1. על המשיב הוטל קנס אשר לא שולם. המרכז לגביית אגרות וקנסות הגיש בקשה לחתימה על פקודת מאסר חלף הקנס שלא שולם. לבקשה צורפה איגרת ובה התראה למשיב. ביום 5.3.13 הוריתי כי לא תוצא פקודת מאסר כנגד המשיב, עד אשר לא תשלח אליו איגרת בנוסח התואם את שנקבע ברע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב (ניתן ביום 20.11.12 – להלן – פרשת גוסקוב). בהחלטתי ציינתי כי :

"סבור אני כי נוסח האגרת המצורפת לבקשה דנן: "אם שילמת חובך, אתה רשאי לפנות תוך 15 ימים למרכז לגביית קנסות או לבית המשפט שהשית עליך את הקנס והמאסר בטענה זו". (הדגשה שלי- י.ט) אינו עומד בהנחיות שהותוו בפרשת גוסקוב, בהיותו מגביל את ההשגה רק לשאלה האם הקנס שולם אם לאו. נוסח זה מתעלם מאפשרות החייב לפנות לשם דחיית העונש שהוטל עליו מכח סעיף 87 לחוק העונשין, זכות אודותיה יש ליידע את החייב (ראה והשווה גם ע"פ 29/13 בירנבוים נגד מדינת ישראל (13.1.2013)). "

1. כעת מונחת בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי. יובהר כי בקשה זהה הוגשה בשני תיקים נוספים ואף ההחלטה בהן תהיה זהה לאור הזהות בנושאים.
2. המבקש טוען כי בפרשת גוסקוב לא נקבע שעליו לכלול במסגרת איגרת ההתראה הנחייה לפיה החייב רשאי לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע העונש וכי החלטתי "מפרשת בצורה מרחיבה מאוד את פסק דין גוסקוב". חיזוק לעמדתו רואה המבקש בכך שבפרשת גוסקוב נקבע גם שבידי החייב לבקש שיתקיים דיון בעניינו אך לא נקבע שעל המדינה ליידע את החייב אודות כך וכן אף בהחלטתי לא נקבעה חובה כאמור. בנוסף מסביר המבקש כי יישום החלטתי יחייב להפסיק לעשות שימוש באיגרות שהודפסו בנוסח זה ולכך משמעות כספית ניכרת.
3. לאחר ששקלתי את טענות המבקש, לא ראיתי לשנות מהחלטתי. טרם דיון, אעיר מבחינה דיונית, כי המבקש לא הצביע על עילה להגשת בקשה לעיון חוזר. למעשה טענות המבקש נושאות אופי ערעורי ואין בהן נסיבה חדשה או טענה כלשהי שיכולה להוות נימוק לעיון חוזר. יחד עם זאת מצאתי לדון בבקשה לגופה.
4. לדעתי, עיון בפסק הדין גוסקוב מעלה כי המדינה חויבה לכלול באיגרת המופנית לחייב גם הודעה בדבר אפשרות ההשגה על הוצאת פקודת המאסר. בכל מקרה, כפי שיובהר, הדבר מתחייב בשל חובת ההגינות של המדינה טרם מאסרו של אדם. עוד יובהר כי הנוסח שנבחר על ידי המבקש, עלול להטעות את החייבים ואף בכך ראיתי נימוק שלא לאשרו.
5. עיון בפסק הדין מלמד כי עובר לנתינתו, ניתנה החלטה שכונתה "הסדר ביניים" במסגרתה קבע בית המשפט העליון :

" ...

ד. אנו נותנים איפוא תוקף כהסדר ביניים להחלטתנו בצירוף השלמות המדינה והערת המשיב, כך שההסדר יהא כדלקמן: בהודעת דרישה במכתב רשום שיקבל החייב מן המרכז לגביית קנסות יופיעו מועד גזר הדין, סכום הקנס שלא שולם, וקרן ופיגורים (החוב), ימי המאסר שנגזרו לריצוי חלף הקנס ככל שלא ישולם, ונקיבת תקופת זמן של 15 יום שבמהלכה ניתן להסדיר את החוב, או לפנות לבית המשפט שקבע את הקנס והמאסר לשם השגה בשאלה אם שולם הקנס אם לאו. כן ייאמר במכתב הדרישה, כי בידי החייב לפנות למרכז לגביית קנסות הן לשם בירור וטענה כי החוב שולם על-ידי הצגת אסמכתא, או לשם בקשה לדחיה או פריסה של החוב בהתאם לסעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו-1996. ניתן לומר את הדברים גם בדף נלוה לטפסים הקיימים (הכוונה מן הסתם בעיקר לטופס 'דרישה לתשלום קנס' שבתוספת לחוק המרכז, הכולל ממילא פירוט החוב), עוד בטרם תיקונם הפורמלי. תוקף הסדר זה - בתוך שבועיים מהיום…".

1. לאחר החלטה זו ביקשה הסנגוריה הציבורית להוסיף ולכלול באיגרת ההתראה גם הוראה ביחס לאפשרות ההשגה על הוצאת פקודת המאסר. המדינה התנגדה וטענה כי " אין בנמצא הוראת חוק מפורשת המעניקה סמכות לבית המשפט לדון בהשגה על מאסר חלף קנס..." . משכך, קבע בית המשפט העליון ביום 30.7.12 כי :

"בשלב זה נידרש רק ליישומה של החלטת הביניים, שברובה מבוצעת ונותרה נקודה אחת – ההשגה השיפוטית. איננו רואים קושי בהודעה לחייב כי בידו לפנות לבית המשפט שהשית עליו את הקנס והמאסר להשגה בשאלה אם שולם הקנס אם לאו. הואיל וההכרעה בנושא כולו צפויה להינתן בהמשך – בלא שניטע מסמרות באשר לתוכנה – איננו רואים כרגע חשיבות יתרה בשאלה איזה מסלול ייבחר (למשל מאלה שעליהם הצביעה הסניגוריה הציבורית בהודעתה מיום (3.5.12). ואולם, סבורים אנו שאך הוגן הוא שבטרם מאסר תהיה לנדון כתובת להשיג עליו; מאסר – שלילת חרות – מצדיק זאת, ושהדין הקיים אינו מונע זאת. אשר למסלול, וכדי לעגן את הדברים, בידי החייב העומד להיאסר להשיג, אם בבקשה לעיכוב ביצוע ואם בבקשה לעיון מחדש בצו המאסר. על כן, מתבקשת המדינה להשלים את היישום בהתאם לאמור".

1. פסק הדין שניתן בסופו של דבר (ביום 20.11.12), עסק בסוגיה אחת שנותרה להכרעה והיא – אפשרות ההשגה מצדו של החייב על הוצאת פקודת המאסר. נקבע כי ראוי ליתן בידי החייב אפשרות להשיג על עצם הוצאת פקודת המאסר ובצירוף הפרטים שנקבעו בהסדר הביניים ייווצר איזון ראוי (" הסדר הביניים לו הסכימו הצדדים, בצירוף מתן אפשרות להשגה שיפוטית, מאפשר איזון בין האינטרסים השונים שעל כף המאזניים" (פסקה לב')). נקבע עוד כי המסגרת הדיונית הנכונה לעניין זה היא בקשה לפי סעיף 87 לחוק העונשין. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין הייתה - " אנו מורים איפוא כי הסדר הביניים יהא להסדר של קבע בכפוף לאמור מעלה. המבקשת תערוך את התיקונים הנחוצים בהודעה הנשלחת לחייב." (ההדגשה שלי- י.ט).
2. לדעתי בקביעה זו כלולה גם החובה ליידע את החייב בדבר אפשרות ההשגה. טרם פסק הדין היה בתוקף "הסדר הביניים" אשר כלל פרטים מוסכמים שיש למסור לחייב טרם מאסרו. בשלב זה נותרה במחלוקת שאלת אפשרות ההשגה. לאחר פסק הדין הפך "הסדר הביניים" להסדר של קבע "בכפוף לאמור מעלה" – היינו בדבר אפשרות ההשגה שהיה הנושא היחידי שנותר במחלוקת בשלב זה. בנוסף צוין כי לאור תוצאה זו על המבקשת לערוך "את התיקונים הנחוצים בהודעה הנשלחת לחייב" (ההדגשה שלי-י.ט). מכאן, מתחייבת לדעתי המסקנה כי על איגרת ההתראה לכלול הודעה לחייב בדבר האפשרות לפנות בהשגה בהתאם למתווה הקיים בסעיף 87 לחוק העונשין.
3. הנוסח שנשלח אל החייב במקרה זה, אינו תואם הוראה זו. באיגרת צוין "אם שילמת חובך, אתה רשאי לפנות תוך 15 ימים למרכז לגביית קנסות או לבית המשפט שהשית עליך את הקנס והמאסר בטענה זו" (ההדגשה שלי-י.ט). נוסח זה מטעה הוא. חייב הקורא נוסח זה עלול לסבור שביכולתו לפנות לבית המשפט רק אם שילם את הקנס (היינו כאשר הוצאת פקודת המאסר מקורה בטעות או כשהחוב שולם לאחר קבלת ההתראה ועל כן אין מקום עוד להורות על מאסר). נוסח זה אינו מתאר אפשרות השגה על הוצאת פקודת המאסר ולמעשה תואם את עמדת המדינה טרם פסק הדין (בשלב "הסדר הביניים"), עת טענה שלא קיימת אפשרות השגה זולת טענה שהקנס שולם (ראה סעיפים כ' ו- כא' לפסק הדין). על כן, הנוסח שנשלח אל החייבים אינו תואם את פסק הדין בעניין גוסקוב, אלא את החלטת הביניים בלבד ומכאן שאין לאשרו.
4. אין ממש בטענה לפיה יש להקיש מכך שלא נקבעה חובת יידוע ביחס לאפשרות לקיים דיון בבקשה, גם ביחס לענייננו. החובה לקיים דיון קבועה בסעיף 126 לחסד"פ והיא חובה כללית בהליך פלילי. אין חובה ליידע הנאשמים אודותיה, אלא היא חובתו של בית המשפט עת דן הוא בעניין פלילי. מכאן שאין בטענה זו להשליך על ענייננו.
5. טרם סיום ראיתי לציין כי אף חובת ההגינות מובילה למסקנה לפיה יש ליידע את החייב אודות זכותו לפנות בהשגה. בבסיס הנמקתו של בית המשפט העליון בעניין גוסקוב עמדה המסקנה לפיה "אך הוגן הוא, שתהא לאדם אפשרות לטעון טענותיו בטרם יבוצע צו מאסר נגדו ותישלל חרותו" (פסקה לא'). הכיצד יוכל אדם לתרגם את זכותו להשגה, הלכה למעשה, אם לא תימסר לו הודעה אודותיה ? יש לזכור שכאשר עומדת על הפרק שאלת הוצאת פקודת מאסר, מדובר בחודשים ושנים לאחר מתן גזר הדין. סביר שהחייב כבר אינו בקשר עם עורך דינו שייצגו בהליך הפלילי ויתכן שאף לא היה מיוצג כלל בהליך בו הוטל הקנס. אין לצאת, אפוא, מנקודת הנחה לפיה החייב יוכל לברר בכוחות עצמו את זכויותיו, לא כל שכן כאשר עומד לרשותו פרק זמן קצר יחסית של 15 יום. עוד יש לתת את הדעת כי ההסדר הוא חדש, וסביר שהציבור עדיין אינו מודע לו. מכאן שקיימת חובת גילוי מוגברת.
6. בענייננו ראינו כי נוסח ההודעה אף מטעה ועולה ממנו מסקנה לכאורית לפיה לא קיימת זכות השגה למעט ביחס לשאלה אם הקנס שולם אם לאו. נוסח זה בוודאי שאין לאשר, שכן הוא עלול לגרום לחייבים להאמין שאין בידם לעשות דבר זולת המתנה למאסרם, דבר שאנו נכון. המרכז לגביית אגרות וקנסות הוא גוף מנהלי המחזיק בסמכויות שיפוטיות (או מעין שיפוטיות) בעניין גביית קנסות ואגרות. חלה עליו החובה לנהוג בהגינות ובסבירות. נוסח ההודעה שחוברה על ידו, אפוא, אינו מתיישב עם חובותיו, כאמור, ועליו לשנותו.
7. בטענה בדבר ההשלכה הכספית של ההחלטה, לא ראיתי הצדקה לשנות מהחלטתי. הטענה לא נתמכה בראיות. לא ברור מספר ההתראות שהודפסו ולא ברור מדוע לא ניתן למצער להוסיף להן דף נוסף ובו הבהרה ביחס לאפשרות ההשגה. בכל מקרה, לא השתכנעתי כי יש בשיקול כלכלי מסוג זה להטות את הכף לעבר אישור נוסח שעלול להביא למאסרו של אדם בשל היעדר מודעות ביחס לזכויותיו.
8. החלטתי מיום 5.3.13 בעינה עומדת.
9. המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ג, 25 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.