20 נובמבר 2014

בפנינו תביעותיה המאוחדות של הגב' זיוה ברקיר (כך צוין השם בכתבי הטענות מטעם התובעת – א.ר.ק.), אשר תקרא להלן – התובעת, כנגד מעסיקתה לשעבר, חברת ברקר- מוצרי עור בע"מ, אשר תקרא להלן – הנתבעת או החברה, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה בנתבעת וסיומה, על פי המפורט להלן:

במסגרת התביעה בתיק ס"ע 3903-03-09 עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הרכיבים הבאים:

א. דמי הבראה לשנים 2002 עד 2008 ועד בכלל בסכום כולל של 21,870 ₪.

ב. דמי חופשה שנתית לחודש ינואר 2009 בסך 6,731 ₪.

ג. דמי חופשה שנתית לחודש פברואר 2009 בסך 6,731 ₪.

במסגרת התביעה בתיק ס"ע 35627-05-10 עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הרכיבים הבאים:

א. שכר חודש מרץ 2009 בסך 6,731 ₪.

ב. שכר חודש אפריל 2009 בסך 6,731 ₪.

ג. שכר חודש מאי 2009 (עד ליום 24/5/09) בסך 5,182 ₪.

ד. פיצויי פיטורים בסך כולל של 184,429 ₪.

ה. יתרת דמי הבראה לשנת 2009 (עד ליום 24/5/09) בסך 1,324 ₪.

ו. פדיון חופשה בסך 26,924 ₪.

ז. פיצויי בשל עוגמת נפש וחוסר תום לב בסכום כולל של 50,000 ₪.

הנתבעת, מצידה העלתה טענות קיזוז בשתי התובענות כאמור, במסגרתן עתרה לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לתובעת, סכומים שלטענתה, חבה התובעת לנתבעת.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא התביעות שבכותרת:

1. הנתבעת היא חברה פרטית שהתאגדה בשנת 1982 ועוסקת בייצור, עיצוב ושיווק מוצרי עור.

2. המדובר בחברה משפחתית, בבעלות התובעת ובעלה לשעבר, מר יעקב ברקר, שבה מחזיקה התובעת ב-20% ממניות החברה, ואילו מר ברקר מחזיק ב-80% ממניות החברה.

3. מפעלה של הנתבעת ממוקם בחצר ביתם של בני הזוג בגבעת עדה, ובנוסף מפעילה הנתבעת עוד שתי חנויות; האחת - בתל אביב (דיזנגוף סנטר), והשניה - בחיפה (מרכז קסטרא).

4. עד ליום 18/1/08 שימשו התובעת ומר ברקר כדירקטורים ומנהלים בנתבעת ובנוסף מילאו תפקידים שונים בנתבעת וקיבלו משכורות מהנתבעת כעובדים.

לציין, כי הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת, אך במסגרת סיכומיה, אישרה הנתבעת כי אכן התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת במשך התקופה נשוא המחלוקת, כך שהתייתר הצורך לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

5. במהלך שנת 2006 עלו חיי הנישואים של בני הזוג על שרטון ומאז נוהלו על ידם הליכים בערכאות אחרות בכל הנוגע לפירוק נישואיהם. בחודש מרץ 2009 התגרשו בני הזוג סופית.

6. מטבע הדברים שהסכסוך בין בני הזוג במישור האישי, הקרין גם על יחסי העבודה שבין התובעת לנתבעת, ובאסיפה הכללית מיום 18/1/08 במעמד מר ברקר ובהעדר התובעת, הוחלט לבטל את מינויה של התובעת כדירקטורית בנתבעת, כך שהחל מיום 18/1/08 מר ברקר היה לדירקטור יחיד בנתבעת. כמו כן באותה אסיפה, בוטלו זכויות החתימה של התובעת בחשבון הבנק של הנתבעת.

7. מכל מקום, אין חולק בין הצדדים כי המשכורת האחרונה ששולמה לתובעת מאת הנתבעת היתה משכורת חודש דצמבר 2008 שבה שולם לתובעת שכר יסוד בסך של 6,731 ₪.

8. כך גם בסופו של יום, לא היה בין הצדדים, כי בחודש פברואר 2008 החלה התובעת לעבוד במשרה חלקית כמזכירה במרפאת מומחים בזכרון יעקב, וכי בחודשים מרץ 2008 עד יוני 2008 עבדה התובעת, בנוסף, גם במשרה חלקית בקופת חולים מכבי כמתאמת שירות לקוחות במרפאת "מכבי טבעי" בנתניה.

9. בקצירת האומר יאמר כי גדר המחלוקת בין הצדדים בשני התיקים נסוב למעשה על שאלה אחת, והיא: האם כטענת התובעת היא התפטרה מעבודתה בנתבעת בחודש מאי 2009 עקב עקב נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה בנתבעת ו/או עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, או שמא כטענת הנתבעת, התובעת עזבה את העבודה כבר בחודש ינואר 2009, כאשר מאז הגיעה פעמים ספורות בלבד לעבודה, וזאת במטרה אחת ויחידה לייצר פרובוקציות ולהקליט את מר ברקר, כדי להקים לעצמה זכות כביכול לפיצויי פיטורים וזכויות נוספות.

10. מכל מקום, על יסוד טענתה כי נכון לחודש מרץ 2009 טרם נותקו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הגישה התובעת במהלך חודש מרץ 2009 את תביעתה בתיק ס"ע 3903-03-09, לתשלום דמי הבראה בגין 7 השנים שקדמו לחודש מרץ 2009, היינו לשנים 2002 עד 2008 ועד בכלל, ולתשלום דמי חופשה לחודשים ינואר ופברואר 2009

מאוחר יותר, ולאחר המועד שבו אף לטענת התובעת הסתיימו יחסי העבודה שבינה לבין הנתבעת, הגישה התובעת את תביעתה בתיק ס"ע 35627-05-10, לתשלום זכויות הנובעות לטענתה מסיום יחסי העבודה ומן התקופה שהחל מחודש מרץ 2009 ועד לחודש מאי 2009, ובכלל זה שכר עבודה לחודשים מרץ עד מאי 2009 ועד בכלל, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית ויתרת דמי הבראה.

המחלוקות

כפועל יוצא מן המחלוקת שבין הצדדים באשר לנסיבות סיום עבודתה של התובעת ועיתוי סיום יחסי העבודה כאמור, חלוקים הצדדים ביניהם באשר לזכויות המגיעות לתובעת מהנתבעת, כפי שיפורט להלן:

11. הגם שלא היה חולק בין הצדדים, כי מעולם לא שולמו לתובעת או למר ברקר דמי הבראה מהנתבעת, הרי שלנוכח המחלוקת האם נכון לחודש מרץ 2009 התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת, אם לאו - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 3903-03-09, בשאלה האם התובעת זכאית לדמי הבראה בגין 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה (השנים 2002 עד 2008 ועד בכלל) כטענתה, או שמא בגין שתי שנות העבודה האחרונות בלבד, כטענת הנתבעת.

12. כך גם לנוכח המחלוקת האם נכון לחודש מרץ 2009 התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת, אם לאו - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 3903-03-09, בשאלה האם בחודשים ינואר ופברואר 2009 שהתה התובעת בחופשה שנתית כדין, וכפועל יוצא מכך, האם היא זכאית לדמי חופשה לחודשים אלו, אם לאו.

13. נוכח המחלוקת בשאלה באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 35627-05-10, בשאלה האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים עקב התפטרותה, אם לאו, ובגין איזו תקופה.

14. בהמשך למחלוקת בשאלה מתי הסתיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 35627-05-10, בשאלה האם התובעת עבדה בנתבעת בחודשים מרץ עד מאי 2009 ועד בכלל, וכפועל יוצא מכך, האם היא זכאית לשכר עבודה בגין חודשים אלו, אם לאו, והאם היא זכאית ליתרת דמי הבראה בגין חודשים אלו, אם לאו.

15. זאת ועוד, בנוסף למחלוקת בשאלה מתי בדיוק הסתיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לנתבעת ובאלו נסיבות - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 35627-05-10, בשאלה האם במשך תקופת עבודתה ניצלה התובעת את מלוא מכסת ימי החופשה שצברה, אם לאו, וכפועל יוצא מכך, האם היא זכאית לפדיון חופשה מהנתבעת, ואם כן באלו סכומים, ובגין איזו תקופה בדיוק.

16. נוכח המחלוקת בשאלה באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים - חלוקים הצדדים ביניהם במסגרת תיק ס"ע 35627-05-10, אף בשאלה האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש מהנתבעת כטענתה, אם לאו.

17. בנוסף כאמור, ולנוכח טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת בשתי התובענות, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם הוכיחה הנתבעת את חובה של התובעת כלפיה ואת זכאותה להשבת כספים מהתובעת, אם לאו.

דיון והכרעה

18. מטעם התובעת הוגש תצהיר של התובעת וכן של הגב' אורית גייסט עובדת לשעבר של הנתבעת בחנות שבמרכז קסטרא.

בהמשך הגישה התובעת, ברשות בית הדין, תצהיר עדות ראשית משלים מטעמה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ברקר.

התובעת, הגב' גייסט ומר ברקר נחקרו בפנינו בחקירה נגדית על תצהיריהם.

19. לאור המבואר לעיל, נפנה להלן לדון תחילה במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, היינו בשאלה באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ומתי.

בכפוף לקביעותינו בסוגיה זו, נפנה לדון במחלוקות שבין הצדדים בקשר לזכאותה של התובעת לסעדים כנתבע על ידיה בשתי התביעות, ולאחר מכן, נפנה לדון בטענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ומתי

20. לטענת התובעת בתצהירה, היא ובעלה ניהלו את הנתבעת ומעבר לכך היא היתה עסקה במספר תחומים נוספים בנתבעת: בייצור, בשיווק, בהנהלת חשבונות, בהתנהלות מול ספקים, כמו גם עבודה בחנויות החברה, ועוד. בהקשר לכך טענה התובעת כי היתה זו היא שביצעה את כל התשלומים לספקים בארץ ובחו"ל; דאגה לאספקת המוצרים ללקוחות ולגביית החובות מהלקוחות ורשמה את ההזמנות בספרי החשבונות, הן בחנויות והן במפעל; היא זו שנסעה מידי חודש להנהלת החשבונות החיצונית של החברה והעבירה את החומר שקשור לשכר העובדים; דאגה שעד ה-9 לכל חודש יועברו המשכורות לעובדים, וכן דאגה לשלם בשם החברה את כל התשלומים החודשיים למס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי ולמבטחים.

כך גם לטענת התובעת היא עבדה במפעל עצמו, בעיקר בביקורת איכות המוצרים, בפיניש ובעמדת הטבעת הלוגו של החברה על גבי המוצר, ואף עזרה בארגון תהליכיי הייצור, ביחד עם מר ברקר, בתם גלי וחתנם עמרי כאשר אלו עבדו במפעל, כאשר בתקופות לחץ עבדה גם בעמדות הייצור לפי הצורך. בנוסף, לדבריה, היא היתה נוסעת מידי שנה, בדרך כלל עם מר ברקר לתערוכות מקצועיות בינלאומיות בחו"ל, וכן עסקה לאורך השנים גם בשיווק של המוצרים של החברה ללקוחות שונים, במסגרת זו נפגשה עם הקניינים של הרשתות השונות או עם האנשים האמונים על הנושא במקומות השונים והביאה הזמנות לחברה.

כמו כן, עם פתיחת חנויות המפעל, טוענת התובעת כי היא היתה זו שעבדה בחנויות ומאוחר יותר עם קליטת עובדות קבועות בחנויות, היא היתה זו שנסעה מדי שבוע לחנויות להביא סחורה ולהחזיר את הכספים והנהלת החשבונות של החנויות, ולעיתים כשהיו תקלות אף החליפה את מי מהעובדות הקבועות בחנויות.

21. לטענת התובעת, בחודש דצמבר 2007, קיבל מר ברקר החלטה להוציא אותה מניהול החברה ונשאר מנהלה היחיד, אך לדבריה למרות זאת היא המשיכה לעבוד בנתבעת ונאלצה להתמודד עם התעללות ואלימות מילולית קשה ביותר מצד מר ברקר שניהל את החברה, אשר לדבריה הלכה וגברה, כאשר היא נאלצת לספוג השפלות חוזרות ונשנות מול יתר העובדים במפעל, להם הורה מר ברקר שלא להתייחס אליה מכיוון שהיא איננה מנהלת יותר. כמו כן לדבריה, פתחה הנתבעת תיבת דואר אחרת על שמה וכל הדואר של החברה היה מועבר לתיבה החדשה, שאליה היא לא קיבלה מפתח, וכך גם בוטלה זכות החתימה שלה בחשבון החברה.

לטענת התובעת מאז תחילת התנכלותו והתעללותו של מר ברקר, היא עבדה יותר בחנויות המפעל, בעיקר בדיזינגוף סנטר, שם היתה תחלופה של עובדות, אך בנוסף היא המשיכה לעבוד, ככל שיכלה, גם בתחומים האחרים. לדבריה, התנהגותו של מר ברקר, כלפיה הביאה אותה למצוקה בריאותית ונפשית קשה והיא נאלצה גם לפנות לטיפול פסיכולוגי.

22. לטענת התובעת, במהלך החודשים ינואר ופברואר 2009, היא שהתה בחופשה שנתית, ועם שובה מהחופשה, פנתה בעל פה ובכתב להנהלת החשבונות של החברה וביקשה לשלם לה את שכרה, אך נענתה שהם ינהגו בהתאם להוראות שיתן להם מר ברקר ובפועל לא קיבלה כל תשלום בגין ימי החופשה והמחלה בהם שהתה בחודשים אלו. התובעת מציינת כי כמו עובדים נוספים של החברה, היא בוטחה במבטחים בביטוח דמי מחלה, אך כאשר פנתה לקבל דמי מחלה בגין 3 ימי מחלה בהם שהתה בחודש פברואר 2009, פנייתה נדחתה.

מכל מקום, לטענת התובעת, בתחילת חודש מרץ 09' היא שבה לעבודה לאחר ששהתה כאמור בחופשה שנתית (למעט 3 ימי מחלה), ולדבריה, מר ברקר אמר לה מספר פעמים כי הוא רוצה לפטר אותה ושתפסיק לעבוד ואולם היא השיבה לו שעד שלא תקבל מכתב פיטורים, היא ממשיכה לעבוד. לדבריה, מר ברקר דחה את מתן מכתב הפיטורים מספר פעמים ואמר לה בכל פעם שיתן את המכתב מאוחר יותר ואולם בסופו של דבר, לא נתן לה מכתב פיטורים. כך גם טוענת התובעת כי בהתאם להוראתו של מר ברקר בתוקף תפקידו כמנהל החברה, היא יצאה ביום 13/3/09 לחופשה שנתית בה שהתה שבוע וחזרה לעבוד ביום ראשון שלאחר מכן, כאשר גם ב- 22/3/09 וב-23/3/09 שהתה בחופשה. לדבריה, בחודש מרץ 09' היא עבדה בפועל 16 ימים וניצלה 7 ימי חופשה, אולם הנתבעת לא שילמה לה את שכרה. בחודש אפריל 09' טוענת התובעת כי היתה חולה מיום 7/4/09 ועד ליום 13/4/09 וכן ניצלה 8 ימי חופשה, אך עבדה בשאר ימי החודש והנתבעת לא שילמה לה את שכרה. בחודש מאי 09' עבדה לדבריה עד ה-24/5/09 למעט 5 ימים, בהם היתה בחופשה שנתית.

23. לטענת התובעת, במשך תקופת עבודתה מחודש מרץ 09' היחס אליה מצד מר ברקר היה מחפיר. לדבריה, היא ניסתה לעבוד ככל יכולתה למרות היחס המשפיל וההתעללות מצד מר ברקר כלפיה, אך עשתה זאת פחות במשרד ויותר בעמדות העבודה במפעל, בעיקר בעמדת הפיניש - בבקרת איכות של המוצרים במפעל והן באריזת המוצרים והכנתם למשלוח ללקוחות ולחנויות המפעל, כמו כן, הביאה סחורה וציוד נדרש לחנויות ועבדה בחנויות, בעיקר בחנות בדיזינגוף סנטר - הכל במטרה להמשיך ולעבוד במרוחק, עד כמה שניתן, ממר ברקר.

לדברי התובעת, ב-7/5/09 היא הגיעה לעבודה ואולם מר ברקר לא אפשר לה לעבוד, חטף ממנה באלימות את החומר של הנהלת החשבונות עמו עבדה ונהג עימה באלימות מילולית קשה.

לדברי התובעת, בעקבות כך ולאחר שהרגישה שאינה יכולה לעמוד יותר ב"כל המצב", היא שלחה לנתבעת מכתב ביום 11/5/09 בו כתבה, כי היא עומדת על כך שהחברה תאפשר לה לעבוד ותשלם לה שכר עבור החודשים ינואר עד אפריל 09', שאם לא כן תאלץ להודיע על התפטרותה בשל נסיבות שבשלן אין לחייב אותה להמשיך ולעבוד בנתבעת ו/או בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה אשר מצדיקות את התפטרותה תוך זכאות לפיצויי פיטורים.

לטענת התובעת עד ליום 24/5/09 היא לא קיבלה כל תשובה למכתבה מיום 11/5/09, לא שולמו לה משכורות החודשים ינואר עד אפריל 09', וכך גם, מר ברקר לא אפשר לה לבצע את עבודתה והתנהגותו כלפיה הלכה והתעצמה בחריפותה עד כדי כך שחששה לחייה.

אי לכך לדבריה, ביום 16/5/09 היא הגישה תלונה למשטרת ישראל כנגד מר ברקר וכן הודיעה על התפטרותה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים כאמור במכתבה מיום 24/5/09.

לדבריה, מאוחר יותר הגישה תלונה נוספת במשטרה כנגד מר ברקר בשל אלימות כלפיה, אך התלונות נסגרו על ידי המשטרה. לדבריה רק לאחר שנאלצה להתפטר, קיבלה ביום 19/6/09 את מכתב החברה, אשר תוכנו מוכחש מכל וכל.

לטענת התובעת בתצהירה היא נאלצה להודיע על התפטרותה בשל הנסיבות כאמור שבשלן אין לחייבה להמשיך ולעבוד בחברה ו/או בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבעת.

24. התובעת צירפה לתצהירה, את תמלילי השיחות בינה לבין מר ברקר, את הדיסקים שעליהם מוקלטות השיחות וחוות דעת מומחה שצרב את הקלטות על גבי דיסקים שצורפו. לדבריה, בשל המצב שנוצר היא החליטה להקליט את השיחות עם מר ברקר, והקליטה שלוש שיחות במהלך חודש מרץ 09', שיחה אחת במהלך חודש אפריל 09', ביום 5/5/09 התחילה להקליט אך הואיל ומר ברקר לא היה במפעל הפסיקה את ההחלטה וביום 7/5/09 הקליטה שיחה נוספת עם מר ברקר.

25. עד כאן גרסת התובעת.

מנגד, לטענת מר ברקר לא מדובר בענייננו בסכסוך רגיל בין עובד למעביד, אלא בסכסוך ארוך ימים בין בעל ואשה. לדבריו, משפעל להגשת תובענה לבית הדין הרבני כנגד התובעת, גמרה התובעת בדעתה להשיב לו "טובה תחת טובה", ותוך כדי תכנון מדויק ומוקפד, היא מנסה להוציא מהנתבעת כספים שלא מגיעים לה ולא הגיעו לה מעולם.

לטענת מר ברקר, בפועל כמנהלי החברה, הוא והתובעת היו מעלים או מפחיתים את הכספים שמשכו מהנתבעת כשכר על דעת עצמם, מבלי להדרש לרשותו של איש, וכך גם עשו כשביקשו לצאת לחופשות או להגיע באיחור למפעל. בהתחשב בכך שמפעל הנתבעת נמצא בחצר ביתם המשותף שבו המשיכה התובעת להתגורר לאחר הגירושין, הרי שהתובעת היתה חופשיה לצאת מהמפעל לביתה מתי שרצתה מבלי ליתן דין וחשבון לאיש, וכך גם משכה התובעת כספים מהחברה, מתי שביקשה ועל דעת עצמה, ללא ידיעתו.

לדברי מר ברקר בתצהירו, התובעת גמלה בליבה להקדיש את מירב מאמציה להביא לסגירת המפעל, תוך שהיא מקדשת את כל האמצעים העומדים לרשותה להפלתו בידיעה כי המפעל מבחינתו הוא "מפעל חיים". כך למשל לטענתו, התובעת פנתה לרשויות ולמשרד לאיכות הסביבה על מנת שיוציאו למפעל צו סגירה בטענה כי המפעל מנוהל ללא רישיון עסק והכל במטרה לפגוע בו באופן אישי; כך גם הגישה התובעת כנגדו שתי תלונות שקריות למשטרת ישראל בגין איומים שלא היו ולא נבראו; וכך גם בדתה התובעת מסכת עובדות שיקריות שלא הייתה ולא נבראה, במטרה להקנות לעצמה מעמד משפטי של מי שזכאית להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים, שעה שהתפטרה מרצונה ללא זכאות לפיצויי פיטורים.

26. לטענת מר ברקר בתחילת חודש ינואר 09' הודיעה לו התובעת כי אין בכוונתה להוסיף ולהגיע למפעל, ו"פשוט נעלמה כלא היתה" מעסקי הנתבעת, זאת עד לחודש אפריל/מאי 09' לערך, שאז הגיעה מצוידת במכשיר הקלטה, לשם יצירת פרובוקציות מכוונת תוך שהיא מודיעה לו, לאחר ששאל אותה היכן היתה במשך 5 חודשים, כי לקחה חופש ועכשיו החליטה שהחופש הסתיים.

לדבריו, לימים נודע לו, שכבר במהלך שנת 2008 או בסמוך לכך החלה התובעת לעבוד במקום אחר, הגם שבחרה להסתיר עובדה זו ממנו ומבית הדין בתצהירה, דבר המלמד על כך שהתובעת עזבה את עבודתה מיוזמתה ולבטח שלא נאלצה להתפטר בשל אלימות ו/או הרעת תנאים כטענתה. כך גם אין יסוד לטענות התובעת כאילו עבדה "מספר ימים" בחודשים מרץ או אפריל 2009, ואין לקבל את טענתה כאילו נטלה חופש בחודשים ינואר-פברואר 09', על דעת עצמה. לטענתו, כשהבינה התובעת שלא תקבל מכתב פיטורים, החלה לעורר פרובוקציות והגישה תלונות שקריות למשטרה.

לטענתו, כשכל ניסיונותיה של התובעת לעשות פרובוקציות, לא צלחו היא שלחה את מכתבה מיום 11/5/09, מכתב המוכנה על ידו "הזוי", ואשר כל כולו נועד להקים לה זכות לפיצויי פיטורים שלא היתה לה, עקב העובדה כי היתה זו היא שהתפטרה מעבודתה מיוזמתה.

27. בתצהיר המשלים שהותר לתובעת להגיש, לאחר שהוברר כי התובעת עבדה בעוד שני מקומות במהלך שנת 2008, טענה התובעת כי בחודש פברואר 08' היא החלה לעבוד באופן חלקי בלבד, בנוסף לעבודתה בנתבעת, וזאת גם כמזכירה במרפאת מומחים בזיכרון יעקב, לאחר שחברתה שעבדה באותה מרפאה יצאה לחופשת מחלה וביקשה ממנה למלא את מקומה למספר שעות בודדות בשבוע, והיא הסכימה, הואיל והיתה זקוקה לכסף. מאוחר יותר כאשר חברתה שבה לעבודה, היא נשארה לעבוד במרפאה כמזכירה בשעות העומס, בדרך כלל בימים ראשון וחמישי כשעתיים בבוקר (בדרך כלל בין השעות 7:45-10:00) וכשעתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות והערב (בדרך כלל בין השעות 17:00-19:00). כמו כן, אישרה התובעת בתצהירה זה, כי במהלך החודשים מרץ עד יוני 2008 היא עבדה בנוסף גם כמתאמת שירות לקוחות במרפאת "מכבי טבעי" בנתניה, במשרה חלקית לפי שעות שתואמו איתה, אך סיימה את עבודתה בחודש יוני 2008 שכן היה לה קשה לעבוד גם בנתבעת וגם ב"מכבי טבעי".

לטענת התובעת בחודש אפריל 08' היא חזרה לעבוד במרפאה בזכרון יעקב באותה מתכונת שפורטה לעיל. לתצהירה צירפה התובעת תלושי שכר לחודשים פברואר-אפריל 08', ולחודשים יולי-ספטמבר 09' מהמרפאה בזכרון יעקב, וכן תלושי שכר לחודשים אפריל-יוני 08' ממרפאת "מכבי טבעי".

28. עד כאן גרסאות הצדדים, זה בכה וזה בכה.

נקדים ונאמר כי לאחר ששמענו את חקירותיהם הנגדיות של שני הצדדים ואת השיחות המוקלטות שצירפה התובעת, ולאחר שעיינו בתמלילי אותן שיחות, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת התפטרה בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה, אך זאת עוד בתחילת חודש ינואר 2009, ונבאר טעמינו להלן.

29. כאמור, לא היה חולק בין הצדדים שכבר במהלך שנת 2006 עלו יחסיהם האישיים של בני הזוג על שרטון. חרף נסיבה זו לא נטען על ידי מי מהם כי במהלך השנים 2006 ו-2007 לא עלה בידם להמשיך לעבוד ולנהל את הנתבעת, בשיתוף פעולה.

הצדדים לא דקו פורתא באשר לתהליך התדרדרות היחסים האישיים בין בני הזוג ומקורו (ואמנם אין זה מענייננו בהליך זה), אך ברי כי, ככל שהדברים נוגעים למקום העבודה, הרי שבחודש ינואר 2008 נפל דבר, עת מר ברקר החליט על ביטול מינויה של התובעת כמנהלת בחברה ועל ביטול זכויות החתימה שלה בחשבון הנתבעת, ונותר מנהל יחיד בחברה.

הגם שהדבר לא נאמר במפורש על ידי מי מהצדדים (כל אחד מטעמיו הוא), ברי לנו כי משלב זה (חודש ינואר 08') ואילך, חל שינוי מהותי בתנאי עבודתה של התובעת, עת ממנהלת בנתבעת, היא הפכה לעובדת בחברה ואילו מר ברקר (בן זוגה עמו היתה נתונה בהליכי גירושין) נותר מנהל יחיד בחברה וגם בעל המניות העיקרי בחברה (בעל 80% ממניות החברה).

זאת ועוד, אמנם בחירתה של התובעת להעלים מעינינו במסגרת תצהיר עדותה הראשית את העובדה שבחודש פברואר 2008 היא החלה לעבוד במקום עבודה נוסף, אינה מעוררת אמון רב בגרסתה, אך מנגד, עצם העובדה שהתובעת החלה לעבוד במקום עבודה נוסף בשלב זה, תומכת במסקנה שהחל מחודש ינואר 2008, חל שינוי מהותי בדפוס העבודה של התובעת בנתבעת, עת יכלה התובעת לקחת על עצמה התחייבות להתייצב למקום עבודה נוסף בשעות מסוימות ובימים מסוימים.

עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהיר המשלים מטעמה בהתייחס לעבודתה במרפאת המומחים בזכרון יעקב, מעלה כי אכן דובר בעבודה חלקית בלבד, בהיקף שנע בין 22 שעות לחודש ל-57 שעות בחודש, אך עצם העובדה שהתובעת יכלה לעשות כן ואף מבלי שמר ברקר ידע בזמן אמת על עבודתה הנוספת (ועל כך לא היה חולק), היא הנותנת כי בשלב זה כבר לא עבדו השניים בשיתוף פעולה, בנתבעת והיקף עבודתה של התובעת הצטמצם. מסקנה זו מתחזקת לאחר עיון בתלושי השכר של התובעת במסגרת עבודתה ב"מכבי טבעי", שם כבר דובר במשרה חודשית ובעבודת שעות נוספות. אמנם ב"מכבי טבעי" עבדה התובעת רק שלושה חודשים, אך זאת בנוסף לעבודתה במרפאת המומחים בזכרון יעקב במהלך חודש אפריל ובמקביל לעבודתה בנתבעת.

לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, טען מר ברקר לראשונה כי למעשה התובעת כבר לא עבדה בפועל בנתבעת מתחילת שנת 2008 (ראה עדותו: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 19-20), אך כאשר עומת עם כך שלא העלה טענה זו בשום שלב בתצהיר עדותו הראשית, השיב תשובה לא ברורה (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 1-5), אשר ממנה השתמע כי במועד זה לא היה קשר בין השניים, למרות שהתובעת ביצעה אותה עת עבודה בנתבעת וגם מר ברקר עבד באותה עת במפעל.

כך גם בחלק מהמסמכים שצירפה התובעת, ישנן אסמכתאות לפעילות שביצעה התובעת במהלך שנת 2008 (ראה למשל: כרטסת ספק "מירם אל-הבול" - נספח 1(א) לתצהיר התובעת ובו רישום בכתב ידה של התובעת עד לחודש 10/08; צילומים מתוך פנקס קופה של החנויות עד לחודש 11/08 ובהם רישומים בכתב ידה של התובעת - נספחים 4(עט) - 4(פו) לתצהיר התובעת; צילומים מתוך פנקס קופה של המפעל עד לחודש 12/08 ובהם רישומים בכתב ידה של התובעת - נספחים 4(צט) - 4(ש) לתצהיר התובעת). כך גם צורפו לתצהירה של הגב' גייסט חשבוניות עליהן חתומה התובעת מהחודשים 6/08 עד 9/08, כך שלמרות טענת מר ברקר בעדותו בפנינו, ברי כי התובעת ביצעה עבודה בנתבעת במהלך שנת 2008.

עם זאת, מהשוואת האסמכתאות הללו המתייחסות לשנת 2008 לאסמכתאות שצירפה התובעת לשנים שקדמו לכך, ניתן להיווכח כי היקף פעילותה של התובעת בחברה הצטמצם בצורה ניכרת.

משכך, שוכנענו כי בניגוד לטענתו המאוחרת של מר ברקר בפנינו לפיה כביכול התובעת הפסיקה לעבוד לגמרי בנתבעת כבר בתחילת שנת 2008, התובעת המשיכה לעבוד במהלך כל שנת 2008, אך זאת בהיקף מצומצם מההיקף שהיתה רגילה לו בהיותה מנהלת בנתבעת.

כך גם שוכנענו כי במהלך שנה זו חל נתק בין התובעת למר ברקר, והאחד לא ידע ממעשי משנהו, הגם ששניהם המשיכו לעבוד בנתבעת.

30. הנה כי כן, הגם שיחסיהם האישיים של בני הזוג עלו על שרטון כבר בשנת 2006, הרי שהשינוי המהותי בתנאי עבודתה של התובעת חל במהלך שנת 2008, עת תחילה הורחקה התובעת מניהול החברה וזכויות החתימה שלה בוטלו, ובהמשך השנה, היקף עבודתה בנתבעת הצטמצם בצורה ניכרת, וחל נתק בינה לבין מר ברקר למרות עבודת שניהם בנתבעת.

מכל מקום, די לעיין בטענותיהם ההדדיות של התובעת ומר ברקר, האחד כלפי משנהו, כדי ללמוד שבשלב זה, יחסיהם האישיים של בני הזוג התדרדרו לשפל המדרגה, כך שאין תמה על כך שבאותו שלב חל ביניהם ניתוק מוחלט.

בנסיבות אלו, ברי לנו כי גם אם מקור הסכסוך בין בני הזוג היה יחסיהם האישיים והתפרקות נישואיהם, הרי שבכל הנוגע לעבודתה של התובעת בנתבעת נכון לסוף שנת 2008, המשך עבודתה של התובעת בנתבעת, לא כל שכן לאחר שקוצצו סמכויותיה ולנוכח הנתק בינה לבין מר ברקר - הפך לבלתי אפשרי, ולא ניתן היה לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה.

עד כמה היה זה בלתי מעשי לצפות מהתובעת להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה בשלב זה, ניתן היה ללמוד מתוך השיחות המוקלטות שצירפה התובעת, אשר נערכו בסמוך לאחר מועד זה, ומהן עולה תמונה מצערת של חוסר אמון, איבה קשה, טינה ומרירות הדדית בין הזוג.

ודוק, לא רק שבשלב זה לא ניתן היה לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה, אלא שנראה כי בשלב זה, המשך עבודתה של התובעת בנתבעת, אף הפך לבלתי אפשרי מבחינת מר ברקר, וחיזוק לכך ניתן למצוא בשיחות המוקלטות, שלית מאן דפליג שהתקיימו לאחר ה-12/08, ומהן ניתן להיווכח כי מר ברקר חוזר ואומר לתובעת כי אין בה עוד צורך, מבקש ממנה לעזוב את מקום העבודה ואף אומר לה מספר פעמים כי הוא מפטר אותה.

31. אשר על כן ולאור המבואר לעיל, אנו קובעים כי נכון לסוף שנת 2008, המשך עבודתה של התובעת בנתבעת, הפך לבלתי אפשרי ולא ניתן היה לדרוש ממנה בשלב זה כי תמשיך בעבודתה בנתבעת. כך גם ברי לנו, כי בשלב זה ונוכח הנסיבות שנוצרו, אף הנתבעת היתה מעוניינת בסיום עבודתה של התובעת.

32. ואשר לשאלה מה התרחש בפועל בסוף חודש דצמבר 2008 - תחילת חודש ינואר 2009, הרי שלא היה חולק בין הצדדים כי בחודשים ינואר ופברואר 2009 לא עבדה התובעת בפועל בנתבעת, כפוף לטענת התובעת כי שהתה בחופשה שנתית במועדים אלו.

וכך, במסגרת תצהיר עדותה הראשית טענה התובעת בצורה לקונית כי בחודשים ינואר-פברואר 2009, היא שהתה בחופשה שנתית, מבלי שמסרה פרטים לגבי נסיבות יציאתה ל"חופשה". רק בחקירתה הנגדית בפנינו טענה לראשונה כי בחודשים ינואר ופברואר 2009 היא לקחה חופשה בהסכמת מר ברקר (ראה עדותה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 22-23).

אין בידינו לקבל את טענתה זו של התובעת, שלא רק שלא נזכרה בתצהיר עדותה הראשית, אלא היא אף עומדת בסתירה לדבריה של התובעת בזמן אמת, כעולה מהשיחות שהיא עצמה הקליטה וצירפה לתיק בית הדין. כך, בשיחה הראשונה שהתקיימה בין השניים (לטענת התובעת בחודש מרץ 09'), אומרת התובעת למר ברקר:

".... אני בכלל לא מתכוונת לשיחות, אני רק מודיעה לך שאני הייתי בחופש, הייתי בחופשת מחלה ועכשיו אני חוזרת לעבוד" (ראה: בעמ' 2 לתמלילי השיחות, ש': 16-17) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.), ובהמשך לכך מתנהלים ביו השניים חילופי הדברים הבאים:

"י: היית בחופשת מחלה?

ז: יש לי אישור מחלה, כן. אני עכשיו הולכת להוציא למבטחים שישלמו לי דמי מחלה.

י: על מה?

ז: אני הייתי חולה כמה ימים, יש לי אישור מחלה.

י: כמה ימים?

ז: כן, ואח"כ לקחתי חופש מגיע לי חופש, חופשה שנתית, להירגע ממך. הבנת? אז עכשיו אני באה לעבוד." (ראה: בעמ' 2 לתמלילי השיחות, ש': 18-24) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).

הנה כי כן, לשיטת התובעת בזמן אמת, היא לקחה חופשה והיא החליטה מתי היא חוזרת לעבודה. אילו אמנם דובר בחופשה שניטלה בהסכמת מר ברקר, היתה התובעת עונה למר ברקר כי הוא אישר לה לצאת לחופשה. לא זו אף זו, גם במכתבה של התובעת למשרד הנהלת החשבונות מיום 1/3/09 (נספח 15 לתצהיר התובעת) מציינת התובעת: "בחודשים ינואר-פברואר 2009 הייתי בחופשת מחלה וכן לקחתי חופשה מתוך ימי החופשה הרבים שעומדים לזכותי", ללמדך כי לא דובר בחופשה שתואמה עם מאן דהוא.

משכך, אין בידינו לקבל את גרסתה הכבושה של התובעת כאילו יצאה לחופשה בחודשים ינואר פברואר 2009 בהסכמת מר ברקר.

הואיל ועניין לנו ביחסי העבודה שבין התובעת כעובדת לבין הנתבעת כמעסיקתה, מן הראוי להזכיר כי עובד אינו מוציא את עצמו לחופשה שנתית, לא כל שכן לחופשה של חודשיים, ללא תיאום וללא אישור המעסיק. בהינתן כי נכון לאותה עת מר ברקר היה המנהל היחיד בנתבעת, נטילת "חופשה" של חודשיים על ידי התובעת ללא תיאום עם מר ברקר וללא אישורו - איננה מהווה חופשה שנתית כהגדרתה על פי דין, אלא היא עולה כדי עזיבת העבודה והתפטרות.

33. אי לכך אנו קובעים כי התובעת לא שהתה בחופשה שנתית כהגדרתה על פי דין בחודשים ינואר-פברואר 2009, אלא התפטרה מהעבודה כבר בתחילת חודש ינואר 2009.

על כך נוסיף, כי אף לא שוכנענו שבמועד כלשהו שלאחר תום חודש פברואר 2009 חזרה התובעת לעבודה או עבדה בפועל בנתבעת, ונבאר.

ראשית, אף לשיטת התובעת עצמה בתצהירה היא עבדה בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2009 באופן חלקי בלבד, אלא שבכך לא סגי, שכן כעולה מן השיחה שהתקיימה בין התובעת לבין ברקר (לשיטת התובעת בחודש אפריל 2009), התובעת כלל לא נכחה בעבודה עד לאותו מועד. כך, בעמ' 25 לתמליל, מוחלפים בין התובעת לבין מר ברקר הדברים הבאים:

"ז: אני בחופש. כן, בחופש. רגע אין עובדים שיוצאים לחופש ומקבלים תשלום עבור החופש שמגיע להם? אותו דבר אני.

י: 4 חודשים רצוף?

ז: לי מגיע לאורך כל ה-31.... החל משנת 71 מגיע לי חופשות.

י: החופשה נסגרת אחריי שנתיים.

ז: אחרי שנתיים? תבדוק תבדוק

י: מקסימום 4. נגיד. הכי הרבה.

ז: אוקיי. אז אני עכשיו חוזרת לעבודה. אני עכשיו באה לעבוד.

י: אבל גם את זה צריך לבדוק. משום שאת הולכת על דעת עצמך.

ז: אני הלכתי על דעת עצמי? אתה אמרת לי תעופי מפה, לא צריך אותך פה, אני הלכתי על דעת עצמי?

אני באתי לעבוד!

י: תקשיבי טוב.

ז: אתה מתחיל? אל תגיד תקשיבי טוב. אני באתי לעבוד! עכשיו תקשיב. באתי לעבוד וזה לא יעזור" (ראה: בעמ' 25 לתמלילי השיחות, ש': 6-18) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).

יתרה מכך, עוד קודם לכן בעמ' 24 לתמליל אותה שיחה מחודש אפריל, מוחלפים בין התובעת לבין מר ברקר הדברים הבאים:

"ז: אני צריכה להבין. אבל מה שאני מבינה זה שמגיעות לי משכורות כעובדת של החברה.

י: כשאת עובדת. כשעבדת.

ז: מה זה כשעבדתי? אני עכשיו בתקופה האחרונה הייתי בחופש וזה חופש בתשלום שמגיע לי.

י: חופש בתשלום?

ז: כן, כן. אל תעשה את עצמך. אל תעשה את עצמך.

י: את חושבת שתשבי בבית ותקבלי משכורת מהעץ?

ז: אני .... מגיע לי הרבה ימי חופש ואתה פשוט לא מבין. אז לקחתי חופש. עכשיו החלטתי שהחופש שלי הסתיים" (ראה: בעמ' 24 לתמלילי השיחות, ש': 10-17) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).

ועוד קודם לכן בעמ' 19 לתמליל אותה שיחה מחודש אפריל, מוחלפים בין התובעת לבין מר ברקר הדברים הבאים:

"ז: אני עכשיו באתי לעבוד.

י: לא הבנתי. מה פתאום?

ז: כי אני סיימתי את החופשה שלקחתי.

י: שלושה ימים?

ז: סליחה, מה שלושה ימים?

י: את 4 חודשים כבר לא עובדת. אז מה הקטע? לא הבנתי.

ז: אני, מגיע לי הרבה חופש, שתדע לך.

י: מגיע לך הרבה חופש?

ז: כן, מגיע לי הרבה חופש.

י: נראה בבית דין לעבודה מה מגיע לך

ז: מגיע לי הרבה חופש ועכשיו הייתי שבוע ימים חולה מתוך החופשה, אני עכשיו באתי לעבוד!

י: אז כרגע אין לך מה לעבוד כי אין מה לעשות ופשוט אל תפריעי." (ראה: בעמ' 19 לתמלילי השיחות, ש': 5-16) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.),

מכל מקום, בעמ' 22 לתמלילי השיחות, ש': 30-31, נשמעת התובעת אומרת למר ברקר:

"מה זה לא ברור? למה לא ברור לך? אני הייתי בחופשה. חלק מן החופשה הייתי חולה."

34. הנה כי כן מתוך תמלילי השיחות, המשקפים דברים שאמרה התובעת עצמה בזמן אמת, עולה כי התובעת נעדרה מן העבודה גם בחודשים מרץ ואפריל, ואף עולה מהם כי לא היה בשום שלב אקט של קבלתה בחזרה לעבודה לאחר שעזבה את העבודה בתחילת חודש ינואר 2009.

על האמור לעיל נוסיף, כי גם עיון בחומר שצירפה התובעת לתצהירה, אינו מגלה פעילות כלשהי שביצעה התובעת בנתבעת בחודשים אלו, או בחודש מאי 2009, וכך גם מתוך עדותה של העדה מטעם התובעת הגב' גייסט, אשר העידה על הקשר בינה לבין התובעת במהלך עבודתה בנתבעת בחודשים אפריל 05 עד אוקטובר 09', לא ניתן היה ללמוד כי במועד כלשהו שלאחר חודש פברואר 09', עבדה התובעת בנתבעת, שכן הגב' גייסט ציינה בתצהירה כי היא אינה זוכרת את המועד שבו חדלה התובעת לעבוד בנתבעת.

35. סיכומם של דברים עד כה.

התובעת שעליה הנטל להוכיח כי עבדה בנתבעת עד ליום 24/5/09, לא הביאה כל ראיה או עדות לביסוס גרסתה זו.

יתרה מכך, מתוך שאר הראיות שהונחו בפנינו, לא שוכנענו כי התובעת עבדה בנתבעת במועד כלשהו שלאחר תחילת ינואר 2009. ההיפך הוא הנכון, לאור כל המבואר לעיל, שוכנענו כי התובעת התפטרה מעבודתה כבר בתחילת ינואר 2009 ולא חזרה עוד לעבודה בנתבעת.

36. אשר לנסיבות התפטרותה של התובעת, לאור המבואר לעיל, נהיר לנו מעבר לכל ספק כי הסיבה היחידה להתפטרותה זו של התובעת היתה נעוצה בנסיבות שנוצרו לקראת סוף שנת 2008 במקום העבודה, עת המשך עבודתה של התובעת בנתבעת הפך לבלתי אפשרי.

כפי שציינו לעיל, בנסיבות שאפפו את התפטרותה זו של התובעת, לא ניתן היה לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה בנתבעת.

סעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963, הוא אחד החריגים לכלל לפיו התפטרות של עובד אינה מזכה בפיצויי פיטורים, והוא קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים. "

בענייננו שוכנענו כי התובעת התפטרה מעבודתה בתחילת חודש ינואר 2009 וזאת "עקב נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כהגדרתן בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

בקביעתנו זו, לא נעלם מעינינו כי כלל נקוט הוא בפסיקה שעל העובד להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר בטרם יעשה כן, זאת על מנת שהמעביד יוכל לתקן את הנסיבות שהובילו להתפטרות. אולם, בצד כלל זה, הכירה הפסיקה גם בחריג לכלל ולפיו כשברור שהמעסיק אינו יכול לשנות את הנסיבות אשר גרמו להחלטת העובד להתפטר, או אם הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, העובדה שהעובד לא התריע קודם להתפטרותו בפני המעביד, לא תעמוד לו לרועץ [ראה: דבע (ארצי) נו/3-288 רשת מעונות מרגלית - כהן עליזה (לא פורסם) (1996); דב"ע (ארצי) נז/3-6 הגביע מוצרי ופלים בע"מ - מאיר גבאי (מיום 27/1/97); ע"ע 1218/02 Xue Bin – חברת א. דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פד"ע לח 650, בעמ' 706; ע"ע 251/09 רו"ח אלון לויטה - לויטה ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון (מיום 15/9/11)].

37. ענייננו הוא מקרה מובהק שמצדיק את החלת החריג האמור לכלל. המדובר בעובדת הנתבעת שלאחר עשרות שנים שבהם השקיעה ממיטב כישוריה בניהול הנתבעת ועבודה בה, היא נקלעה למצב שבו המשך עבודתה בנתבעת הפך לבלתי אפשרי עוד, ואף הנתבעת היתה מעוניינת בהפסקת עבודתה.

כך גם, עם כל הצער שבדבר, ברי כי בשלב זה לנוכח האיבה, חוסר האמון והטינה ההדדיים שבין בני הזוג, לא היה כל סיכוי לשינוי בנסיבות העבודה ותנאיה.

מששוכנענו כאמור מעבר לכל ספק שזו וזו בלבד היתה הסיבה להתפטרותה של התובעת מעבודתה בנתבעת בתחילת חודש ינואר 2009, והואיל וברי לנו כי שום התרעה לא היה בה כדי לשנות מהנסיבות שנוצרו ואשר הובילו להתפטרות התובעת - אין זאת אלא שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבעת, מכח הסיפא לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

38. אי לכך, אנו קובעים כי התובעת התפטרה מעבודתה בתחילת חודש ינואר 2009 עקב נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגביה שבהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה בנתבעת, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים מכח לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

בשולי הדברים נציין, כי מששוכנענו שהתובעת התפטרה כבר בתחילת חודש ינואר 2009 איננו מקבלים את טענותיה של התובעת כאילו התפטרה בחודש מאי 2009, או את העילות ההתפטרות הנטענות על ידיה בקשר למועד זה.

מכל מקום, מששוכנענו כאמור שהתפטרותה זו של התובעת בחודש ינואר 2009, ממילא מזכה אותה בפיצויי פיטורים, איננו נדרשים לדון בעילות ההתפטרות הנטענות לגבי חודש מאי 2009, ורק נקדים ונאמר כי לא שוכנענו שעסקינן בענייננו בנסיבות של התנכלות או התעללות חד צדדית מצד מר ברקר בתובעת כפי שיבואר להלן בהמשך, אלא בנסיבות מצערות של חוסר אמון הדדי, איבה וטינה הדדיות, שכאמור הובילו למצב בו לא ניתן היה לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה בנתבעת.

39. עד כאן קביעותינו בשאלה באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ומתי, ומכאן נפנה לדון במחלוקות שבין הצדדים בקשר לזכאותה של התובעת לסעדים כנתבע על ידיה בשתי התביעות.

התביעה לתשלום דמי הבראה לשנים 2002 עד 2008 ועד בכלל

40. ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד טענתה כי נכון לחודש מרץ התקיימו עדיין יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבעת, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנים 2002 עד 2008 ועד בכלל, בסכום כולל של 21,870 ₪, מחושבים לפי 10 ימי הבראה לכל שנה כאמור, וזאת לפי תעריף של 301 ₪ ליום הבראה לשנת 2002, 306 ₪ ליום הבראה לשנת 2003, 306 ₪ ליום הבראה לשנת 2004, 307 ₪ ליום הבראה לשנת 2005, 318 ₪ ליום הבראה לשנת 2006, 318 ₪ ליום הבראה לשנת 2007, ו- 331 ₪ ליום הבראה לשנת 2008.

41. כאמור לא היה חולק בין הצדדים שמעולם לא שולמו לתובעת דמי הבראה בתקופת עבודתה. משקבענו כאמור כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו כבר בתחילת חודש ינואר 2009, אין זאת אלא שבמועד הגשת התביעה בתיק ס"ע 3903-03-09 (חודש מרץ 2009), כבר הסתיימו יחסי העבודה שבין הצדדים.

בהקשר לכך, יש לזכור כי דמי הבראה, הינם זכות נלווית לשכר, ולעניין זה נקבע שככלל, זכות נלווית אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, אלא אם קיימת הוראה מיוחדת בנדון [ראה: דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז, עמ' 436; ע"ע 300080/98 כהן אברהם – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (79), 22]. בכל הנוגע לדמי הבראה, נקבע במפורש בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לעובדיו (להלן – צו ההרחבה), כי: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו".

42. מכאן שאף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד התובעת זכאית לדמי הבראה שלא שולמו לה, אך זאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתה.

אי לכך התוצאה היא שהתובעת זכאית לדמי הבראה מהנתבעת עבור השנים 2007 ו-2008 בלבד, בסך כולל של 6,940 ₪, על פי הפירוט שלהלן:

לשנת 2007 - 10 ימי הבראה X 318 ₪ (שווי יום הבראה) = 3,180 ₪.

לשנת 2008 - 10 ימי הבראה X 331 ₪ (שווי יום הבראה) = 3,310 ₪.

סה"כ: 6,490 ₪.

משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה עבור השנים 2007 ו-2008, בסך כולל של 6,940 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31/12/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

דמי חופשה שנתית לחודשים ינואר ופברואר 2009

43. ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד טענתה כי נכון לחודש מרץ התקיימו עדיין יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבעת וכי בחודשים ינואר ופברואר 2009 שהתה בחופשה כדין, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום דמי חופשה בסך 6,731 ₪ לכל אחד מהחודשים ינואר ופברואר 2009.

44. משקבענו כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו כבר בתחילת חודש ינואר 2009, אין זאת אלא שהתובעת לא שהתה בחופשה שנתית במהלך החודשים ינואר ופברואר 2009, ועל כן דין תביעתה זו של התובעת להדחות.

משכך, תביעתה של התובעת לתשלום דמי חופשה שנתית בגין החודשים ינואר ופברואר 2009 - נדחית.

התביעה לפיצויי פיטורים

45. ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד טענתה כי התפטרה מעבודתה בנתבעת בחודש מאי 2009 בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים פיטורים בסכום כולל בסך 184,429 ₪, מחושבים לפי משכורת קובעת בסך 6,731 ₪ במכפלת 27.4 שנים (החל מיום 1/1/82 ועד ליום 24/5/09), בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, או לחלופין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

46. כמבואר לעיל קבענו כי התובעת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים, ואולם וכפי שקבענו לעיל, עיתוי ההתפטרות היה בתחילת חודש ינואר 2009, ועל כן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבעת בגין תקופת עבודתה אצלה, בסכום כולל של 181,737 ₪, על פי הפירוט שלהלן:

6,731 ₪ (משכורת קובעת) X 27 שנים (מיום 1/1/82 ועד ליום 31/12/08) = 181,737 ₪.

משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 181,737 ₪.

הואיל וחלפה מעל שנה מן המועד שבו נותקו יחסי עובד ומעביד על פי קביעתנו לעיל ועד למועד הגשת התביעה בתיק ס"ע 35627-05-10, הרי שהזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, התיישנה מבחינה מהותית. ודוק, גם אלמלא האמור, הרי שלנוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לעצם הזכות לפיצויי פיטורים, לא זה המקום לחייב בפיצויי הלנה.

אי לכך, הסכום שפסקנו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31/12/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לשכר עבודה לחודשים מרץ, אפריל ומאי (עד ליום 24/5/09)

47. ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד טענתה כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 24/5/09 וכי עד למועד זה עבדה בנתבעת, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום שכר עבודתה לחודשים מרץ ואפריל 2009 בסך של 6,731 ₪ לכל אחד מהחודשים, וכן בתשלום שכר עבודה לחודש מאי 2009 (עד ליום 24/5/09) בסך 5,182 ₪.

48. משקבענו כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו כבר בתחילת חודש ינואר 2009, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח כי עבדה בפועל בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2009, אין זאת אלא שדין תביעתה זו של התובעת להדחות.

משכך, תביעתה של התובעת לתשלום שכר עבודה לחודשים מרץ, אפריל ומאי 2009 - נדחית.

התביעה ליתרת דמי הבראה לשנת 2009 (עד ליום 24/5/09)

49. ברכיב זה לכתב התביעה ועל יסוד טענתה כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 24/5/09 וכי עד למועד זה עבדה בנתבעת, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין שנת 2009 בסך 1,324 ₪, מחושבים לפי 10 ימי הבראה, לפי תעריף של 331 ₪ ליום הבראה לשנת 2009, במכפלת 4 חודשים ו-24 ימים.

50. משקבענו כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו כבר בתחילת חודש ינואר 2009, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח כי עבדה בפועל בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2009, אין זאת אלא שאף דין תביעתה זו של התובעת להדחות.

משכך, תביעתה של התובעת לתשלום ליתרת דמי הבראה לשנת 2009 (עד ליום 24/5/09)

- נדחית.

התביעה לפדיון חופשה

51. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון חופשה בסך כולל של 26,924 ₪ מחושבים לפי 84 ימי חופשה בפועל (ארבעה חודשי עבודה), לפי שכר חודשי של 6,731 ₪.

52. משהודתה הנתבעת בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובעת, אין זאת אלא שבמשך שנות עבודתה, זכאית היתה התובעת לחופשה שנתית בתשלום מאת הנתבעת, ועל כך לא היה חולק בסופו של יום. כך גם לא היה חולק כי ככל שלא מיצתה התובעת את מלוא זכאותה לחופשה שנתית, היא זכאית לפדיון אותו חלק שלא נוצל על ידיה, במועד סיום עבודתה. גדר המחלוקת בין הצדדים נסב על השאלה האם ניצלה התובעת את זכותה לחופשה שנתית ובאיזה מידה.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, אך תחילה נפנה לקבוע את היקף זכאותה של התובעת לחופשה שנתית ופדיונה.

53. סעיף 3 (א) לחוק חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) קובע כי אורך החופשה השנתית לה זכאי העובד, בעד השנה השמינית לעבודתו ואילך, הוא יום נוסף על 21 ימי החופשה לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום לשנת עבודה.

סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, קובע כי:

"אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".

סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, קובע כי:

"חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון-חופשה בסכום השווה לדמי-החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד".

כמו כן, סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע מגבלה דיונית על תביעה לחופשה שנתית ופדיונה, ולפיה:

"תקופת ההתישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".

לאור מכלול הוראות חוק חופשה שנתית, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי עובד יכול לצבור לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת [ראה: ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (מיום 8/10/07); ע"ע 500/06 תימור גנדלמן - אילת השחר בטחון (1993) בע"מ (מיום 18/3/08).

54. בענייננו, התובעת עבדה 27 שנים בנתבעת, ומכאן שבגין כל שנה משנות עבודתה האחרונות בנתבעת, היא היתה זכאית ל-28 ימי חופשה קלנדאריים.

משקבענו כי יחסי העבודה בין הצדדים התנתקו בתחילת חודש ינואר 2009, אין זאת אלא שהתובעת יכולה לתבוע את פדיונם של ימי החופשה בגין שלוש שנות עבודתה האחרונות המלאות בנתבעת בצירוף הימים שנצברו לזכותה בשנת העבודה השוטפת (2008), דהיינו בסך הכל 112 ימי חופשה קלנדאריים.

55. עד כאן קביעתנו באשר למספר ימי פדיון החופשה המירביים שיכולה התובעת לתבוע עם תום יחסי העבודה בין הצדדים, ומכאן למחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם ניצלה התובעת ימי חופשה שנתית בשלוש שנות עבודתה האחרונות המלאות ובשנת העבודה השוטפת, ובאיזו מידה.

56. על פי הוראות חוק חופשה שנתית, זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

57. בענייננו, לא היה חולק כי לא נוהל פנקס חופשה עבור התובעת ומר ברקר ולא נערך מעקב אחר ניצול ימי חופשה על ידם. עם זאת לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת לפיה היתה זו התובעת שניהלה את רישומי החופשה של העובדים, ועל כך לא היה חולק (ראה עדות התובעת: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 11-13), הגם שבהחלטה משותפת של בני הזוג לא נוהל רישום של ימי החופשה של התובעת ושל מר ברקר (ראה עדות התובעת: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 26-30).

בנסיבות אלו יש קושי להטיל את מלוא נטל הראיה על המעביד, שעה שמי שהיה אחראי למחדל של אי ניהול המעקב אחר ימי החופשה של שני המנהלים, הם התובעת עצמה ומר ברקר, גם יחד.

זאת ועוד, במסגרת חקירתה הנגדית, אישרה התובעת כי הגם שהיה זה לעיתים רחוקות לדבריה, היא אמנם יצאה מדי פעם לחופשות בחו"ל במהלך תקופת עבודתה (ראה עדותה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 31-32).

58. בנסיבות מיוחדות אלו, בהן מחד לא הורם על ידי המעביד הנטל להראות מתי ניצלה התובעת חופשה שנתית ומאידך ברי כי התובעת נושאת שווה בשווה באחריות למחדל זה - נראה לנו כי צודק יהיה להטיל על המעביד את הנטל להוכיח את ניצול ימי החופשה רק לגבי מחצית מימי החופשה שנצברו לזכות התובעת, כאשר בתוך שאר הימים נכללים מניה וביה ימי החופשה שהתובעת הודתה כי ניצלה.

59. משלא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי נוצלו מחצית מימי החופשה שנצברו לזכות התובעת, אנו קובעים כי במועד סיום עבודתה זכאית היתה התובעת לפדיונם של 56 ימי חופשה קלנדאריים בסכום כולל של 12,359 ₪, לפי הפירוט שלהלן:

6,731 ₪ (משכורת קובעת אחרונה) X 56 ימי חופשה קלנדאריים = 12,359 ₪.

30.5 ימים קלנדאריים בממוצע לחודש

משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך כולל של 12,359 ₪.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31/12/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצוי בשל עוגמת נפש וחוסר תום לב

60. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום כולל של 50,000 ₪, וזאת לנוכח טענתה כי למרות השנים שהשקיעה בהקמת החברה, היא נאלצה להתפטר בשל ההתעללות הביזוי וההשפלה שהיו מנת חלקה כעובדת וכאדם, דבר שגרם לה למצב נפשי קשה.

61. כפי שקבענו לעיל, נחה דעתנו כי לנוכח התדרדרות היחסים הזוגיים של התובעת ובעלה, נוצרו נסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש מהתובעת להמשיך בעבודתה בנתבעת. כך גם קבענו כי הגם שמקור הסכסוך היה אישי, הרי שהשפעתו על יחסי העבודה שבין התובעת לבין הנתבעת היתה קשה ולא איפשרה את המשך יחסי העבודה. מנגד, דחינו את טענות התובעת כי התפטרה בשל התעמרותו של מר ברקר.

יתרה מכך, לא הוכח בפנינו כי מר ברקר התעלל בתובעת או נהג כלפיה באלימות מילולית קשה, אף לא הוכח כי השפיל את התובעת באופן חוזר ונשנה מול יתר העובדים במפעל, או בכלל.

הנכון הוא כי מתוך השיחות המוקלטות ותמליליהן עולה כי שני הצדדים נהגו האחד כלפי משנהו באופן לא מכובד (בלשון המעטה), אשר ניכר כי הוא תוצאה של הסכסוך האישי שביניהם, ואינו נובע מיחסי העבודה בין הצדדים.

כך, מעיון בשיחה האחרונה שהוקלטה בין השניים בחודש מאי 09' שבין השניים, ושבה ייחסה התובעת למר ברקר חטיפת מסמכים מידיה ואלימות מילולית קשה עד כדי חשש לחייה, ניתן להיווכח כי השניים מקנטרים האחד את השני באופן הדדי לחלוטין ומשמיעים באופן הדדי האחד כלפי משנהו דברים קשים, ובכלל זה:

"ז: אני אעשה מה שאני רוצה. אני לא צריכה לקבל ממך את ההנחיות.

י: אז אני מבקש ממך תעזבי את החומר.

ז: אני לא עוזבת שום חומר ואני לא מפריעה. אני לא מפריעה.

י: אם תרצי תוכלי לראות הכל במאזנים.

ז: אני לא מסתכלת במאזנים עכשיו. אני עושה את העבודה שלי פה.

י: איזה עבודה?

ז: מה שאני רוצה לעשות. אם אתה לא נותן לי משהו שאתה רוצה ואתה מעדיף שאני אעשה, אני - לפי שקול דעתי אפעל.

י: מה שאת עושה פה, יש כבר מי שעושה, כך שאת פשוט לא תתערבי

ז: לא. אתה לא תיקח ממני את הפנקסים. אתה לא תיקח את זה מהשולחן ומהיד שלי. מה זה פה אלימות? אתה מתנהג פה באלימות.

י: תקשיבי טוב, מה שאת עושה עכשיו זו פרובוקציה.

ז: זו לא פרובוקציה, זה לא שום דבר. אתה לא תהיה אלים כלפי. ואני יושבת ועושה משהו....

י: אל תדברי על אלימות ואל תצעקי, את מקליטה.

ז: אני לא מקליטה שום דבר.

י: הנה המקליט שלך. א א אא....

ז: אל תיגע בי! אתה לא תיגע בי.

י: מקליטה את זה. א א א

ז: אני עושה מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות. מה אתה מסתכל עליי בכלל? מה אתה מסתכל? תביא לי את הפנקסים.

י: לא תקבלי משום ש...

ז: רגע רגע, אני פה

י: פרובוקציה עם הקלטה. אי אי אי

ז: מצחיק אותך משהו? מצחיק אותך משהו? אני באתי לעבוד

י: זו פרובוקציה.

ז: אני באתי לעבוד. אני לא באתי להקליט ולא שום דבר.

י: את עכשיו מקליטה.

ז: אתה תפסיק לבלבל את המח.

י: אל תגידי לי.

ז: אתה תפסיק עם זה. אתה תפסיק עם זה.

י: את תפסיקי." (ראה: בעמ' 28 לתמלילי השיחות, ש': 17 עד עמ' 29 ש': 22).

"ז: ממזמן הייתה צריכה להיסגר. ממזמן. ממזמן הייתה צריכה להיסגר.

י: א א א, איזו עלובה.

ז: מי שעלוב זה אתה. אתה העלוב ואתה לא תיקרא לי עלובה ולא תחטוף לי את הדפים מהידיים.

י: ההתנהגות שלד עלובה.

ז: ההתנהגות שלי עלובה... מעניין, מעניין.... מי נגד מי?" (ראה: בעמ' 30 לתמלילי השיחות, ש': 12-16)

"י: אל תגעי בחומר, אל תפריעי לאף אחד.

ז: ועוד איך אני אגע בחומר.

כן, כן. אתה לא תגיד לי לא לגעת בחומר. אתה לא תגיד לי לא לגעת בחומר. איזה דבר זה?

מה אתה ככה מעיף אותי מפה?

י: א א א המנורה דולקת. היית צריכה לסגור את הריץ' רץ'..

ז: יופי יופי, חכם גדול... טיפש... אתה אל תדבר אליי. בסדר? ואל תדבר איתי בכלל

אני לא באתי לדבר איתך על הדברים שלא קשורים לעבודה. מעבר לזה אין לי שום קשר איתך אז תחזיר לי בבקשה את הפנקסים.

י: לא, לא. את לא צריכה אותם" (ראה: בעמ' 31 לתמלילי השיחות, ש': 19-27).

"י: לא ייגמר לך הסרט?

ז: תסתום את הפה שלך.

י: אל תדברי אליי בשפה כזאת.

ז: איך אתה מדבר אליי? איך אתה מדבר אליי?

י: אם הסרט לא ייגמר לך - של ההקלטה.

ז: תפסיק, תפסיק לבלבל את המח גם כן.

י: איך אני מדבר אליך?

ז: אל תדבר. אני בכלל לא רוצה שתדבר.

י: תצאי מפה!

ז: אני? אני אצא מפה? אתה תצא מפה.

י: קבלת הנחיה לעשות פרובוקציה?

ז: זה לא עניינך איזה הנחיות ומה הנחיות. זה בכלל לא קשור אליך" (ראה: בעמ' 33 לתמלילי השיחות, ש': 4-15).

"י: תביא לי את הפנקסים. מה אתה חושב שאני אבוא הנה ואתה תבריח לי מפה את החומר?

תביא לי את הפנקסים ותביא לי את ספרי הח-ן. תביא לי את התעודות וספרי הח-ן.

י: תיגמר לך הבטרייה. א א א

ז: תשתוק כבר. תביא לי את ספרי הח-ן.

איפה אתה מחביא דברים? איפה אתה מחביא דברים? איפה אתה מחביא דברים?

תביא לי את ספרי הח-ן

סליחה סבטלנה. אני מצטערת שזה ככה אבל זה מה יש. תביא לי את ספרי

הח-ן.

י: אל תעשי פרובוקציה ואל תתנצלי

ז: לא לא. תביא לי את ספרי הח-ן

י: לא תקבלי שום דבר." (ראה: בעמ' 35 לתמלילי השיחות, ש': 7-16).

"ז: לא. אתה תביא לי את זה. נדמה לך שאני הולכת. מה אתה חושב? שאתה זורק אותי ואני אלך?

י: למה מי את?

ז: למה, מי אני? תביא לי את הפנקסים.

י: למה, כבר אחד זרק אותך, נכון?

ז: תסתום את הפה שלך.

י: למה שאני אסתום את הפה?

ז: תסתום את הפה שלך

י: רגע, למה שאני אסתום את הפה?

ז: תסתום את הפה. אתה לא תדבר, לא תדבר איתי על דברים שלא קשורים ספציפית רק לעבודה ולחברה. זה הכל. מעבר לזה אין לי בכלל מה לדבר איתך" (ראה: בעמ' 35 לתמלילי השיחות, ש': 21-30)===

"ז: לך לך למלונה שלך.

י: סליחה לאיפה ללכת?

ז: למלונה.

י: עוד מעט אני אכנס פה לבית ואז נראה אותך...." (ראה: בעמ' 36 לתמלילי השיחות, ש': 27-30)

הנה כי כן, מתוך ההקלטות שביצעה התובעת עצמה, ניתן להיווכח כי מדובר בהתנהלות הדדית ומצערת של בני זוג האחד כלפי משנהו ולא בהתעמרות חד צדדית כביכול של האחד כלפי השניה.

62. אשר לטענות התובעת בדבר החלטתו של מר ברקר להוציאה מניהול החברה ולבטל את זכויות החתימה שלה, הרי שיש להבחין בין נפקותה של אותה החלטה והשפעתה על הנסיבות ביחסי העבודה בין התובעת לנתבעת, לבין נפקותה לעניין התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש.

לגבי השפעתה של אותה החלטה על הנסיבות ביחסי העבודה, קבענו לעיל כי השינוי המהותי במעמדה של התובעת בנתבעת בהצטרפו למערכת היחסים העכורה עם מנהלה היחיד של הנתבעת נכון לאותה עת, עלו כדי "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", אלא שמקביעה זו המתייחסת לנסיבות האובייקטיביות שהובילו לסיום עבודתה של התובעת, אין להסיק כי החלטתו של מר ברקר להוציא את התובעת מניהול החברה ולבטל את זכויות החתימה שלה, מצדיקה פיצוי בגין עוגמת נפש.

לטעמנו, בנסיבות שנוצרו נכון לאותה עת, ההחלטה כשלעצמה היא החלטה עסקית לגיטימית של בעל השליטה והמנהל היחיד בנתבעת, ואם תמצי לומר, אף החלטה מתבקשת שעה שכאמור כבר לא היתה אפשרות להמשך בניהול הנתבעת בשיתוף פעולה, והיא כשלעצמה אינה עולה כדי חוסר תום לב או התעללות, המזכים בפיצוי בגין עוגמת נפש.

אשר לעוגמת הנפש הנטענת, אין ספק כי התפרקות נישואים, בפרט לאחר שנים כה רבות, היא אירוע שטומן בחובו עוגמת נפש רבה לכל המעורבים. באותה מידה אין ספק כי לנוכח הטונים הצורמים שבהם הסתיימו הנישואים בין בני הזוג, גם המשך העבודה בצוותא חדא הסב לשניהם עוגמת נפש, אך מכאן ועד למסקנה כי התובעת סבלה מעוגמת נפש בשל התנהלות מעבידתה כלפיה - רחוקה הדרך.

למעלה מן הצריך נוסיף כי התובעת אף לא הוכיחה כי אותה התנהלות כלפיה, שכאמור לא הוכחה, הביאה אותה למצוקה בריאותית ונפשית קשה, ואף לא הציגה אסמכתאות רפואיות לכך שנאלצה לפנות לטיפול פסיכולוגי, בשל אותה התנהלות.

בהקשר לכך מן הראוי להזכיר כי הלכה פסוקה היא שהגם שתביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני מצויה בסמכותו של בית דין זה, הרי שרק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש [ראה: ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] עבודה ארצי ל"ג (61), 32; דב"ע נג/99-3 משרד החינוך - דוד מצגר, [פורסם בנבו] פד"ע כו', 563].

משלא הוכחו בענייננו טענות התובעת בדבר התעללות ויחס מחפיר כלפיה, אין זאת אלא שלא מדובר בענייננו באחד מאותם מקרים קשים וחריגים, אליהם כיוונה הפסיקה.

אי לכך, בנסיבות המקרה שבפנינו, תביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש - נדחית.

63. עד כאן קביעותנו בשאלה באלו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ומתי, ובשאלת זכאותה של התובעת לסעדים כנתבע על ידיה בשתי התביעות, ומכאן נפנה לדון בטענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

טענות הקיזוז של הנתבעת

64. בכתב הגנתה בתיק ס"ע 3903-03-09, טענה הנתבעת כי מבדיקה שערכה התברר כי לא רק שאינה חייבת לתובעת דבר, אלא שהתובעת היא שחייבת לנתבעת סכום של 49,045 ₪ בגין חוב שהותירה ב"כרטסת הנתבעת", אשר צורפה כנספח ד' לכתב ההגנה.

לטענת הנתבעת מעיון בכרטסת (לתקופה שהחל מחודש 1/07 ועד 12/07 ועד בכלל) ניתן ללמוד ולגלות, כי התובעת עשתה בחשבון הנתבעת כאילו היה חשבונה הפרטי, והיא כוללת משיכות שעשתה התובעת עבור: "בית מרקחת", "עיצוב שיער", "יעוץ פרטי" ותשלום עבור רכב לבתה של התובעת.

אי לכך עתרה הנתבעת לכך שככל שתחויב בסכום כלשהו למרות טענותיה, יקוזז ממנו הסך של 49,045 ₪.

בכתב הגנתה בתיק ס"ע 35627-05-10, טענה הנתבעת כי מבדיקה שערכה התברר כי במובחן מהסכום הנטען בכתב הגנתה בתיק ס"ע 3903-03-09 הרי שהתובעת היא שחייבת לנתבעת סכום של 100,313 ₪ בגין חוב שהותירה ב"כרטסת הנתבעת", אותו ביקשה הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לתובעת.

לעניין זה צירפה הנתבעת לכתב הגנתה את מאזן 2009 של הנתבעת כנספח ח' ואת הכרטסת הממוינת של התובעת אצל הנתבעת כנספח ט'.

במסגרת תצהיר עדותו הראשית בשתי התובענות, טען מר ברקר, כי מבדיקה שערך עולה כי לא רק שהנתבעת אינה חייבת דבר לתובעת, אלא דווקא התובעת היא זו שחייבת לנתבעת את הסך של 94,558 ₪, זאת במובחן מהסכומים שננקבו בכתב ההגנה בתיק ס"ע 3903-03-09 ובתיק ס"ע 35627-05-10, בגין חוב שהותירה התובעת בכרטסת הנתבעת. לדבריו, מעיון בכרטסת הנתבעת ניתן ללמוד, כי התובעת עשתה בחשבון הנתבעת כאילו והיה חשבונה הפרטי, ובין היתר, שילמה מחשבון הנתבעת עבור: יעוץ, בתי מרקחת, עצוב שיער, נסיעות פרטיות וכיו"ב.

לדבריו בתצהירו, התברר לו כי במהלך שנת 2007 משכה התובעת מחשבון הנתבעת בין החודשים ינואר - מאי סך של 32,000 ₪, ומאז המשיכה ומשכה כספים נוספים כגון סך של 16,000 ₪ בחודש 8/07 וכן סך של 5,000 ₪ בחודש 11/07 וכיו"ב. לדבריו עוד, לאחר שגילה שהתובעת מוציאה כספים מחשבון החברה, ללא ידיעתו והסכמתו, הוא ביטל את הרשאתה לחתום בשם הנתבעת ולבצע פעולות בחשבון הנתבעת בבנק.

לתצהיר צורף מאזן הנתבעת לשנת 2009 כנספח ו' וכרטסת הנתבעת (לתקופה שהחל מחודש 1/07 ועד 12/07 ועד בכלל, לתקופה שהחל מחודש 1/08 ועד 12/08 ולתקופה שהחל מחודש 1/09 ועד 12/09) כנספח ז'.

65. מנגד, במסגרת תצהיר עדותה הראשית הכחישה התובעת מכל וכל, את טענת הנתבעת כאילו היא חייבת לנתבעת סכום כלשהו, והוסיפה וציינה כי בינה לבין מר ברקר מתקיימים הליכים משפטיים נוספים שאינם קשורים לתביעותיה בפני בית דין זה.

כך גם במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי מעבר לחוסר התיאום בין הסכומים הנטענים, הנתבעת כלל לא הוכיחה את החוב הנטען על ידיה, לא הביאה עדים להסביר כיצד נוצר, ואף לא דרשה בשום שלב קודם לכן מהתובעת את תשלום ה"חוב" הנטען.

לעומת זאת, במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת כי הכרטסת שהציגה היא בגדר ראיה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות ועל כן יש ליתן לה את המשקל הראוי, מה גם שבתמלילי השיחות עולה כי מר ברקר טען כלפי התובעת שהיא חייבת 50,000 ₪ לנתבעת, והתובעת הודתה שהיו לה פנקסי שיקים של החברה וכרטיס אשראי של החברה, ואף הודתה כי שילמה לבתם של בני הזוג פיצויי פיטורים בסך 40,000 ₪ כשסיימה לעבוד בנתבעת.

על כך השיבה התובעת בסיכומי התשובה מטעמה כי הכרטסת שצורפה אינה עונה התנאים הבסיסיים לקבילותה כרשומה מוסדית על פי דין, בפרט כך שעה שהנהלת החשבונות מתנהלת על ידי משרד חיצוני לנתבעת.

66. נקדים ונאמר כי מעיון במאזן לשנת 2009, אשר צורף על ידי הנתבעת עולה כי נרשם בו שלתובעת "יתרת חוב" כלפי הנתבעת בסך 100,313 ₪, וזאת כבעלת מניות בנתבעת.

להזכיר, למרות שהתובעת הוצאה מניהול החברה, הרי שהיא נותרה בעלת מניות בנתבעת בשיעור של 20%, ולא מן הנמנע כי נותרו התחשבנויות שונות בין התובעת לבין בעל המניות הנוסף, אשר נובעים ממעמדם כבעלי מניות בנתבעת.

כך או כך, על פני הדברים וכבר ממסמכי הנתבעת עולה שמדובר בהתחשבנות בין החברה לבעלת מניותיה, התחשבנות שאיננה מצויה בתחום סמכותו בית דין זה, ומקומה להתברר בין בעלי המניות בנתבעת.

67. יתרה מכך וגם אלמלא האמור לעיל, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי יש לקבל הכרטסות השונות שצורפו על ידיה, כראיה לחוב התובעת כלפי הנתבעת, ונבאר.

סעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), מגדיר "רשומה מוסדית" כדלקמן:

"מסמך, לרבות פלט אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד "

"מוסד" מוגדר באותו סעיף כ:

"המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור".

סעיף 36 (א) (1)-(2) לפקודת הראיות דן בתנאים לקבילותה של רשומה מוסדית, וקובע תנאים מצטברים כדלקמן:

"(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –

(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;"

סעיף 36 (א) (3) מוסיף וקובע תנאים מצטברים נוספים לגבי רשומה שהיא פלט, דוגמת הכרטסות בענייננו, כדלקמן:

"(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –

(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על  אמינותה;

(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב"

בענייננו, וכפי שהעיד מר ברקר, הנהלת החשבונות של הנתבעת, התנהלה במשרד חיצוני לנתבעת (ראה עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 22-23) ולא בנתבעת עצמה.

יתרה מכך, לא רק שמר ברקר לא התיימר להעיד בעצמו לגבי התקיימות התנאים הנדרשים לקבילותן של אותן כרטסות שצורפו, אלא שאף לא הובא על ידי הנתבעת נציג מטעם אותו משרד הנהלת חשבונות כדי לאשר שאותו משרד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הכרטסות בסמוך להתרחשותו; כי דרך איסוף הנתונים נושא הכרטסות ודרך עריכתן יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנן של הכרטסות. לא זו אף זו, בהינתן כי מדובר בפלט מחשב, אף לא הובא על ידי הנתבעת נציג מטעם אותו משרד הנהלת חשבונות כדי לאשר בנוסף, שדרך הפקת הרשומה במחשב יש בה כדי להעיד על אמינותה; וכי אותו משרד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.

68. אי לכך, אין בידינו לקבל את הכרטסות השונות שצורפו על ידי הנתבעת, כראיה לקיומו של חוב של התובעת כלפי הנתבעת ולא כל שכן כראיה לשיעורו.

מעבר להגשת הכרטסות, הנתבעת לא טרחה להציג קבלות או חשבוניות מהן ניתן יהיה ללמוד כי התובעת הוציאה מחשבון הנתבעת כספים שיצרו חוב שלה כעובדת הנתבעת כלפי הנתבעת.

בסופו של יום כל שהונח בפנינו הוא מסמך המרכז את גובה חובה הנטען של התובעת, מבלי שהובאה כל ראיה או ראשית ראיה לכך שהסכומים שנטען כי יצרו את החוב, הוצאו על ידי התובעת, לא כל שכן בסכומים כנתבע על ידי הנתבעת.

בהקשר לכך אף מן הראוי להזכיר כי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית הדין לעבודה אינו קשור, בדרך כלל, בדיני הראיות, הגם שנפסק כי על בית הדין להדריך את עצמו בהתאם "לעקרונות הכלליים של פקודת הראיות ו...הכללים הראיתיים המקובלים במערכת בתי המשפט", תוך התאמתם לאופיים המיוחד של בתי הדין לעבודה וההליכים המתנהלים בהם [ראה: ע"ע 148/08 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ – קסקין פרהאט, (מיום 8/12/08); ע"ע 36076-06-10 י.קל-לי תעשיות בע"מ - דמיטרי מלי (מיום 12/2/10)].

משלא הוכחו התנאים לקבילות הכרטסות השונות שצורפו כראיה לחוב התובעת כלפי הנתבעת כנדרש בפקודת הראיות, ומשלא הוכח בדרך אחרת קיומו של חוב של התובעת כלפי הנתבעת, לא כל שכן שיעורו - אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את חובה הנטען של התובעת כלפיה.

69. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בנפרד ולא כל שכן במצטבר - אין לנו אלא לדחות את טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת בשתי התובענות.

סוף דבר

70. לאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעותיה של התובעת לדמי הבראה לשנים 2002 עד 2006 ולדמי חופשה לחודשים ינואר ופברואר 2009 נשוא התביעה בתיק ס"ע 3903-03-09, ותביעותיה של התובעת לשכר החודשים מרץ, אפריל ומאי 2009, ליתרת דמי הבראה לשנת 2009 (עד ליום 24/5/09) ולפיצוי בגין עוגמת נפש נשוא התביעה בתיק ס"ע 35627-05-10 - נדחות.

כך גם נדחות טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת בשתי התובענות.

תביעותיה של התובעת לדמי הבראה לשנים 2007-2008 נשוא התביעה בתיק ס"ע 3903-03-09, ולפיצויי פיטורים ופדיון חופשה נשוא התביעה בתיק ס"ע 35627-05-10, מתקבלות בהתאם למפורט להלן, ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. דמי הבראה לשנים 2007, 2008 בסכום כולל של 6,940 ₪.

ב. פדיון חופשה בסכום כולל של 12,359 ₪.

ג. פיצויי פיטורים בסך 181,737 ₪.

הסכומים כאמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 31/12/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

לאחר שנתנו דעתנו מחד לחלק שהתקבל מתוך שתי התובענות, ומאידך לדחיית טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת כמו גם לטרחה המיותרת שהוסבה לתובעת עקב טענת הנתבעת (ממנה חזרה רק בסיכומיה) לפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים - אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בגין שתי התובענות בתיק ס"ע 3903-03-09 ובתיק ס"ע 35627-05-10, בסכום כולל של 17,500 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז כ"ז חשוון תשע"ה, (20 נובמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.