3, בהתאם לסעיפים 41 ו-38 לפקודת הנזיקין להוכיח שלא התרשלה. לחילופין, הוא טוען כי הנסיבות המתוארות לעיל הוא הרים את הנטל להוכחת ההתרשלות של נתבעת 3 שהנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה, נהלים והוראות לא ברורות שהביאו להתרחשות התאונה. עוד טוען התובע, כי בנסיבות לא דבק כל אשם תורם בהתנהלותו.
4. ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים שם הורדם והונשם ושהה בחדר הלם, לאחר מכן הועבר לחדר ניתוח, שם בוצע לו קיבוע חיצוני לטיביה ולקרסול וקיבוע שבר סוב טרכונטרי באמצעו מסמר. לאחר מכן הועבר התובע למחלקה אורטופדית עם אבחנה לשבר סוב טרכונטרי מרוסק מימין סגור, שבר בטיביה הקרואנית פתוח, שבר פילון בקרסול מימין סגור, שברים בזיז רוחבי של חוליות D11 עד 12.

ביום 5.3.09 בוצע ניתוח שני, במסגרתו שוחזר השבר הפתוח של הטיביה ונעשה קיבוע ע"י פלטה ושחזור המשטח המפרקי וקיבועו באמצעות מערכת היברידית.

התובע אושפז, טופל תרופתית, התהלך ללא דריכה ולאחר 22 ימי אשפוז הועבר למחלקת שיקום בבית-חולים "בני ציון" מיום 16.3.09 עד 31.3.09. או אז שוחרר כשהוא נעזר בכיסא גלגלים ולאחר מכן הליכון.

ביום 21.4.09 קבע רופא תעסוקתי כי התובע לא יוכל לעבוד זמן ממושך.

ביום 2.6.09 בוצע ניתוח שלישי להסרת מכשיר אליזרוב מכף הרגל והתובע הונחה להתהלך עם קביים. כשבועיים לאחר מכן פנה לבית חולים בשל כאבים סביב אזור הקרסול וכף הרגל.

ביום 18.8.09 ביצע ניתוח רביעי בבית חולים רמב"ם לצורך הסרת מכשיר אליזרוב משוק ימין, ושוחרר עם איסור דריכה על הרגל.

1. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת אורטופדית מטעמו. נכותו של התובע בתחום האורטופדי הועמדה, בסופו של יום, בהתאם לקביעת ד"ר בלומברג – מומחה מטעם בית המשפט, על שיעור 47.5%.

נכותו הנפשית בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם התובע, ד"ר טל, הועמדה על 20% ולפי המומחית מטעם הנתבעים, ד"ר שנקמן, הועמדה על 10%.

1. אין חולק כי לאחר התאונה איבד התובע את מקצועו ולא חזר לעבוד בכל עבודה שהיא, עד היום.
2. התובע טוען, כי בשים לב לאמור לעיל יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 100%, ולמצער בשיעור 73% בהתחשב בנכותו שלפני התאונה.

לטענתו, מאז התאונה עשה מאמצים כנים למצוא תעסוקה שתתאים למצבו, ללא הצלחה. לאור גילו ומצבו והעובדה כי השכלתו הינה בת 10 שנות לימוד בלבד, לאור מגבלותיו הפיזיות, והמצב בשוק העבודה, אין הוא מסוגל להשתלב בכל עבודה שהיא.

1. התובע טוען כי שכרו עמד עובר לתאונה על סך 8,370 ₪ (בשערוך להיום 9,253 ₪).

הוא עותר לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר 795,758 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה (828,647 ₪). הפסד השתכרות לעתיד 1,700,000 ₪. אובדן זכויות סוציאליות בסך 336,975 ₪. סך הפסד שכרו לעבר ולעתיד עומד על 2,870,622 ₪ ולחילופין הוא זכאי ל-73%, דהיינו 2,095,554 ₪.

1. התובע טוען כי הוציא הוצאות רפואיות ואחרות ניכרות, הגם שלא השכיל לשמור קבלות בגין רובן. עוד הוא טוען, כי יזקק בעתיד לניתוחים נוספים שגם אם יהיו ממומנים ע"י קופת החולים, יהיו כרוכים בהוצאות נוספות. עוד הוא טוען, כי הוא נדרש בכל חודש לכמות גדולה של תרופות, רובן אמנם מתקבלות בחינם, למעט תרופה בשם לאקסדין, שעלותה 112 ₪ לחודש ובנוסף הוא טוען שהוא רוכש מדי חודש קנביס רפואי בעלות של 470 ₪ לחודש. הוא אמנם זכאי להחזרים, ברם חלק מהתקופה הוציא הוצאה זו מכיסו.

הואיל ולא ברור כי הקנביס יסופק לו וכי יחודש ההיתר בעתיד, יש להטיל תשלומים עתידיים אלה על הנתבעות 3-4.

1. התובע מבקש פיצוי עבור ציוד עזר לו יזקק בעתיד, כגון נעליים אורטופדיות, ידיות אחיזה, הליכונים, ועוד הוא מבקש החזר לפיצוי עתידי עבור טיפולים פסיכולוגיים אותם הוא מקבל בעלות חודשית של 170 ₪ לטיפול (400 ₪ לחודש ל-10 שנים מהיום).
2. התובע טוען כי הוא נזקק לעזרת רעייתו בתקופה שלאחר התאונה וגם לאחריה, וכן הוא נאלץ לרכוש רכב מיוחד המותאם למגבלותיו בעלות לאחר הנחה במיסים של כ-123,000 ₪ ובנוסף יש לחייב את הנתבעות 3-4 גם בעלות חודשית להחזקת הרכב.
3. ברכיב כאב וסבל עותר התובע לחייב את הנתבעות בסך 700,000 ₪.
4. הנתבעות 3-4 טוענות כי לא מתקיימים התנאים להעברת נטל הראיה, כי גרסתו של התובע ביחס לאופן התרחשות התאונה לא הוכחה ועדויות העדים מגלות סתירות ביחס להשתלשלות העניינים, וכי לא הוכחה התרשלותן.

לטענתן, לאחר תשאול התובע למחרת המקרה, נערך תחקיר שמסקנותיו היו כי התובע פעל בניגוד להוראות הבטיחות שניתנו לו, משלא פינה את הפיר, אף שנתבקש לכך, ודברים אלה נתמכו בעדות שנמסרה בזמן אמת ע"י עובד אחר, מר ירון דסה. ביחס לאותו מר דסה, טוענות הנתבעות, כי עדותו בבית המשפט, שנים לאחר המקרה, סותרת את עדותו בזמן אמת והיא בלתי מהימנה ונועדה להשחיר את פני הנתבעת 3 לאחר שפוטר מהעבודה על רקע חוסר אמינות ועל רקע רצונו לסייע לתובע בתביעתו.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את טענת התובע לפיה לא שמע את ההוראה לצאת מהפיר הואיל וזו לא מתיישבת עם שאר העדויות ועם כך שלא הייתה בעיית תקשורת בין העובדים בצוות שטיפל במעלית.

הנתבעות 3-4 טוענות כי התובע לא הוכיח את הצורך בנוכחות מנהל העבודה באתר וכי הטענה כי התאונה ארעה בשל אי התקנת במה בפיר ונחיצותה אף היא לא הוכחה ונסתרה בעדויות אחרות.

לטענתה, ככל שהתובע ביקש להוכיח שיטת עבודה יעילה וטובה מזו שננקטה, היה עליו לתמוך את הטענה בחוות דעת מומחה בטיחות מטעמו, דבר שלא נעשה בפועל.

לפיכך, טוענות הנתבעות 3-4, כי לא הוכחה רשלנות הנתבעת 3 ולחילופין יש להשית אשם תורם בשיעור ניכר על התובע.

1. אשר מצב הרפואי, טוענות נתבעות 3,4 כי אכן ד"ר בלומברג מטעם בית המשפט קבע נכות צמיתה משוקללת אורטופדית בשיעור 47.5% ונכות בשיעור 5% בגין הגבלת עמוד שדרה המיוחסת למצב קודם.

בתחום הנפשי קבעה המומחית מטעם הנתבעות 3-4 נכות בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה ו-10% כתוצאה ממצב קודם. כך נקבע בחוות דעתה שקיימים סימפטומים חלקיים ביותר של פוסט טראומה שהיו קיימים גם לפני התאונה וכי פרט לתלונה על סיוטי לילה אין סימפטומים נוספים, אין התנהגות המנעותית וקיים שימוש במעלית לאורך כל דרך. חלק ניכר מתלונות התובע חוזר על עצמו במשך שנים רבות ובכל מיני ארועים שונים (פרק הסיכום בחוות הדעת).

במל"ל נקבעה נכות נפשית בגין תאונה זו בשיעור 10% בלבד.

בשים לב לאמור, מבקשות נתבעות 3-4 כי הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה השניה תועמד על 52.75% (47.5 + 10% נפשי).

1. מבחינה תפקודית טוענות הנתבעות 3,4 כי התובע לא הוכיח נכות תפקודית, לא בשיעור 100% וגם לא בשיעור 73% כפי שהוא טוען, ומובן כי הנכות הפלסטית שנקבעה בחוו"ד ד"ר בלומברג בגין הצלקות בשיעור 10% היא אסטטית בלבד ואין בה כדי להשליך על תפקודו.

לטענתן, טענתו של התובע לאיבוד כליל של כושר ההשתכרות אינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ובעניין הנפשי.

1. הנתבעות 3,4 מפנות לכך התובע הודה בעדותו שהוא נוהג ברכב, מסיע את אשתו בבוקר לעבודה וממשיך לעיסוקיו ככל הדרוש ואף עוזר במשק הבית, בשטיפת כלים ובקניות בסופר (עמ' 31 לפר' ש' 19-22; עמ' 37 לפר', ש' 27-29).

הוא אף הודה בחקירתו כי מחוץ לבית הוא הולך ללא הקב (עמ' 37 לפר', ש' 7-9), וכי הוא נוסע עם משפחתו במהלך השנים לנופש בארץ ובחו"ל.

הנתבעות הגישו תמונות של התובע מהפייסבוק (נ/9) בהן הוא נראה נופש בחו"ל ללא הקב, גולש עם בתו בגלשן ים ועוד.

1. לטענת הנתבעות 3,4 התובע לא צירף אישור רופא תעסוקתי הקובע אובדן כושר עבודה בכל תחום עיסוק, אלא רק במקצועו כטכנאי מעליות, ועל כן אין מניעה שיעסוק במגוון עבודות, בכללן כאלה המתבצעות בישיבה וזאת בשים לב לכך שהוא נייד, מתפקד, עצמאי ונוהג על בסיס יומי.
2. לפיכך טוענות הנתבעות 3,4 כי נכותו התפקודית של התובע עומדת לכל היותר על שיעור 41%.
3. אשר להפסדי השתכרות לעבר, טוענות הנתבעות 3,4 כי מנתוני המל"ל עמד שכרו של התובע ברוטו עובר לתאונה על סך 8,027 ₪ לחודש ובהצמדה להיום על 9,000 ₪.

התובע קיבל מהמל"ל דמי פגיעה מיום 24.2.09 עד 25.5.09. על פי קביעת מומחה בית המשפט התובע שהה באי כושר מוחלט כ-10 חודשים ועל כן מציעות הנתבעות פיצוי בסך 90,000 ₪ ולאחר מכן פיצוי לפי נכות זמנית בשיעור 50% ל-6 חודשים בסך 22,500 ₪ ומיום 1.6.10 ועד היום (70 חודשים) לפי נכות תפקודית בשיעור 41% ובסך הכל 258,300 ₪.

סך הכל הפסד לעבר מלא וחלקי לא עולה לטענת הנתבעות על 370,800 ₪.

הן מדגישות כי בפועל לא נגרם לו הפסד חודשי, הואיל והכנסתו מקצבאות המל"ל (ניידות 726 ₪, קצבה מיוחדת 1,642 ₪, קצבה מעבודה 5,099 ₪) ומגמלת הפנסיה (3,800 ₪), מגעת לכדי סך כולל של 11,267 ₪ העולה אף על שכרו עובר לתאונה.

1. הנתבעות 3,4 טוענות כי התובע הפר חובתו להקטנת הנזק רק בשל רצונו להאדרת הנזקים וקבלת פיצוי בתביעה זו. הוא לא הוכיח כי פעל בשקידה ותום לב בניסיון למצוא עבודה וכי ניסיונותיו לא צלחו.
2. לטענת הנתבעות 3,4 טענתו של התובע לנזקקות לעזרת הזולת לעבר ולעתיד לא הוכחה ואף נסתרה בעדות רעייתו.

אשר לעזרה בעתיד – התובע לא הוכיח את הצורך בה ולחילופין מבקשות הנתבעות כי הפיצוי יוגבל עד גיל 60 כשביכולתו למצות זכויותיו בענף סיעוד במל"ל.

1. אשר להוצאות – הטיפולים ממומנים ע"י קופת החולים, ובכל מקרה הואיל ומדובר בתאונת עבודה על התובע למצות זכויותיו לקבלת החזר ההוצאות מהמל"ל. הוא לא צירף חוו"ד מומחה שיקומי אודות הזקקות לציוד עזר או לביצוע התאמות דיור ואין לכך גם המלצה בחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט – לא לגבי הוצאות עתידיות ולא לגבי עזרים מיוחדים.

ביחס להוצאות מימון קנביס – לתובע רשיון זמני עד 7/16 שיש לחדשו מדי שנה ואין ערובה שיותר לו לצרוך קנביס עד סוף תוחלת חייו. בפועל הודה התובע שהוא קיבל החזר בשנים הראשונות מקופת החולים ואף נאמר לו שיוכל לבקש החזר על החודשים שבגינם טרם קיבל החזר. לפיכך, ככל שיעלה הצורך הרפואי, מן הסתם טיפול זה יכוסה ע"י הקופה ואין הצדקה לפסוק כל סכום בעניין זה.

הנתבעות 3,4 מציעות סכום גלובאלי כולל בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך 30,000 ₪.

1. ברכיב כאב וסבל מציעות הנתבעות 3,4 לפצות את התובע בשים לב לנכותו ותקופת האשפוז בסך 150,000 ₪.
2. אין חולק כי התובע קיבל ועתיד לקבל תגמולים מהמל"ל בשל התאונה, ועל פי חוות דעת אקטוארית סך תגמולי המל"ל – נפגעי עבודה ניידות וקצבה מיוחדת עוד טרם חישוב מענקים מיוחדים שהתובע עשוי להיזקק להם, עומדים על סך כולל של 2,237,867 ₪.

הנתבעות 3,4 אף טוענות כי יש לבצע ניכויי פנסיה בהתאם לחווה"ד האקטוארית בסך 810,603 ₪.

בשים לב לגובה הניכויים (כ- 3,000,000 ₪), גם אם תקבע אחריות ולא יקבע אשם תורם, הרי שסכומי הפיצוי נמוכים מתגמולי המל"ל שיש לנכות ועל כן התביעה נבלעת מבלי שיש זכות לקבלת 25% מסכום הנזק.

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם ובניתוח העדויות שהובאו בפני, אני סבורה כי התובע הרים את הנטל להוכיח את התרשלותה של הנתבעת 3 להתרחשות התאונה.
2. התובע תיאר בתצהירו את השתלשלות העניינים, הכל כפי שפורט לעיל. לתמיכה בתצהירו הוגש תצהיר מר ירון דסה המאמת את הגרסה. תצהירה של רעייתו, גב' מירב בן ישי, הוגש בתמיכה ביחס לתפקודו בבית, העזרה שהעניקה לו וההפסדים הכספיים.

מטעם הנתבעות 3,4 הוגש תצהירו של מר דוד רווה – מנהל המחלקה המכנית ומחלקת שיפוצים בנתבעת 3. על פי תצהירו, במסגרת תחקיר שערך לאחר התאונה התברר כי לשם ביצוע העבודה היה צורך בהשבתת שתי המעליות הצמודות בקניון. חלוקת התפקידים הייתה שירון דסה ורועי שוקר עמדו על גג המעלית שבה הוחלפו הכבלים. בחדר המכונות עבדו שני עובדים בשם אלכס ולאוניד, והתובע ועובד נוסף בשם אבי חן עבדו בפיר המעלית. ראש הצוות עמד בתווך ונתן הוראות הן לעובדים שעמדו למעלה והן לעובדים שעבדו למטה. תפקידו של התובע היה להשחיל את הכבל שהורד אליו מחדר המכונות. התובע בחר להכנס לפיר המעלית ללא ציוד מיגון אישי שסופק לו, עלה על הסולם בפיר ומסיבה לא ברורה ובניגוד להנחיות התיישב על הספרטור (קורת ברזל המפרידה בין שני פירי המעליות), במקום לעמוד על סולם ולאבטח את עצמו. בשלב כלשהו הסתבך עם אחד מהכבלים ומשראו זאת חברי הצוות שהורידו את הכבל, החליט ראש הצוות לשלוח למטה עובד נוסף. מבירור שנערך אתו (כך לפי טענת מר רווה) עולה כי נמסר לתובע ישירות שעומדים להפעיל את המעלית השניה ולא ברור מדוע הוא לא יצא מהפיר ואמר שאפשר להפעיל את המעלית.

1. בניגוד לתובע שהזמין לעדות את מי שנכח בתאונה ויכול היה לשפוך אור עליה, מר דוד רווה לא נכח בארוע ועדותו מהווה כל כולה עדות שמיעה ביחס לנסיבות ושאלת ההתרשלות. גם אותו תחקיר/דוח שהוא מסמך פנימי של נתבעת 3 מהווה עדות שמיעה שאינה קבילה. יצוין אף כי הדוח נכתב מבי שנשמעו עדויותיהם של התובע ושל עובד נוסף אלכס טבצ'ניקוב.
2. הנתבעות לא מצאו לנכון לזמן את מי מהעובדים כדי להעיד על השתלשלות העניינים ולשפוך קיום הוראות הבטיחות ואופן העבודה, על השאלה אם השתמשו או לא השתמשו במכשירי קשר, על השאלה אם התובע קיבל או לא קיבל הוראה לצאת. למיטב הבנתי חלק מהעובדים עדיין עובדים בשרות הנתבעת וגם אם לא, לא הייתה כל מניעה לזמנם או לא ניתן הסבר מספיק לאי זימונם.

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה. וראו ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 ; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658-659, ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז (2), 605; ע"פ 71584/07, י. קדמי, על הראיות חלק רביעי, תש"ע – 2009, עמ' 1889.

במצב דברים זה לא עומדת כנגד עדות התובע ומר דסה עדות שתזים את הגרסה העובדתית.

1. לכך יש להוסיף כי מר רווה בעצמו העיד בתצהירו (סעיף 29) שראש הצוות לא פעל כראוי ואף הושעה מעבודתו, ובכך יש משום הודאה בהתרשלות נתבעת 3.
2. לא הוכח בפני כי נאמר לתובע לצאת מהפיר ובוודאי שלא הוכח שהתובע שמע הוראה זו ובחר להתעלם ממנה. אך הגיוני הוא כי אילו היה שומע הוראה כזאת המיועדת לשמירה על בטחונו, היה יוצא מהפיר ולא מניח למעלית השניה לרדת ולפגוע בו שעה שהוא יושב על הספרטור. הנחה כי שמע את ההוראה והתעלם תוך לקיחת סיכון ודאי כי יפצע, היא בלתי סבירה בעיני.
3. גם הטענה של נתבעות 3,4 לפיה התובע יכול היה לבצע את העבודה בעמידה על סולם ולא בישיבה על הספרטור, אינה מחזיקה מים, שכן התובע העיד ולמעשה אין מחלוקת שלצורך ביצוע העבודה הוא נאלץ להכנס לפיר, לטפס על סולם שגובהו 4 מ' ואז על משקולת המעלית (שאורכה 4 מ'), המשקולת הועמדה על מתקן ("חמור") כך שהקצה העליון של המשקולת (אליו צריך היה להגיע התובע כדי לבצע את החלפת הכבלים) היה ממוקם בגובה של 7-8 מ', על כן לא ניתן היה לבצע את העבודה תוך עמידה על סולם (שגובהו 4 מ') וגם אם היה נמצא סולם בגובה של 7 מ', כלל לא ברור שסולם כזה, בשים לב לגובה, הוא תקני ובטיחותי יותר מהישיבה על הספרטור.
4. הוכח, להנחת דעתי, כי בשיחה שהתנהלה בין התובע לירון דסה, בעקבות הסתבכות הכבלים חלה אי הבנה: התובע סבר שירון דסה שמע וקיבל את ההצעה לאופן הפרדת הכבלים, ואילו ירון סבר שהתובע שמע את כוונתו להחליפו בעובד אחר ולצאת מהפיר כדי להפעיל את המעלית השניה. הוכח כי חילופי הדברים בין השניים נעשו ללא מכשיר קשר אלא בצעקות, כשבין השניים הפריד מרחק של כ-50 מ' ושלא סופקו מכשירי קשר שיכלו, אולי, למנוע את אי ההבנה.
5. בנסיבות אלה, נראה כי האחריות מוטלת על הנתבעת בשל הנהגת שיטת עבודה לא בטוחה שגרמה בסופו של יום לתאונה המצערת.

לא מצאתי כי התובע תרם ברשלנות או אף אי אכפתיות להתרחשות התאונה ועל כן אינני סבורה כי יש להשית עליו אשם תורם כלשהו.

1. מצבו הרפואי של התובע- שיעור הנכות הרפואית האורטופדית כפי שנקבעה ע"י מומחה בית המשפט עומד על 47.5%.

הנכות האורטופדית מורכבת מסעיפים שונים, חלקם נטולי נפקות תפקודית, כמו למשל 10% בגין הצלקות. גם נכות רפואית בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד שדרה מותני או 10% בגין הגבלה קלה כחלק מתנועות מפרק ירך ימין, אינן תפקודיות במלוא השיעור הרפואי.

אשר לנכות הנפשית - זו נעה בין 20% כקביעת המומחה מטעם התובע לבין 10% כקביעת המומחית מטעם הנתבעת, כאשר מומחית זו קבעה שהתובע אכן סובל מ-20% ברם רק 10% משויכים לתאונה. במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה והגם שהנכות במל"ל אינה מחייבת, מצאתי לשים אותה לנגד עיני כעוגן אובייקטיבי וזו עומדת על שיעור 10%.

1. אין חולק כי לאחר התאונה לא שב התובע לעבודתו או לכל עבודה אחרת, ברם נשאלת השאלה אם יש הצדקה עניינית לכך נוכח מצבו של התובע וחובתו לעשת להקטנת הנזק.

שמתי לנגד עיני את העובדה לפיה לתובע השכלה של 10 שנות לימוד וכי כישורי העבודה שלו התמצו בעיקרם בעבודה פיזית אותה הוא יתקשה לבצע, ברם נראה כי יש קשת עבודות אותן יכול לבצע שאינן מצריכות מאמצים פיזיים ותוך שיש לזכור שמדובר באדם שהיה במועד התאונה צעיר יחסית, בן 43, ואחרי תקופת החלמה יכול היה לעשות מאמצים ולמצוא אולי עבודה גם אם בהיקף חלקי שתיתן לא רק פרנסה אלא גם ערך לחייו כאדם עובד ומתפקד.

התובע הוכיח שפנה למר רווה בבקשה לשלב אותו בעבודה המתאימה ליכולותיו במחלקת קשרי לקוחות, אך פנייתו סורבה. הוכח שהוא עבר קורס שיקום מקצועי במל"ל. אך לא הוכחו מאמצים נוספים שנעשו.

אני ערה לכך שהתובע נזקק לקנביס רפואי על בסיס קבוע ויתכן שעניין זה מרתיע, אולי, מעבידים מסוימים, ואני אף ערה לכך שיש לו צורך בטיפולים וביקורות רפואיות מעת לעת (לפחות פעם בשבוע על פי עדותו) עם זאת עדיין אני סבורה כי התובע יכול וצריך למצוא עבודה חלקית שתהלום את יכולותיו המוגבלות.

בשים לב לאמור לעיל, בצירוף העדויות בדבר תפקודו של התובע מאז התאונה ועד היום, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית הכוללת (באופן המיטיב עם התובע נוכח הצלקות שאינן תפקודיות) בשיעור 55%.

1. הפסד השתכרות לעבר - כעולה מנתוני המל"ל, שכרו של התובע ברוטו עובר לתאונה עמד על 8,027 ₪ (משוערך כ-9,000 ₪ להיום).

מצאתי להעניק פיצוי בשיעור מלא למשך 15 חודשים (10 חודשים בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט ועוד 5 חודשים בהם נקבעה נכות בשיעור 50%), כך שהסכום עומד על 135,000 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה עד היום עומד על 157,000 ₪.

מצאתי ליתן פיצוי חלקי לפי 55% מההשתכרות, היינו 4,950 ₪ מ-1.6.10 ועד היום (71 חודשים) בסך 351,450 ₪. גם על סכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית מאמצע תקופה, כך שהסכום המשוערך עומד נכון ליום כתיבת פסק הדין על סך 360,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר מלא וחלקי עומד, אפוא, במצטבר עד היום על סך 517,000 ₪.

1. הפסד כושר השתכרות בעתיד ל-17 שנים (עד גיל 67) - 790,261 ₪.
2. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות - 156,870 ₪.
3. עזרת צד ג' – התובע ורעייתו העידו, הן בתצהיריהם והן בחקירתם בבית המשפט, על הקשיים והעזרה שהעניקה רעייתו לאחר התאונה. מצאתי להעניק פיצוי עבור השנתיים הראשונות שלאחר התאונה בהן נזקק התובע לעזרה החורגת מהעזרה הרגילה שבני משפחה מגישים אחד לשני בעת צרה, וזאת בתקופה שהוא נזקק לאשפוזים, ניתוחים וטיפולים רבים.

אין חולק כי העזרה ניתנה לא על ידי צד ג' בשכר, אלא ע"י אשתו.

בעניין זה לא מצאתי לקבל את טענת רעייתו של התובע לפיה התאונה הובילה לאי תעסוקתה במשך שנים. מתצהירה עולה כי היא לא עבדה מספר שנים עובר לתאונה (מ-2005), והטענה לפיה עבדה בחודשים שלפני התאונה כמאפרת בביתה, נותרה לא מוכחת, נוכח הודעתה כי אין בידיה כל מסמכים המעידים על הכנסות מעבודה כמאפרת. היא אף אישרה כי השתתפה בארועי יופי בהם לא קיבלה שכר. מעדותה עולה כי שבה לשוק העבודה כשנה לאחר התאונה, תחילה בעבודות מזדמנות ולאחר מכן מיום 1.9.10 באופן סדיר ורציף במשרה מלאה כמלווה לנכה ומ-2012 כמנהלת חשבונות במשרה קבועה.

עוד יש להוסיף כי הוכח במהלך הדיון כי התובע קיבל למעשה עזרה ללא עלות מקופת חולים "מכבי" בדמות עוזרת שהגיעה לביתם לאחר התאונה למשך מספר שנים. תחילה ל-16 שעות שבועיות שפחתו עם הזמן.

לאחר ששקללתי את הנתונים לעיל, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי לתקופה של שנתיים לאחר התאונה על סך גלובאלי של 80,000 ₪ וכן מצאתי להעניק לתקופה שלאחר מכן סך גלובאלי מתון יותר בשל הירידה בצורך בעזרה אינטנסיבית בסך נוסף של 20,000 ₪.

מצאתי להעמיד את הסכום לעתיד על סך נוסף של 80,000 ₪.

סך הכל עזרת צד ג' לעבר ולעתיד עומדת, אפוא, על 180,000 ₪.

1. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - הטיפולים הרפואיים מכוסים ע"י קופת חולים בהתאם לתוספת השניה לסעיף 7(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994.

לא הוכח בחוות דעת רופא שיקומי ואף לא ע"י המומחה מטעם בית המשפט כי יש צורך באביזרים שיקומיים כאלה ואחרים בעתיד. כך גם לא הוגשה חוו"ד לעניין הצורך בניידות.

אשר לקנביס הרפואי – הוכח כי התובע קיבל החזר ואם לתקופה מסוימת לא קיבל החזר, הרי הוא פועל לקבלת ההחזר לו הוא זכאי ואין סיבה כי ככל שיזקק לטיפול זה בעתיד ובכפוף לכך שאלה תהיינה הקביעות הרפואיות, יקבל אותו באותה מתכונת על חשבון הקופה.

הוכח כי התובע קיבל החזר מקופת חולים בגין נסיעות במוניות לקבלת טיפולים עליהם דרש פיצוי כספי ובאשר להוצאות בעתיד הרי שעל פי דין המל"ל צריך לשאת בהוצאות אלו על פי דין ויש אף לזכור כי בתאונת עבודה עסקינן שההוצאות מכוסות ע"י המל"ל.

לאחר ששקללתי את כל הנ"ל ואת הצורך, אולי, בתרופה שאינה ממומנת ואת העובדה כי אולי לא נשמרו כל הקבלות ולא ניתנו כל ההחזרים, מצאתי להעניק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות רפואיות, נסיעות וניידות, בסך כולל של 150,000 ₪.

1. כאב וסבל – בשים לב לנכותו הרפואית של התובע, לטיפולים שעבר, לניתוחים לאשפוזים ולסבלו המתמשך כפי שהעיד בפני, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך 300,000 ₪.
2. סך הפיצוי כאמור בסעיפים 52-57 עומד במצטבר על 2,094,131 ₪.
3. מסכום הפיצוי יש לנכות בהתאם לחוות הדעת האקטוארית סך 2,237,869 ₪ (תגמולי נפגעי עבודה, ניידות וקצבה מיוחדת).

אשר לניכויי פנסיה - עומד הסכום בהתאם לחוות הדעת האקטוארית על סך 810,603 ₪ כך שסכומי הניכוי הכוללים עומדים על כ-3,000,000 ₪.

התובע טוען באופן כללי בסיכומיו כי אין לנכות תגמולי פנסיה וזאת בהתאם לרע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' יעל אנוך ואח' (ניתן ביום 29.2.12). טענה זו אינה מבוססת דיה, שכן ההלכה שנקבעה באותו פסק דין מתייחסת למאפיינים הכלליים של פנסיות הקרנות החדשות. בענייננו, לא ברור לאיזה פנסיה זכאי התובע והאם מדובר בקרן חדשה או ישנה, ומהם תנאיה. כידוע בכל תיק יש להוכיח באופן עובדתי לגופו מהו הסדר הפנסיה המסוים של הנפגע, ואם ימצא שאינו עונה על תנאי הקרנות החדשות, יש מקום לכאורה לניכוי התגמולים בגין הפנסיה נשוא חוות הדעת האקטוארית.

בשל חוסר ההוכחה ע"י התובע, שעה שהנטל מוטל עליו, נכון לקבוע כי יש לנכות גם את הסך 810,603 ₪, ברם גם אם אצא מנקודת הנחה מטיבה עם התובע כי אין לנכות סכומים אלו, עדיין סכום הפיצוי הראוי, כפי שקבעתי לעיל, נמוך מסכום הניכוי לפי חוות הדעת האקטוארית (לא כולל פנסיה), והואיל ותביעה הוגשה נגד המעביד, אין לתובע זכות לקבל 25% מגובה הנזק, ועל כן דין התביעה להדחות.

1. אשר על כן, התביעה נגד נתבעים 1-2 מתקבלת באופן שנתבעים אלו ישלמו לתובע סך 9,000 ₪ ובנוסף יישאו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,370 ₪, ישפו אותו באגרה ששולמה עם פתיחת התיק ויישאו ביתרת אגרה.

התביעה נגד נתבעים 3-4 נדחית. בנסיבות המיוחדות של העניין ועקב מצבו הקשה של התובע, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ו, 19 מאי 2016, בהעדר הצדדים.