ע"י ב"כ עו"ד שולה אלמוזנינו-זגורי

זו היא תביעה לסילוק יד ולמתן צו מניעה קבוע שהתובע הגיש כנגד הנתבעים, המתייחסת לאדמות מדינה שלתובע ניתנה הרשאה לרעות בשטחן את עדרו.

התובע וטענותיו:

התובע – יהודה מרמור להלן: "מרמור"), הינו תושב יבנאל העוסק למחייתו בגידול בקר, ולו עדר המונה כ 170 ראשי בקר.

הנתבעים – נאיף בשיר וחוסיין בשיר (יקראו בהתאמה להלן: "נאיף" ו- "חוסיין" וביחד: "הנתבעים"), הם בני דודים, תושבי הכפר ערב אל-הייב ובבעלותם מצויים עדרי בקר המונים, נכון למועד הגשת התביעה, כ- 70 ראשי בקר.

מעיון בכתב התביעה עולה כי, בין מרמור, מצד אחד, לבין מנהל מקרקעי ישראל (המכונה היום רשות מקרקעי ישראל, ותיקרא להלן: "רמ"י"), מצד שני, נחתם הסכם ביום 9.12.2008 במסגרתו ניתנה למרמור הרשאה להחזיק ולהשתמש במקרקעין המשתרעים על שטח של 4,309 דונם, למטרת רעיית עדר הבקר שברשותו. (ההסכם יקרא להלן: "ההסכם ההרשאה הראשון"). (נספחים א1 ו א2 לכתב התביעה).

עוד עולה מטיעוני מרמור כי בנוסף להסכם הנ"ל, נערך ונחתם בין מרמור לבין רמ"י, במהלך חודש 9/08, הסכם שבהתאם לו ניתנה למרמור הרשאה לרעיית בקר בקרקע נוספת, הידועה בשם "מצפה אלות", המשתרעת על שטח של כ- 160 דונם (יקרא להלן: "הסכם ההרשאה השני") (נספח ב' לכתב התביעה) (השטחים נשוא הסכמי ההרשאה יקראו להן, למען הנוחות, "שטחי המרעה").

לטענת מרמור, במשך תקופה ארוכה, הנתבעים נהגו לפלוש ולהשתמש בשטחי המרעה שבחזקתו, תוך שהם מחבלים בגדרות הסובבות את השטח ומשחררים את הבקר שברשותם לרעות בשטחי המרעה. כתוצאה מהכנסת עדר הבקר לשטחו של מרמור, מתערבבים עדרי הבקר האחד עם השני.

בגין מעשיהם המתוארים לעיל של הנתבעים, נגרמו ונגרמים למרמור, לטענתו, נזקים רבים בחלקם ממוניים. פניות שנעשו על ידי מרמור אל הנתבעים על מנת שאלו יפסיקו לפלוש לשטח המרעה, לא הועילו ומשכך, בשלב מסויים, לא נותרה לפני מרמור אלא הברירה לפנות למשטרת ישראל בדרישה לפעול לסילוק ידם של הנתבעים מהשטח.

בתביעתו נשוא תיק זה, מרמור עתר לקבלת שני סעדים, האחד - פינוי וסילוק ידם של הנתבעים ועדרי הבקר שברשותם משטחי המרעה נשוא הרשאות הרעיה; והשני - צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים וכל הבא מטעמם להיכנס לתחום שטחי המרעה נשוא הרשאות הרעייה ולעשות בהם כל שימוש באשר הוא.

עיקר טענות הנתבעים:

בכתב הגנה שהוגש מטעמם טענו הנתבעים כי הם נמנים על חמולת בשיר המנוהלת כיום על ידי השנים.

טענתו של מרמור לפיה הנתבעים פלשו לשטח הקרקע נשוא הרשאות הרעייה, הוכחשה על ידי הנתבעים, אשר עתרו בכתב הגנתם לדחיית התביעה נגדם במלואה.

בכתב ההגנה האמור, תיארו הנתבעים כיצד במשך שנים רבות הם החזיקו באדמות מדינה לצורך רעיית עדריהם, בידיעת המדינה וזרועותיה השונים. הנתבעים תיארו את מערכת היחסים בינם לבין רמ"י למן תחילתה. על פי טיעוניהם האמורים, זמן מה לאחר קום המדינה, בתחילת שנות ה- 60, בני המשפחה נהגו לרעות את עדרם באזור קיבוץ הסוללים בגליל התחתון. בשלב מסויים לאחר מכן, נתבקשו בני המשפחה על ידי רמ"י לעזוב את שטח הרעייה באזור האמור ולעבור לשטח אחר באזור 'ואדי בירה' מעל המושבה מנחמיה.

לשיטת הנתבעים, עם השנים בוצע קיצוץ בשטחי המרעה השונים, ושטחים שהוקצו מלכתחילה למשפחת בשיר, הועברו למשפחות אחרות ולמושבים המצויים בסביבה. שטחי מרעה שנותרו ולא קוצצו, כאמור, חולקו, במהלך שנות ה- 70, בין משפחת הנתבעים לבין משפחה נוספת. לאחר החלוקה הנ"ל משפחת הנתבעים הקימה אוהל והחלה להתגורר במקום. מאז מחזיקים בני המשפחה בשטח ולא נטשו אותו ובנסיבות העניין זכאים בני המשפחה להמשיך להחזיק בשטח.

לטענת הנתבעת, הזכות להמשיך ולהחזיק בקרקע נתונה להם מכוח הוראותיה של פקודת האריסים (הגנה), 1993 (להלן: "פקדות האריסים"), והיא קיבלה תוקף ועיגון משפטי בפסק דין שניתן במסגרת הליך משפטי בו פתחו חלק בפני המשפחה, אשר התנהל לפני הועדה המיוחדת שנתמנתה על פי סעיף 19 לפקודת האריסים.

במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעים טענות נוספות שבמהותן הן טענות של אפליה אסורה על רקע השתייכות עדתית ובסיכומם של דברים שבו הנתבעים והדגישו כי הם שוהים בשטחי המרעה השייכים להם משנת 1964 וכי הרעייה שם נעשית בשטחים המצויים בחזקתם מזה שנים רבות, ללא פלישה כלשהי לשטחי אחרים וללא גרימת נזקים כלשהם לא לגדרות ולא לשטחים עצמם.

הדיון בתובענה:

בעלי הדין הביאו לפני את ראיותיהם בשלוש ישיבות הוכחות אליהן הם זומנו לצורך זה.

בישיבה הראשונה, שהתקיימה לפני ביום 20.1.2014, נשמעה לפני פרשת התביעה, ובמסגרתה העידו לפני התובע עצמו, העד אלון זרבל והעד ראפת סמועי. מטעם התביעה זומן למתן עדות עד נוסף שלא התייצב ובשלב מסויים וויתר התובע על הבאת עדותו.

התובע הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

במסגרת פרשת ההגנה שנשמעה על פני שתי ישיבות הוכחות (אחת מיום 11.12.2014 ושניה מיום 15.4.2015),שמעתי את עדויותיהם של עדי ההגנה הבאים: שני הנתבעים, מוחמד שעבאן – מומחה מטעמם של הנתבעים, עד ההגנה האני עבד אלהאדי, עד ההגנה מוחמד אבו נור עלי חסן ועדת ההגנה נאיפה חסן בשיר, אמו של חוסיין.

כל העדים הקדימו והגישו תצהירים ו/או חוות דעת מטעמם.

בתום שלב הבאת הראיות, ניתן צו להגשת סיכומים בכתב.

להשלמת התמונה ראוי לציין בנוסף כי בגדרי התיק נתבקש וניתן סעד זמני שנערכו בו, במרוצת הזמן, שינויים. הסעד הזמני הופר ביותר מהזדמנות אחת על ידי הנתבעים, דבר אשר גרר אחריו בקשות שהוגשו מטעמו של התובע ואחרים לפי פקודת ביזיון בית משפט. בהליכי הביזיון האמורים הובאו ראיות והוגשו כתבי סיכומים שבעקבותיהם ניתנו החלטות שיפוטיות אשר עמדו לבחינת ערכאת הערעור. להליכים אלו, לטעמי, אין לייחס במסגרת פסק הדין משמעות יתרה וסקירתם בתמצות, כמפורט לעיל, נעשית רק למען הסדר הטוב ולמען הבאת התמונה המלאה.

גדר המחלוקת:

על המדוכה שתי שאלות עיקריות הטעונות הכרעה, העוסקות במהות זכויותיהם של בעלי הדין, מרמור מחד, והנתבעים, מאידך, בשטחי המרעה. ככל שבזכויותיו של מרמור עסקינן, נדרש להכריע בשאלה האם רשאי היה מרמור , בתוקף זכויותיו האמורות, להגיש את התביעה כנגד הנתבעים, שמא הדבר הצריך קבלת הרשאה מיוחדת על ידי רמ"י, שלא ניתנה לו. ככל שעסקינן בנתבעים עצמם, עומדת להכרעה השאלה האם עלה בידי אלה להוכיח זכות להחזיק בשטחי המרעה, זכות הגוברת על זכויותיו הנטענות של מרמור האמורות לסגת בפניה.

בשאלות הנ"ל יעסוק פרק הדיון והמסקנות שלהלן.

דיון והכרעה:

אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר שבחנתי, בחן היטב, את הראיות שהובאו בפניי ונתתי את דעתי לכל טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

כללי:

ככל שעסקינן בתביעה לסילוק יד רלבנטית לעניינו הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), אשר קובעת בהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

אמור מעתה, הכלל הוא בסוג זה של תביעות כי שעל התובע סילוק ידו של אחר ממקרקעין, מוטל הנטל הראשוני להוכיח שהוא הבעלים החוקי של המקרקעין או בעל הזכות להחזיק במקרקעין. בכפוף לעמידה בנטל זה, עובר הנטל לכתפי הנתבע להוכיח שהוא מחזיק במקרקעין כדין וכי אינו פולש או מסיג גבול (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד ל"א (3) 455).

אם מיישמים את הכלל האמור בענייננו, עולה כי על מרמור מוטל הנטל להוכיח כי יש לו את הזכות או הרשאה להחזיק במקרקעין – שטח המרעה. בכפוף להוכחת עצם קיומה של הזכות האמור הנטל עובר לנתבעים להוכיח כי אינם פולשים או מסיגים גבול, וכי קמה להם זכות להחזיק או להיכנס לשטחים הללו.

מהות זכויותיו של מרמור בנכס:

בעניינו, דומה כי אין בין הצדדים כיום מחלוקת על מהות זכויותיו של מרמור בנכס נשוא התיק דנן. ציינו לעניין זה הנתבעים, בסיכומי טענותיהם (סעיף 4 שם), כי "רמ"י הינה הבעלים של הקרקעות נשוא התביעה והתובע מחזיק בקרקעות מכוח חוזה הרשאת רעייה עונתי, משנת 2008...".

לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית צירף מרמור את הסכמי הרשאת הרעייה המדברים בעד עצמם ומלמדים על זכותו של מרמור לעשות שימוש בשטחי המרעה, למטרת רעיית עדר הבקר שלו, בתנאים המפורטים בהסכמים האמורים (נספחים א' ו- ב' לתצהיר). אחד מאלה, עליו אעמוד להלן, הוא התנאי המחייב את מרמור לשמור על הקרקע, תנאי הכולל בחובו, תנאי משתמע והוא למנוע מפולשים להיכנס לשטחי הקרקע ולגרום לה נזקים.

ההסכמים האמורים שנחתמו על ידי מרמור, מצד אחד, ורמ"י, מצד שני, מקנים הלכה למעשה למרמור הרשאה לרעיית בקר בשטח המרעה.

כאמור, הנתבעים אף הם אינם חלוקים על כך, כפי שהדבר עולה מסיכומיהם (סעיף 4 לסיכומים), שם הודו כי רשות מקרקעי ישראל היא הבעלים למקרקעין וכי התובע מחזיק בקרקעות מכוח חוזה הרשאה רעייה עונתי. מלבד ההסכמים האמורים, הגיש התובע מטעמו את המוצגים ת1, ת2 ו ת3, אשר מעיון בהם ניתן לראות כי למשפחת מרמור ניתנות הרשאות רעייה עוד משנות ה- 50.

הנה כי כן, בידי מרמור עלה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לעצם קיומה של הזכות להשתמש ולהחזיק במקרקעין והשאלה אותה נדרש לבחון עתה היא זו: האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אינם פולשים וכי מוקנית להם זכות להחזיק באותם המקרקעין?

בטרם תיבחן על ידי השאלה הנ"ל אציין כי לא מצאתי כי בכוחן של טענות הנתבעים בסעיפים 52-57 לסיכומי טענותיהם כדי לפגוע בעצם קיומה של הזכות הנ"ל (של מרמור), ובנסיבות העניין מקום בו לא הוכחו הטענות ו/או השלכותיהן ועל אחת כמה וכמה מקום בו מחקו הנתבעים את עתירתם לבג"צ לביטול הסכמי ההרשאה, אין מקום להסיק מאותן הטענות את המסקנה כי אויינה זכותו של מרמור להחזיק בנכס למטרת רעייה. בהמשך אתייחס ביתר פירוט למסקנתי הנ"ל.

גדר זכותו של מרמור להגיש את התביעה:

בטרם תידון השאלה העיקרית האחרונה הנ"ל, אסיר מכשול מדרכי ואציין כי איני מקבלת טענתם של הנתבעים, בסיכומי טענותיהם, לעניין הצורך בקיומה של הרשאה מיוחדת להגשת התביעה דנן על ידי מרמור. ראש וראשון, מדובר בטענה חדשה אשר הועלתה על ידי הנתבעים לראשונה במסגרת סיכומי טענותיהם. בנסיבות העניין, ובצדק רב, טען מרמור בסיכומי תשובתו כי המדובר בהרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, וכפי שכבר ציינתי לעיל הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין אותו ציטטתי לעיל, קובעת כי, בעל זכות להחזיק במקרקעין ולאו דווקא בעל מקרקעין, יש לו זכות להגיש תביעה לסילוק יד. בענייננו, ההסכמים שנחתמו עם מרמור הם הסכמי הרשאה להחזיק ולהשתמש בקרקע למטרת רעיית בקר. ההסכמים כוללים התחייבויות שונות של מרמור לשמירה על הקרקע ולמניעת גרימת נזקים כלשהם לה והתחייבויות נוספות, רבות, המלמדות של כך כי ההרשאה להשתמש בקרקע למטרת הרעייה הינה למעשה הרשאה להחזיק בקרקע, למטרה ספציפית.

כך, למשל, קובעת הוראת סעיף 5 להסכם הנ"ל (נספח א1' לכתב התביעה), את חובתו של מרמור ש:

"5. א. לא להעביר לאחר כל זכות מזכויותיו לפי רשיון זה, לא להעביר או למסור לאחר את הקרקע או חלק ממנה, ולא להרשות לאחר לתפוס את הקרקע או חלק ממנה. על מנת להסיר ספק מוצהר בזה כי אסור למורשה לשעבד את זכויותיו לפי כתב הרשאה זה בכל צורה שהיא, לרבות ע"י משכון."

הנה כי כן, מעיון בהוראות סעיף 5 הנ"ל שציטוטו הובא לעיל, עולה כי חובה על מי שקיבל את ההרשאה לפי ההסכם הנ"ל, לשמור על הקרקע ולמנוע מאחרים לתפוס חזקה בה או בכל חלק ממנה.

בנסיבות העניין, וככל שמדובר בתביעה שהוגשה בשמו של מרמור בתור בעל הזכות להשתמש בשטח המרעה למטרת רעייה, וככל שמאחורי התביעה עומד אינטרס חוקי של מרמור להגן את זכות שניתנה ביד כדין, לא היה מקום לכך שמרמור יקבל הרשאה מיוחדת מטעם רמ"י להגשת התביעה. הרשאה כאמור יכול והיתה נדרשת ככל שהתביעה היתה מוגשת על ידי מרמור בשמה רמ"י. לא כך בענייננו.

הנה כי כן, מרמור אשר עליו מוטל הנטל הראשוני להוכיח קיומה של זכות במקרקעין, הרים את הנטל והשכיל להוכיח כי אכן הינו בעל זכויות ובעל הרשאה להשתמש במקרקעין נשוא התביעה למטרת רעייה בלבד.

הנתבעים, פולשים ומסיגי גבול שמא בעלי זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין?

מקום בו נקבע כי מרמור הרים את הנטל להוכחת זכותו להחזיק בקרקע, עולה השאלה האם הנתבעים הרימו את הנטל להוכחת טענתם לפיה אינם בגדר פולשי ומסיגי גבול כי אם, בעלי זכות חוקית להחזיק ולהשתמש בקרקע. חומר הראיות שהובא לפני אינו מותיר ספק בכך שתשובה שלילית מתבקשת.

עיון בכתב ההגנה אשר הוגש מטעמו של הנתבעים מעלה כי טענת ההגנה העיקרית עליה מבססים השניים את הגנתם הינה הטענה בדבר היותם אריסים. טענו לעניין זה הנתבעים כי הם אריסים חוקיים מוגנים, בין השאר, במקרקעין, על-פי פקודת האריסים (הגנה) 1933, וזאת בהתבסס על פסק דין החלקי שניתן במסגרת (תיק 1/79). (נספח ט' לתצהירו של חוסין).

פסק הדין שעליו משליכים הנתבעים את יהבם הוא פסק דין חלק אשר ניתן על ידי הועדה המיוחדת שנתמנתה בהתאם לסעיף 19 לפקודת האריסות, שדנה בבקשה אשר הוגשה על ידי דודם של הנתבעים – המנוח סאלח חוסין מוחמד בשיר אלהיב ז"ל, ורעייתו - כאמלה אלהיב (יקראו ביחד להלן: "סאלח וכאמלה").

באותו פסק דין חלקי, קבעה הועדה כי היא מקבלת את טענת סאלח וכאמלה לפיה הם נהגו, בלא הפסק, לרעות את הבקר שלהם במשך 15 שנה עובר למועד הגשת הבקשה. פסק דין קובע בנוסף כי : "סאלח בא לשטח לבדו אבל קודם לכן הוא היה בואדי אלבירה ביחד עם האחים שלו. בהתחלה אחיו באו איתו למזיעאת אבל נשארו רק שנתים שלוש" שלאחריהן עלו לרמת הגולן. בין כך ובין כך, בסופו של הליך הוועדה החליטה שלא להעניק לסאלח ולכאמלה סעד אופרטיבי כלשהו בטרם יוסר 'המכשול הגדול', כלשון הוועדה בפסק דינה האמור, הנעוץ בכך "שחלק מהקרקע נמצא בתחומה שמורת יער" (סעיף 11 לפסק הדין). נוכח אותו 'מכשול גדול' הזמינה הוועדה את שני הצדדים להביא ראיות לגבי איזה חלק נמצא בשמורת הטבע, ומתן פסק הדין המשלים נדחה בהתאם. (ראו לענייו זה סעיף 12 לפסק דין האריסות מיום 24.12.1989).

בכל הנוגע לפסק הדין החלקי עליו ביססו הנתבעים את הגנתם, יצוין כבר כאן כי פסק דין זה התייחס אך ורק לשני המבקשים שם, סאלח וכאמלה כעולה מכותרתו. פסק הדין החלקי הנ"ל אינו מתייחס לשני הנתבעים דכאן שאינם סאלח וכאמלה ואין בפיהם טענה להיותם חליפיהם.

זאת ועוד, עסקינן בפסק דין חלקי המציין באופן מפורש כי אינו מקנה לסאלח ולכאמלה כל סעד עד אשר יביאו לפני בעלי הדין את ראיותיהם הנוספות כמפורט לעיל. הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי ניתן פסק דין סופי באותו הליך ומחומר הראיות שהונח לפני התרשמתי כי נכון לכתיבת שורות אלה פסק דין משלים לא ניתן עד עצם היום הזה. משכך, אין בעצם קיומו של פסק הדין החלקי משום הוכחת זכותם של הנתבעים להחזיק בנכס המקרקעין ולהשתמש בהם לצורך זה או אחר.

ויודגש, בפי הנתבעים אין טענה לעניין קיומם של הסכם ו/או הבטחה המתירים להם להשתמש בקרקע לצורכי רעייה.

הנתבע חוסין נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב:

"ש. בתצהיר כתוב שאתה מחדש עם המינהל. מה שכתוב בסעיף 4 הוא לא נכון. אתה לא מחדש מדי שנה הסכמי רעיה.

ת. התכוונתי על דודים שלי ולא עליי. אני לא מחדש חוזים עם קק"ל, היו לי חוזים מדודים שלי.

ש. כמה חוזים היו לך עם קק"ל.

ת. התכוונתי לחוזה מפנה לנ/5. התכוונתי לדודים שלי ולא עליי." (עמ' 62, שורות 24-28)

בכל הנוגע לפס"ד האריסות השיב חוסין כך:

"ש. האם ידוע לך על הסכם נוסף חוץ מההסכם עם סאלח.

ת. לפי פס"ד לאריסות שאנו יושבים שם, יש לנו מסמכים משנת 65 שיש אישור וטרינרי, יהודה רק ב2011 קיבל את החלק שלנו אחרי התביעה.

ש. לא חתמת אף פעם על הסכם רעיה עם ממ"י.

ת. נכון.

ש. גם אחיך לא חתמו.

ת. אבא של נאיף אני לא יודע מה היה.

ש. אתה אומר שאתה שם כי הוכרתם כאריסים.

ת. כן.

ש. יצא לך לקרוא את פס"ד האריסות.

ת. כן. " (עמ' 63, שורות 11-21)

ובהמשך העדות:

"ש. אתה טוען שאבותיך קיבלו הבטחה שאתה יכול לרעות במקום.

ת. מי הבטיח.

ש. אני שואל אותך.

ת. רעינו שם כל הזמן על פי פסק דין לאריסות." (עמ' 66, שורות 19-23)

דברים ברוח דומה עלה בעדותו של נאיף. נאיף, בדומה לחוסיין, לא ידע להצביע על זכות כלשהי לרעייה בשטחים הרלבנטיים, ומעדותו אף עלה כי מי שטיפל בעניין הרלבנטי מול הרשויות היה אביו – מחמוד ז"ל. עוד עלה מעדותו כי בידי בני המשפחה לא מצוי הסכם כלשהו לרעייה בשטחים הרלבנטיים, לעניין זה הנני מפנה לעדותו לפיה:

"ש. אני שואל אותך כי אביך לא פה, אביך ניהל מו"מ כדי לקבל שטחי מרעה.

ת. כן.

ש. על פניו אביך לא היה צריך לקבל רשות.

ת. היה צריך שיהיה משהו מסודר.

ש. לא משהו שאתם פולשים.

ת. משהו מסודר, חוזה רעייה.

ש. לא היה לכם חוזה רעייה אף פעם.

ת. היינו רואים (צ.ל רועים) בחלקות שהם היום מוחכרים לתובע.

ש. אתה יליד 82, כשאתה יודע, חתמת על חוזה הרשאה, או הסכם רעייה.

ת. לא." (עמ' 68, שורות 2-12).

באותו עניין, נשמעו לפני עדויותיהם של מרמור ושני עדים מטעמו, אחד מתוכם, העד אלון זרבל, הוא נציג רמ"י מאז שנת 1993 האמון, בין היתר, על הטיפול בשטח המריבה החל משנת 2008.

בעדותו לפני, העד זרבל הכחיש בתוקף קיומה של זכות כלשהי לנתבעים במקרקעין שבהם ניתנה למרמור הרשאת השימוש למטרת הרעייה. בעדותו, בעמ' 21 לפרוטוקול מיום 20.1.2014, הוא ציין כי רמ"י אינה נוהגת להקצות שטחי מרעה לשני גורמים במקביל (בצורה כפולה). אלה היו דבריו לעניין זה:

"ש. אלמלא היו זכויות אחרות של אנשים אחרים בשטח, האם המנהל היה חותם על ההסכם.

ת. אי אפשר לעשות רעיה כפולה או חוזה כפול על שטח." (עמ' 21, שורות 14-16)

בהמשך עדותו הכחיש העד זרבל קיומה של זכות כלשהי לנתבעים במקרקעין הללו וציין כי:

"ש. האם ידוע לך על איזה שהיא זכות שהוקצתה להם מטעם הרשות המנהל.

ת. לא ידוע לי שיש להם כל זכויות בקרקע, לכן הגשתי את התביעה לפינוי, עו"ד טיקטין מנהלת את התביעה בבימ"ש השלום בנצרת.

ש. האם לנתבעים יש זכות או איזה שהיא הקצאה לרעיה במקום אחר.

ת. לא שידוע לי" (שם עמ' 21, שורות 18-22)

דברים דומים עלו גם מעדותו של עד התביעה הנוסף, מר ראפת סמועי, שתפקידו ממלא מקום סייר באזור הגליל התחתון. העד ראפת הכחיש בעדותו קיומה של זכות כלשהי שניתנה לנתבעים להשתמש בקרקע על ידי קרן קיימת לישראל. כמו כן, הוא העיד לפני כי אינו יודע על קיומו של הסכם כלשהו עם הנתבעים (עמ' 28, שורות 15-16).

גם בעדויות ההגנה לא היה כדי להוסיף לגרסת הנתבעים. בדומה לנתבעים עצמם, בעדויותיהם של עדי ההגנה (4 במספרם מתוכם מומחה אחד), לא היה כדי להוכיח קיומה של זכות חוזית של הנתבעים להחזיק ולהשתמש בשטחי המרעה.

ראו לדוגמא עדותו של עד ההגנה מר האני עבדל האדי, אשר הרבה להשיב "לא יודע". עיון בעדותו מעלה כי לא היה בה כל חיזוק או סיוע לגרסתם של הנתבעים. העד לא ידע להצביע על תקופה מסוימת בה נהגה משפחת הנתבעים לרעות את עדר הבקר שלה, וחשובה עוד יותר העובדה כי העד לא ידע להצביע במפה שהוצגה לו על מיקום השטחים שבהם נהגו בני המשפחה, לטענתו, לרעות את עדר הבקר הנ"ל.

כך גם עולה מעדותו של עד ההגנה מר עלי מוחמד, אשר ציין כי הוא נהג לבקר במרעה בילדותו. עדותו של עד הגנה זה לא תרמה דבר לשאלה השנויה במחלוקת ובנסיבות הענייין לא שוכנעתי כי יש בכוחה כדי לבסס טענת הנתבעים לקיומה של זכות להחזיק בנכס הדוחה מפניו את זכותו של מרמור לסילוק ידם של הנתבעים.

דברים אלה יפים גם ביחס לעדותה של עדת ההגנה גב' נאיפה בשיר, אשר למעט אמרתה לפיה היא נהגה לרעות את עדר הבקר בשטח מזה כארבעים שנה, וכי האוהל עדיין מונח במקום, גרסה אשר סותרת את גרסת יתר עדי ההגנה, לא היה בעדותה כדי ללמד או לסייע לטענת הנתבעים בדבר זכותם לרעות בשטחי המרעה הרלבנטיים.

כאן המקום לציין כי מצאתי ממש בטענותיו של התובע בדבר הוצאת המסמכים שצורפו לתצהירה של עדה זו, לאור העובדה כי הנספחים הללו לא נערכו על ידה, במיוחד לאור הודאת העדה עצמה על כך שאינה יודעת קרוא וכתוב (עמ' 70 לפרוטוקול, שורות 1-3) (דיון מיום 11.12.2014).

הנה כי כן, חומר הראיות שהובא לפני אינו מלמד בהכרח על קיומה של זכות חוקית של הנתבעים להחזיק ולהשתמש בקרקע. בנסיבות העניין ומקום בו הנטל להוכחת הטענה האחרונה רובץ על כתפיהם של הנתבעים, נראה כי דין טענת ההגנה המועלית על ידם, להידחות.

טענת הנתבעים לקיומה של זיקת הנאה:

הוא הדין ביחס לטענתם הנוספת של הנתבעים, לקיומה של זיקת הנאה – טענה בה לא מצאתי ממש בהינתן העובדה שמדובר במקרקעין שהינם מקרקעי ציבור כהגדרתם בחוק. מקרקעין מסוג זה הוחרגו במפורש ואין זיקת ההנאה יכולה לחול עליהם.

לעניין זה הנני מפנה להוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין, המעגן את הזכות לזיקת הנאה וקובע כך:

94. (א) מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה.

בנוסף לכך הנני מפנה להוראות סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין המחריג באופן מפורש את סעיף 94 הנ"ל וקובעת בצורה חדה וברורה כי במקרקעי ציבור אין תחולה להוראות סעיף 94.

אמור מעתה, במקרקעי ציבור כגון במקרה דנן אין תחולה להוראות סעיף 94 וזכות לזיקת הנאה לא קמה.

סיכום ביניים:

הנה כי כן, חומר הראיות שהונח לפני מלמד על זכותו של מרמור להחזיק ולהשתמש בשטח המרעה למטרת רעייה בלבד. הנתבעים אשר הכחישו תחילה, בכתב הגנתם, שימוש הנעשה על ידי בשטח המרעה, לא הוכיחו כי מצויה בידם זכות מוכרת בדין להחזיק ו/או להשתמש בשטח המרעה.

טענות נוספות, כלליות, בפי הנתבעים:

לא ניתן לחתום את פסק דין מבלי להתייחס לטענות נוספות, כלליות, שהועלו על ידי הנתבעים, בכתב טענותיהם, בתצהיריהם ולאחרונה אף בסיכומי טענותיהם. מדובר בטענות אותם כינו הנתבעים עצמם, בסיכומיהם (סעיף 39 שם), כטענות במישור המשפט המינהלי, והן כוללות, בעיקר, טענות לקיומה של אפליה אסורה, טענה להבטחת שלטונית, טענה לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובכללה טענות הנוגעות להתנהלות רמ"י כרשות, טענות נוספות של אי היענות הרשויות לפניותיהם של הנתבעים, טענות בדבר חוסר תום ליבה של רמ"י בפרט ושל המדינה בכלל, טענות לקיפוחם והעדפת מרמור על פניהם וכיוצ"ב.

אלה הן אכן טענות מתחום המשפט המינהלי שככלל אינו מובאות לפתחו של בית משפט השלום בתביעתו של הפרט כנגד הפרט, כבמקרנו זה. הטענה שהועלתה על ידי הנתבעים לפיה עצם העובדה כי מרמור קיבל את זכותו בשטחי המרעה מרמ"י ובתור שכזה עליו להתמודד עם טענות שיש בפי הנתבעים כנגד רמ"י אין בה ממש.

על המעלה טענות מסוג זה להעלותן במסגרת הליך המתאים לכך כנגד הרשות, ובפני הערכאה המוסמכת לדון באותן הטענות. קובע לעניין זה סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, סעיף 2 לחוק הקובע כך:

2. בחוק זה -

הגדרות

"ענינים מינהליים" - ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות;

"רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;

"החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל.

3. (א) בית משפט מחוזי ישב כבית משפט לענינים מינהליים בהתאם להוראות חוק זה (להלן - בית משפט לעניינים מינהליים).

מודעים ככל הנראה לעניין האמור ובאותן הטענות ביקשו הנתבעים לתקוף את זכותו של מרמור מכוח הסכמי הרשאת הרעייה בעתירה אותה הגיש ולבית המשט הגבוה לצדק, דא עקא שעתירתם נמחקה.

משכך הם פני הדברים, ועל אחת כמה וכמה כאשר רמ"י שכנגדה מפנים הנתבעים את עיקר כעסם וטענותיהם אינה צד להליך זה, אין מקום לקבוע מסמרות בנוגע למהות זכויותיהם של הנתבעים בקרקע ואין מקום לקבלת טיעוניהם הלא מבוססים, כנגד זכותו של מרמור מכוח הסכמי ההרשאות לרעייה.

פיצול הסעדים:

מרמור כבר בכתב תביעתו עתר לפיצול סעדים באופן המאפשר לו להגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים בגין נזקים שאלה, לטענתו, גרמו לו. בעניין זה הוגשה על ידי מרמור, ביום 9.5.16, בקשה מנומקת אליה הוא צירף תצהיר ערוך כדין, ובמסגרתה טען כי נזקיו כתוצאה מן השימוש שנעשה על ידי הנתבעת בשטח המרעה טרם התגבשו באופן סופי ובשלב זה לא ניתן עדיין לאמוד את שיעורם המדוייק. הנתבעים התנגדו לבקשה ומטעמם הוגש ביום 19.5.16, כתב תגובה.

אחר עיון בנימוקי הבקשה והתגובה שוכנעתי כי דין הבקשה להיעתר מנימוקיה ובנסיבות העניין אני מתירה למרמור לפצל סעדיו כמבוקש.

סוף דבר:

נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להצביע ולהוכיח כי הוא בעל זכות במקרקעין, בעוד שבידי הנתבעים לא עלה להראות שמעשיהם, אשר עליהם מתלונן מרמור, לא היו שלא כדין.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ונותנת בזאת צו המורה לנתבעים לסלק את ידם משטחי המרעה שבחזקתו ושימושו מרמור, מכוח הסכמי הרשאות הרעיה, נספחים א' ובן לכתב התביעה, ולפנות מהם את עדרם, כל זאת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לנתבעים פסק-הדין.

ניתן בזאת בנוסף צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבעים לעשות שימוש מכל סוג שהוא בשטחי המרעה הנ"ל, שלא בהסכמת מרמור ו/או רמ"י.

הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, כל זאת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא להם פסק-הדין; סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך, עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ו, 08 יוני 2016, בהעדר הצדדים.