1. תביעה כספית בגין חוב שנצבר לטענת התובע, בחשבונותיהם של הנתבעת 1, והנתבעים 2- 3.

רקע כללי:

1. חשבונה של הנתבעת 1 (להלן:"החברה"), בסניף כרמל של התובע, נפתח בתאריך 11.9.2005 באמצעות בעל מניותיה הנתבע 2 (להלן:"הנתבע" או חסון"), אשר שימש גם מנהלה ומורשה החתימה שלה. מספר החשבון שנפתח לנתבעת 1 הינו 152971 (להלן:"חשבון החברה").

לצורך פתיחת חשבון החברה, חתם הנתבע, מטעמה, על טופס בקשה לפתיחת חשבון.

בתאריך 24.8.2006 פתח התובע לנתבעים 2 ו- 3, לבקשתם, חשבון פרטי שמספרו 162020 (להלן:"החשבון הפרטי").

1. בתאריך 9.10.2005 חתם הנתבע על כתב ערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת כל חוב של החברה בחשבונה (כתב הערבות צורף כנספח "ד" לתצהירו של אוריאל שלו, מטעם התובע).

1. בתאריך 23.8.2006 חתמה החברה על שטר למשכון ני"ע, בלתי מוגבל בסכום, להבטחת כל סכום המגיע לתובע מהחברה, בהתאם לתנאים המפורטים בשטר המשכון (נספח "ה" לתצהיר שלו).

בתאריך 6.12.2007 ניתנה לחברה, לבקשתה, אשר הוגשה באמצעות הנתבע, הלוואה צמודת מדד בריבית קבועה, על סך 200,000 ₪.

1. במסגרת ניהול חשבון החברה, ניתנו לה מעת לעת מסגרות אשראי לצורך ביצוע נכיונות. בתאריך 4.5.08 הוגדלה מסגרת הנכש"ט, לבקשת החברה, מ- 600,000 ₪ ל- 700,000 ₪ בכפוף להפקדת שיקים לגבייה ובהסתמך על בטחונות החברה.
2. בתאריך 6.8.08 חתמה החברה, באמצעות הנתבע, על כתב קיזוז מיוחד. באותו יום חתם הנתבע על כתב קיזוז מיוחד גם ביחס לחשבון הפרטי שלו ושל רעייתו, הנתבעת 3. על פי כתב הקיזוז, רשאי התובע לקזז פקדונות ויתרות זכות של הנתבעים 2 ו- 3, כנגד חובות בחשבון החברה או בחשבונם הפרטי, בהתאם לצרכי הבנק ובכפוף לאי עמידת הנתבעים בהתחייבויותיהם.
3. בתאריך 17.12.2008, לאחר שלטענת התובע, נדרשה החברה להסדיר את חשבונה, לרבות החריגה ממסגרת האשראי, ולאחר שלא הסדירה את החריגות ממסגרת האשראי, על אף שניתנה לה אורכה לעשות כן, הועמדו חובות הנתבעים 1-3 לפרעון מיידי.
4. בעקבות החלטת התובע להעמיד את חובות הנתבעים לפרעון מיידי, ובהסתמך על ההסכמים שהיו בידיו, ביצע התובע את הפעולות הבאות:

בתאריך 18.1.09 זוכה חשבון החברה בסך של 100,000 ₪ מפרעון הפקדון בחשבונם הפרטי של הנתבעים 2 ו- 3 ובסכום של 86,259 ₪ בגין מכירת ניירות ערך בחשבון החברה.

בתאריך 27.4.09 זוכה החשבון הפרטי ב- 8,000 ₪ בעקבות פרעון פק"מ לחשבון הפרטי.

1. מטעם התובע, הוגש תצהירו של מר אוריאל שלו, מנהל תחום בנקאות אישית בסניף כרמל של התובע, המכהן בתפקידו זה מאז חודש פברואר 2006.

שלו הצהיר, כי לאחר הגשת התביעה, נחתמו הסדרים עם צדדים שלישיים, מושכי שיקים בהם אחז התובע, במטרה להקטין את יתרת החוב. ההסדרים נעשו בשיתוף פעולה עם הנתבע ובא כוחו, אשר ניהלו מו"מ עם מושכי השיקים. אין חולק כי כל הצדדים השלישיים עימם נחתמו הסכמים כאמור, עמדו בהתחייבויותיהם.

1. לטענת התובע, לאחר פרעון חלק מהחוב על ידי צדדים שלישיים, הסתכם חובם של הנתבעים ב- 633,089 ₪ כמפורט בנספח "יב" לתצהיר שלו.
2. אין מחלוקת, כי בידי התובע שיקים נוספים שמושכיהם לא הסדירו את חובם, ובגינם נפתחו על ידי התובע תיקי הוצאה לפועל. מושכי השיקים שבגינם נפתחו תיקי הוצל"פ הם פיישן א.י.ר בע"מ, רוזין תעשיות טקסטיל בע"מ ורפאל שרפיאן.
3. לטענת הנתבעים, יום בהיר אחד העמיד התובע לפרעון מיידי את כל מסגרות האשראי, ההלוואות שניתנו לנתבעים, ובכך הנחית עליהם מכת מחץ.

לטענתם, על התובע, כבעל שעבוד, מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעים הפרו את תנאי הסכם השעבוד, באופן המקנה לו את הזכות לפעול למימוש הבטוחה, וכי עשה כן בתום לב ומשיקולים ענייניים.

לטענת הנתבעים, פעל הבנק לזכות את הנתבעים כראות עיניו בסכומים נמוכים משמעותית מאלה שבהם היה עליו לזכותו, ומאידך חייב את חשבונות הנתבעים בריביות מופרזות וקיצוניות, באופן הסותר את התחייבויותיו כלפי הנתבעים.

דיון והכרעה:

זכות התובע להעמיד את החוב לפרעון מיידי

1. אוריאל שלו העיד כי הבעיות בחשבונה של הנתבעת החלו עוד בחודש אוקטובר 2008 ונמשכו במהלך חודשים נובמבר ודצמבר 2008, עד שבחודש דצמבר, לאחר שהחברה לא פעלה לצמצום חובותיה, ביטל הבנק את מסגרות האשראי והעמיד את חובה לפרעון מיידי (עמ' 53 ש' 28 ועמ' 54 ש' 26-30).

בחקירתו הנגדית, העיד שלו על הנסיונות שנעשו מול חסון, על מנת לאפשר לו לצמצם את חובה של הנתבעת, וחזר על טענתו לפיה האשראי בחשבון לא הועמד לפרעון מיידי ביום אחד (בעמ' 57).

1. שלומי לוי, מנהל הסניף (להלן:"לוי") העיד אף הוא על המגעים שהתנהלו בין הבנק לבין חסון, וההזדמנויות הרבות שנתנו לו להביא בטחונות חלופיים ולהסדיר את מצב החשבון (בעמ' 61-62).
2. הוכח, כי גם במהלך חודש דצמבר 2008 וינואר 2009, לאחר שהתיק הועבר כבר לטיפול משפטי, המשיך המשא ומתן מול חסון, ישירות מול הבנק ובאמצעות בא כוחו, בנסיון להגיע להסדר פריסת החוב (חסון מעיד על כך בעמ' 100 לפרוט').
3. במהלך חקירתו הנגדית, התבקש חסון להצביע על בטחונות נוספים שהעמיד, לטענתו, לבקשת הבנק, אך לא יכול היה להצביע על בטחונות חדשים כנטען (בעמ' 112 לפרוט').
4. הוכח, כי במהלך דצמבר 2008 החלו בנקים נוספים להחזיר חיובים של החברה. דפי החשבון מבנק מרכנתיל, בנק הפועלים ובנק לאומי הוצגו כראיות וסומנו ת/8 – ת/10. חסון אישר את הדברים בעדותו (בעמ' 114).
5. בתאריך 11.12.2008 ניתן צו עיקול על נכסי החברה המוחזקים בידי צד שלישי, וביניהם הבנק. צו העיקול, שניתן על ידי בית משפט השלום בחדרה, בתיק 2487-09-08 צורף כנספח טו' לתצהיר שלו.

החלטת בית המשפט מיום 7.12.08 במסגרתה ניתן צו העיקול, מלמדת כי עוד לפני כן, הוטל צו עיקול על נכסי החברה בלשכת ההוצאה לפועל, כי באותה עת כבר התנהלו נגד הנתבעת מספר הליכים משפטיים על ידי מספר נושים, וכי החברה מצויה בקשיי נזילות ומצבה בבנק הפועלים לא היה טוב.

1. הוכח, אם כן, כי החל מחודש נובמבר 2008, בעקבות מספר אירועים של אי כיבוד שיקים בגינם בוצעו עסקות נכיון, חלקם על ידי מושכים שהבנק החזיק בשיקים עתידיים נוספים שלהם, ובשל חריגות ממסגרת האשראי, פנה הבנק אל חסון בדרישה להסדיר את החריגות בחשבון, ולהמציא בטחונות חדשים, אך ללא הועיל.

כן הוכח, כי בחודש דצמבר 2008 הוטל עיקול על חשבונה של החברה בבנק במסגרת תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בחדרה, כאשר מהחלטת בית המשפט באותו תיק ניתן היה ללמוד על מצבה הקשה של הנתבעת, ועל הקושי שלה לעמוד בהתחייבויותיה הרבות.

1. הוכח, אם כן, כי התובע היה רשאי לפעול לשם פרעון חובותיו, לאחר שניתנו על ידי התובע מספר התראות והזדמנויות רבות להסדיר את חשבון החברה.

גובה החוב – מכתב ב"כ התובע מיום 3.2.11.

1. בתאריך 3.2.11 שלח בא כוח הבנק מכתב בו פורט חובם של הנתבעים לבנק, כפי שהיה נכון ליום 25.1.11 מועד בו הסתכם החוב ב- 458,580 ₪ (נספח 15 לתצהיר הנתבע).
2. על בסיס אותו מכתב, הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה, מטעמו של רואה החשבון מריו גילמן, במטרה להוכיח כי החוב נמוך משמעותית מהסכום שצוין בכתב התביעה, ובתצהירי העדות הראשית מטעם התובע.

מטעם התובע לא הוגשה חוות דעת נגדית, אך המומחה זומן להיחקר על חוות דעתו.

1. לטענת התובע, חובה של החברה, בחשבון מספר 152971 הסתכם, נכון ליום 5.9.12 ב- 442,414 ₪ וחובם של הנתבעים 2 ו- 3 בחשבון 162020 נכון לאותו מועד, הסתכם ב- 190,675 ₪ (כמפורט בנספח יב' לתצהיר שלו). סכום החוב הכולל הסתכם, אם כן, ב- 633,089 ₪.

לטענת התובע, זהו סכום החוב המעודכן, לאחר קיזוז מלוא הסכומים שהתקבלו ממושכי השיקים, ולאחר קיזוז כל תוכניות החסכון.

1. המומחה מטעם הנתבעים, ביסס את חוות דעתו על סכום החוב כפי שהופיע במכתב ב"כ התובע מיום 3.2.11 והפחית ממנו את מלוא התשלומים העתידיים בסך 129,394 ₪ ובנוסף הפחית מהסכום סך של 226,000 ₪ - סכום השיקים שלטענתו מצויים בידי הבנק.
2. מקובלות עלי כל טענות התובע ביחס לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים.

בחקירתו, הוכח כי חוות דעתו מבוססת על שגיאות חשבונאיות, אשר כפי הנראה ברורות אף לו עצמו, ועל הנחות עובדתיות שגויות. אפרט;

1. הוכח כי המומחה הפחית מגובה החוב, כפי שהיה ביום 25.1.11 סך של 129,394 ₪ - הסכום שנגבה מכל מושכי השיקים, בהסכמים שנחתמו איתם – בתשלום אחד, כאילו שולמו במלואם בתאריך 3.2.11, במקום להפחית כל סכום במועד בו שולם.
2. הוכח כי המומחה לא הוסיף ריבית לחוב הקיים, בשעה שהיה עליו לערוך חישוב ריבית לחוב, ולהפחית מהחוב, הכולל ריבית, כל תשלום, במועד בו התקבל.
3. בחקירתו, אישר המומחה, כי אם ההסכמים עם מושכי השיקים לא כללו מרכיב ריבית (כפי שלטענתו הניח שכללו), החישוב שלו שגוי (בעמ' 84 ש' 15).

מעיון בהסכמים עם מושכי השיקים, עולה בבירור כי לא כללו מרכיב של ריבית (נספח יד' לתצהיר שלו).

1. בנוסף, הפחית המומחה, בחוות דעתו, מסכום החוב, סך של 226,000 ₪ -סכום השיקים המצויים בידי התובע, לכאורה.

בחקירתו הנגדית, התברר כי חלק מהשיקים שנלקחו בחשבון לצורך הפחתה זו, הינם שיקים של חברת "ליה סטרין" שהינה אחת החברות שעימה נחתם הסכם לפרעון החוב, ואותה שיקים, בסכום של 60,000 ₪ נכללו בהסכם. באופן זה, הופחת סכום השיקים של ליה סטרין, פעמיים.

1. חישובי הריבית שערך המומחה נמצאו בלתי מבוססים.

על פי הסכם פתיחת החשבון, זכאי הבנק לריבית בנקאית מקסימאלית. המומחה ערך את חוות דעתו על בסיס ריבית שונה, מבלי שהוכח הבסיס המשפטי או המקצועי לאותה ריבית.

בחקירתו, הודה המומחה כי הריביות על בסיסן בוצע החישוב בחוות דעתו אינן ריביות שקיבל מהבנק או מאתר רשמי כלשהו של בנק ישראל, אלא מפרסומים של קבוצת שגיא, ומידע אישי שלו הוא יודע שהאחוזים המופיעים בחישוב הם סבירים (עמ' 86 ש' 26-28). לא הוכח מהי אותה קבוצת שגיא, ומהו המעמד של פרסומי הריבית שלה.

בהמשך, הודה המומחה, כי למעשה, כל לקוח מגיע להסכם עם הבנק בדבר שיעור הריבית, ולפיכך שיעור הריבית הוא תלוי ההסכם בין הצדדים (בעמ' 87 ש' 1-3).

1. אין בעובדה שלא הוגשה חוות דעת מומחה מטעם התובע כדי לחזק את טענות הנתבעים, כפי שהוצגו בחוות דעת המומחה מטעמם, זאת משום שחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים התבררה כבלתי נכונה במהלך חקירתו הנגדית.

בחקירתו הנגדית של המומחה הוכח כי חוות דעתו הוכנה בניגוד לכללים חשבונאיים בסיסיים, כשהיא נסמכת על הנחות עובדתיות שגויות, ועל שיעורי ריבית שאינם מבוססים על הסכמת הצדדים.

1. יפים לענייננו דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נ' בנק למסחר בע"מ (2.8.92):

"ובאשר לחישוביו של המומחה - אמנם טוב יעשה נתבע המבקש רשות להתגונן, אם בנוסף לגירסתו העובדתית יתמוך את חישוביו בחוות-דעת מומחה (ראה: בש"א 216/89 [5] הנ"ל; רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלקולם ואח' [14]; ע"א 725/87חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ [15]). אך לחישובי המומחה אין קיום עצמאי. הם חייבים להתבסס על גירסה מאומתת בדבר שיעורי הריבית המוסכמים. לחוות-דעתו של המומחה בענייננו אין, כפי שראינו, תשתית כזו.

יתרה מכך, בחישובים עצמם מצא בית המשפט קמא כמה וכמה פגמים שכל אחד מהם הצדיק פסילתם כבסיס לקביעת הסכומים המגיעים למשיב. אין צורך שאעמוד על כולם. די להצביע על הפגמים הבאים:

א. אין בחישובים כל התבססות על מסגרת של אשראי מאושר ואין בהם זכר לריבית על חריגה ממנה. בדו"ח המומחה נמצאת אמנם עמודה שכותרתה "מסגרת החח"ד". לכאורה יש בכף ביטוי למסגרת שנקבעה לאשראי, אך כשנחקר בשאלה זו הסביר המומחה כי העמודה הועתקה בטעות מטבלה אחרת של החברה המערערת".

1. חוות דעתו של המומחה מבוססת, כאמור, על טענת הנתבעים לפיה יש להפחית מסכום החוב את סכומי השיקים המצויים בידי התובע, אשר מושכיהם לא הגיעו להסדר עם הבנק. אין בידי לקבל את הטענה, מסיבות שיפורטו להלן, ולפיכך אין כל בסיס להפחתה שערך המומחה – הפחתה של 226,000 ₪ מגובה החוב.

הפחתת סכומי השיקים שבידי התובע מהחוב

1. הנתבעים לא הוכיחו מהם סכומי השיקים המצויים בידי התובע, מעבר למפורט בתצהירו של שלו מטעם הבנק, בסכום כולל של 166,000 ₪.
2. בתצהיר עדותו הראשית, טוען חסון כי בידי הבנק שיקים בסכום כולל של 200,000 ₪ עם זאת, המומחה מטעם הנתבעים, הפחית בחוות דעתו שיקים בסכום כולל של 226,000 ₪, ובחקירתו הנגדית התברר כי מסכום זה יש להפחית סך של 60,000 ₪ בגין שיקים של ליה סטרין שהחוב בגינם הוסדר. משמע, הסכום המדויק לא הוכח, ונראה כי מכל מקום אינו שונה מסכום השיקים המפורטים בתצהירו של שלו מטעם הבנק.
3. לטענת הנתבעים, יש להפחית מסכום החוב את מלוא סכום השיקים המצויים בידי הבנק, גם אלה שלא נכללו בהסכם עם מושכי השיקים להסדרת חובותיהם. הטענה מבוססת על מספר נימוקים.

האחד – הבנק עשה בדיקות מקדימות לפני שהסכים לבצע ניכיון לשיקים אלה, ובמבחן התוצאה נראה כי התרשל בבדיקותיו.

השני – הבנק מחד גיסא לא פועל לגביית אותם שיקים, ומאידך גיסא לא מחזיר אותם לנתבעים על מנת שיוכלו לגבותם ממושכיהם.

1. אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הבנק התרשל בבדיקת השיקים טרם קבלתם לניכיון. שלו העיד כי הבדיקה שמבצע הבנק טרם קבלת שיקים לניכיון הינה בדיקה כללית עם הבנק הנמשך, על מנת לוודא שאין ללקוח החזרות שיקים, וכן בדיקות בי.די.איי, אך אין הוא מבצע בדיקה כאמור לכל שיק המופקד לניכיון (עמ' 51 ש' 14 ואילך, וראו גם עדותו של שלומי לוי בעמ' 62 לפרוטוקול).

מדובר בבדיקות כלליות שעורך הבנק לצורך קבלת החלטה בדבר קבלת שיקים מלקוח לשם ביצוע ניכיון, וברור כי אין הוא צריך לבצע בדיקה כאמור לכל שיק המופקד לניכיון.

1. יתרה מכך, חסון העיד כי עבד עם מושכי השיקים המחוללים, שנים רבות לפני העמדת החוב לפרעון, החל משנת 2006 לערך (בעמ' 104 לפרוט') וכאשר נשאל האם שיקים של אחת החברות הללו (פיישן איר, רוזין ושרפיאן) חוללו לפני החזרת השיקים נשוא התביעה, השיב כי אם כן, היה זה רק בסמוך לסוף 2008 (בעמ' 106 לפרוט' ש' 22-23).
2. ברור, אם כן, כי לא מדובר בשיקים "מסוכנים" שהיו אמורים "להדליק נורה אדומה" בקרב עובדי הבנק, ולפיכך אין כל בסיס לטענה כי הבנק התרשל כאשר הסכים לבצע עליהם ניכיון. עוד ברור, כי לאור ההיכרות רבת השנים בין חסון למושכי השיקים, לא היה צריך להסתמך על הבנק לשם בדיקת החוסן של אותן חברות מושכות השיקים.

לא הוכח אם כן, כי הבנק התרשל.

1. טענת הנתבעים לפיה הבנק אינו פועל לשם גביית השיקים המחוזקים בידיו, אף היא אינה יכולה להישמע. בא כח הבנק הציג כראיה, בהתאם להחלטתי מיום 23.1.14, דו"ח המתייחס לשלושת תיקי ההוצאה לפועל המתנהלים נגד מושכי השיקים.
2. חסון העיד, כי מושכת השיקים חברת פיישן איר, אשר הבנק אוחז בשיקים שלה בסכום כולל של 111,000 ₪ על פי עדותו, אינה פעילה כיום (בעמ' 86 ש' 10). חסון נשאל האם חברת רוזין קיימת, והשיב שאינו יודע, משום שאינו עובד איתה כיום (בש' 12). נראה, אם כן, כי הסיכוי לגבות את החוב ממושכי השיקים קלוש.
3. גם טענת הנתבעים לפיה יכלו לגבות את סכומי השיקים לו היו מחזיקים אותם לידיהם לפני מספר שנים אינה יכולה להישמע.

אין חולק כי חסון היה הרוח החיה שהובילה לחתימת ההסכמים עם מושכי השיקים האחרים. דווקא משום כך, העובדה שלא הצליח להביא לחתימת הסכמים עם יתר מושכי השיקים, מלמדת כי לא היה זה בגלל העובדה שהשיקים לא הוחזרו לו על ידי הבנק (שהרי גם השיקים האחרים לא הוחזרו, אלא לאחר התשלום).

1. ברור כי הבנק לא יכול היה להחזיר לחסון את השיקים, מבלי שיפקיד תמורתם מזומן, שהרי בכך היה מוותר על כל סיכוי שיש לו לגבות את סכום השיקים בעתיד.

בחקירתו הנגדית, נשאל שלו, האם בדרך כלל נוהג הבנק להשיב ללקוח שיק שחולל, והשיב כי הדבר תלוי במצב החשבון, ובעיקר בשאלה האם חילול השיק גרם לחריגה ממסגרת האשראי, שכן במצב כזה, לא יוחזר השיק ללקוח, אלא אם הפקיד מזומן או שיקים אחרים המכסים את החריגה (בעמ' 48 ש' 8-17). שלו הבהיר, אם כן, כי לאור התנהלות הנתבעים בחשבונותיהם, לא ניתן היה להשיב לידיהם את השיקים.

1. חיזוק לכך שאין לצפות מבנק להשיב ללקוח, שחשבונו מתנהל בחריגה ממסגרת האשראי, שיק מחולל מבלי לקבל תמורתו במזומן, ניתן למצוא בתצהירו של חסון עצמו, המצהיר כי שיקים בסך 84,000 ₪ נמסרו לידיו, לאחר שהפקיד סכום זה במזומן (בסעיף 39 לתצהירו). הטענה באותו סעיף נטענה בכלליות ולא הוכחה, אך יש באמור כדי להוכיח דווקא את עמדת הבנק בסוגיית החזר השיקים לידי בעליו של חשבון המצוי בחריגה.
2. מכל מקום, העובדה שהשיקים נמצאו בידי הבנק, לא מנעה מהחברה להגיש תביעה נגד מושכי השיקים, בעילה חוזית, לשם סילוק החוב.

חסון העיד כי היו לו הסכמים עם כל מושכי השיקים (בעמ' 94 ש' 10-11). עוד העיד חסון כי

שרפיאן חייב לחברה מאות אלפי שקלים ללא קשר לשיקים (בחקירתו מיום 26.1.11 בעמ' 7 ש' 1). ברור, אם כן, כי לו ניתן היה לגבות את החוב משרפיאן, היתה החברה פועלת להגשת תביעה נגדו.

1. בנוסף, לא הוכח כי הנתבעים פנו אל הבנק או אל בא כוחו, בסמוך להעברת התיק לטיפול משפטי, או בשנים שלאחר מכן, בדרישה לקבל לידיהם את השיקים. חסון נשאל אם יוכל להציג פניה כזו, ולא ידע להשיב (בעמ' 101 ש' 13-30).
2. חסון העיד עוד, כי חלק גדול מהגביה נעשה על סמך יחסי חברות, וכי אם היתה מוגשת תביעה על ידי החברה, לא היה הדבר מקדם את גביית החוב.

כן העיד חסון, כי לו השיקים של רוזין, שרפיאן ופיישן א.י.ר היו בידיו, הוא יכול לומר באחריות מלאה כי רוב הכסף היה נגבה (בעמ' 103 ש' 17-21).

בחקירתו הנגדית, נשאל חסון האם פנה אל מושכי השיקים שרפיאן, רוזין ופיישן א.י.ר בנסיון להגיע עמם להסדר, והשיב:

"למיטב זכרוני פניתי גם אליהם, בטוח דיברתי איתם והם עמדו על כך שנחזיר השיקים שלהם והם יחתמו על הסכם פשרה עם הבנק" (בעמ' 103 ש' 8).

עדותו של חסון אינה מהימנה בעיני, ואיני יכולה לקבלה, מכמה טעמים. ראשית, תחילת התשובה, המעידה על כך שחסון אינו משוכנע שפנה אל השלושה, אינה מתיישבת עם הבטחון העולה מהמשכה של התשובה – לפיה השלושה עמדו על כך שיוחזרו להם השיקים ואז יחתמו על הסכם פשרה.

שנית, אם היה ממש בעדות זו, וחסון אמנם קיבל ולו איתות מאותם שלושה מושכי שיקים, לפיו אם יושבו אליהם השיקים ניתן יהיה להגיע להסכם עם הבנק, הדעת נותנת כי היה פונה מיד אל הבנק, ולא משאיר את הנושא לשיקול דעתו של בא כוחו, מבלי לעקוב אחר התנהלותו בנדון. תשובתו לפיה אין הוא יודע מה עשה בא כוחו עם המידע שמסר לו בנדון אינה מתקבלת על הדעת (בעמ' 103 ש' 13).

התשובה בלתי מתקבלת על הדעת הן משום שמעדותו של חסון עולה כי שרפיאן היה חייב לו סכום גבוה הרבה יותר, והן משום שאין זה סביר כי שלושה מושכי שיקים שונים, כולם התנו את נכונותם לפרוע את החוב בקבלת השיקים תחילה – כאשר ברור לחלוטין, כי ניתן היה למצוא מנגנון שיבטיח את החזרת השיקים לידיהם לאחר החתימה על הסכם לפריסת החוב.

1. בנוסף, עדותו של חסון עומדת בסתירה לעדותו מיום 26.1.11, אז העיד כי למיטב ידיעתו הגיע הבנק להסכמים עם כל מושכי השיקים (בעמ' 6 ש' 22). אם כך סבר, בלתי מתקבל על הדעת שפנה אל אותם שלושה מושכי שיקים בנסיון להביאם להסדר.
2. עדותו של חסון אינה מהימנה בעיני, ואני קובעת כי לא הוכח שהיתה פניה כלשהי מצדו לאותם שלושה מושכי שיקים שנותרו בידי הבנק, ובגינם נפתחו תיקי הוצאה לפועל.

מכל מקום, אם נכונה הטענה, ואותם שלושה גילו נכונות להגיע להסדר לגבי השיקים, ברור כי משלא הוכיח הנתבע שפנה אל הבנק, פניה חד משמעית בכתב בנושא, העובדה שלא מוצתה אפשרות הגביה מאותם שלושה צריכה לפעול לרעתו ולא לרעת הבנק.

1. מן האמור עולה כי הנתבע לא הוכיח כל קשר בין העובדה שהשיקים מוחזקים בידי הבנק, לבין העובדה שהחברה לא גבתה מהם את סכום החוב, ולפיכך אין מקום להפחית מגובה החוב את סכומי השיקים, או לקבוע כי הבנק בהתנהלותו גרם לנתבעים נזק כלשהו.

טענת הקיזוז

1. לטענת הנתבעים, התנהלות התובע, אשר העמיד את החובות בחשבונותיהם לפרעון מיידי, גרמה לקריסתם הכלכלית.

למעשה מבוססת טענת הקיזוז על הטענה, שנדונה לעיל, לפיה כאשר העמיד הבנק את החוב לפרעון מיידי, פעל שלא כדין, ובניגוד להסכמים עם הנתבעים. דין הטענה להידחות, משלא הוכחה.

1. הבנק הוכיח, כי עובר להעמדת החוב בחשבונות לפרעון מיידי, ניתנו לנתבעים הזדמנויות רבות להסדיר את החריגות בחשבון, או להמציא בטחונות נוספים. מעדותו של שלו בנדון, (בעמ' 53-54 לפרוט') עולה כי בעקבות העובדה ששיקים רבים החלו לחזור, עמד החשבון בחריגה, וכי הלקוח נדרש להביא כספים לכיסוי החריגה ולא עשה כן.

שלו אמנם העיד, כי הסניף לא הוציא התראה טרם העברת התיק לטיפול משפטי, אך הבהיר בעדותו, כי היו פניות חוזרות ונשנות אל הלקוח, להסדיר את החשבון, החל מיום 8 בנובמבר, אז נערכה פגישה בבנק בינו לבין מנהל הסניף ושלו.

1. לטענת הנתבעים, המפנים לפסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים בע"ש 195/97 היועמ"ש נ' בל"ל – בנק יהיה רשאי לדרוש פרעון מיידי של האשראי רק במקרים חריגים, אשר שומטים את הבסיס תחת כירתת החוזה, בעיקר שינויים משמעותיים ביכולת הפרעון של הלקוח, אשר מעמידים בספק ניכר את יכולת החזר האשראי.

הנתבעים מפנים להסכם בין הצדדים, סעיף 24 בו, המצורף כנספח ב' לתצהירי התובע ובו נכתב:

"למרות זמני הפרעון שיוסכם עליהם בין הבנק לבין הלקוח יהיה הבנק רשאי...להעמיד לפרעון מיידי את כל הסכומים המובטחים ועם דרישה שכזו יעמדו הסכומים לפרעון מיידי והלקוח מתחייב לשלם לבנק את הסכומים המובטחים מיד עם דירשתו הראשונה של הבנק."

לטענת הנתבעים, היה על התובע להראות כי, למרות שלא ניתנה התראה בכתב, פעל הבנק בהתאם להלכה הפסוקה, והעמיד דרישה סבירה ותואמת את הנסיבות.

1. דין הטענה להידחות שכן התובע הוכיח כי דרישתו להסדיר את החשבון באופן מיידי היתה סבירה, הועלתה בתום לב, ותאמה את הנסיבות. הוכח כי חשבון החברה חרג ממסגרת האשראי, ולפיכך אין המדובר כלל בהודעה על שינוי מסגרת האשראי, או בדרישה לפרעון מיידי של האשראי המוסכם. כן הוכח, כי הבנק פנה אל חסון והתריע, וכי נקבעה פגישה בין חסון לבין שלומי לוי ואוריאל שלו בבנק, עוד בתאריך 8 בנובמבר – למעלה מחודש לפני העברת התיק לטיפול משפטי. באותה פגישה הובהר לחסון כי הנתבעת אינה עומדת במסגרת האשראי המאושרת וכי שיקים עליהם בוצע ניכיון חוללו. הובהר לחסון כי ככל שלא יומצאו לבנק ערבויות נוספות, או שיקים חלופיים, יאלץ הבנק לבטל את כל המסגרות ולהעמידאת חובות החברה לפרעון מיידי.

למרות זאת, לא נעשה מצד חסון כל נסיון להסדיר את החשבון.

עוד הוכח, כי ביום 7.12.11 הוטל צו עיקול על סך 162,611 ₪ על חשבונה של החברה. בנסיבות הללו לא היה מנוס מלהעמיד את החוב לפרעון מיידי.

1. עם סיום עדויות התביעה, אשר לא נסתרו, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעים, והיה עליהם להוכיח כי הבנק פעל ממניעים לא כשרים או בחוסר נקיון כפיים. היה עליהם להוכיח כי הבנק פעל שלא בהתאם להוראות המפקח על הבנקים וחוק הבנראות (שירות ללקוח) התשמ"א – 1981 וכי ההחלטה להעמיד את החוב לפרעון מיידי לא היתה סבירה לאור הנסיבות. הנתבעים לא הוכיחו טענתם זו.
2. בנוסף, היה על הנתבעים להוכיח, כי התנהלותו של הבנק היא שגרמה לקריסת החברה. טענה זו, אף היא לא הוכחה. נהפוך הוא, התובע הוכיח כי מצבה של החברה היה קשה מאוד עוד טרם העברת החשבון לטיפול משפטי.

לתצהירי התובע צורפה החלטת בית משפט השלום בחדרה, במסגרתה הוטל צו העיקול בת"ט 2487-09-08 מיום 7.12.2008 בה קבע בית המשפט, לאחר דיון במעמד הצדדים, כי מצבה הכלכלי של החברה הינו בכי רע, וכי קיים חשש ממשי כי אם לא יינתן צו עיקול כמבוקש, לא ניתן יהיה לגבות את החוב, לאחר מתן פסק הדין באותו תיק.

מההחלטה עולה כי נגד החברה התנהלו באותה עת מספר תביעות על ידי נושים שונים. כן קבע בית המשפט כי לחברה היו באותה עת קשיי נזילות וכי מצב חשבונה בבנק הפועלים לא היה שפיר. כן נקבע, כי החברה נטלה באותה עת הלוואות רבות.

1. מחקירתו של חסון עולה כי החברה ניהלה באותה עת מספר חשבונות בנק, בבנקים שונים.

היה עליו להוכיח, אם כן, כי מצב חשבונותיה של החברה בבנקים השונים היה טוב, וכי רק בעקבות העמדת החוב נשוא תביעה זו לפרעון מיידי, הורע מצבה. הנתבעים לא הוכיחו זו, אך התובע הוכיח, כי מצבה של החברה היה קשה עוד טרם העברת התיק לטיפול משפטי.

1. חסון לא ידע לנקוב בסכום חובותיה של החברה לבנקים השונים בסוף שנת 2008, ולא ידע לומר מה היה היקף חובותיו שלו. כשנשאל מה היה היקף חובותיו האישיים השיב כי כולם היו מגובים בבטחונות (בעמ' 107) הטענה לא הוכחה, ומנגד הוכח כי יש לחסון חובות אישיים בהיקף של 1.4 מליון ₪ (רשימת תיקי ההוצל"פ לחברה ולנתבע הוצגו בת/4 ו- ת/5).

כמו כן הוכח, כי באותה תקופה הוגשה תביעה על סך 880,000 ₪ נגד הנתבעים, על ידי בנק לאומי (בעמ' 115 לפרוט').

חסון נשאל מדוע לא העביר את חשבון החברה לבנקים אחרים, ולא השיב תשובה ברורה. לדבריו, הצריך הדבר יצירת מערכת יחסים עם בנקים אחרים, אך הטענה אינה מתיישבת עם כך שהוכח כי ממילא היו לחברה חשבונות בבנקים שונים נוספים.

1. לסיכום, הנתבעים לא הוכיחו כי העמדת החוב לפרעון מיידי גרמה לקריסת החברה. מכל מקום, אף אם העמדת החוב לפרעון מיידי הובילה בסופו של דבר, לאור מצבה הקשה מלכתחילה של החברה, לקריסתה, אין בכך כדי להצדיק קבלת טענת הקיזוז, שכן הוכח כי הבנק פעל כדין, וכי העמדת החוב לפרעון מיידי נעשתה, לאחר שניתנו לנתבעים הזדמנויות רבות להסדיר את חשבון החברה, אשר חרג ממסגרת האשראי, ובנסיבות שבהן היתה לבנק הזכות המלאה לפעול לצמצום חובות החברה כלפיו ולעמוד על החזר החוב.
2. לעניין חובת האמון החלה על הבנק ביחס למסגרת אשראי ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל נ' היועמ"ש (2010) בו בוטלה קביעתו של בית המשפט קמא ביחס לצמצום יכולתו של הבנק לצמצם את מסגרת האשראי, ונפסק כי במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מידיים של מסגרת האשראי אין צורך לתת הודעה מוקדמת.

בענייננו, כאמור, היה חשבון החברה בחריגה מהמסגרת המאושרת על פי ההסכמים בין הצדדים, ולפיכך הדברים הם בבחינת קל וחומר.

כן ראוי להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.8.12) בו נפסק כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח. לבנק שיקול דעת עסקי לגיטימי אם להעניק אשראי ובאיזה היקף, עם כי הוא כפוף למקובל במגזר הבנקאי. באותו פס"ד נקבע כי יש תחומים בהם לא ניתן להחיל את חובת האמון במלוא היקפה, שכן זו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה ונותן אשראי. עוד נקבע באותו פס"ד, כי חובת האמון אינה משחררת את הלקוח מן החובה לדאוג לענייניו.

1. לאור האמור, טענת הקיזוז של הנתבעים נדחית, משלא הוכח כי הבנק פעל בחוסר תום לב או שלא כדין.

התניית שירות

1. טענת הנתבעים בדבר התניית שירות בשירות לא הוכחה.

בפרוטוקול הדיון מיום 26.1.11 נשאל חסון מדוע פתחו תוכניות חסכון והשיב, כי עשה זאת על מנת לשמור כספים, לחסוך (בעמ' 7 ש' 15-16).

טענתם הכללית של הנתבעים, כאילו הבנק היה מתנה מדי פעם את חידוש מסגרת האשראי בפתיחת תוכניות חסכון לא הוכחה.

1. סיכומי הנתבעים נפתחים בציטוט מסעיף 120 לסיכומי התובע, בהם נטען כי אף אם הותנה המשך מתן האשראי במתן תרומות למוסד זה או אחר, אין מדובר בטענה לגרימת נזק כלשהו לנתבעים, שכן לשיטת הנתבעים, מתן התרומה רק היטיב את מצבם. הנתבעים מצטטים וטוענים כי בכך נאמר הכל.

אין ספק כי סעיף 120 לסיכומי התובע אינו במקומו, ואני מניחה כי הדברים נכתבו באופן זה מבלי משים, ווודאי לא ניתן ללמוד ממנו כי ב"כ התובע מצדד בהתנהלות לפיה מתן אשראי מותנה במתן תרומות למוסד זה או אחר.

1. ברור, כי לו היו הנתבעים מוכיחים שמי מעובדי הבנק התנה מתן אשראי, או שירות כלשהו, בתרומה למוסד זה או אחר, מדובר בהתניה אסורה. עם זאת, הטענה לא הוכחה.
2. חסון, שהעיד כי קיבל כנגד התרומה חשבונית מס לצורך ניכויה כהוצאה מוכרת, הציג חשבונית אחת בגין תרומה לבית כנסת בסך 2,500 ₪, ולפיכך לא הוכח כי היו תרומות נוספות.

יובהר, כי לא תיתכן מחלוקת על כך שאסור היה למי מעובדי הבנק אפילו לרמוז ללקוח כי תרומתו לבית כנסת זה או אחר תתקבל בברכה, אף אם מדובר בתרומה בודדת. נסיון לנצל את יחסי הבנק עם לקוחותיו לצורך קידום תרומות לבתי כנסת הינו נסיון נואל שיש להוקיעו, עם זאת, במקרה הנדון לא הוכח באילו נסיבות עלה נושא התרומה, והאם אכן היה נסיון לנצל את יחסי הבנק עם לקוחו לשם קבלת תרומות, או להתנות מתן שירות מסוג כלשהו בקבלת תרומה.

טענות נגד ערבותו של הנתבע

1. לטענת הנתבעים, קיבל חסון הבטחה מנציגי התובע לפיה הערבות הינה פורמאלית בלבד, נדרשת בהתאם לנהלי הבנק, והבנק לא יידרש לה.

עוד טוען חסון, כי הוחתם על הערבות מתוך הבטחה כי אין כל חשש לחילולם של השיקים שיופקדו בחשבון.

1. הטענות בלתי מתקבלות על הדעת, בפרט כשהן נטענות מפיו של איש עסקים מנוסה, המשמש כבעל מניות ומנהל בשתי חברות לפחות. במהלך עדותו של חסון התרשמתי כי מדובר באדם מרשים, אינטיליגנטי ובעל נסיון.
2. ברור כי הבנק אינו יכול לערוב לכך שכל שיק שיופקד בחשבונה של החברה בעתיד, על ידי חסון עצמו, ייפרע. עוד ברור, כי ערבותו של בעל מניות בתאגיד, ערבות בלתי מוגבלת בסכום, לכל חוב, אינה מסמך פורמאלי בלבד, אלא מסמך מהותי, שהינו בדרך כלל תנאי בלתו אין לצורך מתן אשראי לחברה. ניתן להניח, כי חסון חתם על ערבות אישית כאמור בכל בנק בו ניהלה החברה חשבון, ודומה כי חובותיו האישיים הינם תוצאה של ערבויות אלה.
3. מכל מקום, מטעם התובע העידה גב' לריסה רושל, ועל פי עדותה חתם בפניה חסון בתאריך 9.10.05 על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב. רושל העידה כי בטרם החתימה על כתב הערבות הובהרה לחסון מטרת הערבות ונפקותה, לרבות העובדה שככל שלא תעמוד החברה בהתחייבויותיה כלפי הבנק יידרש חסון לשלם מכח ערבותו את חובותיה. כן הצהירה רושל, כי במעמד החתימה לא הציגה בפני חסון כל מצג לפיו כביכול מדובר בערבות פורמאלית בלבד.

עדותה של רושל לא נסתרה, ולא ניתן היה לסתור אותה בעדותו של חסון, שכן עם תחילת ההליך, העיד חסון כי אינו זוכר כלל את מעמד החתימה.

בדיון שהתקיים בתאריך 26.1.11 נחקר חסון ביחס למעמד חתימת כתב הערבות והעיד כי אינו זוכר כלל את אותו מעמד, או את ההתנהלות שהיתה בינו לבין הבנק בעניין זה (בעמ' 11 לפרוט' ש' 4-9). ברור, אם כן, כי עדותה של רושל מטעם הבנק לא נסתרה, וכי טענות ההגנה של הנתבע בנדון לא הוכחו.

1. לסיכום, התובע הוכיח את גובה החוב הנתבע, וטענות הנתבעים דינן להידחות במלואן.

אני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן:

הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 442,414 ₪ בתוספת ריבית בשיעור המקסימאלי הנהוג בבנק החל מיום 5.9.12 ועד למועד התשלום בפועל, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ ואגרה (באופן יחסי) בסך 17,822 ש"ח.

בנוסף, הנתבעים 2 ו- 3 ישלמו לתובע סך של 190,675 ₪ בתוספת ריבית בשיעור המקסימאלי הנהוג בבנק החל מיום 5.9.12 ועד למועד התשלום בפועל בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 17,000 ₪ ואגרה בסך 7,638 ₪.

הסכומים שנפסקו כשכר טרחה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

סכומי האגרה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.5.13 ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.