1. בתביעה זו עותר התובע 1 (להלן: "התובע") לפיצוי נזקיו מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). אין מחלוקת באשר לאירוע התאונה ובנוגע לאחריות הביטוחית של הנתבעת 2. המחלוקת נסבה על חבותה של הנתבעת 2 לפצות את התובע בגין נזק נפשי שארע לו לטענתו בסיבת התאונה.

2. ביום 9.11.2007 נפגעו התובע, אשתו ובנם בתאונת דרכים. מספר ימים לאחר התאונה נפטרה האישה מפצעיה בבית החולים. לטענת התובע, כתוצאה מאירוע התאונה הוא נפגע בכל חלקי גופו, נפגעה יכולתו התפקודית והוא שהה בתקופת אי כושר מוחלט. כמו כן, נדרש הוא לטיפול נפשי בעקבות אירוע התאונה תוך שהוא סובל מדיכאון, נדודי שינה וחרדות, ובמיוחד לאור העובדה שאשתו שהייתה מעורבת בתאונה נפטרה בעקבותיה. יצוין, כי תביעת הבן (במקור, התובע 2) נדחתה לאור בקשת התובע ומשהגיעו הצדדים להסדר פשרה בעניינו.

3. במסגרת הליכי הפשרה שניהלו הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט, מונו בהסכמת הצדדים שני מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה אשר בדקו את התובע. משלא הושגה פשרה בענייננו של התובע, הוגשו חוות דעת המומחים בהסכמת הצדדים לתיק בית המשפט.

4. בהתאם לחוות דעתו האורתופדית של ד"ר אמיר יון, נקבעו לתובע 0% נכות כירורגית- אורטופדית לתובע בגין התאונה. בהתאם לחוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר אמיר בן אפרים, נקבעו לתובע 15% נכות פסיכיאטרית צמיתה בשל אירוע התאונה. מסקנת המומחה האחרון הייתה כי "הנפגע סובל בעקבות התאונה נשוא משפט זה מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני".

5. נוכח ממצאים אלו, טוענת הנתבעת כי לתובע אין כל עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "חוק הפיצויים" ו/או "החוק") שכן לטענתה, הנכות שנקבעה לתובע, מיוחסת לו כנפגע משני מאירוע התאונה. לדידה, הנכות שנקבעה לתובע הינה נכות פסיכיאטרית שאינה מסוג פסיכוזה או נוירוזה ואף אינה חמורה, ומטעמים אלו פגיעתו אינה נכללת במסגרת הפגיעות שהוכרו בפסיקה כמקימות עילה לפיצוי.

6. התובע טוען, כי אין רלוונטיות לבחינת מבחני הפסיקה שהוחלו על ניזוק משני שכן הנפגע בענייננו, הוא ניזוק עיקרי מאירוע התאונה ולא ניזוק משני, שכן במובחן ממי שקיבל לידיעתו את דבר התאונה ו/או צפה בהתרחש התאונה, התובע עצמו היה מעורב בתאונה ונפגע בה כנפגע עיקרי. גם אם נראה בתובע כנפגע משני, כבר נפסק כי יש לרכך את התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה ולהכיר בכל פגיעה נפשית חמורה אף אם אינה משתכללת לכדי מחלת נפש. אחוזי הנכות אינם המרכיב היחיד אותו יש לבחון. גם אם נאמר כי במקרה זה לקה התובע בנכות נפשית מעורבת, דהיינו שחלקה כתוצאה מפגיעה ישירה בתאונה וחלקה האחר כתוצאה מצפייתו במות אשתו, אין להפריד בין שני הרכיבים וגם במקרה זה לא יוחלו מבחני הפסיקה. עוד לטענת התובע, משלא הועלו טענות הנתבעת בכתב הגנתה הרי שמדובר בהרחבת חזית אסורה ומכל מקום יש לדחות טענתה.

דיון

המסגרת המשפטית

7. ככלל, "נזק נפשי" ישיר הנגרם לאדם המעורב בתאונת דרכים, נזק שהינו תוצאת תחושת הסיכון העצמי הנלוות לאירוע התאונה, מזכה את הנפגע לפיצוי על פי חוק הפיצויים [(יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית 156 (תשס"ה -2005), להלן: "אנגלרד"] הדבר נלמד מלשון סעיף 1 לחוק הפיצויים, המגדיר "נזק גוף" בין היתר כ"ליקוי גופני, נפשי או שכלי".

8. בפסיקה נדונה סוגיה המתעוררת באותם מקרים בהם הנזק הנפשי ארע לאדם כתוצאה מהפגיעה בקרובו במהלך התאונה, אדם זה הוגדר בפסיקה כ"נפגע משני". במקרים אלו עלתה השאלה האם אותו "נפגע משני" זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים בגין הנזק הנפשי בו לקה.

9. מחד הכירה הפסיקה בהרחבת מעגל הניזוקים כך שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לפצות גם "נפגע משני" אשר נזקו הנפשי הינו פועל יוצא עקיף של אירוע התאונה, ומאידך נקבע כי הרחבת מעגל הניזוקים וקביעת גבולות האחריות אך ורק על פי אפשרות הצפיות של נזק נפשי כלשהו, הינה "בלתי מתקבלת על הדעת "הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל" הן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט" [אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית) 369-370, תשע"ב-2012 (להלן: "ריבלין")]

10. על מנת לתחום את גבולות האחריות של המזיק ביחס לנפגעי המשנה, נקבעו בהלכה הפסוקה ארבעה תנאים מצטברים להכרה בזכות הפיצוי של ניזוק משני בגין נזקי גוף לא ממוניים שאינם מוחשיים:

א. הניזוק המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי[במקרים חריגים ניתן לפצות גם נפגע אחר];

ב. התרשמותו של הניזוק המשני מהאירוע הינה באופן בלתי אמצעי. אך אין לשלול את האפשרות כי קרוב שהתרשם מהאירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין, יזכה אף הוא לפיצוי;

ג. קיימת קירבה סיבתית בין אירוע הנזק לנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני, אם כי אין הכרח כי תחול קירבה בזמן או במקום לאירוע הנזק;

ד. הפגיעה שארעה היא פגיעה נפשית חמורה שעולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת.

[ר' רע"א 448/07 אלסוחה נגד עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (30.7.90) (להלן: "הלכת אלסוחה"); ע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יעל ברנע].

11. עוד נפסק, כי לעניין הגדרת "נפגע משני" אין הצדקה להבחין בין "קרוב נוכח" באירוע התאונה, ל"קרוב נעדר", שלא נכח באירוע ו/או בזירת התאונה, אשר הנזק הנפשי ארע לו עם היוודע לו דבר הפגיעה [ריבלין, עמ' 376; אנגלרד, עמ' 163-164]. בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם ח'טיב ואח', פ"ד מט(5) 651, נפסק לעניין זה כך:

"הלכה זו (הלכת אלסוחה) חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראייה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו, והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראייה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה [1], כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים.

...

התוצאה אינה צריכה להיות שונה גם אם המשיבים 1-4 עצמם נפגעו בתאונה... כפי שראינו, הנזק הנפשי שבו עסקינן, אשר לגביו קיימת מחלוקת אם הינו בר-פיצוי, נגרם כולו – הם לאב והן למשיבות 2-4 – עקב היות המשיבים עדי ראייה לפגיעת המנוחה בתאונה. אין בעובדה שהם עצמם נפגעו בתאונה – ובגין נזקיהם אלה הם זכאים לפיצוי – לשנות מהתוצאה, ככל שהיא נוגעת לנזקם הנפשי עקב היותם עדי ראייה לפגיעה הקשה שנפגעה המנוחה בתאונה. משהוברר שנזקם הנפשי עקב כך אינו עומד בתנאי הילכת אלסוחה [1], תביעתם בגין נזק זה דינה להידחות".

12. יחד עם זאת, מקום שנסתבר כי הפגיעה בנפגע הינה פגיעה מעורבת המכילה רכיבים נפשיים שמקורם בפגיעתו העצמית בנוסף לרכיבים נפשיים שמקורם בפגיעותיהם של אחרים, ואשר אינם ניתנים להפרדה, כבר נפסק כי לא יוכפפו תנאי פגיעתו העצמית של הנפגע לתנאי הזכאות המצומצמים. כב' השופט יצחק ענבר קבע בתא (י-ם) 6349/04 עז' המנוחה ח' א' נ' א' א' (21.9.2008)] כך:

"הלכת אלסוחה לא נועדה לצמצם את זכותו של אדם לפיצוי בגין נזקים נפשיים שמקורם בפגיעתו העצמית, להבדיל מנזקים נפשיים שמקורם אינו אלא בפגיעתם של אחרים. משמעות החלת הלכת אלסוחה על נפגע עיקרי עם נכות מעורבת, אשר רכיביה אינם ניתנים להפרדה וקיימים ביניהם יחסי גומלין, הנה הכפפת נזקי פגיעתו העצמית של הנפגע לתנאי הזכאות המצמצמים. דומה שלא לכך נועדה ההלכה. יצוין, כי למסקנה דומה הגיעו זה מכבר כב' השופט ברלינר בת"א (חי') 10385/96 אבו חנא נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], וכב' הנשיא לרון בת"א (ב"ש) 2024/95 אלקתנאני נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]. דעתי - כדעתם. "

מן הכלל אל הפרט

13. בענייננו, אין חולק כי התובע נכח בזירת התאונה, לא כצופה, לא כמביט מן הצד, אלא כמעורב בתאונת דרכים כמשמעה על פי חוק. כאמור, עובדה זו לכשעצמה אינה מספקת על מנת להצדיק את זכות הפיצוי לתובע בגין הנזק הנפשי שארע לו, ונשאלת שאלת סיבתו של הנזק הנפשי- ולמעשה, האם פגיעתו הנפשית של התובע אירעה בשל אירוע התאונה ותחושת הסיכון העצמית הנלווית לה ו/או כתוצאה ממות אשתו בעקבות אירוע התאונה. בעוד שבמקרה הראשון יוכר התובע כנפגע עיקרי מאירוע התאונה לעניין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הרי שבמקרה האחרון יוכר הוא כנפגע משני מאירוע התאונה- לעניין הנזק הנפשי בלבד. יכול והפגיעה תהא מעורבת והיא תכיל מרכיבים נפשיים שחלקם נעוצים בהיותו של התובע עצמו מעורב בתאונת דרכים, ומרכיבים נוספים הנובעים מאירוע הטראומה בראותו במות אשתו. אלה גם אלה נזקים חמורים ובלתי מבוטלים, והאבחנה ביניהם הינה אך לצורך בחינת זכאותו של התובע לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

14. כאמור, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר בן אפרים נקבעו לתובע 15% נכות פסיכיאטרית צמיתה בגין אירוע התאונה. כפי שכבר העיד על כך התובע בכתב התביעה, מצבו הנפשי והדיכאוני של התובע הינו "במיוחד לאור העובדה שאשתו הייתה מעורבת עמו בתאונת הדרכים הנדונה ונפטרה בעקבותיה" (סעיף 11 לכתב התביעה). ממצאי חוות הדעת לא העלו מרכיבים אחרים שהובילו למצבו הנפשי של התובע ולנכות הפסיכיאטרית שנקבעה בעקבותיה. להפך, ב"כ התובע שב וייחס את הנזקים הנפשיים שאירעו לו במהלך התאונה, לדבר פטירתה של אשתו זמן קצר לאחר מכן. ב"כ התובע שב וחזר על הדברים גם במהלך הדיון מיום 11.6.2012 כך:

"כל האלמנטים עליהם התבססה חווה"ד פורטו בצורה מפורשת בחווה"ד. צוין מפורשות כי בעקבות אירוע טרגי במהלכו איבדה אשתו של התובע מס' 1 את חייה, הוא לקה בחוסר הסתגלות לסביבה, דיכאון, עצבנות יתר וחוסר שינה.." (עמ' 2 לפר' הדיון).

גם המסמכים הרפואיים השונים מלמדים על תופעות פסיכוטיות הקשורות לאירוע מות אשתו של התובע, בעוד שאינן קשורות לאירוע התאונה עצמו [למשל תיק מרפאה פסיכיאטריה נהריה- טופס מיום 9.11.08 "עסוק במחשבות על האשה, שומע את קולה. אינו חושש לנהוג"].

15. על פניו נראה כי הנזקים הנפשיים שאירעו לתובע, ועליהם נסב רכיב התביעה בגין הנזק הנפשי שארע לו, הינם בגין מות אשתו ולא בגין תחושת הסיכון העצמית שנלוותה לאירוע התאונה ולמעשה כי לעניין הנזק הנפשי נפגע התובע כ"ניזוק משני". יחד עם זאת, לאור קביעת המומחה בחוות הדעת, כי "קיים קשר של גרימה בין התאונה נשוא משפט והפרעת הסתגלות", נדרשת הבהרת המומחה באשר לקביעתו זו, ולמעשה האם חלק מפגיעתו הנפשית של התובע ארעה כתוצאה מתגובתו העצמית לאירוע התאונה במובחן מהפגיעה הנפשית שארעה לתובע בגין פטירת אשתו, ומכוח מה הגיע למסקנתו זו.

16. גם באם ניווכח כי ניזקו של התובע אירע לו בהיותו "נפגע משני", מאחר שעסקינן במקרה גבול בו נפסקו לתובע, אשר היה מעורב בתאונת הדרכים, 15% נכות פסיכיאטרית צמיתה, איני סבורה כי ניתן לסלק את התביעה על הסף בשלב זה מן הטעם של העדר עילה, ומבלי שתינתן לתובע ההזדמנות להציג ראיות נוספות לעניין חומרת הנזק. למען לא ייסתם הגולל על תביעת התובע לנזקיו הנפשיים, בטרם יוסר כל ספק בנוגע לחומרת הפגיעה במקרה זה, דומני כי נכון יהא להיעתר לבקשתה החלופית של הנתבעת, לחקור את המומחה על חוות דעתו. במסגרת זו תתבהר שאלת חומרת הפגיעה בתובע, ובהתאם לכך תוכרע תביעתו בגין רכיב זה.

17. נקבע לשמיעת חקירת המומחה ליום 3.4.14 שעה 11:00.

המזכירות תזמן את המומחה.

ניתנה היום, כ"א כסלו תשע"ד, 24 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.