בשם המערערים – עו"ד חוסאם סבית

בשם המשיבים 2-1 - עו"ד לירון ליברמן

בשם המשיבה 3 – עו"ד שרון בראון

1. הערעור הוא על החלטת כב' רשמת בית המשפט המחוזי בחיפה תמר שרון-נתנאל (כתוארה אז, להלן: כב' הרשמת) בת"א 10389-02-09 מיום 23/2/13, לפיה נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק דין מיום 13/11/11 שניתן בהעדר, שם הורה בית המשפט על מחיקת התביעה, וזאת בשל אי צירוף חוות דעת מומחה עד לאותו מועד, על אף ארכות חוזרות שניתנו.

2. בדיון בפניי הועלתה הצעה על ידי בית המשפט לקבלת הערעור, ולסיום המחלוקת בתיק. מאחר שלא ניתנה הסכמה של שני הצדדים להצעה יש ליתן פסק דין.

ההליכים הקודמים:

3. ביום 16/2/09 הגישו המערערים – וזאת מספר חודשים לפני חלוף מועד ההתיישנות – תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של המשיבות בטיפול במנוח סבית סמיר ז"ל (להלן: המנוח), אשר לקה באירוע מוחי בחודש אפריל 2001 ובאירוע נוסף בחודש מרץ 2002. במועד האחרון אובחן לראשונה גידול סרטני במוחו של המנוח, כשעובר לאותו מועד, הגידול לא ניתן היה עוד לניתוח, והמנוח נפטר ביום 5/6/02.

בכתב התביעה טענו המערערים כי ניתן היה לאבחן את הסרטן במועד מוקדם; ואילו נעשה הדבר, אפשר היה להציל את המנוח או לפחות למעט את נזקי הגידול.

4. לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת מומחה. המערערים נימקו את אי הגשת חוות הדעת בכך שצילומי ההדמייה (CT) שנערכו למנוח בעת אשפוזו (להלן: הצילומים) נרטבו והושחתו.

בשל כך פנו המערערים למשיבים לצורך קבלת צילומי ההדמייה.

פנייתם של המערערים למשיבות נענתה תחילה כי הצילומים אינם ברשותן, ורק הפיענוח נמצא. בעקבות ההודעה האמורה, הורתה כב' הרשמת לבית החולים "הגליל המערבי", בהחלטה מיום 21/6/09 להמציא למערערים עותק מן הפיענוח, כדי לאפשר הגשת חוות הדעת על סמך הפיענוח. עוד הובהר שם שככל שניתן יהיה לקבל חוות דעת בהסתמך על הפיענוח, על המערערים יהיה להגיש את חוות הדעת בתוך 60 ימים מיום המצאת הפיענוח. אם לא תוגש חוות הדעת על אף שניתן יהיה להגישה, ייחשבו כמי שוויתרו על הגשת חוות הדעת, ואולם עדיין יהיו זכאים לבירור תביעתם, בכל הנוגע לעילה של נזק ראייתי.

על החלטה זו הוגש ערעור על ידי שירותי בריאות כללית. בטרם נדון, נמצא בבית החולים צילום תקין שבוצע למנוח באוקטובר 2010. בעקבות כך, ביקשה שירותי בריאות למחוק את הערעור, וזה נמחק ב-8/11/09.

5. גם לאחר שהומצא הצילום למערערים, לא הגישו חוות דעת. ביום 9/2/10 הורתה כב' הרשמת על הגשת חוות דעת עד ליום 15/3/10, שאם לא כן ייחשבו כמוותרים על הגשתה. ביום 14/3/10 הגישו המערערים בקשה לארכה של 90 ימים.

בהחלטה מיום 16/3/10 ובעקבות בקשה מטעם שירותי בריאות, הבהירה כב' הרשמת כי לא תינתנה ארכות נוספות.

ביום 9/7/10 הגישה שירותי בריאות בקשה לסילוק התביעה על הסף, מאחר שעד לאותו מועד לא הוגשה חוות דעת רפואית.

6. ביום 5/8/10 הגישו המערערים בקשה להפסקת תובענה, מן הטעם שהמומחה שנשכר על ידם הודיע, לגירסתם במפתיע, ביוני 2010 שלא ימשיך בעריכת חוות הדעת, ולכן פנו המערערים למומחה אחר. שירותי בריאות התנגדה להפסקת התובענה וכב' הרשמת קיבלה עמדתה ודחתה הבקשה להפסקת התובענה. יחד עם זאת, לאור הנסיבות שפורטו בבקשת המערערים, ניתנה ארכה נוספת להגשת חוות הדעת מטעם המערערים, וזאת עד ליום 15/12/10.

עוד הוסיפה כב' הרשמת וציינה באותה החלטה:

"לא תינתנה ארכות נוספות וכי אם לא תוגש חוות דעת רפואית עד מועד זה, ייחשבו המבקשים כמוותרים על הגשת חוות דעת...".

ביום 20/12/10 משלא הוגש דבר, חזרה שירותי בריאות וביקשה לסלק את התובענה על הסף. בהחלטה מיום 20/12/10 ניתנה למערערים זכות להגיב לבקשה. ההחלטה הומצאה לעו"ד מוויס, שייצג אותה עת את המערערים, ומשלא נתקבלה כל תגובה הורה בית המשפט ביום 13/1/11 בפסק דין שניתן, על מחיקת התובענה על הסף (להלן: פסק הדין של מחיקה).

7. ביום 25/6/12, למעלה משנה וחצי לאחר מועד מתן פסק הדין של מחיקה, הגישו המערערים באמצעות בא-כוחם הנוכחי, עו"ד חוסאם סבית, בקשה לביטול פסק הדין של מחיקה, בטענה כי פסק הדין מעולם לא הומצא להם.

במקביל, ביום 15/6/13 ניתנה חוות דעת רפואית של ד"ר א' ולד, וזו הוגשה לתיק בית המשפט ביום 26/5/13. שירותי הבריאות התנגדה להגשת חוות הדעת לתיק.

8. בתצהיר המערערת סבית רחאב שאומת ביום 18/6/12 וצורף לבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה, טענה המערערת שלא יכלה לגייס את הסכום הדרוש לשם עריכת חוות הדעת, ורק משנמצא מומחה אשר מוכן היה לתת חוות הדעת, יכלו להגישה; וכי הם עומדים להסדיר את נושא שכר הטרחה ולקבל לידם עותק מחוות הדעת.

לעניין הטענה בדבר אי המצאת פסק הדין של מחיקה, התקיים דיון בפני כב' הרשמת ביום 10/3/13, במסגרתו העיד עו"ד מוויס וטען כי היו תקלות בפקס שבמשרדו, ומן הטעם האמור לא קיבל את ההחלטה מיום 20/12/10 ולא ידע כי הוא נדרש להגיב לבקשה לסילוק על הסף. יחד עם זאת, הודה עו"ד מוויס שלא עשה דבר מיוזמתו כדי לברר אם ניתנה החלטה בבקשה להפסקת התובענה, מאחר שהבקשה הוגשה ב-5/8/10 ועובר לאותו מועד ביקשו המערערים להעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר - עו"ד סבית. בפועל הוא העביר את התיק לטיפולו של עו"ד סבית בחודש ספטמבר או אוקטובר 2010.

טענות בעלי הדין:

9. בפני כב' הרשמת טענו המערערים כי לא יכלו להמציא חוות דעת בשל חוסר יכולת כלכלית, וכי הדבר עולה בבירור מהתצהיר שהוגש על ידי המערערת; ומשלא נחקרה על ידי המשיבים, הרי שיש לצאת מנקודת מוצא לפיה חוסר יכולת כלכלית מנעה מן המערערים את הגשת חוות הדעת.

עוד טענו המערערים כי לא ידעו שתביעתם עומדת בסכנה של סילוק על הסף בהעדר חוות הדעת, מאחר שלא הומצא להם פסק הדין של מחיקה.

10. מנגד, טענו המשיבות שהתביעה הוגשה כחודש ימים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. טענת המצוקה הכלכלית לא הועלתה בשלבים הראשונים של ההתדיינות, לא הוכחה במסמכים מאחר שהמסמכים שצורפו אינם לתקופה הרלוונטית, ובכל מקרה, אין לאפשר הגשת חוות דעת רפואית למעלה מ-10 שנים לאחר פטירת המנוח ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ויש לראות את התביעה כהתיישנה. בנושא האחרון הפנו המשיבות לסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כך שהתביעה התיישנה בטרם הוגשה חוות דעת מומחה, ולכן אין מקום לבטל את פסק הדין של מחיקה.

עוד טענו המשיבות שעותק מהבקשה להפסקת התובענה הומצא לעו"ד מוויס, ולכן ידעו על קיומה של הבקשה, ולמרות האמור לא עשו דבר כדי לברר מה עלה בגורלה. כמו כן, לא ניתן כל הסבר מדוע במשך שנתיים, החל מאוגוסט 2010 ועד ליוני 2012, לא נעשה דבר על ידם בתיק.

ועוד, מחדלים שהם מחדלי עורך הדין או של בעל הדין, אינם יכולים לבסס טעם מיוחד לצורך הארכת מועד, במיוחד כאשר מדובר בהארכת מועד כה משמעותית, וככל שהייתה התרשלות בדרך ניהולו של התיק על ידי עורכי הדין, הרי שעומדת למערערים הזכות לתבוע מהם פיצויים.

החלטת כב' הרשמת:

11. כב' הרשמת דנה בשתי שאלות הצריכות הכרעה, כאשר אלה כרוכות ושלובות זו בזו: האחת, אם יש להאריך המועד להגשת הבקשה לביטול פסק דין של מחיקה מיום 13/1/11, שעה שהבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה הוגשה רק ביום 25/6/12. השנייה, בהנחה שתינתן ארכה, האם יש הצדקה לבטל את פסק הדין של מחיקה לאור סיכויי התביעה.

לעניין הבקשה להאריך המועד, קבעה כב' הרשמת כי בתוכנת "נט-המשפט" קיים אישור לפיו ההחלטה מיום 3/10/10, במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להפסקת תובענה, וניתנה ארכה להגיש חוות דעת עד ליום 15/12/10, הומצאה לעו"ד מוויס, שהיה בא-כוחם של המערערים עובר לאותו מועד. ההחלטה נשלחה בפקס ביום 6/10/10. כמו כן יש אישור בתוכנת "נט-המשפט" על המצאה שבוצעה להחלטה מיום 10/12/10, לפיה על עו"ד מוויס להגיב לבקשה של שירותי בריאות לסילוק התביעה על הסף. גם החלטה זו הומצאה לעו"ד מוויס באמצעות הפקס.

12. על בסיס הממצאים שהיו בפני כב' הרשמת, קבעה כב' הרשמת כי ההחלטה מיום 14/3/10, לפיה ניתנה ארכה להגשת חוות הדעת הומצאה למערערים, שאם לא כן לא היו מגישים בקשה להפסקת תובענה. כן קבעה כי ידעו המערערים שהיה עליהם להגיש חוות דעת עד ליום 15/12/10, וכי לא יינתנו להם ארכות נוספות וזאת על פי החלטה מיום 16/3/10. בנסיבות אלה, קבעה כב' הרשמת כי גם אם נתקבלה ההחלטה מיום 3/10/10 אצל ב"כ המערערים - וזאת על אף שלא הומצאה כל ראיה בדבר היות הפקס במשרדו של עו"ד מוויס לא תקין - היה על המערערים לבדוק מיוזמתם מה עלה בגורל בקשתם להפסקת התובענה, במיוחד כאשר ידעו כי המועד האחרון להגשת חוות הדעת הוא 15/12/10.

בנסיבות אלה, נתנה כב' הרשמת משקל משמעותי לעובדה שהבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה הוגשה רק ביום 25/6/12, וזאת על אף שידעו המערערים שהמועד האחרון להגשת חוות הדעת הוא 15/12/10, ולא נעשה דבר מטעמם במהלך אותה תקופה.

כב' הרשמת הוסיפה וקבעה כי לא הוכחה טענתם של המערערים בדבר מצב כלכלי קשה כנימוק לאי הגשת חוות הדעת במועד, במיוחד כאשר הטענה הועלתה לראשונה בדיון בפניה.

13. במקביל דנה כב' הרשמת בסיכויי התביעה, שהוגדרה על ידה כעיקר - שאלה שיש לדון בה גם בנוגע לבקשה להארכת המועד לביטול פסק הדין שניתן - וקבעה כי אין במועד הגשת חוות הדעת, ככל שזו מתייחסת לפרטי הרשלנות בכתב התביעה, כדי לבסס טענת התיישנות, וזאת תוך הפנייה לרע"א 4046/09 (התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' אסתר מונסונגו (5/10/09)).

יחד עם זאת, קיבלה כב' הרשמת את טענת המשיבות כי חוות הדעת הוגשה לתיק שלא כדין, מאחר שלא ניתנה רשות להמציאה. למרות האמור, עמדה זו בפני כב' הרשמת לצורך הכרעה בשאלת סיכויי התביעה.

לדעת כב' הרשמת, אין בחוות הדעת שהוגשה כדי להצביע על קשר סיבתי בין האיחור הנטען באבחון הגידול הסרטני לבין פטירתו של המנוח: לא הועלתה בחוות הדעת אפשרות כי לו היה הגידול מתגלה באפריל 2011, היתה התוצאה שונה. לכן לדעתה, גם אם תתקבל הטענה לפיה היה על הרופאים לאבחן את הגידול כבר באשפוז הראשון של המנוח, הרי שבהעדר הוכחה בדבר קשר סיבתי אפשרי בין האיחור באבחון לבין התוצאה הטרגית, לא יוכלו המערערים לזכות בתביעתם.

על בסיס האמור נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה.

טענות בעלי הדין בערעור:

14. בערעור, טוען ב"כ המערערים כי קיבל את יצוג המערערים עובר למועד הגשת הבקשה לביטולו של פסק הדין (17/6/12), ומאחר ששינוי הייצוג לא בא לידי ביטוי בתוכנת "נט-המשפט", הגיש בקשה לעדכון ביום 28/8/12. לעניין זה מבקש ב"כ המערערים לראות את העובדות שפורטו בהחלטת כב' הרשמת כמתוקנות על פי העדכון שהובא מטעמו.

כתוצאה מן האמור, גם לא יכול היה עו"ד סבית לעשות דבר בתיק מיום 28/10/10 ועד להגשת הבקשה לביטול. ולכן גם לא היה מקום לייחס לו, כב"כ המערערים, זלזול בהחלטות בית המשפט.

זאת ועוד, מאחר שלטענתו, לא הומצא עותק פסק הדין למערערים, ממילא גם לא נדרשו ואף לא ביקשו להאריך המועד לביטולו של פסק הדין.

ב"כ המערערים חזר והדגיש כי אין באישור הפקס לכשעצמו כדי ללמד על המצאה כדין, וכי היה מקום לפעול בדווקנות כנדרש על פי תקנה 497(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לפיה נדרש אישור לקבלת הפקס אצל הנמען כתנאי להמצאה כדין.

המערערים חזרו על הטענה כי לא יכלו להגיש את חוות הדעת במועד מוקדם יותר בשל מצב כלכלי קשה וכן בשל אובדן צילומי הרנטגן.

לעניין סיכוי התביעה, טענו המערערים, כי יש בחוות הדעת שהוגשה כדי להצביע על קיום הרכיבים הנדרשים לצורך הוכחת עילת הרשלנות, לרבות קיומו של קשר סיבתי בין העדר בדיקה נדרשת באפריל 2001 לשינוי הקיצוני שחל במצבו של המערער.

15. המשיבים 1 ו-2 הצטרפו לעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה מס' 3 (להלן: שירותי בריאות. כלל המשיבים 3-1 יכונו להלן המשיבים).

לעמדת המשיבים אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת כב' הרשמת, זאת בין היתר, מאחר שההחלטה מבוססת על שמיעת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים המעוגנים היטב בחומר הראיות.

לעמדתם, היה על בית המשפט לדון בנושא הארכת המועד לביטול פסק הדין של מחיקה, ולעניין זה לא הועלה טעם כלשהו שהיה בו כדי להצדיק את האיחור הרב בהגשת הבקשה. כן מבקשים הם לשוב ולאשר את החלטת כב' הרשמת בנושא העדר סיכויי תביעה.

המשיבים מדגישים עוד, כי לא הייתה סיבה לכך שחוות הדעת לא הוגשה מייד עם הגשת כתב התביעה ביום 16/2/09. מה גם שכתב התביעה הוגש חודשים ספורים לפני חלוף תקופת ההתיישנות.

המשיבים חוזרים ומדגישים כי משך תקופה ממושכת של למעלה משנה וחצי, לא ביררו המערערים מה עלה בגורל בקשתם להפסקת התובענה שהוגשה עוד ביום 5/8/10.

לגופו של עניין טוענים המשיבים כי ביום 13/1/11 הורה בית המשפט על מחיקת התביעה, ולכן רשאים היו המערערים להגיש תביעתם מחדש לכל היותר עד 13/1/12; ומשלא עשו כן, חלפה תקופת ההתיישנות.

לטענתם, בנוגע לטעות בהחלטה בנושא המועד בו עבר הייצוג מעו"ד מוויס לעו"ד סבית, גם אם מקבלים טענות המערערים, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ולא ניתן לקבל הטענה כי במשך כשנתיים לא ידעו המערערים על מחיקת התביעה, וכי אף לא עשו דבר לבירור הנושא.

עוד ביקשו המשיבים שלא להתערב בקביעות ובמסקנות הנוספות שנקבעו בהחלטת כב' הרשמת.

דיון ומסקנות

הערה מקדימה:

16. במסגרת עיקרי הטיעון נשלחה הודעה מטעם המשיבה מס' 3 - שירותי בריאות כללית כי מבקשת להצטרף לבקשת המשיבים 1 ו-2 לסילוק הערעור שהוגש על הסף.

מבדיקת תוכנת "נט-המשפט" עולה, כי המשיבים 1 ו-2 לא הגישו הודעה לסילוק הערעור על הסף. טענה זו אף לא הועלתה בדיון שהתקיים (9/10/13).

בנסיבות אלה אין מקום לדון בהודעה שנשלחה מטעם המשיבה מס' 3, בנושא זה.

לפיכך, יש לקבוע כי הערעור הוגש במועד ויש לדון בו לגופו.

17. השאלה הראשונה שהעמידה כב' הרשמת לדיון היא, אם יש מקום להאריך המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה. עיון בהחלטה שניתנה, תוך התייחסות למועדים השונים, ולמרות המסקנות אליהן הגיעה כב' הרשמת בסע' 12 פסקה שלישית, מעלה כי אין למעשה קביעה לפיה הייתה המצאה כדין של פסק הדין של מחיקה. עוד עולה כי לא היה בפני בית המשפט אישור המצאה כדין של בקשתה של שירותי הבריאות להורות על סילוק התביעה על הסף.

כב' הרשמת הבחינה היטב בין אישור מסירה המצוי בתוכנת מערכת "נט-המשפט" לבין הקביעה אם אכן יש המצאה כדין, וזאת כנגד התייחסות לטענות שהועלו מטעם המערערים.

בנוגע לבקשה לסילוק על הסף שהגישה שירותי בריאות כללית, ציינה כב' הרשמת כי משיבה זו "לא הציגה בפניי אישור המצאה כדין" (ההדגשה במקור עמ' 7 שו' 8 - ש' ו').

בסעיף 12 של ההחלטה ציינה כב' הרשמת כי ההחלטות האחרות מיום 14/3/10 ומיום 15/12/10 היו ידועות לעו"ד מוויס כמי שייצג את המערערים הקודם, וזאת בהסתמך על העובדה שעו"ד מוויס לא טען כנגד קבלתן.

18. אין חולק כי יש חשיבות רבה להמצאת פסק דין, ומשקיימת הוראה על דרך ההמצאה, יש להקפיד על כל המפורט שם, כדי שההמצאה תהא כדין.

תקנה 497א קובעת:

"(א) בית משפט או עורך דין (להלן - השולח) רשאי להמציא כתב בי-דין בפקסימלה לעורך דין המייצג בעל דין (להלן - הנמען), ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, ובלבד שנתקיימו בו כל אלה:

..................

(א1) על אף האמור בתקנת משנה (א) היה השולח בית משפט והוא לא ערך תרשומת על הודעה טלפונית לאמור בתקנת משנה (א)(5), לא יראו את כתב בי-הדין ששלח ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח, אם הגיש עורך הדין הנמען תצהיר בדבר אי קבלת כתבי בי-הדין בפקסימילה".

החובה לערוך תרשומת בעקבות משלוח בפקס הייתה קיימת גם על פי נוסח התקנה קודם לתיקונה. הנושא עמד לדיון במסגרת רע"א 6858/06 (מדינת ישראל נ' עטא אחמד אלקאדר אבו שקיר (כב' השופט רובינשטיין). ניתן ביום 31/12/06). שם הבהיר בית המשפט העליון כי לשון התקנה ברורה וחד משמעית ולפיה נדרש וידוא טלפוני בדבר קבלת הפקס.

עוד הודגשה, תוך הפנייה לבש"א 3452/01 (מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון (כב' הרשם (כתוארו אז) ב' אוקון. ניתן ביום 3/5/01)) החשיבות של דרישת רישום, כיוצרת וודאות שאכן הייתה המצאה כדין, כלפי שני בעלי הדין.

19. כמפורט שם, להעדר רישום מתאים, יש השלכה על ציפיותיו של בעל הדין האחר בנוגע לתחילת מרוץ הזמן להגשת ערעור. בהעדר רישום במזכירות, אין בידי בעל הדין שכנגד כדי לוודא שאכן הייתה המצאה כדין, והטענה בדבר "מעין חסינות" הופכת להיות טענה פגיעה ורופפת, וזאת מאחר שלמעשה אין ראיה שההמצאה אכן הושלמה.

התקנה אומנם תוקנה וס"ק (ב) בוטל, ואולם עדיין הדרישה לקיום רישום בדבר המצאה באמצעות הפקס, קיימת, אם הונח תצהיר של עורך הדין הנמען בדבר אי קבלת כתב בי-הדין בפקסימילה.

בענייננו, הונח תצהירו של עו"ד מוויס, לפיו לא נתקבל אצלו עותק מפסק הדין של מחיקה, והגם שכב' הרשמת העירה כי לא הונחה בפניה ראייה נוספת בדבר אי תקינות הפקסימילה, הרי שלמעשה לא קבעה שהייתה המצאה כדין.

כאמור, אין גם המצאה כדין של הבקשה להפסקת תובענה שהגישה שירותי בריאות כללית.

ככל שביקשו המשיבים לדאוג לביצוע המצאה כדין, הן של בקשתם להפסקת תובענה והן של פסק הדין של מחיקה, יכלו אף הם להציג אישור של תרשומת כנדרש לגבי המצאה שנעשתה באמצעות הפקסימילה. אישור כזה לא הוצג, ולכן טענתם בדבר המצאה כדין, אינה יכולה להתקבל.

מכל האמור המסקנה המתבקשת היא שלא הייתה המצאה כדין של פסק הדין של מחיקה מיום 13/1/11, וממילא לא חלה התיישנות על המשך הדיון בתיק.

20. בנסיבות אלה, צודק ב"כ המערערים שלא היה עליו להגיש בקשה להאריך המועד לביטולו של פסק הדין. יחד עם זאת, היה עליו להגיש בקשה להאריך המועד להגשת חוות הדעת, בטרם הוגשה.

מכאן שהשאלה שצריך היה לדון בה היא, אם בנסיבות העניין לא היה מקום להאריך את המועד להגשת חוות הדעת, וזאת למרות ההחלטות הקודמות בהן הוגבל המועד להגשתה, כאשר עותק מחוות הדעת כבר הונח בפני כב' הרשמת בעת מתן ההחלטה. דעתי היא כי במקרים כאלה, הגם שמדובר באיחור בהגשה, לא יתעלם בית המשפט מכתבי בי-דין שהוגשו, ככל שאלה הוגשו קודם למתן פסק הדין, תוך שיתחשב בכך בעת פסיקת ההוצאות (ראו להשוואה: ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477; ע"א (מחוזי-חי') 2334/04 סספטורטס נ' תנובה, מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל. ניתן ביום 27/11/05; ראו לדוגמא: בש"א 5724/08 חיון נ' המועצה הדתית חולון. ניתן ביום 15/12/08).

21. השאלה אם יש מקום להתיר הגשה באיחור של חוות הדעת שלובה בשאלת סיכויי התביעה. שאלה זו נדונה על ידי כב' הרשמת, והגם שמסקנתה הייתה שחוות הדעת הוגשה שלא כדין, מאחר שלא ניתנה רשות להמציאה, בחנה כב' הרשמת את סיכויי התביעה בהתייחס לאותה חוות דעת והגיעה למסקנה כי אין בה להועיל מאחר שאין התייחסות לקיומו של קשר סיבתי בין האיחור הנטען באבחון לבין פטירתו של המנוח.

מסקנה זו אינה מקובלת עליי, מאחר שדי בקיומו של קשר סיבתי בין האיחור הנטען באיבחון לבין קיצור תוחלת חייו והרעה באיכות חייו של המנוח - ואלה מצויים בחוות הדעת הרפואית.

22. על פי חוות הדעת שהוגשה, אושפז המנוח בחדר המיון ב-1/4/01 במחלקה הנוירולוגית של בית חולים בנהריה בחשד של "דימום או אירוע מוחי". הבדיקה האמורה לא כללה הזרקת חומר ניגוד. אשפוז חוזר היה בין התאריכים 21-26/3/02. במועד זה בוצעה בדיקת CT עם הזרקת חומר ניגוד, ורק אז זוהה גידול פרונטו פריאטלי שמאלי, עם מחיקת החדרים בשמאל ועם הרחבת החדרים - הידרוצפלוס מימין עם בצקת סביבו וסטיית מבני קו-האמצע.

במהלך האשפוז בוצעה הדמייה על ידי MRI שהצביעה על גידול אדיר ממדים. המנוח נפטר ביום 5/6/02.

בסעיף 5 של חוות הדעת נאמר מפורשות כי: "האיחור באבחון זיהה גידול עתיר ממדים עם השפעה קשה על המוח וסביבתו. לדעת המומחים הנוירוכירורגים לא היה נתיח לשם כריתה ואפשר רק ביופסיה לצורך הקרנה וטיפול תומך".

המומחה מוסיף וקובע כי גם ההנחיות לאחר האשפוז לא כללו הנחייה להשלמת ה-CT עם חומר ניגוד או עם מעקב הדמייה או הדמיית MRI מוחית משלימה. לא נכלל בדיון כל אבחנה מבדלת למה שהוגדר באפריל 2001 שמדובר באירוע מוחי קל, ובנסיבות אלה חל איחור באבחון, ובמהלך המעקב. האיחור האמור גרם לכך שלא ניתן היה לבצע ניתוח, מה שבהחלט מוביל למסקנה כי נפגעה תוחלת החיים שיכולה הייתה להיות ו/או איכות החיים.

בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי חוות הדעת אינה מצביעה על סיכויי תביעה.

כפי שקבעה כב' הרשמת, השאלה העיקרית בבקשה לביטול פסק הדין של מחיקה קשורה בסיכויי התביעה; ומשהגעתי למסקנה כי יש בחוות הדעת לבסס סיכויים סבירים לתביעה ואולי אף מעבר לכך, יש מקום לאפשר להגיש באיחור את חוות הדעת, ולשמוע התיק לגופו.

23. לא יכולה להיות מחלוקת כי אופן התנהלות המערערים היה בה כדי להביא להארכת ההתדיינות למעלה מן הצורך, ואולם אין בנימוק זה כדי למנוע ניהולו של התיק לגופו, בשלב זה. הארכת הדיון יכול שתקבל ביטוי בדרך של פסיקת הוצאות.

התוצאה:

24. אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור.

יש לקבל את חוות הדעת של ד"ר ולד ולראות בה חלק מכתב התביעה.

התיק יוחזר לדיון לגוף התביעה.

לאור התנהלות המערערים, אין מקום לזכותם בהוצאות בגין הליך זה.

אעיר עוד בשולי הדברים, כי יכול שיש מקום לשקול העברת הדיון בתיק לבית משפט השלום.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.