1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 21.4.13 (כב' השופט נ' שטרנליכט), אשר קיבל את בקשת המשיבים, והרחיב צו עיקול זמני על כספי המבקשות בסך 112,000 ₪ שהופקדו על ידן כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 29.4.12.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים בין הצדדים –

1. ביום 29.4.12 ניתן פסק דין בבית משפט קמא בתביעת המשיבים נגד המבקשות, בהעדר התייצבות המבקשות, ובו חויבו המבקשות לשלם למשיבים סך 1.7 מיליון ₪, וכן חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 106,543 ₪.
2. ביום 7.5.12 ניתן בבית משפט קמא צו עיקול זמני על נכסי המבקשות להבטחת ביצוע פסק הדין מיום 29.4.12.
3. בקשת המבקשות לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטת בימ"ש קמא מיום 19.11.12. על החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבימ"ש זה.
4. בהחלטה מיום 14.1.13 התנה בימ"ש קמא את עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 29.4.12 בהפקדת סכום ההוצאות שנקבעו בפסה"ד. בהתאם לכך המבקשות הפקידו בבימ"ש קמא סך 112,000 ₪.
5. ביום 7.4.13 ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות (רמ"ש 38014-12-12), ובהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין של בימ"ש קמא מיום 29.4.13. ביטול פסה"ד הותנה בתשלום הוצאות למשיבים בסך 10,000 ₪.

ביום 4.6.13 הודיעו המבקשות כי הסכום שולם.

1. לאחר שבוטל פסה"ד, פנו המבקשות לבימ"ש קמא בבקשה לשחרור כספי הפיקדון שהפקידו בסך 112,000 ₪. המשיבים הגישו בקשה מצדם לעקל את הכספים הללו ולא להשיבם למבקשות.

ביום 21.4.13 התקיים דיון בבימ"ש קמא בשתי הבקשות בסופו ניתנה ההחלטה נושא הבקשה שלפני.

החלטת בימ"ש קמא מיום 21.4.13 –

1. בימ"ש קמא ראה בבקשת המשיבים בקשה להרחבת צו העיקול הזמני שכבר ניתן בתיק ביום 7.5.12 לשם הבטחת ביצוע פסק הדין בהעדר מיום 29.4.12, ונעתר לה בזו הלשון:

"...סיכויי התביעה פורטו בהרחבה בבקשה המקורית להטלת עיקולים שהגישו התובעים ביום 7.5.12. לא מצאתי כי הנתבעות 1-2 הצליחו לקעקע הוכחת סיכויי התביעה ברמה הנדרשת בשלב זה של הדיון. יסוד ההכבדה מונח בפני בית המשפט בעצם התנהלותן של הנתבעות 1-2 בתיק זה כפי שפורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 19.11.12. הגם שהתוצאה הסופית של אותה החלטה בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 7.4.13, אותן קביעות עובדתיות בנוגע לאופן התנהלותן של הנתבעות 1-2 והזלזול הנמשך בבית המשפט העולה מהן, לא בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי. ההפך הוא הנכון... נראה כי די בכך כדי להוכיח את יסוד ההכבדה, המהווה תנאי להטלת עיקול זמני.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. מוטל בזאת עיקול זמני על כספי הנתבעות 1-2 בסך 112,000 ₪ המופקדים במסגרת תיק זה בקופת בית המשפט".

1. טענות הצדדים –

לטענת המבקשות, משבוטל פסק הדין מיום 29.4.12, פקע העיקול שהוטל בעקבותיו. לא היה מקום להותיר את צו העיקול הזמני אשר ניתן על יסוד תקנה 363(ב) לתקסד"א על כנו, ובוודאי שלא היה מקום להרחיבו.

בימ"ש קמא הפנה לבקשה המקורית להטלת עיקולים לצורך תמיכה בבחינת סיכויי התובענה, אלא שהנימוק העיקרי בבקשה הוא עצם מתן פסק הדין. כיום משבוטל פסה"ד הנסיבות שונות והיה על בימ"ש קמא לבחון האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה ואת יסוד ההכבדה, דבר שלא נעשה במסגרת ההחלטה. התביעה שהגישו המשיבים נסמכת על טענות מרמה, וכידוע נטל ההוכחה בתביעות מסוג זה כבד יותר.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם דין הבקשה להידחות על הסף על יסוד הפסיקה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים, אך גם לגופה. לטענתם, בית המשפט המחוזי אמנם ביטל את פסק הדין מיום 29.4.12, אך לא ביטל את הקביעות העובדתיות לעניין אופן התנהלותן של המבקשות והזלזול בהליכי המשפט. צדק בימ"ש קמא בקבעו כי התנהלותן של המבקשות מעידה על קיום יסוד ההכבדה המצדיק את מתן צו העיקול.

לטענתם, לא היה צורך בצירוף תצהיר לבקשה להרחבת צו העיקול הואיל ולנגד עיני בימ"ש קמא עמד התצהיר שצורף לבקשה המקורית להטלת עיקול זמני וכל הטיעונים המשפטיים והעובדות לא השתנו מאז. עוד טוענים הם שלא היה מקום להמציא את צו העיקול למבקשות הואיל וצו העיקול הוצא על פי תקנה 363(ב) לתקסד"א, ואין תחולה לתקנה 367(ב). כך גם לעניין הבטוחות שלא היה צורך לצרף, מה גם שלא נטענה טענה זו לפני בימ"ש קמא. ובכל מקרה, מדובר בטענה פרוצדורלית אשר ניתן להשלימה בקלות.

ומעבר לכל נטען, כי במועד הדיון בבקשת המבקשות לביטול העיקול, טרם שולמו ההוצאות על פי פסק הדין בערעור, ועל כן פסק הדין בהעדר לא פקע במועד זה וממילא לא פקעו העיקולים הזמניים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון כערעור.

אומר כבר כעת כי דין הערעור להתקבל.

1. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות בית משפט קמא הנוגעות לסעדים זמניים (ראו למשל בע"מ 6025/11 פלוני נ' פלונית (11.1.12)), והתערבות בסוג זה של מקרים תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.

נראה כי העניין שלפני נמנה על אותם חריגים המחייבים התערבות של ערכאת הערעור.

ואנמק.

1. כאמור, ביום 7.4.13 ניתן פסק דין בערכאה זו על יסוד הסכמת הצדדים ולפיו פסק הדין שניתן בהעדר בבימ"ש קמא ביום 29.4.12 יבוטל. עוד נקבע כי הביטול ייעשה בכפוף לתשלום הוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪. המבקשות פנו לבימ"ש קמא בבקשה לשחרור הכספים שהפקידו בקופת בימ"ש בסך 112,000 ₪, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין (אשר בוטל). מעיון בתיק קמא עולה, כי המבקשות ביקשו לשלם למשיבים את הסך 10,000 ₪ מתוך כספי הפיקדון. בימ"ש קמא קבע את בקשתם וכן את בקשת המשיבים להרחיב את צו העיקול הזמני הקיים בתיק כך שיחול גם על אותם 112,000 ₪ כספי ערובה, לדיון לפניו.

בפרוטוקול אותו דיון (מיום 21.4.13) נדחתה בקשת המבקשות והתקבלה בקשת המשיבים, ללא כל התייחסות לבקשה לתשלום סך 10,000 ₪ מסכום הערובה המופקד.

סבורני, כי טוב היו עושות המבקשות אם היו משלמות למשיבים את הסך 10,000 ₪ מיד לאחר מתן פסק הדין בבימ"ש זה.

יחד עם זאת, משהגישו לבימ"ש קמא את בקשתן לתשלום הסך 10,000 ₪ מכספי הערובה, ראוי היה להתייחס במפורש לעניין זה. לא ראיתי מדוע לא ישולם הסך מסכום הערובה, מה גם שבפועל המבקשות שילמו בסופו של יום את הסכום מכיסן וללא קשר לסכום הערובה, הרי שפסק הדין שניתן בהעדר בבימ"ש קמא מיום 29.4.12 – בוטל.

משבוטל פסק הדין, פקע צו העיקול הזמני שניתן לשם הבטחת ביצועו ביום 7.5.12 (תקנה 370(1) לתקסד"א).

נוסף על כך, משבוטל פסק הדין, ברי שיש להשיב למבקשות את הכספים שהפקידו כתנאי לעיכוב ביצועו בסך 112,000 ₪, סכום אשר נפסק לזכות המשיבים כהוצאות משפט לזכותם במסגרת פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות, פסה"ד אשר בוטל בסופו של דבר.

נראה כי על יסוד פסק הדין שניתן בהסכמה בבימ"ש זה ביום 21.4.13, ומשקוים התנאי שנקבע (תשלום ההוצאות), היה על בימ"ש קמא לפסוק על פי התוצאות הנובעות מהביטול כאמור לעיל.

1. בקשת המשיבים לעיקול כספי הערובה בסך 112,000 ₪ הנה למעשה בקשה חדשה למתן צו עיקול זמני על פי תקנות 364+365 לתקסד"א. היינו: על המשיבים היה לצרף לבקשה תצהיר, התחייבות עצמית וערבות. משלא נעשה כן, היה על בימ"ש קמא לדחות את הבקשה על הסף.

אני דוחה את טענת המשיבים לפיה יש לראות בבקשה זו המשך לבקשה המקורית למתן צו עיקול זמני. בקשתם המקורית הוגשה לאחר שניתן פסה"ד (בהעדר התייצבות), ועל כן הבקשה הוגשה מכח תקנה 363(ב) שאינה דורשת צירוף התחייבות עצמית או ערובה ויכול שתהיה גם בע"פ.

עם ביטול פסק הדין, ודאי שלא ניתן להגיש בקשה מכח תקנה 363(ב), גם לא בקשה בהמשך לבקשה הקודמת.

אני דוחה גם את טענת המשיבים כי מדובר בכשלים פרוצדורליים הניתנים לתיקון מיידי. מתן צו עיקול, בכלל, וכאשר מדובר בשלב בו טרם התקיים שלב ההוכחות וטרם ניתן פסק דין, בפרט, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הנתבע / החייב (בעניינינו - המבקשות). קיום הפרוצדורה הקבועה בתקנות נועדה לאזן בין הפגיעה בזכות הקניין של המשיב לבין הזכות העומדת למבקש מכוחה הוגשה תביעתו, ועל כן בעניינים אלו הפרוצדורה הינה מהותית.

1. לסיכום, המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה כי לאחר שבוטל פסק הדין שניתן ביום 29.04.12, לא היה מקום להותיר על כנו את צו העיקול שניתן ביום 07.05.12 בהתאם לתקנה 363(ב) לתקסד"א, ובוודאי שלא היה מקום להרחיב צו עיקול זה. ככל שסברו המבקשים כי עומדת להם הזכות לעקל את הכספים שהופקדו לפני שבוטל פסק הדין, היה עליהם להגיש בקשה למתן צו עיקול זמני בהתאם לתקנות 364, 365 לתקסד"א.
2. לפיכך, הערעור מתקבל. החלטת בימ"ש קמא מיום 21.04.13 - מבוטלת בזאת.

המשיבים ישלמו למבקשות את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.