1. לפני שתי בקשות שהגישו המבקשים כנגד המשיבים לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

רקע:

2. המבקש מס' 1 (יקרא להלן: "מרמור"), הינו תושב יבנאל העוסק למחייתו בגידול בקר.

3. המשיבים (יקראו ביחד להלן: "נאיף וחוסיין" או "המשיבים", וכל אחד מהם בנפרד: "נאיף" ו- "חוסיין"), הם תושבי הכפר ערב אל-הייב ובבעלותם מצויים עדרי בקר.

4. על פי הנטען בכתב התביעה, בין מרמור, מצד אחד, לבין מנהל מקרקעי ישראל, מצד שני, נערך ונחתם ביום 9.12.08, הסכם שבהתאם לו ניתנה למרמור הרשאה להחזיק ולהשתמש בקרקע המשתרעת על שטח של 4,309 דונם, למטרת רעיית בקר (ההסכם יקרא להלן: "ההסכם ההרשאה הראשון"). בנוסף, נערך ונחתם בין מרמור לבין הרשות, במהלך חודש 9/08, הסכם שבהתאם לו ניתנה למרמור הרשאה לרעיית בקר בקרקע נוספת, הידועה בשם "מצפה אלות", המשתרעת על שטח של 160 דונם (יקרא להלן: "הסכם ההרשאה השני").

בשים לב לטענת מרמור ולפיה נאיף וחוסיין, במשך תקופה ארוכה עובר למועד הגשת התביעה, עשו דין לעצמם על ידי כך שפלשו והשתמשו בשטחי המרעה שבחזקתו, תוך שהם מחבלים בגדרות הסובבות את שטח המרעה באזור הדרום-מערבי של הקרקע ואף משחררים את הבקר שבבעלותם לרעות בשטח המרעה שבחזקתו ובשימושו, תוך גרימת נזקים לו ולעדרו, הגיש מרמור תביעה כנגד נאיף וחוסיין, לבית משפט זה. במסגרת תביעתו הנ"ל עתר מרמור למתן צו מניעה קבוע האוסר על נאיף וחוסיין ו/או מי מטעמם להיכנס ו/או לשהות ו/או לחבל ו/או להטריד ו/ואו לעשות כל שימוש בשטחי המרעה שבחזקתו ושימושו, וכן המורה על סילוק ידם של השניים משטחי המרעה הנ"ל.

5. בגדרה של התביעה, עתר אף מרמור למתן סעד זמני מסוג צו מניעה, שנדון בבית המשפט (בפני מותב קודם בתיק), והוכרע בהחלטות שיפוטיות שניתנו על ידו.

במסגרת התיק ניתנו מספר החלטות, מתוכן רלבנטיות לצורך ההליך שלפני ההחלטות מן הימים 7.4.09, 4.2.10, 1.12.11, 29.1.13 ו- 8.2.13. עולה מאותן ההחלטות כי על נאיף וחוסיין נאסר בשלב ראשון לפלוש ולהימצא עם עדרי הבקר המצויים בשליטתם, בשטחי המרעה המצויים בחזקתו של מרמור למעט "בשטח שברדיוס של 200 דונם סביב המעיין באזור של עין אילות או מצפה אילות" (ההחלטה מיום 7.4.09).

בעקבות ההחלטה הנ"ל ועל יסוד בקשה שהגישה המבקשת מס' 2, לבית המשפט, לביטול הצו מיום 7.4.09, בטענה שהשטח שבו הותר למשיבים לרעות את עדרי הבקר שלהם הינו שמורה טבע שרעייה בו היא בגדר עבירה פלילית, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 4.2.10, על ביטול ההחלטה מיום 4.7.09 "ככל שהיא נוגעת לשטח של שמורת הטבע, מצפה אילות, ואוסרת על המשיבים לרעות את עדר הבקר שלהם באותו שטח".

בהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט ביום 1.12.11, הובהר כי "משפחת הנתבעים תוכל להמשיך ברעיית עדרי הבקר שברשותה באזור עין אילות או מצפה אילות בשטח כולל של 200 דונם, שלא בתוך שמורת הטבע במצפה אילות, עד למתן החלטה אחרת".

6. במהלך דיון שנערך בבית המשפט ביום 29.1.13, הוצגה לפני בית המשפט הסכמה נוספת של הצדדים ולפיה: "אנו מסכימים כי השטח המסומן בקו צהוב מקווקו במפה שאנו מגישים לבימ"ש ואשר מסומנת מ/1 היא שטח המרעה של המשיבים עד להכרעה בתביעה הנדונה, המשיבים מתחייבים לגדר על חשבונם את הגבולות החיצוניים של אותה חלקה מסומנת ככל שלא קיימים גדרות באותו קו הגבול. ככל שתהיה פלישה מטעם המשיבים מעבר לקו הגבול הצהוב המסומן, או פריצה של הגדרות או כניסה של בקר של המשיבים מתוך החלקה של המשיבים לתוך החלקה של המבקש מעבר לקו המסומן בצהוב, יחובו המשיבים בקנס משמעותי לפי החלטת בית המשפט על כל הפרה עתידית. אנו מסמנים במפה בעט כחול את גבולות שמתחייבים המשיבים לגדר בחלק הצפוני מערבי של החלקה שבשימושם, ואשר גובלת את שטח המרעה של המבקש. ככל שקק"ל תדרוש שערים מיוחדים הם יורכבו על ידי המשיבים. הגדרות יוצבו ע"י המשיבים ועל חשבונם תוך 40 יום מהיום. ככל שתהיה הפרה עתידית יפנה המבקש בבקשה עם הראיות שלו". להסכמה הנ"ל ניתן על ידי בית המשפט בהחלטתו מאות המועד, תוקף של החלטה.

להסכמה הנ"ל, יש לציין, ניתנה אף הסכמת קק"ל (ראה בעניין זה ההודעה שהוגש מטעמו של התובע והחלטת בית המשפט מיום 8.2.13).

7. להשלמת התמונה יצויין כי ההסכמה האחרונה הנ"ל, לא היתה ההסכמה האחרונה בין הצדדים לעניין ההליך הזמני, וגם בה הוכנסו שינויים קלים לבקשת המשיבים. ניתן להפנות בעניין זה להודעה ובקשה לשינוי שהגישו נאיף וחוסיין לבית המשפט, לה ניתנה הסכמתו המסוייגת של מרמור, ואשר אושרה על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 14.3.13. למותר לציין כי מאחורי השינויים הקלים הנ"ל עמדו שניים, האחד – רצון המשיבים לכלול בשטח שצו המסויג בצו המניעה, בו מותר להם לרעות את עדרי הבקר שלהם, מקור מים המצוי ליד האות C במפה שצורפה להודעה ומסומן בעט כחול; והשני – הקטנת שטח המרעה לשטח מגודר מראש על מנת למנוע הוצאות מיותרות.

הבקשות לביזיון וטעמיהן:

8. על פי הנטען בבקשות הביזיון שהגישו המבקשים, נאיף וחוסיין הפרו את ההחלטות הנ"ל בכך שגרמו לכך שעדרי הבקר שלהם ירעו בשטחי מרעה שעליהם חל צו המניעה הזמני ושאינם אותו השטח המוגדר מראש ומצומצם שהוקצה להם, בהסכמתם, לצורך רעיית עדרי הבקר שלהם.

חלק מן השטחים שבהם רעו עדרי הבקר של נאיף וחוסיין מוגדרים בתור שמורות טבע מוגנות, שהרעייה בהם אסורה ובלתי מותרת, ועלולה לגרום לשמורה נזק בלתי הפיך.

בנסיבות אלו, טענו המבקשים, מתן צו בהתאם לפקודת ביזיון בתי המשפט הינו חיוני ונדרש על פי דין.

9. את בקשתו לפי פקודת ביזיון בית המשפט תמך מרמור בתצהירו המפרט את ההפרות של החלטות בית המשפט שביצעו נאיף וחוסיין, לטענתו.

בקשת הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (תיקרא להלן: "הרשות" או "רשות הטבע והגנים"), נתמכה אף היא בתצהיר ערוך כדין של מר עומרי גואלמן, המשמש כפקח אזורי גליל תחתון מזרחי, מטעם רשות שמורת הטבע והגנים. במסגרת הבקשה תוארו על ידי רשות שמורת הטבע והגנים 20 מקרים שונים שבהם נאיף וחוסיין, בניגוד להחלטות בית המשפט שניתנו בתיק זה, רעו את עדרי הבקר שלהם בשטח שמורת הטבע, במצפה אילות, ללא אישור מראש מאת הרשות הנ"ל וממילא מבלי לשלם בגין שימוש זה, תוך התעשרות על חשבון הציבור.

לבקשה צירפה הרשות דו"חות פעולה, תמונות, תשובות מווטרינר ומפות המתעדות, תומכות ומאששות את טענתה לקיומן של הפרות חוזרות ונשנות מצד נאיף וחוסיין, את החלטות בית המשפט ומצדיקות לשיטתה מתן סעד בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט.

לבקשתה צירפה אף הרשות חוות דעת של מומחה מיום 3.4.11 (נספח ו' לבקשה), המפרטת את הנזקים הכבדים וארוכי הטווח, שבחלקם הם אף בלתי הפיכים, שגורמת רעיית עדרי הבקר בשטחי השמורה.

תגובת נאיף וחוסיין לבקשות:

10. נאיף וחוסיין בכתב תגובה אחד שהוגש מטעמם לשתי הבקשות, עתרו לדחיית הבקשות שהוגשו נגדם.

נטען על ידי השניים, כי רשות הטבע והגנים, אינה בעלת דין בתיק זה ומכאן שאין לה מעמד בהליך זה. לטענת המשיבים, גם אם תרצה לומר כי ניתן בזמנו צו זמני לטובתה של רשות הטבע והגנים, הרי ברגע שזו לא הגישה כתב תביעה כנגדם, פקע למעשה הצו הזמני ואין כוחו עמו יותר.

בנוסף, טענו נאיף וחוסיין לקיומן של הסכמות מאוחרות שעל פיהן שונה הסעד הזמני.

באשר לטענה לעניין איסור הרעייה בשטחי השמורה, טענו נאיף וחוסיין כי הטענה אינה נכונה, באשר למרמור עצמו ניתנה רשות לרעות בשטחי השמורה עצמה.

נאיף וחוסיין, בתגובתם לבקשה פירטו את ההסכמות שהושגו בינם, מצד אחד, לבין מרמור, מצד שני, ואת החלטות בית המשפט המאשרות אותן, וטענו כי הם רועים את עדרי הפרות שלהם בשטחים המוסכמים ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 14.3.13.

בנוסף, נטען על ידי נאיף וחוסיין כי הסעדים שלקבלתם עותרים המבקשים במסגרת הליך הביזיון הינם סעדים דרסטיים וחמורים למדי, ובכל מקרה אין אלו מתאימים למקרה כמו המקרה דנן, שבו קיימת מחלוקת משפטית בדבר פרשנות הצו, או מחלוקת עובדתית שאינה ניתנת לבירור בנקל.

עוד נטען, כי הם נשפטו ונידונו לעונש של קנס בגין רעיית שטחי רשות הטבע והגנים ובנסיבות העניין עומדת להם טענת "כבר נשפטתי".

הדיון בבקשות:

11. ביום 28.5.14 התקיים לפני הדיון בבקשה ובמסגרתו נחקרו בעלי הדין והעדים.

בתום הדיון בבקשות, ניתן צו להגשת סיכומים בכתב ובהתאם לו הגישו בעלי הדין, בזה אחר זה, את סיכומי טענותיהם בכתב. בעקבות הגשתם של כתבי הסיכומים נדחה התיק למתן החלטתי זו.

אקדים אחרית לראשית ואציין בפתח פרק זה כי לאחר שקילת הטענות לכאן ולכאן שוכנעתי כי דין הבקשות להתקבל.

בטרם אפרט את הנימוקים שהובילוני למסקנה הנ"ל, אעמוד להלן, למען הסדר הטוב, על המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לענייננו.

המסגרת הנורמטיבית

12. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט קובע, כי לבתי המשפט תהא "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". מעבר לנדרש אציין כי בהתאם לפרשנות שניתנה לסעיף זה ע"י בית המשפט העליון, הסמכות לאכוף את הצו בהתאם לפקודה אינה מוגבלת לצדדים עצמם ולמי שנגדו ניתן הצו, אלא ניתן לעשות שימוש בסעיף 6 לפקודה, גם נגד "זר", אשר מסייע בהפרת הצו, או גורם למי שניתן נגדו הצו להפר אותו.

פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', שם קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"סעיף 6 לפקודה מעניק לבית המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא ואתו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו".

בית המשפט העליון קבע עוד, כי החלת הוראת סעיף 6 לפקודה על זרים משרתת "את המטרה של כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי".

13. מכאן, ניתן לקבוע כי מאחורי הוראות פקודת ביזיון בית המשפט עומד לא רק האינטרס הצר של בעל הדין המבקש לעשות שימוש בהליך האכיפה של הפקודה, אלא גם אינטרס רחב בהרבה, של הציבור כולו והחברה בכללותה בכיבוד פסק דין והחלטות תוך הגשמת שלטון החוק ושמירה על מעמדה של הרשות השופטת.

במקרה דנן, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי אותם, לא ניתן אלא להגיע למסקנה שלפיה המשיבים הפרו ברגל גסה את הצווים שניתנו בעניינם בימים 7.4.09, 4.2.10, 1.12.11, 29.1.13 ו- 8.2.13.

דיון והכרעה:

14. בטרם אעמוד על הראיות שהובאו לפני המלמדות על ההפרות החוזרות ונשנות של המשיבים את הוראות בית המשפט המגדירות את השטח המותר זמנית לרעיית עדר הבקר שלהם, ואוסרות את הרעיה בשטחים שמחוצה לו, אסיר מכשול מדרכי ואעמוד על טענתם של המשיבים, בתגובתם לבקשה ובסיכומי טענותיהם, בנוגע למעמדה של רשות הטבע והגנים בהליך דנן.

אין חולק על כך כי רשות הטבע והגנים אינה בעלת דין בהליך התביעה במובן זה שהיא לא תובעת ולא נתבעת בתיק, אולם שבכך, לטעמי, לא סגי. עולה מתוך העיון בתיק ובהחלטות שניתנו בגדרו, שעל מקצתן עמדתי לעיל, כי מטעמה של רשות הטבע והגנים הוגשה לבית המשפט בקשה לביטול החלטה קודמת שניתנה על ידי בית המשפט, במעמד בעלי הדין ובאי כוחם. בבקשת רשות הטבע והגנים התקיים דיון בבית המשפט, במעמד ב"כ הצדדים ונציגי הרשות – דיון שבתומו ניתנה החלטת בית המשפט מיום 4.2.10, המקבלת את טענות רשות הטבע והגנים וקובעת, בין היתר, את הדברים הבאים: "בנסיבות אלו, ומשהוכח בפניי כי השארת משפחת בשיר בשטח מצפה אילות מנוגדת לחוק ולתקנות, וכן משהוכח לכאורה כי השארתם שם תגרום נזק מהותי לשטח של שמורת הטבע, ומשהוכח בפניי כי פסק האריסות אף הוא אינו מעניק למשפחת בשיר שום זכות לרעות בשמורת טבע, וכן הוכח בפניי כי מצפה אילות הוא שטח שהוכרז כדין כשטח של שמורת הטבע, אני מבטלת את החלטתי מיום 7.4.09 ככל שהיא נוגעת לשטח של שמורת הטבע, מצפה אילות, ואוסרת על המשיבים לרעות את עדי הבקר שלהם באותו שטח".

נקבע בנוסף, במסגרת אותה החלטה, כי:

"אין מחלוקת כי למשפחת בשיר אין אישור בכתב או בעל פה מאת המנהל או הרשות לרעיה בשטח שמורת הטבע".

וכן:

"הוכח בפניי כי על מרמור הוטלו הגבלות חמורות מטעם הרשות בהיקף ומספר ימי הרעיה בשנה באותו שטח המוכרז כשמורת טבע. טענותיו של מרמור לפיו הוא מקיים את ההגבלות שהוטלו עליו לא הופרכה בשלב הזה. אני מקבלת את עמדתה של הרשות לפיה השארת העדר של משפחת בשיר בשטח שמורת הטבע במצפה אילות מנוגד לסעיף 30 לחוק ותקנה 2 לתקנות, ויש בו כדי לגרום נזק ממשי ומהותי לשטח של שמורת הטבע".

על ההחלטה הנ"ל, יש לציין, לא הוגשה בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור וההחלטה הפכה להיות החלטה חלוטה, על כל המשתמע מכך. בנוסף, לא הושמעה מטעמם של המבקשים במסגרת הדיון שהתקיים בבקשתה של הרשות אז, כל טענה כנגד מעמדה של זו.

15. בנסיבות העניין, ברי כי ככל שהמשיבים, לטענת רשות הטבע והגנים, הפרו את ההחלטה הנ"ל המגלמת את איסור הרעייה הזמני בשטח השמורה במצפה אילות, בידי הרשות עומדת הזכות לבקש לאכוף את ההחלטה באמצעות הליך הביזיון בו נקטה, והעובדה כי מטעמה לא הוגשה במסגרת התיק דנן, תביעה עיקרית, אינה מביאה לפקיעת הצו הזמני.

בעניין זה, אינני מקבלת את טענתם של המשיבים שלפיו, עסקינן בסעד זמני שניתן לטובת רשות הטבע והגנים, כנגד המשיבים, בטרם הגשת תביעה נגדם על ידי הרשות הנ"ל, שתוקפו פקע בחלוף שבעה ימים מן המועד שבו הוא ניתן, נוכח מחדלה של הרשות מהגשת תביעה מתאימה כנגד המשיבים. כאמור, עיון במסמכי התיק הרבים מגלה בנקל כי העובדות אינן כפי הנטען על ידי המשיבים וכי ההחלטה מיום 4.2.10 אינה בגדר סעד ארעי הניתן במעמד צד אחד בטרם הגשת תביעה, שתוקפו כפוף ומותנה בהגשת תביעה עיקרית, אלא סעד שלקבלתו עתר צד ג' מעוניין, שהחלטה קודמת שניתנה על ידי בית המשפט, שלא במעמדו, פגעה בזכויותיו.

משכך הם פני הדברים, וברוח פסיקת בית המשפט עליה עמדתי לעיל, המקנה לבית המשפט סמכות לכוף ביצוע צווי בית המשפט על אותו אלמוני שאינו החייב על פי הצו אלא שמעשיו או מחדליו הם אלה שהביאו להפרת הצו, ברי כי בדין עשתה רשות הטבע והגנים בעת שביקשה לעשות שימוש בהליכי הביזיון על מנת לכוף את המשיבים לציית לצו שניתן על ידי בית המשפט וסוייג לימים בהתאם לבקשתה המפורשת ולאחר דיון שנערך בה.

בכל מקרה, יצויין, אין ליתן משקל יתר לטענה הנ"ל, שכן מלבד הבקשה שהגישה הרשות כנגד המשיבים בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט, הוגשה מטעמו של מרמור בקשה בהתאם לאותה פקודה. רוצה לומר, ככל שחומר הראיות שהובא לפני מצביע על הפרת החלטות בית המשפט, די בכך כדי להצדיק מתן סעד בהתאם לפקודה.

16. מה הוא אם כן חומר הראיות שהובא לפני לעניין ההפרות הנטענות הנ"ל?

כאמור, לבקשתו של מרמור צירף האחרון תצהירו שבמסגרתו טען להפרות מצד המשיבים את החלטות בית המשפט הקובעות זמנית את האיסור לרעיית עדר הבקר של המשיבים בשטחים שהוקצו לו על ידי המינהל/הרשות בהתאם להסכמי ההרשאה, הראשון והשני, ושאינם השטח המוגדר ומצומצם שבו הותר לנאיף וחוסיין לרעות את עדרם זמנית, עד למתן פסק דין בתביעה לגופה.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט, שב מרמור על טענתו לקיומן של הפרות מצד המשיבים. לדבריו: "הפרות התערבבו מספר פעמים, אבל זה היה 650 מ' שהפקח עומרי מדד מהנקודה שהם היו צריכים לשבת בה, ולפעמים תפסנו אות הפרות 2.5. ק"מ מהנקודה שבה הם צריכים להיות" (עמ' 52 לפרוטוקול שורות 9-10). על טענתו הנ"ל חזר מרמור מספר פעמים נוספות בחקירתו הנגדית (ראה למשל באותו עמ' בשורות 24-25).

מרמור אישר כי בשטח שבו הותר למשיבים לרעות זמנית את עדרי הבקר שלהם קיימת שוקת של פרות, אולם הוא שלל קיומם של עצי דקל וטען כי "עצי התמר זה בתוך השמורה" (עמ' 52 שורות 29, 31). בנוסף, אישר מרמור כי יש לו הרשאה לרעות בשטחי טבע אולם, ההרשאה היא בתנאים מגבילים (עמ' 53 שורה 1). מרמור נשאל גם בחקירתו הנגדית על הגדרות הקיימות במקום, והשיב: "הם מגודרים או לא זה לא רלוונטי, משפחת בשיר עד 3/13 הייתה אמורה לגדר את השטח שהותר לו, ולא עשתה זאת. הם ניסו לפנות באפריל לשמורות הטבע לברר את הגבולות, כאשר עד 3/13 היו צריכים לעשות את הגדרות והם לא קיימים" (עמ' 53 שורות 21-23).

17. רשות הטבע והגנים, צירפה כאמור לבקשתה תצהיר מטעמו של הפקח האזורי שלה, באזור הרלבנטי, עומרי גואלמן, המפרט מספר רב של הפרות שביצעו המשיבים ו/או מי מהם להחלטות בית המשפט שניתנו בגדרי התיק.

גואלמן נחקר נגדית לפני, בדיון שהתקיים בהליך הבקשה, ובחקירתו הנגדית, הגרסה שהובאה על ידו בתצהירו לא הופרכה כלל ועיקר. העד הפקח גואלמן שלל קיומם של עדרי בקר אחרים הרועים במקום (עמ' 45 שורה 31). העד אישר כי אחת התמונות שהוא צילם מתעדת פרות השותות משוקת מים שאינה נמצאת בתוך שטח השמורה, אך טען, כי הוא חייב לשים כל תמונה שהוא מצלם (עמ' 46 שורות 11-12). העד טען וחזר וטען כי הוא מכיר היטב את גבול השמורה (ראה למשל בעמ' 46 שורה 14). בנוסף העיד העד כי הוא הבחין במספרים של פרות ורשם אותם בדו"חות שערך.

18. בנוסף לעדותו הנ"ל של הפקח גואלמן הובאה לפני עדותו של רכז המודיעין במשטרת ישראל - יחידת ארז, מר אבי קדויל. העד הנ"ל בעדות הראשית שלל כל קשר משפחתי או עסקי עם מי מבעלי הדין ובעדותו הוא תיאר כיצד ירד ביחד עם החוקר בתיק לשטח, בעקבות פניות שנעשו אליו על ידי מרמור, והבחין בפרות הנמצאות במקום שאינן אמורות להיות בו (עמ' 47 לפרוטוקול שורות 29-33). רכז המודיעין קדויל נשאל האם "החריגה היתה בשטחי השמורה או בשטחים אחרים" והשיב: "גם בשטחים של השמורה וגם בשטחים שלא היו אמורים להיות בהם" (עמ' 48 שורה 5). העד העיד כי אחמד בשיר אישר כי מדובר בפרות שלו (עמ' 48 שורה 18 ובעמ' 51 שורה 19).

19. המשיב, חוסיין, תמך את תגובתו לבקשות בתצהיר שהוגש מטעמו ועליו נחקר בחקירה נגדית לפני ביום 28.5.14. בחקירתו הנגדית הנ"ל עומת חוסיין עם הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה, ובמסגרתה אישר כי הפרות שלו שהו מחוץ למקום שבו הותר להם זמנית לשהות, לצורכי רעייה, ברם טען כי הדבר נבע מכך שמרמור חיבל בגדרות, והשיב: "אני לא זוכר, מה שאני יודע שאני לא בתוך השמורה אל בקצה" (עמ' 55 שורה 3). בתשובה מאוחרת יותר טען : "יהודה עושה לנו בעיות" (עמ' 55 שורה 6). עוד ציין חוסיין בחקירתו הנגדית כי הוא לא מכיר את הגבולות של שמורות הטבע, לדבריו : "אין שם גדרות ואין שלטים, יש שלטים בצד הצפוני מערבי" (עמ' 55 שורות 14-15).

בחקירתו הנגדית לב"כ התובע, אישר חוסיין כי הוא לא נמצא עם הבקר כל הזמן (עמ' 55 שורה 25). חוסיין נשאל על המקום שבו הותר להם זמנית לרעות את עדר הבקר שלהם, וסימן על המפה שהוצגה לו. לדבריו, מותר לו לרעות את עדרו "עד הקו הכחול כולל חלק של שמורות הטבע" (עמ' 56 שורה 8). בנוגע לגידור השטח, העיד חוסיין: "אני לא יכול לעשות גדרות במיוחד שיש שמורות טבע, פעם שמנו גדר וחתכו אות זה שמרוות הטבע וקיבלנו קנס" (עמ' 56 שורות 14-15).

20. חומר הראיות שהובא לפני, שעל עיקריו עמדתי לעיל, אינו מותיר ספק בכך שהמשיבים הפרו ברגל גסה את החלטות בית המשפט בכך שגרמו לכך שעדר הבקר שלהם ירעה בשטחים הנמצאים מעבר לשטח המוגדר ומוסכם בו הותר להם לרעות את עדרם, ולעיתים אף בשטחי שמורה מוגדרים.

די בעניין זה להפנות לתצהירו של הפקח גואלמן ולאוסף התמונות שצורף לו, המתעד את פרותיהם של המשיבים רועות בתוך תחום השמורה, ממש מתחת לעצי הדקלים המצויים בהתאם לכל העדויות שהובאו לפני בתוך שטחי השמורה.

עלה מחוסר הראיות שהונח לפני כי המשיבים לא קיימו את התחייבותם לגדר את השטח, וכי הם, ולמצער חוסיין, מאשרים למעשה כי עדרם שהה מחוץ לשטח המוגדר הנ"ל, אלא שלטענתם נבע הדבר מכך שמרמור חיבל בגדרות. עלה גם מחקירתו של חוסיין כי הוא מתנער מגבולות השטח לגביו הוחרג צו המניעה הזמני, וטוען כי מדובר בשטח גדול יותר שאינו מתיישב עם ההסכמה האחרונה שהושגה בין הצדדים ולה ניתן תוקף של החלטה.

עצם העובדה כי רכז המודיעין קדויל לא גילה מיומנות יתרה בקריאת מפות, אינה מאיינת את עדותו הנסמכת על ביקורים שנערכו על ידו בשטח ועל דברים שנמסרו לו במקום על ידי חלק מן המעורבים בהליך.

21. הנה כי כן, הוכח לפני כדבעי בראיות שהוצגו לפני על ידי המבקשים, כי המשיבים הפרו ברגל גסה את הצווים שניתנו בעניינם בימים 7.4.09, 4.2.10, 1.12.11, 29.1.13 ו- 8.2.13.

בפועלם כאמור, רמסו המשיבים את החוק ופגעו בשלטונו. כמו כן, פגעו המשיבים במבקשים ולמעשה באינטרסים הציבוריים באופן בוטה ומחפיר.

התנהלותם הנ"ל של המשיבים מלמדת על אפשרות שההפרה תישנה, אם לא יינתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט ובנסיבות העניין נראה כי אין בנמצא דרך אחרת לביצוע ההוראות השיפוטיות מלבד הליכי ביזיון בית המשפט בהם נקטו המבקשים.

22. ובאשר לטענת המשיבים שלפיה כבר נשפטו על מעשיהם, הרי שדין טענה זו אף היא דחייה.

תכליתה של הוראת סעיף 6(1) לפקודה היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית המשפט המופרות ולא לענוש על מה שאירע בעבר.

העובדה כי כנגד המשיבים ננקטו הליכים מסויימים בגין הפרותיהם את החלטות בית המשפט וצוויו, היא הנותנת כי לא די היה בהליכים הנ"ל כדי לגרום למשיבים למלא אחר ההחלטות והצווים הנ"ל. נוצר הרושם כי עסקינן במשיבים המבקשים לרמוס ברגל גסה את החוק, שאינם מקיימים ולא מתכוונים לקיים אחר צו בית המשפט, ומכאן קיים חשש ממשי כי המשיבים ימשיכו להפר את הצו אם לא תיקבע סנקציה ממשית ומרתיעה.

23. גם העובדה כי למרמור ניתנה הרשאה לרעות את עדר הבקר שלו בשטח השמורה, אינה מבטלת את האיסור החל על המשיבים לרעות את עדרם בשטחי השמורה, המגולם בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בתיק זה. בעניין זה לא ניתן להתעלם מן העובדה כי ההרשאה שניתנה למרמור לרעייה הותנה בתנאים מגבילים, כפי שהעיד לפני מרמור בענין זה. בנסיבות אלו דין הבקשות להתקבל.

התוצאה

24. אשר על כן, הנני מקבלת את הבקשות ומחייבת את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם קנס בסך 1,000 ש"ח בגין כל יום שבו הם ימשיכו להפר את צו המניעה הזמני שניתן בעניינם.

כמו כן, הנני מחייבת את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מן המבקשים שכ"ט עו"ד, בגין הליך זה, בסך כולל של 2,500 ₪.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ד, 14 יולי 2014, בהעדר הצדדים.