כללי

1. לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

2. ביום 9.11.2007 נפגעו התובע 1 (להלן: "התובע"), אשתו ובנם (התובע 2) בתאונת דרכים. מספר ימים לאחר התאונה נפטרה האישה מפצעיה בבית החולים. לטענת התובע, כתוצאה מאירוע התאונה הוא נפגע בכל חלקי גופו, נפגעה יכולתו התפקודית והוא שהה בתקופת אי כושר מוחלט. כמו כן, נדרש הוא לטיפול נפשי בעקבות אירוע התאונה תוך שהוא סובל מדיכאון, נדודי שינה וחרדות, כל זאת במיוחד לאור העובדה שאשתו שהייתה מעורבת בתאונה נפטרה בעקבותיה. יצוין, כי תביעת הבן (במקור, התובע 2) נדחתה משהגיעו הצדדים להסדר פשרה בעניינו.

3. שני מומחים רפואיים מונו לבדיקת שאלת נכותו של התובע, בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה.

בהתאם לחוות דעתו האורתופדית של ד"ר אמיר יון, נקבעו לתובע 0% נכות כירורגית- אורטופדית בגין התאונה.

בהתאם לחוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר אמיר בן אפרים, נקבעו לתובע 15% נכות פסיכיאטרית צמיתה בשל אירוע התאונה. מסקנת המומחה הייתה כי "הנפגע סובל בעקבות התאונה נשוא משפט זה מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני".

4. על מנת לבחון זכאותו של התובע לפיצוי בגין הנזקים הנפשיים אשר נגרמו לו, יש לבחון את מצבו הרפואי ולקבוע את שעור נכותו הנפשית וכן לנסות ולהתחקות וללמוד איזה חלק מנכותו, אם בכלל, נגרמה כתוצאה מפגיעתו הישירה בתאונה, כ"נפגע ראשי", ואיזה כתוצאה ממות אשתו בתאונה, כ"נפגע משני". עוד יש לבחון את מרכיבי הנזק הנפשי שנגרם לו על פי מבחני הפסיקה להכרה בנכות נפשית כאשר מדובר ב"נפגע משני".

פגיעתו הנפשית של התובע

5. בחוות דעתו מציין ד"ר בן אפרים כי חודש לאחר התאונה כבא פנה התובע למרפאה פסיכיאטרית ואובחן כסובל מהפרעת דחק חריפה. באשר למצבו קובע המומחה כי התובע "סובל מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני.". עוד קובע המומחה כי "קיים קשר של גרימה בין התאונה נשוא המשפט והפרעת ההסתגלות.". המומחה מתאר בחוות דעתו פערים מסוימים בין הדיווח של התובע לבין דיווח הסביבה המקצועית או עובדות חייו של התובע אך יחד עם זאת מוצא כי לאור הטיפול בתובע נכותו הינה בשעור של 15% לצמיתות.

6. באותו שלב הנתבעת טענה כי לאור חוות דעת זו יש לדחות תביעת התובע. לשיטתה מחוות הדעת עולה בברור כי נכותו הנטענת של התובע הינה בגין מות אשתו וככל שהיא תולדה של התואנה התובע הינו בבחינת נפגע משני. לטענת הנתבעת אותה עת, הכרתו של התובע כזכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים, כפופה לתנאים אשר נקבע בפסיקה בהלכת "אלסוחה" (רע"א 448/07 אלסוחה נ. עזבון המנוח דודו דהאן ז"ל מיום 30.7.90). על פי אותה הלכה מאחר שנכותו אינה מסוג פסיכוזה או נוירוזה ואך אינה חמורה, אין קמה לו כנפגע משני זכות לפיצוי.

7. הצדדים טענו לעניין טענות הנתבעת ובהחלטה שניתנה על ידי מיום 3.4.14 קבעתי כי אין לדחות אותו שלב את התביעה על הסף מאחר ועל פי הפסיקה 15% נכות הינם מקרה "גבולי".

"15. על פניו נראה כי הנזקים הנפשיים שאירעו לתובע, ועליהם נסב רכיב התביעה בגין הנזק הנפשי שארע לו, הינם בגין מות אשתו ולא בגין תחושת הסיכון העצמית שנלוותה לאירוע התאונה ולמעשה כי לעניין הנזק הנפשי נפגע התובע כ"ניזוק משני". יחד עם זאת, לאור קביעת המומחה בחוות הדעת, כי "קיים קשר של גרימה בין התאונה נשוא משפט והפרעת הסתגלות", נדרשת הבהרת המומחה באשר לקביעתו זו, ולמעשה האם חלק מפגיעתו הנפשית של התובע ארעה כתוצאה מתגובתו העצמית לאירוע התאונה במובחן מהפגיעה הנפשית שארעה לתובע בגין פטירת אשתו, ומכוח מה הגיע למסקנתו זו.

16. גם באם ניווכח כי ניזקו של התובע אירע לו בהיותו "נפגע משני", מאחר שעסקינן במקרה גבול בו נפסקו לתובע, אשר היה מעורב בתאונת הדרכים, 15% נכות פסיכיאטרית צמיתה, איני סבורה כי ניתן לסלק את התביעה על הסף בשלב זה מן הטעם של העדר עילה, ומבלי שתינתן לתובע ההזדמנות להציג ראיות נוספות לעניין חומרת הנזק. למען לא ייסתם הגולל על תביעת התובע לנזקיו הנפשיים, בטרם יוסר כל ספק בנוגע לחומרת הפגיעה במקרה זה, דומני כי נכון יהא להיעתר לבקשתה החלופית של הנתבעת, לחקור את המומחה על חוות דעתו. במסגרת זו תתבהר שאלת חומרת הפגיעה בתובע, ובהתאם לכך תוכרע תביעתו בגין רכיב זה. "

8. כיום, לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים בתיק זה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנזק הנפשי אשר נגרם לו נגרם כ"נפגע משני". על כן נותר לדון בשאלה האם עונה הוא לדרישות הפסיקה. אמשיך בבחינת מרכיבי נזקו הנפשי של התובע. דיון בדרישות הפסיקה יערך לאחר מכן.

9. על בסיס אותה החלטה נקבע מועד לחקירת המומחה, וכך היה. לאחר מכן טענו הצדדים לצורך קבלת הצעת בית משפט לפשרה, הליך שלא צלח. ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. במסגרת זו הוגש תצהירו של התובע בלבד ונקבע מועד לשמיעת ראיות. התובע נחקר בחקירה נגדית והצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

10. עדותו של המומחה בבית המשפט נפתחה בהסבר אודות השאלה המשפטית בה עסקינן. המומחה הסביר כי אל התייחס לכך מאחר ולא הופנה לכך בהחלטת המינוי. יש לציין שמינויו היה פרי הליכים בין הצדדים ולא על פי החלטת בית משפט.

לאחר מכן המומחה הסביר כי ".. עיקר המצוקה הנפשית של הנבדק קשורה למות אשתו, ולא לפגיעה בו שבגדול הייתה מינורית יחסית..." (פרוטוקול עמ' 9 ש' 19-20). כאמור, נושא זה כבר אינו שנוי במחלוקת.

11. המומחה נחקר באשר למהימנות דיווחיו של התובע. וארכן אף ספתח דבריו אמר כי התעוררו שאלות לגבי מהימנות תיאוריו של התובע. על כן מצא לנכון לקבוע נכות ביניים, קצת פחות מ- 20%, וקבע 15% (פרוטוקול עמ' 9 ש' 24-25) אף כי קבע כי עולה בצורה ברורה כי לתובע כן קיימת נכות נפשית עקב התאונה והשלכותיה (פרוטוקול עמ' 10 ש' 1) ועל כן מאשר הוא לב"כ הנתבעת כי מצבו של התובע תואם 15% נכות (שם, ש' 4-5). מאוחר יותר שואל אותו ב"כ הנתבעת באשר לדיווח לא אמין לכאורה של התובע למומחה. התובע דיווח למומחה כי לא עבד כ- 7-8 שנים לפני התאונה ומתברר כי בתקופת מחלת אשתו 4 שנים לפני התאונה עבד לתקופה של 8 חודשים. המומחה הסביר כי הוא מתייחס לעניין כזה כטעות. אין לו כלים לשפוט מה מקורה או המניע לה. ככלל ירצה אדם המבקש לקבוע לעצמו נכות להראות כי מצבו היה טוב לפני התאונה ודווקא לא להחמיר עם מצבו לפני התאונה שלא לצרוך. ב"כ הנתבעת מפנה לכך כי יכול ובמקרה של תביעה של נפגע משני, ינסה התובע להעצים אתה קשר בינו לבין המנוחה על מנת להעצים את הפגיעה כתוצאה מאובדנה. על כך משיב המומחה שלא כל תובע צריך להוכיח כי אשתו יקרה לו. זו הנחת היסוד. עוד מוסיף הוא ביחס להנחה שהעלה בפניו ב"כ, הנתבעת "אתה שואל אם זה אפשרי, זה אפשרי. האם זה נראה סביר? אינני יודע." (פרוטוקול עמ' 11 ש' 30-31)

12. המומחה נשאל ביחס לנסיבות חייו הקשות של התובע והאם אין הדבר מצביע על קיומה של נכות שאינה תלויה בתאונה. המומחה השיב כי נסיבות חיים קשות, דוגמת מקרהו של התובע בו אשתו חלתה במחלה כרונית כ- 4 שנים לפני התאונה, אינן דבר חריג ביותר. נסיבות חיים קשות הינן חלק מן החיים. מצבו של התובע לפני התאונה יכול לגרום למצב של דחק נפשי ואצל אנשים מסוימים אולי גם תחלואה נפשית, אך אין לכך כל עדות אצל התובע. כך גם באשר לבחירה של אדם לטפל באשתו ולא לעבוד, אין הדבר מעיד דווקא על חולי. ההנחה היא כי בת הזוג יקרה לאדם. כל אדם חי במצב נפשי נתון. (פרוטוקול עמ' 10)

13. המומחה נשאל האם מקור הנזק הנפשי הוא האבל של התובע ללא קשר לעובדה כי המנוחה נהרגה בתאונה, האם עצם אובדנה הוא המקשה על התובע ללא קשר לעובדה כי אובדנה נגרם כתוצאה מתאונה. לעניין זה משיב המומחה "יש הבדל בין מוות בתאונה למוות טבעי. במוות בתאונה עולים נושאים של אשמה, יכולת למנוע. מבינה נפשית קל יותר להתמודד עם מוות טבעי מאשר מוות שנגרם בתאונה, במיוחד כאשר הוא היה נוכח בתאונה." (פרוטוקול עמ' 12 ש' 14-17). לעניין זה מאשר המומחה כי התובע אינו מתלונן על שחזור של התאונה אך אינו מסכים כי הדבר מעיד על העדר קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית לבין התאונה שכן לדבריו אין הדבר נכון ביחס לכלל האבחנות.

14. המומחה אינו מוצא כי העובדה שהתובע התחתן אחרי התאונה מעידה דווקא על החלמה מלאה, יחד עם זאת כן מצא לנכון להפחית מנכותו בגין כך, שכן הדבר מצביע על פן של תפקוד חברתי (פרוטוקול עמ' 13 ש' 16-19).

15. המומחה מתייחס לשאלת היותו של התובע נוכח ושותף בתאונה עצמה, לא צופה מן הצד. המומחה נשאל על ידי שני הצדדים בדבר היכולת להפריד בין מצב הדחק שנגרם לו כתוצאה ממות אשתו בתאונה לבין זה אשר נגרם לו כתוצאה ממעורבותו שלו בתאונה. בתשובה לכך מבהיר המומחה כי לתובע לא נגרמה תחלואה כתוצאה מכך כי הוא עצמו עמד בסיכון. יחד עם זאת סביר כי ההשפעה של פגיעת אשתו ומותה הייתה עוצמתית יותר נוכח העובדה כי הוא חווה את התאונה בעצמו. כדבריו-

"אם ניקח מצב הפוטתי שאותו אדם היה עומד 100 מטר מאירוע התאונה, אבל רואה את התסריט שהוא ראה ללא איום על חייו, סביר להניח שעצמת החוויה היתה עדיין קשה, אך פחותה מאשר שהוא חווה את התאונה על גופו הוא וגם נפצע בה או נחבל. גם אם הפגיעה היא מינורית. כל אדם המצוי במכונית שנפגעת, גם אם לא חווה כל פגיעה בגוף, הלחץ גדול. בהינתן ששני האירועים אירעו באותו זמן, סבירות שההשפעה שלהם תהיה חמורה יותר מאשר אם היה חווה כל אחת לחוד.

בשאלתך אתה בעצם מתמקד בהפרעה אחת שלא נטען שיש לתובע והיא הפרעת דחק בתר חבלתית. "

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 27-32)

המומחה מסביר כי על אף התחושה הקשה והסכנה, הרי שתחושת הדחק כתוצאה מפגיעתו של התובע עצמו אינה חייבת להתבטא בתחולאה. כך אצל מרבית האנשים, גם אלו אשר חווים חוויות קשות. כדבריו-

"90% מאנשים שחווים אירועים קשים מאוד לא מפתחים תחלואה, להוכחה החיילים שחוזרים משדה הקרב."

(פרוטוקול עמ' 14 ש' 8-9)

16. התובע מסר תצהיר עדות ראשית ונחקר בחקירה נגדית. לדבריו היה בשירות קבע עד שנת 1998 ולאחר מכן עבד כעצמאי בהסעות וזאת עד לשנת 200, אז הפסיק לעבוד על מנת לטפל באשתו. לאחר מות אשתו החל לקבל טיפול נפשי. לדבריו מקור הטיפול בתאונה " שראיתי תאונה חזיתית שהייתה, ואף פעם לא ראיתי תאונה כזאת, נבהלתי, כשירדתי מהאוטו וראיתי האישה גוססת ומלאה דם עם כל הזכוכיות בפניה, והתחילו לעשות לה החייאה, נכנסתי לפניקה, ומאז אני מטופל פסיכיאטרית. " (פרוטוקול עמ' 15 ש' 21-23). הוא התחתן בשנית בשנת 2008, עם אשה אותה הכירו לו. לדבריו היה צריך הלתחתן מאחר והיה צורך לטפל בילדים כאשר הקטנה ביותר הייתה בת 5. הוא ניסה לעבוד בחקלאות ולא החזיק מעמד מאחר וראה תמונת אשתו בכל תפוח.

17. התובע מתאר מצב בו הוא נדרש לעזרת אשתו כי הוא שוכח שצריך לאכול, ליטול תרופות להתקלח. יוער כי לא הוצג תיעוד התומך בכך. יחד עם זאת לצד תלונותיו אלו מאשר התובע כי הוא סובל מכאבי גב קשים ומטופל במרפאת כאב, עד כי הוצע לו טיפול בקנביס. הוא סרב לכך , אך הוא מקבל זריקות אפידורל לגב. כמו כן נעזר הוא בקב. היום אינו עובד.

הלכת אלסוחה

18. על מנת לתחום את גבולות האחריות של המזיק ביחס לנפגעי המשנה, נקבעו בהלכה הפסוקה ארבעה תנאים מצטברים להכרה בזכות הפיצוי של ניזוק משני בגין נזקי גוף לא ממוניים שאינם מוחשיים:

א. הניזוק המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי[במקרים חריגים ניתן לפצות גם נפגע אחר];

ב. התרשמותו של הניזוק המשני מהאירוע הינה באופן בלתי אמצעי. אך אין לשלול את האפשרות כי קרוב שהתרשם מהאירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין, יזכה אף הוא לפיצוי;

ג. קיימת קירבה סיבתית בין אירוע הנזק לנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני, אם כי אין הכרח כי תחול קירבה בזמן או במקום לאירוע הנזק;

ד. הפגיעה שארעה היא פגיעה נפשית חמורה שעולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת.

רע"א 448/07 אלסוחה נ. עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל פד"י מ"ד (3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה")

19. עוד נפסק, כי לעניין הגדרת "נפגע משני" אין הצדקה להבחין בין "קרוב נוכח" באירוע התאונה, ל"קרוב נעדר", שלא נכח באירוע ו/או בזירת התאונה, אשר הנזק הנפשי ארע לו עם היוודע לו דבר הפגיעה. בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. קאסם ח'טיב ואח', פ"ד מט(5) 651, נפסק לעניין זה כך:

"הלכה זו (הלכת אלסוחה) חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראייה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו, והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראייה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה [1], כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים.

...

התוצאה אינה צריכה להיות שונה גם אם המשיבים 1-4 עצמם נפגעו בתאונה... כפי שראינו, הנזק הנפשי שבו עסקינן, אשר לגביו קיימת מחלוקת אם הינו בר-פיצוי, נגרם כולו – הם לאב והן למשיבות 2-4 – עקב היות המשיבים עדי ראייה לפגיעת המנוחה בתאונה. אין בעובדה שהם עצמם נפגעו בתאונה – ובגין נזקיהם אלה הם זכאים לפיצוי – לשנות מהתוצאה, ככל שהיא נוגעת לנזקם הנפשי עקב היותם עדי ראייה לפגיעה הקשה שנפגעה המנוחה בתאונה. משהוברר שנזקם הנפשי עקב כך אינו עומד בתנאי הילכת אלסוחה [1], תביעתם בגין נזק זה דינה להידחות".

יישום התנאים במקרה שלפני

20. באשר לתנאי הראשון- התובע הינו קרוב מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, המנוחה, אשתו אשר נפטרה כתוצאה מן התאונה. לפיכך, תנאי זה מתקיים.

21. באשר לתנאי השני- התובע התרשם מן הנזק בצורה בלתי אמצעית- התובע נכח במקום התאונה, הוא עצמו מנפגעי התאונה.

22. באשר לתנאי השליש- הקרבה הסיבתית בין הנזק הנפשי לאירוע התאונה, אני מפנה למפורט בסעיף 13 לעיל, אשר לדעתי מוביל לקביעה כי דרישות תנאי זה מתקיימות. המומחה אינו מסכים עם טענה בדבר העדר קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית לבין התאונה, וייחוסה לאבלו של התובע בלבד על אובדן אשתו.

23. השאלה המרכזית המתעוררת לדיון הינה האם התובע מקיים את דרישות התנאי הרביעי בדבר "פגיעה נפשית חמורה,. אין זה המצב בו תובע אדם כנפגע משנח בגין נזק נפשי מבלי שהוכר כבעל נכות נפשית הקשורה לאותו אירוע. במקרה אשר פני קבע המומחה, ואני מאמצת קביעה זו, כי לתובע נותרו 15% נכות צמיתה כתוצאה מהיותו נפגע משני של התאונה. אולם, לא די בכך, הפסיקה הציבה רף גבוה יותר להכרה בזכות לפיצוי ונדרש כי תהיה "נכות ניכרת".

"פגיעה נפשית ניכרת" "נכות חמורה" -בפסיקה

24. הפסיקה שבה ואישרה את הלכת אלסוחה בשורה של פסקי דין שבאו לאחריה. לדוגמא פסק דין ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ. מ"י (פד"י סב(3)806) (פס"ד מיום 15.12.10) המבהיר כי ההלכה על כל תנאיה ובכלל זה התנאי הרביעי נותרה על כנה.

25. בפרשת שוויקי הבהירה כב' השופטת ברלינר כי "הלכת אלסוחה הציגה רף גבוה במיוחד לעניין הנזקים שיפוצו במעגל השני מחלת נפש כפשוטה- פסיכוזיס או פגיעה נפשית רצינית- נוירוזיס." כב' השופטת ברלינר סוקרת את טעמי הפסיקה להגבלת אפשרות התביעה -

"הטעם לדרישת נזק נפשי חמור, נובע מהצורך לצמצם את מעגל הזכאים באופן שניתן יהיה לתחום ולפצות ניזוקים קשה, ולהגביל את מי שאינו זכאי לפיצוי. המגמה היא ליצור איזון בין האינטרסים השונים של הצדדים תוך לקיחה בחשבון של שיקולי מדיניות. האינטרס האחד הוא השבת מצב הנפגע לקדמותו והגנה על השלמות הנפשית של הנפגע המשני. האינטרס האחר הוא, כאמור, האינטרס הציבורי שלא להרחיב יתר על המידה את מעגל הנפגעים המשניים הזכאים לפיצוי. השיקול מאחורי הצרת האפשרות לפיצוי הוא מניעת ה- ripple effect- בו הנזק העקיף הנגרם לצד ג' (הניזוק העקיף) גורם נזק לאדם רביעי והנזק של הרביעי גורם נזק לאדם חמישי וכן הלאה כתגובת שרשרת, או דומינו. היקף נזק רחב מעין זה יכול להביא לאחריות בלתי מוגבלת כמעט. ומכאן לחשש שפעילויות בהן יש פוטנציאל לגרימת נזק כה רחב יִפָּגעו באופן קשה. קיים גם חשש מפני הצפת בתי המשפט, לרבות בתביעות סרק, בהתחשב בנזילות ובאי הודאות המאפיינים את הנזקים הנפשיים. דרישת נזק נפשי חמור, עשויה על כן להיות גם מדד לבחינת אמיתותה של התביעה."

26. הפסיקה אכן כוללת שורה של מקרים בהם נדחית תביעתם של תובעים, בני משפחה מדרגה ראשונה אשר אף נכחו במקום התאונה, בגין נזק נפשי אשר נגרם להם אשר לא עלה כדי קביעת אחוזי נכות בגינו או אחוזי נכות בשעור של 5-10% לדוגמא בלבד ע"א 6431/96 בר זאב נ. ג'ומעה מוחמד ; ת.א. 55469/94 גולדמן נ. שמיר חברה לביטוח בע"מ ; ואף מקרה קשה כמקרה בע"א 4446/90 ברנע ואח' נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ. אציין כי לצד מקרים אלו קיימים מקרים בהם הוכרה זכותו של תובע לפיצוי בגין נזק משני גם כאשר נכותו הייתה בשעור של 10% למשל בערכאת השלום בת.א. (ת"א) 126326/00 בן ציון נ. בן ציון או גם כן בערכאתה שלום בת.א. (חי') 7881/06 אגבריה נ. אגבריה ואח'.

27. הפסיקה חוזרת ומפנה לאמור הלכת אלסוחה על פיה נדרשת נכות ניכרת ולכאורה לא יוכרו כזכאים בעלי נכות בשעור של 5-15%. יחד עם זאת עוד באותה הלכה קבע כב' הנשאי שמגר כי אין מדובר ברשימה ובקטגוריות ממצות וכי המלאכה השיפוטית היא אשר תקבע את מבחניה. (עמ' 432 בפרשת אלסוחה). ואכן בפסק דינו של כב' השופט אוקון בבית המשפט המחוזי ת.א. 4199/02 עזבון המנוחה שרוין מיכל ז"ל נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ שם לאחר שכב' השופט אוקון סוקר את הלכת אלסוחה ודרישותיה הוא כותב-

"יוצא שבקביעת האחריות הנזיקית אין מקום ללכת שבי אחרי תנאים מוקדמים שנועדו להגביל את מעגלי האחריות. על תנאים אלה יש להשקיף כעל מורי דרך יעילים, אך אין הם תחליף ל"מצפן הנזיקי". החוגה של מצפן זה תלויה בערכים החברתיים. ערכים אלה הם מרכיב בציוד האנושי שלנו ובאמצעותם אנו מסגלים את עצמנו לסביבה ואת הסביבה אלינו. השימוש בתנאים או במבחני משנה נובע מנטיה "אנליטית" שיסודה בהנחה שקל יותר להתיר חוט בודד בתמונה מאשר להתחקות אחרי תמונה המורכבת מחוטים רבים. הנחה מקלה זו היא גם שורש החולשה של השיטה. בכל מקרה, שומה עלינו להשקיף גם על התמונה בכללותה, לאחר שנבחנו התנאים בזה אחר זה. לעיתים, תנאי אחד לא יתקיים או יתקיים באופן גבולי, אך עוצמת התנאים האחרים תוביל לגיבושה של אחריות נזיקית. אכן, תכליתם של התנאים היא להגביל את אפשרות יצירתם של מעגלים בלתי מסוימים של ניזוקים, תוך חשיפת המבטחים לסיכונים בלתי אפשריים של ביטוח ופיצוי. יש לקרוא את התנאים ברוח זו. כפי שאין להפוך אותם למילים ריקות, כך אין להיתלות בהם כדי ליצור מחסומים פורמאליים במקרים המתאימים."

28. ונמצא כי אכן בפסקי הדין העוסקים בסוגיה בד"כ אין מסתפקים השופטים בבחינת אחוזי הנכות בלבד או עצם קיומם אלא בוחנים את מכלול חייו של התובע ואת השפעת הנזקים הנפשיים הנטענים על מכלול היבטיי חייו. למשל בפסק הדין בעניין בר זאב ע"א 6431/96 בר זאב נ. ג'ומעה מוחמד שהוזכר, הונחה לפני השופט חוות דעת פסיכיאטרית בדבר 40% נכות נפשית לאב, אולם, נמצא כי ההשלכות שבסיס חוות הדעת על חייו של התובע אינן נמצאות בפועל. יחד עם זאת יש לשים לבנו לכך כי בפסק הדין בו עסק כב' השופט אוקון נקבעה לתובע נכות נפשית בשעור של 30%, הגם שלא הוכר כמחלת נפש.

המקרה שבפני

29. במקרה אשר לפני מדובר בשעור נכות נפשית המצויה בגבול ההכרה לכאורה 15%. הנכות נקבעה על ידי המומחה ד"ר אמיר בן אפרים תוך שהוא מציין כי התובע סובל "מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני" . נמצא אם כן כי אינו עומד בקריטריון של פסיכוזיס או פגיעה נפשית רצינית- נוירוזיס." כיום השימוש במונח נוירוזה אינו מקובל אולם, ברי הוא כי אין מדובר פסיכוזה ואין הגדרת הסעיף ועוצמתו עומדת במבחן הפסיקה המבוססת על הלכת אלסוחה.

30. באשר להשפעה על חייו טוען התובע להשפעה ניכרת. אולם, איני מוצאת כי די בהשפעות אשר כן הוכחו כדי לקבוע כי על אף שעור הנכות יש להכיר בתובע כזכאי להיכלל במעלה הנפגעים המשניים.

התובע נשא בשנית. אומנם התובע טוען כיה מניע היה הטיפול בילדים ומציין טענות של אשתו ביחס לתפקודו בחיי הנישואין. אולם, כעולה מחוות דעת המומחה, התובע מקיים חיי אישות תקינים. הוא מדווח על בעיות אכילה אך על פי המומחה קיים אצלו עודף משקל.

התובע אינו עובד. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה כי במשך כמה שנים לפני התאונה גם כן לא עבד. נכון הוא כי הסביר זאת בעובדה כי נדרש לטיפולים באשתו המנוחה. אולם, אין זה מצב חדש שאינו עובד. עוד יוער כי התובע סובל על פי עדותו מכאבי גב קשים ומטופל במרפאת כאב, עד כי הוצע לו טיפול בקנביס. הוא סרב לכך , אך הוא מקבל זריקות אפידורל לגב. כמו כן נעזר הוא בקב. היום אינו עובד. ניכר כי העובדה שאינו עובד אינה ניתנת לייחוס למצבו הנפשי בלבד, או אף בעיקר. לעניין זה אזכיר כי נכותו הנפשית שהוכרה על דיי המומחה הינה בשעור של 15%, נכות שככלל אינה מצדיקה היעדרות מוחלטת מעולם התעסוקה.

אין להתעלם מן העובדה כי התובע היה מטופל נפשית. עובדה זו זוכה לחשיבות בבחינת הפסיקה את עוצמת הפגיעה הנפשית. יחד עם זאת הוא מאשר בחקירתו הנגדית כי מאז שנת 2008 לא היה בטיפול. גם התרופה אותה הוא מזכיר בחקירתו הנגדית הינה תרופה לכאב.

31. העובדה שהתובע נכח במקום התאונה ונפגע בעצמו מצדיקה לטעמי גמישות והקלה בחומרת הפגיעה הנפשית הנדרשת. יחד עם זאת ועל אף הכאב הרב אשר נגרם לתובע בהיותו נפגע משני ממות אשתו בתאונה, לטעמי אין הדין מכיר בו כזכאי לפיצוי.

התובע כנפגע ראשי

32. התובע אושפז כתוצאה מן התאונה בבית חולים נהריה למשך 4 ימים ועבר בירור לכאבי גב. המומחה הרפואי מצא כי לא נותרה לתובע נכות כצואה מן התאונה בתחום האורטופדי וכי תלונות דומות היו קיימות גם בעבר.

33. בגין כאב וסבל סכום גלובלי – 7,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ואחרות סכום גלובלי של 4,000 ₪.

לא מצאתי ראשי נזק נוספים לפיצוי.

סך הכל

34. סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 11,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר הוצאות האגרה אשר שולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפעול.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ז, 28 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.