לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

מוסכמות -

1. ביום 20.5.2007 נפגעה הגב' אורנה אנגל (להלן: "התובעת"), בתאונת דרכים המהווה גם תאונת עבודה (להלן: "התאונה"). התובעת, ילידת 1949, היתה במועד התאונה בת 58 והיום – בת 64. אין מחלוקת באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי ולגבי חובתה של מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), לפצות את התובעת בגין נזקיה, אך הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק.

המסכת הראייתית -

1. לפניי העידו ד"ר דוד אנג'ל, שמונה כמומחה בתחום האורטופדי מטעם שני הצדדים עוד טרם הגשת התובענה לבהמ"ש (להלן: "ד"ר אנג'ל") והתובעת עצמה. כן הוגשו מסמכים לתיק בהמ"ש והתנהלו דיונים לגבי קבילותם של מסמכים נוספים, כמו גם משקלם.

דיון והכרעה -

1. הערה מקדמית – לתצהיר העדות הראשית של התובעת לא צורפו נספחים ובמהלך הדיון, אפשרתי לתובעת להפנות לחלק מהנספחים שצורפו לתחשיב הנזק שהוגש בתיק בשלב המקדמי (תחשיב מיום 9.7.2012 – להלן: "תחשיב הנזק") ולראות את אותם מסמכים כנספחים של התצהיר וכראיות שהוגשו כדין. לגבי חלק נוסף של נספחי תחשיב הנזק – הוחלט במהלך הדיון שלא ניתן לצרפם לתצהיר ולא ניתן להגישם כראיה, ולגבי חלקם – נותרה מחלוקת.
2. הערה מקדמית שניה – בסיכומי התובעת אין התייחסות מספרית לראשי הנזק הנתבעים, כלומר שאין פירוט כמותי של הטענות ובהמ"ש מופנה בסיכומים לפירוט הנזקים שמופיע בתחשיב הנזק. אין פסול עקרוני להפנות בסיכומים לתחשיב הנזק, אלא שתחשיב הנזק הוגש טרם שמיעת הראיות, כשנה לפני דיון ההוכחות, ובמהלך שמיעת הראיות התבררו כמה נתונים רלבנטיים שמשנים את תמונת המצב. יש לטעמי קושי בתיק זה לטעון בשלב הגשת הסיכומים, שכל מה שנכתב בתחשיב הנזק עדיין נותר על כנו, במיוחד שעה שחלק מהתחשיב התבסס על מסמכים שהוכרע לגביהם שהם אינם קבילים.
3. בכל אופן, לאור האמור, אתייחס להלן אל ראשי הנזק בהתאם לפריטים שבתחשיב הנזק, כפי סדר הופעתם בטבלה שבעמוד 15 לתחשיב.

הנכות הרפואית -

1. בתחום האורטופדי – מונה ד"ר אנג'ל על ידי הצדדים בהסכמה טרם החלו ההליכים בבהמ"ש. ד"ר אנג'ל קבע כי לתובעת הנכויות הצמיתות הבאות: 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, כאשר מחצית מהנכות נובעת מהתאונה הנוכחית ומחצית משינויים ניווניים אשר באו לידי ביטוי אף בכאבי צוואר קודמים + 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, כאשר אף כאן, מחצית מהנכות נובעת מהתאונה הנוכחית ומחצית משינויים ניווניים קודמים ותמט קודם בחוליות המותניות + 5% בגין קיומו של שבר דחיסה בחולייה גבית 12, כאשר כל הנכות מיוחסת לתאונה אם כי סביר שלאוסטיאופורוזיס ממנו סבלה התובעת ללא קשר לתאונה, היתה תרומה להחלשת החולייה שבה קיים השבר. כלומר, הנכות הצמיתה הכוללת האורטופדית הינה 10%+10%+5% (לא משוקלל), והנכות שיש לייחס לתאונה מתוך האמור הינה בשיעור של 5%+5%+5%=14.25% משוקללים.
2. יוער כי במקביל פנתה התובעת לענף נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכות (שכן התאונה היתה גם תאונה עבודה). בשלב הראשון נקבעה לה נכות בשיעור של כ-23% אך לאחר ערר שהגיש המל"ל - נקבעה לה נכות צמיתה מופחתת בשיעור של 9.75% משוקלל (5% בגין מגבלה מזערית בעמ"ש גבי מותני ו-5% בגין שבר הדחיסה). הועדה אף דנה בבקשה להפעלת תקנה 15 – ודחתה את הבקשה (פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 4.6.2012).
3. לד"ר אנג'ל נשלחו שאלות הבהרה מטעם התובעת ואילו הנתבעת ביקשה לזמנו לחקירה לגבי חוות דעתו. לאחר ששקלתי את תשובותיו והסבריו של ד"ר אנג'ל במהלך החקירה הממושכת, נחה דעתי שיש לקבל ולאמץ במלואן את קביעותיו.
4. ראשית, יש לראות כי טענה מרכזית אחת של הנתבעת הינה שהמדובר במגבלות שאינן תפקודיות – אך בין טענה זו לבין ערעור קביעותיו של המומחה בתחום הרפואי המרחק רב. במהלך הדיון הודגמו הממצאים שמצא המומחה, ולדוגמא – הומחש (תוך הדגמה על בא כוחה של הנתבעת) מהי המשמעות של קביעה לגבי כיפוף בשיעור של X מעלות, או כיצד נראה מי שמוגבל בסיבוב בשיעור של Yמעלות, אך דווקא ההדגמות חיזקו את המסקנה שיש לאמץ את קביעות ד"ר אנג'ל. ההדגמות הראו בבירור שנמצאו מגבלות קלות לגבי התובעת לגבי טווחי התנועות – והכל בהיבט הרפואי בלבד, כאשר המשמעות התיפקודית תיבחן בהמשך.
5. שנית, הנתבעת טוענת כי המדובר בהגבלות קלות של טווחי התנועה "הסופיים" – אך אף בטענה זו אין כדי להוות סיבה לסטות מקביעותיו של ד"ר אנג'ל – שכן הוא קובע בדיוק את מה שהנתבעת טוענת, ואף הגבלה "קלה", ב"קצה טווח התנועה" עדיין מהווה הגבלה.
6. שלישית, הנתבעת מבקשת להדגיש את "עברה" של התובעת, ומפנה (בצדק) לתיעוד הרפואי לגבי מיחושים, כאבים ומגבלות שהיו במשך השנים לפני התאונה (לרבות שינויים ניווניים כפי שעולה מההדמיות). אלא שד"ר אנג'ל נתן דעתו לכך ולכן ייחס לתאונה רק מחצית מהנכות שקיימת כיום, בשני סעיפים (וראו את חקירתו בעמ' 12 שורות 10-17 ובעמ' 14 שורות 4-8).
7. רביעית, המומחה נשאל אם התרשם שיש חשש למניפולציות מצד התובעת או חשש שהיא ניסתה להעצים את המגבלות לצורך חוות הדעת – והשיב בשלילה (עמ' 8 שורות 3-27).
8. חמישית, ד"ר אנג'ל אף נשאל אם יכול להיות שמצבה של התובעת במועד הבדיקה "במקרה" היה חמור מהמצב הרגיל, וכי הנכות שנבדקה באותו יום אינה משקפת את הנכות הצמיתה לאשורה. המומחה השיב, ובטעם רב, כי יש קושי מובנה בשיטה הנוהגת אשר בה נקבעים ממצאים על יסוד בדיקה בודדת ואולי קביעות מדוייקות יותר היו מושגות לו כל תובע היה נבדק פעם בשנה והיו מוגשות לגביו כמה חוות דעת מעקביות. אלא שההערה היתה למעלה מן הצורך, וד"ר אנג'ל הבהיר כי הוא סבור שממצאיו משקפים את הנכות הצמיתה וכי לו היה חושב שהמצב עתיד להשתנות היה קובע נכויות זמניות בלבד (עמ' 8 שורות 23-31). עוד הוסיף המומחה כי לא נראה לו שיתכן ומצבה של התובעת השתפר ממועד הבדיקה ועד היום וכי לאור העובדה ש"עמוד השדרה הזדקן בשלוש שנים", אזי שאם חל שינוי הרי שסביר שהמדובר בהחמרה ולא בהטבה (עמ' 9 שורה 6).
9. ששית, לא אוכל לייחס לנושא דלקות הפרקים מהם סבלה התובעת בעבר – משקל משמעותי כפי שטוענת הנתבעת. אמנם, מהמסמכים ומחקירתו של ד"ר אנג'ל (עמ' 11) עולה כי התובעת סבלה מדלקות פרקים תקופתיות, אשר "תקפו" לסירוגין במהלך השנים, ומהתיעוד עולה כי הן הסבו לתובעת כאב רב, כל פעם במפרק אחר (עמ' 13 שורות 11-22); אך עם זאת, לא הוצגו מסמכים לגבי דלקות אחרי שנת 2007 והתיעוד מתייחס לשנים 2000, 2005 ובעיקר 2006.
10. שביעית, יש עוד לזכור שהמדובר במומחה שנבחר על ידי שני הצדדים, עוד טרם ההליכים בבית המשפט, וחזקה שהם בחרו מומחה מנוסה ואובייקטיבי. המדובר במומחה אשר ממונה תכופות גם מטעם בהמ"ש – וחזקה עליו ששקל את הנתונים וביסס את מסקנותיו. ניתן אף לראות כי חוות הדעת מקיפה וכוללת בדיקות וסקירה של מסמכים רבים. המומחה אף הסביר את עמדותיו מעל דוכן העדים ומצאתי את הסבריו משכנעים וסבירים. אמנם אין המדובר במומחה שמונה מטעם בהמ"ש בתיק זה, ובעת הכנת חוות הדעת הוא לא שימש "כזרועו הארוכה" של השופט (כפי שמקובל להגדיר את המומחים שפועלים מכח מינוי), ועם זאת – אני סבורה כי גם לגבי המומחה בתיק זה, צריך היה להצביע על סיבה בולטת לעין על מנת לשכנע אותי שלא לאמץ את ממצאיו – וסיבה שכזו לא הוכחה (והשוו לע"א 293/88 יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטירבי (1990); ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (21.7.2003)), הגם שמסקנותיו אינן תואמות את מסקנות הוע"ר של המל"ל.
11. לכן, אני מאמצת את קביעותיו של ד"ר אנג'ל – לגבי הנכות האורטופדית.
12. בתחום הניורולוגי - מונה מטעם בהמ"ש ד"ר בעז וולר (להלן: "ד"ר וולר"), אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% עקב ניורולוגיה אוקסיפיטלית בצד הימני של הצוואר. המומחה הסביר כי המדובר בכאב עצבי בצד זה של הצוואר שבא לידי ביטוי ברגישות קלה, וכי תרופות שנטלה התובעת לא סייעו לה בהקשר זה (חוות דעת מיום 24.3.2012). הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר וולר וקביעתו מתקבלת.
13. אשר על כן, סך הנכות הרפואית המשוקללת, האורטופדית והניורולוגית, הינה 18.5%.

הנכות התיפקודית בהיבט של הגריעה מכושר ההשתכרות –

1. התובעת הינה הבעלים של חברת כיוון ייעוץ ארגוני והדרכה בע"מ (להלן: "החברה"), ועוסקת לפרנסתה כמרצה ומדריכה של מנהלים בארגונים גדולים המקנה להם מיומנויות ניהוליות.
2. לשיטתי, אין ספק כי מגבלות וכאבים בגב ובצוואר עשויים להשליך על יכולתה של התובעת לעסוק שעות ממושכות בקיום סדנאות ופגישות ובמתן הרצאות, בדרך כלל בעמידה. התובעת הסבירה כי בחלק מהפרוייקטים בהם היא מעורבת, המדובר במתן הרצאות בימים "מרוכזים" בשעות 08:30 עד 14:30 (עמ' 22 שורה 9) וברי כי ביום עבודה ממושך שכזה, שדורש את נוכחותה הרציפה של התובעת – עשויים להיות קשיים עקב כאבים בצוואר ובגב. יודגש כי התובעת מתלוננת על כאבים משמעותיים באופן רציף, לאורך השנים, וכי היא אף מטופלת במגוון משככי כאבים – אם כי לרוב ללא הועיל (כך לפי התיעוד הרפואי). הכאבים – אף אם התובעת חווה אותם באופן סובייקטיבי – משליכים על יכולת התיפקוד, מעבר למגבלות הקלות בטווחי התנועה בצוואר ובגב, ושוכנעתי לאחר שמיעת התובעת שאכן המדובר בכאבים עם השלכות מסויימות על יכולת העיסוק. לדוגמא, ניתן להפנות לטענת התובעת בעמ' 25 שורה 26, שם היא טוענת כי היא איננה יכולה לקיים בעצמה הדרכה רציפה של 8 שעות אלא רק של 4. התובעת אף טענה כי ביקשה לקיים הדרכות אצל חלק מהלקוחות במתכונת של "חצי יום", אך הלקוחות סרבו – וחלקם עזבו בשל כך. בנוסף, מהתיעוד עולה כי התובעת מתלוננת תכופות ובאופן עקבי על קשיים לישון בלילות, מחמת הכאבים, וברי כי לילות רצופים ללא שינה מספיקה יכולים אף הם – כאשר המדובר בהצטברות לאורך זמן – להשליך על יכולת התיפקוד, על היכולת לתת הרצאות ועל יכולת ניהול העסק ושיווק העסק.
3. לפיכך, אין לי ספק שלתאונה היתה השלכה על יכולת התיפקוד של התובעת, הגם שהמדובר בהגבלות קלות בצוואר ובעמ"ש – אלא שהתובעת לא הצליחה להוכיח בדיוק את שיעור ההפסדים ואת הקשר הסיבתי בין ההפסדים הנטענים הכוללים לבין התאונה. ואפרט.

טענות התובעת לגבי משכורתה לפני התאונה וההפסדים אחרי התאונה –

1. התובעת טוענת בתחשיב הנזק כי לפני התאונה משכה משכורת מהחברה בסך של כ-20,780 ₪ לחודש. לטענתה, מאז התאונה (מאי 2007) ועד מועד הגשת התחשיב – ההפסד לעבר הינו בסך של כ-601,456 ₪. בנוסף טוענת התובעת כי יש לראות בהפסדים של החברה כהפסדים שנגרמו לה אישית, וכי יש לפצותה בסך של 429,500 ₪ לגבי רכיב זה. משמע, שסך ההפסדים הנטענים לעבר הינו למעלה ממליון ₪, נכון למועד הגשת תחשיב הנזק.
2. את טענותיה הנ"ל מבססת התובעת בתחשיב הנזק אך ורק על מכתב של פירמת רואי חשבון שמש ושות' מיום 10.6.2012, אשר כותרתו "אישור", הכולל שני עמודים (להלן: "מכתב רו"ח שמש"). בעמ' הראשון מצוין כי הרווח לפני מס של החברה, ע"פ מאזנים מבוקרים, בשנים 2004 עד 2011 היה בסכומים המפורטים בטבלה (כאשר בשנים מסויימות המדובר ברווח ובאחרות – בהפסד), ובעמ' השני של מכתב רו"ח שמש, מצוין כי החברה שילמה לתובעת שכר ברוטו בשנים 2004 עד 2011 בסכומים המפורטים דשם.

אילו נתונים קיימים לגבי ההפסדים הנטענים לעבר ?

1. שקילת טענות הצדדים מחייבת לשיטתי את המסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את עיקר הטענות לגבי ההפסדים לעבר הנגזרים מההשלכות התיפקודיות של התאונה.
2. ראשית, במהלך הדיון ניתנה החלטה לגבי כך שלא ניתן להגיש כראיה קבילה את מכתב רו"ח שמש, לרבות בשל שאין המדובר בחוות דעת, שעורך המכתב לא התייצב לדיון ושלא הוגשו מסמכים נוספים שיכולים לתמוך בנתונים שבמכתב (כגון הדו"חות המבוקרים של החברה, דיווחים שהוגשו לרשויות המס, תלושי משכורת, טופסי 106 וכו' – וראו את ההחלטה בעמ' 19 שורות 13-29). לכן, קיימת החלטה לפיה מכתב רו"ח שמש אינו קביל ואינו יכול ללמדינו על הנתונים אותם מבקשת התובעת ללמד. מעבר לכך, אף לגבי המשקל של המכתב, אבקש להעיר לדוגמא, כי לא ברור לי כיצד בשנת 2006, כאשר החברה היתה בהפסד שנתי של עשרות אלפי שקלים, משכה התובעת (על פי המכתב) שכר בסך כולל שנתי של מאות אלפי שקלים. בדומה, לא ברור לי מה משקלו של נתון לגבי הרווח לפני מס של החברה, ללא מתן מידע לגבי שיעור המס, לגבי חובות של החברה, לגבי הלוואות בעלים, לגבי דיוודנדים וכו'. לכן, מעבר לקבילות, ישנם קשיים משמעותיים במכתב רו"ח שמש שלא מאפשרים לקבל את האמור בו כראיה. עסקינן במקרה "קלאסי" בו היה צורך להגיש את המכתב באמצעות עורכו, אשר יוכל לספק תשובות לתמיהות המפורטות מעלה בחקירה – ולפיכך המסמך אינו קביל.
3. שנית, התובעת התקשתה להסביר כיצד הכאבים והמגבלות השפיעו על היקף העיסוקים – במובן שלא הומחש חד משמעית שהתקשרויות עסקיות בוטלו או צומצמו עקב המצב אחרי התאונה או כי שעות העבודה צומצמו אחרי התאונה. התובעת טענה באופן כללי וגורף על ההשלכות שהיו אך ללא הוכחות לגבי מקרים ודוגמאות ספציפיים – כפי שהיה עליה לעשות. כדוגמא ניתן להתייחס להדרכות ולייעוץ שנותנת התובעת לרפא"ל, שם היא עובדת במשך 14 שנים, עד מועד ישיבת ההוכחות. התובעת נשאלה שאלות רבות על העבודה ברפא"ל, על היקף ההדרכות, מהותן וכו' (עמ' 22 עד 24) אך לא הצליחה לבסס טענה לגבי שינוי בהיקף העבודה מול רפא"ל או לגבי ירידה בהיקף התשלומים שמשתלמים לחברה מרפא"ל אחרי התאונה. ניתן היה לצפות להדגים את ההשלכות התיפקודיות של התאונה תוך הפניה למסמכי ההתקשרות השנתיים עם רפא"ל (במשך 14 שנים כנטען), לקבלות, להזמנות וכו'.
4. יתרה מכך. במהלך חקירתה של התובעת התברר כי היא אינה יודעת לספק ולו נתון בודד לגבי השתכרותה (בעבר או כיום) או לגבי הרווחים של החברה (בעבר או כיום) או לגבי שיעור הירידה בשכר או שיעור ההפסדים וכו' ואינה יכולה לענות על שאלות שמתייחסות לנתונים שהיא עצמה הציגה (עמ' 33 לפרוטוקול). הדעת אינה נותנת שאשה אינטליגנטית כגון התובעת (בעלת תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה כטענתה), אשר עוסקת בעצמה בייעוץ ארגוני, ניהול, כוח אדם ועוד - אינה יודעת לספק ולו מידע בסיסי לגבי המשכורת החודשית שהיא מושכת מהחברה שלה, לא יודעת האם החברה ברווח או הפסד וכו'. במיוחד יש לתת את הדעת לכך שהתובעת אישרה שהיא יודעת ששאלת ההשתכרות לפני התאונה ואחריה הינה שאלה מהותית בתיק וכי לא היתה כל מניעה או בעיה להציג מסמכים רלבנטיים, כגון, תלושי משכורות, דו"חות שהוגשו למס הכנסה, דו"חות שהוגשו למל"ל (לגבי התובעת ולגבי העובדים שלה), טופסי 106, מאזנים מבוקרים וכו' (עמ' 24 שורה 28 - עמ' 25 שורה 5). התובעת נשאלה שוב ושוב מדוע לא הציגה נתונים מפורטים וכיצד לא ידעה שהדיון יתמקד בטענות שלה לגבי ההפסדים הכספיים, אך תשובותיה לא היו מספקות (עמ' 26) וה"גרעון" הראייתי לא התמלא.
5. בדומה, כפי שכבר ציינתי, התובעת טענה כי לקוחות שלה סירבו להמשיך לעבוד איתה אחרי התאונה, שעה שביקשה לצמצם את היקף שעות ההדרכה – אך לא הוגש תצהיר של לקוח "לשעבר" שכזה ולא הוצגו מסמכי התקשרות "לפני" ו"אחרי" שיכולים לתמוך בטענה (עמ' 28 שורות 1-4). עוד אוסיף בהקשר זה כי התובעת העסיקה כמה מדריכים מטעמה בחברה – ואף לא הוסבר ולא הוכח מה עלה בגורלם, ומדוע לא ניתן היה להאציל אל כתפם חלק משעות ההוראה או ההדרכה ובכך להקטין את ההפסדים הנטענים.
6. עוד אציין, לגבי מהימנות גרסת התובעת באשר למשמעות התאונה – כי התובעת חזרה וטענה כי לפני התאונה לא היו לה כל מגבלות וכי כל המגבלות החלו אחרי התאונה, אלא שמהתיעוד עולה שלא כך הם פני הדברים וקיימות פניות לרופאים לגבי כאבי גב וצוואר עוד לפני התאונה. כאשר במהלך החקירה הוקראו לתובעת קטעים מהמסמכים הרפואיים הרלבנטיים בחרה להשיב תשובות כגון: "אני לא יודעת" או "אני לא זוכרת" (עמ' 31 שורות 11-29), אך קשה לי לקבל את הטענה לפיה היא לא זוכרת בעיות שהיו לפני התאונה וזוכרת רק בעיות לאחריה. כך גם יש לראות כי כאשר נשאלה התובעת אם היא יודעת שהיא סבלה (וסובלת) משינויים ניווניים בגב ובצוואר – היא השיבה שהיא לא יודעת על כך (עמ' 30 שורה 27), אלא שהדבר מצוין במפורש בחוות הדעת של ד"ר אנג'ל ולא הצלחתי להבין את הסיבה לכך שהתובעת מתעלמת מעובדות רפואיות מוכחות. הקושי לקבל את גרסת התובעת לגבי המצב הרפואי, משליך על היכולת לקבל את גרסתה לגבי ההשלכות שיש למצב הרפואי על ההשתכרות.
7. מכאן, שלא ניתן לבסס ממצא עובדתי ברור וחד משמעי על טענות התובעת לגבי שיעור ההפסד הנטען והיא לא הרימה את הנטל בהקשר זה. התרשמתי מהתובעת כאישה עניינית, מקצועית, משכילה ובוודאי שלא כמי שבכוונתה לנסות להוציא כספים במרמה או להעיד עדות שקר – אלא שכנותה של התובעת והסימפטיה אליה אינן יכולות להשלים את החסר מבחינה ראייתית.
8. שלישית, יש לתת את הדעת לכך שהתובעת העידה כי בדצמבר 2012 היא שברה את הכתף במסגרת העבודה. לא הוגשו מסמכים לגבי תאונה זו ולגבי הנכות שנותרה – אם נותרה – אחרי השבר, וקיים רק אישור של ענף נפגעי עבודה של המל"ל לפיו הפגיעה מתאריך 12.12.2012 אושרה כתאונת עבודה והתביעה אושרה עקרונית, ללא תשלום, עד שתוגש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה לגביה. אזכיר כי חוות הדעת של ד"ר אנג'ל ניתנה עוד בשנת 2010 כך שאינה כוללת התייחסות לשבר בכתף, ומכאן – שאין מידע לגבי חומרת המצב. סביר להניח שגם לשבר זה ישנה השלכה לגבי כושר התיפקוד, הן בהיבט התעסוקתי והן בתפקוד היומיומי.
9. רביעית, התובעת הסבירה כי בשנת 2006, שנה לפני התאונה, חלה הדרדרות משמעותית בהיקף העסקים לאור כך שהיא נאלצה לצמצם את הפעילות ולטפל באמה אשר סבלה ממחלה קשה (ונפטרה לצערנו בדצמבר 2006). הסבריה של התובעת לגבי הסיוע והעזרה שנתנה לאמה המנוחה ריגשו את כל הנוכחים – אך יש לראות כי המשמעות הינה שהעסק "הדרדר" לאורך כל שנת 2006 ונרשמו הפסדים משמעותיים, ללא קשר לתאונה, ולא שוכנעתי כי אלמלא התאונה – כל הלקוחות היו חוזרים לאותו היקף של פעילות והמצב היה חוזר בדיוק לקדמותו.
10. לכן, לסיכום, לא הוכחו נתונים מדוייקים לגבי ההפסדים של התובעת עקב התאונה לעבר, ובוודאי שלא הוכחו נזקים בסך של כמליון ₪.
11. לצורך ההשוואה, טרם נעבור לחלק הבא של פסק הדין, אבקש להפנות לפסיקה הבאה הדנה במקרים דומים: ת"א (שלום-ירושלים) 5064/06 ישראלי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (9.2.2009), שם המדובר היה על בעל עסק עצמאי שנפגע. קיימת בפסק הדין התייחסות לגבי הרווחים הנטענים של החברה וקביעה לפיה הם לא הוכחו, למרות שהוצגו שם נתונים רבים יותר מאשר במקרה דכאן; ת"א (שלום-באר-שבע) 4365/09 בוגנים נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (2.8.2012), שם הגישו הצדדים חוות דעת של שני מומחים (רו"ח), לגבי הרווחים הנטענים של העסק. ביהמ"ש קבע שם שיש קושי להעדיף את חוות דעת התובע, שכן לא צורפו המסמכים החשבוניים עצמם עליהם הוא הסתמך – ושוב, המדובר במקרה בו הוגשה חוות דעת כדין, ואילו כאן – הטענות סומכות על מכתב בלבד; ת"א (שלום-ירושלים) 16310/08 אטינגר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (14.9.2009), שם ביהמ"ש לא הכיר בהכנסות של התובע מעסק שהיה שותף בו, שכן נקבע שלא הוכחו הנתונים כדבעי (והמדובר בתובע בעל חברת ייעוץ, בדומה למקרה שלנו); ת"א (מחוזי-תל-אביב) 1519/05 עזבון פרידלנדר ז"ל נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (17.3.2011), שם נדון מקרה בו המנוח עבד עם אשתו בעסק משפחתי (משרד אדריכלות) ונטען להפסדי שכר (משכורת שנמשכה מהעסק) וכן לאובדן רווחים. הטענות שם התקבלו בחלקן שכן היו מבוססות על חוו"ד של רו"ח אשר התייצב לחקירה ועל טפסי 106; ת"א (שלום-תל-אביב) 41506/07 חן נ' רכבת ישראל בע"מ (29.4.2013), שם התובעת היתה שכירה ובעלת מאפייה (עסק משפחתי). בהמ"ש קבע כי לא הובאו כל המסמכים וכל העדויות שיש בהם כדי לתמוך בטענה לגבי הפסדים לעסק ונפסק פיצוי גלובלי; ת"א (שלום-חדרה) כהנא נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" בע"מ (27.2.2013) שם התובע טען ששותפות עסקית התפרקה וכי עסק נסגר בשל התאונה, אך נקבע שלא הוכחו הנזקים הנטענים; ת"א (שלום-הרצליה) 27057/03 אשל רם צרפתי נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (13.9.2012), שם דובר בבעל עסק פרטי ונקבע שלא הוכחו הטענות לגבי ההפסדים בשל אי הצגת מסמכים לגבי ההכנסות.

הפיצוי לגבי העבר –

1. עם זאת, ולמרות כל האמור מעלה, יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי לגבי הפסדים חלקיים בעבר, ולאחר שקילת מכלול הנתונים בתיק זה מצאתי לבסס את הערכת הפיצוי על הנתונים שקיימים במסמכי המל"ל שהוגשו לתיק (לאחר שניתן צו להמצאתם לבקשת הצדדים).
2. לגבי שיעור השכר של התובעת - מהמסמכים עולה כי המשכורת הרבע שנתית עובר לתאונה היתה בסך של כ-39,324 ₪ = 13,108 ₪ לחודש. כאן אציין כי בטופס התביעה שהגישה התובעת, היא בעצמה רשמה כי המשכורת שלה בשלושת החודשים לפני התאונה היתה בסך של 10,000 ₪ ברוטו – וכיון שהיא עצמאית, היא מילאה לבד את הטופס וחתמה עליו בעצמה. בחקירתה, ניסתה התובעת להסביר כי בשלושת החודשים עובר לתאונה המשכורת היתה בערך שליש מהמשכורת ה"אמיתית", היות והיה זה סמוך לפטירתה של האם (עמ' 33 שורות 1-3), וכי היה צריך לעשות את החישוב לגבי ממוצע של "20 שנה אחורה" (כלשונה). אלא שכפי שכבר ציינתי, התובעת לא הגישה ראיות לגבי "20 שנה אחורה", או שלוש שנים "אחורה" או בכלל. מעבר לכך, יש לראות כי האם נפטרה בדצמבר 2006 והתאונה היתה בסוף מאי 2007, כלומר – אחרי חמישה חודשים. לכן, בהעדר נתונים אחרים – אסתמך על ממצאי המל"ל לגבי המשכורת החודשית הממוצעת, בסך של כ-13,000 ₪ ברוטו (סכום אשר אף גבוה ממה שרשמה התובעת בטופס). כידוע, יש לקחת בחשבון את השכר "נטו", אך כיון שהתובעת לא הציגה תלושי משכורת - לא ניתן לדעת מהו שיעור המס אותו שילמה (או כמה נקודות זיכוי היו לה). אקח בחשבון שכר נטו בסך של 10,500 ₪ (על יסוד חישוב ממוצע של שיעור המס הסביר), וזאת על מנת שלא לקפח את התובעת.
3. לגבי תקופת אי הכושר המלא – יש לראות כי התובעת טוענת (בסעיף 6 לתצהירה) כי אחרי התאונה נעדרה מהעבודה למשך 60 ימים, והיא חוזרת בתצהיר ובתחשיב כמה פעמים על הטענה לפיה היתה מרותקת למיטה ולא עבדה כלל במשך כחודשיים. קיים אישור מחלה לגבי 73 ימים (וכך גם העידה התובעת - עמ' 21 שורות 4-6, וראו את האישור שצורף למסמכי המל"ל). אמנם, מהפרוטוקולים של הוע"ר של המל"ל (מהימים 16.12.2010 ו-4.6.2012) עולה שהוכרה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 4.3 חודשים, אך הואיל והיא עצמה מסבירה שנעדרה בפועל למשך כחודשיים והיות וקיים אישור מחלה רק לגבי התקופה כאמור – יש לקחת בחשבון הפסד מלא למשך 73 יום (=2.4 חודשים).
4. לכן, מצאתי לפסוק פיצוי מלא לגבי 2.4 X 10,500 ₪ = 25,550 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום – המדובר על סכום של כ-35,000 ₪.
5. לגבי יתרת התקופה - אחרי תום תקופת אי הכושר ועד היום (משך 6 שנים) – אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 100,000 ₪ נוספים (ואעיר כי חישוב אריתמטי של הפסד לגבי משכורת של 10,500 ₪ X 15% נכות X 72 חודשים = 113,400 ₪, לפני הצמדה וריבית).
6. לכן, סך ההפסדים לעבר הינו 35,000 ₪ + 100,000 ₪ = 135,000 ₪.

פיצוי בגין הפסד ברווחי החברה –

1. לאור כל האמור מעלה, לא מצאתי כי הוכח שיעור ההפסד ברווחי החברה, לא הוכח כל קשר סיבתי ישיר לתאונה, לא הוכח מה מתוך הרווח יכול להחשב כהפסד בר פיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא הוכח מה בין רווח של חברה לפני מס לבין ההפסד של התובעת, לא נלקחה בחשבון תיקרת "שילוש השכר במשק" - ולא אפסוק כל פיצוי ברכיב זה.

הפסד השתכרות בעתיד –

1. את הפסדי ההשתכרות לעתיד אבצע על בסיס 15% נכות (שכן לשיטתי הנכות האורטופדית לגבי הצוואר חופפת את הקביעה הניורולוגית לגבי הצוואר), כדלקמן: המשכורת של התובעת ע"פ מסמכי המל"ל, בניכוי מס הכנסה, ובתוספת הפרשי הצמדה להיום הינה כ-12,500 ₪ (הצמדה כמעט מלאה ולא רק 80%). התובעת הינה בת 64 והחישוב יתבצע עד גיל 67, כלומר 12,500 ₪ X 15% נכות X 32.57 (מקדם היוון) = 61,000 ₪ לערך. אעיר כי הייתי מגיעה למסקנה דומה אף על דרך של הענקת פיצוי גלובלי לעתיד (ואפנה בהקשר זה לרע"א 4577/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.4.2012)).

הפסד בנוגע לזכויות סוציאליות –

1. בתחשיב התבקש פיצוי בגין הפסד לעבר בסך 11,741 ₪ ולעתיד בסך 113,328 ₪ (אם התובעת תפסיק לעבוד בגיל 70) או בסך 141,115 ₪ (אם תפסיק לעבוד בגיל 65). התובעת לא הציגה מסמכים לגבי התנאים הסוציאליים שהיא זכאית להם, לגבי ביטוח מנהלים שקיים לגביה או קופת פנסיה שהיא פתחה לעצמה או קרן השתלמות וכו'. אזכיר בפעם האחרונה כי התובעת היא בעלת החברה ומקבלת משכורת מהחברה – כך שהיא בוודאי ש"העניקה" לעצמה תנאים סוציאליים סבירים – אך היה עליה להציג מסמכים רלבנטיים.
2. עוד אעיר כי אין מקום לחשב את ההפסדים הנטענים בזיקה לשיעור הגריעה מהפנסיה החודשית שתשולם לתובעת עת תגיע לגיל הפרישה – שכן לא הוכח מהם תנאי הפרישה, לא הוכח אם תהא זכאית לתשלום חודשי בשיעור זה או אחר ולא הוכחו נתונים נוספים חיוניים לצורך חישוב ראש הנזק המכונה "אובדן הפנסיה". לכן, יש לחשב את ההפסד בזיקה לאובדן החודשי בגין הפרשות נמוכות יותר, כתוצאה מהירידה במשכורת - רכיב המכונה "אובדן בהפרשות הסוציאליות" (ועסקינן בשני ראשי נזק חלופיים, ת"א (מחוזי-ירושלים) 2173/00 אבו עג'אג' נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (13.9.2000); ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר (15.4.2007)).
3. בנושא זה, למרות החוסר הראייתי לגבי טיב הזכויות הסוציאליות, לאור צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (אשר לפיו כל שכיר זכאי לביטוח פנסיוני, החל מינואר 2008) ועל מנת שלא לקפח את התובעת – אפסוק פיצוי בסכום גלובלי ולא אבצע חישוב מדויק – וזאת בסכום של 15,000 ₪ (בערך 7.5% מהפסדי השכר).

עזרת צד ג' –

1. בתצהירה (לרבות על דרך ההפניה לתחשיב) טענה התובעת כי היא נזקקה לעזרה בעבר אך לא פורטה הדרישה הכספית, לא צוין מי סייע לה וכמה שילמה בגין העזרה, למעט סעיף 59 לתחשיב, שם התובעת מציינת כי היו לה הוצאות בסך 2,060 ₪, במהלך החודשיים בהם היתה מרותקת למיטה לאחר התאונה. לגבי העתיד – בסעיף 60 לתחשיב, מצויין כי "יש לשום את צרכיה והזדקקותה של התובעת במתינות, לנוכח העובדה שעסקינן באישה חזקה וגאה, אשר גם בהינתן קושי רב, היא תחרוק שיניים ותטפל בעצמה, רק שלא להיזקק לעזרתם של אחרים".
2. בחקירתה בבהמ"ש הסבירה התובעת כי היא דווקא כן נזקקה לעזרה, לצורך הרמת דברים כבדים, הזזת רהיטים, חלק ממטלות תחזוקת הבית, עבודות בגינה, הכנסת דברים כבדים לרכב והוצאתם וכו' - והסבירה כי העסיקה עובד זר בביצוע העבודות (אשר היה מועסק במשך השבוע אצל מישהו אחר וסייע לה בחלק מזמנו החופשי - עמ' 34 שורה 21 עד עמ' 35 שורה 7). התובעת לא הסבירה כמה שילמה לאותו עובד, כמה שעות שבועיות הוא עבד בשירותה ולא הוגשו כל מסמכים לגבי העסקתו.
3. במצב דברים זה - מצד אחד, התובעת לא הוכיחה את שיעור העזרה הנטען ולא הוכיחה כמה הוציאה בפריט זה; ומצד שני – אני מקבלת את עדותה לגבי העזרה שניתנה בעבר ושוכנעתי כי היא תזדקק אף לעזרה בעתיד בשיעור מסוים.
4. לגבי העבר – הואיל והתובעת ביקשה פיצוי בסך 2,060 ₪ בלבד והואיל וממילא לא הוכחו הוצאות אחרות - אפסוק לעבר פיצוי בסך 2,000 ₪ כמבוקש. לגבי העתיד – אני מעריכה את הפיצוי הסביר בסך של כ- 50,000 ₪, לאור הקביעות באשר לנכות הרפואית כמתואר מעלה, על בסיס הערכה שלוקחת בחשבון 2 שעות של עזרה בשכר בשבוע X 40 ₪ לשעה X 4.2 שבועות בחודש X 151.53 (מקדם ההיוון עד גיל 80) = 50,900 ₪ בקירוב.

הוצאות רפואיות –

1. התובעת טוענת כי עקב הכאבים הקשים לאחר התאונה, והיות והטיפולים התרופתיים לא הקלו על הכאבים – החלה לצרוך מריחואנה רפואית (עמ' 35 שורות 24-26). התובעת סומכת בהקשר זה על רשיון לשימוש בקנביס אשר ניתן לה מאת ד"ר יהודה ברוך, ממשרד הבריאות מיום 6.12.2009 (ת/13, סומן "6"), אשר ממנו עולה כי היא רשאית לצרוך את הקנביס בפיקוח של ד"ר יעל שטרן, וכי הסם יסופק לה על ידי חברת פרמוקו בע"מ. בנוסף, מפנה התובעת לחשבונית/קבלה מיום 4.4.2012 של פרמוקו, בסך 370 ₪, לגבי "50 גרם חודשי, אבטחה ושינוע" (ת/13, סומן "11"). לטענתה, העלות החודשית של הקנביס הינה בסך של 370 ₪, והיא עותרת לפיצוי בסך של כ-11,000 ₪ לעבר (מיום 6.12.2009 ועד היום) ולעתיד – בסך 97,680 ₪ - עד תום תוחלת החיים המשוערת בגיל 85.
2. הנתבעת טוענת כי לא ניתן לפסוק פיצוי לגבי עלות הקנביס ללא שקיימת המלצה לשימוש שכזה מטעם המומחים הרפואיים, שכן עסקינן בקביעה שבמומחיות לגבי צרכים רפואיים. בנוסף, מוכחשת הטענה לגבי השימוש בפועל ולגבי העלות.
3. עמדתי שהתובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצוי בגין פריט זה ולא הוכיחה את שיעור ההפסד.
4. ראשית, יש לראות כי האישור לצריכת הסם ניתן בדצמבר 2009 אך מצוין עליו כי הוא בתוקף לחצי שנה בלבד. לא הוכח שניתנו אישורים עוקבים.
5. שנית, באישור מצוין כי השימוש יהא בפיקוח של דר' שטרן – ולא הוצגו מסמכים שיכולים ללמד על הביקורת שבוצעה מעת לעת לגבי השימוש, התועלת שיש בו, השיפור, הצורך בהמשך הטיפול וכו'. לכן, גם אם נצא מנקודת ההנחה שצורך רפואי ניתן להוכיח גם שלא באמצעות המומחים מטעם בהמ"ש, אזי שהיה צריך להמציא תיעוד רפואי מקיף לגבי כך שהשימוש בסם הינו צורך רפואי, שיש ליחס לתאונה, מה היקפו וכו'.
6. שלישית, לא הוכח שהתובעת נוטלת את הסם באופן רצוף משנת 2009 ועד היום, ויש לראות כי המסמך היחידי שמתייחס לשימוש בסם הינו מסמך מיום 4.1.2012, שם מצוין כי התובעת נוטלת תרופות בשם טרמדקס, אוקסיקונטין ו-"קנביס ללילה" (ת/9). במסמכים מהשנים 2007 עד 2011 אין תיעוד לנושא הקנביס הרפואי.
7. רביעית, לא הוכח שהתובעת אכן רוכשת את הקנביס, ברציפות או בכלל, והוצגה רק קבלה בודדת לגבי רכישה בחודש אפריל 2012, כמוזכר מעלה.
8. חמישית, יש לתת משקל לטענת הנתבעת לגבי כך ששני המומחים לא התייחסו לשימוש, לא המליצו על המשך השימוש, לא קבעו מהו הצורך התרופתי החלופי וכו' – והיה מקום לבקש מהם התייחסות חד משמעית לצורך זה (ראו אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (620-622), מהדורה רביעית (2011)). יצוין במיוחד כי התובעת פנתה לד"ר אנג'ל בשאלות הבהרה, ושאלה, בין היתר, אם העובדה שיש לה היתר לשימוש בקנביס רפואי לא מחייב את המסקנה שהפגיעה היתה חמורה ולא זניחה. לכך השיב ד"ר אנג'ל (תשובה 35 – נ/2) כי הוא קבע לתובעת נכויות צמיתות שמלמדות שהפגיעה באמת לא היתה זניחה וכי "שימוש במריחואנה רפואית אינו משנה את הקביעה". ד"ר וולר בחוות דעתו מציין כי התובעת משתמשת במגוון רחב של תרופות ומשככי כאבים כולל קנביס, ובסעיף 11 לפרק המסקנות מצוין כי "נסיונות תרופתיים לא צלחו". בכך כמובן שאין כדי לבסס את הטענה שהשימוש הנטען בקנביס הינו צורך רפואי שיש לשלם את עלותו במסגרת הפיצוי בתיק זה, ולד"ר וולר לא נשלחו כלל שאלות הבהרה והוא לא נחקר. אפנה עוד לת"א (מחוזי באר-שבע) 3135-04 שובבו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (סעיף 17 לפסה"ד) 13.5.2013, לאמור:

"תרופות וקנביס רפואי – התובע צורך תרופות בהוראת הרופאים לרבות, ויאגרה או סיאליס, ציפרליקס וזריקה לצפיפות העצם וכן, ביום 2.12.09, אושר לתובע על ידי משרד הבריאות להשתמש בקנביס רפואי בכמות של 60 גרם לחודש, לצורך הקלת הכאבים. העלות החודשית הינה 180 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת עלות שינוע מהספק טען התובע כי מגיע הוא לעלות של 569 ₪ לחודש. מאידך טענה הנתבעת כי האישור לשימוש בקנביס רפואי פג תוקפו ביום 1.6.10 ולא צורף כל אישור חדש המעיד כי לתובע קיים צורך בתרופה זו. מעבר לאמור, המליץ פרופ' מסטר, המומחה בתחום הנפשי, בחוות דעתו, לתובע להפסיק לצרוך קנביס לאור תופעות הלוואי שהוא גורם העלולות להחמיר את מצבו הנפשי של התובע. גם ד"ר פרבר לא קבעה צורך בשימוש בקנביס. לפיכך, אינני סבורה כי יש לפצות התובע בראש נזק זה. ...".

1. לכן, לא שוכנעתי כי יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי בגין העלות הנטענת של הקנביס, בכלל – ובוודאי שלא בשיעור של 370 ₪ לחודש, משנת 2009 עד סוף תוחלת החיים.
2. עם זאת, לאור התיעוד הרב לגבי כל שאר התרופות שהתובעת רכשה ורוכשת (לרבות חגורת גב שנרכשה אחרי התאונה), והיות ולא כל ההוצאות מכוסות על ידי קופת החולים ויש השתתפות עצמית לגבי רובן (גם אם בשיעור נמוך) – מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 8,000 ₪.

הוצאות בגין נסיעות –

1. התובעת טוענת כי בשל הכאבים, היא נמנעת לעיתים משימוש ברכב הפרטי שלה וכי את הנסיעות שהיא עושה לצורכי עבודה ולצרכים הפרטיים ניתן לחלק לשלושה חלקים – 1/3 היא מבצעת לבד כשמצבה מאפשר זאת, 1/3 מבוצעות על ידי הבן שלה שמסיע אותה כשהיא חשה ברע, ו-1/3 מתבצעות במונית. מוסיפה התובעת וטוענת כי מונית מהבית שלה לרפא"ל עולה 1,000 ₪, וכי היא מקבלת החזר מרפא"ל רק לגבי חלק מהסכום. עוד מוסיפה התובעת כי חלק מההוצאות (הקשורות לעבודה) מדווחות כחלק מההוצאות העסקיות (עמ' 36). שוב עסקינן בפריט שלא הוכח – שניתן היה וצריך היה לספק לגביו אסמכתאות (ולו מדגמיות), והדבר לא בוצע. לא הוכחה כמות הנסיעות, לא הוכח השימוש במונית, לא הוכחו העלויות, לא הוכח מהן ההוצאות אשר התובעת זוקפת על חשבון הוצאות החברה – ולא אוכל לפסוק לטובת התובעת בפריט זה אלא סכום מתון בסך 5,000 ₪, לגבי הנסיעות שבוצעו לכל הטיפולים הרפואיים והבדיקות בסמוך לאחר התאונה (לרבות, טיפולי פיזיוטרפיה וכו').

כאב וסבל –

1. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בהתייחס לנכות צמיתה בשיעור של 18.5% ובניכוי גיל - הפיצוי הינו כפי שנטען בסיכומי הנתבעת בסך של 26,000 ₪ במעוגל.

סך הנזק –

1. מהמקובץ עולה כי סך הנזק הינו: הפסדי השתכרות בעבר – 135,000 ₪; הפסדי השתכרות בעתיד – 61,000 ₪; הפסד לגבי הרכיבים הסוציאליים – 15,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 52,000 ₪; הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד – 8,000 ₪; נסיעות – 5,000 ₪; נזק לא ממוני – 26,000 ₪; ובסך הכל = 302,000 ₪.

ניכוי תקבולי המל"ל -

1. אזכיר כי בשלב הראשון, נקבעו לתובעת נכויות בשיעור של 23% – ובהתאם שולמה לה קצבה חודשית מהמל"ל. בשלב השני, אחרי שהתקבל הערר של המל"ל, נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 9.75% בלבד. היות וקביעה זו היתה בחודש מאי 2011, הספיקה התובעת לקבל קצבאות בסכום מצטבר משמעותי, העולה על סכום המענק החד פעמי שלו היא זכאית כנגזר מהקביעה לגבי הנכות כאמור מעלה. במצב דברים זה, נוצר מצב בו על התובעת היה להשיב למל"ל סכום מסוים. אלא שיש אי בהירות לגבי הסכומים שהתובעת נדרשת להשיב, וכנגזר מכך – לגבי התקבולים שיש לנכות.
2. מסמך אחד הינו אישור של המל"ל מיום 27.5.2013 ובו מצוין כי שולמו לתובעת תקבולים בסכום כולל של כ-178,000 ₪ אך מתוך הסכום כאמור, כ-47,000 ₪ שולמו כ"גמלת יתר" (כולל הצמדה), ולכן – התשלומים שמגיעים לה עקב התאונה הינם בסך של כ-131,000 ₪ בלבד. מסמך זה נשלח לבהמ"ש בעקבות צו שהופנה אל המל"ל.
3. מנגד, קיים מכתב מיום 13.6.2012 אשר כותרתו "דרישה להחזר חובות קצבאות", שנשלח לתובעת, ובו מצוין כי עקב הקטנת הזכאות של התובעת לקבלת קצבאות (בשל החלטה של ועדת העררים) – התובעת נדרשת להשיב למל"ל כ-70,000 ₪.
4. מכאן, שיש סתירה בין מסמך אחד לפיו שולמו לה ביתר 47,000 ₪ והתקבולים שישארו בידה עקב התאונה הינם בסך של כ-131,000 ₪; לבין מסמך שני לפיו שולמו ביתר 70,000 ₪ ואם יושבו – תקבולי המל"ל יהיו בסך של כ-108,000 ₪ "בלבד".
5. התובעת נשאלה בחקירתה כמה כספים קיבלה, כמה החזירה – ולהפתעתי, היא לא ידעה להשיב על שאלות בהקשר זה. התובעת לא הסבירה מה היא עשתה לגבי הפניה של המל"ל להשבת החוב, האם השיבה את החוב, ואם כן - כמה השיבה (למרות שהמכתב נשלח ביוני 2012 והחקירה היתה במרץ 2013), ויש לזקוף את אי מתן התשובות לחובתה.
6. היות והמסמך האחרון בזמן, משנת 2013 מתייחס לתשלום ביתר של 46,000 ₪ - אני קובעת שהוכח שהתקבולים שמגיעים לתובעת מהמל"ל בגין התאונה הינם בסך של 131,000 ₪ - וסכום זה יש לנכות מהפיצוי.
7. לכן – מהפיצוי בסך 302,000 ₪ ינוכו 131,000 ₪ והסכום לתשלום הינו 171,000 ₪.

סיכום –

1. לאור כל האמור לעיל, יש לפצות את התובעת בסכום של 171,000 ₪. לסכומים יתווסף שכ"ט בהתאם לתקנות והחזר אגרה - והם ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ד, 10 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.