מבוא

1. בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה של חוסר סמכות עניינית.
2. לפני שאתייחס לבקשה לגופה אפרט, בקצרה, את שני ההליכים המתקיימים בין הצדדים ואשר כוללים שני הליכים, שאוחדו.

ההליך הראשון

1. בהליך הראשון (ת.א. 2803-03-09; להלן: ההליך הראשון) הגיש התובע - בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), בתאריך 4/3/2009, כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך של כ 1,300,000 ₪ כנגד הנתבעת מס' 1 – מורן חברה לבניין בע"מ שהינה חברה לבניין (להלן: החברה) וכנגד הנתבע מס' 2 – מר רון ז'ק (להלן: מר ז'ק), שהינו מנהל הנתבעת ובעל מניות. בכתב התביעה נטענו, בקצרה, הטענות הבאות: בשנת 1999 פתחה החברה חשבון בסניף עכו. בתאריך 16/11/2005, הועמדה לחברה הלוואה בסכום של כ 2,300,000 ₪ (להלן: ההלוואה) עליה חתם מר ז'ק כתב ערבות מתמדת שאינה מוגבלת בסכום. עובר להגשת התביעה, בתאריך 24/2/2009, עמד החוב ע"ס של כ 1,300,000 ₪. הבנק טען כי:"הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובע, ולמרות דרישות חוזרות ונשנות מצד התובע לא סילקו את החוב לתובע . ." (ס' 6 לכתב התביעה).
2. החברה ומר ז'ק, מנגד, טענו כי ההלוואה נפרעה כסדרה מדי חודש בחודשו. מדובר בהלוואה אשר נלקחה על רקע בניית פרויקט מסחרי שהוקם בטירת הכרמל (להלן: הפרויקט). לצורך בניית אותו פרויקט נפתח חשבון ליווי בסניף הבנק בחיפה (להלן: חשבון הליווי). לקראת סיומו של הפרויקט, נותר חוב של כ 2,300,000 ₪ לחשבון הליווי. אשר על כן, ניתנה ההלוואה, בסניף הבנק לעיל בעכו, לתקופה של 122 חודש – החל מחודש 1/2006 ועד חודש 12/2015. מדובר היה בהחזרים חודשיים שעמדו על כ כ 19,000 ₪ ובמועד הרלוונטי (סביבות 10-12/2008) עמד חשבון העו"ש בעכו על יתרת חובה של כ 50,000 ₪. בהמשך, שב החשבון והמשיך להתנהל ביתרת זכות. לטענת מר ז'ק, הוא לא קיבל מעולם – לא בכתב ולא בע"פ – התראה כי החברה מפגרת בתשלומי ההחזרים.

אציין, כי ככל שנטען בפני, החל מפתיחת ההליכים המשפטיים עומדת החברה בתשלומים.

1. בתאריך 30/5/2010, הוגש כתב הגנה מתוקן, וכן הוגש כתב תביעה שכנגד ע"ס 10,000,000 ₪.

בקצרה, נטענו טענות שונות כנגד הבנק וזאת בנוגע לנזקים כספיים ניכרים שנגרמו בשל ניהול כספי כושל של הבנק בחשבון הליווי של הפרויקט. כך, נטען בין היתר, כי סכום כספי ניכר הומר משקלים לין יפני, על פי החלטת הבנק, דבר שגרם להפסד כספי. עוד נטענו טענות שונות בנוגע לשינויים בתנאי ניהול החשבונות שנעשו ללא הסכמת החברה וכן טענות בנוגע לגביית ריביות בניגוד להסכמים ובניגוד לדין. עוד נטען, כי ההליכים המשפטיים בהם פתח הבנק כנגד החברה, גרמו נזקים לחברה. מדובר בהליכים בהם נקט הבנק בלא שניתנה – עובר לפתיחתם - כל התראה קודמת והגם שסכומי הפיגור, באם היו, היו בהיקף כספי זניח יחסית. הנזקים באו לידי ביטוי בהורדת דירוג האשראי בבנקים אחרים, בפגיעה במוניטין ובאי יכולת למכור את חלקי הנכס הממושכן שנותר בידי הנתבעת.

ההליך השני

1. ההליך השני הוא הרלוונטי לענייננו.

מדובר בת.א. 161-01-10 שהוגש בתאריך 13/1/2010 (להלן: ההליך השני). התובעת החברה; והנתבע הינו הבנק.

הליך זה ננקט על רקע הליך הליכי מימוש הבטוחה שתפורט להלן, בהם נקט הבנק במקביל להגשת התביעה הכספית בהליך הראשון (למעשה הבקשה למימוש משכון בהוצל"פ הוגשה בחודש 2/2009 וההליך הראשון נפתח בחודש 03/2009). הליכי המימוש ננקטו במסגרת תיק הוצל"פ (חיפה) 02-14660-09-0.

בעקבות נקיטת הליכי ההוצל"פ לעיל, הגישה החברה את ההליך השני ובמסגרתו עתרה לפס"ד הצהרתי, שיקבע כי הבנק לא היה רשאי להעמיד את ההלוואה לפירעון וזאת משום שההלוואה נפרעה ונפרעת על ידי החברה; עוד התבקש בית המשפט להצהיר כי הבנק לא היה רשאי לנקוט בהליכים למימוש המשכון. במקביל, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני.

החברה חזרה על הטענות שנטענו במסגרת כתב ההגנה בהליך הראשון, היינו כי ההלוואה שניתנה על ידי הבנק שולמה כסדרה. לגופו של עניין נטען, כי עם תחילת הליווי הפיננסי שניתן על ידי הבנק לפרויקט מושכן הנכס, ומעת לעת, עם מכירת היחידות (יחידות מסחריות במרכז מסחרי) עודכנו המשכונים עד למצב ששרר בעת הגשת ההליך השני – נטען, כי הנכס היחיד לגביו קיים משכון הוא נכס יחיד (יחידת משרדים) בגודל של 220 מ"ר.

1. בכתב ההגנה בהליך השני, שהוגש בתאריך 16/2/2010, נטען בס' 5, הרלוונטי לבקשה שבפנינו כעת, כי:"יש לסלק את התביעה על הסף וזאת משום שלבימ"ש נכבד זה אין סמכות לדון בתביעה". עוד נטען (ס' 8 לכתב ההגנה), וגם לכך יש חשיבות לבקשה שבפנינו כי:". . במהלך חודש 2/09 החל הבנק בנקיטת הליכים למימוש ידיה בשטח כ 200 מ"ר בגוש . . . היא היחידה שנותרה משועבדת, להבטחת חובותיה של התובעת (החברה – י.ל.) כלפי הנתבע (הבנק – י.ל.) וזאת כנקוב באגרת החוב הרצ"ב נספח א' ".
2. בתאריך 17/1/2010, ניתן צו מניעה זמני בהליך השני. במסגרת החלטתו בסעדים הזמניים, קבע כבוד השופט יהושע רטנר כי:"בשלב זה איני רואה מקום לדחות את הבקשה בשל טענת המשיב לחוסר סמכות עניינית. נראה שהסעד המבוקש נוגע בראש ובראשונה למחלוקת הכספית שבין הצדדים, כאשר מחלוקת זו מצויה בגבול סמכותו של בית משפט זה. לא נראה שיש שאלות ממשיות בנוגע לזכויות הצדדים במקרקעין, המחייב העברת הדיון לבית המשפט המחוזי".

איחוד ההליכים

1. נשוב להליך הראשון – באותו תיק, התנהלו ההליכים המקדמיים בעצלתיים תוך הגשת בקשות מבקשות שונות עד שבסופו של דבר, בתאריך 10/1/2012, ניתנה החלטה בנוגע להגשת תצהירים וכן נקבע מועד הוכחות לתאריך 8/7/12.
2. בתאריך 21/2/12, הגישו החברה ומר ז'ק בקשה להורות על איחוד שני ההליכים – היינו, איחוד ההליך הראשון שהתנהל בפני ועמד לפני הגשת תצהירים ונקבע בו מועד הוכחות; יחד עם ההליך שני שהתנהל בפני כבוד השופט רטנר והיה קבוע לקד"מ לתאריך 20/9/12. למרות האיחור הבלתי מוסבר בהגשת הבקשה, נעתרתי לה (ר' החלטתי מתאריך 11/3/12 על איחוד ההליכים).

הבקשה לסילוק על הסף

1. לאחר הגשת בקשת האיחוד וטרם שניתנה בה החלטה, הגיש הבנק, בתאריך 29/2/2012, את הבקשה נשואת ההחלטה זו, והיא – כאמור לעיל:"בקשה לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית". נטען, כי התביעה בהליך השני הינה תביעה במקרקעין - מדובר בתביעה לסעד הצהרתי על פיו ייאסר על הבנק לנקוט בהליכי מימוש משכון הרשום לטובתו על נכס מקרקעין של המבקש. הסמכות העניינית נקבעת לפי מבחן הסעד. מכיון שאין מדובר בתביעה הנוגעת לחזקה או שימוש במקרקעין, ואף לא בחלוקתם, הרי שמדובר בתביעה הנכנסת לגדר:"תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין", ובמלים אחרות – מדובר בתביעה שיורית שמצויה בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. (ור' בנדון את ס' 51 (א)(3) וס' 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. עוד הפנה הבנק להחלטה במסגרת ה"פ (מחוזי חיפה) 119/08 שוויצר נ' רפאל, ניתן בתאריך 6/7/2008 שם נקבע, בין היתר, כי:" סופו של דבר, שאני סבור שהסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון רשום על זכויות חוזיות לגבי דירה לא רשומה, נתונה לבית המשפט המחוזי. כך גם כל תביעה שעניינה מקרקעין, בין רשומים ובין אם לאו, שהסעד שנתבע בה אינו חזקה/שימוש/ חלוקה".
2. בתגובת החברה נטען, כי התביעה בהליך השני כלל אינה עוסקת בשאלת הבעלות, שהרי אין מחלוקת בדבר הבעלות בקרקע (מדינת ישראל) ו/או בדבר עצם חוקיות המשכון. השאלה היחידה היא בדבר הליכי המשכון בהם פתח הבנק והאם היה מקום להעמיד לפירעון את מלוא סכום ההלוואה. עוד נטענו טענות נוספות בדבר השיהוי בהגשת הבקשה.
3. בתשובת הבנק חזר הלה על הטענות שצוינו לעיל, וכן נטען כי לא היה כל שיהוי שכן טענת חוסר הסמכות צוינה בכתב ההגנה וכן הועלתה במסגרת הדיון לצווים זמניים.
4. כאן המקום לציין שיהוי נוסף הרלוונטי לענייננו – והוא השיהוי במתן החלטה זו. בהקשר זה, ביקשו ב"כ הצדדים, כבר בתאריך 22/3/2012, כי בית המשפט יעכב את החלטתו בנדון משום פנייתם להליך גישור. הליכי הגישור התקיימו בחודשים האחרונים, עד שלאחרונה שלח ב"כ החברה הודעה ממנה עלה כי הגישור לא צלח. משכך, לאחר ההקדמה הארוכה יחסית, אפנה למתן החלטתי.

דיון ומסקנות

1. נקודת המוצא לדיוננו, היא כי זכויותיו של הבנק הן זכויות חוזיות ולא זכויות קנייניות. המדובר בשטר חוב שנחתם על ידי החברה בתאריך 1/5/1995. בתוספת לשטר החוב התחייבה החברה לשעבד לבנק את הנכסים הנדונים וכן נרשמה התחייבות החברה לרשום משכנתא לטובת הבנק וזאת כאשר תוסר כל מניעה לרישום זכויותיה במרשם המקרקעין. הצדדים לא הציגו משכנתא, ולכן אין מחלוקת, למעשה, כי מדובר בזכויות חוזיות בלבד.
2. חוק בתי המשפט קובע בסעיף 40(1) כי לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בכל נושא שאינו נופל תחת סמכותו של בית המשפט השלום. סעיף 51 לחוק בתי המשפט מפרט את הסעדים אשר הינם בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום, ולהלן יובאו החלקים הרלוונטיים לענייננו מתוך הסעיף "51. (א) בית משפט שלום ידון באלה:

...

(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;

...

מיום 13.2.1992

תיקון מס' 16

ס"ח תשנ"ב מס' 1390 מיום 24.3.1992 עמ' 143 (ה"ח 2109)

הוספת פסקה 51(א)(3א)

מיום 7.8.1995

תיקון מס' 21

ס"ח תשנ"ה מס' 1537 מיום 7.8.1995 עמ' 397 (ה"ח 2330)

ביטול פסקה 51(א)(3א)

הנוסח הקודם:

1. עיון בפסיקה מעלה, כי היא אינה אחידה בנוגע לשאלה האם תובענה שעניינה סעד בקשר למשכון זכויות חוזיות במקרקעין, מהווה:"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין" ועל כן נמצאת בסמכותו של בית המשפט המחוזי; או שמא מדובר בתביעה שווי חוזית, אשר הסמכות העניינית לגביה נקבעת על פי שווי המקרקעין הנדונים.
2. הבנק, כאמור לעיל, הפנה להחלטה במסגרת ה"פ (מחוזי חיפה) 119/08 שוויצר נ' רפאל, ניתן בתאריך 6/7/2008. באותו מקרה, נדון תוקפו של משכון על זכויות חוזיות ונקבע כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי ללא קשר לשווייה הכספי של הזכות. מדובר היה, באותו מקרה, במשכון על דירת מגורים לא רשומה. ניתן למצוא החלטות נוספות במקרים אחרים שהגיעו למסקנה זהה. אציין, כי לא ניתן להתעלם מטעמיה של ההחלטה לעיל ובעיקר מהבהירות והוודאות המשפטית שהיא משרה בתחום זה.
3. מנגד, ניתנו בערכאות השונות החלטות הקובעות את ההיפך.

כך, בת"א (מחוזי ירושלים) 7441/05 הפטריארך היווני אורתודוקסי של י-ם ואח' נ' מר בן יוסף ואח', ניתן בתאריך 28/10/2010 נדונה תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שיקבע כי התובעים הם הבעלים ו/או זכאים להירשם כבעלים ובעלי זכות החזקה במקרקעין. באותו מקרה מדובר היה במקרקעין שאינם רשומים ואינם מוסדרים.

בהמ"ש נדרש לשאלות הסמכות העניינית, והסתמך, בין היתר, על רע"א 7868/95 יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח משה קובלר ואח', שם נקבע, בין היתר, כי:"כאשר הסעד המבוקש בתביעה שייך כל כולו למישור הזכויות החוזיות שבין התובעים לחברה, ולא לאישור 'זכויות במקרקעין' כמובנן בדין הישראלי, אין התביעה נכנסת בגדרן של 'תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין' כמובנם בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט . . ., ואין מניעה עקרונית כי בית משפט השלום ידון בה. מאחר ומוסכם על הצדדים כי שווי הזכויות שבמחלוקת במועד הגשת התביעה היה בתחום סמכותו של בית משפט השלום, צודקת החברה בטענה כי יש להורות על העברת הדיון".

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע, במקרה שנדון בפניו, כי:". . מסקנתי היא כי התביעה שלפניי היא תביעה שעניינה זכות אובליגטורית, והסמכות לדון בה נגזרת משוויה." עוד צויין שם כי:"לתפישה זו ניתן ביטוי בפסקי דין רבים של הערכאות הנמוכות, ודומה כי זו העמדה הרווחת היום בפסיקה . . .".

אוסיף, כי בית המשפט המחוזי בירושלים ציין בהחלטתו שהוא ער להחלטה שניתנה בבהמ"ש המחוזי בחיפה, אך איבחן את נתוני שני המקרים. יחד עם זאת, סבורני כי החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים משקפת נכונה את ההלכה הנוהגת והמחייבת בענייננו וכי היקפה רחב יותר מעובדות אותו מקרה שנדון שם.

זאת ועוד, בתאריך 5/3/2012, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעיל. וכך נכתב שם:"בית המשפט המחוזי בירושלים דן בצורה מקיפה ויסודית בשתי הסוגיות שעמדו בפנינו, זו של סמכות עניינית וזו של מעשה בית דין. הניתוח של שתי הסוגיות היה נכון ומדויק. סומכים אנו ידינו על פסק הדין. משמע, דין הערעור להידחות וכך מוחלט. " (ע"א 9492/10 הפטריארך היווני ואח' נ' מדרשת קדמת ירושלים ואח', ניתן בתאריך 5/3/2012).

1. משכך, אני מורה על דחיית הבקשה.
2. משום הגשתה המאוחרת של בקשת האיחוד מטעם החברה (בקשה שהובילה לבקשה זו), לאחר שכבר ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירים בהליך הראשון, איני משית הוצאות בגין בקשה זו.
3. לעניין המשך ההליכים:
   1. בתאריך 8/3/2012 הגיש הבנק תצהיריו, וזאת בהתאם להחלטתי מתאריך 27/1/12 שם קבעתי את סדר הגשת התצהירים. מכיון שהחלטת האיחוד ניתנה בתאריך 11/3/12 (לאחר הגשת התצהירים), אאפשר לבנק – במידה ויבחר לנכון – להוסיף על תצהיריו, וזאת עד לתאריך 14/12/12.
   2. לאחר מכן, המשך סדר הגשת התצהירים יהיה כדלקמן:

• עד לתאריך 14/1/13 יוגשו תצהירי החברה ומר ז'ק ביחס לכלל ההליכים.
• עד לתאריך 14/2/13 יוגשו תצהירי הבנק (בהתייחס לתביעה שכנגד וההליך השני).

1. נקבע להוכחות +סיכומים לתאריך 7/5/13, בין השעות 0930-1600
2. לשלוח לצדדים.

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ג, 15 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.