בפניי תביעת התובע כנגד הנתבעת לקבלת פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב פגיעתו בתאונה מיום 16.11.06 (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, התאונה ארעה בזמן עלייתו אל קבינת המשאית, לאחר סיום פעולת העמסת צינורות שהתבצעה על ידי עובד אחר. התובע טוען, כי בסיום פעולת ההעמסה עלה אל קבינת המשאית והתכוון להחזיר רצועות שנותרו בידו לאחר קשירת הצינורות ולהמשיך בנסיעתו, אך בעת עלייתו כאמור, נפל התובע ממדרגות קבינת המשאית אל הקרקע ונחבל בברכו הימנית ובידו השמאלית. 

התובע טוען, כי בהינתן נסיבות התאונה המפורטות לעיל, הרי שמדובר בתאונת דרכים על פי הגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. 

במועדים הרלבנטיים לתאונה המשאית הייתה מבוטחת אצל הנתבעת, על פי פוליסה לביטוח חובה.

הנתבעת כפרה באירוע הנטען, בעצם פגיעת התובע עקב תאונת דרכים, ובנזקי התובע הנטענים.

לנוכח המחלוקות הנטושות בין הצדדים התיק נקבע לשמיעת הראיות.

מטעם התובע העיד התובע בעצמו ואילו, מטעם הנתבעת לא הובאו עדים כלשהם, מלבד הגשת תיעוד רפואי ותיעוד מהמוסד לביטוח לאומי הקשורים למצבו הרפואי של התובע ולהליכים שננקטו על ידו בעקבות התאונה, בענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי.

התובע לא זימן את העובד הנוסף שהעמיס את הצינורות על המשאית וטען, כי אותו עובד לא ראה כיצד התרחשה נפילתו ורק הבחין בו על הקרקע לאחר הנפילה. נימוק זה אינו משכנע, שכן הגם שעדותו של אותו עובד לא הייתה תורמת מאומה באשר לעצם אירוע הנפילה ודרך התרחשותה, הרי שהיה בה כדי לתרום לחיזוק עדות התובע באשר לתהליך שקדם לנפילתו, ובמיוחד באשר לזהותו של מבצע פעולת הטעינה ולסיומה של אותה פעולה. אלא מאי? בענייננו, לא ניתן לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מזימון אותו עובד למתן עדותו בבית המשפט, שכן הגעתי לכלל מסקנה, וכפי שיפורט בהמשך, כי התובע הצליח להוכיח את נסיבות התאונה הנטענות על ידו, אף מבלי לזמן את אותו עובד.

ודוק: הימנעות מזימון עד תיזקף לחובת בעל הדין שנמנע מזימון העד אך ורק כאשר לא עלה בידי בעל הדין להוכיח את תביעתו לפי מאזן ההסתברויות באמצעות ראיות אחרות.

למעלה מן הצורך יצוין, כי חזקה על הנתבעת כי חקרה את נסיבות התאונה בעצמה, ואם הייתה מגלה ראיה כלשהי ו/או עד כלשהו שהיה בהם כדי לתמוך בעמדתה והכחשתה לאירוע התאונה, אזי הייתה מביאה את אותה ראיה ו/או אותו עד. שוב יודגש, כי הדברים נאמרו אך ורק למעלה מן הצורך, ומבלי שנתון זה שימש כנימוק לקביעת המסקנה שהגעתי אליה בנדון.

נסיבות התאונה על פי טענות התובע

1. ביום התאנה התובע נהג במשאית והגיע למפעל פלסים בקיבוץ מרחביה לצורך העמסת צינורות והובלתם ליעד אחר.
2. התובע ירד מהמשאית, הוריד עמו רצועות/חגורות המשמשות לקשירת הצינורות בעת העמסתם, וכן משמשות לפריקתם באמצעות מנוף מאוחר יותר.
3. מלגזן שעבד במפעל העמיס את הצינורות על גבי המשאית, והתובע קשר את הצינורות מהקרקע באמצעות הרצועות.
4. בסיום העמסת הצינורות וקשירתם ובעת שהתובע שב למשאית על מנת להשיב את הרצועות שנותרו בידו ובכדי להמשיך בנסיעה ליעד הבא, התובע טיפס על קבינת המשאית, כאשר אחז בידו את הרצועות, ועקב כך איבד את אחיזתו במשאית ונפל בעודו מטפס פנימה.
5. התובע נפל ממדרגות המשאית, מגובה של כשני מטרים לקרקע.

דיון והכרעה בנסיבות התאונה

לאחר ששמעתי את עדותו של התובע, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ושקלתי את מכלול הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות התובע במישור החבות להתקבל, ואת הטעמים לביסוס הכרעתי זו אפרט להלן.

בבסיס הראיות עומדת עדותו של התובע. אקדים ואציין, כי עדותו של התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן. עדותו של התובע הייתה בכללותה אמינה ומשכנעת ותשובותיו היו פשוטות וישירות, ללא ניסיון להסתיר מידע או לערוך מקצה שיפורים לתצהירו, כשהוא מעיד על העובדות כהווייתן, גם אם אינן מיטיבות לכאורה עמו.

פירוט נסיבות התאונה על פי כלל המוצגים שבכתב:

1. כתב התביעה: ביום 16.11.06, ותוך כדי עבודה, התובע עלה על המשאית, החליק ונפל.
2. תצהיר נסיבות התאונה מטעם התובע, שהוגש לתיק בית המשפט ביום 18.06.09: "ביום 16.11.06 נהגתי במשאית הנזכרת בכתב התביעה כנהג מחליף מאחר והנהג הקבוע שבר את היד. באותה עת הייתי מנהל וסדרן ונהג מחליף. הגעתי למפעל פלסים בקיבוץ מרחביה לצורך העמסת צינורות. הורדתי מהמשאית רצועות לקשירת הצינורות לאחר העמסתם, ולצורך פריקתם מאוחר יותר. העמיסו את הצינורות, קשרתי אותן מהקרקע, ועליתי על המשאית על מנת להחזיר את הרצועות שנותרו, תוך כדי עליה החלקתי, נפלתי ושברתי את מרפק יד שמאל".
3. תצהיר עדות ראשית (מוצג ת/1): " ביום 16.11.06, בהיותי כבן 54 לערך, נפגעתי בתאונת דרכים שהינה תאונת עבודה, עת נהגתי במשאית מ.ר. 5248550 המבוטחת בחברת הפניקס (הנתבעת) .... הגעתי למפעל פלסים בקיבוץ מרחביה לצורך העמסת צינורות. הורדתי מהמשאית רצועות לקשירת הצינורות לאחר העמסתם ולצורך פריקתם מאוחר יותר. העמיסו את הצינורות באמצעות מלגזה, קשרתי אותן מהקרקע בעזרת הרצועות, עליתי על המשאית על מנת להחזיר את הרצועות שנותרו בידי ולהמשיך בנסיעה, תוך כדי עליה למשאית, החלקתי ונחבלתי בכל חלקי גופי ובפרט במרפק שמאל ובברך ימין.".
4. סיכום אשפוז (נספח ד'1 למוצג ת/1): "לדבריו ביום קבלתו נפל מגובה של כשני מטר ונחבל במרפק שמאל וברך ימין בלבד בזמן עבודתו".
5. טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה (נספח ג' למוצג ת/1): " תוך כדי עליה על המשאית החליק העובד לאחור ונפל על צידו השמאלי".  נספח זה אינו נושא תאריך.
6. טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה, מיום 16.1.06, מוצג נ/5: " תוך כדי טיפוס למשאית החליק העובד ונפל אחורנית הצידה". הנתבעת לא העלתה כל טענה כנגד התאריך המופיע במסמך זה, ודומה שאין חולק כי מדובר בטעות קולמוס, כאשר הכוונה הייתה ליום 16.11.06.
7. טופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, מוצג נ/3, מיום 5.3.07: " תוך כדי העמסת המשאית במפעל פלסים עליתי על המשאית כדי לשים חגורות הרמה לצורך פריקת הצינורות עם המנוף, החלקתי ונפלתי על יד שמאל".

לטענת הנתבעת, השוני בתיאור נסיבות פגיעת התובע כפי שבא לידי ביטוי בכלל המסמכים שפורטו לעיל, מלמד על העדר אמינות גרסת התובע גבי נסיבות פגיעתו ועל ניסיונותיו לשפר את גרסתו על מנת לזכות בפיצוי שלא כדין מהנתבעת. לחילופין, טוענת הנתבעת כי בנסיבות העניין,  גרסת התובע אודות נסיבות התאונה נותרה שקולה כנגד האפשרות שהתאונה ארעה שלא כנטען על ידו.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מהנימוקים שלהלן:

1. אין לצפות מבעל דין לפרט במסמכים הרפואיים ו/או בתביעתו למוסד לביטוח לאומי את מלוא הפרטים הקטנים והקטנטנים גבי נסיבות פגיעתו בתאונה כפי שנדרש לעשות כן בבואו לנהל תביעתו כנגד מבטחת הרכב המעורב בתאונה.
2. ודוק: עריכת המסמכים הרפואיים אינה באחריותו של התובע, ועל כן, ולו מסיבה זו בלבד, העדר רישום פרט כזה או אחר באותם מסמכים לא ייזקף לחובת התובע. זאת ועוד, ניסיון החיים מלמד על כך, שבתי החולים לא עורכים תחקור לגבי נסיבות התאונה, והרישום שנערך במעמד קבלת הנפגעים לטיפול מתבצע ללא כל ניסיון לרדת לפרטי פרטים, וכמובן אף לא ניתן לדרוש כן מבתי החולים. ואם ניסיון החיים כשעצמו אינו מספיק, הרי שניתן להגיע לאותה מסקנה מעיון בתוכנם של אותם מסמכים רפואיים, שאינם מכילים כל פירוט אודות התהליך שהביא לאותו רישום מצומצם. ולמעלה מן הצורך יודגש, כי נפילה מגובה של כשני מטרים אין משמעה בהכרח כי אותה נפילה לא הייתה ממשאית, והתובע בעדותו התייחס לגובה המשאית ולגובה העגלה של המשאית, שהינו כשני מטרים (ראו: עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 27-28).     
3. הנתבעת מתעלמת מקיומו של תיעוד נוסף שנערך אף הוא בסמוך למועד התאונה. כך למשל, ראו: תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעובדה, מיום 20.11.06. התאונה מתוארת במסמך זה כדלקמן: " תוך כדי עבודה רגילה יום יומיות – טיפוס למשאית, החליק ונפל מגובה המשאית כ 2 מ' נחבל ביד שמאל".
4. הגם שמילוי ועריכת תוכנם של הטפסים המוגשים למוסד לביטוח לאומי הינם באחריותו של התובע - כמובן כל עוד לא הוכח אחרת, ובענייננו, לא הוכח אחרת – אלא שלא ניתן לזקוף לחובתו את השמטתם של הפרטים הקטנים מאותם טפסים. לצורך ההכרעה בתביעת התובע המוגשת למוסד לביטוח לאומי אין זה מעניינו של זה האחרון האם התאונה ארעה תוך כדי פריקה וטעינה או לאחר סיום הפריקה והטעינה, תוך כדי עליה לקבינת המשאית או לעגלת המשאית, לפני הנסיעה או במהלך הטעינה והפריקה או בנקודת התפר בין סיום הפריקה והטעינה לבין הנסיעה. כל הפרטים הנ"ל הינם חסרי משמעות לצורך ההכרה בתאונה כתאונת עבודה אם לאו.
5. ועוד, עיינתי בכלל הטפסים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, ולא מצאתי בהם כל סתירה לעיקר נסיבות נפילתו של התובע. בכל המסמכים מתוארת נפילתו של התובע מהמשאית מגובה של כשני מטרים. עצם העובדה שלא צוין באותם טפסים כי התובע "התכוון לנסוע עם המשאית", או כי "בסיום פעולת הטעינה והפריקה עלה למשאית ..." אין בה ולו כלום. כאמור לעיל, פירוט זה אינו נחוץ לצורך בירור תביעת התובע במוסד לביטוח לאומי, ומעצם השמטת רישומו לא ניתן לשלול את עצם התרחשותו בפועל.
6. הנתבעת מנסה לייחס למונח "תוך כדי העמסת המשאית" המופיע בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/3) או בתמצית תצהירו של העובד (העד שלא זומן ותצהירו לא הוגש) את אותה משמעות משפטית הניתנת למונח "תוך כדי פריקה וטעינה" על פי חוק הפלת"ד, ולא היא. התובע הסביר, הן בתצהיר נסיבות התאונה, הן בתצהיר עדותו הראשית, והן בחקירתו הנגדית את מהלך השתלשלות נסיבות התאונה. בחקירתו הנגדית התובע הסביר מדוע רשם בטופס התביעה למל"ל (מוצג נ/3) כי התאונה ארעה "תוך כדי העמסה". על פי עדותו: " כל הפעולה אני קורא לה ,תוך כדי העמסה" כשאני נמצא במפעל" (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 27-30). לטעמי, מדובר בהסבר סביר מאוד, הגיוני מאוד, מתיישב עם תיאור התובע לכלל השתלשלות נסיבות התאונה ומתיישב עם השכל הישר. ודוק: הקביעה המשפטית שמא מדובר בתאונת דרכים אם לאו אמורה להיעשות לאחר הפירוק העובדתי של כל המהלכים שהתרחשו מסביב למונח "תוך כדי העמסת המשאית" ולא בהסתמך על אותו רישום גרידא של אותו מונח. 
7. השמטת המונח "ולהמשיך בנסיעה" מתצהיר נסיבות התאונה שהוגש לפני תצהיר עדותו הראשית של התובע, אין בה ולו כלום. המשך הנסיעה הינה עובדה מתבקשת ממכלול הנסיבות שקדמו לנפילת התובע ושהוכחו על ידו. משהוכח כי הנפילה ארעה בסיום פעולת הטעינה ולאחר קשירת המטען, אזי בהינתן עובדות אלו, יותר סביר להניח כי הפעולה הבאה המתבקשת הינה משך הנסיעה מאשר פעולה אחרת, שכן התובע הגיע למפעל לצורך העמסת מטען והובלתו ליעד אחר. בהקשר זה, ראו חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 14 לפרוטוקול, שורות 13-20:

"ש.       בזמן הטענת המשאית בצינורות, המלגזה מטעינה את הצינורות ללא רצועות?

ת.         ללא רצועות. יש לה שתי שיניים שמרימות את הצינורות על המשטח.

ש.         מי שמבצע את כל העבודה של ההעמסה והפריקה זה מלגזן או אתה?

ת.         אני לא. אני עומד בצד והמלגזן מעמיס את הכל.

ש.         מה התפקיד שלך חוץ מלשבת ולנהוג ליד ההגה כשהרכב נוסע?

ת.         בגמר ההעמסה יש לי רצועות ואני זורק אותן וקושר את הצינורות שלא יפלו.

ש.         ומה עוד, יש לך עוד תפקיד?

ת.         לנהוג ובפריקה אני מפעיל מנוף שאיתו אני מוריד את הסחורה."

(ההדגשות שלי נ.ע הח"מ ואינם במקור).

זאת ועוד, בעימות התובע עם השמטת עובדת המשך הנסיעה מתצהיר הנסיבות לעומת תצהירו עדותו הראשית, התובע מסר תשובה ישירה, פשוטה וכנה, ללא כל ניסיון לטיוח או לשיפור. התובע השיב: " אין לי מושג, עליתי עם הרצועות להחזיר אותן ולנסוע". (ראו: עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 8-9).

1. בחקירתו הנגדית, התובע לא היסס להודות בעובדות שלכאורה משמשות לרעתו. כך למשל, התובע הודה כי היה מודע לכך שנפילה ממשאית עשויה להיחשב כתאונת דרכים (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-6). בהזדמנות אחרת, במהלך חקירתו הנגדית התובע הודה שאין לו שום מגבלה בנהיגה ולא ניסה להפריז במאומה אודות מגבלותיו עקב התאונה (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 27). התובע נשאל אודות מיקום אחסון הרצועות לפני השימוש ותשובתו הייתה: "חלקן בתוך הקבינה וחלקן בארגז כלים מאחור של העגלה" (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 3-4). אם התובע היה מחפש מקצה שיפורים לגרסתו, היה משיב תשובה פשוטה מאוד: "כל הרצועות מאוחסנות בתוך הקבינה". התובע נמנע ממתן תשובות שמשרתות את האינטרס שלו, כך למשל, בתשובה לשאלה אודות מה סיפר לרופאים בעת קבלתו בבית החולים, התובע השיב: " נפלתי בעבודה, לא יודע מה, כל מה שאספר לך עכשיו זה יהיה מצוץ מהאצבע, אני לא זוכר", ובהמשך, ובתשובה לשאלה שמא לא סיפר או לא זוכר אם סיפר לרופאים שנפל ממשאית, התובע ענה: " סביר להניח שאמרתי", ובהמשך הוסיף, "אני לא יודע אם שאלו אותי בכלל, שש שנים עברו" (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 10-14, שורות 18-19). עינינו הרואות, כי חרף היעדרה של מניעה אובייקטיבית לעשות כן, התובע נמנע ממתן תשובות טובות יותר, כמו: "בטח שסיפרתי" או "סיפרתי ולא רשמו" וכיו"ב. הדבר אך מלמד על אמינותו.

רושם זה חזר על עצמו במספר הזדמנויות נוספות במהלך חקירתו של התובע. כך, למשל ראו: עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 24-32, וכן עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-13 ושורות 16-23.   

1. אכן, עדותו של התובע בכל הנוגע לאי קבלת ייעוץ משפטי בטרם פנייתו למל"ל (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 11-13) אינה מתיישבת לכאורה עם התאריכים המופיעים ביפוי הכוח שצורף לכתב התביעה ובטופס הוויתור על סודיות רפואית (מוצג נ/1), אך ממכלול עדותו בהקשר זה ברי כי התובע לא זכר את מועד פנייתו לקבלת ייעוץ משפט ואף לא זכר אם קיבל ייעוץ משפטי בטרם פנייתו למל"ל אם לאו (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-19, ושורות 23-24). התובע העיד בשיא הכנות כי לא זכר ויצר עלי רושם אמין ומהימן ביותר אף בהקשר זה. למעלה מן הצורך אדגיש, כי מדובר בפרט שולי לחלוטין ואי אפשר לצפות מהתובע לזכור אותו לאור חלוף השנים.    
2. תהיות הנתבעת אודות הימנעות התובע מהפשטת נסיבות התאונה קיבלו תשובות משכנעות וסבירות במהלך חקירתו הנגדית של התובע. לעניין זה, ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-22:

"ש. אם זה נכון מה שאתה מספר, היה צריך להיות הרבה יותר פשוט... למה לא אמרת "לאחר שסיימתי להעמיס את המשאית, עליתי לקבינה והחלקתי"?

ת. איך אני אסביר את זה שהחלקתי כי החזקתי חגורות ביד והאחיזה שלי הייתה קשה. אתה יודע איך עולים למשאית? יש לי סולם ושתי ידיות ואני מטפס על הסולם תוך כדי העברת הידיים מלמעלה, זה גבוה, זה 1.80-1.70 בערך, מאחר וביד אחת החזקתי את החגורות וביד השנייה כל פעם הקפצתי אותה כדי לאחוז והחלקתי ....".

1. ממכלול הנימוקים שלעיל, ולנוכח עדותו של התובע, שיצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, ושנתמכה ברישומים שבכלל המוצגים שפורטו לעיל, ברי כי התובע הצליח להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולהעבירו אל כתפי הנתבעת להפרכת טענותיו. נטל זה לא הורם על ידי הנתבעת, ובנסיבות, אין מנוס מהקביעה כי התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, והצליח להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, את כלל הממצאים העובדתיים הנטענים על ידו בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה.
2. לטענת הנתבעת, קבלת גרסת התובע על סמך עדותו בלבד, משמעותה שבית המשפט יוצא מתוך הנחה שכל תובע הינו דובר אמת עד אשר לא יוכח ההפך. טענה זו לאו טענה היא. בית המשפט אינו יוצא מתוך הנחה שכל תובע הינו דובר אמת עד שהנתבעת לא תוכיח אחרת, כפי שאינו יוצא מתוך הנחה שכל תובע הינו דובר שקר עד שלא יוכיח הוא אחרת. בית המשפט בוחן את עדותו של התובע, בוחן את אמינותה, מהימנותה תוך השוואתה לראיות הנוספות הקיימות בתיק, ובסופו של יום קובע את מידת סבירותה של גרסת התובע. בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את גרסת התובע לנוכח אמינות עדותו, שקיבלה תימוכין על ידי כלל הממצאים העולים מהתיעוד שבכתב שהוצג מטעם הנתבעת עצמה. הנתבעת ניסתה להיבנות מאותו תיעוד לטובתה, אך לא אלה פני הדברים בענייננו.
3. הנתבעת הוסיפה וטענה, כטענה חלופית, כי גרסת התובע לגבי נסיבות התאונה, ולכל היותר, שקולה כנגד האפשרות שהתאונה ארעה שלא כנטען על ידו.

אין בידי לקבל טענה זו. כשאין חולק, ומכל מקום משהוכח, כי התובע עבד ביום התאונה כנהג משאית, כשאין חולק ומשהוכח, כי התובע הגיע למפעל פלסים להעמסת צינורות על המשאית ולהובלתם למקום אחר לאחר ההעמסה, כשאין חולק ומשהוכח, כי התאונה ארעה במסגרת עבודתו של התובע, כשאין חולק ומשהוכח, כי גובה המשאית הינו כשני מטרים, וכשאין חולק, ומכל מקום משהוכח, כי התובע נפל מגובה, אזי כן סביר יותר להניח כי התאונה ארעה כנטען על ידי התובע, מאשר להניח כי התאונה ארעה שלא כנטען על ידו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר אין כל גרסה אחרת בידי הנתבעת אודות נסיבות נפילתו של התובע.      

למותר לציין, כי חלק נכבד מהתאונות שבהן מעורבים מבוטחים מתרחשות ללא נוכחות עדי ראיה מלבד הנפגע/המבוטח עצמו, ואם נתחיל לדקדק עם נפגעי תאונות אלו ברמה הנטענת על ידי הנתבעת, אזי בכך אנו מחטיאים את מטרת הביטוח ומאפשרים למבטחות להתעשר שלא כדין מפרמיות הביטוח הנגבות מאותו חוג מבוטחים, הלא הוא חוג "נפגעי תאונות עצמיות או תאונות ללא עדי ראיה", כאשר זכאותם לקבלת פיצוי בבוא העת, מנוטרלת מראש. להזכיר, ענייננו במאזן הסתברויות ולא ברמת הוכחה מעל לכל ספק סביר. קבלת טענות הנתבעת בענייננו, מביאה לשינוי דרסטי ושלא כדין, ברמת ההוכחה הנדרשת מבעל דין במשפט אזרחי. ירידה לרמות הסתירות הנטענות על ידי הנתבעת, כאשר עיקר הממצאים והליבה של התרחשות האירוע נשמרת לאורך כל הדרך, מביאה למצב אבסורדי. אמנם, כשמדובר בעד ראיה יחיד שהינו בעל דין, יש לדקדק עם גרסתו, אך דקדוק זה בשום מקרה אינו אמור לחצות את גבולות רמת ההוכחה של מאזן הסתברויות. משקל הרישומים שבמסמכים הרפואיים ובטופסי התביעות המוגשות למוסד לביטוח לאומי, כשאינם שונים שוני מהותי מגרסת התובע המועלית בפניי, אין בו כדי להקים את מידת הספק הנדרשת לצורך דחיית תביעת התובע. ולמותר לשוב ולציין כי בענייננו, הרישומים באותם מסמכים תומכים בגרסת התובע וקושרים את נפילתו למשאית. הפירוט לפרטי פרטים נעשה במסגרת התביעה שבפניי ואינו אמור להיעשות במסגרת המסמכים הנ"ל.

1. בנסיבות העובדתיות שהוכחו על ידי התובע ברי, כי המדובר בתאונת דרכים על פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע נפגע לאחר סיום פעולת הטעינה, ותוך כדי עלייתו לקבינת המשאית להחזרת הרצועות שנותרו לאחר סיום ההעמסה, ולצורך המשך נסיעתו.

הפגיעה והנכות הרפואית עקב התאונה

1. כתוצאה מהתאונה התובע סבל משבר בראש הרדיוס עם תזוזה במפרק ידו השמאלית. התובע אושפז בבית החולים לגליל המערבי בנהריה למשך ארבעה ימים מיום התאונה.
2. לאחר שחרורו, ובמהלך המעקב הרפואי, התובע עבר ביום 26.11.06 צילום רנטגן שהראה שבר בראש הרדיוס, שבר תלישה של האפיקונדיל המדיאלי וחשד לשבר ברדיוס הדיסטלי.
3. בביקורת חוזרת ביום 07.01.07 אובחנה תזוזה של ראש הרדיוס ללא סימני חיבור, קטע עצם חופשי בצד פנימי של המרפק. התובע הוזמן לניתוח להוצאת ראש הרדיוס ופרגמנט עצם מחלק פנימי של המרפק.
4. הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 19%.
5. לנוכח קיומו של מסמך רפואי מיום 14.01.07 לפיו נרשם, כי התובע נפל במדרגות ביתו ונחבל שוב במרפק שמאל, ובעקבות בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור, ובהסכמת הצדדים, מונה מטעם בית המשפט מומחה רפואי שנתבקש להתייחס לשאלה האם נכותו של התובע נובעת כולה מהתאונה נשוא התביעה אם לאו.
6. זהותו של המומחה נקבעה על ידי בית המשפט שמינה את ד"ר מאג'ד ג'נאיים, שקבע בחוות דעתו כדלקמן:

כתוצאה מהתאונה מיום 16.11.06 התובע סבל משבר במפרק שמאלי ועקב הגבלה קשה בתנועות הוחלט על ניתוח להוצאת פרגמנט העצם בצד מידיאלי של המרפק וגם להוצאת ראש הרדיוס, על מנת לשפר את טווחי התנועה במרפק. ביום 07.01.07 ובביקור במרפאה אורטופדית הוחלט על כך. אך, ביום 14.01.07 התובע ביקר במיון בית החולים ונרשם בתעודת חדר מיון כי התובע נפל במדרגות ביתו ונחבל באותו מרפק.

ד"ר ג'נאיים ציין כי קיימות שתי אפשרויות: הראשונה, שהתובע נפל שוב ונחבל באותו מרפק ואושפז לטיפול ניתוחי עקב שבר שתואר שוב ושוב באותו סגנון ובוצע אותו ניתוח אשר היה מתוכנן קודם לנפילה השנייה.

האפשרות השנייה, שהתובע ביקר במיון לשם אשפוז לניתוח המתכונן אשר הוחלט לגביו בתאריך 07.01.07.

על פי חוות דעתו של ד"ר ג'נאיים, אף אם נלך לפי האפשרות הראשונה, התאונה השנייה לא גרמה לתובע נכות כלשהי ונכותו הקיימת במרפק שמאל נגרמה כולה כתוצאה מהתאונה שמיום 16.11.06. ד"ר ג'נאיים הגיע למסקנה זו לנוכח העובדה שלא ראה כל הבדל בין הממצאים הרנטגניים שמיום 14.01.07 לבין הממצאים הרנטגניים שקדמו לתאונה השנייה, ככל שהייתה. לדעתו, התאונה השנייה לא החמירה ולא הוסיפה תזוזה כלשהי בשבר שהיה קיים ולא הוסיפה שברים כלשהם מעבר למה שאובחן בצילומי הרנטגן שקדמו ליום 14.01.07.

1. ד"ר ג'נאיים לא נחקר על חוות דעתו, ולנוכח האמור בחוות דעתו, ברי כי קביעת הנכות על ידי הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, לא נסתרה.

הפגיעה והנכות הרפואית עקב התאונה

1. הנתבעת טענה, כי נכותו הרפואית של התובע אינה משקפת נכונה את הפגיעה בכושר השתכרותו ובכושר עבודתו, שכן לטענתה, התובע עבד בעבודה ניהולית בלבד, ולא בעובדה פיסית, כך שהשפעת נכותו הרפואית על תפקודו, פחותה מאשר גובה הנכות הרפואית עצמה.
2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. התובע נפגע עת החליף נהג משאית שנעדר מהעבודה ביום התאונה. אמנם, עיקר תפקידו של התובע הינו בתחום הניהול, אם כי מקובלת עלי טענת התובע כי תפקידו כלל ביצוע עבודות פיסיות, כגון נהיגה במשאית כממלא מקום. התובע אף שימש כסדרן וכמשווק. ראו: עדותו של התובע בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 25-33:

"ש. לפני התאונה היית גם בתפקיד ניהולי וגם בתפקיד של נהיגה, לסירוגין?

ת. נכון.

ש. תתאר את פילוח העבודה שלך בערך לפני התאונה – מה היה עיקר עבודתך?

ת. ניהלתי את החברה שלי. מאחר וזו חברה קטנה עם מספר משאיות מצומצם, גם שימשתי כסדרן, גם כמנהל וגם כנהג מחליף. עשיתי כל פעולה, שיווק וכל מה שצריך.

ש. בשנים שלפני התאונה מה התדירות בה היית משמש כנהג בעצמך?

ת. הרבה. מספר רב של ימים כל שבוע, מאחר והחוקים היו מאוד קפדניים, שלנהגים אסור לעבור מעל 12 שעות. אחה"צ הייתי מחליף נהגים, הייתי מחליף נהגים חולים, נהגים שלוקחים חופשות. יצא לי לעבוד הרבה מאוד לאורך כל התקופה".

עדותו של התובע אמינה מאוד בעיניי. התובע לא ניסה להגזים בעדותו וניכר עליו כי סיפר את האמת ללא כל ניסיונות למקצה שיפורים. עדותו מתיישבת עם השכל הישר ועם הגיונם של הדברים, ובהיותו של התובע אחד מבעלי המניות בחברה, ובהיותו מנהל החברה, סביר מאוד והגיוני מאוד, שיפעל לקידום החברה ובכלל זה למלא כל תפקיד שיידרש, בין אם פיסי ובין אם ניהולי, ובמיוחד כשמדובר בחברה קטנה, משפחתית, שעיסוקה מצומצם להפעלת מספר משאיות.

זאת ועוד, והגם שעיקר תפקידו של התובע הינו ניהולי, כעולה מעדותו של התובע בעצמו, עדיין אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בדבר הפער בין נכותו הרפואית של התובע לבין נכותו התפקודית. נכות אורטופדית בשיעור של 19% הינה נכות משמעותית הפוגעת בתפקודו של אדם הגם שעבודתו אינה דורשת מאמץ פיסי.

על כן, ובהתחשב בסוג העבודות המגוון שהתובע מילא במסגרת תפקידו כמנהל החברה המשפחתית, דומה כי הפגיעה בכושר תפקודו של התובע ובכושר השתכרותו עולה כדי הנכות הרפואית שנותרה לו עקב התאונה. היינו, 19% לצמיתות.

1. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע סבל, וללא קשר לתאונה, מפגיעה בברך שחייבה אותו לעבור ניתוח החלפת מפרק בברך בשנת 2008. לטענת הנתבעת, ככל שקיימת פגיעה כלשהי בתפקודו של התובע כיום, הרי שמקורה במגבלה זו ולא מפגיעתו נשוא התאונה.

התובע לא הכחיש את קיומה של מגבלה בברכו וציין כי המדובר בנכות מאז שירותו בצבא (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 30-32) ובשנת 2008 עבר ניתוח להחלפת מפרק הברך.

התובע אף הודה כי בעקבות הניתוח טרם חזר לתפקוד מלא (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול, שורת 12-13). מנגד, אין חולק, כי התובע סבל מברכו מספר רב של שנים, ובמהלך תקופה זו וחרף הפגיעה בברכו, התובע עבד והשתכר, ודרישתו לפיצוי מהנתבעת מוגבלת אך ורק לפגיעתו מהתאונה ולשכרו ערב התאונה.

נזקי התובע והפסדיו עקב התאונה

הפסדי שכר לעבר

על פי הדיווחים למוסד לביטוח לאמי, שכרו של התובע ערב התאונה עמד על סך 18,390 ₪ לחודש לפני ניכוי מס הכנסה. סכום זה אף נתמך בתלושי שכרו של התובע לתקופה שקדמה לתאונה.

שכרו החודשי של התובע בניכוי מס הכנסה עמד על סך 16,314 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה מיום התאונה ועד היום עומד על 19,451 ₪.

לטענת התובע, עקב פגיעתו בתאונה הוא נעדר מעבודתו למשך ששה וחצי חודשים. התובע צירף לתצהיר עדותו הראשית עותק מתלושי שכרו לחודשים נובמבר ודצמבר 2006, וכן טופס 106 לשנים 2006 ו- 2007, המלמדים על כך שבחודשים נובמבר-דצמבר 2006 התובע קיבל שכרו על חשבון ימי מחלה וחופשה. ואילו בחודשים ינואר עד מאי 2007, התובע לא עבד ולא קיבל שכר כלשהו, הכל לטענתו.

התובע טען כי במשך תקופת היעדרותו מעבודתו העסיק במקומו את בנו יואב. יואב, לא זומן למתן עדותו מטעם התובע.

כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע, התובע שהה בתקופת אי כושר מלא מיום התאונה ועד סוף מאי 2007.

בפועל, התובע חזר לעבודתו בחודש יוני 2007, כאשר טען כי לאחר חזרתו לעבודה שכרו ירד בצורה משמעותית.

התובע בחר שלא לצרף תלושי שכרו בגין התקופה שלאחר חזרתו לעבודה, כפי שעשה לגבי התקופה שקדמה למועד חזרתו לעבודה.

הוועדות הרפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

100% מיום התאונה ועד 16.02.07

50% מיום 17.02.07 עד 31.12.07

20% מיום 01.01.08 ועד 31.03.08

מיום 01.04.08 התובע סבל מנכות צמיתה בשיעור 19%.

חרף אי צירוף תלושי שכרו של התובע לתקופה שלאחר חזרתו לעבודה לאחר התאונה, עדיין לא ניתן להתעלם מהמידע העולה מטופסי 106 לשנים 2007 ו- 2008 המלמד על ירידה בשכרו החודשי של התובע.

מנגד, אף אין להתעלם מכך, שבשנת 2008 התובע עבר ניתוח להחלפת מפרק הירך ושהה בתקופת אי כושר עבודה ללא קשר לפגיעתו בתאונה.

בשנים 2009 ו- 2010 התובע צירף דו"חות מס הכנסה המלמדים על ירידה בהכנסותיו לעומת הכנסתו ערב התאונה.

לשנת 2011 לא הובאה כל ראיה לגבי נתוני הכנסתו של התובע, אך נטען כי בשנת 2010 התובע הצליח להתאושש מהפסדיו ולהגדיל את הכנסתו.

למותר לציין, כי ממכלול הראיות שהובאו על ידי התובע, ברי שלא ניתן לייחס את מלוא הפסדיו החל משנת 2008 ועד היום לפגיעתו בתאונה.

על כן, בשקלול כל הטענות שלעיל, דומה שיש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לתובע בעבר, כדלקמן:

מיום 16.11.06 עד 16.02.2007: הפסד שכר מלא: 19,451 ₪ X 3 חודשים = 58,353 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מאמצע התקופה ועד היום והסכום שיתקבל הינו: 76,634 ₪.

מיום 17.02.07 ועד 31.12.07 50% מהפסדי שכרו המלאים: 19,451 ₪ X 10.5 חודשים X 50% = 102,118 ₪.

בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה ועד היום והסכום שיתקבל הינו: 129,322 ₪.

מיום 01.01.2008 ועד היום, לפי נכותו הצמיתה בשיעור של 19%: 19,451 ₪ X 57 חודשים X 19% = 210,654 ₪.

בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה ועד היום והסכום שיתקבל הינו: 234,402 ₪.

סה"כ הפסדי שכרו של התובע בעבר = 521,690 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

התובע יליד 05.02.1952, כיום עובד כעצמאי. אשר על כן, להלן חישוב הפסדי שכרו לעתיד: 19,451 ₪ X 96.8 (מקדם היוון עד גיל 70) X 19% = 357,743 ₪.

למותר לציין, כי בהינתן אחוזי הנכות שנותרו לתובע, באופיה של הנכות (נכות אורטופדית) ובאופי עבודתו של התובע, בהינתן גיל העבודה המתקדם בו נמצא התובע, בהינתן הירידה בהכנסות המשתקפת מהראיות שהוגשו מטעם התובע בעניין זה (ויודגש, כי לא מצאתי לנכון לייחס לתאונה את מלוא הירידה שנגרמה בפועל בהכנסות התובע לאחר התאונה), אין מנוס מפסיקת פיצוי אריתמטי מלא בענייננו. פיצוי זה מתיישב עם השיטה הקונבנציונאלית לחישוב הפסדי השכר, כאשר בענייננו, אין תחולה לדרך החישוב הגלובלית המתאימה למקרים השונים בתכלית מנסיבות העניין דנן.

אמנם, ניתן לומר כיום, כי התובע חזר להיקפי הכנסתו שהיו לו ערב התאונה, אך אין משמעות הדבר, שלתובע לא נגרמו הפסדי שכר ולא ייגרמו לו בעתיד הפסדי שכר. בל נשכח כי חלפו מספר שנים מאז התאונה. על כן, אחוזי הנכות הרפואית שנותרו לתובע משמשים בענייננו, בסיס איתן להערכת ההפסד שנגרם וייגרם לו בפועל מאז חזרתו לעבודה מלאה ועד גיל פרישתו.

הפסד פנסיה

התובע טען, כי על פי תלושי שכרו הופרשו ממשכורתו בכל חודש 12.5% בגין תשלומים לפנסיה, קופת גמל וקרן השתלמות. התובע דרש פיצוי בסך של 105,066 ₪ בגין הפסדיו אלה.

משלא קיזזתי את ההפרשות הנ"ל בקביעת הפסדי שכרו של התובע לעבר ולעתיד, הנני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪. סכום זה מבטא בערך את הפסדי התובע בתקופת הפנסיה, לאחר קיזוז חלקו בהפרשות לפנסיה במהלך שנות עבודתו.

כאב וסבל

חישוב לפי 7 ימי אשפוז, 19% נכות וניכוי גיל, בצירוף ריבית מיום התאונה ועד היום, נותן את הסך של 31,539 ₪.

הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע לא הביא ולו בדל ראיה אחת בגין הוצאותיו הנטענות עקב התאונה.

יחד עם זאת, ובהתחשב בעובדה כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים, נזקק לנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, ובהתחשב בעובדה כי התובע נפגע באורח קשה מהתאונה, עבר ניתוח והיה מוגבל לתקופה בלתי מבוטלת, ובהתחשב בגובה שיעור הנכות הצמיתה שנותרה לו בעקבות התאונה ובאופי הנכות (נכות אורטופדת), אני פוסקת לתובע בגין כלל הוצאותיו עקב התאונה, ובדרך אומדנא, סך של 50,000 ₪.

סה"כ נזקי התובע = 1,010,942 ₪.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

מסך נזקי התובע המפורטים לעיל יש לנכות את תגמולי הביטוח לאומי ששולמו לו עקב התאונה.

כעולה מסיכומי הצדדים, עקב התאונה התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי – ענף נפגעי עבודה, תגמולים בסך כולל של 262,000 ₪, ששולמו במועדים שונים. שערוך סכומי התגמולים ממועדי תשלומם בפועל ועד היום, נותן את הסך של 333,400 ₪.

על כן, היתרה לפיצוי עומדת במעוגל, על סך של 678,000 ₪.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 678,000 ₪ בצירוף 13% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף אגרת בית משפט.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.