התוצאה :

החלטתי להרשיע את הנאשם מס' 1 בעבירות של החזקה ונשיאה של נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(2) לחוק העונשין ולזכוֹתוֹ מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה על פי סעיף 329(1) לחוק העונשין, לאחר שקבעתי, כי קיים ספק סביר אם הירי שירה הנאשם 1, אמנם פגע בסיף.

החלטתי להרשיע את הנאשם מס' 2 בעבירות של החזקה ונשיאה של נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין ולזכוֹתו מעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, לאחר שקבעתי, כי קיים ספק סביר אם הירי שירה הנאשם 2, הוא זה שפגע ברפעאת והרגו.

כתב האישום :

1. בין משפחת שחיבר ומשפחת פאעור-בוקאעי התגלע סכסוך, על רקע בחירות לראשות המועצה, שהתקיימו בכפר שעב (להלן: "הכפר" או "שעב"), בו מתגוררים שני הנאשמים. נאשם מס' 1 (להלן: "נאהי"), הוא בן משפחת שחיבר ואחיו של ראש המועצה הקודם ואילו נאשם מס' 2 (להלן: "אנואר"), הוא בן משפחת פאעור וקרוב משפחתו של ראש המועצה החדש, שנבחר.

הרקע לאירועים שהביאו להגשת כתב אישום נגד הנאשמים, הן תוצאות הבחירות המקומיות לראשות המועצה, שהתקיימו בשעב בחודש נובמבר 2008, בהן נבחר מוחמד בוקאעי לראש המועצה (להלן: "מוחמד בוקאעי" או "ראש המועצה"), במקום ראש המועצה הקודם, פייסל שחיבר (להלן: "פייסל" או "ראש המועצה הקודם") וערעור שהגיש פייסל על תוצאות הבחירות. האירועים המתוארים בכתב האישום אירעו בעוד ערעור הבחירות תלוי ועומד בביהמ"ש.

2. עובדות כתב האישום, שהוגש נגד הנאשמים, מתארות את האירועים, כדלקמן:

בתאריך 23.1.09 לאחר חצות, נשמע פיצוץ בחצר ביתו של עלי שחיבר (להלן: "עלי שחיבר"). בעקבות הפיצוץ יצאו מבתיהם אנשים רבים ממשפחת שחיבר וממשפחת פאעור-בוקאעי. החלה קטטה המונית בסמוך לבית ראש המועצה כאשר במהלכה נזרקו אבנים משני הצדדים ונורו יריות משני הצדדים.

במהלך הקטטה, נאהי החזיק ונשא אקדח וכן כלי נשק נוסף שלא כדין, עמד בכביש בסמוך לבית ראש המועצה וירה באקדחו לכוון אנשים ממשפחת פאעור-בוקאעי וביניהם מרואן סעיד פאעור (להלן: "מרואן"). כמו כן ירה נאהי לכיוונו של סיף בוקאעי (להלן: "סיף") אשר עמד במרחק של מטרים ספורים ממנו. קליע שנורה מאקדחו של נאהי פגע במצחו של סיף, והוא נפצע והחל לדמם. לאחר שנגמרו הכדורים במחסנית האקדח, המשיך נאהי לירות בכלי הנשק הנוסף שנשא על גופו לכיוונם של אנשים. כל זאת עשה נאהי בכוונה לפגוע באנשים ולגרום להם לנכות או מום או לחבלות חמורות.

אנואר, אשר ראה את בן משפחתו סיף, פצוע בראש ומדמם, פינה אותו מהמקום ביחד עם אנשים נוספים, לביתו של עפו פעור כדי לטפל בו ואמבולנס הוזמן למקום ולקח אותו לבית החולים. בבית החולים אובחן פצע ירי במצח. הפצע נתפר וסיף אושפז למשך יום.

בהמשך הקטטה, חזר אנואר לבית ראש המועצה כאשר הוא מחזיק ונושא אקדח שלא כדין, ונעמד ברחבת הכניסה לבית ראש המועצה בסמוך לכניסה לחדר המדרגות. אנואר ירה מספר רב של יריות לכוון אנשים ביניהם עמדו אחמד שחיבר (להלן: "אחמד"), המנוח רפעאת שחיבר, ת"ז 38140539, בן דוד של נאהי (להלן: "המנוח" או "רפעאת"), מחמוד ח'טיב (להלן: "מחמוד ח'טיב") ומוחמד סובחי פאעור (להלן: "מוחמד סובחי"), אשר עמדו בכביש במרחק של כ-20 מ' ממנו וזאת בכוונה לפגוע בהם ולהטיל בהם מום או נכות, או לגרום להם לחבלה חמורה.

כתוצאה מהירי, שירה אנואר, נפגע המנוח מפגיעת קליע בבית החזה בצד שמאל, והוא נפל והתמוטט במקום. המנוח הובהל לבית חולים שם נפטר. מותו נגרם ממעצר הקליע דרך הכבד והקיבה, עם דימום נרחב.

במעשיו המתוארים לעיל החזיק ונשא נאהי שני כלי נשק שסוגלו לירות כדור שבכוחם להמית אדם ללא רשות עפ"י דין לנשיאתם, ניסה שלא כדין לפגוע באנשים בקליע וכן פצע את סיף שלא כדין וכל זאת בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם לחבלה חמורה.

במעשיו המתוארים לעיל גרם אנואר למותו של המנוח במעשה אסור, החזיק ונשא אקדח שסוגל לירות כדור שבכוחו להמית אדם ללא רשות עפ"י דין לנשיאתו, וניסה שלא כדין לפגוע באנשים בקליע בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם לחבלה חמורה.

3. על פי העובדות הנ"ל, הואשמו הנאשמים בעבירות כדלקמן:

הנאשם מס' 1 (יליד 1987) הואשם בעבירה של החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1)+(2) לחוק העונשין.

הנאשם מס' 2 (יליד 1971), הואשם בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בעבירה של החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין.

התנהלות המשפט :

4. כל אחד מהנאשמים "שייך" לאחת המשפחות היריבות. נאהי "שייך" למשפחת שחיבר (הוא, כאמור, אחיו של פייסל) ואילו אנואר "שייך" למשפחת בוקאעי (הוא קרוב משפחתו של מוחמד בוקאעי) וכל אחד מהם מואשם בכך שהוא פגע באחד מבני המשפחה היריבה. נאהי מואשם בכך שבתחילת האירוע הוא ירה בסיף ופגע במצחו, ואילו אנואר מואשם בכך שלקראת סוף האירוע הוא ירה ברפעאת והרגו.

בשל כך שהמעשים המיוחסים לשני הנאשמים אירעו במסגרת הכוללת של אותו אירוע ועדים רבים רלבנטיים הן לגבי האישום נגד נאהי והן לגבי האישום נגד אנואר, בחרה המאשימה להאשים את שני הנאשמים במסגרת אותו כתב אישום.

ביום 30.3.2009, סמוך לתחילת ההליך, הגיש בא כוחו של נאהי, עו"ד שמואל ברזני (להלן: "עו"ד ברזני"), בקשה להפריד את הדיון בין שני הנאשמים בטענה, כי משפטו של נאהי עתיד להיות פשוט וקצר ואילו משפטו של אנואר דורש שמיעת עדים רבים, נוספים, שאינם קשורים כלל למיוחס לנאהי.

הבקשה נדונה בישיבת יום 1.4.09. ב"כ המדינה ובא כוחו של אנואר, עו"ד אלי סבן (להלן: "עו"ד סבן"), התנגדו לבקשה. בסיום הישיבה הודיע עו"ד ברזני כי ישקול המלצתי לחזור בו מהבקשה וביום 30.4.09, הגיש עו"ד ברזני הודעה, לפיה הוא חוזר בו מבקשתו להפריד את הדיון וכן הגיש תשובה מפורטת לכתב האישום, מטעם נאהי.

5. חרף חזרתו בו מהבקשה להפרדת הדיון טען עו"ד ברזני, בסיכומיו, כי אין זה רצוי שאותו עד יהווה גם עד תביעה וגם עד הגנה במקביל. עוד" ברזני לא הבהיר כיצד פגע ניהול המשפט, במאוחד, בהגנתו של נאהי, אולם הפנה אל ע"פ (מחוזי ת"א) 71607/03 מוריס בן מרדכי מימון נגד מדינת ישראל (14.1.2004).

אינני סבורה שיש להקיש מפסה"ד הנ"ל לענייננו, שכן עובדותיו שונות בתכלית. שם, באירוע של קטטה, לא יכולה היתה המאשימה להחליט את גרסתו של מי מהצדדים היא מקבלת והגישה כתבי אישום סותרים נגד שניהם ובלשון ביהמ"ש העליון: "מדובר בכתבי אישום שהם תמונות ראי זה של זה". בשל כך בוטלה הרשעת המערער, מחמת ספק, שהתעורר בשל התנהלות קלוקלת זו של הדיון.

לא זה המצב במקרה דנן.

בענייננו, האישומים נגד שני הנאשמים אינם עומדים בסתירה זה לזה, אלא מתיישבים היטב זה עם זה ולאחר ששמעתי את הראיות ובחנתי אותן בקפידה, אוכל לומר, כי הפרדה בין שני חלקי האירוע הינה מלאכותית וכי, בסופו של יום, התברר שנכון היה להגיש כתב אישום אחד נגד שני הנאשמים יחדיו. יתירה מזו - סבורה אני, שבירור ענייניהם של שני הנאשמים, במאוחד, תרם לבירור העובדות.

במהלך המשפט נשמעו עשרות עדים, על פני עשרות ישיבות. בשלב מסוים הופסק ההליך, על פי בקשת הצדדים, במטרה לברר תלונות שהוגשו, בחשד להדחת עדים, לאחר שעדים שנחקרו במשטרה חתמו על תצהירים הסותרים את אשר אמרו בהודעותיהם למשטרה.

מספר הערות כלליות :

6. בעיקרון, למעט חריגים אליהם אתייחס בהמשך, עדי המאשימה התחלקו לשני "מחנות" - מחנה משפחת שחיבר (להלן: "הצד של שחיבר") ומחנה משפחת פאעור-בוקאעי (להלן: "הצד של פאעור").

שני הצדדים הודו כי יידו אבנים זה לעבר זה, אולם כל צד טען, כי מהצד שלו לא נורו יריות וכי כל היריות נורו מהצד האחר. טענות אלה, לגבי שני הצדדים, נסתרו הן בעדויות שנשמעו והן בראיות אובייקטיביות, כגון סימני ירי שנמצאו על רכוש בשני הצדדים (ואין הכוונה לחורים שנמצאו על הכרזה של פייסל, שהתברר כי אין הם חורי ירי).

7. המאפיין את שני "המחנות" הוא, שעל אף שחלק גדול מהעדים נכח בחלקים זהים של האירוע, עדיו של מחנה שחיבר ראו רק את מעשיהם של אנשי מחנה פאעור ואת מעשיו של אנואר ו"לא ראו" את מעשיהם של אנשים מהמחנה שלהם ואילו עדי מחנה פאעור ראו רק את מעשיהם של אנשי מחנה שחיבר ואת מעשיו של נאהי ו"לא ראו" את מעשיהם של אנשים מהמחנה שלהם, לרבות מעשיו של אנואר.

כל צד טען, כי הצד האחר העליל עלילה על הנאשם "שלו" וכי כל עדי הצד האחר תיאמו ביניהם את העדויות, שמטרתן להפליל אותו, בכזב, בדבר שלא עשה.

אומר, כבר כעת, כי הגם שמהראיות עלה, כי לפחות חלק מעדי שני הצדדים שוחחו ביניהם, לאחר האירוע, על אשר אירע ועל אף ה"עיוורון" של כל צד למעשיו של הנאשם "מהצד שלו", שוכנעתי, כי אין מדובר בעלילה. לא של "הצד" של פאעור נגד נאהי ולא של "הצד" של שחיבר נגד אנואר.

8. אפיון נוסף לראיות שהובאו בפניי, היה ריבוי טענות בדבר הדחת עדים, הקלטות סמויות (למעשה או לכאורה) וכן עדים שמסרו הודעות במשטרה ולאחר מכן חתמו על תצהירים סותרים, ואילו בביהמ"ש חזרו לגרסתם המקורית, כפי שנמסרה למשטרה וטענו, כי היא הגרסה הנכונה וכי התצהירים נחתמו על ידם מתוך לחץ ואיומים שהופעלו עליהם, ולכך עוד אחזור.

9. על רקע האמור לעיל, טענה ב"כ המאשימה, כי מטבע הדברים, עדים ממחנה פאעור שבאו להעיד נגד נאהי לא רצו להפליל את אנואר, שהוא בן משפחתם ואילו עדים ממחנה שחיבר, שבאו להעיד נגד אנואר לא רצו להפליל את נאהי ולכן היא ביקשה לבחון את עדויות העדים, בהתחשב בכך, ולנהוג בהן בהתאם לכלל "פלגינן דיבורא", בכל עד - בהתאם ל"מחנה" אליו הוא שייך.

ואכן, על פי העיקרון של "פלגינן דיבורא" רשאי ביהמ"ש לפלג את האמירות שנאמרו על ידי עד, לקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו ולדחות כעדות שקר את אשר נראה לוֹ בלתי מהימן.

העיקרון מבוסס על הכרה של ביהמ"ש במצבים, בהם דבריהם של עדים, הן במשטרה והן בביהמ"ש, אינם עשויים מקשה אחת. פעמים רבות עדים אינם מספרים את כל האמת ואף משקרים בחלק מדבריהם, בהתאם לאינטרס כזה או אחר, עליו הם רוצים להגן. אולם אין בכך, בהכרח, כדי לומר שכל דבריהם הם שקר. לפיכך, רשאי ביהמ"ש, תוך שהוא נוקט זהירות מרבית, "להבחין בין אמירותיהם השקריות לאמירותיהם הכנות, כך שעל האחרונות ניתן יהיה להתבסס לצורך הרשעה" ראו: ע"פ 5232/10 אחמד אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, (8.4.2013) והפסיקה הנזכרת שם; ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (5.7.2007). עם זאת, אסור שפיצול העדות "יעשה באופן שרירותי ונדרש יסוד לאבחנה בין חלקי העדות". ראו: ע"פ 431/08 ג. ג. נגד מדינת ישראל, (13.4.2010).

10. ברי, כי באירוע שכזה, כל צד מוטה, באופן טבעי, "לצד שלו". בנוסף, בדרך כלל עדים לאירוע כזה נוטים לדבר, לאחר האירוע, על אשר אירע במהלכו וכך עלה גם מהראיות שהובאו בפניי, כאשר עדים לא מעטים (לרבות פאתן) הודו, במפורש, שהם שוחחו על האירוע.

ככלל, אין לומר שכל העדים, ששוחחו עם אחרים על האירוע, משקרים ושכל עדויותיהם מתואמות וכוזבות, אלא יש לבחון את העדויות ואת אמיתותן, לגופן, על רקע כלל הראיות ותוך שימת לב לאפשרות שהיתה לעדים כאלה ואחרים, לתאם עדויותיהם ולמשמעות שיש ליתן לכך, בהערכת עדויותיהם, וכך נהגתי.

בהקשר לכך יש לציין, כי חלק מהעדים נחקרו עוד באותו לילה, סמוך לאחר האירוע, דבר המפחית את האפשרות לתיאום. שאר העדים, כולל שני הנאשמים, נחקרו בשלבים מאוחרים יותר.

בנסיבות הענין ולאור האמור, היה עליי לנהוג בערנות ובקפדנות, בעדויות העדים ולבחון היטב את מארג הראיות, שמא אמנם נרקמה עלילה בין בני אותה משפחה, במטרה להפליל את בני המשפחה האחרת (כטענת שני הצדדים במקרה דנן).

ואכן, כך נהגתי, תוך שנתתי דעתי גם לטענת ההגנה, לפיה יש להתייחס לכל העדויות שהובאו מכל צד, כעדות אחת בהיות בני אותו צד בני משפחה אחת ולאור טענות כל צד, כי הצד האחר מעליל עליו עלילה.

אומר כבר כעת, כי חרף הסתירות שהתגלו שחלקן מהותיות (כפי שיפורט להלן) ואף חרף הנסיון של כל צד "לחזק" את העדויות נגד הצד האחר בהקלטות שונות, שחלקן מבוימות, השתכנעתי, כי גרעין העדויות נגד שני הנאשמים הינו אמת וכי לא נרקמה נגד מי מהצדדים עלילה, בשל סכסוך הבחירות, או בשל כל סיבה אחרת. סכסוך הבחירות אמנם הצית את הלהבה, אך לא גרם לרקימת עלילה של צד כלשהו נגד הצד האחר.

11. ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה, כי הנטייה של אדם ושל קרוביו היא לומר מי באמת ירה בו ולא להפליל מישהו אחר במקומו, שכן אך טבעי הוא שאדם יחפוץ שהפוגע האמיתי יבוא על עונשו. כך, בוודאי, כאשר נהרג אדם.

ברמה העקרונית, יש ממש בטענה זו, אולם יש להוסיף לה שלוש הסתייגויות. האחת - שניתן לזהות את היורה האמיתי ושהוא, אמנם, זוהה; השניה - שלא הובאה סיבה של ממש לפטור את היורה האמיתי מהאשמה; והשלישית - שקיימת סיבה של ממש להעליל על האדם האחר, שהוא ביצע את המעשה (ולא מי שביצעוֹ בפועל) ושסיבה זו חזקה היא מהרצון לראות את האשֵם בא על עונשו.

לא למותר לציין, כי, למעשה, שני הצדדים מחותנים ביניהם ובנים לאותה משפחה מורחבת וכי הראיות נגד כל אחד מהנאשמים כוללות גם עדויות של עדים שאינם בני המשפחה הקרובה של אותו צד וכן כוללות הן עדויות של עדים המיודדים גם עם הצד נגדו העידו ו/או אשר הצביעו בבחירות נגד בן המשפחה האחרת, דבר המפחית את החשש לעלילה.

בכל מקרה יש להבהיר, כי ה"נטייה", שצוינה על ידי ב"כ המאשימה, איננה מהווה ראיה, אלא רק גורם נוסף שניתן להביאו בחשבון בהערכת הראיות, אותן יש לבחון היטב, על פי מבחני

אמת, פנימיים וחיצוניים, ועל פיהן יש לקבוע האם הן מצביעות על אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, אם לאו.

הזירה :

12. ביום 27.12.2010 ערכתי ביקור במקום, ביחד עם ב"כ הצדדים. מטעמים לוגיסטיים נערך הביקור בשעות היום ולא בשעת חשיכה, אולם, ממילא, מאחר שהיה מוסכם כי תנאי התאורה במקום השתנו, לא היתה תועלת רבה בעריכת הביקור בלילה, ללא התאמת תנאי התאורה לאשר היו בעת האירוע וזאת איש מהצדדים לא הציע.

במהלך המשפט הוגשו 11 שרטוטים של הזירה, שנערכו על ידי עדים שונים, כדלקמן:

ת/1 נערך על ידי עלי שחיבר; ת/5 נערך על יד טארק שחיבר; ת/9 נערך על ידי אחמד שחיבר; ת/18 נערך על ידי פאתן בוקאעי; ת/22 נערך על ידי מחמוד חטיב; ת/25 נערך על ידי עפו תייסיר פאעור; ת/29 נערך על ידי מרואן פאעור; ת/32 נערך על ידי מוחמד סובחי פאעור; ת/35 נערך על ידי נאהי; ת/42 נערך על ידי אנואר; ת/98 נערך ע"י סוהיל פאעור.

כן הוגשו צילומים של הזירה וסביבותיה - ת/2 ו- ת/8 ומפת תצ"א של הכפר - נא/28, (שהוגשה על ידי ההגנה). הזירה נראית היטב בצילומים ובסרטוני השחזור וניתן לעמוד עליה גם מהשרטוטים שהוגשו.

תיאור כללי של הזירה -

13. ביתו של עלי שחיבר נמצא צפונית לביתו של ראש המועצה, במרחק של כ- 40 מטרים ממנו. בין שני הבתים מחבר כביש צר (שייקרא, להלן: "הכביש"), הנמצא בירידה, לכיוון ביתו של ראש המועצה. ליד ביתו של עלי שחיבר, בצד הדרומי (הפונה לכיוון בית ראש המועצה), נמצאת חצר נמוכה, בה נמצאים בלוני הגז ואליה הושלך הרימון. בצד הדרומי של החצר נמצא גרם מדרגות מעץ, המוביל אל הכביש ואל רחבה, הנמצאת סמוך לביתו של עלי שחיבר, במפלס הכביש ובהמשך לו (להלן: "הרחבה").

בבית ראש המועצה 4 קומות ובכניסה לחדר המדרגות של הבית (להלן: "חדר המדרגות"), מותקן שער ברזל. לפני הכניסה לחדר המדרגות, קיימת מרפסת מרוצפת שיש (להלן: "המרפסת"), מוקפת בגדר אבן-שיש נמוכה וממנה יורדות כמה מדרגות אל הכביש. על קיר הבית, בצד הצפון-מערבי של הכניסה, מותקנות שתי צלחות לוויין (להלן: "צלחות הלוויין" או "הצלחות"), הבולטות מהקיר, מעל לגינה קטנה ובה נטוע עץ (להלן: "העץ"). בין הכניסה לחדר המדרגות ובין הצלחות והעץ, קיים מרווח ממנו ניתן לראות את הכביש ואת ביתו של עלי שחיבר.

14. אומר כבר כעת, כי חלק מהעדים טענו בשחזורים שערכו במשטרה ובבית המשפט, שצלחות הלוויין הוזזו לאחר הירי, במטרה ליצור מצג כאילו לא ניתן לירות במרווח הקיים ביניהן או במרווח הקיים בינן לבין העץ, או כאילו לא ניתן לזהות את היורה. לא אוכל לקבוע אם הצלחות הוזזו, אם לאו, אולם אין לכך חשיבות של ממש, שכן גם במצב בו הן היו בעת השחזורים, אין בהן כדי למנוע, ממי שנמצא ביניהן, או בינן לבין העץ, שְדֶה רְאִיָיה לכיוון ביתו של עלי שחיבר ולכיוון המקום בו נפגע המנוח. גם מהצד של שחיבר ניתן לראות מיהו היורה ולזהותו, כפי שניתן להתרשם מהתמונות שהוגשו ומסרטוני השחזורים.

גם בביקורי במקום נוכחתי לדעת, כי חרף צלחות הלוויין וחרף העץ, קיים שדה ראיה ברור לכיוון בית עלי שחיבר ולכיוון המקום בו נפגע המנוח. כמו כן נוכחתי לדעת, כי גם מתוך ביתו של עלי שחיבר וכן מהמקום בו נפגע המנוח וסביבתו, ניתן לראות היטב את מי שיוצא מחדר המדרגות ויורה, ולזהותו, במיוחד אם מדובר באדם מוכר.

15. במפלס הכביש, בצד הדרומי של בית ראש המועצה, חניון מקוּרֶה לשתי מכוניות, סגור משלושה כיוונים ופתוח לכיוון הכביש.

בעת האירוע חנו על הכביש, מול בית ראש המועצה, שלוש מכוניות. אחת מהן - המכונית של ג'מאל בוקאעי (להלן: "ג'מאל"), הוזזה מהמקום ממש עם תחילת האירוע, ונשארו שתי מכוניות, אשר חנו במדרג, כפי שניתן לראות בשחזורים. המכונית הדרומית היתה מסוג רנו מגאן (להלן: "הרנו") והמכונית הצפונית היתה מסוג רנו קנגו (להלן: "הקנגו"). מאחר שהכביש צר, חסמו שתי המכוניות את המעבר לכלי רכב אחרים.

לוח הזמנים :

כללי -

16. ללוח הזמנים של האירוע, החל מהפיצוץ ליד ביתו של עלי שחיבר וכלה בפגיעתו של המנוח, משמעות רבה לענין הערכת הראיות ולענין קביעת הממצאים העובדתיים.

בדרך כלל, הערכת זמנים, על ידי עדים, באירועים כגון אלה היא בעייתית ביותר וגם במקרה דנן קשֶה, עד בלתי אפשרי, לִדְלות מדברי העדים הרבים שהעידו, את לוחות הזמנים של האירוע, על כל שלביו. שמענו מעדי שני הצדדים, הערכות זמן שונות, שהפערים ביניהן גדולים ביותר (בין כמה דקות לקרוב לשעה) וחלקן אינו מתיישב עם ראיות אובייקטיביות שהוגשו, אשר יפורטו להלן.

מכלל הראיות עולה, כי הפיצוץ אירע סמוך לחצות וכי האירוע כולו, מאז הפיצוץ ועד למועד בו רפעאת נפגע, ארך כרבע שעה. כך עולה, בין היתר, מרישומים שונים, שניתן לסמוך על הזמנים הנזכרים בהם, כגון פלטי שיחות טלפון, קריאות למשל"ט צפון וקריאות למוקדי האמבולנס, בהסתייגות לגבי קריאה אחת (אליה אתייחס בהמשך), בה הוּסְפה, בשלב מאוחר, תוספת בכתב יד.

פירוט הזמנים -

17. הזמן הכתוב, המוקדם ביותר, מצוי בפלט שיחות טלפון שבוצעו על ידי אנואר ולטענתו - גם על ידי אשתו, סמוך לאחר הפיצוץ (נב/34 ו- נב/34(א)).

השיחה הראשונה המופיעה בפלט הנ"ל (להלן: "פלט השיחות של אנואר"), נערכה בשעה 00:01:48. על פי עדותו של אנואר (בגרסה מאוחרת), מדובר בשיחה שעשתה אשתו אל אמל פאעור, אשתו של נסר פיאד, סמוך לאחר הפיצוץ.

בשעה 00:03 התקבלה הודעה במשל"ט צפון, לפיה מיידים אבנים לעבר בית ראש המועצה (ת/56). בהודעה נאמר, כי מדובר בערך ב- 20 איש. בפרטי המודיע נכתב: "פאור ג'מל" ומספר הטלפון של המודיע הוא: "0547347994". כן נכתב שהמודיע נמצא בקשר עין ודומה שלא יכולה להיות מחלוקת, שמדובר בג'מאל פאעור.

באותה שעה - 00:03 התקבלה הודעה נוספת במשל"ט צפון בה נכתב: "המודיע 0507680713 מדווח על קטטה בין שתי משפחות טוען כי גם יש יריות. אין פצועים. מדובר במשפחות שחיבר - ופאור".

בשעה 00:04 התקבלה הודעה במשל"ט צפון, בה נכתב: "המודיע זיתון מוחמד מדווח על קטטה המונית בעקבות הבחירות במרכז שעב מבקש סיוע של המשטרה באופן דחוף".

בשעה 00:04:50 התקבלה במשל"ט צפון הודעה נוספת בה נכתב: "המודיע אנואר שבלאווי מדווח על צרור של יריות מכיוון מרכז העיר. ניתן לשמוע את היריות דרך הטלפון". לאחר מכן, באותו דיווח נכתב כי פרטי המודיע הם: "סריד סתום" ומספר הטלפון שלו הוא: "0506700175". מהודעתו במשטרה של יחסקל זיתון (נא/31) עולה, שזה מספר הטלפון שלו ושהוא היה המודיע. השם שנכתב הוא שיבוש שמו של יחסקל, המכונה גם פריד פאעור.

בשעה 00:05 התקבלה במשל"ט צפון הודעה נוספת, בה נכתב: "המודיע זיתון מוחמד מדווח על קטטה המונית בעקבות הבחירות במרכז שעב. מבקש סיוע של המשטרה באופן דחוף".

בשעה 00:06 התקבלה, על פי הכתוב בדו"ח קריאות שהוגש (נב/36), קריאה במוקד רפואי לילי אלנדאא. זמן היציאה הרשום הוא 00:07 וזמן ההגעה הרשום הוא 00:15. בדו"ח, המודפס, נכתב שלא בוצע פינוי ובתחתית המסמך נכתב בכתב יד: "הפצוע בשם שחיבר רפעת פונה על ידי בן חיאן".

בשעה 00:08 התקבלה במשל"ט צפון הודעה נוספת בה נכתב: "המודיע ג'מל פאור דיווח לפני כמה דקות על קטטה במרכז שעב ומדווח עכשיו על כך ששמע צרור יריות ממרכז העיר".

בשעה 00:09 התקבלה במשל"ט צפון הודעה נוספת בה נכתב: "חנה ממד"א מדווחת על בחור שנורה בראשו בכפר שעב ליד המועצה".

מדו"ח קריאת מוקד האמבולנס של בן חייאן (נב/35) ומפלט מהמחשב של בן חייאן עולה, שהשעה 00:13 היא שעת התחלת הפינוי של סיף ועפו מהמקום, על ידי אדיב, ובשעה 00:15 יצא אליהם, מהתחנה, אמבולנס נוסף (מס' 096) של בן חייאן.

בשעה 00:16 התקבלה בבן חייאן קריאה עקב הפגיעה ברפעאת ויצא לקראתו אמבולנס מס' 129. בשעה 00:20 התקבלה קריאה נוספת בענין רפעאת ויצא אליו אמבולנס 988 של בן חייאן. אמבולנס 988 הגיע אליו בשעה 00:31 ופינה אותו בשעה 00:34, מתחנת הדלק בצומת שעב, אל בי"ח נהריה.

בשעה 00:20 התקבלה במשל"ט צפון הודעה נוספת בה נכתב: "המודיע יניב מד"א בעכו מדווח כי האמבולנס נמצא ממש בכביש הראשי בכניסה לכפר, המודיע מדווח על שני נפגעים מירי במקום, אחד מהם נורה בראש. צוות שלהם מחכה לחיבור לניידת משטרה שתגיע לשם".

בשעה 00:23 התקבלה הודעה נוספת במשל"ט צפון, בה נכתב: "המודיע מדווח כי זורקים אבנים על הבית של יושב ראש הממשלה" (הכוונה, כמובן לבית ראש המועצה). "נשמעו יריות רבות". המודיע הוא "מאוד ג'מל" ומס' הטלפון שלו: "0547347994".

בשעה 00:24 התקבלה הודעה נוספת במשל"ט צפון (כמעט זהה להודעה שהתקבלה בשעה 00:04:50), בה נכתב: "המודיע אנואר שבלאווי מדווח על צרור יריות מכיוון מרכז העיר. ניתן לשמוע את היריות דרך הטלפון.

בשעה 00:26 התקבלה הודעה נוספת במשל"ט צפון בה נכתב: "המודיע טוען כי יש יריות שמגיעות מכיוון בית ראש המועצה. המודיע גם מבקש לזרז את הניידת".

בשעה 00:40 התקבלה הודעה נוספת במשל"ט צפון, בה נכתב: "המודיע מדווח כי הקטטה והירי ממשיכים, אמבולנסים מפנים את הפצועים, אך לדבריו לא נראה כח משטרתי במקום". פרטי המודיע לא נכתבו.

18. אומר כבר כעת, כי מארבע ההודעות האחרונות, דלעיל, שהתקבלו במשל"ט צפון עולה, כי לאחר שהמנוח נפגע המשיכו זריקות האבנים והירי. הודעות אלה סותרות, לכאורה, עדויות שנשמעו מפי רוב העדים (משני הצדדים), לפיהן לאחר שהמנוח נפגע חדלו זריקות האבנים והירי.

קיימות עדויות לפיהן הירי נמשך גם לאחר שרפעאת נפגע והענין לא הובהר עד תום, אולם אין בכך כדי לפגוע בלוח הזמנים העולה מהראיות הנ"ל, בשאר הראיות, או במסקנותיי לגבי הנאשמים.

הראיות נגד נאהי :

19. עיקר הראיות נגד נאהי מבוסס על עדויות עדי ראיה, אשר העידו שהם ראו אותו יורה בסיף ועל עדותו של סיף, לפיה נאהי ירה לעברו ופגע במצחו, לרבות דבריו, מיד לאחר שנפגע, לפיהם נאהי ירה בו, דברים המהווים, לשיטת ב"כ המאשימה, "רס גסטה".

ב"כ המאשימה מבקשת למצוא חיזוק לעדויות העדים, בממצא של שרידי ירי על בגדיו של זידאן שחיבר (להלן: "זידאן"), אשר על פי העדויות היה ליד נאהי בעת שירה וכן בצעקת אזהרה, שצעקה פאתן בוקאעי (להלן: "פאתן") למרואן, שיזהר, כי נאהי יורה. חיזוק נוסף מבקשת ב"כ המאשימה למצוא בתיעוד הרפואי שהוגש לגבי סיף וכן בתמיהות, פרכות ושקרים שנמצאו בגרסתו של נאהי, באשר למעשיו בעת האירוע, הכל כפי שיפורט להלן.

20. נאהי טוען, שהוא כלל לא ירה, לא החזיק נשק ואף לא היה, בכל שלב שהוא, ליד ביתו של מוחמד בוקאעי. בתשובתו המפורטת לכתב האישום שהוגשה בכתב (ביום 30.4.09), טען נאהי לאליבי לגבי החלק הראשון של האירוע ובביהמ"ש טען שבזמן זה הוא שהה בביתו וכי הוא ירד מהבית רק סמוך לאחר שרפעאת נפגע וראה את רפעאת מוטל פצוע.

לטענת עו"ד ברזני, בסיכומיו, משפחת פאעור בוקאעי "תפרה" לנאהי את האישום בירי, על מנת למלט את עצמה - את אנואר - מאישום ברצח. הטענה היא, שאנואר עושה שימוש בירי בסיף, כדי להצדיק את הירי ברפעאת, במטרה להפחית את האישום נגדו מאישום ברצח, לאישום בהריגה.

לטענה זו אין כל בסיס, לא עובדתי ולא משפטי, שהרי אנואר הכחיש, הן במשטרה והן בביהמ"ש, שהוא ירה ברפעאת וטען כי לא ירה כלל. ממילא, גם לוּ היה נטען, כי אנואר ירה ברפעאת, בשל כך שהוא רגז על הירי בסיף, מצב דברים כזה אינו מהווה טענת הגנה ואף אינו יכול להפחית או לגרוע מהאישום המיוחס לאנואר בשל הירי ותוצאותיו.

כן נטען על ידי ההגנה, כי הראיות שנאספו על ידי המשטרה הן פרי תיאום גרסאות, כי הגרסאות לא נמסרו בהזדמנות הראשונה וכי סיף כלל לא נפצע מירי, אלא מאבן.

ניתוח הראיות שהובאו בעניינו של נאהי -

21. שמו של נאהי כמי שירה בסיף נמסר למשטרה מיד לאחר האירוע, מפי סוהיל פאעור, שנחקר בליל האירוע, בשעה 01:56 (נא/14) ומפי עדים נוספים - פאתן בוקאעי, מרואן פאעור, כמאל חמדוני, סיף ועפו תייסיר פאעור.

22. פאתן, בתו של ראש המועצה מחמוד בוקעאי, המתגוררת בבית אביה, היתה בעת האירוע תלמידת כיתה י"ב. לדבריה, בעת ששהתה בחדר המחשבים בביתה, שמעה פיצוץ ויצאה למרפסת ביתה, הפונה אל הכביש, כדי לראות מה קורה.

לגרסתה, מצב התאורה היה מאד טוב, כיוון שבנוסף לתאורת הרחוב, הפרוז'קטור, המותקן על המרפסת, דלק והאיר (עמ' 146). דברים אלה מקבלים חיזוק במזכר שערך סנ"צ אמל חליל (להלן: "סנ"צ חליל"), אשר הגיע למקום בליל האירוע (ת/17).

פאתן סיפרה, שכאשר החל האירוע, ג'מאל, המתגוררת גם היא בבית ראש המועצה, ביקשה מבנה שיזיז את הרכב שלהם והוא עשה כך וחזר לביתו. לאחר מכן ראתה פאתן את עלי שחיבר ואת סוהיל פאעור (להלן: "סוהיל"), מדברים ביניהם ואת סוהיל שואל את עלי שחיבר מה קורה ומבקש ממנו להחזיר את האנשים מהצד שלו. בשלב זה ירד חסן שחיבר, מהצד של שחיבר, והחל לקלל ואז החלו גם זריקות אבנים. לאחר מכן ראתה פאתן את נאהי, אותו היא מכירה היטב, יורד בכביש, מהכיוון של שחיבר, כשבידו אקדח ומשהו תלוי על כתפו.

לפי עדותה של פאתן, מרואן וסיף הגיעו למקום פחות או יותר באותו זמן. ככל הנראה מרואן הגיע ראשון ומיד אחריו הגיע סיף. לדברי פאתן, נאהי כיוון את האקדח אל מרואן והיא צעקה למרואן שיזהר. עוד אמרה, כי לפני שנאהי ירה, היא קיללה אותו וצעקה לעברו: "השתגעת תפסיק לירות". נאהי הרים את ראשו וראה אותה, המשיך לירות ופגע בסיף, שהתחיל לצעוק "נאהי ירה בי ירה בי". גם סיף סיפר, שלפני שנאהי ירה הוא הסתכל למעלה, אח"כ הסתכל לעברו וירה. לדברי פאתן, מרואן היה קרוב לסיף (שגם הוא רק הגיע), אך לא לידו ופחות מדקה לאחר שנאהי ירה לכיוון של מרואן הוא ירה לכיוון של סיף ופגע בו (עמ' 162).

לאחר שפאתן צעקה למרואן שיזהר, התחבא מרואן בתוך החניון. סוהיל הסתתר, תחילה, מאחורי הקיר החיצוני, הדרומי, של החניון ולאחר מכן נכנס גם הוא לחניון. לדברי עדים אלה, היו הפסקות בירי שירה נאהי. בשלב מסוים נגמרו לו הכדורים, הוא מסר משהו לנאהי (כנראה מחסנית ריקה) וקיבל ממנו משהו (כנראה מחסנית מלאה).

פאתן סיפרה, כי נאהי ירה בשני שלבים, כי בעת הירי, לעבר מרואן וסיף, איש חוץ מנאהי לא ירה, כי בזמן שפינו את סיף לא היו זריקות אבנים וכי לאחר שנאהי הפסיק לירות והתחיל לחזור לאחור התחדשה זריקת האבנים (עמ' 168). לדבריה בעת שנאהי חזר לאחור, הוא מסר משהו לזידאן, שהיה לידו, זידאן החזיר לו משהו ונאהי חזר לירות, תוך שהוא ממשיך בנסיגה לאחור. כאמור, גם זריקת האבנים התחדשה ובשלב זה עפו זיקי פאעור נפגע מאבן. (עמ' 170).

בשחזור, שנערך עימה, מיקמה פאתן את מרואן ליד המשקוף הדרומי של החניון ואילו את סיף מיקמה בין הכביש לבין החניון, קרוב לאמצע הצומת. בעדותה סימנה את המקומות, לרבות המקום עד אליו הגיע נאהי, על גבי השרטוט ת/18 - בין שני כלי הרכב, מאחורי הרנו, קצת יותר קרוב לצד המערבי, הוא הצד של בית הקברות, באופן התואם את המקומות עליהם הצביעה בשחזור שנערך עימה והסבירה, שנאהי היה בהתחלה "בצד הרחוק" כלומר - בין הקנגו לבין החומה של בית הקברות (עמ' 159), כפי שציין סוהיל.

23. גם בביקור במקום וגם בסרטון השחזור, ניתן לראות שמהמרפסת בה עמדה פאתן, ניתן היה לראות את כל האירוע. סבורה אני שגרסתה של פאתן, אשר ראתה את האירוע מלמעלה ולא היתה שרויה בסכנה של ממש, מתארת נכונה את התרחשות האירועים. גרסתה עולה בקנה אחד עם גרסתם של סוהיל ושל מרואן, חרף סתירות מסוימות הקיימות ביניהם. עם זאת אבהיר, כי מכאן לא נובע, כמובן, שפאתן ראתה כל פרט ופרט בכל רגע נתון, שכן אך טבעי הוא שתשומת לבה הוסטה בכל פעם לכיוון אחר.

עדותה של פאתן עשתה עליי רושם אמין ביותר. מדובר במי שהיתה אז תלמידת תיכון בכיתה י"ב והתרשמתי שהיא מספרת את אשר ראו עיניה. בעובדה שפאתן לא הבחינה בכל הפרטים, או לא זכרה את כולם, כגון מי פינה את סיף, אין כדי לכרסם באמינותה, שהרי היא ציינה שהיא ראתה שמפנים את סיף, אך איננה זוכרת מי פינה אותו וסביר שכך היה. סביר שעיקר תשומת ליבה היתה מופנית אל נאהי, שהחזיק נשק בידו.

יש לציין, כי כבר בהודעתה במשטרה (נא/3) וגם בעדותה בפניי, אמרה פאתן שהיא ראתה את נאהי מעביר משהו לזידאן אם כי במשטרה אמרה, שהיא לא ראתה אם זידאן העביר לו משהו בחזרה, שכן אחותה הקטנה, שפחדה מהיריות, צעקה לה להיכנס הביתה והיא נכנסה להרגיעה ולא יצאה עוד למרפסת. בנסיבות אלה, אין להתפלא שהיא לא ראתה את המשך האירוע, לא ראתה את אנואר, לא ראתה אותו יורה ולא ראתה את רפעאת נפגע.

24. בדברי פאתן, לגבי תיאור האירוע וכן לגבי מיקומו של נאהי, תומכים דברי סוהיל פאעור (להלן: "סוהיל") - אחיו של אנואר, אשר סיפר שהוא הגיע למקום מיד לאחר הפיצוץ, דיבר עם עלי שחיבר וסיכם איתו שכל אחד "מחזיר" את אנשיו (כפי שעלי שחיבר עצמו מאשר), אלא, שגם לדברי סוהיל, כאשר התחילו להחזיר את האנשים הגיע נאהי, מהכיוון של שחיבר, עם נשק ביד והתחיל לירות (עמ' 695).

לדבריו, הוא ראה את נאהי, מול הבית של מחמוד בוקאעי, כאשר כלי נשק באורך 35 ס"מ תלוי על כתפו שולף אקדח שחור, מכניס מחסנית לאקדח ויורה באקדח. על פי דבריו ועל פי שרטוט ת/98, עליו סימן סוהיל את המיקום של נאהי, בעת שהוא החל לירות, היה נאהי בין כלי הרכב לבין החומה של בית הקברות, מאחורי הרנו, כפי שתיארה פאתן.

גם סוהיל, כמו פאתן, מתאר שני שלבים של ירי. תחילה ראה שנאהי מכניס מחסנית לאקדח, ויוצא, בין כלי הרכב, כשעל כתפו עוד כלי נשק (עמ' 695 שו' 28-30). בשלב זה סוהיל עצמו עמד באמצע הצומת (עמ' 696 שו' 6) ורק אח"כ הסתתר מאחורי עמוד החשמל ליד קיר האבן (עמ' 696 שו' 26-27). נאהי המשיך לירות וכשנגמרה לו המחסנית והוא הפסיק לירות, סוהיל קפץ לצד השני, ליד החניון של בית מחמוד בוקאעי (עמ' 697) והסתתר "בצד ימין", היינו - מאחורי הקיר הדרומי של החניון, מחוץ לחניון (עמ' 697 שו' 15) וכשהיתה רגיעה הוא נכנס לחניון (עמ' 697).

גם לדברי סוהיל, בשלב מסויים, נאהי "חזר לאחור", הגיע לזידאן, שהיה מאחוריו, נתן את האקדח לזידאן, זידאן ביקש מהייתם את הכדורים התחיל למלא את המחסנית ונאהי התחיל לירות עם הכלי השני (עמ' 697 שו' 21-25), תוך שהוא "חוזר לאחור".

25. סוהיל מסר את הודעתו הראשונה במשטרה עוד בליל האירוע, סמוך לאחריו - ביום 23.1.09 בשעה 01:56 (נא/14( וכבר בהודעה זו סיפר את כל הסיפור, פחות או יותר כפי שסיפר בביהמ"ש. אומר כבר כאן, כי אינני מקבלת את הטענה לפיה הודעה זו, שנמסרה סמוך לאחר האירוע, היא פרי תיאום גרסאות שנעשה מיד לאחר האירוע. ההודעה מפורטת ועולה בקנה אחד עם גרסתה של פאתן ועם הממצא של שרידי ירי על בגדיו של זידאן (אליו אתייחס בהמשך).

יש לציין, שסוהיל חזר על עיקרי הדברים גם בעימות שנערך בינו לבין זידאן (נא/18), ואף טען שגם זידאן ירה. זידאן לא הכחיש את הדברים, בפני סוהיל, אלא רק טען שהוא לא ראה את נאהי "בכל הקטטה" ושאל היכן סוהיל ראה אותו ומה הוא לבש. תגובה כזו אינה הולמת מי שלא היה מעורב באירוע ולא נהג כפי שטען סוהיל כלפי זידאן.

26. כאמור - תיאורו של סוהיל את היריות ואת מיקומו של נאהי ותנועתו, תואם את תיאורה של פאתן. אמנם, סוהיל העיד, שבנוסף לזידאן, שהיה מאחורי נאהי, הוא ראה את הייתם ליד זידאן ואילו פאתן לא ראתה את הייתם, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות דבריהם, שכן זווית הראיה שלהם היתה שונה ובאירוע כזה לא כולם רואים הכל ולא כולם שמים לב לכל דבר. עובדה היא, שסוהיל לא ראה את מרואן, אלא כשמרואן היה כבר בחניון, למרות שעל פי כל העדויות (כולל עדותו של כמאל חמדוני - להלן: "חמדוני", שהובא כעד הגנה מטעם נאהי), מרואן היה שם, לא רחוק מסוהיל, עוד לפני שמרואן קפץ לתוך החניון.

אינני מקבלת את טענת עו"ד ברזני, כי לפי עדותו של סוהיל הירייה הראשונה לא היתה לכיוון מרואן. סוהיל לא ראה את סיף ובשלב זה גם לא ראה את מרואן, אולם על פי עדותו נאהי ירה לכיוון שלהם ובכיוון כללי זה היו גם מרואן וגם סיף. לא סביר לצפות שסוהיל, אשר מוצא את עצמו מול יריות הנוֹרוֹת לכיוון הכללי בו הוא נמצא, גם אם לא ישירות לעברו, ישתהה על מנת לבדוק מי עוד עומד באזור בו הוא נמצא, או לאן בדיוק, מכוונות היריות, כאשר הוא עצמו עלול להיפגע מהירי. ברי שמעָייניו, ומעָייני האחרים שהיו במקום, היו נתונים, ראשית כל, לביטחונם האישי. עוד יש לציין, כי המרחקים במקום קצרים ביותר, כפי שניתן להיווכח מהסרטונים של השחזורים, כך שממילא קשה למקד את כיוון הירי.

גם בעובדה שסוהיל לא שמע את פאתן צועקת אין ולא כלום שהרי, הן הימצאותו של סוהיל במקום והן צעקתה של פאתן אושרו לא רק על ידי עדי התביעה שהובאו נגד נאהי, אלא גם על ידי חמדוני, שכאמור - הובא כעד הגנה מטעם נאהי.

סוהיל הסביר שהוא כנראה לא שם לב לצעקה של פאתן, מאחר שהיא לא כוונה אליו, אלא למרואן. בנסיבותיו של אירוע כגון זה, כאשר כל אחד מסתכל על מקור הירי ודואג לעצמו, סביר שהוא לא ישים לב לאחרים הנמצאים במקום ואף לא ישמע קריאה שאינה מכוונת אליו.

27. סוהיל אמר בעימות עם זידאן (נא/21), שכאשר נאהי המשיך לירות הוא התקדם עד כמטר לפני הרנו וכשנגמרה לו המחסנית הוא חזר לאחור שלושה מטרים בערך ונתן את האקדח לזידאן. בביהמ"ש חזר על אותה גרסה (עמ' 819) ושרטט על ת/98 את ההתקדמות של נאהי, בעודו יורה (עמ' 707-708). סוהיל גם הראה בשחזור שנערך עימו, היכן היה נאהי והסביר שהוא עצמו הסתתר מאחורי הקיר הדרומי של החניון והביט במתרחש דרך קרע ביריעת הפלסטיק הצהובה, המתוחה מעל לקיר הדרומי.

לפי בקשת החוקר, בשחזור שנעשה עם סוהיל, הציב סוהיל, תחילה, שוטר במקום בו ראה, לדבריו, את נאהי יורה, בשלב המתקדם של היריות - במרחק של כמטר לפני הרנו ולאחר מכן הוא הצביע על קרע ביריעת פלסטיק צהובה, המתוחה על הקיר הדרומי של החניון, ממנו הציץ סוהיל וראה חלק מהמתרחש. הצלם כיוון את המצלמה כך שניתן יהיה לראות מה ניתן לראות דרך החור ואכן ניתן היה לראות את השוטר שהוצב קודם לכן, במקום הנ"ל, על ידי סוהיל. יש בכך כדי להצביע על האותנטיות של עדותו של סוהיל.

בהודעתו במשטרה אמר סוהיל, שהוא ראה את סיף נפגע, אולם מאוחר יותר התברר לו, שזה לא היה סיף אלא עפו זיקי פאעור שנפגע מאבן ונפל באמצע הכביש. בביהמ"ש העיד, שהוא ראה עוד מישהו שנפל בתוך החניה של פאוזי שעבאן וחשב שזה סיף, אך כשחזר מהחקירה התברר לו שזה לא סיף (עמ' 698). בביהמ"ש אמר סוהיל, שהוא ראה את עפו זיקי כשהוא נפגע ונפל באמצע הכביש והוא הרים אותו והזיז אותו לכיוון הבית שלו.

דווקא העובדה שסוהיל טען, מאוחר יותר, שהוא לא ראה את סיף נפגע, מצביעה על כך שדבריו אינם פרי תיאום עדויות עם אחרים, לרבות סיף ופאתן.

כמו כן, אינני סבורה שהעובדה שפאתן לא ראתה את נאהי טוען את האקדח היא משמעותית, שכן בהחלט ייתכן שבנסיבות האירוע, שהיה אירוע מהיר ומלחיץ, היא לא שמה לב לתנועה, או לא הבינה אותה.

28. בדרך כלל, באירוע דינמי, מרגש וטראומתי, בו מעורבים מספר אנשים בזירה אחת, קשה לעדים לעקוב אחר ההתרחשות, לפרטי פרטיה, ואף קשה להם לזכור, לאחר מכן, את כל הפרטים, במדויק.

מכל מקום, דווקא סתירות אלה מעידות על כך שעדויותיהם אינן פרי תיאום בכזב, אלא תיאור של מה שראו עיניהם ושמעו אזניהם ומה שהם הבינו וזכרו מהאירוע. סתירות מסוימות, בין דברי עדים לאותו אירוע הינן סתירות טבעיות במקרים כגון אלה, במיוחד במצב דברים כפי ששרר בשטח, וכמעט לא ייתכן שלא יהיו. זאת - הן בשל ההתרגשות בעת האירועים, הן בשל כך שכל אחד רואה את הדברים מזווית אחרת ומנקודת מבטו הוא ושם דגש על דברים אחרים והן בשל מגבלות יכולת התפיסה האנושית ומגבלות הזיכרון האנושי.

29. עם זאת אציין, כי לא האמנתי לדברי סוהיל, לפיהם הוא בכלל לא ראה את אנואר באירוע ואף לא שמע אותו צועק לעבר נאהי. התנהגותו של אנואר, על פי עדותו הוא, היתה בולטת ובוטה ובניגוד לצעקתה של פאתן, נראה שלא ניתן היה שלא להבחין בצעקותיו. סבורה אני שסוהיל, כמו עדים אחרים מהצד של פאעור, לא אמר אמת בענין זה מאחר שהוא ביקש להגן על אנואר, בידעו שאנואר ירה לעבר רפעאת. לפיכך, ומאחר שהוא לא ידע מה תהא גרסתו של אנואר, הכחיש שראה אותו.

עם זאת, האמנתי לעדותו בנוגע לנאהי, אשר עשתה עליי רושם אמין ואף נתמכה בראיות אחרות. בנסיבות אלה סבורה אני שניתן לפצל את עדותו, לקבל את החלק הנוגע לנאהי ולדחות את החלק הנוגע לאנואר. אציין עוד, כי יש הבדל גדול בין אי מסירת אינפורמציה לגבי קרוב משפחתו של אדם, במטרה לא לסבך אותו בעבירה פלילית חמורה ובין העללת עלילה של ירי על אדם חף מפשע. לענין הפעלת הכלל של "פלגינן דיבורא" ראו סעיף 9 לעיל.

30. מרואן, שהוא אחיו של אנואר, סיפר, שהוא הגיע למקום מביתו של ד"ר מחמוד מנסור, אצלו שהה בעת הפיצוץ.

הוא וד"ר מנסור עלו למרפסת לראות מה קורה ושמעו צעקות. מרואן נסע ברכב שלו עם עוד אדם - אולי אשרף חטיב, לכיוון ביתו, הקרוב לבית ראש המועצה. לדבריו, עוד כשהיה ברכבו שמע יריות וכאשר ירד מהרכב אמרו לו שיורים לכיוון הבית של ראש המועצה (הודעתו במשטרה מיום 27.1.09). גם בביהמ"ש אמר, שעוד לפני שהגיע למקום, לפני שחצה את הכביש ולפני שפאתן צעקה, הוא שמע יריות (עמ' 324).

מרואן סיפר, שהוא עמד, תחילה, ליד עמוד הטלפון שמעבר לצומת וחיכה שהיריות ייפסקו ואז חצה את הכביש ושמע את פאתן צועקת "תזהר הוא יורה בך" (עמ' 283). הוא ראה את נאהי לפני הקנגו, כלומר - לפני חזית הקנגו - מקום המתאים לתיאור של פאתן ושל סוהיל, מחזיק באקדח ויורה לכיוון שלו. הוא קפץ לתוך החניון, התיישב בפנים ותפס את הראש בידיים (עמ' 284). לדבריו, הוא כלל לא ראה את סיף באירוע (עמ' 284).

ברי כי אילו העדויות היו מתואמות, בכוונה להעליל עלילה על נאהי, שהוא זה שירה בסיף, היה מרואן אומר שהוא ראה את סיף ושהוא ראה את נאהי יורה בו.

אמנם, מרואן וסיף היו די קרובים זה לזה, אולם בעובדה שלמרות זאת הם לא הבחינו זה בזה, אין כדי להצביע על כזב בדבריהם, שכן, כאמור, בנסיבות כגון אלה, אדם שם לב בעיקר (ואולי רק) לעצמו ופחות (ואולי בכלל לא) לאחרים. מכל מקום - השתכנעתי, כי גם מרואן וגם סיף היו במקום, כפי שעולה מעדויות של עדים רבים וגם מעצם פציעתו של סיף.

בנסיבות בהן חשש מרואן מהיריות שירה נאהי, בהחלט אפשרי שהוא לא הבחין בסיף, למרות שסיף היה לא רחוק ממנו, כך במיוחד במצב בו מרואן קפץ לחניון לאחר הירייה הראשונה והחזיק את ראשו בידיו. כפי הנראה, משום כך הוא גם לא הבחין בפגיעתו של סיף. לאחר מכן הבחין מרואן, לדבריו, בעפו זיקי פאעור, בעת שהוא נפגע מאבן ובסוהיל רץ ומרים אותו מאמצע הכביש, כפי שהעיד סוהיל.

מרואן שרטט את המקום בו עמד נאהי, על שרטוט ת/29 (ליד הספרה 3), היינו מאחורי שתי המכוניות (אשר בשרטוט זה אינן חונות כפי שהן חנו, על פי השחזורים, בעת האירוע). מרואן ציין, שהוא ראה את נאהי יורה לכיוון שלו כשהוא עומד לפני המכוניות, כפי שהעיד סוהיל.

31. סבורה אני שעל דבריו של מרואן, לפיהם נורו יריות עוד לפני שהוא הגיע למקום, לא ניתן לסמוך. ייתכן שמרואן טעה והתבלבל בסדר האירועים, ייתכן שהוא רצה לתת לאירוע נופך נוסף ואולי נובעת עדותו זו מסיבות אחרות, שלא הובררו. מכל מקום - הוא היחיד שמספר על יריות בשלב כה מוקדם, עוד לפני הירי לעברו ועל יריות כה רבות לפני הפגיעה בסיף. דבריו עומדים בסתירה לא רק לעדויות אחרות, אלא גם ללוח הזמנים. כך, גם לא ברור מדוע מרואן לא אמר שבנוסף לאשרף ח'טיב נסע איתם ברכב גם חמדוני, אלא תחילה אמר שהוא נסע "אולי" עם אשרף ח'טיב ולא ציין אדם נוסף, ואח"כ אמר שהוא אינו זוכר מי נסע איתם. לא הובאה בפניי כל סיבה שבגינה ירצה להסתיר עובדה זו, או טענה המבהירה מה רלבנטיות יש לכך. נראה, שמרואן אמנם היה מבולבל, לא שם לב ולא זכר היטב את כל אשר אירע, לפרטיו.

לטעמי, אין בפגמים הנ"ל בדבריו של מרואן, כדי לפגום בעדותו בנוגע לאשר אירע ליד בית ראש המועצה, העולה בקנה אחד עם עדויותיהם של פאתן וסוהיל ותומכת בהן. כאמור - ברי, כי לוּ היו העדים מתאמים את גרסאותיהם, לא היה מרואן טוען שהוא שמע יריות לפני שהגיע למקום, שכן סוהיל ופאתן הדגישו שהם ראו את האירוע מתחילתו (ועדותם נתמכת גם בעדויות "מהצד של שחיבר" ואף הדגישו, שנאהי היה זה שהתחיל לירות, כאשר סיף ומרואן כבר היו במקום. מדובר בפרטים כה בסיסיים, שהם לב ליבה של "העלילה", כביכול, כך שלא יעלה על הדעת, שמי שמתאם גרסאות, בכוונה להעליל, ייכשל בתיאום פרטים אלה.

עוד אציין, כבר כאן, כי מרואן הכחיש שהוא ירה לכיוון הצד של שחיבר (בשלב בו אנואר ירה), על אף קיומן של עדויות רבות בענין זה. חרף כך שלא הוגש נגדו כתב אישום, ספק בעיניי אם הכחשתו הינה אמת. אולם, כאמור לעיל, בנסיבות הענין סבורה אני, שיש מקום לפצל בין עדותו באשר לירי על ידי נאהי ובין עדותו באשר לירי על ידי אנואר, או על ידו, או על ידי מי מהצד שלו, שכן ברי, שהוא לא יפליל את עצמו וברי שהוא אף לא יפליל אנשים מהצד שלו.

32. יתירה מזו - חמדוני, אשר העיד כעד הגנה מטעם נאהי ואשר נסע עם מרואן ברכב, והגיע איתו למקום, עוד בתחילת האירוע, לא אומר דבר על יריות שנשמעו לפני שהם הגיעו למקום (הודעתו במשטרה נא/69). נהפוך הוא - גרסתו עולה בקנה אחד עם גרסאותיהם של פאתן ושל סוהיל.

חמדוני סיפר, שכאשר הוא הגיע למקום הוא ראה את סוהיל ואת עלי שחיבר מנסים להרגיע את הרוחות ולהחזיר את האנשים שהתאספו שם, צעקו וזרקו אבנים. בהמשך, הוא שמע צעקה של אישה: "... מרואן תיזהר נאהי יורה" ורק לאחר מכן החלו היריות (עמ' 3123 שו' 27, עמ' 3124 שו' 33 ועמ' 3125 שו' 11). העֵד הבהיר, שלפני הצעקה של פאתן למרואן שיזהר, הוא לא שמע יריות, אלא רק לאחר שצעקה (עמ' 3124). עוד ציין חמדוני, שהוא ראה את מרואן זורק עצמו לחניון ואת סוהיל מסתתר. דברים אלה, של עד ההגנה, עולים בקנה אחד עם עדויותיהם של פאתן ושל סוהיל.

חמדוני הוסיף, שלאחר שהוא שמע את פאתן צועקת למרואן שיזהר, הוא חטף מכה מאבן בידו (אשר נפגעה וגובסה) וחשב שפגע בו כדור (עמ' 3122). לדבריו, הוא לא ראה את היורה, אבל היו יריות מאחורי כלי הרכב, צפונית לקנגו, לכיוון משפחת פאעור. כך אמר גם בהודעתו במשטרה (נא/69) וגם בעדותו בביהמ"ש (עמ' 3125). לדבריו, הוא לא הסתכל מי יורה אלא "הציל את חייו" וברח לכיוון שמאלה, לכביש בעליה כדי לעלות לבית הוריו ואז גם ראה את סיף בתוך האמבולנס ואמרו לו שירו בסיף.

כאמור, עדותו של חמדוני, אשר היתה אמינה בעיניי, עולה בקנה אחד עם פרטי האירוע, כפי שנמסרו בעדויותיהם של פאתן ושל סוהיל ועם לוח הזמנים והיא אמינה עליי. בנסיבות האירוע ועל פי המתואר על ידו, אין להתפלא על כך שהוא לא ראה מי ירה.

לא נעלם מעיניי, שלדברי חמדוני היריות הגיעו ממקום הנמצא צפונית לקנגו, בעוד שעל פי שאר העדויות נאהי היה, בשלב זה, מאחורי הרנו, אולם אין בסתירה זו כדי לפגום בעדותו, שהרי הוא לא ראה את היורה, אלא רק ראה את הכיוון ממנו נורו היריות ומדובר, למעשה, באותו כיוון.

33. עו"ד ברזני מצביע על כך, שבהודעתו במשטרה אמר חמדוני שהוא שמע אישה צועקת למרואן שיזהר, ללא שציין שהיא הזכירה את שמו של נאהי ואילו בביהמ"ש אמר שהוא שמע אותה צועקת: " מרואן תיזהר נאהי יורה". לטענת עו"ד ברזני, במשטרה מסר העד את האמת ואילו כאשר הוא בא להעיד בביהמ"ש, הוא ניסה לסייע לצד של פאעור.

לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, התרשמתי שדברי העד בפניי הינם אמת. שנית, לא הובהר מה קרה מאז שהעד מסר את הודעתו במשטרה, לגביה טען עו"ד ברזני שהיא כולה אמת, ובין מסירת עדותו בביהמ"ש, שיכול היה לגרום לעד לשקר בעדותו. שלישית, אילו היה חמדוני מנסה לעזור לצד של פאעור, היה אומר שהוא ראה את נאהי יורה ולא היה אומר שהוא לא ראה מי ירה ואף היה אומר שהוא ראה את סיף נפגע ולא היה אומר שהפעם הראשונה שהוא ראה את סיף היתה כאשר סיף כבר היה בתוך האמבולנס.

רביעית, לא היתה כל בקשה להכריז על העד כעד עויין ולא הובאה כל סיבה מדוע אין לקבל את עדותו. חמישית, גם הודעתו במשטרה, תומכת בגרסתם של פאתן, סוהיל ומרואן, לגבי פרטי האירוע (פרט לענין היריות "המקדימות" בעדותו של מרואן, כפי המפורט לעיל), לרבות לגבי כך שפאתן צעקה למרואן שיזהר ולרבות באשר לכך שהיריות נורו ממקום סמוך לבית ראש המועצה. בכך מחזקת גם הודעתו במשטרה את גרסאותיהם של עדי התביעה, לגבי הירי (גם אם לא לגבי זהותו של נאהי, כמי שירה).

אציין עוד, כי מכך שחמדוני לא ראה את נאהי, אין להסיק שנאהי לא היה במקום, כפי שטענה ההגנה. ראשית, אין כל ראיה לכך שחמדוני עמד בזווית בה יכול היה לראות את נאהי, אשר ירה מהצד הצפוני של הרנו, בעוד שאין חולק שהעד הגיע מצד דרום. בהחלט סביר שלא ניתן היה לראות, כל הזמן ומכל זווית, את מי שנמצא מאחורי הרנו ומעדות העד אף עולה, שהוא לא התעכב על מנת לראות מי יורה לעברו, אלא ברח על מנת "להציל את חייו", כלשונו.

ודוק: העד מאשר את הכיוון ממנו הגיעו היריות ומאחר שלדבריו לא ראה מיהו היורה, הרי אין בכך שלא ראה את נאהי ולא כלום, מה גם שכאמור, הוא שמע את פאתן צועקת: "... מרואן תיזהר נאהי יורה" (עמ' 3123 שו' 27).

34. לצעקתה של פאתן "מרואן תיזהר נאהי יורה", יש ליתן משקל של ממש, בהתייחס להימצאותו של נאהי במקום ובהתייחס לכך שהוא אמנם ירה, מאחר שהצעקה נִצְעקה בזמן אמת, תוך כדי ההתרחשות. ראו: סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").

מתקיימים כאן שלושת תנאי הקבילות שנקבעו בפסיקה, לענין סעיף 9 הנ"ל [ראו, למשל, ע"פ 8704/09 יחזקאל באשה נגד מדינת ישראל (11.11.12)]: תנאי הזהות - פאתן עצמה העידה במשפט והעידה על צעקתה למרואן שיזהר, תנאי העיתוי - הצעקה היתה "בזמן אמת" ותנאי התוכן - הצעקה התייחסה ללב ליבה של העבירה המיוחסת לנאהי.

יש להדגיש, כי צעקה זו של פאתן, נועדה להזהיר את מרואן, כך שאין להעלות על הדעת שהעדה, אשר רצתה להזהיר את מרואן מפני מי שעומד לירות בו, תמציא, באותו רגע ממש, בזמן אמת, שֵם של אדם אחר, שלא היה במקום, ותזהיר את מרואן מפני מישהו שאינו יורה ואף איננו נמצא במקום (כטענתו של נאהי).

שרידי ירי על בגדיו של זידאן -

35. זידאן נלקח למשטרה, מהזירה, כבר בליל האירוע, מיד לאחר סיומו ובטרם היתה לו הזדמנות להחליף את בגדיו.

תמיכה בעדויות העדים, שתיארו את נאהי יורה, בעוד זידאן לידו ואת החלפת המחסניות וכלי הנשק ביניהם, ניתן למצוא בכך שעל בגדיו של זידאן נמצאו שרידי ירי, כך - על פי חוו"ד מומחה מז"פ, שלא נסתרה (ת97). חשוב לציין, שגרסה זו, בדבר הקשר בין זידאן לנאהי בעת שנאהי ירה, נמסרה למשטרה כבר בליל האירוע, עוד לפני שזידאן נעצר ונחקר ובוודאי לפני שהתקבלה חווה"ד לפיה נמצאו שרידי ירי על בגדיו, כך שהעדים לא יכולים היו לדעת שעל בגדיו של זידאן יימצאו שרידי ירי.

חווה"ד (ת/97) מציינת שלוש אפשרויות להימצאות שרידי הירי על בגדיו של זידאן: האחת - בעל הבגדים ירה בנשק חם ובתחמושת מהקבוצה המצוינת בחוות הדעת, בעת שלבש את הבגדים. השניה - הבגדים היו בסמוך לאדם, או לאנשים, בעת שאלה ירו בנשק חם ובתחמושת כנ"ל. השלישית - הבגדים באו במגע עם אדם או עם חפץ, כדוגמת כלי נשק, שהיו מזוהמים בשרידי ירי של תחמושות כאלה.

36. זידאן הובא כעד הגנה מטעם נאהי. בהודעתו הראשונה במשטרה, מליל האירוע, סיפר שהוא עמד כל העת על מדרגות העץ בחצר הבית שלהם, שם התחבא (נב/29 שו' 23-24). הוא הכחיש שראה את נאהי באירוע וטען שראה אותו רק כאשר הגיעה המשטרה.

בהודעתו במשטרה מיום 13.6.11 (נב/32), בה נשאל על הבגדים שלבש ועל אפשרות שיהיו עליהם שרידי ירי, אמר שלא ירו לידו, לא מסרו לו נשק והוא לא החזיק נשק והוסיף, שהוא מטיל ספק בחוות הדעת לפיה נמצאו על בגדיו שרידי ירי. בניסיון להסביר את שרידי הירי הוסיף זידאן ואמר שאולי הם הגיעו לבגדיו מהחולצה של רפעאת בעת שהוא עזר לפנותו, אולי מהרימון שנזרק לחצר שלהם ואולי מהזיקוקים, שנזרקו (לדבריו). לטענתו, מאז הפיצוץ ועד שהוא הגיע למקום עברו לא יותר מארבע שניות ועוד היה עשן מהרימון ובנוסף, היתה רוח מזרחית חזקה, אשר אולי העיפה, על בגדיו, את השרידים מהרימון או מהיריות, שנורו ע"י משפחת פאעור. כמו כן טען, שבגדיו הזדהמו מבגדי המנוח או מהמוצגים במשטרה.

מדובר בהסברים מופרכים על פניהם, שלא הונחה להם כל תשתית עובדתית או מדעית ואין מקום ליתן להם משקל כלשהו.

טענת הזיהום מבגדיו של רפעאת נשללת בחוו"ד המומחה (ת/103), לפיה לא נמצאו שרידי אבק שריפה על חולצתו של רפעאת. בנוסף, על פי העדויות נורה רפעאת ממרחק רב, כך שברי, כי חולצתו של זידאן לא יכולה היתה להזדהם מחולצתו של רפעאת.

בעדותו בביהמ"ש העלה זידאן הסבר נוסף והוא, דחיפות שהיו בינו לבין סוהיל, לאחר שרפעאת נפגע. גם טענה זו לא הוכחה. נהפוך הוא - טענתו זו אינה עולה בקנה אחד עם דבריו בהודעתו במשטרה, לפיהם הוא היה כל העת בצד של שחיבר ואף אין זה סביר שזידאן יסתכן ויגיע לצד של פאעור, לאחר שרפעאת נפגע מיריות שנורו מהצד של פאעור.

זאת ועוד - גרסה זו של דחיפות בינו לבין סוהיל היא גרסה חדשה, שלא נאמרה על ידו, למרות שהוא נשאל במשטרה איזה הסבר יש לו להימצאות שרידי הירי על בגדיו. רק בעדותו בביהמ"ש סיפר זידאן, לראשונה, שאחרי שלקחו את רפעאת לבית החולים הוא הלך לצד של בוקאעי והחלו קללות ודחיפות בינו לבין סוהיל. לדבריו, דחיפות אלה אירעו בנוכחות אנשים אחרים שהיו במקום וביניהם חסן חוואלד ועלי חוואלד.

מדובר בגרסה כבושה שמטרתה לנסות ולתת הסבר לשרידי הירי שנמצאו על חולצתו ולא ניתן לתת בה כל אמון. הגרסה גם לא נתמכה בכל עדות אחרת, לא הוצבה בפני איש מהעדים שהעידו בפניי ושהיו נוכחים במקום, גם לא בפני סוהיל, ואף שני העדים הנ"ל, שלטענת זידאן, נכחו במקום, לא הובאו להעיד, על ידי ההגנה.

יתירה מזאת - גם לוּ היה מוכח, או מוטל ספק אפשרי, שמא סוהיל דחף את זידאן (ולטעמי, אין ספק כזה), לא ברור כיצד היתה מבססת טענה זו אפשרות של זיהום חולצתו של זידאן. זאת - הן מאחר שלא הוכח שסוהיל היה בקרבה מספקת לנאהי שירה (בוודאי בהתחשב בטענת ההגנה שהיתה רוח מזרחית) והן מאחר שלשיטת ההגנה, נאהי לא ירה, ולא הובאה ראיה, שסוהיל ירה או שהוא עמד בקרבת מקום מספקת לאדם אחר שירה, כך שבגדיו יכלו להזדהם בשרידי ירי אשר יכולים היו להיות מועברים (אם הדבר אפשרי, בכלל), בהעברה שניונית, לבגדיו של זידאן.

37. עו"ד ברזני טוען, עוד, כי קיימים עדים שאומרים שראו את זידאן יורה ויכול להיות שמקור שרידי הירי הוא ביריות שירה זידאן. גם בטענה זו אין כל ממש. ראשית, זידאן עצמו אינו אומר שירה, אלא מכחיש זאת בכל תוקף. שנית וזה העיקר - סוהיל, אשר היה זה שאמר (בשחזור שנעשה עימו), שזידאן ירה, סיפר שבשלב השני זידאן ירה כאשר זידאן נמצא ליד נאהי, שירה, כך שאם מבוקש להאמין לסוהיל ולקבל את גרסתו לפיה גם זידאן ירה, יש בגרסה זו ראיה מרשיעה נגד נאהי.

זאת ועוד - אם אמנם זידאן ירה ונאהי לא היה שם, למה לעדים להעליל על נאהי, מדוע לא יאמרו שזידאן, אשר ירה, הוא זה שפגע בסיף. הרי יש להם "קרבן" שבאמת היה במקום וירה ומדוע שיוסיפו אדם שלא היה במקום (כגרסת נאהי) ויעלילו עליו, שהוא זה שירה, על כל הקשיים והסיכונים שבעלילה כזו?

38. לא למותר לציין, שחווה"ד מציינת, ששרידי הירי שנמצאו על בגדיו של זידאן (שנתפסה ממנו מיד לאחר האירוע) מתאימים לסוג התרמילים שנמצאו על ידי סוהיל. אולם, לא הובאה בפניי חוו"ד כלשהי באשר לשכיחותם או לנדירותם של כדורים שמותירים שרידים מסוג זה ואף לא הובאה ראיה ברורה שהתרמילים שנמצאו נפלטו מהירי שירה נאהי, כך שלא ניתן לייחס לממצאים אלה ערך ראייתי של ממש.

עם זאת, חשוב לומר, שחוות הדעת, אינה שוללת אפשרות שמקור השרידים יכול להיות בירי ממנו נפלטו תרמילים אלה ומשום כך אין היא עומדת בסתירה לעדויות עדי התביעה ולטענה לפיה מקור שרידי הירי שנמצאו על בגדיו של זידאן הוא בסיטואציה שתוארה על ידי עדי התביעה. כך, במיוחד, לאור העדר הסבר אחר אפשרי להימצאות שרידי הירי על בגדיו (שלא כאפשרויות התיאורטיות, חלקן כבושות, שהועלו ע"י ההגנה, כמפורט לעיל).

39. עד נוסף, התומך בגרסת התביעה לפיה נאהי ירה בסיף, הוא עפו תייסיר פאעור (להלן: "עפו תייסיר"), בן דוד שני של אנואר, אשר ראה את האירוע, מתחילתו, ממקום עמידתו, מעבר לכביש (מחצר הבית של מאזן בוקאעי, הגבוהה ממפלס הכביש). עפו תייסיר מסר במשטרה הודעה מלאה ומפורטת, מיום 28.1.09 (נ/א5), בה סיפר שהוא ראה את נאהי יורד מכיוון הבית של שחיבר, כשבידו אקדח ועל כתפו תלוי נשק נוסף, כמו עוזי קטן.

לדבריו, הוא ראה את נאהי יורה לעבר סיף ופוגע בראשו, ראה את סיף אוחז בידו את עינו ושמע אותו צועק: "נאהי הרג אותי, נאהי הרג אותי" ובורח (עמ' 201 + 209). הוא ראה שמפנים את סיף ולאחר מכן ראה את בן דודו עפו זיקי נפגע מאבן. בשרטוט ת/25 הוא סימן את מיקומו של סיף, ליד העמוד הדרומי של החניון ואת מיקומו של נאהי סימן מאחורי הרנו.

יש לציין, כי כבר בהודעתו במשטרה מיום 28.1.2009 אמר העד, שהוא ראה את נאהי עומד בין שני כלי הרכב (ראו גם שרטוט ת/25) - מקום התואם את עדויותיהם של פאתן ושל סוהיל ואילו השחזור עם סיף (אליו אתייחס מיד), בו הצביע סיף על מקום אחר, נערך יום לאחר מכן - ביום 29.1.09, כך שאם עדויותיהם של העדים היו מתואמות, היה סיף מצביע בשחזור, על המקום בו שלושת העדים הנ"ל אמרו שנאהי עמד, בעת שהחל לירות.

גם עפו תייסיר סיפר שנאהי הסתכל למעלה לפני שירה (לכיוונה של פאתן, כפי שהעידה פאתן) וכן סיפר שאחרי שסיף נפגע נאהי המשיך להתקדם ולירות, כפי שהעיד סוהיל.

עדותו של סיף -

40. סיף, אשר טען שהוא נפגע במצחו מהיריות שירה נאהי, הוא בן דוד שני של אנואר (אימו של אנואר היא דודתה של אמו של סיף), סיפר בהודעתו במשטרה, שהוא התעורר משנתו לקול הפיצוץ, נעל נעלים ורץ עד החניון של בית מחמוד בוקאעי, שם הוא ראה את נאהי מתקרב אליו, למרחק של כ- 5 מטרים ובידו אקדח שחור. בשחזור, שנערך עימו, סיפר סיף, שהוא ראה את נאהי מוציא אקדח ומחסנית מכיס מכנסיו, טוען את האקדח, דורך אותו, מסתכל למעלה ויורה לכיוון שלו. לדברי סיף, באותו רגע ממש הוא סובב את ראשו והירייה פגעה במצחו. הוא הניח את ידו השמאלית על מקום הפגיעה וברח לכיוון ביתו של עפו פאעור ותוך כדי ריצה שמע יריות נוספות.

סיף ציין, שלאחר הירי הוא ברח אל מעבר לעמוד החשמל, אשר בקצה השביל המוביל אל ביתו ואחיו אסד וכן אנואר באו ולקחו אותו לבית של סוהיל ואח"כ לביתו. דברים דומים בענין זה סיפר בעדותו בביהמ"ש. לדבריו, הוא אמר לאחיו אסד ולנהג האמבולנס, אדיב בוקאעי - שגם הוא אחיו של סיף (להלן: "אדיב"): "נאהי ירה בי". דבריו אלה אושרו בעדותו של אדיב בביהמ"ש (בעמ' 898, 904).

41. אציין, כי בשחזור אמר סיף, שהוא לא ראה על נאהי כלי נשק נוספים פרט לאקדח שהיה מכוון נגדו. הוא לא ראה את מרואן, אך ראה את סוהיל, כאשר הוא ירד ורץ לחניון של בית ראש המועצה (עמ' 119-120), אם כי לא יכול היה לומר היכן בדיוק הוא ראה אותו. כן אמר סיף, שהוא לא שמע את פאתן צועקת, אך אמר שהוא ראה את נאהי מסתכל למעלה (כפי שהעידה פאתן - שהוא הסתכל לעברה לאחר שהיא צעקה) ולאחר מכן יורה.

כאמור - בנסיבות האירוע סתירות אלה אינן מהותיות, מה גם שקיימות ראיות נוספות המוכיחות את הימצאותם של מרואן ושל סיף במקום ואת צעקתה של פאתן (כפי שפורט לעיל).

42. לעומת זאת, דבריו של סיף, בהודעתו למשטרה ובשחזור, לגבי המיקומים בו הוא ונאהי היו, בעת שנאהי ירה עליו, סותרים את עדותם של פאתן, של סוהיל ושל עפו תייסיר.

בשחזור, שנערך עימו ביום 29.1.09, אמר סיף, שכאשר נאהי ירה בו, הוא עמד ליד העמוד הצפוני של החניון (כפי שסימן לאחר מכן, בעדותו, על גבי תמונה מס' 1 ב- ת/8) ואילו נאהי עמד בצד המזרחי, של הקנגו, היינו - הצד הרחוק מהחומה של בית הקברות.

כאמור, פאתן מיקמה את סיף, בעת שהוא נורה, יותר לכיוון הצומת. את נאהי מיקמו פאתן וסוהיל (אשר לא ראה את סיף), תחילה בצד המערבי של כלי הרכב, בצמוד לחומה של בית הקברות ולאחר מכן בין שני כלי הרכב, מאחורי הרנו (כפי שהעיד עפו תייסיר). על פי עדויותיהם, בשום שלב נאהי לא היה בין הקנגו לבין בית ראש המועצה, הוא המקום בו סיף מיקם אותו, בשחזור.

יש לציין, כי בעדותו בביהמ"ש (בעמ' 101), מיקם סיף את נאהי בין שני כלי הרכב, מאחורי הרנו - מיקום המתאים לזה המתואר על ידי פאתן, סוהיל ועפו תייסיר, אך עמד על טענתו לפיה, הוא נורה בעת שהוא עצמו היה ליד העמוד הצפוני של החניון.

בנוסף, סוהיל ציין, שכאשר הוא עוד היה באמצע הכביש, הוא ראה את נאהי מוציא את האקדח מכיס אחד ואת המחסנית מכיס שני, טוען את האקדח ומתחיל לירות ואילו סיף ראה את נאהי טוען את האקדח, בעת שנאהי היה, לטענתו, בצד המזרחי של כלי הרכב. כמו כן, סיף טען שהירייה הראשונה שירה נאהי פגעה בו ואילו פאתן אמרה שהירייה הראשונה שירה נאהי נורתה לעבר מרואן ואילו הירייה השניה פגעה בסיף.

43. מדובר, לכאורה, בסתירות מהותיות, אולם בחינת העדויות ובחינת הזירה, מספקות הסברים לחלק מהן וטבעו של האדם ומגבלות הבחנתו וזכרונו - לחלקן האחֵר.

צפייה בסרטון השחזור, שנעשה עם סיף מראה, כי מדובר במרחקים קצרים ביותר. הקיר הדרומי של החניון צמוד לכביש החוֹצֶה - הוא הכביש הניצב לכביש המחבר בין ביתו של ראש המועצה לביתו של עלי שחיבר ולמעשה - נמצא בקו ישר עם הצומת. העמוד הדרומי של החניון נמצא במרחק של שניים-שלושה צעדים ממרכז הצומת, לכיוון מערב, ובמרחק של שלושה-ארבעה צעדים מהעמוד הצפוני של החניון.

צפייה בסרטון השחזור מראה כי מי שעומד בצומת או בקרבתה, יכול לראות אדם היורד בכביש, מכיוון הבית של עלי שחיבר ומבצע פעולות אלה. ממש בתחילת הסרטון, כאשר סיף מצולם כשהוא יושב ליד עמוד החשמל בפינת ביתו של מאזן, ניתן לראות אדם יורד בשביל ועובר בין שתי המכוניות וניתן לזהותו בקלות. הכיוון ממנו צולם חלק זה של הסרטון הוא בדיוק הכיוון ממנו באו גם סוהיל וגם סיף ובהחלט ייתכן ששניהם ראו את נאהי מבצע את הפעולות הנ"ל.

כאמור לעיל, סוהיל ציין הוא ראה את נאהי כאשר הוא הוציא את האקדח והמחסנית מכיסי מכנסיו וטען את האקדח בעת שהוא עצמו (סוהיל) היה במרכז הצומת. סיף ציין שהוא ראה זאת בעת שהוא היה ליד העמוד הצפוני של החניון וגם ממקום זה ניתן היה לראות את נאהי מבצע את הפעולות הנ"ל, בין אם נאהי היה במקום בו מיקם אותו סיף (בשחזור) ובין אם נאהי היה מאחורי הרנו - במקום בו מיקם אותו סוהיל.

סבורה אני, כי סיף לא שם לב או לא זכר נכונה, היכן היה נאהי בעת שהוא ביצע את הפעולות הנ"ל ובעת שהוא ירה לעברו. בנסיבות כאלה, בהם מדובר באירוע דינמי, האורך זמן קצר ביותר, כאשר אדם עומד מול אחֵר, השולף אקדח ויורה לכיוונו, טבעי שמי שנמצא בסכנה, לא ישים לב בדיוק היכן עומד אותו אדם וייתכן שזכרונו יטעה אותו, לאחר מכן. סבורה אני, כי טעות בענין זה הינה אפשרית וסבירה.

44. סתירה נוספת מצויה, לכאורה, בדברי פאתן לפיהם סיף נפגע כשהוא היה קרוב למרכז הצומת.

אין חולק, שפאתן לא יכולה היתה לראות את סיף נפגע, בעת שהוא עמד ליד המשקוף של החניון, שכן, על הגג של החניון נמצא שלט המסתיר את חלק הכביש הצמוד לחניון. עם זאת, היא יכולה היתה לראות אותו, לאחר שהוא התרחק צעד או שניים לכיוון הצומת, כפי שניתן היה לראות בשחזור שנערך עימה.

יש לזכור שסיף העיד, שכאשר הוא ראה את נאהי מכוון ויורה אליו הוא הסתובב והחל לברוח ובנסיבות אלה פאתן יכולה היתה לראות אותו לאחר שכבר החל לברוח לכיוון הבית של עפו פאעור, היינו - לאחר שעשה שניים-שלושה צעדים לכיוון הצומת והסיקה, שהוא נפגע בהיותו במיקום בו ציינה שראתה אותו, היינו - קרוב לצומת. בהקשר לכך יש לציין שבביהמ"ש (עמ' 164) הסבירה פאתן, שהיא שמעה צעקות שסיף נפגע, דבר העולה בקנה אחד עם כך שהיא ראתה אותו לא ממש ברגע הפגיעה, אלא רגע מאוחר יותר, כאשר הוא כבר התרחק מהחניון והסיקה מכך שהוא נפגע מהירי שירה נאהי. המיקומים שפאתן ציינה בשחזור תואמים אפשרות זו.

45. אמנם, לכאורה, על פני הדברים, יש ממש בשאלה, כיצד ייתכן שמרואן כלל לא ראה את סיף, שהרי סיף נפגע בהיותו קרוב לחניון, בעת שמרואן היה בתוך החניון. לשאלה זו שתי תשובות אפשריות: האחת - מרואן העיד שהוא קפץ לחניון ושם את ראשו בין ידיו, כך שסביר בהחלט שמשום כך הוא לא ראה את פגיעתו של סיף. התשובה השניה נעוצה בדברים שנאמרו לעיל בדבר טבעו של אדם, הלוקח חלק באירוע כגון זה ואין צורך לחזור על כך.

לא למותר לחזור ולומר, כי דווקא אם העדים היו מתאמים עדויותיהם במטרה להפליל את נאהי (כטענת ההגנה), וודאי שסוהיל ומרואן, המצויים "בגרעין הקשה", המשמעותי, של בני המשפחה שנכחו במקום, לא היו אומרים שהם לא ראו את סיף נפגע ומרואן לא היה אומר שהוא כלל לא ראה את סיף במקום. ראוי להדגיש, שוב, כי אין מדובר באפשרות שמא שכחו לתאם פרט זה בעדותם, שכן מדובר בלב ליבה של הגרסה נגד נאהי. לפיכך, דווקא הבדלים אלה בגרסאותיהם מחזקים, דווקא, את אמינותן.

עוד אציין כי, בשלב מסוים בסיכומיו טען עו"ד ברזני, שסיף ומרואן כלל לא היו במקום. אני דוחה טענה זו, המנוגדת לכל שאר הראיות, לרבות לעדותו של חמדוני, שהובא כעד הגנה על ידי נאהי. חמדוני העיד, כזכור, שהוא נסע עם מרואן לזירה ואף העיד שהוא ראה את מרואן קופץ לתוך החניון. למעשה, הטענה מנוגדת גם לגרסתו של נאהי, שכן נאהי טוען שסיף נפגע מאבן שיידה עלי פייסל ומכאן – שסיף היה במקום. עוד יש לומר, כי אם רצה נאהי להוכיח מתי נפצע סיף והיכן בדיוק היה בעת שנפצע ומי עוד היה במקום, היה עליו להביא עדות ברורה בענין זה, אולם העד שהובא על ידו ואשר טען שהוא היה זה שפגע בסיף, באמצעות אבן שיידה - עלי פייסל -לא ידע לומר זאת.

אמנם, בעדויות העדים התגלו סתירות נוספות, אולם אינני רואה מקום לפרטן, שכן אין הן משמעותיות, אלא הן סתירות טבעיות למצב דברים כפי ששרר בשטח.

46. מן המפורסמות הוא, שבעדויות של עדים לקטטה רבת משתתפים, או לאירוע דרמטי ודינמי, כפי האירוע דנן, "...אין לצפות לכך שלא תהיינה סתירות בפרט זה או אחר, כאשר העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם במהירות וקשה לאדם לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה, ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזווית ראיה שלו" - ע"פ 9908/04 נעים נסראלדין נ' מדינת ישראל, (31.7.06); ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג(3) 80, 81.

עו"ד סבן הפנה בענין הערכת עדויות במקרים דומים, אל ת"פ (מחוזי חיפה) 4161/05 מדינת ישראל נ' טאהר בן אחמד אבו דיב, (27.8.2006), שם דן ביהמ"ש (כבוד השופט י. דר) באירוע של קטטה, זיכה חלק מהמעורבים והרשיע חלק מהם. על העדויות שהובאו בפניו אמר ביהמ"ש:

"... כל העדים מעורבים וכולם נחלקים לאחת משתי הכתות. כלומר, מלכתחילה מוטה כל אחד מהם באופן טבעי לכת שלו. הקשר בין חברי כל כת הוא מתמיד והדוק. קשר כזה כולל, מטבע הדברים, שיחות רבות על ההתרחשויות והחלפת רשמים.

בכל אלה יש חשש של "זיהום" העדויות, שמלכתחילה קשה להתייחס אליהן כאל ראיות מדוייקות, וזאת מחמת היסוד הסובייקטיבי שבדברים. אפילו היינו מסלקים את חוסר היכולת לתת תיאור מדוייק של ההתרחשויות על ידי המעורבים [...] בנסיבות כאלה, צריך להתיחס בזהירות להודעות במשטרה ולעדויות בבית-המשפט (בעיקר כאשר הן סוטות מגרסות העדים במשטרה, אבל לא רק במקרים כאלה) משני הצדדים [...] המסקנה היא שצריך להתייחס לעדויות בזהירות הראויה, ולבחון את העדות של כל עדי הראיה, שכאמור, כולם מעורבים בארועים עצמם מן הצד האחד או מן הצד האחר, לא רק במבחן האובייקטיבי, אלא גם במבחן הסובייקטיבי.

הנטיה הטבעית, במצב ענינים כזה, היא להתיחס באמון (יחסי כמובן) לאמירות של עדים (מתלוננים או נאשמים) הנאמרות נגד ענינם, ולאו דווקא ענינם האישי אלא ענינם המשפחתי.

מכאן שאם מי מן הנאשמים מעיד שראה נאשם אחר מכה, כי אז האמירה אינה חשודה בהטיה, בשים לב לכך שגם בגישה כזו, שהגיונה בצידה, טמונים מכשולים...".

עם זאת, ציין כבוד השופט דר, כי:

"בדרך כלל, עניננו בארועים מרגשים וטראומתיים לחלק מהנוכחים, דבר המקשה על הזכירה של פרטים. זאת ועוד [...] קשה לעתים לעקוב אחרי ההתרחשויות כאשר מעורבים מספר אנשים בנעשה בזירה אחת"

על פסה"ד הנ"ל הוגש ערעור לביהמ"ש העליון - ע"פ 10357/06 טאהר אבו דיב נ' מדינת ישראל, (6.8.2007), אשר אישר את ממצאיו ומסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי.

47. סופו של דבר - אין בסתירות שהתגלו בדברי העדים השונים, גם לא באלה המהותיות, אשר פורטו לעיל, כדי לערער את גרעין עדותם של העדים הנ"ל, לרבות פאתן, סוהיל מרואן, עפו תייסיר וחמדוני, ואת דבריהם לפיהם נאהי ירה לכיוון בו היו מרואן, סוהיל וסיף והשתכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי נאהי אמנם ירה, כאמור.

48. אלא, שעל אף שאין בסתירות שפורטו לעיל, כדי להותיר ספק בשאלה אם נאהי ירה, יש בהן ובמיוחד בסתירות בנוגע לשאלה אם נאהי ירה את הירייה הראשונה לעבר מרואן או לעברו של סיף, בנוגע למיקומו של סיף בעת שנאהי ירה לעברו ובנוגע לאפשרות של סיף (אשר סובב את ראשו), לדעת ממה נפגע, כדי להותיר ספק סביר, האם סיף נפגע מהירי שירה נאהי, או שמא הוא נפגע מאבן שנזרקה מהצד של שחיבר.

בהקשר לכך אדגיש (ואפרט בהמשך), כי הגרסה לפיה נפגע סיף מפגיעת אבן שנזרקה על ידי עלי פייסל שחיבר (להלן: "עלי פייסל"), היא גרסה כבושה שהועלתה על ידי ההגנה וכי לא נתתי בגרסה זו כל אמון.

עם זאת וחרף כך - התביעה לא הוכיחה, מעל לספק סביר, שסיף נפגע מירי, דווקא, ואין בגרסה הבדויה, שהובאה על ידי ההגנה, כדי לשלול אפשרות שסיף אמנם נפגע מאבן (שנזרקה לאו דווקא על ידי עלי פייסל) ולא מירי.

49. אכן, אם סיף נפגע מכדור, זה יכול להיות רק מהירי שירה נאהי, שכן באותה עת רק נאהי ירה. אלא, שכפי שהובהר לעיל - על פי הראיות שהביאה המאשימה, לא ניתן לשלול אפשרות שסיף לא נפגע מכדור אלא מאבן וזאת - חרף חוסר האמון שנתתי בעדויות ההגנה לפיהן עלי פייסל יידה אבן, שפגעה בסיף. כפי שהוסבר לעיל, העדויות שנשמעו, על אף שהן מבססות, מעל לספק סביר, את הירי על ידי נאהי, אינן שוללות, לחלוטין, אפשרות כזו.

בענין זה נותרו לבחינה שתי ראיות נוספות. האחת - התיעוד הרפואי לגבי פציעתו של סיף והשניה - אמירתו של סיף לפיה נאהי ירה בו.

50. בתיעוד הרפואי, נכתב, שסיף הגיע לביה"ח עם פצע ירי במצחו. אולם, המאשימה לא הוכיחה, כי הפצע במצחו של סיף אובחן כפצע ירי, או כי יש בסיס מוצק לאבחנה כזו.

בסיכום האשפוז של סיף, מליל האירוע (ת/12), נכתב: "התקבל למחלקתנו באופן דחוף דרך חדר הלם לצורך השגחה עקב פצע ירי קרוע במצח משמאל עם חסר עור, סביב הפצע המטומה קטנה". בוצעו מספר תפרים באורך 7 סנטימטרים . תמונת הפצע הוגשה וסומנה ת/14. בסיכום אשפוז נוסף, מיום 27.1.09, לאחר שהוא התאשפז ביום 25.1.09 עקב כאבים באזור התפירה וזיהום (המסמך האחרון ב- ת/12), נכתב: "לדבריו, כיומיים טרם קבלתו, נפצע מירי באזור המצח" (ההדגשה אינה במקור).

התיעוד הרפואי הוגש בהסכמה, ללא שהמאשימה הביאה את הרופאים שטיפלו בסיף, על מנת שיעידו על סמך מה נכתב שמדובר בפצע ירי - האם על פי דבריו של סיף, או שמא היה בידם לאבחן את טיבו של הפצע. אין לקבל את טענת ב"כ המאשימה, לפיה יש להניח שאם גרסה זו, של סיף, לא היתה תואמת את מראה הפצע, היתה נכתבת הערה ברוח זו. לא כך מוכיחים, במשפט פלילי, את אשר נדרש הוכחה.

חובת ההוכחה מוטלת על המאשימה ולפיכך אם רצתה המאשימה להוכיח, באמצעות התיעוד הרפואי, כי מדובר בפצע ירי, היה עליה להוכיח שניים: האחד - כי הרופאים אמנם אבחנו את הפצע כפצע ירי (ולא רק כתבו את אשר נאמר להם על ידי סיף) והשני - כי הרופאים הינם בעלי מומחיות מתאימה (בין מתוך ניסיונם בטיפול בפצעים מסוג זה ובין בדרך אחרת), לאבחן את טיבו ואת מקורו של הפצע. לשם כך היה עליה לדאוג שתיגבה מהם הודעה מתאימה וכן היה עליה לזמנם להעיד.

משלא נעשה דבר מהאמור לעיל - לא ניתן לסמוך על הכתוב בתיעוד הרפואי, כהוכחה לכך שמדובר בפצע ירי.

לענין חובת ההוכחה המוטלת על התביעה, ראו דברי כבוד השופט ד. לוין בע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, 386 (1984):

"אין סימטריה בין החובה של התביעה להציג לבית המשפט את כלל חומר הראיות הרלוונטיות, לבין ההתנהלות המצופה מן הנאשם בהצגת ראיות להגנתו" [...] "גישת היסוד היא, שנאשם, המבקש להציל את עצמו מהרשעה פלילית, מותר לו, בגבולות הנאותים, לבחור לעצמו טקטיקה בניהול המשפט, שלא תסייע להפללתו ולא תקדם את הרשעתו. לא כן, לדעתי כשמדובר בתביעה... מכיוון שכך, מצפה בית המשפט מהתביעה, המייצגת את המדינה, שלא תכשיל אותו חלילה בהסתרת ראיות החשובות לעניין, ולא תימנע מלחשוף לפני בית המשפט את כל חומר הראיות הרלוואנטי, אשר התגבש בידיה בעקבות החקירה, בין אם הוא תומך בגירסתה ובין אם יש בו כדי להחלישה. אני מדגיש – כוונתי לחומר רלוואנטי שיש בו כדי להשפיע על שיקוליו של בית המשפט בקביעת הממצאים העובדתיים."

אשר על כן, אין בטענת המאשימה, לפיה נאהי יכול היה להביא את הרופאים, כדי לרפא את הפגם אשר בניסיונה של המאשימה להסתמך על כך שבתיעוד הרפואי כתוב שסיף נורה בראשו, ללא זימון הרופאים שטיפלו בו, כאמור.

51. ב"כ המאשימה טוענת, עוד, כי ניתן לראות את אמירתו של סיף, מיד לאחר שהוא נפגע: "נאהי ירה בי, נאהי ירה בי", כ"רס גסטה". כלל זה מבוסס על כך, שאמירות שנאמרות בעת ההתרחשות או בסמוך מאד לאחריה, הינן אמירות ספונטאניות, הנאמרות ללא תכנון ולכן מוחזקות הן כאמירות אמת.

צודקת ב"כ המאשימה בטענתה זו, שהרי מדובר באמירה של קרבן אלימות, שנאמרה בתכוף לאחר מעשה האלימות ולמעשה - תוך כדי ההתרחשות (סעיף 9 לפקודת הראיות).

עם זאת, בנסיבות הענין אין בכך כדי לסייע לתביעה. מעדויות העדים עולה, שבעת שנאהי ירה גם נזרקו אבנים. כך עולה מעדותה של פאתן, אשר העידה, כי בעת שפינו את סיף, לא היו זריקות אבנים ונאהי הפסיק לירות - עמ' 168. גם בהודעתה במשטרה אמרה פאתן: "ולאחר מכן ותוך כדי זריקת אבנים ראיתי את נאהי שחיבר האח של עלי וחסן מגיע כאשר בידו יש אקדח והיה לו משהו שתלוי על הכתף..." (נא/3 שו' 18-20). מכאן עולה, שבעת שנאהי ירה היתה גם זריקת אבנים. בנוסף, כך עולה גם מההודעות למשל"ט ומעדותו של חמדוני.

לאור כך, לאור הסתירות בין העדים באשר למיקומו של סיף בעת שנאהי ירה ולאור שאר הסתירות המפורטות לעיל ומאחר שאין הוכחה ברורה לכך שהפצע במצחו של סיף יכול היה להיגרם רק מירי ולא מאבן, סבורה אני שלא ניתן לשלול כליל אפשרות שסיף נפגע מאבן, שנזרקה על ידי מאן דהו, ביחד עם היריות שירה נאהי.

בנסיבות המתוארות לעיל, גם אם סיף נפגע מאבן ולא מירי, סביר שהוא חשב שמדובר בפגיעה מהירי שירה נאהי ולכן צעק שנאהי ירה בו. אפשרות של טעות לפיה, בעת ירי וזריקת אבנים יסבור אדם שהוא נפגע מירי בעוד שהוא נפגע מאבן, הינה אפשרות סבירה, כפי שניתן ללמוד מעדותו של חמדוני, אשר היה באזור בו היה סיף, בעת שנאהי ירה, ונפגע בידו. חמדוני העיד שהוא חשב, תחילה, שהוא נפגע מכדור (היינו - מירי) ורק לאחר מכן התברר לו שהוא נפגע מאבן.

בנסיבות אלה, אין באמירתו של סיף, לפיה נאהי ירה בו, על אף היותה "רס גסטה", משום הוכחה, ברמה מספקת של וודאות הדרושה במשפט פלילי, שהפגיעה במצחו היתה פגיעת ירי דווקא ולפיכך אין בעדויות העדים ששמעו אותו אומר כך, או בדבריו לרופאיו, משום הוכחה שהוא נפגע מהירי, דווקא או אף תמיכה בגרסה זו.

לא למותר לציין כי יש באמירה זו, דווקא משום היותה "רס גסטה" משום תמיכה בראיות באשר לזהות היורה, היינו - בכך שנאהי ירה.

52. אינני מתעלמת מההודעות למשל"ט לפיהן סיף נורה; ההודעה הראשונה על ירי התקבלה במשל"ט צפון בשעה 00:03 וזמן זה תואם את מועד הירי בסיף.

הקריאה על בחור שנורה בראשו, שהתקבלה במשל"ט צפון בשעה 00:09 מתיישבת, גם היא, עם הפגיעה בסיף ועם פינויו של סיף, באמבולנס 255, על ידי אדיב, בשעה 00:13, כפי שכתוב ב- נב/35.

אולם, על הודעות אלה חל האמור לעיל. היינו - אם אמנם סיף נפגע מאבן ולא מהירי של נאהי, אבל סבר בטעות, שהפגיעה בו היא מירי וכך גם צעק, ברי שמי שנכח במקום ושמע אותו, ידווח על כך שהוא נורה בראשו.

בנסיבות אלה, גם בהודעות למשל"ט אין לראות תמיכה בכך שסיף אמנם נפגע מהירי, דווקא. אמנם, האפשרות שכך היה, הינה אפשרות סבירה ואף קרובה, אולם אין בכך די להרשעה במשפט פלילי.

נוכחות אנואר במקום -

53. קיימות סתירות בין העדויות לגבי השאלה מי פינה את סיף מהצומת. אינני רואה מקום לפרט את הסתירות, שכן אין להן חשיבות רבה, פרט בהתייחס לשאלה האם אנואר הגיע למקום מיד לאחר שסיף נפגע (כטענת עו"ד סבן), או לא (כטענת עו"ד ברזני).

סבורה אני, חרף הסתירות, שאנואר אכן הגיע למקום לאחר שסיף נפגע והוא עזר לפנות אותו מליד עמוד החשמל בפינת הבית של מאזן בוקאעי (עמ' 2059). אציין, כי סיף לא טען שאנואר אסף אותו מאמצע הצומת, אלא אמר שהוא רץ 4-5 מטרים, לכיוון הבית של עפו, ישב על הרצפה (ליד עמוד החשמל שמעבר לצומת) והתחיל לצעוק "נאהי ירה בי" ומשם אסד ואנואר לקחו אותו לרחבה שליד הבית של עפו (עמ' 116). על פי עדותו של מוהנד הוא היה זה שגרר את סיף מהצומת ורק אז אנואר הגיע (עמ' 2262).

בניגוד לדברי עו"ד ברזני, אינני סבורה שקיימת סתירה בדברי סיף לגבי הכיוון אליו הוא ברח לאחר שנפגע. אמנם, במקום אחד אמר שהוא הלך לכיוון הבית של עפו פאעור ובמקום אחר לכיוון הבית של מאזן בוקאעי, אבל מדובר באותו כיוון, אלא שהבית של מאזן נמצא לפני הבית של עפו.

54. אדיב, נהג האמבולנס שאסף את סיף, סימן ב-X אדום (על נא/4), את המקום ממנו הוא אסף אותו - סמוך לחצר הבית של עפו. סימון זה אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של אדיב במשטרה (נא/25), בה אמר שהוא הגיע לרחבה בחניה של הבית של עפו פאעור. לא נמצא הסבר לסתירה זו, אולם אינני רואה בכך חשיבות רבה, שכן גם שאר העדים העידו שסיף הועבר מסמוך לעמוד החשמל, שבפינת הבית של מאזן, אל סמוך לבית של עפו פאעור ומשם פונה באמבולנס. מכל מקום, בנסיבות אלה, לאור האמור בהודעת אדיב במשטרה, בוודאי לא ניתן להסיק מהסימון שהוא סימן את המקום על נא/4, שאנואר לא היה במקום, כפי המסקנה שמבקש עו"ד ברזאני להסיק מכך.

אבהיר עוד, כי אמנם פאתן (שעדותה היתה אמינה עליי) אמרה, שהיא לא ראתה את אנואר מפנה את סיף, אולם אין בכך כדי לסתור את שאר העדויות, או כדי לערער את אמינות דבריה בעיניי, שכן היא ציינה שהיא לא שמה לב מי מפנה את סיף ובנסיבות הענין הדבר סביר, הן לאור נסיבות האירוע והן לאור כך שאנואר פינה את סיף מליד עמוד החשמל, שליד ביתו של מאזן, היינו - בצד המרוחק מפאתן.

55. עו"ד ברזני טוען, עוד, שאנואר כלל לא יכול היה להיות במקום, סמוך לאחר הפגיעה בסיף וזאת לאור עדותו של אנואר לפיה השיחות הראשונות, הרשומות בפלט השיחות של אנואר (נב/34/א), בוצעו על ידו (או על ידי אשתו), כשהוא עוד היה במיטה.

ייתכן שיכול היה להיות ממש בטענתו זו של עו"ד ברזני, לוּ טענתו הנ"ל של אנואר היתה אמת. אלא, שטענה זו של אנואר נדחית על ידי מכל וכל ואין לי כל ספק שאיננה אמת.

מפֶלֶט השיחות של אנואר עולה, שהשיחה הראשונה באותו לילה, לאחר הפיצוץ, בוצעה בשעה 00:01:48. לאחר מכן, עד השעה 00:05:59 בוצעו ארבע שיחות נוספות והשיחה שלאחריהן בוצעה בשעה 00:33:03.

ההודעה הראשונה על יידוי אבנים לעבר בית ראש המועצה, התקבלה במשל"ט צפון בשעה 00:03. אין חולק שמדובר ביידוי אבנים שנעשה לאחר הפיצוץ ולאור השתלשלות העניינים ועל פי העדויות שנשמעו, נראה שהפיצוץ היה סמוך לחצות, שכן, נדרש פרק זמן של מספר דקות על מנת שאנשים ששמעו את הפיצוץ יגיעו למקום ויתחילו ליידות אבנים.

ההודעה הראשונה על ירי התקבלה במשל"ט צפון בשעה 00:03 וזמן זה תואם את מועד פגיעתו של סיף. מפלט השיחות של אנואר עולה שבשעה 00:05:59 נעשתה שיחה לאדיב בוקאעי, היינו - כמעט שלוש דקות לאחר שנשמעו יריות ולגרסת אנואר, בביהמ"ש (במשטרה הוא לא סיפר דבר על שיחות טלפון כלשהן), שיחה זו בוצעה על ידו כשהוא עדיין במיטה. לדבריו, לפני כן אשתו שוחחה בטלפון והוא התקשר לאדיב בשש דקות לאחר חצות, על מנת לברר איתו מה קורה.

כאמור, אני דוחה גרסה זו מכל וכל. אינני מאמינה שאנואר נשאר במיטתו ולוּ רגע אחד לאחר שנודע לו שהיה פיצוץ. אין זה סביר שאדם יישאר במיטה במצב כזה ולא ימהר לראות מה קרה. האינסטינקט הראשון, במצב כזה, הוא לגשת למרפסת או לחלון כדי לראות מה קורה בחוץ. ואמנם, על פי הודעתו הראשונה של אנואר במשטרה, כך הוא עשה. גם על פי התרשמותי הספציפית מאנואר לא ייתכן, לטעמי, שהוא ואשתו ביצעו את שיחות הטלפון בעוד הם נשארים במיטה ואינני מאמינה לאנואר שכך היה. אין לי ספק שמיד כאשר אנואר התעורר (אם הוא בכלל ישן אותה עת), הוא ניגש למרפסת לראות מה קורה ורק לאחר מכן ביצע את שיחות הטלפון. קביעה זו מתיישבת גם עם לוח הזמנים שפורט לעיל.

56. בנוסף, פרקי הזמן שעברו, בין ארבעת השיחות הראשונות, ארוכים מכדי שניתן יהיה לקבל גרסה לפיה כל השיחות נעשו על ידי אנואר ואשתו, לאחר הפיצוץ, בעוד הם נשארים, בשלווה ובנחת, במיטה, לפחות במשך 4 דקות תמימות (!), היינו - מהשעה 00:01:48, בה בוצעה השיחה הראשונה ועד השעה 00:05:59 בה בוצעה השיחה לאדיב (לה ענה נסים, על פי טענת אנואר).

די בדקה - דקה וחצי (לכל היותר! ולמעשה - די אף בפחות מכך), על מנת להתלבש ולצאת מהבית. טבע הדברים הוא, שבאירוע כזה אנשים ממהרים להתלבש ולראות מה קורה ולא נשארים ארבע דקות (ואפילו לא חצי דקה) במיטה, על מנת להתקשר לאחרים. סבורה אני, כי אנואר יצא מהבית סמוך מאד לאחר הפיצוץ, כשהטלפון הנייד שלו איתו והוא אמנם ראה את סיף הפצוע ועזר לפנות אותו ורק לאחר מכן התקשר לאדיב.

57. בנוסף, גם בענין שיחות הטלפון קיימות סתירות מהותיות בעדותו של אנואר, כפי שיפורטו בחלק המתייחס לאנואר (ראו להלן, בסעיף 118 ואילך) ולא למותר לציין, כבר כאן, כי אשתו של אנואר לא הובאה להעיד ואף נאסר פאעור או אשתו (אליה נטען כי אשתו של אנואר התקשרה) לא הובאו להעיד על מנת לאמת טענתו הנ"ל של אנואר, אשר נטענה על ידו, ככל הנראה, משום שרצה להראות שלא היה לו זמן להשיג אקדח.

תמיכה לכך שאנואר יצא את הבית כשהטלפון הנייד עימו ניתן למצוא בכך, שעל פי פלט השיחות של אנואר, בשעה 00:33:03 רשומה שיחה אל נאסר פאעור (אשר אין חולק שהיא בוצעה על ידי אנואר) ועל פי דברי אנואר עצמו, בשעה זו הוא לא היה בביתו (לטענתו, את השיחה הבאה, שבוצעה לשהאדי, כ-15 דקות לאחר מכן, הוא זוכר שביצע מהבית, אך לא כך לגבי השיחה הנ"ל).

בביהמ"ש טען אנואר, תחילה, שהוא לא לקח את הטלפון הנייד איתו ושהוא נכנס לביתו רק 30-40 דקות לאחר שיצא ממנו - אחרי שהאירוע הסתיים. אולם, לאחר שהוצבו מולו זמני השיחות והשתלשלות האירוע, אנואר לא יכול היה להסביר כיצד, בחצות וחצי - שעה שלגרסתו הוא, הוא עדיין לא היה בביתו, הוא התקשר לנאסר פאעור. לאור כך טען אנואר, בעדותו, שאולי מישהו הביא לו את הטלפון (עמ' 2207-2210).

58. כאמור אינני סבורה שאנואר יצא את ביתו, באירוע כזה, ללא שהטלפון שלו עימו ואינני סבורה שהשיחה לאדיב נעשתה כאשר אנואר בביתו. שילוב לוחות הזמנים של שיחות הטלפון והקריאות למוקד, ביחד עם העדויות, מצביע על כך שאנואר התקשר לאדיב לאחר שהוא יצא את ביתו ולאחר שסיף נפגע, כפי שהראיתי לעיל.

מהאמור לעיל עולה, שאנואר בהחלט יכול היה להגיע למקום, סמוך לאחר שסיף נפגע ולעזור לפנותו מליד עמוד החשמל, כפי שהעיד אנואר (עמ' 2059) ואף לשמוע אותו אומר שנאהי ירה בו, לראות את נאהי מחזיק אקדח ולצעוק לעברו, כפי שהעיד.

יתירה מזו - אם אמנם אנואר לא היה במקום בעת שפינו את סיף, לא היתה לו כל סיבה לומר שהוא היה במקום, מאחר שזה עלול להתפרש כמניע שהיה לו לירות לכיוון הצד של שחיבר, בעוד שהוא מכחיש מכל וכל כי ירה. בנסיבות אלה, כפי שכבר נאמר לעיל, אין ממש בטענת עו"ד ברזני לפיה אנואר טוען שהוא עזר לפנות את סיף מאחר שהוא רוצה להיעזר בטענת קינטור לשם הפיכת אישום ברצח לאישום בהריגה.

ממצאים בזירה -

תרמילים שנמצאו בזירה -

59. על רכושם של שני הצדדים (קירות, כלי רכב ועוד) נמצאו פגיעות ירי.

במהלך החקירה, בעת שהשוטרים ביקרו בזירה, סיפר סוהיל לשוטר אלי בלחסן (להלן: "בלחסן") שהוא מצא תרמילים בבית הקברות והראה לו את המקום בו נמצאו התרמילים (אליהם כבר התייחסתי לעיל בעת הדיון בשרידי הירי שנמצאו על בגדיו של זידאן). לדבריו, הוא חיפש במקום לאחר שהוא שאל את השוטר לאן קופצים התרמילים והשוטר השיב לו שהם עפים ימינה . בלחסן אמנם כתב מזכר בענין זה (ת/93), אולם הוא הכחיש שסוהיל שאל אותו להיכן עפים התרמילים.

לאור המזכר של בלחסן ועדותו בביהמ"ש, סבורה אני שאין לייחס לתרמילים ערך ראייתי כלשהו, שכן לא הוכח במידת הוודאות הדרושה, כי מדובר אמנם בתרמילים שנפלטו מהירי שירה נאהי, מה גם שממילא אין בידינו כלי נשק להשוואתם. בנוסף, לא הובאה בפניי כל עדות מומחה באשר לאפשרות שירי מהמקום ממנו ירה נאהי, לפי גרסתו של סוהיל, יעיף את התרמילים למקום בו נמצאו, לפי הנטען.

60. התייחסתי לעיל לסתירות העיקריות, שנמצאו בדברי העדים ואציין כי קיימות סתירות נוספות, בעניינים שוליים יותר, אשר לא מצאתי מקום לפרטן באשר מדובר בסתירות טבעיות ורגילות בין דברי אנשים, שהינם עדים לאירועים מסוג זה.

גם הסתירות המהותיות יותר, אליהן התייחסתי לעיל, אינן מערערות את התמונה הברורה העולה מכלל הראיות והיא - כי נאהי ירה לכיוונם של סיף, סוהיל ומרואן בכוונה לפגוע בהם, או במי שעומד בסביבתם.

התופעה של סתירות בעדויות - לעיתים שוליות ולעיתים אף מהותיות יותר, קיימת גם בדברי עדים ניטראליים שאין להם כל אינטרס בענין עליו הם מעידים. סתירות כאלה ואחרות ואף סתירות מהותיות בדברי אנשים דוברי אמת נובעות מסיבות "אובייקטיביות" ובכללן - מיקום שונה של העדים, אשר כל אחד מהם צפה באירוע מזווית שונה, מכך שכל אחד מהעדים רואה את האירוע מזווית אחרת ומפנה מבטו, בנקודת זמן כזו או אחרת, לכיוון אחר וכיוצ"ב.

לא בכדי נאמר, לא אחת, כי דווקא עדויות זהות יתר על המידה, מעידות על כך שהעדים תיאמו עדויותיהם.

מדובר בדברים שאין אנו מודעים להם בעת התרחשותם ולאחר מכן - כאשר נדרשים אנו לשחזר את האירוע, יושפע השחזור, אף ללא מודעות שלנו לכך, מתשומת הלב שנָתַנּו (או לא נָתַנּו), לפרט כזה או אחר, לכך שהפנינו מבטנו לכאן או לכאן, בזמנים שונים של ההתרחשות, מכך שהתמקדנו בפרטים כלשהם ולא שמנו לב לפרטים אחרים ועוד, ואף יושפע מטבעה של ההתבוננות האישית ומטבעו ומגבלותיו של הזיכרון האנושי, אשר חלקו מורכב מדברים שראינו ושמענו וחלקו מ"השלמות", בלתי מודעות, שנעשות על ידינו, לעיתים מתוך מחשבה חוזרת על פרטי האירוע, לעיתים מתוך דברים ששמענו לאחריו, או ממסקנות שאנו מסיקים, שלא במודע, אשר הופכות, בזיכרוננו, לעובדות אותן חווינו, כביכול, בפועל.

טבעי הוא, שככל שהאירוע מלחיץ יותר, מפחיד יותר וקיים בו אלמנט של סיכון בריאותו או חייו של העֵד, כך יקשה יותר על העד, לאחר מכן, לשחזר את האירוע במדויק וקרוב לוודאי שנמצא בדבריו אי דיוקים רבים ומהותיים יותר.

61. אין בכך כדי לומר, שלא ניתן כלל לסמוך על דברי עדים, אלא, כי בבוא ביהמ"ש להעריך את הראיות, עליו ליתן דעתו לסתירות ולא להתעלם מהן, אולם לא בהכרח יש ליתן להן משקל מכריע.

בבחינת כלל הראיות והערכת האמת שבגרסה זו או אחרת, לרבות בבחינת סתירות בין העדים, יש ליתן את הדעת, בין היתר, להיגיון הפנימי והחיצוני של הגרסאות השונות, בשים לב למהות האירוע, לנסיבותיו, לכלל העדויות והראיות שהובאו ולתמונה הכללית העולה מהן.

על ביהמ"ש לבחון את כל הראיות שהובאו בפניו ולבחון את הסתירות בדברי העדים בהתייחס למהות האירוע, לנסיבותיו ולכלל הראיות שהובאו בפניו.

סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע, כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" ובתי המשפט קבעו, לא אחת, כי אמירות לא אמינות, סתירות או אף שקרים בדבריו של עד, אינם מאיינים, בהכרח, את כל עדותו וכי ביהמ"ש רשאי לדחות חלק מעדותו של עד ולקבל את חלקה האחר, כמובן - תוך הפעלת משנה זהירות בבחינת ההסבר לכך ובבחינת העדות בהתייחס לכלל הראיות.

62. לא אחת נתקלים אנו בעדים אינטרסנטיים, הנוטים להפריז בדבריהם, להיות נחרצים יותר ו"לסדר" את דבריהם באופן העולה בקנה אחד עם מטרתם. עם זאת, גם כאשר עד משקר, על מנת להרחיק עצמו, או מי מבני משפחתו, ממעשים אשר יפלילו אותם, אין בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לכל עדותו ואין בכך, כדי להעיד, בהכרח, על כך שגרסתו לגבי חלקים אחרים של האירוע איננה אמת.

גם כאשר קיימות סתירות שלא ניתן ליישבן והן מפחיתות ממשקל עדותו של העד, אין בהן, בהכרח, כדי לאיין את גרעין האמת אשר בגרסתו. ראו: ע"פ 5/10 ח'אלד מוסא נ' מדינת ישראל, (2.5.2012) וכן ע"פ 3/10 רפי אוחנה נ' מדינת ישראל, (27.12.2012), בו הפנה ביהמ"ש העליון לדברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 314 (1994):

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם ובמיקשה אחת. ... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם".

עוד ציין ביהמ"ש, כי:

"עקרון זה חוזר ונזכר בפסקי דין רבים של בית משפט זה (ראו, למשל, ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-21 לפסק דינו של השופט י' עמית (לא פורסם, 14.3.2012); ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 94 ואילך לפסק דינו של השופט י' דנציגר (לא פורסם, 7.9.2010))."

ראו גם דברי כבוד השופט עמית בע"פ 511/11 סאלח מריסאת נ' מדינת ישראל, (14.3.2012):

"כל שופט בערכאה דיונית, מכיר את התופעה של עדים טועים, ואפילו עדים המשקרים במידה זו או אחרת, מבלי שיש בכך כדי לאיין את גרסתם בליבה העיקרית של הדברים. מה מביא עד לשקר או לומר דברים לא נכונים? הנושא ראוי למחקר בפני עצמו והסיבות לכך רבות ומגוונות ולא אתיימר למצותן: יש שהעד אינו זוכר וטועה בתשובתו; יש שהעד מבקש לרצות את השואל או להוכיח כי הוא יודע את כל התשובות, ולכן הוא מספר גם על דברים שלא ראה במו עיניו; לעיתים מתערבבים הדברים שראה העד עם דברים ששמע מאחרים במועד מאוחר יותר; לעיתים העד משקר כדי להרחיק ממנו חשד שהוא משקר בדברים אחרים, או כדי להרחיק ממנו חשד שתיאם את עדותו עם אחרים או שמקור ידיעתו הוא מאחרים; לעיתים העד משיב באופן לקוני, מבלי לטרוח להבהיר דבריו אם כדי להסתיר דברים שאינם קשורים לנושא המשפט, אם מתוך חשדנות בסיסית ואם מתוך מגמה של "לחסוך במידע"; יש והעד סר פנים וזועף, בשל החקירה המכבידה עליו או שמכעיסה אותו מאחר שמפקפקים ביושרו. קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של 'פלגינן דיבורא'."

63. בענייננו - נטו העדים מטעם שני הצדדים, "לחדד" את דבריהם בנוגע למשפחה היריבה ו"לטשטש" ואף להסתיר את אשר ראו ושמעו בנוגע לבני משפחתם הם. חלק מהעדים שיקר, במכוון, לעיתים מתוך רצון להגן על "הצד שלו", לעיתים בשל חוסר רצונו להיות מעורב, לעיתים בשל לחצים שהופעלו עליו.

כך, עדים רבים מבני משפחת פאעור-בוקאעי טענו שהם לא ראו כלל את אנואר במקום, או לא ראו אותו יורה ואילו בני משפחת שחיבר טענו שהם כלל לא ראו את נאהי במקום ובוודאי לא ראו אותו יורה.

חלק מהסתירות עליהן הצביעו הסנגורים המלומדים, אשר עשו עבודה יסודית ומעמיקה, לאו סתירות הן, חלק מהסתירות הקיימות שולי וחלקן מהותי אך ניתן להסבר, כזה או אחר, הנובע מחומר הראיות, כפי שפורט לעיל וחלקן לא ניתן להסבר, אלא בטיבו של האדם וזכרונו ובנסיבות הקשות של האירוע.

דברים אלה שנאמרו כאן, יפים, כמובן, גם לענין הסתירות שנתגלו בעדים שהתייחסו לחלקו של אנואר באירוע ולמיוחס לו.

64. לאחר שבחנתי, בקפידה, את עדויות העדים, תוך שנתתי דעתי לכל האמור לעיל וחרף הסתירות, שלמהותיות ביניהן התייחסתי במובחן ובמפורט ואף לאחר שבחנתי את גרסתו של נאהי, הראיות שהובאו על ידו וטענותיו, לא נותר ספק בלבי שנאהי ירה כאמור.

גרסת נאהי -

65. נאהי טען, בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 27.1.09 (ת/34), שהוא כלל לא היה במקום. לדבריו, הוא הלך מוקדם לישון ואשתו העירה אותו ואמרה לו שהיה פיצוץ. הוא התעורר, יצא למרפסת וראה את הוריו ואת אחיו חסן ואנשים נוספים צועקים. לדבריו, בשלב זה לא היו יריות, אך בעודו מתלבש, שמע יריות וכן שמע את בן אחיו, חמודי פייסל דופק בדלת ביתו. הוא לא ראה אותו אך שמע את קולו. לאחר מכן ירד מביתו והלך להוריו, מרחק 150-200 מ' משם ועוד לפני שהגיע לפינה (לידה נפגע רפעאת), ראה את רפעאת שוכב על הרצפה ועל ידו אחמד פייסל ומוחמד סאלח שחיבר. את רפעאת לקחו לבי"ח והוא עצמו נסע לביה"ח באוטו של הוריו (עמ' 991-994).

נאהי טוען, שהוא כלל לא היה בכל האירוע שהתרחש ליד בית ראש המועצה, אלא בביתו, כי הוא לא ירה בנשק וכי אין הוא יודע מדוע אנשים רבים, שאת שמותיהם אמרו לו בחקירתו השניה (ת/36), אומרים שהוא ירה.

אינני מאמינה לגרסתו של נאהי.

66. תיאור הפעולות, כפי שתיאר נאהי במשטרה, ופרקי הזמן הנובעים מתיאור זה, אינם עולים בקנה אחד עם לוח הזמנים של האירוע כולו, החל מהיריות הראשונות שנורו ועד לירייה שפצעה את רפעאת ועם טענתו לפיה הוא הגיע למקום בו רפעאת נפגע, לאחר שהוא כבר נורה.

מהודעותיו במשטרה (תמליל ת/34ב) עולה (אם כי הדבר לא נאמר במפורש), כי עבר זמן קצר מאד, מאז שאשתו העירה אותו ועד שהוא ירד למטה וראה את רפעאת פצוע. לדבריו, שם (בעמ' 2): "... כשהתחלתי ללבוש את הבגדים ודפקו לי על הדלת אז שמעתי קולות ירי והסתובבתי והלכתי להורים שלי" (מרחק הליכה של 100-150 מטרים מביתו).

הסבר נאהי לעלילה -

67. טענת נאהי, לפיה כל עדי התביעה, אשר טוענים שראו אותו יורה (או ששמעו את פאתן צועקת לאנואר שיזהר כי נאהי יורה), כולל חמדוני, שהובא כעד מטעמו, משקרים ומעלילים עליו עלילה, אינה אמינה, אינה סבירה וסותרת את הראיות שהובאו.

נאהי אמר שהוא איננו יודע להגיד למה יעלילו עליו ושאין שום סיבה אחת בעולם, שיגידו עליו שהוא ירה. מעבר לכך הסביר, שמעלילים דווקא עליו, על אף שהוא כלל לא היה במקום, מאחר שהוא מנהיג, הוא אדם חזק בכפר, יש לו כבוד וקשה להם לראות אדם מצליח בחיים. נאהי אישר שאין לו סכסוך עם מישהו ממשפחת פאעור (עמ' 1001) או עם סיף (עמ' 1035). הוא אישר שכל שִבְעַת אחיו הם כמוהו (מהבחינות שצוינו על ידו), אך טען ש"לקחו" אותו ואת זידאן, ראשית כל מאחר שנאהי זה שם יחידי בכפר וכן מאחר שמבין האחים, הוא החזק ביותר מבחינה כספית.

סיבות נוספות, שהובאו על ידו הן, שהוא תומך בפייסל (עמ' 997). לדבריו הוגשו נגדו תלונות רבות במשטרה, שהוא מאיים ורוצה להרוג את עפו. עוד טען, כי אנואר עצמו התלונן עליו בביטוח לאומי, אולם בחקירתו הנגדית בביהמ"ש הוא הודה, שהוא אינו יודע שאנואר התלונן עליו, אלא הוא הסיק זאת מכך שאנואר התלונן על אחיו עלי (עמ' 998+1000) והוסיף, כי העדים שהפלילו אותו רוצים להגן על עצמם, היינו - על הצד של אנואר (עמ' 1082-1084), טענה שלחוסר סבירותה כבר התייחסתי לעיל.

כל " הסבריו" של נאהי וכל האפשרויות שהועלו על ידו, אינם מצדיקים בחירה דווקא בו, במיוחד כאשר, לטענתו, הוא לא היה כלל באירוע, שהרי הרבה יותר טבעי היה לבחור מישהו שכן היה במקום, כגון זידאן, עלי שחיבר, או אחרים מבני משפחת שחיבר (ואין חולק שרבים מהם היו במקום). למעשה, הרבה יותר טבעי ומתבקש היה לבחור בפייסל, ראש המועצה הקודם, אשר הערעור שהגיש על תוצאות הבחירות היה הגורם לתחילת האירוע.

חשוב לציין, כי בחירה באדם שכלל לא היה במקום גוררת אחריה סיכון שלאותו אדם יהיה אליבי מוצק לעת האירוע ומדוע זה ייקחו "המעלילים" סיכון שכזה, כאשר בידם לבחור "קרבן", מבין האנשים שהיו במקום?

68. זאת ועוד - בעדותו בביהמ"ש (עמ' 1042), העלה נאהי, לראשונה, גרסה, לפיה סיף כלל לא נפגע מירי אלא מאבן (קרמיקה, דווקא), שזרק עלי פייסל שהוא בן אחיו של נאהי ואמר שהדבר נודע לו כאשר הוא יצא מהמעצר. בניגוד לגרסת נאהי, לפיה האבן שנזרקה על סיף היתה קרמיקה, עלי פייסל עצמו לא ידע לומר איזו אבן הוא זרק וסבורה אני שנאהי ציין קרמיקה, דווקא, היינו - אבן בעלת שוליים חדים, על מנת "להתאים" את הטענה שסיף נפגע מאבן ולא מירי, למראה הפצע על מצחו של סיף ולתיאור הפצע בתיעוד הרפואי.

לדברי עלי פייסל, בעדותו בביהמ"ש, הוא שמע את הפיצוץ ורץ לראות מה קורה. הוא הלך עד ליד ביתו של מחמוד בוקאעי, שם קילל וזרק אבנים ופגע בסיף וכן בעפו זיקי ואז התחילו היריות מהצד של פאעור (עמ' 2025-2026). לדבריו, הוא ברח והסתתר, כ- 15-20 דקות, מאחורי החומה של בית הקברות הקטן, כאשר כל אותו זמן היו יריות.

מעבר לכך שהוא זרק את האבן, העֵד לא יכול היה לספק פרטים, באשר לנסיבות זריקתה. לדבריו, הוא לא ראה במקום, לא את סוהיל, לא את אנואר, לא את מרואן, לא את נאהי, לא את זידאן ולא את הייתם. מכל מי שהיה במקום הוא זיהה רק את סיף ואת זיקי פאעור, בהם פגע, לטענתו (עמ' 2032). בנוסף, הוא לא יכול היה לומר איזו אבן הוא זרק, לא מי לקח את סיף לאחר שנפצע, הוא לא שמע את פאתן צועקת ולא יכול היה להסביר איך פאתן לא ראתה אותו. בנוסף, למרות שהעד אישר שסיף מכיר אותו היטב, הוא לא יכול היה לתת הסבר משכנע לשאלה מדוע סיף אמר שנאהי פגע בו ולא אמר שעלי פייסל פגע בו וטען שאולי סיף לא ראה מי פגע בו. הוא גם לא יכול היה לתת הסבר משכנע לשאלה איך איש מכל העדים לא סיפר במשטרה שהוא זה אשר פגע בסיף וטען שאולי הם לא רצו לערב אותו.

69. עלי פייסל סיפר, שבמשך שלוש השנים שעברו מאז האירוע, הוא לא אמר דבר לאיש, על כך שהוא זה שפגע בסיף, פרט לבן דודו ת'אהר, לוֹ הוא סיפר, כמה ימים לאחר האירוע, שהוא היה זה שפגע בסיף, אבל ביקש ממנו שלא יאמר דבר (עמ' 2035). לדבריו, כשבוע שבועיים לפני עדותו פנה אליו פייסל ואמר לו שהוא רוצה שיעיד.

דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי נאהי, אשר העיד שכבר כאשר הוא יצא מהמעצר אנשים דיברו על כך שעלי פייסל היה זה שפגע בסיף והם אף סותרים את עדותו של פייסל לפיה עלי בא אליו, כמה ימים לאחר המעצר של נאהי, וסיפר לא שהוא זה שפגע בסיף (עמ' 1753).

דבריו גם סותרים את דבריו של זיקי עפו פאעור, אשר אמר בהודעתו במשטרה, שטארק היה זה שזרק עליו אבן ופגע בו.

70. כאמור, נאהי העיד שאחרי שהוא יצא מהמעצר, הוא שמע שסיף נפגע מחתיכת קרמיקה שזרק בן אחיו, עלי (עמ' 1042) ולדבריו, כולם דיברו על זה (עמ' 1045). בנסיבות אלה לא ניתן שלא לתמוה, הכיצד נאהי, אשר הוחשד והואשם בירי, לא סיפר על כך למשטרה, כיצד גרסה זו לא עלתה מפי איש מעשרות העדים שנחקרו במשטרה, כיצד איש "מהצד" של נאהי אשר שמע, לגרסת נאהי, שעלי פייסל הוא זה שפגע בסיף לא הלך לומר זאת למשטרה וכיצד עלי פייסל עצמו לא הגיע מיוזמתו למשטרה לספר זאת.

לדברי עלי פייסל, הוא לא סיפר דבר ולא הלך למשטרה כי פחד להסתבך. עוד אמר, שהוא ידע שהמשטרה תבדוק את הפצע ותראה שזה לא פצע ירי, אלא פצע מאבן. עם זאת, טען, שהוא לא עקב אחר החקירה או אחר המשפט, כדי לראות אם אמנם כך נעשה (עמ' 2052-2053). גרסה זו תמוהה ביותר ואינני נותנת בה כל אמון. אין לי כל ספק שעלי פייסל ידע (שהרי כל הכפר ידע והוא קרוב משפחה ישיר של נאהי) שדודו נאהי נעצר, שהוגש נגדו כתב אישום ושהוא הורחק מהכפר לתקופה ארוכה, באישום שהוא ירה בסיף, שהוא אישום חמור הרבה יותר מזריקת אבן.

לא מתקבל על הדעת, שעלי פייסל לא יפנה למשטרה, לכל הפחות לאחר הגשת כתב האישום, ויספר שהוא פגע בסיף, בידעו שהדבר יכול לחלץ את דודו מאישום חמור בהרבה ולא מתקבל על הדעת שאיש לא יאמר זאת למשטרה. עוד פחות מתקבל על הדעת שנאהי עצמו לא יאמר זאת למשטרה ובמקום זאת יבחר לנהל משפט ארוך, תוך סיכון להרשעתו בעבירה חמורה. ואמנם, נאהי לא יכול היה להסביר, הכיצד איש לא אמר על כך דבר למשטרה ואף לא מדוע הוא עצמו לא עשה זאת ומדוע הוא אפילו לא דיבר על כך עם אחיו חסן, אביו של עלי פייסל (עמ' 1048).

71. כאמור - לא נתתי כל אמון בגרסתו של עלי פייסל ואין לי כל ספק שגרסתו המאוחרת והכבושה, שהושמעה, לראשונה, בישיבת יום 6.9.2011, הרבה לאחר שמיעת עדותם של סיף, של פאתן ושל שאר עדי התביעה (אשר לא נחקרו כלל על כך), הומצאה על ידי נאהי (או מי ממקורביו), רק לקראת עדותו של נאהי בנסיון לחלץ את נאהי מהאישום נגדו. זה גם ההסבר היחיד האפשרי לכך שגרסה זו של עלי פייסל לא הוצבה, ע"י ההגנה, בפני עדי התביעה אשר ראו את הפגיעה בסיף ובכללם - סיף עצמו, עפו תייסיר ופאתן.

ודוק: חוסר האמון שנתתי בעדותו של עלי פייסל ובשאר עדויות ההגנה לגבי הטענה שהאבן נזרקה על ידו, אין לו דבר וחצי דבר עם האפשרות, שלא נשללה, שסיף נפגע מפגיעת אבן (אם כי לא אבן שנזרקה על ידי עלי פייסל) ולא מירי, כפי שהוסבר לעיל.

72. גרסתו של נאהי אינה עולה בקנה אחד עם לוח הזמנים שפורט לעיל, אשר על פיו וכן על פי עדויותיהם של פאתן, של סוהיל ושל אחרים, המתאימות ללוח הזמנים, לאחר הפיצוץ התחילו להיאסף אנשים משני הכיוונים, משתי המשפחות, בסמוך לבית ראש המועצה. תחילה הגיע סוהיל למקום וראה אנשים מהצד של שחיבר יורדים בשביל. הוא דיבר עם עלי שחיבר, ניסה להרגיע את הרוחות וסיכם עם עלי שחיבר, שהאנשים יחזרו למקומם. רק לאחר מכן הגיע נאהי והחל לירות.

לא ברור כמה זמן עבר מאז הפיצוץ ועד שהחלו זריקות האבנים ואח"כ היריות, אולם ברור שעברו דקות ספורות, ולוּ בודדות, עד שעלי שחיבר וסוהיל הגיעו למקום ושוחחו זה עם זה.

האירוע כולו, מהפיצוץ ועד לפגיעתו של רפעאת, ארך כ- 15 דקות, אולי דקה שתיים יותר. על רקע זה גרסתו של נאהי, כפי שנמסרה במשטרה, איננה יכולה להיות נכונה, שכן מגרסתו זו עולה שעבר זמן קצר בלבד (נראה שלא יותר מדקה שתיים), מאז שאשתו העירה אותו ועד שירד למטה וראה את רפעאת פצוע.

לפיכך, נאהי, אשר הבין שגרסתו במשטרה אינה מתיישבת עם האירועים ועם לוח הזמנים, עשה בביהמ"ש ניסיונות "למשוך" את הזמן שעבר מאז הפיצוץ ועד שאשתו העירה אותו.

73. בניסיון "למתוח" את הזמן שבין הפיצוץ ועד שאשתו של נאהי העירה אותו, הביאה ההגנה, בנוסף לאשתו של נאהי, עוד שני עדים - מוחמד פייסל שחיבר ושחיבר שחיבר, אשר למעשה לא ראו דבר מהאירוע ונראה שהסיבה היחידה להבאתם היתה לצורך תמיכה בגרסתו של נאהי, בביהמ"ש, לגבי לוח הזמנים:

מוחמד פייסל שחיבר (להלן: "חמודי"), שהעיד בישיבת יום 8.9.11, טען בעדותו בביהמ"ש, שכאשר נשמע הפיצוץ הוא ישב בסוכה שליד ביתו והכין חגורה לכלב (עמ' 1136). לטענתו, הוא לא יצא מהסוכה כדי לברר מה קורה, אלא המשיך לשבת ורק לאחר ששמע צעקות הלך להעיר את המשפחה.

דא עקא, שבהודעתו של חמודי במשטרה (נב/15), אין כל זכר לסוכה, לחגורה של כלב, או להשתהות כלשהי. שם סיפר חמודי, שהוא שמע רימון מתפוצץ כשהוא היה ליד ביתו, הלך לחצר מאחור, שם ראה הרבה אנשים ואז עלה לביתו של נאהי, שאמר לו שהוא מתלבש ובא.

ההתנהגות שתוארה על ידי חמודי בביהמ"ש, לפיה על אף ששמע פיצוץ לא יצא מיד כדי לראות מה קרה איננה מתקבלת על הדעת. מדובר בגרסה כבושה, שלא נתתי בה כל אמון. כאמור - נראה, כי גם סיפור הסוכה והחגורה של הכלב הומצאו על ידי העד בניסיון "למשוך", זמן מאז הפיצוץ ועד שהוא הקיש על דלתו של נאהי, בניסיון לספק לנאהי אליבי כלשהו לגבי מועד הירי והפגיעה בסיף.

זאת ועוד - בביהמ"ש העיד חמודי, שמאז הפיצוץ ועד שהקיש על דלת ביתו של נאהי עברו כעשר דקות ורק לאחר שהקיש על הדלת הרבה זמן נאהי שאל אותו מה קרה ואמר לו שהוא מתלבש ובא (עמ' 1137) ובהמשך עדותו אמר, כי מרגע הפיצוץ ועד שהוא ראה את המנוח עברו 20-25 דקות (עמ' 1162). פרקי זמן אלה אינם עולים בקנה אחד עם הודעתו במשטרה, אשר על אף שלא מצוינים בה זמנים, לא עולה ממנה, כאמור, השתהות כלשהי. לא בכדי טען חמודי, שהוא דפק בדלת הרבה זמן. מדובר בניסיון נוסף להרוויח זמן, שהרי לא היתה לו כל סיבה לעשות זאת שכן בני הבית היו ערים, מה גם שנאהי ואשתו לא טענו שהוא הקיש בדלת זמן רב.

בנוסף, עדותו של חמודי, לפיה עברו 10-15 דקות, מאז שהוא הקיש על דלת ביתו של נאהי ועד שהוא ראה את רפעאת פצוע, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של נאהי עצמו, בביהמ"ש. נאהי אמר בעדותו, כי מאז שחמודי (אחיינו של מוחמד פייסל שחיבר) דפק בדלת ביתו ועד שהוא התלבש וירד עברו 2-3 דקות בלבד (עמ' 995).

לאור האמור בהודעתו במשטרה לא היתה לנאהי ברירה אלא לומר כך, אולם, כאמור, במהלך ניהול המשפט, נעשה על ידו ניסיון "למתוח" את הזמן שבין הפיצוץ לבין הזמן בו הקיש חמודי על דלת הבית, הן באמצעות טענה לפיה לקח זמן עד שאשתו העירה אותו והן באמצעות הטענה כי חמודי הקיש בדלת ביתו זמן רב לאחר הפיצוץ.

העד השני הוא שחיבר שחיבר (להלן: "שחיבר"), שהוא אחיו של המנוח ובן דודו של נאהי, העיד שהוא יצא מביתו 4-5 דקות לאחר הפיצוץ, נסע ברכב, ביחד עם מוחמד שחיבר, למקום האירוע (נסיעה קצרה ביותר). בהגיעם למקום זרקו אבנים על רכבם ולכן הוא עצר את הרכב והם המשיכו רגלית (עמ' 1113). לדבריו, שניות אחרי שירד מהרכב אמרו לו שאחיו רפעאת נפצע. ביחד עם אחרים הרים אותו לאמבולנס (עמ' 1114). את נאהי הוא לא ראה ליד המנוח (עמ' 1130).

לוח הזמנים אותו מציין העד עומד בסתירה מוחלטת להודעות שנמסרו למשל"ט ולקריאות לאמבולנסים כפי שפורטו לעיל (ולמעשה - גם בסתירה לעדותו של חמודי בביהמ"ש) ולא ניתן לקבל את דבריו.

74. גם בעדותה של הגב' מאואה שחיבר, אשתו של נאהי (להלן: "מאואה" או "אשתו של נאהי"), אין כדי להועיל לנאהי.

גם מאואה, אשר לא מסרה הודעה במשטרה, ניסתה, בעדותה בביהמ"ש, "למתוח" את הזמן שעבר מהפיצוץ ועד שהעירה את נאהי. מאואה העידה, שהיא שמעה את הפיצוץ (עמ' 1125 לישיבת יום 13.9.12), אבל מאחר שלא היתה בטוחה מהיכן הפיצוץ, היא העירה את נאהי רק אחרי שווידאה שהבעיה אצלם, על ידי כך שפתחה את התריסים ויצאה למרפסת (עמ' 1134-1135). עוד אמרה, כי עבר זמן עד שנאהי התעורר ועד שחמודי הקיש בדלת (עמ' 1136).

אינני מאמינה לגרסה זו, שאיננה סבירה, בין היתר לאור כך שמדובר בפיצוץ בשעת לילה ולאור קרבת מקום הפיצוץ לביתו של נאהי ואף לאור עדותו של נאהי, לפיה אשתו היתה נרגשת ומפוחדת כשהעירה אותו (עמ' 1110-1011). בין כך ובין כך, גם אם אשתו של נאהי היתה יוצאת למרפסת לפני שהעירה את נאהי, הרי לאור ההתקהלות והמהומה במקום, ברי שלא היה צריך יותר מכמה שניות על מנת לוודא שהפיצוץ אירע ממש ליד ביתם וקשור למשפחתם. לפיכך, לא ייתכן שנאהי הגיע לחצר של פייסל רבע שעה, או אף 10 דקות לאחר הפיצוץ.

לדברי מאואה, כשחמודי הקיש בדלת נאהי התעורר והתלבש ושניהם ירדו למטה אבל היא נשארה במקום עם הנשים, לא הלכה לחצר של פייסל ולא שמה לב אם נאהי נשאר או הלך (עמ' 1127). היא לא ציינה שרפעאת נפגע, או מתי נפגע ואמרה שהיא איננה יכולה לאמוד את הזמנים (עמ' 1124). למעשה לא ניתן לדעת דבר מעדותה, פרט לכך שהיא אמרה, שעבר זמן כלשהו (לא ברור כמה), מהפיצוץ ועד שהעירה את נאהי.

לוּ גרסתו של נאהי, לפיה הוא ירד מביתו בעוד הוא שומע את היריות שפגעו במנוח והוא הגיע לפינה, סמוך למנוח כאשר המנוח כבר שכב על הכביש, היתה נכונה, הייתי מצפה שאשתו תגיע למשטרה ותספר שעד אותו זמן נאהי היה בביתו. לכאורה, בעדותה יש אליבי לנאהי לגבי המועד בו נפגע סיף, שהרי לוּ היתה אמת בדבריה, ברי שבעת שסיף נפגע נאהי כלל לא יכול היה להיות ליד בית ראש המועצה.

סבורה אני, שאשתו של נאהי העירה אותו מיד לאחר ששמעה את הפיצוץ, הם יצאו למרפסת לראות מה קורה ונאהי הבחין שהפיצוץ (שהעלה עשן) הוא בחצר של פייסל. לפיכך, התלבש במהירות, נטל נשק וירד בשביל לעבר בית ראש המועצה. בפרק הזמן שלקח לנאהי להתעורר (אם אמנם ישן), להתלבש ולהגיע למקום, הספיקו סוהיל ועלי שחיבר להגיע למקום מבתיהם שלהם ולדבר ביניהם ואז הגיע גם נאהי והחל לירות, כפי המתואר לעיל. התרחשות זו מתאימה לעדויות עדי התביעה, המפורטות לעיל וללוח הזמנים, העולה בקנה אחד עימן.

סופו של דבר - האליבי של נאהי לא הוכח ואף הופרך לאור לוח הזמנים בו מדובר, כמפורט לעיל. כידוע, אליבי שהופרך, מהווה ראייה מסייעת והוא "הופך לרועץ לנאשם"- ע"פ 6217/98 - אלכס דניארוב נ' מדינת ישראל .(23.12.1998); ע"פ 70/87 - אליהו דהן ואח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מא(3), 113.

"ניסיון להדיח עד" - מוהנד בוקאעי -

75. לפני סיום חלק זה אומר, כי נעשה על ידי הצד של פאעור, נסיון להראות, שבני משפחת שחיבר ניסו להדיח את עד התביעה מוהנד בוקאעי (להלן: "מוהנד"), אשר היה רשום ברשימת עדי התביעה, אך בסופו של דבר המאשימה ויתרה עליו והוא הובא כעד מטעם אנואר.

עו"ד ברזני טוען, כי לא היה כל נסיון הדחה וכי מוהנד ניסה לביים "הדחה" בנסיון של הצד של פאעור, ליצור "משקל נגד" להדחות הנטענות נגדם בעניינם של מחמוד ח'טיב ומוחמד סובחי - ענין אליו אתייחס בפרק הנוגע לאנואר (ראו להלן מסעיף 88 ואילך).

76. בהודעתו במשטרה (נא/67) סיפר מוהנד, שכאשר הוא הגיע לכיוון ביתו של ראש המועצה, הוא ראה את סיף תופס את מצחו, ממנו זלג דם רב ושמע אותו צועק: "נאהי ירה בי במצח". הוא הסתכל לכיוון הכביש וראה את נאהי, סמוך לכלי הרכב שחנו ליד בית ראש המועצה, כשהוא יורה באקדח שהחזיק בידו. הוא פחד וגרר את סיף מאמצע הכביש לעבר העליה (לכיוון ביתו של עפו) ושם פגש את אנואר שביקש ממנו להביא מגבת והם לקחו את סיף ליד ביתו של עפו פאעור, משם פונה סיף באמבולנס.

בעדותו בביהמ"ש חזר מוהנד על הגרסה שמסר במשטרה והוסיף וסיפר, שבחודש אוקטובר 2010 פנה אליו אחיו תייסיר בוקאעי (להלן: "תייסיר בוקאעי") וסיפר לו שפייסל ביקש ממנו לשנות את עדותו, תמורת תשלום "וללכת לכיוון נאהי שחיבר" (עמ' 2867). לטענתו, בכל פעם שהוא היה מגיע לשכונה, פייסל ובנו מוחמד היו מבקשים ממנו לשנות את עדותו. הוא סיפר על הניסיונות לגרום לו לשנות את עדותו, לאחיו אדיב בוקאעי, שנתן בידיו מכשיר הקלטה, בו הוא הקליט שיחות עם בני משפחת פייסל. הוגשה בענין זה הודעה/תלונה שמסר למשטרה ביום 8.2.11 (נא/68).

עוד סיפר מוהנד, כי מוחמד פייסל נתן לו כסף להוצאות הנסיעה, כאשר היה צריך לנסוע לפרקליטות, לשיחת הכנה לקראת עדותו. לדבריו, הוא הגיע לפרקליטות ורצה למסור חומר, אך לא רצו לקבל אותו ממנו.

77. אינני רואה מקום להידרש לפירוט הראיות שהובאו בענין ביקור זה בפרקליטות ולטענות שהועלו בקשר לכך - בין היתר בשאלה אם הוזמן או לא הוזמן, מתי הוזמן, היה שם או לא היה שם, עם מי דיבר ומה נאמר לו, הניסיון להציג זימון ישן לפרקליטות כזימון הרלבנטי למועד בו בוצעו ההקלטות, מועד ביצוע ההקלטות מול המועד בו נטען שהגיע לפרקליטות וכו', ואומר רק, כי נראה שאכן היה ניסיון, מהצד של פאעור, לביים הדחתו של מוהנד על ידי הצד של שחיבר - ניסיון שלא צלח.

אמנם, לא הוכחו תנאי קבילות ההקלטות, אולם גם לוּ היו מוכחים תנאי הקבילות, לא הייתי רואה להסיק מסקנה כלשהי, לחובת נאהי, מהאמור בהקלטות, שכן אין בתוכן השיחות את אשר מבקש עו"ד סבן לשמוע בו. בנוסף, ממילא העדים הרלבנטיים שנשמעים בהקלטות - מוהנד ופייסל, אישרו את השיחות ואת תוכנן, כך שניתן להתייחס לאשר נאמר בהן.

שמיעת הדיסק של ההקלטות (נב/20), עליו הועתקו השיחות שהוקלטו בין מוהנד לבין פייסל ובנו מוחמד פייסל שחיבר (שהוגש על ידי עו"ד סבן) ועיון בתמלילי השיחות (נב/21 עד נב/23) מעלים, כי הגם שנעשתה פניה, לכאורה אסורה, למי שרשום בכתב אישום כעד תביעה (לאחר מכן התביעה ויתרה על עדותו והוא זומן כעד הגנה מטעם אנואר), ספק אם ניתן לראות בתוכן השיחות הדחה של העד לשנות את גרסתו. אמנם, לכאורה, ניתן להבין מהשיחות, שהיה תכנון שהעד יאשר, בשיחה בפרקליטות, את מה שאמר במשטרה ולא יוסיף על כך ואף לא ניתן לשלול שהיתה כוונה שלפני עדותו בביהמ"ש, פייסל יאמר לו מה להגיד, אך לא היה לכך כל המשך ולא הוכח שכך נעשה.

בהקלטה שומעים את מוהנד שואל את מוחמד פייסל שחיבר, בנו של פייסל, מה עליו לומר אם שואלים אותו בפרקליטות מה הוא ראה ומה הוא עשה. מוחמד משוחח עם אביו פייסל ושואל אותו מה לענות ואומר למוהנד שאביו ידבר איתו. לאחר מכן, בשיחה נוספת, נאמר למוהנד, שאם יגידו לו במשטרה "אמרת כך וכך", שישיב: "בסדר" ונאמר לו עוד: "זה מה שיש לך ... רק כך הבנת לא יותר ולא פחות...".

מוהנד מסכם את הפגישה כך: "... כן כן בסדר, הם יגידו לי מה אני אמרתי. אני אגיד להם טוב בסדר ולפני המשפט דודי אבו אחמד (הוא פייסל) יתקשר אליי ויגיד לי כך וכך מה לדבר בדיוק".

מהשיחה שהוקלטה בין מוהנד לבין פייסל עולה, שפייסל אינו אומר למוהנד מה לומר, אלא הוא שואל את מוהנד מה יש לו (למוהנד) להגיד וכך הוא אומר לו: "מה שראית אמרת, מה נדבר עוד?" מוהנד משיב לו: "אני יודע מה? מה אתה רוצה לדבר בטלפון יעני?" ופייסל משיב לו: "לא אני לא רוצה לדבר".

ערה אני לדברי מוהנד לפיהם, בשל בעיות טכניות לא הוקלטו כל השיחות, אולם לא ברור כיצד זה כל מה שהוקלט, שכן לוּ דברי מוהנד בעדותו, לפיהם בכל פעם כשהגיע לשכונה היו מנסים לשכנע אותו לשנות את עדותו, היו נכונים, סביר שהיה מצליח להקליט שיחות משמעותיות יותר. מכל מקום, לאור כך שזה כל מה שהוקלט הרי, על אף שמהדברים שהוקלטו עולה שפייסל ובנו שוחחו עם מוהנד בקשר לעדותו הצפויה במשפט, לא עולה מהשיחות נסיון להשפיע על מוהנד לומר דברים שונים מאשר אמר במשטרה ולא ניתן לקבל את דברי מוהנד לפיהם נעשה נסיון כזה.

על רקע זה ראוי להדגיש, שאין כל "סימטריה" בין החתמת מחמוד ח'טיב ומוחמד סובחי על תצהירים הסותרים, לחלוטין, את הודעותיהם במשטרה, אשר הפלילו את אנואר בירי ובין השיחות עם מוהנד.

לא למותר לשוב ולציין, כי בסופו של דבר, חזר מוהנד בביהמ"ש על גרסתו במשטרה, אשר מצביעה על נאהי כמי שירה בסיף.

78. סופו של דבר - לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי נאהי ירה לעבר הצד של פאעור ולעבר האנשים שהיו בצד זה ובכללם - סוהיל, מרואן, סיף, חמדוני ואחרים, בכוונה לפגוע בהם או במי מהם ובכך עבר עבירות של החזקה ונשיאה של נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין. מנגד - קיים ספק סביר, אם הירי שירה נאהי אמנם פגע בסיף ולפיכך אני מזכה את נאהי מעבירה על סעיף 329(1).

הראיות נגד אנואר :

79. כאמור, רפעאת נורה לקראת סיומו של האירוע, ירייה אחת, אשר גרמה למותו.

תמצית גרסתו של אנואר היא, כי הוא לא החזיק נשק ולא ירה כלל וכי משפחת שחיבר החליטה להעליל עליו עלילה.

לפיכך ועל פי נסיבות האירוע, יש להשיב, בעניינו של אנואר, על שתי שאלות.

האחת - האם אנואר ירה לכיוון ביתו של שחיבר, שבקרבתו היו, אותה שעה, בני משפחת שחיבר ומקורביהם וביניהם רפעאת.

השניה - אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית - האם רפעאת נפגע מהירי שירה אנואר, או שמא קיימת אפשרות שהוא נפגע מירי שירה אדם אחר.

בהקשר לכך יש לציין, כי במהלך המשפט נרמז, שרפעאת נפגע מירי אשר נורה על ידי מי מהצד של שחיבר, אולם טענה זו נזנחה, למעשה, בסיכומים והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם חווה"ד הפתולוגית. ממילא לא מצאתי בטענה כל ממש, אף לא כדי הטלת ספק סביר ואומר, קצרות, כי אני דוחה טענה זו מכל וכל.

80. ראיות המאשימה, נגד אנואר, נסמכות על עדויותיהם של מספר עדים, אשר העידו כי ראו אותו יורה ברפעאת. בנוסף, מבקשת המאשימה לסמוך על התנהלותו של אנואר לאחר האירוע, על סתירות בגרסתו, לרבות ניסיונות להדיח עדים.

כאמור - טענת התביעה היא, כי אנואר ירה ברפעאת, כאשר רפעאת היה בצד של שחיבר, ליד הפינה של גדר האבן הנמצאת בצד המזרחי של השביל. נטען, כי אנואר יצא מחדר המדרגות של בית ראש המועצה, ירה בין צלחות הלוויין (אותן ניתן לראות בתמונות ת/2 ו- ת/8), חזר לחדר המדרגות ושוב יצא וירה וחוזר חלילה.

על פי השרטוט ת/22, הכולל מידות, וכן על פי חוו"ד המומחה מטעם אנואר, מר גסאן זידאני, המרחק האופקי הישיר בין המקום ממנו ירה אנואר ובין המקום בו נפגע רפעאת הוא כ- 38 מטרים.

יש לציין, שאנואר מיקם את עצמו, במקום בו נטען שעמד מי שירה במנוח, היינו - בחדר המדרגות של בית ראש המועצה, אלא שלטענתו, הוא רק הסתתר במקום, אך לא היה בידו נשק והוא לא ירה. עם זאת, ראוי לציין, כבר כאן, כי גם בענין המקום בו הוא היה מאז הפגיעה בסיף ועד הפגיעה ברפעאת, נמסרו על ידו גרסאות שונות, כפי שיפורט להלן.

הזיהוי של אנואר כמי שירה -

81. העדים שהעידו, כי זיהו את אנואר יורה הם שני בניו של עלי שחיבר - אחמד וטארק שחיבר, עלי שחיבר, זידאן שחיבר, מחמוד ח'טיב, מוחמד סובחי פאעור.

ארבעה מהם - אחמד פייסל שחיבר, טארק שחיבר, עלי שחיבר וזידאן שחיבר - מסרו את גרסאותיהם באופן מיידי, סמוך מאד לאחר האירוע.

82. אחמד פייסל שחיבר (להלן: "אחמד") סיפר, עוד בליל האירוע, בשעה 01:30, לערך, במקום האירוע עצמו, לסנ"צ חליל, כי הוא עמד ביחד עם רפעאת וראה את אנואר, במרחק של כ- 50 מ' ממנו, יורה באקדח לכיוון שלהם וכי כתוצאה מירי זה רפעאת נפל. סנ"צ חליל ערך על כך מזכר (ת/17).

עוד באותו לילה, בשעה 02:16 נגבתה מאחמד הודעה במשטרה (נב/5), בה חזר על אשר סיפר לסנ"צ חליל. מדובר בהודעה מפורטת, הכוללת את השתלשלות האירוע, שמות אנשים שנכחו במקום, תיאור של אנואר וצבע החלק העליון של בגדיו (סווטשרט בצבע בז') וכן תיאור פגיעתו של רפעאת ודבריו, כשנפגע, שנאמרו בשפה הערבית: "הלב שלי".

יש לייחס משקל לכך, שפרטים אלה נמסרו לסנ"צ חליל כבר בשטח, סמוך מאד לאחר סיום האירוע. זו, למעשה, גרסת התביעה, שסופרה גם על ידי עדים נוספים, שחלקם נחקר, גם הוא, עוד בליל האירוע. טענה לפיה מדובר בעלילה, תמיד אפשרית תיאורטית. אולם במקרה דנן, הטענה לפיה, עוד לפני שאחמד שוחח עם סנ"צ חליל, כבר הגו בני משפחת שחיבר את הרעיון להעליל עלילה על אנואר ולאחר מכן כל שאר העדים צייתו להחלטה זו וחזרו על העלילה, הינה טענה דחוקה ביותר, בין היתר, לאור הזמן הקצר שעמד לרשות בני משפחת שחיבר לרקוח את "העלילה" ולתאם את העדויות וספק רב אם, מעשית, הדבר היה אפשרי.

מכל מקום - שוכנעתי, מהראיות שהובאו בפניי, כי אין מדובר בעלילה וכי אנואר ירה לכיוון בו עמדו רפעאת ובני משפחת שחיבר, בכוונה לפגוע בהם או במי מהם.

83. בדבריו של אחמד התגלו אי דיוקים, אולם אין הם מהותיים. כך, למשל, הוא אמר במשטרה, שאנואר לבש סווטשירט בצבע בז' ואילו בביהמ"ש טען שהוא לא אמר כך ושהוא לא שם לב אם זה מעיל או חולצה. אינני סבורה שמדובר בסתירה מהותית, שכן סביר בעיניי שהעדים שצפו באירוע לא נתנו דעתם לשאלה אם הבגד שלבש אנואר הוא חולצה, סוודר או סווטשירט. גם שאר העדים, למעט אחד שאמר שאנואר לבש בגד לבן (שגם הוא צבע בהיר, שאינו רחוק מבז'), אמרו שהוא לבש בגד בצבע בז'.

כמו כן אמר אחמד במשטרה, שסביב אנואר היו הרבה אנשים, אולי 10 אנשים ואילו בביהמ"ש, כאשר נשאל אם במקום בו הוא סימן את אנואר הוא עמד לבד, השיב בחיוב ואמר, ששאר האנשים היו בכביש, או בכניסה לבית ראש המועצה. גם בכך אינני רואה סתירה מהותית. מדובר, למעשה, בתיאור של אותו מצב, תוך שימת דגש אחר, על פי השאלות השונות שהעֵד נשאל.

ראוי לציין, שדברי אחמד בענין זה, האמינים עליי, עולים בקנה אחד עם דברי עדים אחרים, כגון דבריו של טארק שחיבר (להלן: "טארק"), אשר אמר, בהודעה שנגבתה ממנו בליל האירוע, בשעה 02:52 (נב/3), שמהצד השני (הצד של אנואר), היו הרבה אנשים אבל מבין כל הקבוצה אנואר היה הכי קרוב אליהם והוא היה ליד השער של בית ראש המועצה.

סתירה נוספת, לכאורה, עליה הצביע עו"ד סבן, נוגעת לזמן הגעתו של רפעאת למקום. בפסקה הראשונה להודעתו נב/5 סיפר אחמד את אשר קרה ואמר שרפעאת היה במקום ואילו בביהמ"ש טען שכאשר הוא הגיע המנוח עדיין לא היה (כפי שאמנם עולה מעדויות אחרות שנשמעו). בביהמ"ש הסביר, כי החוקרת שאלה אותו אם המנוח היה במקום והוא ציין שהוא היה, ללא התייחסות לזמן הגעתו.

הסבר זה סביר בעיניי. הנסיון מראה, שכאשר אנשים מספרים את אשר אירע, בוודאי כאשר הדבר נעשה בתנאי התרגשות ולחץ, הם לא תמיד מקפידים על כל פרטי השתלשלות העניינים ועל הסדר הכרונולוגי. עובדה היא, שכאשר נשאל אחמד, בהמשך הודעתו הנ"ל, שאלה מפורשת: "כמה אנשים היו ממשפחת שחיבר ביחד כשהגעת לבית של סבא שלך" השיב: "פחות או יותר עשר ואולי פחות אני טאייר שלושה דודים נוספים עלי אחמד שחייבר וחסן וזידאן אחמד שחייבר, טארק שחייבר בן עלי. זה אלו שאני זוכר שהיו מהצד שלנו". שמו של המנוח (רפעאת שחיבר) לא נמצא ביניהם.

אילנית אמסלם, אשר גבתה את ההודעה נב/5 הובאה להעיד והעידה שהיא רשמה את מה שאחמד אמר. אינני מפקפקת בדבריה, אולם סתירות כאלה בהודעה שנמסרה סמוך לאחר אירוע מסוג זה אינן מצביעות, בהכרח, על אמירת שקר.

ביום 28.1.09 בוצע שחזור עם אחמד (ת/10), במהלכו הצביע אחמד על המקום בו עמד רפעאת (ואחמד לידו) בעת שהוא נורה - בערך מול הפינה של גדר האבן, בצד המזרחי של הכביש. בבית המשפט סימן אחמד על תמונה ד' (מתמונות ת/2), את המקום בו נורה רפעאת, אותו ניתן לראות גם בתמונה ג. תמונות אלה מצולמות מכיוון הצלחות שעל קיר בית ראש המועצה, ביניהן ירה אנואר, כפי שסימנו גם שאר העדים.

84. גם עלי שחיבר מסר הודעה במשטרה, עוד בליל האירוע, סמוך לאחר סיומו, בשעה 01:35 (נב/1), למעשה - באותו זמן בו מסר אחמד את הודעתו וגם הוא סיפר, שהוא ראה את אנואר יורה. לדברי עלי שחיבר, הוא ראה את מרואן יורה מהחניון של מחמוד בוקאעי ואת אנואר ואסד יורים מחדר המדרגות של מחמוד בוקאעי. בביהמ"ש טען שהוא לא בטוח לגבי אסד. כבר בהודעתו הנ"ל למשטרה אמר עלי שחיבר, שג'מאל צעקה "הרגתם בן אדם" וזאת - לאחר שהמנוח נורה (ולא לפני כן) ושעוד קודם לכן היא צעקה עליהם שיפסיקו לירות מחדר המדרגות ושירדו למטה וכך הבהיר גם בעדותו בביהמ"ש (עמ' 64).

עו"ד סבן מצביע על כך שעלי שחיבר מדבר, בהודעתו הראשונה במשטרה, על שלושה יורים ולא אומר את שמותיהם עד שהוא נשאל. לטענתו, עלי שכח לומר את השמות ומכך יש להסיק מסקנה לחובת אמינותו.

אינני סבורה כך. אם טענת העלילה היתה נכונה - היה עלי שחיבר אומר את השמות מיד. לא ייתכן שהוא בא להפליל את אנואר, במכוון ובכזב ולא יאמר את שמו. מנגד, סביר שבשל ההתרגשות של האירוע (שהרי הוא מסר את ההודעה בליל האירוע בשעה 01:35), עדותו לא תהא סדורה, מלאה ומקיפה, כפי שיכולה להיות עדותו של מי שהיה לו זמן להרגע, לחשוב ולהתכונן לחקירה.

עלי שחיבר צפה בנעשה מחלון ביתו, הצופה אל בית ראש המועצה. בשחזור שנעשה עימו וכן בביקור שערכתי במקום, נוכחתי לדעת, כי מי שעומד בביתו של עלי ומביט מהחלון, יכול לראות את הנעשה מחוץ לבית ראש המועצה ויכול לזהות דמויות מוכרות. מאחר שעלי שחיבר לא היה בחוץ, אלא היה בתוך ביתו, שם לא היתה סכנה שייפגע הוא יכול היה לצפות בנעשה בשלווה, יחסית וסבורה אני שהוא אכן ראה את אנואר יורה וזיהה אותו.

85. גם הודעתו של טארק למשטרה נמסרה בליל האירוע, בשעה 02:52 (נב/3). טארק סיפר בהודעתו, שהוא ראה את אנואר, אותו הוא מכיר היטב, ליד השער של בית ראש המועצה (הכוונה לשער של חדר המדרגות), יורה לכיוון שלהם. בזמן זה היה טארק ליד רפעאת וראה שהוא נפגע מיריות אלה. בהודעה נוספת, שנגבתה ממנו ביום 29.1.09 (נב/4), חזר על גרסתו. שם הסביר, כי בכניסה של בית ראש המועצה, שם הוא ראה את אנואר, יש תאורה חזקה ולכן הוא יכול היה לזהותו, נכנס ויוצא.

לדבריו, תחילה היו עוד אנשים שירו מכל מיני כיוונים, אבל הוא לא הצליח לזהות אחרים, חוץ מאנואר. רפעאת הגיע כאשר היתה הפסקה בירי ושאל מה קרה ואז יצא אנואר מחדר המדרגות, ירה ופגע בו. לטענתו, באותו שלב לא היו יריות של אחרים. כך תיאר גם בשחזור שנערך עימו (ת/6) וכך הסביר גם בביהמ"ש. אמנם, קיימות סתירות מסוימות בין דבריו במשטרה ודבריו בביהמ"ש, אולם אין בהן כדי לפגוע במסקנתי לפיה הוא ראה את אנואר יורה לכיוון בו היו רפעאת ואנשים נוספים. אציין, כי לדברי טארק, לאחר שרפעאת נפל לא הפסיקו לירות ודברים אלה תואמים את ההודעות האחרונות למוקד, אשר פורטו לעיל בלוח הזמנים.

86. זידאן נלקח מהזירה, על ידי המשטרה, סמוך לאחר האירוע. הוא נדרש על ידי סנ"צ חליל לבוא לתחנה ושם נגבתה הודעתו, בשעה 03:26 (נב/29). בהודעה זו סיפר זידאן, שהוא עמד על מדרגות העץ בחצר של שחיבר ומשם ראה את בית ראש המועצה ואת הכניסה לבית ראש המועצה וכן ראה את אנואר מחזיק אקדח, יוצא מהכניסה יורה וחוזר ושוב יורה ואף ראה אותו פוגע ברפעאת.

בשחזור שנעשה עימו (נב/30), הוא הדגים את ההתרחשות ובעדותו בביהמ"ש, מיום 12.1.2012, חזר על התיאור (עמ' 1933). הודעתו של זידאן מפורטת ותואמת את תיאור האירוע, כפי שתואר על ידי העדים האחרים.

זידאן אמנם הכחיש את הטענה לפיה הוא היה ליד נאהי בעת שנאהי ירה לכיוון הצד של פאעור ולכך אינני מאמינה, אולם ברי שזידאן לא יפליל את עצמו, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. בנסיבות אלה, בהן הוא נלקח מהזירה סמוך לאחר האירוע ובהן מסר הודעה מפורטת לגבי אנואר, יש מקום לנהוג בעדותו (כפי שהוסבר לעיל), על פי הכלל של "פלגינן דיבורא", היינו - לדחות את הכחשתו לגבי חלקו בירי של נאהי ולקבל את דבריו באשר לירי על ידי אנואר, המתיישבים עם שאר העדויות וזאת - חרף שקריו בכל מה שנוגע לירי ע"י נאהי ולהימצאות שרידי ירי על בגדיו.

עו"ד סבן טען, שזידאן לא יכול היה לזהות את היורה, מאחר שבין המקום בו הוא עמד ובין היורה - על הרחבה ועל הכביש שליד ביתו של עלי (במפלס הגבוה של "החצר"), היו אנשים, אשר הסתירו לו את שדה הראיה. טענה זו לא הוכחה, הדבר לא נבחן בעת הביקור במקום, ואינו מחויב המציאות, שהרי אין מדובר במצב סטטי, אלא באירוע דינמי, בו האנשים לא היו "נטועים" במקומם, אלא זזו ואינני סבורה שהיה במקום "גוש" של אנשים שהסתיר את שדה הראיה, כך שסביר שניתן היה לראות את היורה, מהמקום בו עמד זידאן.

87. יחסקל טלעת זיתון (להלן: "יחסקל"), מסר הודעה במשטרה, המפלילה את אנואר. משהובא להעיד בביהמ"ש (מטעם נאהי), אישר שאמר אמת במשטרה אולם "לא זיהה" את חתימתו על ההודעה וטען שהחוקר כתב בה דברים שלא אמר ולכן הוכרז עד עוין. עם זאת, השוטר שגבה את הודעתו (נא/31) ואף כתב מזכר (נא/32), לא הובא להעיד, חרף דרישת דיני הראיות וחרף החלטתי בעמ' 1345), לפיה ההודעה והמזכר מתקבלים בכפוף לעדות השוטר שגבה את ההודעה וכתב את המזכר.

אציין, כי על אף שהעד אישר חלק גדול מהכתוב בהודעה, אין די בכך כדי שניתן יהיה לקבלה כראייה וגם בכך שהתובעת ושני הסנגורים הטיחו בפניו שהוא חתום על ההודעה ושהוא אמר את הדברים הכתובים בה, אין כדי להכשיר קבילותה.

אבהיר, כי אין מדובר בהודעה שהוגשה בהסכמה, שהרי העד הגיע להעיד והכחיש חלק מהכתוב בה וכן הכחיש את חתימתו. בנסיבות אלה, גם לוּ היתה הסכמה של עו"ד סבן לכך שזו הודעת העד במשטרה (וחרף טענת עו"ד ברזני אינני רואה בעמ' 1378 לפרו', הסכמה כזו), לא הייתי סבורה שיש בכך כדי להכשיר את קבילות ההודעה, ללא העדת השוטר שגבה אותה.

לפיכך אני קובעת, שההודעה והמזכר (נא/31 ו - נא/32), אינם קבילים כראיה ואתעלם מהם.

פרשת "התצהירים הסותרים" -

88. במהלך המשפט התברר, כי שני עדים, שמסרו במשטרה הודעות המפלילות את אנואר, הוחתמו (על ידי בני משפחות פאעור-בוקאעי ומקורביהם), על תצהירים הסותרים הודעות אלה ומנקים את אנואר ממעורבות בירי.

מדובר במחמוד ח'טיב ובמוחמד סובחי פאעור. לטענת ב"כ המאשימה, הייתה כאן התגייסות של הצד של אנואר להחתים שני עדים אלה על תצהירי שקר. לדבריה, לא במקרה נבחרו עדים אלה, להדיחם מההודעות שמסרו במשטרה, אלא הם נבחרו משום שהם "עדים ניטראליים", שאינם מזוהים דווקא עם משפחת שחיבר ולכן עדותם הרבה יותר מסוכנת לאנואר. בנוסף נטען, כי הם "החוליה החלשה" ולכן קל היה יותר לאיים עליהם ולהחתים אותם על תצהירי שקר ועובדה שאמנם הצליחו לעשות זאת.

89. מחמוד ח'טיב, יליד 1990 (בן 19 בעת האירוע) מסר בהודעתו הראשונה למשטרה, שנגבתה ממנו ביום 23.1.09 בשעה 16:31, בבי"ח נהריה (נב/7), בעת שביקר את רפעאת, שהיה אז פצוע, כי כשהוא שמע את הפיצוץ הוא עלה על גג הבית, ביחד עם בן דודו אחמד אלחלים ח'טיב. הם ראו שהפיצוץ היה ליד בית משפחת שחיבר וביחד עם מוחמד סובחי פאעור הלכו למקום וראו שם אנשים רבים, משתי המשפחות, זורקים אבנים אלה על אלה.

מחמוד ח'טיב סיפר, שהוא שמע ירי והתחבא מאחורי הגדר המזרחית, ליד הבית של עלי שחיבר ואילו רפעאת היה קרוב אליו, מצד ימין שלו, קצת לפניו. הוא הסתכל לכיוון הירי וראה את אנואר מחזיק באקדח ויורה לכיוון שלהם, תוך שהוא מסתתר מאחורי המדרגות של בית ראש המועצה. בזמן שאנואר ירה, שמע מחמוד ח'טיב את רפעאת אומר (בערבית) "הלב שלי הלב שלי" וראה אותו שם את ידיו על החזה ונופל. הוא הרים את רפעאת ואנשים נוספים הכניסו אותו לרכב G.M.C. מחמוד ברח לביתו וישן עד הצהרים ולאחר מכן נסע לבקר את רפעאת בביה"ח.

נעשה עם מחמוד ח'טיב שחזור (ת/23), בו הצביע היכן הוא, רפעאת ואנואר היו בעת שרפעאת נורה וכן הוגש שרטוט (ת/22), אשר גם עליו סימן, בעת מסירת הודעתו במשטרה, מיקומים אלה. העד שרטט את עצמו ואת רפעאת בתוך בית הקברות ובביהמ"ש הבהיר, שהוא טעה בהבנת השרטוט והצביע על המיקומים אליהם התכוון (סומנו בעיגול), התואמים את שאר העדויות. ברור שמדובר בטעות, שכן איש אינו טוען שרפעת והאחרים עמדו בבית הקברות.

90. התצהיר עליו חתם מחמוד ח'טיב (ת/21), ביום 1.8.09, אושר על ידי עו"ד סייאב נסאר ונכתב בו, בין היתר:

"5. הנני להצהיר, כי בעדותי במשטרה מסרתי שאנואר פאעור היורה. דבר אשר נעשה על ידי בהסתמך על כל מיני שמועות... אך האמת היא שלא זיהיתי בוודאות מי היורה ולא יכולתי לקבוע שזה היה אנואר פאעור או מישהו אחר, מהסיבה שאור חלש וכולם היו דומים אחד לשני.

6. הנני להצהיר כי האור בשעת האירוע היה חלש וקשה היה לזהות את פניו ואת לבושו של אנואר פאעור.

7. אני חוזר בי מהעדויות שמסר במשטרה בכל הקשור לאנואר פאעור, כדי שהצדק ייראה".

בהודעתו במשטרה (נב/6) מיום 10.12.2009, בנוגע לתצהיר, סיפר מחמוד, שארבעה חודשים קודם לכן הוא קיבל איומים טלפוניים, שאם הוא יעיד נגד אנואר יקרה לו מה שקרה למנוח ויזרקו עליו רימונים. הוא סיפר על כך לאביו מוחמד והם הלכו לשכנם אחמד גאנם, חברו של אנואר (להלן: "גאנם"), אשר אמר להם שהוא ילך למשפחת פאעור ויפתור את הבעיה. באותו ערב חזר אליו גאנם ואמר לו שמשפחת פאעור אומרת שהם לא יודעים מי התקשר אליו.

מחמוד ח'טיב המשיך וסיפר, שלאחר כחודש שוב התקבלו איומים, שוב הוא ואביו פנו אל גאנם והפעם הוא חזר ממשפחת פאעור עם תשובה, שעל מחמוד ח'טיב לשנות את עדותו. גאנם לקח אותם לעו"ד מסכנין, שמחמוד אינו מכיר אותו. עוה"ד שאל את מחמוד ח'טיב אם הודעתו במשטרה נכונה ומחמוד ח'טיב אישר זאת. עוה"ד כתב תצהיר ואמר למחמוד ח'טיב שיגיד בביהמ"ש שהיה חושך ושהוא לא ראה את אנואר ואיננו יודע מי ירה, ונתן לו לחתום על התצהיר. גאנם החזיר אותם הביתה ואמר שימסור את התצהיר למשפחת פאעור והבעיה תיפתר ואמנם מאז לא היו איומים נוספים.

בהודעתו זו (נב/6), שהיא הודעה מפורטת, בה נמסרו שמותיהם של כל המעורבים בהחתמתו על התצהיר, אישר העד את נכונות האמור בהודעתו הראשונה (נב/7) ואמר שחתם על התצהיר מחמת פחד. בביהמ"ש אישר את האמור בשתי הודעותיו במשטרה, היינו - אישר את הגרסה המפלילה את אנואר וכן אישר את הודעתו במשטרה, לפיה הוא הוחתם, באיומים, על תצהיר שקרי.

91. מחמוד ח'טיב אמר במשטרה שהוא חבר של אנואר ושל משפחתו וגם של הצד של שחיבר ושהוא איננו מסוכסך עם איש. גם בשחזור (עמ' 11 לתמליל ת/24), ציין, שהוא חבר של אנואר ונהג לשבת איתו ועם גאנם אצל אחמד-אל-פיאד. דבריו אלה של מחמוד ח'טיב לא נסתרו ולא הובא כל נימוק, מדוע על אף חברותו עם אנואר וקרבתו אל גאנם, שהוא חבר טוב של אנואר, הוא יעליל על אנואר עלילה כה קשה ואף יסבך את גאנם ואנשים נוספים, בחשד לביצוע עבירה של הדחת עד.

אציין, כי הוֹכחה לחברוּת הקרובה בין אנואר לבין גאנם ניתן למצוא גם בכך, שבשלבי מעצרו של אנואר בגין האישום דנן, גאנם הגיש תצהיר לפיו הוא מוכן לשמור על אנואר במסגרת חלופת מעצר והוא אף הגיע בליל האירוע לזירת האירוע ונפגש שם עם אנואר באותו לילה, לאחר האירוע (כדברי אנואר עצמו).

בעדותו בביהמ"ש, חזר ואישר מוחמד ח'טיב את הגרסה שנמסרה על ידו בהודעתו הראשונה למשטרה (נב/7) וסיפר, שהוא חתם על התצהיר, מתוך פחד ומאחר שאביו אמר לו שהוא לא רוצה בעיות וכן חתם לאחר שידע שעל חברו מוחמד סובחי, איימו עם אקדח.

יש לציין, כי מחמוד ח'טיב אמנם לא התלונן מיד במשטרה, אלא פנה להתלונן רק לאחר שהתגלה לו שמוחמד סובחי חתם על תצהיר דומה, אולם דבריו, לפיהם הוא חתם על התצהיר מאחר שמוחמד סובחי אוים באקדח, אינם יכולים להיות נכונים, שכן מוחמד סובחי חתם על תצהירו, ביום 1.8.2009, אחרי שמחמוד ח'טיב חתם על התצהיר הנ"ל.

ההסבר שניתן לכך הוא, שמאחר שמחמוד ח'טיב מסר את התלונה במשטרה ארבעה חודשים אחרי שחתם על תצהירו ומאחר שאז הוא כבר ידע על האיומים על מוחמד סובחי, התבלבלו לו הזמנים. ייתכן שכך אמנם היה, אך לא ייתכן שהאיום על מוחמד סובחי, הוא שהניע את מחמוד ח'טיב לחתום על התצהיר. עם זאת - די היה בלחץ שהפעילו עליו, כפי שהעיד, כדי להשיג מטרה זו וייתכן שבנסיבות הענין, ולאור הפחד בו היה מחמוד ח'טיב נתון וגילו הצעיר, הקדים זכרונו את המאוחר. מכל מקום, כפי שאמרתי לעיל, התרשמתי כי דבריו בביהמ"ש, הן באשר לאיומים ולכפייתו לחתום על התצהיר והן באשר לאירוע ולחלקו של אנואר בו, דברי אמת הם.

יש להדגיש, בהקשר זה, כי ההגנה לא הביאה לבית המשפט את גאנם, או את עו"ד נאסר סייאב, על מנת שיתייחסו לדברי מחמוד ח'טיב בנוגע להחתמתו על התצהיר ואי הבאתם פועלת לחובתו של אנואר ותומכת בנכונות דבריו של מחמוד ח'טיב.

92. הלכה ידועה היא, הן במשפט פלילי הן במשפט אזרחי, ש"אם נמנע בעל-דין מהצגת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה ראיה, הייתה פועלת נגדו" ראו: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, בעמ' 98-97; ע"פ 277/81 הפלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 386; ע"פ 11331/03 משה קיס נגד מדינת ישראל (8.1.2004).

אמנם, ככל הנחה, גם הנחה זו ניתנת לסתירה ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא, על פי מידת הציפייה שהעד יובא על ידי בעל הדין, על פי מידת הציפייה שהוא אמנם יתמוך בדברי אותו בעל דין וכן בהתייחס לסיבה שניתנה על ידי בעל הדין לאי הבאתו.

בענייננו, לא יכול להיות כל ספק שעדויותיהם של העדים, שלקחו חלק בהחתמת מחמוד ח'טיב על תצהירו הינן עדויות רלבנטיות ביותר ולא ניתן כל הסבר לאי הבאתם. לפיכך, אי הבאתם פועלת לרעת גרסת ההגנה בדבר הנסיבות בהן נחתם התצהיר ומוסיפה חיזוק לראיות התביעה ולנכונות דברי העד בהודעותיו למשטרה ובפניי.

93. העד השני, אשר הוחתם על תצהיר הסותר את הודעתו במשטרה הוא, כאמור, מוחמד סובחי, יליד 1990 (גם הוא היה בן 19 בעת האירוע).

מוחמד סובחי הוא בן משפחת פאעור וקרוב משפחתו של אנואר (אביו ואביו של אנואר קרובי משפחה). אחיו, סעיד סובחי פאעור הוא חבר טוב של אנואר ותומך באנואר והעיד בתיק זה כעד הגנה מטעם אנואר. מוחמד סובחי תמך בבחירות, בגלוי, בפייסל, אך טוען כי "מתחת לשולחן" הוא תמך באנואר.

גם מעֵד זה נגבתה הודעה בביה"ח, באותו יום - 23.1.09, בשעה 16:25. לדבריו, הוא רץ עם מחמוד ח'טיב לראות מה קורה ועמד, בסופו של דבר, ליד רפעאת וליד מחמוד ח'טיב. בהודעותיו במשטרה (נב/9 + נב/10), אמר העֵד, שהוא ראה את מנהל מחמוד בוקאעי (להלן: "מנהל"), את מרואן ואת אנואר יורים לכיוון שלהם. מנהל ומרואן הפסיקו לירות ואז הוא ראה את אנואר מכוון את האקדח לכיוון שלהם ויורה, שמע את רפעאת אומר "הלב שלי הלב שלי" וראה אותו נופל. לדבריו, אנואר ירה מהכניסה לבית של מחמוד בוקאעי ואילו מנהל ומרואן היו בכניסה לחניון של הבית.

מוחמד סובחי הוחתם על תצהיר (ת/33), הסותר את הודעותיו במשטרה ובו נכתב, בין היתר:

"4. הנני להצהיר כי ביום האירוע בו נרצח רפעת שחיבר ז"ל ביום 23.1.09 אני מצהיר כי לא ראיתי שאנואר פאעור מוחמד יורה ו/או מחזיק בנשק כלשהו.

5. הנני להצהיר בזאת כי לאחר האירוע נתבקשתי ע"י שחיבר טארק עלי וזידאן שחיבר אחמד להעיד שאנואר פאעור הוא אשר ירה ברפעאת שחיבר ז"ל דבר שלא ראיתי.

6. הנני להצהיר בזאת כי היום אני סובל מייסורי מצפון כי אני נתתי עדות שקר וכזב ואני חוזר בי מהעדות הזאת ומאשר שכל העדות הנ"ל אינה נכונה ונתתי אותה תחת השפעת ולחץ אחרים כאמור לעיל"

התצהיר נעשה ביום 6.10.09 ואושר על ידי עוה"ד פריד פאעור והסתבר ("בצירוף מקרים" לא מפתיע), כי גם עוה"ד פאעור קשור, קשר הדוק, לאנואר. הם חברים וגם קרובי משפחה והוא אף ביקר את אנואר ברמת הגולן, שם שהה אנואר בחלופת מעצר והיה עימו בקשר אינטנסיבי, כפי שעולה מפלט שיחות של עוה"ד פאעור.

94. ביום 4.11.09 מסר מוחמד סובחי הודעה למשטרה (נב/11), המפלילה את אנואר בירי ולאחר מכן מסר הודעה נוספת מיום 18.11.09 (נב/12), בהן סיפר שהוא קיבל איומים שיחזור בו מהודעתו נגד אנואר. לדבריו, כשבועיים לפני מסירה ההודעה נב/12, הוא הגיע לביתו של מרואן, בשעה שמונה או תשע בערב, אחרי שמרואן התקשר אליו והזמין אותו לבוא. במקום היה גם יאסר פאעור, אחיהם של מרואן ושל אנואר והם אמרו לו שעליו לחתום על תצהיר שהוא לא ראה את אנואר יורה ושאמר כך במשטרה מאחר שזידאן וטארק איימו עליו שיעשה כן, וכי אם לא יחתום על התצהיר יהרגו אותו. לדבריו הם הקליטו אותו והוא חתם על התצהיר, כדרישתם ועוד לפני ההקלטה יאסר הראה לו אקדח. מוחמד סובחי עמד על כך, שדבריו, בהודעתו הראשונה למשטרה (נב/11), הם האמת ושהאמור בתצהיר הינו כוזב.

הוגשו מזכרים מהם עולה, כי על אף שמוחמד סובחי הביע הסכמה לערוך עימות עם מרואן, יאסר ועוה"ד פריד פאעור, הוא לא הגיע לביצוע העימות ואף לא ענה לניסיונות ליצור עימו קשר (ת/67-ת/70 ו- ת/72-ת/75). כן הוגש מזכר לפיו נתפס אקדח אצל יאסר פאעור (ת/71), אותו הוא מחזיק ברישיון.

95. מוחמד סובחי טען במשטרה, שהוא ראה את מנהל יורה מליד החניון, בעוד שהוכח שמנהל היה בחו"ל באותה עת. מוחמד סובחי הסביר את טעותו בכך, שבמקום ממנו אנואר ירה היה הרבה אור ואילו מהמקום בו היה מי שהוא חשב שזה מנהל - ליד החניון, לא היה כל כך הרבה אור, אלא היה קצת חשוך (עמ' 493). כן טען, שבין בני משפחת פאעור יש אנשים, הדומים למנהל ולכן טעה (עמ' 495). עם זאת עמד מוחמד סובחי על כך, שאת אנואר הוא זיהה בוודאות ודבריו אמינים עליי.

יש לציין, שאנואר היה קרוב יותר למוחמד סובחי ועמד במפלס גבוה יותר (שכן מרואן והאחֵר ירו מהחניון). בנוסף - לאנואר חזות שונה מאד מחזותם של שאר בני המשפחה, כפי שיכולתי להתרשם מביקוריהם באוּלמִי במהלך הישיבות הרבות שהתקיימו בתיק זה.

בהתייחס לטענת ב"כ המאשימה בנוגע לעדים אלה אציין, כי קשה "לשייכם" לצד זה או אחר. אמנם, הם בני משפחת פאעור, אולם הם נמצאים בקשר גם עם בני משפחת שחיבר ואף הגיעו לבית החולים על מנת לבקר את רפעאת.

כך, מוחמד סובחי חבר גם עם חמודי, בנו של פייסל, אותו הוא נוהג לבקר בביתו של פייסל, אולם הוא אישר שהוא "מבקר יותר בצד של שחיבר" (עמ' 449) ואמר בביהמ"ש, שפייסל הוא "כמו אבא שני שלו". מכל מקום - אינני סבורה שמוחמד סובחי היה מעליל עלילה כה קשה על אנואר, שהוא קרוב משפחתו ואין לו או למשפחתו כל סכסוך איתו, רק בשל הקשר של מוחמד סובחי עם חמודי ועם אביו, ואף לא בשל סכסוך הבחירות (כנטען על ידי ההגנה).

96. הודעתו של מוחמד סובחי במשטרה (נב/7), שנגבתה ממנו ביום 23.1.09 בשעה 16:31, היא הודעה קוהרנטית ומפורטת ואף מעדותו בביהמ"ש התרשמתי כי גרסתו אמינה. בעובדה שעל אף שהוא היה ביחד עם מחמוד ח'טיב, הוא לא ראה כל מה שראה מחמוד ח'טיב, אין כדי להצביע על כזב כלשהו. מדובר בהבדלים אופייניים במקרים כאלה שהרי, כאמור - כל עד רואה את הדברים מנקודת מבטו הוא, כל אחד שם דגש על פרטים אחרים וזוכר קצת אחרת. אין אני מתעלמת מכך ששניהם אמרו שמנהל היה במקום (מחמוד ח'טיב אמר זאת מיוזמתו ואילו מוחמד סובחי השיב כך לאחר שנשאל אם מנהל היה במקום). בהחלט ייתכן שהם דיברו ביניהם על כך, אולם אין בכך כדי לערער את האמון שנתתי בגרסתם, בכללותה. כבר אמרתי, כי דיבור בין עדים לאירוע, מיד לאחר האירוע, על אשר ראו, הינו דבר טבעי וסביר ואין בו, בלבד, כדי להצביע על תיאום עדויות. בהקשר לכך יש לומר, כי גם מוחמד ח'טיב ומחמוד סובחי נסעו ביחד לבקר את רפעאת, שהיה אז פצוע, בביה"ח ושניהם נחקרו, שם, על ידי רס"ר יעקב דרבינובסקי.

97. אינני מקבלת את טענת ההגנה לפיה מצפונם של מחמוד ח'טיב ומוחמד סובחי, הוא שהניע אותם למסור את התצהירים הסותרים. אם אמנם כך היה, הכיצד אותו מצפון לא הניע אותם לאשר בביהמ"ש את האמור בתצהירים? מדוע בבית המשפט הם בחרו בגרסה של הדחה וטענו, כי דווקא הדברים שמסרו במשטרה הם האמת?

לא שמעתי לכך הסבר מניח את הדעת והטענה, לפיה אולי בני משפחת שחיבר הדיחו אותם בחזרה, איננה מבוססת ולוּ על בדל ראיה והיא אף לא הוצבה בפני עדים אלה בחקירתם בביהמ"ש.

98. בנוגע לנסיבות חתימתו של מוחמד סובחי על התצהיר, הביאה ההגנה את עוה"ד פריד פאעור (להלן: "עוה"ד פאעור"), אשר החתים אותו על התצהיר. לדבריו, סעיד - אחיו של מוחמד סובחי, הגיע אליו בערב ואמר לו שמוחמד סובחי מעונין לערוך תצהיר. סעיד עלה אליו לדירה ואילו מוחמד סובחי ואח נוסף שלהם בשם מוניר חיכו למטה ורק לאחר מכן הצטרפו אליהם.

עוה"ד פאעור טען שמוחמד סובחי אמר שיש לו ייסורי מצפון ולכן הוא כתב את מה שמוחמד סובחי הצהיר בפניו (עמ' 2521). לדבריו, הוא לא ידע שמוחמד סובחי הוא עד במשפט, לא שאל אותו אם הוא עד תביעה ואף לא הסביר לו שעליו ללכת למשטרה ולומר שם את הדברים. יודגש, שהתצהיר נערך בנוכחות סעיד ומוניר, אשר גם "לקחו" את התצהיר עמם, לאחר שהוכן.

אוסיף ואומר, כי השאלה האם, בעת שמוחמד סובחי חתם על התצהיר, הוא היה רשום, בכתב האישום, כעד תביעה, אם לאו, אינה משמעותית לענייננו. החשוב הוא, שמי שמסר הודעה במשטרה, המפלילה את אנואר בירי לעבר רפעאת ובפגיעה בו, אולץ באיומים לחתום על תצהיר בו הוא חוזר בו מההודעה.

99. תמהתני, מה חשבו להם עורכי הדין אשר החתימו את העדים על התצהירים הנ"ל, מה חשבו לעצמם באשר לסיבה בגינה הגיעו אליהם העדים הנ"ל, שהינם בני 19 שנים בלבד, ביחד עם בני משפחה נוספים, באופן המתואר לעיל, במקום שיפנו למשטרה. מה חשבו באשר לסיבה שהביאה נערים אלה אליהם, מה חשבו באשר למטרה עבורה דרושים התצהירים ומה חשבו במסרם את התצהירים לידי "המלווים" של המצהירים (אשר הכינו את הרקע לתצהירים בטרם הצטרפו העדים) ולא לידי המצהירים עצמם....

אין בדעתי לקבוע, במסגרת זו, מה ידעו עורכי הדין, בענין זה, מה היתה כוונתם, איזה שירות הם חשבו שהם נותנים ללקוח, מיהו, למעשה, הלקוח והאם בוצעה על ידם עבירה כלשהי, אתית או פלילית. ענין זה מן הראוי שיתברר במסגרות אחרות.

עם זאת אומר, כי עצם החתמת העדים על התצהירים, הסותרים את הודעותיהם במשטרה, הוא, בלשון המעטה, מעשה בעייתי ביותר וראוי היה לעורכי הדין שיבררו היטב, עם שני העדים, ללא נוכחות "המלווים", את כל הנדרש, יסבירו להם את כל המשמעויות של חתימה על תצהירים כאלה והעיקר - שיפנו את העדים למשטרה, על מנת שיספרו שם את גרסאותיהם החדשות, במקום להחתימם על התצהירים. העובדה שהם לא עשו זאת ואף לא המליצו להם לעשות כך, אומרת דרשני.

אין לי כל ספק שההודעות שמסרו שני העדים הנ"ל למשטרה וכן עדויותיהם בבית המשפט, בפניי, הן האמת וכי האמור בתצהיריהם אינו אמת ואני מעדיפה, בבירור ובאופן חד משמעי, את ההודעות שנמסרו על ידם למשטרה ואת דבריהם בבית המשפט, על האמור בתצהיריהם הנ"ל.

100. חשוב לציין, כי לא הובאה ראיה ברורה לכך שאנואר לקח חלק בפרשת התצהירים הסותרים, אולם לאור הקשר ההדוק של אנואר עם "שחקנים ראשיים" בפרשה זו של התצהירים הסותרים, לא מתקבל על הדעת שהם לא סיפרו לו דבר על כך. אינני מאמינה לדברי אנואר, לפיהם הוא לא ידע על פרשת התצהירים הסותרים והעובדה שהוא נמנע מלהביא את העדים אשר נזכרו על ידי מחמוד ח'טיב, כמי שהדיחו אותו, פועלת לרעתו, גם בענין זה.

101. הובאו עדים נוספים, אשר לא זיהו את היורה, אולם עדויותיהם תומכות בעדויות שאר עדי התביעה.

אחד מהם הוא ת'אהר שחיבר (להלן: "ת'אהר"), בנו של מוחמד שחיבר. לדבריו, בהיותו במיטה, שמע פיצוץ, התלבש ויצא מהבית. בדרך פגש את בן דודו אחמד. התאספו אנשים והתחילו לזרוק אבנים וגם הוא נטל חלק בכך. לטענתו, הוא נצמד לגדר האבן, בצד המזרחי של השביל וראה מישהו, לבוש חולצה לבנה, נכנס ויוצא מחדר המדרגות ויורה לכיוון שלהם, בכל פעם יורה וחוזר לחדר המדרגות (עמ' 1144). אותה עת רפעאת היה במרחק של 1-3 מ', מאחוריו. הוא ראה אותו נופל ושמע אותו אומר "אלבי אלבי" (עמ' 1146). העֵד טען, כי הוא לא זיהה שהאדם הלבוש לבן הוא אנואר (עמ' 1155) וכי "אם היה מזהה את הפרצוף של אנואר או של מישהו אחר", הוא היה אומר (עמ' 1156).

אמנם, ת'אהר היה קרוב הרבה יותר לבית ראש המועצה, מאשר עדים אחרים שזיהו את אנואר ולמרות זאת הוא טען שהוא לא זיהה את היורה, אולם אין בכך כדי לפגום בזיהוי שזיהו אותו עדים אחרים, שכן כאמור - כפי שניתן לראות בשחזורים וכפי שנוכחתי לראות, בעצמי, בעת הביקור במקום, ניתן היה לזהות את היורה, ממרחק גדול יותר ואפילו מביתו של עלי שחיבר (במיוחד אם מדובר בדמות מוכרת), כך שבוודאי ניתן היה לזהות את היורה מהמקום בו עמד ת'אהר.

ודוק: ת'אהר אמר שהוא לא זיהה מי ירה ולא טען שהיורה היה מישהו אחר ולא אנואר. בנסיבות אלה, ייתכן שת'אהר באמת לא זיהה מי ירה מאחר שהוא נצמד לגדר ופחד להסתכל היטב, שמא ייפגע בעצמו ולכן הציץ באופן שאִפשר לו לראות שיורים מהמקום, אך לא אִפשר לו לזהות מי יורה ואף ייתכן שהוא העדיף לומר שהוא לא זיהה את היורה, כדי לא להיות מעורב בענין. כך או כך - אין בדברי העד לפיהם הוא לא זיהה את היורה, כדי לפגום בעדויות העדים שכן זיהו אותו.

102. העד מופיד זיתון (להלן: "מופיד"), שהובא כעד הגנה מטעם נאהי, מקורב למשפחת פאעור, אך גם למשפחת שחיבר. לבקשתו, נשמעה עדותו בדלתיים סגורות. מופיד גר במרחק של כקילומטר ממקום האירוע. על פי הודעתו במשטרה (נא/29), לאחר הפיצוץ הוא נסע מביתו למקום האירוע, שמע קולות ירי וראה ניצוצות של ירי שיצאו מכיוון חצר הבית של ראש המועצה ומהשביל הצמוד לבית ראש המועצה. הוא ראה שיורים מהצד של בוקאעי ופאעור, אך לא זיהה מי ירה ולא ראה את כלי הנשק.

בעדותו בביהמ"ש חזר על הדברים והסביר, שהוא ראה רשף יוצא מכיוון הכביש, מול הבית של ראש המועצה, לכיוון צפון - לכיוון הצד של שחיבר (עמ' 1233). בהמשך הוסיף, שירו ממספר כלי נשק - חמישה שישה, אך התקשה להסביר כיצד יכול היה לזהות זאת (עמ' 1258).

מעדותו של העד וכן מלוח הזמנים עולה, שהוא הגיע לסביבת הזירה לאחר שנאהי סיים לירות ובעת שנורו היריות לכיוון הצד של שחיבר.

מוחמד זיתון (להלן: "מוחמד זיתון"), אחיו של מופיד, גר במרחק של 250-300 מ' מבית ראש המועצה. בהודעתו במשטרה (נא/30), מסר העֵד, שהוא ראה מביתו את עשן הפיצוץ והתקשר לעלי שחיבר לשאול אותו מה קרה. לדבריו היו זריקות אבנים וירי, אך הוא לא יכול היה לראות אם יורים מהצד של שחיבר, כי הבית מסתיר לו. לעומת זאת, הוא יכול היה לראות את הכניסה לבית ראש המועצה וראה ניצוצות של ירי משלושה מקומות - מהכניסה לבית ראש המועצה, מאזור החניון וממקום גבוה קצת מאחוריהם (חצר הבית של מאזן בוקאעי). לדבריו, הדמות שירתה מהכניסה לבית ראש המועצה לבשה משהו בהיר. כן מסר העד, שהוא שמע אישה צועקת: "אל תירו מהבית שלי ואל תעלו לבית שלי" והוא חושב שזו ג'מאל בוקאעי. בעדותו בביהמ"ש חזר על עיקרי הדברים וציין, שאת קולה של ג'מאל זיהה בתשעים אחוז.

103. עדויות שני העדים הנ"ל, עולות בקנה אחד עם חומר הראיות ותומכות בעדויות שאר העדים, אשר העידו שהמנוח נפגע מירי שנורה מחדר המדרגות של ראש המועצה. עדותו של מוחמד זיתון לפיה מי שירה מהכניסה לחדר המדרגות לבש בגד בהיר, תואמת את עדויות שאר העדים לגבי לבושו של אנואר.

אמנם אין בכך כדי לזהות את אנואר כמי שירה, או כדי להוות ראיה לגבי זיהויו, אך יש בכך כדי לתמוך בעדויות העדים אשר זיהו אותו, לגבי אופן הירי לכיוון הצד של שחיבר, לגבי מיקומו של היורה ולגבי לבושו הבהיר.

לוּ היה מדובר בעדויות מוזמנות ומתואמות, היה מקום לצפות, שגם העדים הנ"ל היו טוענים שהם זיהו את אנואר כמי שירה.

כזכור, עדי התביעה שזיהו את אנואר העידו, גם הם, שהוא לבש בגד (חלק עליון) בצבע בהיר - בז'. כך מסר אחמד שחיבר לסנ"צ חליל עוד בזירה, סמוך לאחר סיום האירוע וכך מסרו גם שאר העדים שנחקרו במשטרה בליל האירוע, סמוך לאחריו - עלי שחיבר, טארק וזידאן. אמנם, אין בין העדים תמימוּת דעים אם היורה לבש סווטשירט, מעיל או חולצה, אולם אין בכך, כפי שכתבתי לעיל, כדי לגרוע מאמינות דבריהם.

סתירות בדברי עדי התביעה -

104. גם בעניינו של אנואר (כמו גם בעניינו של נאהי), קיימות סתירות בדברי עדי התביעה. אפרט, להלן, את המהותיות שבהן.

קיימות סתירות באשר למעשיו של רפעאת, בדיוק ברגע בו נורה, מתי בדיוק הוא הגיע למקום בו נורה, כמה זמן שהה שם לפני שנפגע, אולם אינני סבורה שמדובר בסתירות מהותיות.

מכל מקום - מהעדויות עולה, שרפעאת הגיע למקום זמן קצר לפני שנורה. אחיו של רפעאת, טלעת שחיבר, סיפר, שהוא הגיע למקום ביחד עם רפעאת, רפעאת נכנס לפניו לחצר ואילו הוא עצמו הסתובב וכאשר חזר צעקו לו שאחיו נהרג (עמ' 1387). לדבריו, הוא לא ראה מי ירה (עמ' 1392).

מחמוד ח'טיב סיפר, שהוא ראה את המנוח לשניות בלבד. המנוח בא מאחוריו, עקף אותו והרים אבן על מנת לזרוק אותה ואז נורה (עמ' 248). מכך אין להסיק שהמנוח הגיע למקום באותו רגע, אלא אֵפְשַר שמחמוד ח'טיב ראה אותו רק מאותו רגע.

מוחמד סובחי העיד, שהמנוח עמד חצי מטר לידו וזרק אבנים לכיוון בית ראש המועצה, במשך זמן קצר מאד (עמ' 508-509). כשנשאל אם המנוח זרק אבנים בעת שנפגע השיב שהוא הסתכל קדימה ולכן איננו יודע כי אין לוֹ עיניים בכל הכיוונים. לדבריו, מחמוד ח'טיב היה מאחור. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מחמוד ח'טיב ובנסיבות אלה אין תמה בכך, שמוחמד סובחי לא ראה את רפעאת מתכופף להרים אבן.

סתירות נוספות קיימות בשאלה מי הרים את המנוח והעביר אותו ליד הכניסה לבית עלי שחיבר ומי העלה אותו לרכב, אולם, אין מדובר בסתירות בעניינים מהותיים, הן מאחר שפגיעתו של המנוח באירוע הינה עובדה מוכחת שאין חולק עליה והן מאחר שעל פי הראיות שהובאו, ניתן לקבוע, ברמה מספקת של וודאות, שהוא נפגע בעת המצאו סמוך לפינה הצפון מזרחית של הגדר.

סתירות אלה ואחרות (המצויות בדברי העדים ואינני רואה לפרט את כולן, הינן סתירות שניתן למצוא, תדיר, בין דברי אנשים שהם עדים לאותו אירוע, במיוחד כאשר מדובר באירוע מסוג זה ובנסיבות בהן תשומת לבם של מי שהיו בצד של שחיבר היתה פחות למעשיהם של "האנשים שלהם" ויותר למה שקורה בצד של פאעור. כפי שכבר נאמר, מי שמשתתף באירוע כזה אינו ער, בכל שניה, למקום המדויק בו הוא עומד ולמעשיהם של כל הסובבים אותו וכאשר קורה אירוע דרמטי (כגון פגיעתו של רפעאת), קשה, בדיעבד, לשחזר את הפרטים המדויקים. בנוסף, טבעי וסביר, שכל אדם ישים לב לפרטים אחרים ואף יזכור טוב יותר את הפרטים שהיו עיקריים ומשמעותיים עבורו ופחות ישים לב לפרטים אחרים, ופחות יזכור אותם לאחר מכן.

"פרשת" ג'מאל -

105. ג'מאל בוקאעי נשואה לעבדל חמיד בוקאעי, שהוא אחיו של ראש המועצה והיא מתגוררת בקומה הרביעית שבבית ראש המועצה. היא לא נרשמה כעדת תביעה, על אף שבמהלך פרשת התביעה נשמעו עדויות (כמפורט לעיל), לפיהן היא נשמעה צועקת שיפסיקו לירות מחדר המדרגות ושירדו למטה. בסופו של דבר הובאה ג'מאל כעדת הגנה מטעם נאהי.

לטענת המאשימה, ג'מאל ראתה את כל האירוע ויודעת מי ירה במנוח, אולם היא לא אמרה זאת, כשנחקרה במשטרה ונטען, שהיא לא סיפרה את כל האמת, מאחר שבהיותה נשואה לאחיו של ראש המועצה ומתגוררת בבית ראש המועצה, אין היא יכולה להעיד נגד משפחת פאעור-בוקאעי.

בהודעתה הראשונה למשטרה מיום 3.2.09 (נא/35), אמרה ג'מאל, שהיא כלל לא ראתה את אנואר באירוע. לדבריה, לאחר שהחלו זריקות האבנים היא אמרה לבנה להזיז את הרכב שלה (שהיה הרכב השלישי אשר חנה במקום) ולאחר מכן נכנסה הביתה. בהמשך היא יצאה שוב למרפסת, צעקה לבנה שיעלה הביתה, חזרה ונכנסה לביתה ומאז לא יצאה יותר. לדבריה, כאשר היא יצאה למרפסת בפעם השניה נזרקה אבן שפגעה ברגלה ולכן היא צעקה וקיללה את מי שזרק את האבן. עם זאת, הכחישה ג'מאל שהיא צעקה שיפסיקו לירות מהבית שלה, או שצעקה "הרגתם את הבן-אדם", כפי עדויות שנשמעו.

106. במהלך פרשת ההגנה התברר, כי בשתי הזדמנויות שונות, בחודש מאי 2009 הוקלטה ג'מאל על ידי חברתה הטובה אמאל חמודי, בתו של פייסל (להלן: "אמאל"). בהקלטות, שהוגשו שומעים את ג'מאל מספרת לאמאל, שהיא ראתה את אנואר מחזיק באקדח ורוצה לירות מהמרפסת שלה והיא צעקה עליו שיצא ושהיא לא רוצה שירה משם.

ההקלטות לא נמסרו למשטרה, אלא הוגשו על ידי עו"ד ברזני, במהלך פרשת ההגנה של נאהי.

תחילה התחמקה ג'מאל מלהגיע לבית המשפט והגישה בקשות לדחיית הדיונים אליהם הוזמנה (נא/40 עד נא/43), בטענה שהיא חולה. בסופו של דבר הגיעה לבית המשפט והעידה, אולם כאשר הושמעה לה אחת ההקלטות (נא/34), שבוצעה, לפי עדותה של אמאל, ברכבה של אמאל, סירבה ג'מאל לאשר, במפורש, שהיא זו שמשוחחת עם אמאל, זאת - למרות שניתן היה לזהות, בבירור, את קולה ולמרות שבעדותה היא לא הכחישה שהיא שוחחה עם אמאל מספר פעמים על האירוע. אין לי כל ספק שבשתי ההקלטות הוקלטו שיחות, שהתנהלו בין אמאל לג'מאל וכי קולה של ג'מאל הוא שנשמע בהן ולמעשה - לכך מסכימים גם ב"כ המאשימה ושני הסנגורים.

בעדותה בביהמ"ש אמרה ג'מאל, שהיא אמרה דברים מהסוג הנשמע בהקלטות ואף הדגישה שהיא אמרה על אנואר דברים גרועים יותר וזאת - כדי להזיק לאנואר ולמשפחתו לטענתה - מאחר שבנה נעצר בגללם. עם זאת טענה ג'מאל בעדותה בביהמ"ש, כי הדברים שנשמעים בשיחות המוקלטות אינם נכונים ועמדה על כך שדבריה בהודעתה למשטרה הם האמת וכי מעבר לאשר סיפרה למשטרה היא לא ראתה דבר.

107. בפרשת ההגנה של אנואר, הוגשה חוו"ד מומחה הקלטות, מר נעים עביד (נב/49), הסותרת את עדותה של אמאל באשר לאופן ביצוע ההקלטה, שבוצעה, על פי הנטען, ברכבה של אמאל.

ב"כ המאשימה ועו"ד ברזני לא הגישו חוו"ד נוגדת ובחקירותיהם את המומחה לא עלה בידם לסתור או לערער את חוות דעתו.

המומחה הצביע על סימנים בהקלטה, הסותרים את עדותה של אמאל באשר לאופן בו בוצעה ההקלטה ומוכיחים שהיא בויימה. כך, למשל - אמאל העידה, שהיא הפעילה את מכשיר ההקלטה עוד לפני שג'מאל נכנסה לרכב וכי כל העת היה מכשיר ההקלטה בכיס הג'קט שלבשה. חוות דעתו של המומחה סותרת זאת ומצביעה על כך שלא נשמעת בהקלטה טריקת הדלת של הרכב (כפי שצריכה היתה להישמע לוּ גרסתה של אמאל היתה נכונה). כמו כן הצביע המומחה על כך, שקיימים שינויים בעוצמת קולה של ג'מאל וברעשי הרקע, המצביעים על כך שהמכשיר לא היה כל העת במקום אחד ואף קוּרַב לפיה של ג'מאל. ואכן, בהאזנה להקלטה ניתן להיווכח בנכונות דברי מומחה. בנוסף, גם האופן בו מסתיימת השיחה אינו טבעי ומותיר רושם כי ההקלטה היתה מגמתית. המסקנה המתחייבת הינה, איפוא, כי ההקלטה אכן בּוּימה וברי שלא ניתן היה לעשות כן ללא ידיעתה של ג'מאל.

חיזוק לכך שההקלטה אכן בוימה ניתן למצוא בהקלטה נוספת, שקיומה התברר רק בחקירתו של פייסל. לטענת פייסל, הוא שכח על קיומה, עד שהיא "התגלתה" על ידו במקרה (נא/33). המעיין בתמלילי שתי ההקלטות לא יכול שלא לתהות, הכיצד ניהלו השתיים שיחה, מסוג זה, פעמיים, כאשר כל שיחה נשמעת כאילו הן מעולם לא שוחחו על כך ואף השיחות עצמן, לרבות האופן בו הן "משוחחות" מותירים תחושה ברורה של בִּיוּם.

108. נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע הסכימה ג'מאל לביים הקלטה כזו (למעשה - הקלטות כאלה) ולאחר מכן, כאשר הוזמנה לביהמ"ש, היא הכחישה את נכונות הדברים שנאמרו על ידה, בשיחות שהוקלטו. שהרי, אם נכונה טענתה שהיא רצתה להזיק לאנואר ולמשפחתו, מה הטעם בהקלטה שלא נעשה בה כל שימוש? שהרי, ההקלטות לא הובאו למשטרה ואף לא הובאו לידיעת המאשימה. אמאל מסרה אותה לאביה, אשר מסר אותה לתִּמלול והעביר את כל החומר לעו"ד ברזני, שהגיש את ההקלטות כראיה מטעם נאהי.

עו"ד סבן טוען, שהמניע של ג'מאל, לביום השיחה, היה סירובו של ראש המועצה לתת לבעלה את תפקיד גזבר המועצה ונידויו של בעלה, לאחר מכן. עו"ד סבן מבסס טענתו זו על מועד ביצוע ההקלטות, אותו הוא גוזר מדברי פייסל ומהמועד בו נמסרו ההקלטות לתמלול, שנעשו, לשיטתו, לאחר הנידוי.

גם אם זה המניע - ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר - לא מתחייבת מכך מסקנה, שהדברים שאמרה ג'מאל בהקלטה אינם נכונים ובוודאי שאין בכך כדי להסביר, מדוע ג'מאל לא חזרה על הדברים בעדותה בביהמ"ש.

אם ג'מאל לקחה חלק בביום ההקלטות, כנקמה על הנידוי של בעלה, מדוע בביהמ"ש היא לא אישרה את נכונות הדברים שאמרה בהן? הכחשתה את נכונותם, ואף הכחשתה את העובדה שההקלטה בוצעה בידיעתה, נוגדת את מטרתה עליה הכריזה בביהמ"ש - להזיק לאנואר.

לו היתה ג'מאל מתחרטת על הבִּיוּם, כאחד מהסבריו של עו"ד סבן, מדוע לא אמרה זאת, בבירור, בביהמ"ש? הן ההקלטות לא נמסרו למשטרה ולא נגרם כל נזק מעריכתן, כך שהיא לא היתה מעמידה עצמה בסיכון כלשהו.

ב"כ המאשימה טוענת, שאין בכך כל הגיון, אולם לא נעשה על ידה נסיון כלשהו למצוא תשובה להתנהלותה של ג'מאל, שהיא, לכאורה התנהלות תמוהה.

בנסיון נוסף לתרץ קושיה זו, טוען עו"ד סבן, כי ג'מאל לא אישרה בביהמ"ש את נכונות הדברים, מאחר שלמרות הכל, היא לא רוצה לנתק גם את הקשרים עם משפחת שחיבר ובאופן בו היא העידה היא יוצאת "כאילו נייטראלית".

109. אף אני סבורה, שהמצב המיוחד בו מצויה ג'מאל מספק הסבר אפשרי, הגיוני וסביר לתרחיש זה.

מצד אחד, ג'מאל נשואה לאחיו של ראש המועצה וגרה בבית ראש המועצה ומצד שני היא מסוכסכת עם חלק ממשפחתו של בעלה, שהרי אין מחלוקת שהיא הגישה תלונות במשטרה על אנשים שונים מבני משפחת פאעור - שמענו על כך עדויות רבות, שאין צורך לפרטן. מצד שלישי, ג'מאל היתה חברה טובה של אמאל, בתו של פייסל, יריבו של ראש המועצה ומי שקרוב משפחתו נהרג באירוע.

במצב דברים זה ברי, כי ג'מאל איננה יכולה להפליל את אנואר, ישירות, בירי במנוח ולכן לא יכולה היתה לספר במשטרה את האמת. מאידך - היא חפצה, ככל הנראה, בהרשעתו של אנואר, אולם מבלי שתהיה לה יד גלויה בכך. לפיכך, נבחרה דרך, בה תובא גרסת ג'מאל בפני ביהמ"ש, כביכול - נגד רצונה של ג'מאל וללא כל שיתוף פעולה מצידה ויותר מכך - תוך שהיא מכחישה את נכונות הדברים.

עם זאת, וחרף הסבר סביר זה ועל אף שנשמעו עדויות (כגון העדויות לפיהן היא נשמעה צועקת על היורים שלא ירו מביתה ושירדו למטה), מהן עולה, בבירור, שג'מאל לא סיפרה למשטרה את כל אשר ראתה באותו לילה, לא אוכל לסמוך על הדברים שהיא אמרה בהקלטות, כראיה נגד אנואר. בנסיבות אלה, בהן הוכח, שעדויותיהן של ג'מאל וגם של אמאל בביהמ"ש היו עדויות כזב, לפחות באשר לאופן בו בוצעה ההקלטה וכי ההקלטה בוימה, לא אוכל לסמוך על תוכן הדברים שנאמרו בהקלטה, בוודאי לא לענין זיהויו של אנואר כמי שירה. בעובדה שניתן למצוא הסבר סביר לאופן התנהלותה של ג'מאל, אין די על מנת שניתן יהיה לסמוך על דבריה בקלטת המבוימת.

לפיכך, לא אייחס לעדותה של ג'מאל, או לדברים שנאמרו על ידה בהקלטות, כל משקל.

110. הקלטה נוספת שהוגשה בתיק זה, היא הקלטת שיחה בין תייסיר בוקאעי, אחיו של נסים, לבין פייסל, בו מספר תייסיר לפייסל סיפורים שונים בנוגע לאירוע ובנוגע לחלק מהמעורבים בו. לדברי תייסיר, הוא נמצא בקשר טוב עם פייסל ואילו יחסיו עם אנואר אינם טובים.

תייסיר טען בעדותו בפניי, כי ההקלטה הוזמנה ע"י עו"ד ברזני וכי נעשו 4 הקלטות עד שעו"ד ברזני אישר את ההקלטה שהוגשה. אין לי ספק שמדובר בהקלטה מבוימת ומוזמנת, כפי שעולה הן מתוכן ההקלטה והן מאופן עדותו של העד. בנוסף, רוב האמור בתמליל ההקלטה הנ"ל (נא/45), מהווה עדות שמיעה שאיננה קבילה ולפיכך אתעלם ממנה. אציין רק, כי זו אחת הדוגמאות להקלטות שונות שביצעו שני הצדדים, במהלך המשפט, כל אחד - במטרה "לחזק" את "הצד שלו".

דומה שהעד "לא סיפק את הסחורה" ולא העיד את אשר הצד של נאהי ציפה ממנו שיעיד. מכל מקום - בעדותו של העד התגלו סתירות ופרכות רבות, שאינני מוצאת מקום לפרטן ואסתפק בכך שאומר, כי התרשמותי מעד זה היתה שלילית ביותר. התרשמתי, כי מדובר בעד בלתי אמין בעליל, שלא ניתן ליתן כל אמון בדבריו ולא ניתן לסמוך עליהם ממצא כלשהו, לא בנוגע לנאהי, לא בנוגע לאנואר ולא בנוגע לכל ענין המוזכר על ידו. אדגיש, כי במיוחד אינני מאמינה למילה מדבריו באשר לחלקו של עו"ד ברזני בהקלטה או בהקלטות עלומות.

הכזב שבדברי העד עולה גם מדבריו בפניי, בנוגע לשיחה שהתקיימה, כביכול, בין אנואר לנסים, בהיותם בדרך לאילת. לדבריו, אנואר התקשר לנסים אך שאל על אדיב, מאחר שהטלפון היה של אדיב. נאסים אמר לו שזה לא אדיב ושידבר עם אדיב בטלפון השני ואז אנואר ניתק.

מהתיאור שתיאר העד את השיחה בין אנואר לנסים, עולה, כי היה מדובר בשיחה קצרה ביותר של שניות ספורות, דבר הסותר את פלט השיחות של אנואר (נב/34), בו רשום שהשיחה נמשכה 28 שניות.

מכזב זה אשר בעדותו עולה, כי העד בא, למעשה, לסייע לאנואר, בנושא שיחת הטלפון בה התקשר אנואר לאדיב, לפי הנטען, נגד אנואר - על מנת שיסדר עבורו אקדח. אבהיר, כי לא הוכח שזו היתה מטרת השיחה, אולם אציין, כבר כאן, כי שקריו של אנואר והסתירות בדבריו באשר לשיחות הטלפון שבוצעו על ידו, מחזקות את ראיות התביעה נגדו.

עדותו של אנואר :

111. אנואר טוען בתוקף, שהוא כלל לא ירה.

בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 24.1.09 (ת/38), סיפר אנואר שהוא ישן והתעורר לשמע צעקות. כשיצא החוצה הוא ראה את סיף פצוע ושמע אותו צועק: "נאהי הרג אותי נאהי ירה בי". הוא פינה את סיף עם עוד אנשים וצעק לעבר נאהי: "אני זיהיתי אותך אתה נאהי שחיבר ועל המעשה הזה אתה הולך לשלם ביוקר" וכן צעק לעברו: "האקדח שלך יכנס לתחת שלך".

בבית המשפט טען אנואר, שהוא צעק פעמיים לעברו של נאהי. פעם ראשונה לפני שהוא פינה את סיף ובפעם השנייה - לאחר הפינוי, שאז הוא עמד על הרחבה שבכניסה לבית ראש המועצה, שם עמדו עוד הרבה אנשים ושם הוא צעק על נאהי וקילל אותו (עמ' 2062 שו' 23-29). לדבריו בעדותו, פתאום הוא שמע צעקות: "רד, רד יורים בך". הוא נכנס לכניסה של מחמוד בוקאעי ומאחר שהתחילו אבנים וירי, הוא נשאר שם כעשר דקות (עמ' 2063).

לדבריו, לאחר מכן הוא הלך לכיוון ביתו של סוהיל, תוך שהיריות מהכיוון של שחיבר המשיכו. למקום הגיע סולטן שחיבר, שהיה שתוי, הם החליפו ביניהם דברים וממנו הבין שמאשימים אותו בירי ברפעאת.

במאמר מוסגר אומר, כי עו"ד ברזני טוען, שלא יכול להיות שסולטן אמר לאנואר שמאשימים אותו בירי ברפעאת, שכן סולטן עצמו אמר בהודעתו במשטרה (נ/ב 42), שהוא היה שתוי ואיננו זוכר דבר מהאירוע ושרק למחרת נודע לו שרפעת נפצע והוא מאושפז בבית חולים .

אלא, שאין באמירה זו כדי להוכיח שהוא אמנם לא ידע דבר בליל האירוע ושהוא לא דיבר עם אנואר. מן המפורסמות הוא, שאנשים שיכורים מדברים ועושים מעשים, תוך כדי שכרותם, ולאחר מכן הם אינם זוכרים דבר מכך. לאנואר לא היתה כל סיבה לומר שהוא ידע, כבר באותו ערב, שמאשימים אותו בירי, אם לא היתה בכך אמת.

בגרסה נוספת, שנאמרה על ידו כמעט באותה נשימה, טען אנואר, כי לאחר שהאמבולנס אסף את סיף, הוא חזר לכיוון הבית של עפו פאעור ועמד שם עם מספר אנשים ממשפחת פאעור, במשך כעשר- עשרים דקות. בשלב זה הם שמעו 2-3 יריות וצעקות של אישה מכיוון הצד של שחיבר. אחרי 4-5 דקות עבר רכב G.M.C אפור מכיוון הבית של שחיבר, במהירות מופרזת, לכיוון היציאה מהכפר ואנשים אמרו שמישהו נפגע מכדור בבטן או בחזה, בצד של שחיבר (עמ' 2063).

112. שתי הגרסאות הנ"ל אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; אם לאחר שסיף נפגע עמד אנואר על המרפסת וצעק לעבר נאהי ומיד לאחר מכן הוא שהה כ- 10 דקות בחדר המדרגות של בית ראש המועצה ולאחר מכן הלך לכיוון ביתו של סוהיל ושם כבר שמע שמאשימים אותו בירי ברפעאת (כגרסתו הראשונה הנ"ל), מתי הוא הספיק לעמוד כ- 10-20 דקות (נוספות) ליד הבית של עפו פאעור, עד ששמע שמישהו נפגע? הן האירוע כולו, מהפגיעה בסיף ועד הפגיעה ברפעאת נמשך כ- 10 דקות בלבד!

זאת ועוד - בניגוד לגרסאותיו הנ"ל, שכאמור אינן מתיישבות זו עם זו, הגיע אנואר לישיבת ההוכחות שהתקיימה שבוע לאחר מכן, כשהוא מצויד בגרסה חדשה ושונה, לחלוטין, באשר למועד בו נורה רפעאת.

לגרסתו החדשה, רפעת נורה כאשר אנואר עצמו עוד היה במיטתו. וכך אמר: "רפעאת נרצח דקה שתיים אחרי הפיצוץ בזמן שאני הייתי במיטה שלי" (!!!) (עמ' 2429 שו' 20-21 עמ' 2432 שו' 14-25). בהמשך עדותו זו הוסיף ואמר: "... אני כל הזמן חשבתי שבזמן הזה שעמדתי עם מוחמד פאעור ושמענו בסוף את ה- 2, 3 יריות וה- G.M.C האפור ירד במהירות, כל הזמן חשבתי שהמנוח נהרג אותו הזמן הזה, אבל אחר כך כשהתחלנו לחקור ולחפש לחפש לחפש, הגענו לדברים חשובים מאד שמוכיחים באופן חד משמעי שהמנוח נהרג ממש אחרי דקה או שתיים אחרי הפיצוץ שהיה אצלהם" (עמ' 2478). כמעט למותר לציין, שלא הובאה כל הוכחה לכך.

כאשר נשאל אנואר מתי הדבר התברר לו השיב: "מלפני כמה חודשים", ולא ידע להסביר מדוע, אם כך, לא סיפר זאת בישיבה הקודמת, בה העיד.

עוד טען אנואר בעדותו בפניי, כי: "הם רצחו את המנוח אצלכם בבית" (עמ' 2141 שו' 13) וכן: "(הם) גררו אותו במדרגות בחוץ ושמו אותו קרוב לעשר דקות" "אני לא ראיתי את זה אבל אני מנסה עכשיו, מהאנשים שראו, אם אני אוכל לשכנע אותם שיתפטרו מהפחד שלהם ויבואו ויעידו". כשנשאל ע"י עו"ד ברזני מיהם אותם אנשים, אמר: "אני לא יכול לחשוף עדי הגנה כמו שאתה עשית". בהמשך הוא נותן "רמזים", כיצד ניתן היה להגיע לעדים אלה (עמ' 2142). בעמ' 2332 הוא חוזר על תיזה זו והפעם הוא אומר שנאהי וזידאן ירו בו כדור אחד וזרקו אותו במדרגות.

אינני "קונה" גרסה חדשה וכבושה זו ואין לי ספק כי לוּ היה ממש בדברים אלה היה אנואר פונה, מיד, עם כל הידוע לו למשטרה.

מעבר לשינוי המהותי בגרסתו - אשר בא לספק לו "אליבי" (שלא נטען בתשובתו לאישום), לפיו הוא היה במיטתו כאשר המנוח נפגע, גרסה חדשה (וכבושה) זו אינה תואמת את לוח הזמנים, המבוסס על רישומים אוביקטיביים - מועדי ההודעות למשל"ט והמועדים בהם הוזמנו אמבולנסים עבור סיף ועבור המנוח, כפי שהראיתי לעיל וברי שאין בה כל אמת.

113. מרואן, אחיו של אנואר תומך בגרסתו הראשונה של אנואר. בהודעתו במשטרה מיום 27.1.09 שעה 07:35 (נא/7), מסר מרואן, בין היתר, כי בזמן הרגיעה בין היריות, כשהוא עצמו עמד בחדר המדרגות של בית ראש המועצה, הוא ראה את אנואר עומד על גדר אבן נמוכה, המקיפה את רחבת הכניסה לבית ראש המועצה וצועק לנאהי: "נאהי ראיתי אותך יורה, אני אנואר ומוכתאר ואני אדחוף לך את האקדח הזה לתחת". לדבריו, הוא צעק לאנואר שירד מהגדר ואנואר נכנס לתוך בית ראש המועצה והתחבא ואז התחילו שוב יריות.

יש לציין, כי החוקרים הקליטו שיחות בין אנואר ובין מרואן, בעת שהיו עצורים. בשיחה הראשונה, מיום 27.1.09, הוא היום בו נגבתה הודעתו של מרואן (נב/37.), שומעים את השניים משוחחים על האירוע ומתאמים גרסאות, בין היתר לגבי מעשיו של אנואר בעת האירוע. מתוכֵן הדברים ברור שאין מדובר במי "שמשיחים לפי תומם", כטענת עו"ד סבן, אלא מדובר בתיאום גרסאות. עם זאת, יש לציין, כי לאור שעת גביית ההודעה ממרואן, נראה כי שיחה זו היתה לאחר גביית ההודעה.

כפי שכבר אמרתי, אינני מאמינה שאיש מבני משפחת פאעור לא ראו את הירי ברפעאת ולא ראו מי ירה ואינני מאמינה שמרואן לא ראה את אנואר יורה לכיוונו של רפעאת. אולם, מאחר שאין לצפות מעדים אלה, כולל מרואן, שיפלילו את קרוב משפחתם (ואף לא את עצמם, שהרי נטען כי גם מרואן ירה), אין בכך כדי לפגוע בעדויותיהם נגד נאהי.

114. כאמור לעיל, אנואר ומרואן הושמו, במעצר, באותו תא והוקלטו שתי שיחות ביניהם. לגבי חלק מהשיחה השניה שהוקלטה (שבתחילתה עו"ד סבן לקח חלק) הוגשו שני תמלילים. התמליל שסומן נא/47 נערך על ידי פייסל (להלן: "תמליל פייסל") ואילו התמליל שסומן נב/38, נערך על ידי משרד "מסר חקירות", מטעם אנואר (להלן: "תמליל אנואר").

בעמ' 4 לתמליל פייסל נכתב שמרואן פונה לאנואר ושואל אותו (כנראה בהתייחס לעוה"ד): "אמרת לו משהו על הברזל" (כינוי לכלי נשק) ואנואר משיב: "אני יודע, אתה אמרת לי שראית את נאהי ועשית עימות עם נאהי...". לעומת זאת, בקטע הרלבנטי בתמליל אנואר (בעמ' 3 לתמליל), נכתב: "אמרת לו מה אני דיברתי?" ואנואר משיב: "מה אמרתי להם, אמרתי שראיתי את נאהי ועשיתי איתו עימות".

מאחר שהשיחה התנהלה בערבית, המתורגמנית שהוזמנה ע"י ביהמ"ש לדיונים, האזינה לשיחה ואישרה שתמליל אנואר הוא התמליל הנכון וכי אין שומעים בדיסק את המילה "חדיד" - ברזל.

נטען, כי הדבר מצביע על נסיון של פייסל להפליל את אנואר. אכן, יתכן שמדובר בסילוף מכוון, אך ייתכן גם שמדובר בתמלול לא נכון עקב שמיעה לא נכונה (כפי שקורה פעמים רבות). כך או כך, מאחר שדיסק השיחה הוגש, צפוי היה שעו"ד סבן יאתר, גם אם במאמץ לא מבוטל, את המקום בדיסק בו נטען (על פי התמליל), שנאמר "ברזל" ויראה שמילה זו לא נאמרה. לפיכך, לא היה כל טעם לסלף מילה זו במכוון וספק בעיני אם אמנם כך נעשה. מכל מקום, גם אם היה נסיון להטעות, אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי לפיה אנואר ירה.

115. במהלך עדותו של אנואר נוכחתי לדעת, כי הוא מעורה בחומר הראיות ומתמצא היטב בכל המצוי בו. התרשמתי כי מדובר באדם נבון מאד, יצירתי ובעל זיכרון טוב, המעורב באופן אקטיבי באשר קורה סביבו.

עם זאת, דבריו בעדותו בפניי היו בלתי עקביים והתאפיינו במניפולציות ובחוסר אמינות וכפי שהראיתי לעיל ועוד יפורט להלן, התגלו בהם שקרים, פרכות וסתירות המצביעים על מופרכות גרסותיו. בחלקים משמעותיים מדבריו, השיב אנואר תשובות מניפולטיביות, אשר הותאמו על ידו למה שנראה לו נכון לומר באותו רגע וכאשר נלחץ משאלות מסוימות, השיב תשובות הסותרות, חזיתית, דברים קודמים שאמר בעדותו ואף סותרות ראיות אובייקטיביות. על פי הערכתי והתרשמותי, נובעת התנהלות זו של אנואר מכך שגרסתו אינה גרסת אמת ומניסיונו ליצור גרסה כוזבת של חפות וליתן הסברים לעובדות ולראיות, שאינן עולות בקנה אחד עם גרסתו הכוזבת.

כך, למשל, בנוגע למועד בו נורה רפעאת (כפי המפורט לעיל), כך בנוגע לאופן בו התעורר והיכן היתה אשתו באותו זמן, כך לגבי שיחות הטלפון שבוצעו מהטלפון שלו סמוך לאחר הפיצוץ, כך לגבי השאלה אם רק הסתתר בכניסה לבית ראש המועצה או עלה כמה קומות (כפי שאמר בשיחתו עם מרואן) ועוד.

בחקירתו הראשונה במשטרה אנואר לא אמר, מיוזמתו, שהוא היה, בשלב כלשהו, בחדר המדרגות, אולם כאשר נשאל, בהמשך חקירתו, אם היה, בשלב מסוים בביתו של מחמוד בוקאעי, השיב, שהוא היה קרוב לבית, אך לא נכנס לפנים הבית וכי רק פעם אחת, כשהחלו זריקת אבנים ויריות הוא התחבא בכניסה לבית מחמוד בוקאעי, כעשר דקות - רבע שעה ואח"כ יצא וחזר לביתו.

כמו כן טען אנואר, שהוא כלל לא היה בבית ראש המועצה לאחר האירוע (עמ' 2201), אולם טענה זו מנוגדת לדברי פאתן, לפיהם אנואר היה, לאחר האירוע, בבית ראש המועצה (ביחד עם אנשים רבים). לפאתן לא היתה כל סיבה לכזב בענין זה, שהרי אנואר הוא קרוב משפחתה ו"שייך" לצד שלה.

סתירות נוספות, בדבריו של אנואר, נוגעות למעשיו לאחר שהמנוח נפגע, שמטרתן, ככל הנראה להסתיר את העובדה שאנואר עלה, לאחר מכן אל ביתו של מחמוד בוקאעי ורק לאחר מכן הלך לביתו. כך, למשל, אנואר טען, שהוא עלה לביתו עם אדיב בוקאעי, סעיד סובחי, אח"כ הגיעו אנשים נוספים ורק בסוף, אחרי 10-15 דקות, הגיע נאסר פאעור (עמ' 2212) ואילו נאסר פאעור טען, כי הוא פגש את אנואר למטה, כי שניהם עלו יחד לביתו של אנואר וכי בשלב זה לא היו אנשים נוספים. נראה שאנואר ביקש "להקדים" את הגעתו לביתו ו"לאחר" את פגישתו עם נאסר, על מנת "לכסות" על הזמן בו היה בביתו של ראש המועצה. גם לנאסר פעאור אין כל סיבה לומר אי אמת בענין זה, שהרי גם הוא "מהצד" של אנואר.

116. בנוסף, פיזר אנואר בחלל האולם גרסאות רבות ושונות, כבושות, אשר לא הונחה להן כל תשתית ראייתית ולא הובאו עדים שהיה עליו להביאם, לוּ היתה בהן אמת כלשהי.

כך, למשל, במהלך ניהול המשפט נרמז, לא אחת, על יד הצד של אנואר, כי המנוח נורה, בטעות, על ידי מישהו מהצד של שחיבר (זידאן, נאהי או מישהו אחר). בין היתר, הגיע לפרקליטות מכתב (ת/111) שנכתב, לכאורה, ביום 2.8.10 (במהלך ניהול המשפט), על ידי עאדל טאהא ובו נכתב, בין היתר, שהמנוח נורה מפליטת כדור על ידי נאהי, סמוך לכניסה המזרחית לבית עלי שחיבר. במכתב נכתבו שמות של אנשים רבים אשר, לכאורה, ראו זאת.

אנואר טען, בדבריו בפניי, כי עאדל כתב את המכתב, כי האמור במכתב אמת וכי הדברים התבררו לו חודשיים שלושה או סדר גודל של שנה לאחר האירוע. לדבריו, הוא לא פנה למשטרה מאחר ששמע מאדם מקורב לעאדל שהוא לא רוצה להיחשף (עמ' 2458-2459). הסבר זה אינו יכול להתקבל על הדעת. אדם, חף מפשע, המואשם בהריגה, ימהר למסור למשטרה כל בדל אינפורמציה שבידו, היכול לפעול לטובתו, על מנת שהמשטרה תחקור בדבר ואולי תגלה ראיות שינקו אותו מחשד השווא.

אינני מאמינה לדבריו אלה של אנואר ואין לי ספק כי אילו היה בהם אמת, הוא היה מוסר דברים אלה למשטרה, על מנת שתחקור שמא יש בהם ממש ולא היה נמנע מלעשות כן, רק בגלל שעאדל "אינו רוצה להחשף". לא רק זאת, אלא שהטענה לפיה מישהו מהצד של שחיבר ירה ברפעאת, לא הוטחה בפני העדים הרלבנטיים, גם לא בפני נאהי או בפני זידאן ולמעשה - נזנחה, ובצדק נזנחה.

117. "חשיפה" נוספת מבית היוצר של אנואר, נוגעת לתרשים האבוד שערך סנ"צ חליל. לדבריו (בעמ' 2431), קיים עֵד, שהיה צמוד לסנ"צ חליל החל מכניסתו לשעב, אשר ראה את התרשים שערך סנ"צ חליל (עמ' 2431). במקום להביא עד זה למשטרה, או לבית המשפט, טען אנואר, שהוא לא מוכן לחשוף את שמו. שוב - אותו תירוץ לאי גילוי "מידע" זה ולאי הבאת עד כלשהו שיעיד על כך. לאור החשיבות שמייחסת ההגנה לתרשים האבוד, תמוה מאד סירובו של אנואר למסור את שמו של העד ולא ברור מדוע הוא לא הובא להעיד. גם לטענה זו אינני מאמינה וסבורה אני שהיא הומצאה על ידי אנואר בניסיון (לא מוצלח) להטיל ספק בראיות התביעה.

118. גם בענין שיחות טלפון שנערכו על ידו לא אמר אנואר אמת. תחילה, בתארו את השתלשלות העניינים, בהודעותיו במשטרה, נמנע אנואר מלציין כי נערכו על ידו ו/או על ידי אשתו (כטענתו המאוחרת), שיחות טלפון, סמוך לאחר הפיצוץ וגם בהמשך הלילה.

רק לאחר שבמהלך פרשת ההגנה של נאהי עלתה הטענה, שאנואר התקשר באותו לילה לאדיב ועל פי הנטען - דיבר עם נַסים, שהיה באילת ושהחזיק בטלפון של אדיב, כדי שיוכל להשיג נשק, נדרש אנואר להמציא פֶלֶט שיחות והוא נאלץ להמציאו.

מעיון בפלט ומגרסאותיו של אנואר בביהמ"ש, נראה שלא בכדי הסתיר אנואר שיחות אלה ולאחר מכן ניסה לייחס את הראשונות שבהן לאשתו. למעשה - הוגשו שני פלטים, כמפורט להלן.

119. בשולי פלט השיחות (נב/34), שהוגש על ידי אנואר בישיבת יום 22.1.12 (להלן: "הפלט הראשון"), הכולל דף אחד ובו שיחות שבוצעו עד השעה 10:34:44. בשולי פלט זה נכתב, בכתב יד, למי בוצעו 4 השיחות הראשונות בליל האירוע, לאחר חצות, כדלקמן: מול שלושת השיחות הראשונות נכתב: "נאסר פיאד" ומול השיחה הרביעית נכתב: "נסים בוקאעי בדרך לאילת". באותה ישיבה (בעמ' 2057) אמר אנואר, שהוא התקשר לחברו נאסר פיאד פאעור, אך הוא לא ענה לו והשיחה נכנסה למשיבון ולאחר מכן הוא התקשר לאדיב בוקאעי, אך ענה לו נסים.

בישיבה שלאחר מכן, שהתקיימה ביום 29.1.12 (החל מעמ' 2146) טען אנואר (בניגוד להודעתו במשטרה), כי אשתו התעוררה 1-3 דקות לפניו. לדבריו, כאשר אשתו שמעה את הירי היא התקשרה לחברה שלה אמאל פיאד פאעור, שהיא אשתו של נאסר פיאד פאעור, אשר לא ענתה לה ורק אז הוא התעורר, לקח את הטלפון והתקשר לחברו נאסר פיאד פאעור, אשר לא ענה לו ולאחר מכן הוא התקשר לאדיב, כל זאת - כשהוא עדיין במיטה. לדבריו, בזמן שנַסים ענה לו, הוא כבר היה ליד החלון וראה את האנשים למטה ולכן לא היה לו צורך להתקשר שוב לאדיב.

בישיבה זו הוגש על ידי אנואר, שוב, פלט השיחות, אשר כלל, הפעם, שני דפים. הדף הראשון זהה לפלט השיחות הראשון ובדף השני - שיחות עד השעה 16:42:33 (נב/34(א) - להלן: "הפלט השני"). הפעם נכתבו בשוליו, בכתב יד, נמעני כל השיחות שבוצעו בליל האירוע, החל מלאחר חצות ועד סוף הפלט, אולם זאת - בשינוי מאשר נכתב בפלט הראשון.

בשולי הפלט הראשון נכתב, ששתי השיחות הראשונות בוצעו לנסר פאעור (הוא נאסר פיאד) ואילו בפלט השני נכתב שהן בוצעו לאשתו של נסר פאעור.

אנואר הסביר, שכאשר הוא בדק את מספרי הטלפון, אליהם בוצעו השיחות, הוא ראה ששתי השיחות הראשונות בוצעו לטלפון של אשתו של נאסר ואילו השיחה השלישית בוצעה לטלפון של נאסר. מפלט השיחות אכן עולה, כי אמנם, מדובר בשני מספרי טלפון שונים, אולם לא הובאה כל ראיה ולא הוכח שהמספר אליו בוצעו שתי השיחות הראשונות הוא מספר הטלפון של אשתו של נאסר. נאסר ואשתו לא העידו וגם אשתו של אנואר לא העידה, כך שנותרים אנו עם דבריו של אנואר בלבד, ללא כל חיזוק.

120. זאת ועוד - בעדותו של אנואר, לגבי המועד בו הוצא על ידו פֶלֶט השיחות, התגלו סתירות מהותיות.

תחילה, בישיבה הראשונה בה העיד ובה הוגש הפֶלֶט הראשון (22.1.12) אמר אנואר: "היום כשאני ביקש ממני עו"ד סבן אני הוצאתי תפריט שיחות וידעתי בדיוק את השיחה הזאת מתי ביצעתי אותה" (עמ' 2057). ככל הנראה רצה לתת, באמירה זו, סיבה לכך שהוא לא גילה, עד אותה ישיבה, שבוצעו על ידו שיחות טלפון בעת התרחשות האירוע.

לעומת זאת, בישיבה שלאחר מכן, שהתקיימה ביום 29.1.12 (שבוע בלבד לאחר הישיבה הקודמת), משנתבקש להסביר את השינוי בנמעני השיחות, אותם הוא עצמו כתב, אמר אנואר לגבי פֶלֶט השיחות: "בזמן שאני מסרתי את הנייר הזה לעו"ד אלי סבן, לפני כמה חודשים אני חושב, אני לא ייחסתי לזה חשיבות לכתוב נאסר או עמאל, אבל עכשיו שאתה מבקש בדיוק ... אז אני כתבתי עמאל אשתו של נאסר" (עמ' 2155).

בנוסף - בישיבה הראשונה מיום 22.1.12 אמר אנואר שיש לו קוד סודי והוא מוציא את פֶלֶט השיחות מהאינטרנט (עמ' 2073) ואילו בישיבה שלאחר מכן, מיום 29.1.12, אמר שניתן להוציא פֶלֶט רק שנה לאחור, כך שכנראה הוא הוציא את הפלט בשנת 2009. היינו - כשנתיים לפני מתן עדותו.

אנואר לא יכול היה להסביר את השינוי המהותי בין דבריו בישיבת יום 22.1.12 לבין דבריו בישיבת יום 29.1.12, לגבי המועדים בהם הוצא על ידו פלט השיחות.

ברי שאין מדובר בטעות, אלא בשינוי מהותי של הגרסה, שלא ניתן לו כל הסבר. הן לא ייתכן שאנואר הוציא את הפֶלֶט בשנת 2009 ושבעדותו בינואר 2012 יאמר, "בטעות", שהוא הוציא אותו "היום", או "לפני כמה חודשים". לא למותר לציין שלא הובאה כל ראיה בדבר משך הזמן בו ניתן להוציא פלט שיחות, כמתואר ע"י אנואר.

נראה שאנואר לא החליט איזו גרסה מתאימה יותר לטענותיו בדבר המועד בו הוא התעורר, בדבר ההסבר לשיחות הרבות שניהל, קודם לירי ברפעאת ובדבר הסיבה בגינה התקשר לאדיב.

121. בהתאם - אנואר לא ידע להחליט, איזו גרסה כדאי לו למסור באשר למועד בו אשתו העירה אותו וגם בענין זה התגלו בעדותו סתירות מהותיות. אדגיש, כי אין מדובר בסתירות היכולות להיגרם כתוצאה מחוסר תשומת לב או משכחה, אלא במספר גרסאות, שונות לחלוטין זו מזו, שנמסרו על ידי אנואר באותה עדות - בעדותו בביהמ"ש ואשר חלקן אינו מתיישב עם ההגיון והשכל הישר.

ראשית, תמוהה מאד טענת אנואר בביהמ"ש, לפיה אשתו לא העירה אותו מיד כאשר היא התעוררה, אלא התקשרה קודם כל, פעמיים, בהפרש של כשתי דקות (!) לאשתו של נאסר ורק אחר כך העירה אותו (ראו ההסבר המגומגם שנתן לכך אנואר בעמ' 2150). יש לציין, כי טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו במשטרה, שם אמר שהוא התעורר לקול צעקות ויריות, פתח את החלון וראה אנשים צועקים ויורים וירד למטה ולא הזכיר כלל את אשתו ואת שיחות הטלפון.

מעבר לכך - בהמשך עדותו (בעמ' 2150-2151), אמר אנואר שאשתו לא העירה אותו, אלא הוא התעורר מעצמו וכאשר התעורר אשתו לא היתה לידו, אלא היא ירדה לראות מה עם הילדים. בהמשך עדותו, בעמ' 2152, שוב חזר לגרסתו שאשתו היתה לידו ואמר שהוא לקח ממנה את הפלאפון והתקשר לנאסר ובעמ' 2153 הוא אומר שהוא התעורר שניות, מקסימום דקה לאחר אשתו, בניגוד לדבריו קודם לכן, לפיהם אשתו התעוררה 1-3 דקות לפניו.

כאשר נשאל מדוע אשתו אמרה במשטרה שהם התעוררו ביחד השיב שיש לשאול אותה וכאשר הוא נשאל אם הוא יביא אותה לעדות השיב: "אם יש צורך ואלי (הכוונה לעו"ד סבן) רוצה שנביא אותה לעדות, אז נביא אותה", אולם, בסופו של דבר היא לא הובאה להעיד וההסבר שניתן לכך ע"י אנואר היה, שזה "לא מקובל ולא מכובד" (עמ' 466-2467).

לא ניתן כל הסבר לשינוי בעמדתו של אנואר לגבי הבאת אשתו להעיד ואי הבאתה פועלת לרעתו ולרעת גרסתו, שהינה, ממילא, גרסה בלתי עקבית וכבושה, שאין כל הסבר לכבישתה.

122. כידוע, הימנעות נאשם מלהביא ראיה אשר היה באפשרותו להביאה ואשר היה בה, לכאורה, כדי לתמוך בגרסתו, ללא שניתן על ידו הסבר סביר להימנעות זו, יוצרת הנחה לפיה אילו הובאה הראיה האמורה, היה בה כדי לתמוך דווקא בעמדת התביעה ולא בעמדתו של הנאשם, או שהיה בה כדי להזיק לעמדתו של הנאשם, שאחרת - היה מביאה [ראו למשל: ע"פ 2333/07 - שלמה תענך נ' מדינת ישראל . (12.7.10); ע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (10.11.2008)].

אשר לערכה ומשקלה של עדות כבושה, אשר לא ניתן הסבר לכבישתה נאמר, כי אלה מועטים ביותר. הנימוקים לכך ברורים ובכללם - החשד הטבעי המתעורר לגבי אמיתות גרסה שנמסרת באיחור. הדעה הרווחת כי, דרך כלל, מי שאין לו מה להסתיר אינו כובש גרסתו ואף קיים חשש, שמא כבישת הגרסה נועדה לשם מתן הזדמנות לנאשם להתאים גרסתו לראיות התביעה. כבישת הגרסה גם מכשילה את אפשרות הרשות החוקרת, המאשימה וביהמ"ש, לבדוק את אמיתותה, בין על ידי חקירת העדים, בסמוך לביצוע המעשה, בין על ידי מניעת הזדמנות מהמאשימה לשאול את העדים על דוכן העדים, שאלות רלבנטיות לגרסה הכבושה וכיוצ"ב. ראו: ע"פ 3834/10 שמעון והבה נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 8732 , 8759 (2013).

ואכן, סבורתני, כי לא בכדי הסתיר אנואר מהמשטרה את השיחות שבוצעו על ידו. בצדק טענה ב"כ המאשימה, כי אילו היה נודע למשטרה על שיחות אלה, היא היתה חוקרת את האנשים עימם שוחח אנואר וברי שאנואר לא רצה בכך. חשוב לציין, בהקשר זה, כי חלק מהשיחות בוצעו למי שנכחו במקום האירוע ולאחר מכן נחקרו במשטרה, כגון סעיד סובחי פאעור ואדיב בוקאעי.

בהקשר לכך יש לציין, שבצדק הצביע עו"ד ברזני על כך שביתו של אדיב נמצא רחוק ממקום הפיצוץ, כך שאין כל הגיון שאנואר יתקשר דווקא אליו. אמנם אנואר טען שאדיב היה אמור להיות אצל ראש המועצה, אולם לא הבהיר מדוע ועדותו זו לא נתמכה בכל עדות אחרת. בנוסף, אנו יודעים מפאתן, שאביה לא היה, אותה עת, בביתו (עמ' 151), כך שלא ברור מה היה לו, לאדיב, לעשות שם ומדוע סבר אנואר שהוא נמצא שם.

זאת ועוד - אנואר התקשר, לאחר האירוע, בשעה 00:48:24 אל שאדי אבו אלהיג'א, העוסק במחשבים ובהתקנת טלביזיות במעגל סגור - כך לדברי ואיל פאעור (שלא הוכחשו על ידי אנואר). יצויין, כי בבית ראש המועצה הותקנו, כשנתיים שלוש לפני האירוע, מצלמות אבטחה במעגל סגור ונטען, כי בעת האירוע הן לא פעלו. מאורך השיחה נראה ששאדי לא ענה ואנואר התקשר אליו, שוב, בשעה 01:00:57. אנואר טען שהוא התקשר לשאדי כי אחיו בא וחיפש אותו אצלו והוא התקשר אליו על מנת ששאדי יזיז את האוטו שלו, אולם שאדי עצמו לא הובא להעיד בענין זה ושוב נותרים אנו עם דבריו של אנואר בלבד. השיחה, כשלעצמה, תמוהה, בוודאי בעיתוי בו נעשתה, וההסבר לשיחה תמוה גם הוא.

הסבר לעלילה -

123. אנואר טען במשטרה (ת/39 שורה 168), כי הסיבה לעלילה דווקא נגדו היא, שהוא ראה מי ירה בסיף ולכן רצו "להלביש עליו תיק", כלומר - להאשים אותו שגם הוא פגע במישהו. עו"ד סבן מפנה לכך שגם זידאן הִסְבִּיר שהעלילו עליו שהוא החזיק נשק וירה, מאחר שהוא ראה את האדם שירה במנוח (נב/29 שורה 75) וטוען שמדובר באותו "הגיון", ממש.

אכן, אותו "הגיון", אך בשני המקרים אין זו האמת. בהקשר לכך ראוי לציין, כי, בניגוד לטענת עו"ד ברזני, אין "סימטריה" בין הנאשמים, מבחינה זו שזיכויו או הרשעתו של האחד צריך להביא גם לזיכויו או להרשעתו של האחר ולהיפך. יש להכריע בדינו של כל נאשם לפי הראיות שהובאו בעניינו, גם אם חלק מהראיות רבלנטי לגבי שני הצדדים, ואין הרשעתו או זיכויו של האחד קשורים בהרשעתו או זיכויו של האחֵר.

הסבר נוסף שניתן על ידי אנואר לכך שמעלילים דווקא עליו הוא, שמזה מספר שנים פייסל מנסה "להלביש לו תיק" בכל מחיר, עקב התנגדותו הפוליטית לפייסל והיותו "ראשון הנלחמים" בו. נטען, כי זו היתה הזדמנות לסגור איתו חשבון ואף לגרום לכך שאנואר יחזור בו מהתלונות שהגיש נגד פייסל.

124. סבורה אני שלא די בהסברים אלה. ראשית, לא רק אנואר ראה שנאהי פגע בסיף, אלא אנשים נוספים שהיו במקום ראו זאת. שנית, אמנם, אנואר ציין את תלונותיו נגד פייסל כסיבה לעלילה כבר בהודעתו הראשונה במשטרה, אולם אין בכך ולא כלום, שכן, כאמור, היה לו די והותר זמן לתכנן את הדברים שיאמר למשטרה. אמנם, הוצגו ראיות בדבר תלונות שהוגשו נגד אנואר ואין לשלול אפשרות שהתלונות, או חלקן, לא היו תלונות אמת, אולם נראה לי, כי אין זה נימוק חזק דיו, לשם עלילה כה חמורה.

שלישית, אין זה סביר, שבני משפחת שחיבר יוותרו על הבאתו לדין של היורה האמיתי, מי שגרם למותו של המנוח, ובמקום זה יבחרו לומר שאנואר ירה במנוח, רק מפני שהוא זיהה שנאהי ירה בסיף, בשל יריבות פוליטית או אישית עם פייסל או עם מי מבני משפחתו ואף אין זה סביר שהם יצליחו לגייס בתוך זמן קצר ביותר, כל כך הרבה עדים שישתתפו בעלילה.

רביעית וזה העיקר - הראיות שהובאו מתבססות לא רק על דבריו של פייסל או על דבריהם של בני משפחתו הקרובים אליו, אלא גם על עדים אחרים, חלקם מקורב לאנואר וחלקם מקורב לשני הצדדים.

מכלל הראיות, שהובאו בפניי, שוכנעתי, מעל לכל ספק סביר, שאין מדובר בעלילה.

התנהגות מפלילה של אנואר לאחר הפגיעה במנוח -

125. בנוסף לחוסר העקביות בעדותו של אנואר, לסתירות המהותיות בדבריו, לשקריו ולאמירותיו הכבושות, התנהגותו של אנואר לאחר האירוע מעוררת תמיהות ותהיות רבות ומחזקת, גם היא, את הראיות נגדו.

התנהגות מפלילה יכולה ללבוש אופנים שונים, כגון, סירוב ליתן דגימה ביולוגית, הימלטות ממקום ביצוע העבירה, שתיקה בחקירה, סירוב או התחמקות מלמסור הסבר או פרטים, מקום שאלה נדרשים וכיוצ"ב.

"התנהגות מפלילה" של נאשם, איננה מהווה ראייה עצמאית ואין היא יכולה לעמוד בפני עצמה. אולם, ככל שלנאשם אין הסבר להתנהגות מפלילה, היא מתווספת, כראיה נסיבתית, לראיותיה של התביעה ופועלת לחובתו, בהצטרפה לראיות אחרות, המובילות למסקנה המרשיעה [ראו, למשל: ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441 (1989); ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 329, 337 (1989); ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (27/2/12); ע"פ 2996/09 - אחמד דבור נ' מדינת ישראל . (11.5.2011)].

ככל שניתן הסבר סביר ואמין להתנהגות המפלילה, נוטל ההסבר את עוקצה ואין היא נזקפת לחובת הנאשם. לפיכך, על בית המשפט לבחון את ההתנהגות המפלילה, לאור כלל הראיות שהובאו בפניו ולאור הסבריו של הנאשם. ראו: ע"פ 663/81 - אברהם חורי נ' מדינת ישראל . פ"ד לו(2), 85.

126. אם אמנם אנואר לא ירה ברפעאת, הרי התיחסותו לכך שנודע לו, מיד לאחר האירוע, שמאשימים אותו שהוא ירה ברפעאת, הינה תמוהה ביותר ובלתי סבירה, מכמה בחינות.

ראשית, בדבריו באשר לאופן בו נודע לו שמאשימים אותו התגלה חוסר עקביות. בתחילה טען, שכאשר הוא עלה לביתו, לאחר האירוע, הוא עמד במרפסת עם אשתו אשר אמרה לו שמזכירים את שמו ומקללים אותו והוא הבין שסולטן שחיבר הלך לבית של מחמוד בוקאעי, ואמר שמישהו נפגע ושהם מאשימים אותו - את אנואר. בהמשך הגיעו חברים וידידים לביתו, ישבו ודיברו ושוב אמרו לו שרוצים "להלביש עליו תיק", אך הוא לא התיחס לכך, מאחר שהוא רגיל שמעלילים עליו.

בניגוד לגרסתו הראשונה הנ"ל לגבי אשתו, אמר אנואר, בעדותו בביהמ"ש, שאשתו שמעה אותו מקלל את נאהי ושמעה אותו אומר "אני אנואר אל מוכתר" ולכן התבלבלה, וחשבה שאחרים מקללים אותו. הסבר זה לאו הסבר הוא, הן על פי תוכנו והן מאחר שכל כולו הוא עדות שמועה, שהרי אנואר בחר שלא להביא את אשתו להעיד.

127. שנית, על אף שאנואר לקח חלק (על פי גרסתו הוא), באירועי אותו לילה - הוא פינה את סיף, ראה את נאהי מחזיק אקדח והבין שנאהי ירה בסיף, על אף שנאהי ירה גם לעברו וכו' - הכל כפי שפורט לעיל, ועל אף שהוא היה ער עד השעות הקטנות של הלילה, לא טרח אנואר לרדת לזירה ולפגוש את השוטרים שהגיעו למקום ותִשאלו עדים, על מנת לספר להם את אשר ראו עיניו, למסור את גרסתו, הן לגבי מעשיו הוא בעת האירוע והן לגבי מעשיו של נאהי, ולדרוש שיעצרו את נאהי עוד באותו לילה.

התנהגות זו תמוהה ביותר ובלתי מוסברת, לא רק מאחר שצריך היה להיות לאנואר אינטרס ראשון במעלה שהמשטרה תעצור את נאהי לפני שנאהי יספיק לשבש ראיות, אלא גם לאור גרסתו, לפיה נאמר לו, מיד לאחר האירוע, כי בני משפחת שחיבר אומרים שהוא ירה במנוח.

אם אמנם אנואר לא היה זה שירה ברפעאת, היה צריך להיות לו חשוב ביותר, למסור מיד את גרסתו, לתת לשוטרים לבדוק את בגדיו ואת ידיו (לנוכחות סימני ירי) ולערוך חיפוש בביתו על מנת שיווכחו לדעת כי אין ברשותו אקדח.

אנואר פעל ההיפך מכך. הוא לא פנה לשוטרים בשטח ואף לא הלך למשטרה באותו לילה. לדבריו הוא ישן עד הצהרים (וגם טענה זו התגלתה כבלתי נכונה, כפי שיפורט להלן), לאחר מכן נסע להורי אשתו, הגרים בשפרעם ורק לאחר שאחיו הודיעו לו, שהמשטרה חיפשה אותו, הוא עלה לתחנת המשטרה, רק בלילה שלמחרת האירוע.

אין זו התנהלות של אדם חף מפשע, שהיה עֵד לפגיעה בבן משפחתו ואשר מוטל עליו חשד שווא (לטענתו), בירי באדם אחר, מהמשפחה היריבה ובפציעתו, אלא התנהלות של מי שיש לו מה להסתיר. ההסבר היחיד שניתן, איפוא, להעלות על הדעת להתנהגות חריגה ובלתי סבירה שכזו, הוא האינטרס שהיה לאנואר, בהיותו מי שירה, שלא לפגוש במשטרה, באותו לילה, על מנת שיוכל להתארגן, להעלים ראיות, להתיעץ ולתכנן צעדיו וגרסתו, בטרם ייחקר במשטרה.

128. לדברי אנואר, הוא התייחס "בזלזול" להאשמות שהוא שמע בליל האירוע, לפיהן הוא זה שירה ברפעאת, וזאת - מאחר שהוא היה רגיל לעלילות מצד משפחת שחיבר, אשר ניסתה "להלביש עליו תיק" כבר הרבה פעמים בעבר.

אינני מאמינה לכך. חשד לפגיעה בירי בבטנו או בחזו של אדם (כפי המידע שהיה אז בידי אנואר), אינו דבר של מה בכך וקשה לראות כיצד מישהו מתייחס לכך בזלזול, גם אם עמד, בעבר, בעלילות שהעלילו עליו. כך, במיוחד, במצב דברים בו הוא היה בזירה וצעק, לעבר נאהי, קודם שרפעאת נורה, שהוא ישלם ביוקר על כך שפגע בסיף.

גם למחרת, על אף שאנואר ידע שהגיעו שוטרים לביתו ומסרו לידי אחיו הזמנה עבורו, בה נדרש להגיע למשטרה לחקירה, גם אז הוא לא מיהר לעשות כן. לטענתו, בערב שלמחרת הוא הלך להורים של אשתו ורק בשלב מאוחר יותר, לדבריו - לאחר שנודע לו שהמנוח נפטר, הוא הגיע לחקירה.

129. אנואר טען, שבעת האירוע הוא לבש סוודר בצבע אפור, עם פס אדום (נראה שהוא בחר, במכוון, לטעון שהוא לבש בגד בצבעים, שקשה לא להבחין בהם, בגד השונה מאד מזה המתואר ע"י עדי התביעה). לדבריו, הוא הלך, בערב שבת (הערב שלאחר האירוע), להורי אשתו, כשהוא לבוש באותו בגד, וכך גם הגיע למשטרה כ- 24 שעות לאחר האירוע. גרסה זו איננה מתקבלת על הדעת ואינני מאמינה לה. הסבריו המפותלים של אנואר בענין זה ובנוגע לשאלה למה לא פנה לשוטרים מיד לאחר האירוע (עמ' 2417-2441), היו רחוקים מלהיות אמינים.

130. בנוסף, טענותיו של אנואר באשר למעשיו לאחר האירוע, אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהובאו.

בישיבת יום 22.1.13 אמר אנואר, שהוא התעורר ביום שלאחר האירוע (כלומר - ביום שישי 23.1.09) בשעה 14:00 - 14:30 (עמ' 2064). לדבריו, הוא לקח את אשתו וילדיו ונסע, כמו בכל יום שישי, אל הורי אשתו ורק כאשר חזר אמר לו אחיו יאסר, שהמשטרה חיפשה אותו ואמר לו שיעלה לתחנת המשטרה, אולם הוא לא רצה לעשות כן, מאחר שחשש שיעצרו אותו וממילא חשב שהמשטרה תחקור את האנשים שהיו במקום וכן את הפצוע (את רפעאת), והם יגידו להם מי פגע ברפעאת וזה יחסוך לו סבל של חקירות ומעצר, אולם רפעאת נפטר בשעה אחת בלילה (עמ' 2065) ואז הוא הלך למשטרה.

אלא, שעל פי מזכר ת/94, שערך רס"מ אלי בלחסן, הוא ביקר בביתו של אנואר באותו יום בשעה 14:14 ודפק על דלת הכניסה, אולם לא היה מענה ואחיו של אנואר אמרו לו שהם אינם יודעים היכן אנואר נמצא. משהופנה אנואר (בישיבת יום 29.1.12) למזכר זה, אמר שהוא לא היה בבית בשעה זו וכנראה נסע להורי אשתו לפני כן וכי יכול להיות שהוא נסע אליהם בשעה 11:00, 12:00 או 13:00 (עמ' 2194-2195 ועמ' 2186). תשובה זו סותרת, כמובן, את דבריו בישיבה שלפני כן, לפיהם הוא התעורר רק בשעה 14:00-14:30. לא למותר לציין, כי גם הורי אשתו לא הובאו להעיד.

131. בנוסף, טענתו של אנואר, שהוא ישן עד הצהריים נסתרת גם מפלט השיחות של סעיד סובחי פאעור, אחיו של מוחמד סובחי פאעור (נא/64), לפיו כבר בשעה 07:30 אנואר דיבר בטלפון עם סעיד סובחי פאעור שהתקשר אליו. בביהמ"ש אמר אנואר שהשיחה מסעיד העירה אותו.

גרסתו של אנואר בדבר השעה בה קם, נסתרת גם מפלט השיחות השני של אנואר (נב/34א'), שהוגש בפתח ישיבת יום 29.1.12, על פיו, משעה 07:30, ועד השעה 16:42, בוצעו, מהטלפון של אנואר, שיחות טלפון לאנשים שונים; בשעה 10:10 בוצעה שיחה עם סוכן הנסיעות של אנואר ובביהמ"ש אמר אנואר שהוא חושב שאשתו ביצעה שיחה זו (עמ' 2186). בשעה 10:29 בוצעה שיחה עם נאסר פאעור, לגביה אמר אנואר שהוא אינו זוכר אם הוא התקשר או אשתו. בשעה 10:34 בוצעה שיחה עם אדיב בוקאעי, גם לגביה אמר אנואר שהוא אינו זוכר אם הוא התקשר או אשתו. בשעה 10:36 בוצעה שיחה נוספת עם סעיד לגביה אמר אנואר שהוא חיפש, שוב, את סעיד (עמ' 2189), מאחר שסעיד הדאיג אותו בדברים שאמר לו.

משהוצבה בפניו גרסתו הקודמת לפיה ישן עד הצהריים אמר, שלאחר שהאשימו אותו שהוא ירה ברפעאת, הוא לא ישן היטב ... (עמ' 2190).

132. שקריו של אנואר, שפורטו עד כה, הינם שקרים מהותיים, היורדים לשורש העניין ולא ניתנו להם הסברים, כלל, או שלא ניתנו להם הסברים מספקים. בשקרים כאלה ניתן לראות משום ראייה עצמאית המהווה חיזוק לראיות התביעה ואף מסייעת להן [ראו למשל: ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל (7.9.2010); ע"פ 9409/09 - משה בן יהודה נ' מדינת ישראל . (28.3.2011); ע"פ 1645/08 - פלוני נ' מדינת ישראל . (3.9.2009)].

ערה אני לזהירות שעל ביהמ"ש לנקוט בהשתתת הרשעתו של נאשם על בסיס שקריו [ראו, למשל, ע"פ 682/09 - מדינת ישראל נ' פלוני . (12.5.2011)]. אולם, מסקנתי, לפיה אנואר ירה, נסמכת, בראש ובראשונה, על העדויות שהובאו בפניי, כפי שפורטו לעיל ושקריו של אנואר וגרסאותיו הכבושות ו"הגמישות", אך מוסיפים חיזוק וסיוע לעדויות אלה.

טענות נוספות של ההגנה :

133. ככל הנראה, במטרה לשכנעני, כי קיים פער זמנים קטן מאוד בין הפגיעה בסייף לבין הפגיעה ברפעאת - פער שלא יכול היה, לכאורה, להספיק לאנואר כדי להצטייד באקדח, טען עו"ד סבן, כי הקריאה למוקד אלנדא היתה קריאה עבור המנוח וכי בשעה 00:16 המנוח כבר היה בצומת ומכאן "חישב" עו"ד סבן את הזמנים לאחור. לא ניתן לקבל טענה זו, שאינה עולה בקנה אחד עם השתלשלות העניינים וסותרת את לוח הזמנים ועדויות שנשמעו.

מהשוואת לוח הזמנים לראיות האחרות שהובאו, עולה מסקנה ברורה, כי לא ייתכן שהקריאה לאמבולנס של אלנדאא (נב/36), היתה קריאה עבור המנוח.

מר נאסר באכרי, נהג אמבולנס והבעלים של מוקד אלנדאא, הוא שחתום על נב/36 והוא זה אשר הוסיף את הכתוב, בכתב יד, בתחתית המסמך. לדבריו, הוא נסע באמבולנס באותו לילה, אולם לא בוצע פינוי מאחר שאמבולנס אחר, של בן חייאן, הוא זה שפינה את הפצוע שנפטר לביה"ח ולהם (לאמבולנס של אלנדאא) "לא היה זמן טיפול", כהגדרתו של העד (עמ' 2578).

ב- נב/36 כתוב, שהאמבולנס של אלנדאא הגיע למקום בשעה 00:15 ועל פי מוצג נב/35, הקריאה עבור רפעאת במוקד של בן חייאן (אשר פינה את רפעאת), התקבלה רק בשעה 00:16, האמבולנס שלהם יצא לדרך בשעה 00:22, הגיע לרפעאת בשעה 00:31 (כאשר רפעאת כבר היה, בשעה זו, בתחנת הדלק שבצומת היציאה משעב (להלן: "תחנת הדלק"), לאחר שהובא לשם ברכב ה- GMC), התחיל בפינוי בשעה 00:34 והגיע למיון בביה"ח בשעה 00:36.

סבורה אני, איפוא, כי הקריאה הכתובה ב- נב/36 היא קריאה עבור סיף ולא קריאה עבור רפעאת, דבר העולה בקנה אחר עם הרישומים הממוחשבים של בן חייאן, לפיהם (וגם על פי העדויות שנשמעו), אדיב דיווח מהשטח, לאחר שכבר הגיע למקום עבור סיף ועפו זיקי פאעור, בשעה 00:13.

עו"ד סבן טוען, כי מכך שבדיווח נב/36 נכתב שהמודיעים הם מיעארי סעיד + עבאס מוחמד, יש להבין כי הקריאה לאמבולנס של אלנדאא, היא קריאה בגין פציעתו של המנוח וזאת - מאחר שמודיעים אלה הם "מהצד של שחיבר", כפי שהעיד ראש המועצה.

לא ניתן להסיק מסקנה כזו, הן מאחר ששני המודיעים הנ"ל לא הובאו להעיד ולא נשאלו בגין מה הזמינו אמבולנס והן מאחר שתזה זו אינה מתיישבת עם שאר הראיות.

134. בנוסף, אין ספק שבשעה 00:16 רפעאת לא היה בתחנת הדלק.

שחיבר שחיבר, שהיה זה שהעביר את רפעאת מסמוך לביתו של עלי שחיבר (לשם העבירו אותו מהמקום בו נפגע), לא נשאל באיזו שעה הוא הגיע עם רפעאת לצומת, אולם ניתן לבחון את השעות הרלבנטיות על פי הדוח של מוקד בן חייאן ועל פי העדויות שנשמעו.

בפלט רישום הקריאות ממוקד בן חייאן (נב/35 ו- נב/35(1)), כתוּבות שתי קריאות עבור רפעאת. האחת - בשעה 00:16 והשניה - בשעה 00:20. מול הקריאה של 00:16 כתוב "דלק שעב" ומכך מסיק עו"ד סבן, שבעת הקריאה רפעאת כבר הובא לתחנת הדלק. מסקנה זו מתעלמת מכך שמול הקריאה של 00:20 כתוב: "שעב". מי שדיווח את הדיווח בשעה 00:16 לא הובא להעיד. על פי דברי עו"ד סבן (בעת שמיעת הראיות, בעמ' 2657), יש לכך התייחסות בהודעתו במשטרה של אנואר חטיב, אולם עד זה לא הובא להעיד ואף הודעתו לא הוגשה כראיה, כך שלא אוכל לדעת מה אמר. גם התורן במוקד, שהקליד את פרטי הדו"ח לא הובא להעיד, כך שלא ניתן לדעת האם הבין נכון את דברי המודיע.

יתירה מזו - קיימת קריאה של מוחמד סאלח שחיבר למד"א - בשעה 00:29 (שעת השיחה נבדקה בטלפון הנייד של העד), המתיישבת עם האמור לעיל. לדברי עד זה, הוא התקשר לאמבולנס מספר פעמים, במהלך הפעולות של העברת המנוח לחצר של עלי שחיבר ובמהלך העברתו לרכב ה- GMC (עמ' 2672). לדבריו, בשיחה זו אמרו לו ממוקד מד"א שיביא את רפעאת לצומת שעב (עמ' 2673). מכאן ברור לחלוטין, שאפילו בשעה 00:29 רפעאת עדיין לא היה בצומת, היינו - בתחנת הדלק, כך שהוא בוודאי לא היה שם בשעה 00:16.

דברים אלה מתיישבים גם עם לוח הזמנים הנ"ל, שכן על פי הדוח של בן חייאן, האמבולנס שלהם הגיע לצומת רק בשעה 00:31 וזמן נסיעה של דקה עד שתיים מהזירה לצומת הינו סביר.

זאת ועוד - לא ייתכן שבני משפחתו של רפעאת חיכו עם הזמנת האמבולנס עד שהגיעו לתחנת הדלק. אין לי ספק שהם הזדרזו להזמין עבורו אמבולנס, סמוך לאחר שרפעאת נפגע, כך שניתן לקבוע במידה הקרובה לוודאות, שהוא נפגע, לכל המוקדם בשעה 00:15 וכדקה לאחר מכן, לכל היותר (בשעה 00:16), התקבלה הקריאה במוקד.

מאחר שתחילה העבירו את רפעאת, מהמקום בו נורה, למקום קרוב יותר לביתו של עלי (כפי עדויות שנשמעו) ואח"כ העבירו אותו ליד המדרגות של בית עלי שחיבר ומשם לרכב ה- GMC, ברי שפעולות אלה ארכו מספר דקות ויש עוד להביא בחשבון זמן נסיעה של דקה-שתיים, עד לתחנת הדלק. לא ייתכן שבמשך זמן זה איש לא קרא לאמבולנס ולכן לא יכול להיות שבשעה זו רפעאת כבר היה בתחנת הדלק.

ראוי לציין, בהקשר זה, כי מהאמור לעיל גם נובע, שהדו"ח של מוקד אלנאדא (נב/36), אינו אמין ולא ניתן לסמוך על התוספת שהוספה בו, בכתב יד, לפיה הקריאה היתה עבור רפעאת. אין ספק שרפעאת לא נפגע בשעה 00:06. זאת - הן לאור כך שמועד הקריאה מתאים למועד בו נפגע סיף כתוב בו, הן לאור הקריאה למוקד בן חייאן בשעה 00:16 (ולא ייתכן שבני משפחתו חיכו 10 דקות לפני שהתקשרו להזעיק אמבולנס) והן לאור עדותו של נאסר בכרי, אשר הוסיף את התוספת, שהיתה בלתי אמינה בעליל. נאסר בכרי סיפר, בין היתר, שבתחנת הדלק הוא ראה את האמבולנס ובו פצוע ונהג האמבולנס אדיב (אשר פינה את סיף ועפו ולא את רפעאת, אמר לו, כשהוא נמצא מחוץ לאמבולנס, שרפעאת נמצא באמבולנס (עמ' 2601-2603), דבר הסותר את עדותו של אדיב ממנה עולה שסיטואציה כזו כלל לא יכולה היתה להיות (בעמ' 899). למעשה גם עו"ד סבן לא טען שהאמור בדו"ח זה נכון.

135. עו"ד סבן הפנה, בסיכומיו, לארגז אבנים שצולם סמוך לפינה הצפונית של הגדר המזרחית (ת/8 תמונה 12) וטען, כי קיומו של הארגז במקום זה מצביע על כך, שמישהו התכונן לאירוע ולטענתו "המישהו" הזה יכולים להיות בני משפחת שחיבר.

מכך מבקש עו"ד סבן להסיק, כי בני משפחת שחיבר תכננו את האירוע וכי אולי הם היו אלה שזרקו את הרימון, שזריקתו היתה "יריית הפתיחה" של האירוע.

עם זאת, הסכים עו"ד סבן, כי אין כל ראיה לזהותו או להשתייכותו של מי שזרק את הרימון וכי בני משפחת שחיבר, שהובאו להעיד, לא נחקרו בשאלה מי זרק את הרימון, אלא רק בשאלה מי שם במקום את ארגז האבנים.

אבהיר, כי אין כל ראיה לכך שמי מבני משפחת שחיבר זרק את הרימון, כדי ליזום אירוע אלים בין המשפחות וכי, ממילא, אין חשיבות של ממש לשאלה "מי התחיל". בין אם בני משפחת שחיבר "התחילו" ובין אם היו אלה בני משפחת פאעור, השאלה היא כיצד התגלגל האירוע ומה אירע במהלכו, בפרט בנוגע לפציעתם של סיף והמנוח ובנוגע למותו של המנוח.

מחדלי חקירה :

136. הלכה היא, כי לא בהכרח יביאו מחדלי חקירה לזיכויו של נאשם. "... עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו". ראו: ע"פ 10102/07 - פלוני נ' מדינת ישראל . (7.9.2010).

בנוסף, אין לבחון את המחדלים, בפני עצמם, אלא יש לבחנם אל מול התשתית הראייתית הפוזיטיבית שהציגה התביעה ואל מול הספקות הספציפיים אותם מעורר הנאשם - 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (20.2.2006); ע"פ 2285/09 - סולימאן אללו ואח' נ' מדינת ישראל . (24.5.2011). יש לזכור, כי: "... מחדלי חקירה אינם מילת קסם המובילה לזיכויו של נאשם, אלא מקום בו מדובר במחדלים חמורים היורדים לשורשו של עניין 'עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו והגנתו תימצא חסרה ומקופחת' [...] כידוע, משקלו של המחדל החקירתי נבחן לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא בהתחשב במכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט". ראו: ע"פ 7282/08 - עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל . (13.1.2010).

עוד הובהר, כי ... "לא כל הימנעות מחקירה לה טוענת הסניגוריה הינה 'מחדל חקירה' ולא כל מחדל חקירה גורם בהכרח ל'נזק ראייתי'. לא כל נזק ראייתי ולא כל מחדל בחקירה מובילים לזיכוי. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לחוות דעתי (24.5.2012))." ראו: ע"פ 6001/12 פלוני נ' מדינת ישראל, (12.5.13). "על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות" - ע"פ 10735/04 יצחק גולדמן נגד מדינת ישראל (20.2.2006).

על רקע זה אבחן את מחדלי החקירה, להם טוען עו"ד סבן.

התרשים החסר, המילה "חצר" והמקום בו עמד רפעאת בעת שנפגע -

137. עו"ד סבן טען, כי אבדן התרשים שנערך ע"י סנ"צ חליל בזירה (אשר על עריכתו אנו למדים ממזכר ת/17, כפי שצויין לעיל), מהווה מחדל חקירה משמעותי, אשר פגע בהגנתו של אנואר. עיקר טענתו בענין זה היא, כי השימוש במילה "חצר" בהודעתו של טארק, (נב/3), מצביע (לשיטתו) על כך, שרפעאת נפגע בהיותו בחלק הנמוך של חצר ביתו של עלי שחיבר ומכאן - שהוא לא יכול היה להיפגע מירי שנורה מרחבת חדר המדרגות של בית ראש המועצה.

אינני סבורה כך.

על מנת להמחיש טענתו זו, ניסה עו"ד סבן, בסיכומיו, "לדמיין" כיצד נראה התרשים שנערך ע"י סנ"צ חליל. לשם כך, נאחז עו"ד סבן, באמירתו של טארק בהודעתו במשטרה (נב/3), שם אמר טארק שהפיצוץ היה בחצר הבית, ליד בלוני הגז. מכך מסיק עו"ד סבן, כי במילה "חצר" בה משתמש טארק גם בהמשך הודעתו, הוא מתכוון רק לחלק הנמוך, הקרוב לבית עלי שחיבר ולא לרחבה, שהיא גבוהה יותר, נמצאת במפלס הכביש ומהווה, למעשה, המשך שלו.

בענין זה שׂם עו"ד סבן דגש גם על דבריו של טארק בשורה 37-38 להודעה (נב/3), שם אומר טארק: "אבל, כשאני הלכתי לכיוון של הרכב לקחת את המנוח לרכב שלי סחבנו אותו במדרגות כדי לקחת אותו לבית חולים...". מכך שטארק משתמש במילה "מדרגות" מסיק עו"ד סבן, כי הכוונה היא למדרגות העץ, המובילות מהחלק הנמוך של החצר, אל הכביש ואל הרחבה ומכאן יש להסיק, לשיטתו - שרפעאת נפגע בחלק הנמוך של החצר.

138. אינני שותפה להבנה זו של הדברים ואינני שותפה למסקנה שעו"ד סבן מסיק מהם. הטענה המגבילה את המילה "חצר" לחלק הנמוך בלבד, איננה מתיישבת עם כלל הראיות שהובאו לגבי המקום בו עמדו בני משפחת שחיבר בעת שזרקו אבנים לצד של פאעור ואף אינה מתיישבת עם כלל הראיות לגבי המקום בו עמד רפעאת בעת שנפגע.

הטענה אף אינה מתיישבת עם המִיקוּם של ארגז האבנים, שצולם במקום (ברחבה, ליד הצד הצפוני של גדר האבן המזרחית) ועם טענת עו"ד סבן עצמו, לפיה האבנים שבארגז (אשר הוכן, לטענתו, מבעוד מועד), שימשו את הצד של שחיבר ליידוי אבנים לעבר הצד של פאעור, מה גם שנראה שמהחלק הנמוך של החצר לא ניתן לידות אבנים באופן שהן תגענה עד הצד של פאעור.

פרשנותו של עו"ד סבן גם אינה מתחייבת מהאמור בהודעה נב/3 ואיננה עולה ממנה. ההיפך הוא הנכון. מההודעה עולה, שטארק משתמש במילה חצר, בהתייחס לכל השטח הקרוב לביתו של עלי שחיבר. טארק מספר בהודעה זו, שכל בני משפחת שחיבר באו לחצר הבית ואומר: "ירדנו לראות מה קורה עד לחצר הבית שלנו. לא יצאנו מהשטח שלנו..." והרי אין חולק שבני משפחת שחיבר עמדו ברחבה ובחלק הכביש הקרוב לביתו של עלי שחיבר ומשם יידו אבנים לעבר הצד של פאעור. גם בהודעה נוספת שמסר למשטרה, אמר טארק: "אני זיהיתי את אנואר פאעור שהיה עומד בכניסה... היה נכנס ויוצא ... ואז כשהתחילו היריות אני חזרתי אחורה לבית שלנו והסתתרתי מאחורי קיר..." (נב/4 שו' 12-14). ברי שהוא מתכוון, כאן, לכך שהוא הסתתר מאחורי החלק הצפוני של הגדר המזרחית (ועל כך שהוא הסתתר שם איש לא חלק) וגם מכך עולה, שהוא מתייחס אל הרחבה כאל "הבית שלהם". אותה התייחסות קיימת גם בהודעתו במשטרה של אחמד שחיבר (נב/5).

מעדותו של טארק בפניי היה ברור לחלוטין שכאשר הוא מדבר על המקום בו נפגע המנוח, הוא אינו מדבר על החלק הנמוך. כך, למשל, אמר טארק, שמהחלק הנמוך לא רואים את הכניסה לבית משפחת בוקאעי (עמ' 51 שו' 2), כך שלא יכול להיות שכאשר הוא תיאר את האירוע, הוא התכוון לכך שהם עמדו בחלק הנמוך ושרפעאת נפגע שם. עוד ראוי לציין כי איש מהעדים של "הצד" של בוקאעי לא אמר שהאבנים מהצד של שחיבר נזרקו מהחלק הנמוך, או שרפעאת נפגע בעת ששהה בחלק זה.

זאת ועוד - בביהמ"ש הסביר טארק, שכאשר הוא אומר "חצר" הוא מתכוון לכל השטח שליד משפחת שחיבר, הן לחלק הנמוך והן לרחבה. לדבריו "זו השפה שלנו בכפר" (עמ' 62). אישור לכך שזו "השפה בכפר", כדברי טארק, ניתן למצוא בדבריו של סיף, אשר "שייך" לצד של בוקאעי ואשר נפגע, לפי הנטען, מהירי של נאהי, כך שאין בסיס לחשד שמא נעשה תיאום בינו לבין טארק או שמא יש לסיף אינטרס לתמוך בדבריו של טארק. בתחילת השחזור שנעשה עימו, נמצא סיף על הכביש ליד הבית של מחמוד בוקאעי וכאשר החוקר שואל אותו היכן הם נמצאים הוא משיב: "אנחנו נמצאים בבית של מחמוד, בחצר כאילו" (ת/16 עמ' 2).

139. עו"ד סבן מפנה גם להודעתו של זידאן במשטרה (נב/29) וטוען שזידאן מבחין בין החצר לבין הכביש, שכן הוא אומר, מצד אחד: "אני הייתי כל הזמן בחצר של הבית ועמדתי על המדרגות עץ והייתי שם מתחבא ויושב עד שהתחיל הירי" (שו' 24) ולאחר מכן הוא אומר שהמנוח "עמד בכביש בפינה..." (שו' 26-27), אולם דווקא מגרסה זו, שהיא גרסה "טרייה" שנמסרה בליל האירוע, לאחר שזידאן נלקח ישר ממקום האירוע לתחנת המשטרה, לא ניתן ללמוד שהמנוח היה בחלק הנמוך בעת שנפגע, אלא ההיפך מכך, שהרי זידאן מצביע בעדותו, במפורש, על כך שהמנוח עמד ברחבה. לפיכך, אין במינוח "חצר", בו משתמש זידאן כדי לתמוך בטענת עו"ד סבן.

בנוסף, הטענה מתעלמת מכך שזידאן אומר לפני כן (ב- נב/29 שו' 22-23): "... זרקו אבנים מהצד של המשפחה שלי לכיוון החצר של מחמוד בוקאעי", כאשר אין חולק שנזרקו אבנים מהצד של שחיבר לצד של פאעור, הכולל את הכביש שלפני ביתו של מחמוד בוקאעי.

יתירה מזו - על אף שסנ"צ חליל נחקר על התרשים, לא הוצגו בפניו תמונות של הזירה והוא לא התבקש לומר אם הוא זוכר מה המקום עליו הצביע אחמד בפניו, כמקום בו נפגע המנוח. עם זאת, כאשר הוא נשאל האם מבית ראש המועצה רואים את המקום בו נורה המנוח השיב בחיוב (עמ' 142), תשובה התומכת דווקא בכך שהמנוח לא נפגע בחצר הנמוכה.

אכן, טוב היה לוּ התרשים לא היה אובד, אולם, לאור האמור לעיל, אינני סבורה שיש באובדנו כדי לקפח את הגנתו של אנואר, או כדי לפגוע בה.

אני קובעת, איפוא, כי המנוח נפגע בעת שעמד ליד הפינה הצפון מערבית של הגדר המזרחית.

לא נעלמה מעיניי עדותו של אחמד שחיבר, אשר העיד אחרי העדים הנ"ל, בה הוא הסביר מיוזמתו לְמה הכוונה במילה "חצר" וכאשר נשאל על כך ע"י עו"ד סבן השיב אחמד, שב"כ המאשימה ביקשה ממנו להסביר זאת. רואה אני פגם בדרך התנהלות זו, של "השלמת" עדויות עדי תביעה, במהלך ראיונם, ע"י ב"כ המאשימה, קודם להעדתם, בהתאם למה שעדי תביעה קודמים נשאלו וראוי היה שהדבר לא ייעשה. עם זאת, אין כל ראיה לכך שתוכן ההסבר הושם בפיו של העד ולכן, ואף לאור כל האמור לעיל, אין בַּפּגם שבהתנהלות התביעה, כדי לפגוע במסקנתי בדבר מיקומו של המנוח בעת שנפגע.

אי ביצוע פעולות בזירה -

140. עו"ד סבן טוען, כי אי סגירת הזירה ואי ביצוע בדיקות בשטח למציאת סימני דם, תרמילים, סימני ירי וכיוצ"ב מהווים מחדלי חקירה.

על פי עדותו של סנ"צ חליל (שהיה אותה עת מפקד התחנה), הזירה נסגרה, ככל האפשר. אולם, חרף האירוע החמור, לא נעשו, בשטח, כל הבדיקות שניתן היה לעשות, לא נערכו חיפושים אחר כלי נשק ולמרות שכבר בזירה, סמוך לאחר האירוע, היו בידי המשטרה עדויות לפיהן נאהי ואנואר ירו, הם לא נעצרו מיד, בגדיהם לא נלקחו לבדיקה ולא נבדקו סימני ירי על ידיהם, כפי שראוי היה לעשות.

עם זאת, לאור הראיות המפורטות לעיל, אינני סבורה שהיה בכך כדי לפגוע בהגנת מי מהנאשמים. בהקשר לכך יש לאמר, כי אנואר, הטוען לקיומם של מחדלים אלה, ידע (לגרסתו הוא), מיד לאחר האירוע שטוענים שהוא זה שירה ולמרות זאת הוא לא פנה לשוטרים שהיו במקום האירוע, דבר שכאמור – היה מקום לצפות שיעשה, בנסיבות הענין.

חשד לסימני דם על הקליעים בביוב -

141. מחדל חקירה נוסף מוצא עו"ד סבן בכך, שעל פי הערכת מומחה מז"פ (נב/47), אשר בדק 9 קליעים שנמצאו, על פי הנטען, בביוב ליד בית שחיבר, נמצא דם ולמרות זאת לא נעשתה בדיקה לנוכחות דם וכל שנעשה ע"י המומחה הוא השוואת הקליעים במטרה למצוא מאיזה כלי נשק נורו (ראו עמ' 2 לבדיקה שבוצעה בתאריך 27.1.09).

בהסתמך על כך שתשעת הקליעים הנ"ל, נמצאו בבור ביוב הנמצא בצד של שחיבר, טוען עו"ד סבן, כי הם הושמו שם על ידי מי מבני משפחת שחיבר וכי אי ביצוע בדיקות נוספות בענין זה מהווה מחדל חקירתי.

אינני סבורה כך. מדובר בטענה כללית ובלתי מבוססת, שכן לא ידוע מתי הושמו שם הקליעים ובאילו נסיבות, מה גם שמדובר בשטח פתוח שלכל אחד גישה אליו ולא היתה כל מניעה שכל אדם, לרבות מי ממשפחת פאעור, ישים שם את הקליעים. בנוסף, לא הובהר, כיצד יכול להימצא דם, מהאירוע, על תשעה קליעים, כאשר בכל האירוע שני אנשים, לכל היותר, נפצעו מכדורים (סיף, על פי הנטען, והמנוח) ובכל אחד מהם פגע, על פי הנטען, כדור אחד בלבד. בנסיבות אלה, אין בטענה כללית ובלתי ממוקדת זו, כדי להצביע על פגיעה אפשרית בהגנתו של אנואר (או של נאהי).

142. בהקשר לשרידי ירי יש לציין, כי ליד רצפת המרפסת, ליד צלחות הלוויין, נמצא רסיס של קליע (ת/49). בבדיקת מז"פ נמצא הרסיס חסר ערך השוואתי, אולם בהעדר הסבר מהצד של פאעור להימצאות ממצא זה, יש בו תמיכה מסוימת (אף אם לא משמעותית) בדברי העדים שהעידו, כי ממקום זה נורו יריות לעבר הצד של שחיבר, טענה המוכחשת, מכל וכל, על ידי הצד של פאעור.

143. עוד טוען עו"ד סבן, כי היה על המשטרה לערוך שחזור בלילה וכי העובדה שלא נערך שחזור כזה מהווה מחדל חקירתי.

אף אני סבורה, כי ראוי היה שהמשטרה תערוך שחזור בלילה, על מנת לבחון את התנאים כפי שהיו בעת האירוע, אולם אינני סבורה שאי עריכת שחזור בלילה פגעה בהגנתו של אנואר, שכן הוכח, מפי עדי שני הצדדים, כי היתה תאורה חזקה - מפנסי הרחוב ומהאורות שעל בית ראש המועצה, לרבות הפרוג'קטור שהיה מותקן על המרפסת.

בנוסף, דבר לא מנע מאנואר, אילו רצה בכך, לנסות ולשחזר את התאורה, כפי שהיתה במקום, לשיטתו, ולהראות שלא ניתן היה לזהותו. אולם, למעשה, לא היה צורך בכך ולא היה בכך כדי להועיל לאנואר, לא רק מאחר שתנאי התאורה במקום היו טובים, אלא גם מאחר שאנואר עצמו לא טען שלא ניתן היה לזהות את היורה, אלא שמעלילים עליו עלילה מכוונת.

144. בנוסף, מקשה עו"ד סבן, מדוע לא הוגש כתב אישום גם נגד מרואן ומדוע התיק נגדו נסגר, שהרי קיימות עדויות על פיהן גם הוא ירה לכיוון הצד של שחיבר.

אמנם לא קיבלתי לכך תשובה ברורה מטעם המאשימה, אולם גם אם היה מקום להגיש נגדו כתב אישום (ואינני מביעה דעה בכך), אין באי הגשתו כדי לגרוע מהראיות שהובאו נגד אנואר, או כדי להביא לתוצאה אחרת מזו אליה הגעתי.

כשאנואר ירה ירו גם אחרים ?

145. על סמך כל הראיות דלעיל, אני קובעת, כי אנואר ירה באקדח, לכיוון בו היו רפעאת ובני משפחה נוספים ממשפחת שחיבר, בכוונה לפגוע בהם או במי מהם, כמתואר בכתב האישום.

146. עם זאת, לא הוכח, מעל לספק סביר, שהמנוח נפגע מכדור שנורה על ידי אנואר, דווקא, שכן לא נשללה אפשרות, שבעת שהמנוח נפגע, ירו גם אחרים.

אמנם, חלק מעדי המאשימה העידו, כי תחילה ירה אנואר ביחד עם אחרים, לאחר מכן היתה הפסקה ואז שוב אנואר החל לירות, הפעם לבד, וכי בשלב זה נפגע רפעאת, היינו - כאשר רפעאת נפגע, רק אנואר ירה. אולם, קיימות עדויות אחרות - גם הן מטעם המאשימה, לפיהן בעת שרפעאת נפגע, נורו יריות נוספות על אלה שירה אנואר.

עלי שחיבר אומר בהודעתו למשטרה (נב/1 עמ' 1 שו' 19-21), שכאשר רפעת נפגע היו יריות מכיוון בית ראש המועצה וכן מכיוון ביתו של מאזן בוקאעי, שכנו של ראש המועצה (הבית המוגבה, מעבר לכביש החוצה). לדבריו, הוא ראה את אנואר, מרואן ואסד יורים, כאשר מרואן ירה מליד החניון ואילו אסד ואנואר ירו מחדר המדרגות.

אמנם, בביהמ"ש טען עלי שחיבר שלפני שרפעת נפגע היתה הפסקה בירי, אז אנואר ירה ורפעת נפגע ובאותה שנייה לא היה ירי חוץ מזה שירה אנואר (עמ' 15). וייתכן שמאחר שהודעתו במשטרה נמסרה סמוך לאחר האירוע, הוא תיאר בה את האירוע בכללותו, ללא הבחנה מדויקת בזמנים וללא ציון כל הפרטים, אולם לאור עדויות אחרות הטוענות שגם אחרים ירו, נותר ספק סביר, כאמור.

גם מחמוד ח'טיב מסר בהודעתו למשטרה, שכאשר אנואר ירה הוא שמע עוד יריות, חוץ מהירי של אנואר, אם כי אין הוא יודע מהיכן נורו היריות האחרות (נב/7, עמ' 3 שו' 2-6) והוא חזר על גרסה זו בביהמ"ש (עמ' 239 לישיבת יום 21.9.10). אמנם, הוא אמר שכאשר רפעאת נפל היו יריות מהכיוון של אנואר, אולם הוסיף שהוא שמע גם יריות אחרות.

די בכך, כדי לעורר ספק שמא אמנם נורו יריות נוספות ואחד הכדורים שנורו על ידי אדם אחר פגע ברפעאת ולאו דווקא כדור שנורה על ידי אנואר.

147. מעבר לכך - חוות דעתו של פרופ' היס, אשר ביצע נתיחה בגופת המנוח (ת/47), איננה פוטרת קושיה זו ואף היא מותירה ספק בשאלה אם אמנם נפגע המנוח מהירי שירה אנואר. חווה"ד תומכת בטענה לפיה המנוח נורה מכיוון בית ראש המועצה. על פיה, המנוח נפגע ונהרג מקליע שעבר דרך הבטן. פצע כניסת הקליע הוא בבית החזה משמאל וכיוון תעלת הקליע הוא מקדימה לאחור, מלמעלה למטה ומשמאל לימין, הא ותו לא.

אין בה דבר היכול לשלול אפשרות של פגיעת רפעאת מהירי שירה אנואר, אולם אין בה דבר המאשר אפשרות זו.

148. עו"ד סבן טוען, כי לא ייתכן שירי שנורה מפתח ביתו של מחמוד בוקאעי הוא שפגע במנוח, שכן כיוון הפגיעה בגוף המנוח אינו מתאים לכך . בטענה זו מתבסס עו"ד סבן על חוות דעתו של המומחה זידאני, מטעם אנואר, על פיה הפרש הגבהים בין המקום בו עמד אנואר בעת שירה ובין המקום בו עמד רפעאת, הוא 1.68 מטרים.

אינני סבורה כך. חוות הדעת איננה שוללת אפשרות לפיה הירי שירה אנואר הוא זה שפגע במנוח. למעשה - המומחה לא התייחס כלל למרחק ולא חיווה דעתו בשאלה האם ייתכן לאור הפרש הגבהים וכן לאור המרחק, שקליע שנורה מהמקום בו היה אנואר, בעת שירה (לפי הנטען), הוא זה שפגע במנוח והרגו.

149. בנסיבות הענין ומאחר שחובת ההוכחה מוטלת על המאשימה, ולאור עדויות, שהובאו מטעמה, לפיהן, בעת שרפעאת נפגע נשמעו יריות נוספות לאלה שירה אנואר, היה על המאשימה לבסס טענתה לפיה המנוח נפגע דווקא מירי שנורה מהמקום בו היה אנואר ולשם כך היה עליה להגיש חוות דעת מומחה בתחום הבליסטיקה (ככל שהיה בחוו"ד כזו כדי לבסס זאת באופן חד משמעי). אולם, חוות דעת כזו לא הוגשה, ללא שניתן לכך כל הסבר.

מכל מקום, משלא נשללה אפשרות שביחד עם הירי שירה אנואר נורו יריות נוספות, מכיוון הצד של פאעור (מהחניון, מחצר ביתו של מאזן, או ממקום אחר) ומשלא הוכח, כי הכדור שפגע ברפעאת יכול היה לבוא אך ורק מהמקום בו היה אנואר בעת שירה לכיוונו של רפעאת, לא ניתן לקבוע, ברמת וודאות מספקת הדרושה במשפט פלילי, שהמנוח נפגע דווקא מהירי שירה אנואר ולא מירי שבוצע על ידי אדם אחר, מהצד של פאעור.

150. לפני סיום אומר, כי לא מצאתי מקום להרשיע את אנואר בהריגת המנוח, על בסיס כך שהוא ירה ביחד עם אחרים, היינו - על פי דיני השותפות (כטענה שהעלה עו"ד ברזני), שכן כתב האישום אינו מציין זאת, לא בעובדותיו ולא בסעיפי העבירות המיוחסות לאנואר, ואף המאשימה לא טענה זאת בפה מלא.

סופו של דבר - שוכנעתי, מעל לכל ספק, שכאשר רפעאת נפגע, אנואר ירה לעברו. אולם, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, שאנואר היה היחידי שירה באותו זמן ושכדור שנורה על ידו, דווקא הוא זה אשר פגע ברפעאת.

151. לפיכך, אני מזכה את אנואר, מחמת הספק, מהריגת המנוח.

עם זאת, השתכנעתי, שהירי שירה אנואר לכיוון הצד של שחיבר, לכיוון המקום בו עמדו רפעאת ואחרים, נורה על ידו בכוונה לפגוע בהם או במי מהם וכי ירי זה מגבש עבירת של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(2) לחוק העונשין.

סופו של דבר :

152. הוכח, מעל לספק סביר, כי שני הנאשמים החזיקו ונשאו נשק. נאהי החזיק ונשא שני כלי נשק - אקדח וכלי נשק נוסף, דומה לעוזי, כמפורט לעיל ואילו אנואר החזיק ונשא אקדח. כן הוכח, כי כל אחד מהם ירה בכלי הנשק שהחזיק, בכוונה לפגוע.

לפיכך, אני מרשיעה כל אחד מהנאשמים בעבירות כדלקמן:

א. חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין.

ב. החזקה ונשיאה של נשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ד סיון תשע"ג , 02 יוני 2013, במעמד הנאשמים וב"כ הצדדים.