בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובע בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים, שארעה ביום 11/12/08, עת נהג את רכבו.

בתיק נשמעו ראיות הצדדים לעניין נסיבות התאונה, הפגיעות מהן סבל התובע והשלכותיהן התפקודיות.

מטעם התובע העיד הוא בעצמו ולא הביא עדים נוספים. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים. בנוסף, נחקרה המומחית מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי על חוות דעתה.

התובע יליד 1/11/1974, נהג ברכבו ביום 11/12/08 והבחין ברכב צד ג', אשר מגיע מהמסלול הנגדי וסוטה לעבר מסלול נסיעתו של התובע. התובע נאלץ לסטות באופן פתאומי לשוליים, פגע בעקבות כך במעקה בצד הכביש (סעיף 4 לתביעה). בעקבות התאונה, טען התובע, כי נגרמו לו חבלות בראש, בצוואר, כולל איבוד הכרה. זאת ועוד טען התובע כי עקב פגיעת הראש הוא החל לסבול מהתקפים אפילפטיים חוזרים ונשנים, אשר גרמו לו לחוסר תפקוד מוחלט מאז אירוע התאונה ועד היום.

בתיק מונו שתי מומחיות רפואיות: בתחום הנוירולוג מונתה פרופ' בלה גרוס ואילו בתחום הנפשי מונתה ד"ר איילה שינקמן.

פרופ' גרוס בדקה את התובע וערכה חוו"ד מפורטת מיום 12/12/10 ולפיה קבעה שלא נותרה נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בעקבות התאונה נשוא הדיון. ב"כ התובע שלח שאלות הבהרה אל המומחית, ולאחר מכן ביקש לזמן את המומחית לחקירה נגדית על חוות דעתה. לאחר תום חקירתה הנגדית של המומחית ניתנה רשות לב"כ התובע להמציא מסמכים רפואיים לעיון המומחית לשם בדיקה מחודשת של מסקנות המומחית בחוות דעתה. המומחית קיבלה מסמכים רפואיים, עיינה בהם והוסיפה וכתבה חוו"ד מעודכנת, מיום 4/9/14, לפיה איננה יכולה לקבוע כי ההתקפים האפילפטיים מהם סובל התובע הם תוצאה של התאונה הנדונה.

בתחום הנפשי קבעה ד"ר איילה שינקמן בחוות דעתה מיום 26/5/11 כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הנפשי וזאת בגין התקפים פסיכוגניים, כתוצאה מהתאונה. חוות דעת זו אינה שנויה במחלוקת ושני הצדדים השלימו עם ממצאיה ולא ביקשו לחקור את המומחית.

חלק לא מבוטל מסיכומי ב"כ הצדדים מתייחס למחלוקת הקשורה לקיום או אי קיום נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגי. כפי שהבהרתי לעיל, ב"כ התובע שלח שאלות הבהרה אל המומחית, לאחר שניתנה חוות דעתה הראשונה, מיום 21/12/10 ולאחר מכן חקר אותה בחקירה נגדית ארוכה וממצה באולם ביהמ"ש. בתום חקירת המומחית נתתי החלטה לפיה רשאי ב"כ התובע להמציא למומחית רשימת מסמכים נוספת (תוך שציינתי בגוף ההחלטה כי זו רשימה אחרונה, כיוון שב"כ התובע שלח מסמכים נוספים למומחית לאחר מתן חוות דעתה ובטרם נחקרה על חוות דעתה בביהמ"ש), כאשר הטענה הינה שמסמכים אלה מתעדים התקפים אפילפטיים אמתיים שקרו לתובע. ב"כ התובע שלח רשימה ארוכה של מסמכים, מבלי להצטמצם לאותם מסמכים רפואיים שהוגדרו בהחלטת ביהמ"ש, ורק בעקבות החלטות נוספות שניתנו בעניין זה הוא שלח סידרת מסמכים שעל פי הנטען מתעדים התקפים אפילפטיים אמתיים. המומחית בחנה מסמכים אלה וערכה מכתב השלמה לחווה"ד, נושא תאריך 4/9/14. המומחית הייתה עקבית בעמדתה, כפי שצוינה בחווה"ד הראשונית, ולפיה אין לקשור בין הפרכוסים לבין התאונה נשוא הדיון.

בחווה"ד המפורטת שערכה פרופ' גרוס היא סקרה מסמכים רפואיים רבים, כולל מעברו של התובע, ערכה בדיקה נוירולוגית קלינית והציגה לדיון שלוש שאלות עיקריות: השאלה הראשונה, האם היה לתובע פרכוס בעקבות חבלת ראש בתאונת הדרכים נשוא הדיון מיום 11/12/08? השאלה השני, האם יש לתובע פרכוסים אמתיים ממקור נוירולוגי או פסאודו-פרכוסים ממקור פסיכוגני? השאלה השלישית, האם התופעות הנוירולוגיות הופיעו עקב התאונה הנדונה או היו גם טרם התאונה הנדונה?

בתשובה לשאלה הראשונה ציינה המומחית פרופ' גרוס כי עפ"י המצוין בדו"ח מד"א, שהינו התיעוד הראשוני של האירוע, קיים תיעוד של "התקף", כאשר תיאור זה מעלה חשד להתקף אפילפטי, אך לא ברור באופן חד משמעי אם הוא הופיע בגלל חבלת ראש או בגלל ההתקף האפילפטי שבעקבותיו הייתה התנגשות בין הרכב למעקה. בבדיקה נוירולוגית שבוצעה בחדר המיון בביה"ח צוין כי אין סימנים לחבלת ראש. מכך הסיקה המומחית כי לא הייתה חבלת ראש משמעותית, שגרמה לפגיעה נוירולוגית ואשר הביאה לפרכוסים חוזרים ונשנים, כטענת התובע.

בתשובה לשאלה השנייה שהציגה המומחית לעיל, היא ציינה כי לאור העובדה שנראו שני התקפים אופייניים, תוך כדי ניטור EEG, ולא הייתה כל פעילות אפילפטית בתרשימי ה- EEG. המומחית הסיקה כי הסבירות שמדובר בהתקפים אפילפטיים אמתיים הינה סבירות נמוכה מאוד. זאת ועוד המומחית ציינה כי גם אם נצא מנקודת הנחה כי ייתכן ולעיתים היה התקף אפילפטי אמתי, הרי מרבית ההתקפים היו פסיכוגניים.

בתשובה לשאלה השלישית, אשר מתייחסת למצבו של התובע לפני התאונה, ציינה המומחית כי עיון בתיקיו הרפואיים של התובע מלמד כי ישנם רישומים חוזרים על אירועים של כאבי ראש, התעלפויות, ואף התקפים אפילפטיים עוד בשנת 1998.

מכל האמור לעיל קבעה המומחית פרופ' גרוס כי אין נכות רפואית בתחום הנוירולוגי בעקבות התאונה. יחד עם זאת, מאחר ונצפו פרכוסים, שהם קרוב לוודאי פסיכוגניים, הרי המליצה כי ימונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי, על מנת להעריך את נכותו של התובע בתחום זה.

כפי שציינתי לעיל, המומחית פרופ' גרוס נחקרה ארוכות ובאופן ממצה על חוות דעתה באולם ביהמ"ש. המומחית נתנה תשובות מלאות ומפורטות לכל השאלות שהוצגו וניתן לקבוע כי מדובר במומחית מקצועית, אשר עשתה עבודתה נאמנה ובאופן מלא תוך התייחסות אובייקטיבית לכל הטענות משני הצדדים והגיעה למסקנה שאין קשר סיבתי בין התופעות שהתובע טוען להן לבין פגיעתו בתאונה. לא מצאתי הצדקה עניינית לסטות מקביעתה של המומחית הנ"ל, חרף ניסיונו של ב"כ התובע לשכנע את ביהמ"ש לעשות כן.

בהמשך לדברים שצוינו לעיל, זה המקום לציין כי בדו"ח חדר מיון מיום התאונה עצמה צוינו הדברים הבאים: "לדברי אשתו הפצוע איבד הכרה, רעד, סטיית מבט ויציאת קצף מהפה לפני התאונה (ההדגשה שלי: ג.נ.) לדבריה הוא היה מחוסר הכרה ולא הגיב לדבריה ולכן קרתה התאונה". זאת ועוד, בטופס העברה מבית החולים "משפחה קדושה" בנצרת אל בי"ח רמב"ם בחיפה, נושא תאריך של יום האירוע עצמו, נרשם בפרק האבחנות כדלקמן: "פרכוס לפני התאונה עם הוצאת קצף מהפה".

המסמכים הרפואיים המתייחסים לתובע ואשר הוגשו לביהמ"ש ואף זכו להתייחסות של המומחיות מטעם ביהמ"ש ניתן ללמוד על עבר עשיר של התובע, הן בתחום התאונתי והן בתחום של ריבוי מחלות. כך למשל בשנת 1988 נפל התובע ונחבל ביד ימין. בשנת 1991 נפגע התובע ב- 3 תאונות נפרדות, בהן נחבל ביד ימין וכן במרפק וכן בכף יד שמאל. בשנת 1992 נפגע התובע בשתי תאונות נפרדות וסבל בידיו. בשנת 1994 נכרתה זרת של יד שמאל, עקב תאונה. בשנת 1995 נפגע התובע בשתי תאונות נפרדות וכך הוא הדבר בשנת 1996, עת נפגע במהלך עבודתו בכתף יד ימין. בשנת 2008 (8 חודשים לפני אירוע התאונה נשוא הדיון) נפל התובע מפיגום במהלך עבודתו ונחבל בגופו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל ואף נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 50% ובצירוף תקנה 15 נקבעה הנכות הסופית ל- 75%, עקב חבלה קשה ביד שמאל.

התיק הרפואי עצמו כולל תלונות על כאבים ומחלות לאורך שנים לפני אירוע התאונה נשוא הדיון. יש רישומים משנת 1997 בהם מלין התובע על כאבי ראש, חולשה כללית, איבוד הכרה, כאבי ראש חזקים ומעקב נוירולוגי ופסיכיאטרי. במסמך מיום 11/12/97 נרשם כי המדובר בבחור בן 23, אשר סובל מזה חודשים מהתעלפויות וסימפטומים של הפרעה נפשית. כך הוא הדבר במהלך שנת 1998 ובשנת 2007 יש רישומים על תופעות נפשיות וטיפולים בתחום זה. רישומים נוספים רבים מופיעים לאורך השנים ואינני רואה לנכון לצטט כל אחד מהם בנפרד.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל הינה כי עברו הרפואי של התובע, הן בהיבט התאונתי והן בהיבט התחלואתי הנו עבר עשיר והדברים אכן מבוססים גם על פי קביעת המומחיות מטעם ביהמ"ש, לרבות ובעיקר קביעותיה של המומחית בתחום הנוירולוגי, פרופ' בלה גרוס.

כאמור בתחום הנפשי קבעה ד"ר איילה שינקמן כי התובע סובל מ- 10% נכות צמיתה, עקב התקפים פסיכוגניים, שנגרמה בעקבות התאונה נשוא הדיון. על קביעה זו אין מחלוקת.

בטרם אמשיך בסקירת הנתונים והראיות לצורך פסיקת הפיצויים המגיעים לתובע בגין פגיעותיו, אציין כי עתירת ב"כ התובע לפסול את חווה"ד המומחית פרופ' גרוס איננה מוצדקת לחלוטין. זאת ועוד, לא מצאתי הצדקה עפ"י הפסיקה למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנוירולוגי, כפי שעותר ב"כ התובע בסיכומיו.

ביהמ"ש ממנה מומחה נוסף כאשר יש בליבו ספקות באשר ליכולתו להכריע בתיק שבפניו על סמך חווה"ד של המומחה שמונה מטעמו (י. ריבלין, תאונות דרכים מהדורה רביעית, עמ' 696). ביהמ"ש עושה שימוש בסמכות זו באופן שקול ומידתי, כאשר הסוגיה העיקרית איננה נוגעת לעמדתם של בעלי הדין אודות חוות הדעת של המומחה שמונה, אלא הדגש הינו על יכולתו של ביהמ"ש להכריע במחלוקת על סמך חווה"ד שהוגשה. זאת ועוד, ביהמ"ש העליון קבע כי גם אם התגלתה אי תקינות כלשהי וזו אינה יורדת לשורש העניין ואינה פוגעת באובייקטיביות של חווה"ד, הרי אין בכך כדי להביא לביטול המינוי או מינוי מומחה נוסף (ראו לעניין זה רע"א 600/96 אדרי מוטי נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך נ"ב עמ' 658).

יישום הכללים המשפטיים כפי שהובאו בפסקה הקודמת על המקרה שבפניי הביאו אותי למסקנה לדחות את בקשת התובע למנות מומחה נוסף בתחום הנוירולוגי. אינני נתקל בקושי להכריע בתיק שבפניי על סמך חוות דעתה של המומחית, לרבות חקירתה הנגדית בביהמ"ש וההשלמות לחווה"ד שנעשו בהתאם להחלטת ביהמ"ש. אין בליבי ספקות באשר למילוי מלאכה זו, נוכח חווה"ד שבפניי.

עובר לתאונה היה התובע, משך תקופה ארוכה, מובטל וחי מהבטחת הכנסה. הוא טען כי ניסה להשתלב בשוק העבודה, בענף הנהיגה, אך עקב איבוד כושר השתכרותו הפיזי לא היה לכך סיכוי. הלכה למעשה אין בפניי ראיות ממשיות שיכולות להצביע על רמת השתכרות כלשהי של התובע והערכת הפסדי ההשתכרות, לעבר ולעתיד, על בסיס שכר מינימום במשק מטיבה עם התובע.

התובע לא שב לעבודה מאז נפגע בתאונה נשוא הדיון. התובע טוען כי הכול הינו תולדה של פגיעותיו בתאונה ואילו הנתבעות טוענות כי אין כל קשר בין פגיעתו הקלה של התובע בתאונה, לבין העובדה כי אינו עובד עד היום. במחלוקת זו ולאור הקביעות הברורות של שתי חוות הדעת שהוגשו, יש מקום לאמוד באופן מידתי וסביר את התקופה הראויה, כפי שאעשה להלן באופן פרטני ובזיקה לראשי הנזק השונים.

בטרם אגש לבחינת ראשי הנזק הפרטניים, אציין כי התובע לא ראה לנכון לזמן עדים נוספים ובעיקר לא ראה לנכון לזמן את אשתו להעיד. לדעתי עדות אשתו הייתה חיונית משני היבטים: האחד לעניין מצבו הרפואי והתנהגותו של התובע לאחר התאונה והשני הינו לעניין העזרה לה נזקק התובע וכן טענותיו לראשי נזק הקשורים להוצאות ו/או פגיעה בהשתכרות.

ראשי הנזק והפיצויים:

לתובע מגיע פיצוי בגין כאב וסבל, לפי 10% נכות רפואית צמיתה, ללא אשפוז. בהקשר זה אציין כי תקופת האשפוז שהתובע טוען להם (12 ימים), הינם כתוצאה מהתקפים אפילפטיים שאינם קשורים לפגיעות התובע בתאונה נשוא הדיון. הסכום המגיע לתובע, נכון להיום, הינו סך של 20,000 ₪ (עם עיגול מסוים).

בגין אובדן שכר בעבר, אינני מוצא הצדקה לפסוק בחישוב אריתמטי פיצוי לתובע, שכן לא הוכחה בפניי רמת השתכרות כלשהי וכן אין אינדיקציה ברורה לגבי תקופת אי הכושר שניתן לקשור אותה לפגיעותיו של התובע בתאונה. בשים לב לשכר המינימום במשק וכן לתקופה של מס' חודשים בעקבות התאונה, אני פוסק לתובע, על דרך האומדנה, סך של 25,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד: מהנתונים שצוינו לעיל, נחה דעתי לקבוע כי הדרך ההולמת לאמוד את הפגיעה בכושר השתכרותו העתידי של התובע הינה על דרך האומדנה ולא בחישוב אריתמטי. לתובע היה עבר רפואי עשיר. נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הפסיכיאטרי. התובע בן 40 שנה ומרבית חייו לפני התאונה היה מובטל וחי מהבטחת הכנסה. אני פוסק לתובע פיצוי על דרך האומדנה בסך 65,000 ₪.

לגבי פנסיה ותנאים סוציאליים, לא מצאתי הצדקה לפסוק סכום כלשהו.

לגבי הוצאות בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, אני פוסק לתובע סכום גלובלי בסך 8,000 ₪.

בגין הוצאות רפואיות ו/או נסיעות, אני פוסק לתובע סך של 4,000 ₪.

מהסכומים לעיל יש לנכות תשלום תכוף ששולם לתובע על סך נומינלי של 42,906 ₪, ששוויו להיום 44,000 ₪.

התוצאה הסופית הינה כדלקמן:

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, הדדית, לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, את הסך 78,000 ₪.

לסכום הנ"ל יש להוסיף החזר אגרת משפט ששולמה, בצירוף הפרשים כחוק וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

-

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ה, 03 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.