לפני תביעה לסילוק יד ולמתן צו הריסה.

התובעת, מדינת ישראל היא בעלי מקרקעין מוסדרים הידועים כחלקה 2 גוש 20399 המצויים בתחום המועצה המקומית מעלה עירון (להלן :"המקרקעין"). המקרקעין האמורים עברו הליך הסדר כדין, כך לטענת התובעת, לפני למעלה מ 20 שנה. התובעת טוענת כי הנתבע אשר אינו בעל זכויות במקרקעין, פלש אל המקרקעין האמורים ואף בנה מבנה על חלק מהם ללא קבלת היתר או רשות מעם התובעת. התובעת, לטענתה הודיעה לנתבע מספר פעמים כי עליו לסלק ידו מהמקרקעין ואף דחתה טענותיו אודות זכויות אביו במקרקעין האמורים, ללא הועיל. התובעת טוענת כי מעשי הנתבע עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט ומשכך עליו לפנות את המקרקעין על חשבונו, לפצות את התובעת בגין כל הוצאה אשר תיגרם לה כתוצאה מפינוי המקרקעין וכן לשלם לה דמי שימוש ראויים. התובעת עתרה איפוא להורות על סילוק ידו של התובע מהמקרקעין, לתן צו הריסה לכל מבנה המצוי על המקרקעין וככל שלא יפנה הנתבע בעצמו את המקרקעין, לאפשר לתובעת לבצע בעצמה על חשבון הנתבע את הפינוי וההריסה המבוקשים. עוד עתרה התובעת לאפשר לה פיצול סעדיה על מנת להגיש תובענה באשר לאותם דמי שימוש ראויים.

הנתבע טען כי לתובעת אין כל זכות במקרקעין נשוא התובענה, עיון בתיק לשכת הסדר המקרקעין אינו מעלה פסק דין המורה על הרישום האמור ולפיכך הרישום על שם התובעת בטעות מקורו. הנתבע טען כי אביו המנוח ירש את המקרקעין מסבו של הנתבע אשר רכש את המקרקעין בשנת 1948 מהמנוח מתקאל סאדק ג'בארין. לטענת הנתבע, אביו ודודו הקימו בתי מגורים על המקרקעין, קיבלו היתרי בניה בשנות החמישים והשישים, מעם התובעת וכל זאת ללא התנגדותה. הנתבע טען כי כעת כעבור כשישים שנה ולאחר פטירת הנוגעים בדבר, מגישה התובעת תביעתה זו אשר התיישנה או הוגשה בשיהוי נכבד אשר גרם לנתבע נזק של ממש. לטענת הנתבע בני משפחתו מחזיקים במקרקעין שנים ארוכות העולות על תקופת ההתיישנות ונוהגים במקרקעין מנהג בעלים לכל דבר ועניין. משכך, עתר הנתבע לדחיית התביעה כנגדו.

דיון :

המקרקעין נשוא התובענה הינם מקרקעין מוסדרים הרשומים על שם התובעת. התובעת צירפה לעיונו של בית המשפט נסח רישום (נספח א' לת/1) לפיו המקרקעין האמורים הם בבעלותה ונרשמו לאחר הסדר ביום 21/5/87. בהתאם להוראותיו של ס. 125(א) לחוק המקרקעין הרישום האמור מהווה ראיה חותכת לאמור בו.

עוד צורף לעיונו של ביהמ"ש צילום אווירי של המקרקעין האמורים בו ניתן להבחין בשטח המוחזק בידי הנתבע (נספח ב' לת/1).

הנתבע טען כי התביעה התיישנה היות ובני משפחתו מחזיקים במקרקעין כבר שנים רבות. הנתבע לא טרח לציין מועדים מדויקים וטענה זו נותרה בגדר טענה בעלמא אשר לא הובאו לה תימוכין. כאמור, המדובר במקרקעין מוסדרים אשר בהם לא תחול התיישנות על תביעות לסילוק יד, אלא אם טענת ההתיישנות התגבשה לפני מועד כניסת חוק המקרקעין לתוקפו בשנת 1970. מאחר ותקופת ההתיישנות אשר נקבעה הינה 25 שנה והנתבע העיד כי החל להחזיק במקרקעין בשנת 1984 הרי שלא חלה התיישנות על תביעת המדינה לסילוק יד.

אף באשר לשיהוי הנטען, המציאה התובעת פניותיה אל הנתבע (נספחים ג-ה לת/1) המעידים כי מעת גילוי הפלישה ובסמוך לכך פנתה אל הנתבע בדרישה כי יפנה את המקרקעין האמורים. משכך, אף טענה זו לא תוכל לעמוד לנתבע.

הנתבע טען כי לא ידע כלל על הליך של הסדר המקרקעין ולו היה יודע כי אז לא היה בונה את ביתו. מעדות הנתבע עולה כי אביו בנה על המקרקעין את הבית בשנת 1957 ואילו הקומה הנוספת בה מתגורר הנתבע נבנתה בשנת 1984. כאשר נדרש הנתבע להבהיר מהו מקור זכויותיו הנטענות במקרקעין, האם ניתן צו ירושה מעם אביו לו או לכל אדם אחר הוא מעיד בפשטות כי טרם נעשה צו ירושה "ש. למה לא צירפת לתצהיר של צווי ירושה שבית המשפט יכול היה לראות שאביך או סבך ז"ל התייחסו לקרקע בצוואה? ת. אנו עוד לא עשינו צו ירושה ... " (ראה עמ' 9 שורות 4-6 לפרוטוקול). הנתבע נדרש להבהיר איפוא, מדוע הוא סבור כי דווקא הוא מכל אחיו, יקבל את הזכויות הנטענות במקרקעין מעם המנוח והוא משיב "אני לא טענתי זאת, אני טענתי שיש לי בית בקומה א'" (ראה עמ' 9 שורות 30-32 לפרוטוקול).

באשר לזכויות האב והסב המנוחים לא השכיל הנתבע לצרף כל אסמכתא לזכויותיהם הנטענות, פרט להיתרי בניה אשר פרטי המקרקעין הנקובים בהם אינם זהים למקרקעין נשוא התובענה וכלל לא נהיר כי הם ניתנו לבניה באשר למקרקעין האמורים. יודגש כי אף לו היה מוכח כי אכן מדובר בהיתרי בניה אשר ניתנו במקרקעין האמורים, הרי שאין די בהם על מנת לגבש זכויות במקרקעין והנתבע כלל לא טען כי הסב, האב, או הוא עצמו ברי רשות מטעמה של המדינה. רשות אשר עם הגשת תובענה לסילוק יד, מופסקת. מטבע הדברים לא הוכחה טענה זו.

הנתבע לא הביא איפוא ולו ראשית ראיה באשר לזכויות האב והסב הנטענות ואף זכויותיו שלו נתונות בספק של ממש בהעדרו של צו קיום צוואה או צו ירושה כזה או אחר, כפי שפורט לעיל.

יתרה מזו, פקודת הסדר הזכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט 1969, מעניקה את האפשרות להתנגד להסדר המקרקעין, אך הנתבע לא פנה בבקשה המתאימה או בתובענה המתאימה אל בית המשפט המחוזי, אשר לו הסמכות לדון בתובענות שכאלה, וזאת על אף התמשכות ההליכים בעניינו במסגרת תובענה זו ועל אף שהתובעת הפצירה בו, לא אחת, לבחון זכויותיו הנטענות במסגרת המתאימה. הנתבע בחר שלא לעשות כן ויש לכך הנפקות המתאימה.

מכל האמור לעיל עולה כי התובעת הוכיחה זכות בעלות במקרקעין האמורים אשר עברו הליך הסדר ונרשמו בבעלותה כבר בשנת 1987 בלא שננקט כל הליך מטעמו של הנתבע או מי מבני משפחתו. על התובענה דנן לסילוק יד, לא חלה התיישנות כפי שפורט לעיל. לא הוכח אם בכלל קיימות זכויות במקרקעין לסבו ואביו של הנתבע ואף מקור זכותו הנטענת של הנתבע כלל לא הוכח בהעדר צו ירושה או צו קיום צוואה. משכך, הנתבע אכן פולש למקרקעיה של התובעת שלא כדין ויש לקבל התביעה כנגדו ולהורות על פינוי המקרקעין והריסת כל הבנוי והנטוע עליהם, כך שהמקרקעין האמורים יושבו לידי התובעת פנויים מכל אדם וחפץ.

סוף דבר,

התביעה מתקבלת במלואה.

אני מורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין הידועים כחלקה 2 גוש 20399 המצויים בתחום המועצה המקומית מעלה עירון ולהשיבם לתובעת בתוך 21 יום מהיום, כאשר הם פנויים מכל אדם, חפץ, נטיעה, בניה, תשתית מוטמנת או מונחת במקרקעין.

ככל שהנתבע לא יפנה את המקרקעין כאמור, רשאית התובעת לעשות כן בעצמה וההוצאות יחולו על הנתבע.

הנתבע אף יישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5000 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בהתאם לתקנה 215ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, רשאית התובעת לתבוע סעדים נוספים בגין העילה נשוא תביעה זו ללא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט. לפיכך אין מקום לכלול בפסק דין זה היתר לפיצול סעדים, כמבוקש באשר לדמי השימוש הראויים.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.