המבקשות, הנתבעות בתביעה שכנגד בתיק זה, מבקשות לסלק על הסף חלק מהסעדים והעילות בכתב התביעה שכנגד, עקב התיישנותם, כאשר החזקה במקרקעין נמסרה עד סוף 1975, רישום הזכויות לפי ההסכמים היה אמור להיעשות עד סוף 1976, והתביעה שכנגד הוגשה ביום 7.5.12. המשיבים התובעים מתנגדים לבקשה.

א. סעיף 4 לחוק ההתיישנות

כאמור, מדובר בתביעה שכנגד, ועל כן, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, שלשונו:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד, או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

לטענת המשיבים, התביעה והתביעה שכנגד נסובות סביב אותן נסיבות ועל אותם חוזי חכירה וחוזי ניהול שבין אותם צדדים, ובמסגרת שתי התביעות הועלו טענות באשר להסכם הניהול, ובמסגרת שתי התביעות ידונו טענות הצדדים בדבר זכותם של המשיבים להירשם כבעלי זכות חכירה ראשית, ובמסגרת שתחי התביעות טענו המשיבים להיעדר תוקפם של תנאים.

ראשית יש לומר, כי המשיבים טענו טענת התיישנות לגבי תביעת דמי חכירה ששולמו לפני יום 28.10.03 ולגבי תביעת דמי ניהול שהזכאות לתשלומם לפני יום 28.10.03, ועל כן, לגבי תביעות אלה, לא מתקיים סעיף 4 לחוק ההתיישנות. עוד יש לומר, כי בניגוד לטענת המשיבים המתבססת על טענות בכתב ההגנה שהוגש על ידם בתביעה העיקרית, הרי כתב בי דין שאותו יש לבחון על מנת להסיק אם התביעה והתביעה שכנגד נושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות, הוא כתב התביעה, ולא כתב ההגנה.

מלבד התביעה לתשלום דמי ניהול ודמי החכירה ששולמו על ידי המבקשות 1 ו- 2, תבעו המבקשות גם להצהיר על זכותן לבטל את חוזי חכירת המשנה ולחילופין להצהיר שעם סיום תקופת החכירה אין עליהם לפעול לחידוש החכירה, וכן להורות על פינוי המשיבים. כל אלה, על בסיס אי תשלום דמי החכירה, לפי חובתם על פי הסכמי החכירה. אין ספק, שהתביעות הנוספות בדבר ביטול חוזי חכירת המשנה, אי חידושם ופינוי המשיבים, הם סעדים הנובעים לטענת המבקשות מאי התשלום. אין מדובר בעילות נפרדות, וסעדים אלה מיוחסים גם לאותו חלק של התביעה שלא התיישן, כך שלא ניתן היה לטעון כלפיהם התיישנות. לפיכך, אני דוחה את טענת המשיבים, כי לגבי "חלק נכבד" מהתביעה כלל לא נטענה טענת התישנות. לפיכך, אני קובע שבמקרה זה לא חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, וזאת מבלי לדון בשאלה אם נושא התביעות אחד, או שהן נובעות מאותן נסיבות.

ב. הסכמה דיונית

לטענת המשיבים, תביעת הפיצויים בגין הפרת חובת המבקשת לרשום את זכויות המשיבים בחנויות בפנקס רישום המקרקעין לא התיישנה, שכן היא הוגשה לפי הסכמה בין הצדדים בבית המשפט העליון, שבה הוסכם, כי המשיבים יהיו זכאים להגיש שוב תביעה זו, בלי שהמבקשות שמרו לעצמן את הזכות להעלות טענת התיישנות. המבקשות טוענות, שלא הסכימו לוותר על טענת ההתיישנות, והיה על המשיבים לדאוג לכך שהמבקשות יותרו על טענת ההתיישנות, אילו חפצו בכך, וכי המבקשות 2 ו- 3 לא היו צד לדיון בערעור.

מעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון עולה כי הוסכם שהמערערים, הם המשיבים בפני, "יוכלו להגיש בתוך 45 ימים תביעה נפרדת" בנושא אי רישום הנכסים. טענת ההתיישנות אינה אלא מניעה מלהגיש תביעה, ואם הוסכם על כך שהמשיבים יכולים להגיש תביעה ולא נאמר דבר לגבי שמירת טענת ההתיישנות, טענת ההתיישנות אינה שמורה עוד. אני דוחה את הטענה כי המבקשות 2 ו- 3 לא היו צד לדיון בפני בית המשפט העליון, באשר עולה מתוך כתב התביעה שלהן, שהן חליפות של המבקשת 1 ופעולות עימה יחד, כך שמעשה בית דין מחייב אותן (ע"א 2360/99 יצחק בחר ואח' נ. דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18). לפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות לגבי התביעה באשר לאי רישום הנכסים. משכך, אין צורך לדון בטענה בדבר הודאה בחבות.

ג. עוולה נמשכת

המשיבים טענו כי מעשי המבקשות כלפיהם יוצרים עוולה נמשכת, הגורמת להם נזק נוסף בכל יום, וההפרדה בן הנזקים אינה אפשרית. אני מקבל את טענת המבקשות, כי נזקים בשל איחור אינם עוולה נמשכת, אלא שורה של נזקים נפרדים בכל יום של איחור, והם ניתנים להפרדה. יתר על כן, מקום שבו הנזק הממשי כבר התגלה, אין בעובדה שהמשיך לאחר גילויו כדי להשעות את מירוץ ההתיישנות (ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה). לפיכך, אני דוחה את הטענה שמירוץ ההתיישנות הושעה או שמדובר בעוולה נמשכת.

ד. זכות עיון במסמכים ובמידע בכל עת

המשיבים טענו כי תביעתם למתן חשבונות לא התיישנה, מאחר שמדובר בזכות חוזית הנתונה להם בכל עת לפי חוזה הניהול ולפי חובת תום הלב, כאשר הזכות החוזית כוללת את האפשרות להשיג על חישוב החיוב. המבקשות לא ענו לטענה זו, ועל כן אני דוחה את טענת ההתיישנות כנגד התביעה למתן חשבונות, מן הטעם שלפי חוזי הניהול שלפינם נתבעים המשיבים, יש להם זכות לכאורה להעלות השגותיהם ולשם כך לעיין בחשבונות.

ה. מעשי תרמית והונאה שהתגלו רק לאחרונה

המשיבים טוענים כי התביעה למתן חשבונות לא התיישנה, מכיוון שהוגשה בגין מעשי תרמית והונאה של חברת הניהול המבקשת 3 שהתגלו רק לאחרונה, דהיינו במהלך הכנת כתב הגנתם והתביעה שכנגד. המבקשות טוענות כי התביעה אינה כוללת טענת מירמה או הונאה, וכי לא הוכחו נסיבות סעיף 6 לחוק ההתיישנות. כנראה הכוונה לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, העוסק בתרמית והונאה. אכן, לפי נוסח כתב התביעה שכנגד, אין בו עילת תביעה של מירמה והונאה, ולכן לא חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, העוסק במקרה שבו עילת התובענה היא תרמית או הונאה. יתר על כן, התרמית וההונאה הנטענת היא שהמבקשת 3 חדלה לבצע פעולות כלשהן לניהול הנכס. דבר זה, על פי האמור בכתב התביעה שכנגד, היה ידוע למשיבים כבר ביום 1.1.03, יותר משבע שנים לפני שהוגשה התביעה. לפיכך, דין הטענה לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות להידחות.

ו. התיישנות שלא מדעת

המשיבים טענו כי התביעה למתן חשבונות לא התיישנה, נוכח הארכת תקופת ההתיישנות בשל התיישנות שלא מדעת, דהיינו לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המבקשות טוענות שלא הוכחו התנאים לתחולת סעיף זה, מה עוד שהמשיבים ידעו לפחות מאז 1.1.03 לטענתם שהמבקשת 3 אינה מספקת שירותים. אכן, לא הוכח שהמשיבים לא יכלו למנוע בזהירות סבירה את הסיבות לאי ידיעת העובדות הנטענת על ידם. על כן, דין הטענה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות להידחות.

ז. סעד הצהרתי באשר לתנאי הסכם הניהול

לטענת המשיבים, התביעה היא להצהרה על זכות ולא לקיום זכות, ולכן אינה מתיישנת, כפי שאין התיישנות על הצהרה על מצב קיים או סטטוס (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד פ"ד מה (5) 365). אני דוחה טענה זו. התביעה היא להצהרה על קיום זכות לשינוי המצב החווזי הקיים, והיא כפופה לטענות התיישנות (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי מושקוביץ פ"ד נו (6) 481).

עוד טוענים המשיבים, שעילת התביעה באשר לביטול תנאי מקפח מועדה בעת החלת התנאים בהסכם, ולא בעת כריתתו לפני 40 שנה. מאחר שהמבקשת 3 מסתמכת על ההסכם כעת, טוענים המשיבים שהתביעה לא התיישנה. מבלי לעסוק בשאלה האם המועד שבו קמה העילה לתקוף תנאי מקפח בחוזה הוא בעת כריתתו או בעת הפעלתו, אין ספק לפי כתבי בי דין, שבעבר הופעל החוזה, וניגבו תחילה דמי ניהול, עד אשר חדלה הגביה. מכאן, שמועד ההפעלה היה לפני שנים רבות, ואז החל מירוץ ההתיישנות.

אני דוחה את טענת המשיבים, כאילו עילות ביטול התנאים נודעו להם מהפרשנות שניתנה להם על ידי המבקשת 3 שבאה לביטוי לאחרונה בתביעתה. אם צודקת המבקשת בפרשנותה, זו היתה הפרשנות מאז ומתמיד, ואין סיבות סבירות שמנעו מהמשיבים לדעת אותה.

לפיכך, אני קובע שהתביעה להצהיר על ביטול תנאים שונים בהסכם הניהול התיישנה והיא מסולקת על הסף.

ח. תביעה במקרקעין מוסדרים

המבקשות טוענות כי תביעת המשיבים לבטלות תכנית החלוקה, שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 11.8.03, התיישנה, בחלוף 7 שנים ממועד הרישום. המשיבים טוענים כי זו תביעה במקרקעין שלגביה לא חלפה תקופת ההתיישנות. המשיבים הסתמכו על ע"א 9858/01 דיור בנין ופיתוח נ' בחר, אבל פסק דין זה לא עסק בשאלה מהי תביעה במקרקעין, אלא מה אינה תביעה במקרקין, ונקבע שתביעת ליקויי בניה אינה תביעה במקרקעין. על פי הגדרת מקרקעין, בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, מקרקעין כוללים כל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. חלוקת מקרקעין טעונה רישום בספרי האחוזה, ולכן היא מקרקעין כהגדרתם בחוק ההתיישנות, ותוקפת התיישנות לא חלפה.

להסיר ספק, מהטעמים האמורים לעיל, אני דוחה את טענת המירמה והתיישנות שלא מדעת באשר לעילה זו.

ט. סיכום

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף בשל נזקי אי רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, מתן חשבונות בקשר להוצאות האחקה, וסעד הצהרתי באשר לתוכנית החלוקה, ככל שלא נזנחה על ידי המשיבים. אני מקבל את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה לסעד הצהרתי באשר לתנאי הסכם הניהול. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ג, 26 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.