1. לפני שתי בקשות, מיום 18.4.13 ומיום 4.6.13, להתיר הגשת ראיות על דרך הגשת פסקי דין בהם מעורב בנו של המשיב – ליאור סבח, בכדי לערער את מהימנותו כעד בתיק זה.

רקע עובדתי רלוונטי וטענות הצדדים בתמצית:

2. עסקינן בתביעה בגין נזקי רכוש שהגיש המשיב בעקבות אירוע פריצה לבית אותו שכר, ברח' בורוכוב 13 בעפולה עילית (להלן: "הבית"). בזמנים הרלוונטיים לתביעה התגורר בבית בנו של המשיב, מר ליאור סבח.

3. המשיב ערך ביטוח לתכולת הבית אצל המבקשת, בפוליסת ביטוח מס' 7-21736337-00 מיום 30.6.08 ועד 25.6.09 בסך של 200,000 ₪. לאחר שנערכה הערכת שמאי סוקר מחברת גמולב, ביולי 2007, הועמד ערך התכולה של הבית על סך 331,900 ₪, והפוליסה תוקנה לבקשת המשיב כך שערך הכיסוי הביטוחי הוגדל בהתאם להערכת השמאי. בהתאם, תוקנה והוגדלה גם פרמיית הביטוח בה נשא המשיב עבור הפוליסה.

4. כנטען בכתב התביעה, בלילה שבין ה- 30.11.07 לבין ה- 1.12.07, אירעה פריצה לבית. בדיוק אותה עת, בנו של המשיב שב לבית יחד עם חברו, והבחינו בשני זרים נסים ממרפסת הבית ברכב מסוג מאזדה בצבע לבן. בנו של המשיב וחברו החלו במרדף אחרי הפורצים ואף רשמו את מספר הרכב בו נסעו. אירוע הפריצה דווח על ידי בנו של המשיב למשטרה. המשטרה הוזעקה למקום תוך כדי המרדף ונמצא רכב לבן מסוג מאזדה ובו מספר פריטים בודדים, לרבות מכשיר סלולארי ומשקפיים.

5. לטענת המשיב, בעקבות אירוע הפריצה נגרם נזק לרכוש ולתכולת הבית ורכוש רב נגנב. נזקי הרכוש נאמדו על ידי המשיב בסך של 277,100 ₪.

6. לאחר חקירה שערכה, דחתה המבקשת את תביעתו של המשיב לתשלום נזקיו על פי לפוליסה. טענתה המרכזית של המבקשת הינה כי אירוע הפריצה בוים על ידי בנו של המשיב, ולחילופין, כי מדובר בהפרזה בדיווח על הרכוש שנגנב העולה כדי ניסיון מרמה.

7. כעת, לאחר שלב ההוכחות, שמיעת הראיות והגשת הסיכומים בתיק, הגישה המבקשת את שתי הבקשות שבפניי, להתיר לה להגיש פסקי דין והחלטות שניתנו כנגד בנו של המשיב, כאשר העתקם צורף לבקשותיה (פסק דין בת"א 21420-07-09 מיום 15.11.10, והחלטה בה"ת 36941-07-10 מיום 23.7.10 בגין הצהרה כוזבת לגבי ייבוא טובין, תחת בקשה 23, ופסק דין בתא"מ 18883-04-12 מיום 29.4.13, תחת בקשה 24).

באמצעות ראיות אלה מבקשת המבקשת לערער את מהימנותו של בן המשיב כעד בתיק זה, ולהוכיח כי שיקר לבית המשפט במתן עדותו וחקירתו על דוכן העדים בכל הנוגע לאירוע הפריצה.

8. בתגובה לבקשות אלה טוען המשיב, כי אין להתיר למבקשת להגיש את הראיות המבוקשות על ידה, הן לאור הגשתן בשיהוי ניכר ובשלב מאוחר של הדיון לאחר הגשת הסיכומים, והן מאחר ואין לאפשר הבאת עדויות אופי במשפט אזרחי. עוד טוען המשיב, כי מדובר בפסיקה משנים 2009-2010 והיה בידי המבקשת להציגם בנקל עם הגשת תצהיריה. לדידו, הראיות אף אינן רלוונטיות לתיק דנן ובית המשפט כבר נתן דעתו לעניין הגשת הראיות עת קבע בפרוטוקול הדיון מיום 22.4.13, כי "אני לא מתיר הגשת המסמכים האלה, ולו מן הטעם שלא גולו בגילוי המסמכים".

דיון:

9. בהחלטתי זו אדרש לשלוש שאלות עיקריות – האחת, המועד בו מבקשת המבקשת להגיש

הראיות, אשר בבסיסו טענות המשיב בדבר שיהוי בהגשת הראיות ופגיעה בזכויותיו הדיוניות; השניה, אופיין וחשיבותן של הראיות לתיק שבפניי, בהיותן באות להעיד על מהימנותו של בן המשיב כעד בתיק; והשלישית, קבילותן של ראיות אלה.

10. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי דין הבקשות להידחות, ולו מן הטעם של מניעת פגיעה בזכויותיו הדיוניות של המשיב, אשר נמנע ממנו להתגונן באופן יעיל מול טענות המבקשת, אשר עותרת להגשת ראיות בשלב בו נסתיים הדיון בתיק ונסתיים שלב חקירת העדים והבאת הראיות. זאת בפרט, עת המבקשת לא הצביעה על טעם סביר והוגן המצדיק הגשת הראיות בשלב כה מאוחר של הדיון, ובהיעדר טעם שכזה, אין מקום לסטות מן הכלל הנוהג בפסיקה, כפי שאבהיר ואפרט להלן.

11. על פני הדברים, לאור מטרת ההליך המשפטי, זכותו של אדם ליומו בפני בית המשפט, ביחד עם השאיפה לחקר האמת, מן הראוי, כי יגברו על המכשול הפרוצדוראלי.

על פי גישה עקרונית זו, גם אם באופן פורמאלי, אכן, תם שלב הראיות, יש להתיר את הגשת הראיות הנוספות. (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ (3) 477, 479).

עם זאת, לא אחת נפסק כי:

"תובע זכאי ליומו בבית המשפט, אך זכות זו נטל בצידה, והוא, שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע, ושלא יטריח את אלה מעבר למידה ולצורך. תובע אין זכותו בידו לפגום בניהולו התקין של המשפט". (דברי כב' השופט, כתוארו אז, ד"ר מישאל חשין, בע"א 32/89 גולן נ' עלוני' פ"ד מו(3), 665, 670).

עוד נפסק, בשאלה בה עסקינן, בע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742, מיום 5.7.92, (להלן: "פרשת רוזין"), כדלקמן:

"אומנם כך הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל.

כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור להגישן ב'חבילה אחת' – כך ולא בתפזורת, זעיר פה זעיר שם." (ההדגשות אינן במקור – ס"י).

12. הטעם העומד בבסיס פסיקה זו, הוא הפגיעה, אשר עלולה להיגרם, אם תיענה כל בקשה להגשת ראיות באיחור, פגיעה בסדר הטוב של הדיון המשפטי הספציפי, בתיק קונקרטי, בפרט, ובדיונים בבית המשפט, ככלל.

טעם חשוב נוסף הוא, כי הצגת ראיות בשלב מאוחר, לאחר שהצד שכנגד כבר הגיש את הראיות מטעמו, וטען את טיעוניו, עלולה להפר את האיזון העדין שבין הצדדים, איזון אשר עליו מושתתת השיטה האדברסרית.

בפרשת רוזין (עמ' 743-742), מנה כב' השופט חשין כמה מאותם משתנים, אשר אם יוכיח המבקש את קיומם, יש לקבל את הראייה, על אף האיחור בהגשתה:

"בעל דין אמור וחייב להגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" ולא בתפזורת. אמנם, כאשר מטעמים סבירים והוגנים מבקש בעל הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשת ראיותיו, מן הראוי כי בית המשפט ייענה לו, אך על המבקש לסטות מן ההסדרים הקבועים מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט, כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה לכלל. לעניין זה ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת, כגון אם הייתה ראיה "טכנית" ופשוטה. גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט, וכל שיקדם כן ייטב. כן יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם לא הובאו הראיות בזמן הראוי. ההדגשות שלי – ס"י).

13. בענייננו, אין חולק כי המשתנים השני והשלישי – השלב בו מצוי המשפט והיכולת של המבקשת להביא את הראיות בשלב מוקדם יותר, אינם פועלים, בנסיבות העניין, לטובת המבקשת;

אשר למשתנה השני, השלב בו מצוי התיק הוא לאחר תום שמיעת הראיות ולאחר הגשת סיכומי הצדדים.

אשר למשתנה השלישי, לא הובא כל טעם סביר על-ידי המבקשת המצדיק הגשת הראיות בשלב כה מאוחר של ההליך. נוסף על כך, אין ספק כי היה בידי המבקשת להציג את הראיות, שאת הצגתן היא מבקשת כעת, בשלב מוקדם יותר, משמדובר בפסקי דין והחלטות שניתנו במהלך השנים 2009 ו- 2010, למעט פסק דין אחד שניתן בשנת 2013 (תא"מ 18883-04-12, תחת בקשה 24).

בבחינת המשתנה הראשון, המתמצה באופי הראייה הנוספת, אומר, כי מן הבקשות עולה, שכל מטרת הגשתם של פסקי הדין וההחלטות שצורפו לבקשות, כראייה, היא להוכיח כי בנו של המשיב אינו אמין ועדותו אינה מהימנה. מדובר בפסקי דין והחלטות בתיקים פרטניים שאינם נוגעים בדרך כלשהי לתיק שנדון בפניי. מכאן, ברי, כי אין לאותן ראיות תרומה ממשית למחלוקת העיקרית שבין הצדדים בתיק ואין בהן לתרום לחקר האמת.

14. מאחר והמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין קבלת ראיות חרף האיחור בהגשתן אינם מתקיימים במקרה דנן, מתייתר הדיון בשאלת קבילותן של הראיות.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי ככלל ממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר (ראה י' קדמי, על הראיות חלק שלישי תשס"ד- 2003, ע' 1377). כפי שנפסק בע"א 783/83 שמואל קפלן נ' מרדכי נובוגרוצקי ו-2 אח' פ"ד לח(3), 477 ,עמ' 488-489:

"דא עקא, שכפי ששם לא היה בית המשפט מוכן לקבל מימצאי מהימנות, שנקבעו במשפט אחר, כך גם כאן איננו יכולים לפנות - באשר למערכת העובדתית - למימצאיו של בית-משפט, שדן בתביעה אחרת, אף אם היא קרובה למערכת העובדות שלפנינו. מימצאים עובדתיים, שנקבעו במשפט אחד, אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר ..."

ודוק, אין עסקינן בפסק דין מרשיע בפלילים, היכול להוות ראייה בהליך אזרחי מכוחו של סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף, עת העניינים שנדונו באותם פסקי דין והחלטות אותם מבקשת המבקשת להציג כראיה, אינם קשורים כלל ועיקר לעניין הנדון בתיק שבפניי.

לפיכך, יש מקום שלא להתיר הגשתן של הראיות גם מן הטעם של חוסר קבילות וחוסר רלוונטיות.

15. לאור כל המקובץ לעיל, דין הבקשות להבאת ראיות, בשלב זה של ההליך, להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין הליך זה בסך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.