לפני תביעת שיבוב בסך 22,454 ₪, בגין תשלום ששילמה התובעת למבוטחה עקב נזקיו בתאונה שארעה ביום 25.9.07 בין רכב המבוטח לבין רכב מסוג מזדה, הרשום בבעלותה של הנתבעת 1, ואשר היה נהוג על-ידי הנתבע 2 (להלן – הנתבע). הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד המבטחת של רכבם (להלן – מנורה).

תמצית המחלוקת בין הצדדים:

1. כפי שעלה מהודעת הצדדים בפתח דיון ההוכחות, אין עוד מחלוקת בדבר אחריות הנתבע לתאונה. אשר לנזק, הוסכם כי כל צד יטען טענותיו לעניין זה, מבלי שנחקרו עורכי חוות הדעת השמאיות שהוגשו.

2. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הכיסוי הביטוחי של רכב הנתבעים בתאונה דנן, המתעוררת במסגרת ההודעה לצד ג'.

3. המחלוקת בעניין זה נסבה על פרשנות ההוראה בפוליסת הביטוח של רכב הנתבעים, הקובעת כי בני אדם הרשאים לנהוג ברכב הם: "המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראתו או ברשותו ובלבד שגיל הנהג מעל 24 שנה וותק נהיגתו, לפי רשיונו, מעל 12 חודשים". בענייננו, "המבוטח", כפי שהוגדר בפוליסה שהוצאה לרכב בשנת 2006 (נספח א' לכתב התשובה של מנורה) הוא הנתבע (וכן אחיו, אסד, שנפטר לאחר מכן). בהמשך חודשה הפוליסה לשנה נוספת, והוצאה פוליסה חדשה בתוקף מ- 1.3.07 עד 19.2.08 (נספח ג' לתשובת מנורה). אין חולק כי בעת התאונה היה הנתבע בן פחות מ- 24 שנים. המחלוקת בין הצדדים היא האם יש לפרש את התנאי בפוליסה, לעניין גיל הנהג, כחלה הן על המבוטח עצמו והן על מי שנוהג ברשותו, או שמא על האחרון בלבד, כאשר לעניין זה חלוקים הצדדים בין היתר באשר לנסיבות הוצאת הפוליסה הספציפית והאופן בו הן משליכות על הבנת אומד דעתם של הצדדים. לטענת הנתבע, יש לפרש את הגבלת הגיל בפוליסה כמתייחסת לגיל נהג שאיננו המבוטח ולא לגיל המבוטח עצמו. לעניין זה נטען, כי הנתבע עושה שימוש קבוע ברכב, כי הביטוח נערך מלכתחילה עבורו ועל מנת לבטח את נהיגתו ברכב, כך שאין הגיון להניח כי תחולת הביטוח תסוייג ביחס אליו. לטענת הנתבעים, זה היה אומד הדעת של הצדדים בעת עריכת הביטוח – אביו של הנתבע וסוכן הביטוח. מנורה, מנגד, טוענת, כי לשון הפוליסה מביאה למסקנה כי הגבלת הגיל נקבעה ביחס לכל נהג ברכב, לרבות המבוטח. עוד טוענת מנורה, כי בנסיבות הספציפיות, נוכח הבקשה לחידוש ביטוח הרכב שנחתמה על-ידי אביו של הנתבע, ונוכח פוליסה שהוצאה לרכב אחר שהיה בבעלות המשפחה, ניתן ללמוד כי הנתבע/אביו היו מודעים לכך שהגבלת הגיל מתייחסת לכל מי שנוהג ברכב כאמור.

דיון והכרעה:

4. נקודת המוצא להכרעה הפרשנית הינה לשון חוזה הביטוח. מבחינה מילולית, לשון הסעיף שבמחלוקת בענייננו, כפי שצויינה לעיל, ניתנת לשתי פרשנויות אפשריות. ניתן לפרש את הפוליסה באופן העולה בקנה אחד עם טענת המבטחת, כך שהגבלת הגיל חלה ביחס לכל אדם הנוהג ברכב, בין אם המבוטח עצמו ובין אם אדם הנוהג בהרשאתו. פרשנות זו, לפיה הביטוי "גיל הנהג" מתייחס לכל אדם הנוהג ברכב, מתיישבת עם כותרת הסעיף, שלשונה – "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב", כאשר תחתיה מצויינים הן המבטח והן אדם אשר הנוהג ברשותו. מאידך, לשון הסעיף יכולה להתיישב גם עם הפרשנות בה דוגלים הנתבעים, לפיה הגבלת הגיל איננה חלה על המבוטח עצמו. זאת, נוכח האופן בו מנוסח הסעיף, המגדיר שתי אפשרויות למי שרשאי לנהוג ברכב – "המבוטח או כל אדם אחר הנוהג לפי הוראתו או ברשותו", באופן המשמיע שתי חלופות הנבדלות זו מזו, וכאשר הסיפא של הסעיף, אשר כוללת את הגבלת הגיל, באה לאחר החלופה השניה מבין השתיים ובלי שנאמר בה כי היא חלה על שתיהן. יש לציין, כי הביטוי "מבוטח" מופיע בפוליסה מספר פעמים, כמושג נפרד, אך הוא איננו נכלל כאמור באופן מפורש בסיפא של הסעיף הקובע מגבלת גיל.

5. בנסיבות אלה, כאשר הפוליסה ניתנת לשני פירושים חלופיים סבירים, יש מקום לנקוט בכלל הפרשני של פרשנות כנגד המנסח. הראציונל של כלל זה במקרים כבענייננו, מקום בו ההסכם העומד לפרשות נתון כולו לניסוח ועיצוב על-ידי המבטחת, הוא, כי בידי המבטחת לפעול לוודא מבעוד מועד וללא קושי כי תנאי הפוליסה מנוסחים באופן בהיר וברור דיו, כך שמהות ההסכם והיקף הכיסוי הביטוחי, יהיו ידועים למבוטח מבעוד מועד והוא יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם. הכלל האמור משקף את פערי הכוחות בין הצדדים, הן ביכולת ההשפעה על ניסוח ההסכם, והן בידע ובהבנה ביחס למהות "המוצר" הביטוחי, בכך שהוא מטיל את המחיר של עמימות הניסוח על הצד שבידו הידע והכוח הרלוונטיים למניעתה. כך, בענייננו, ניתן היה ללא כל קושי לנסח את ההוראה שבמחלוקת באופן המבהיר כי הגבלת הגיל חלה הן המבוטח והן על כל נהג הנוהג ברשותו, באופן ההולם את טענות המבטחת. נוכח האמור, הרי שיש להעדיף את הפרשנות לה טוענים הנתבעים.

6. מסקנה דומה מתקבלת מבחינת אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מהראיות שהוצגו. כאמור לעיל, הנתבע בענייננו הוגדר כמבוטח לפי הפוליסה. הנתבע ואביו העידו לעניין זה, כי הנתבע משתמש ברכב באופן קבוע (עמ' 7, סעיף 24; עמ' 10, ש' 18), וכי הביטוח נערך על מנת לכסות את נהיגתו (עמ' 7, ש' 25; עמ' 9, ש' 20). טענה זו משתלבת עם העובדה, שאיננה שנויה במחלוקת, כי הנתבע הוא אשר הוגדר כמבוטח לפי הפוליסה. כאמור לעיל, בעת הרלוונטית היה הנתבע בן פחות מ- 24 שנים, ולפיכך משמעות קבלת עמדת המבטחת, היא, למעשה, כי הביטוח שנערך לרכב לא מכסה מדעיקרא את המשתמש העיקרי בו. אף שאין להוציא מכלל אפשרות כי ייערך ביטוח שאיננו מכסה את המבוטח עצמו לפי הגדרת הפוליסה, הרי שמתבקשת בחינה זהירה של כוונת הצדדים בנסיבות מעין אלה. במקרה דנן, עדויות התובע ואביו באשר לנסיבות עריכת הביטוח לפיהן הוא נועד לכיסוי נהיגתו של הנתבע, לא נסתרו, והן אף עולות בקנה אחד עם עדות סוכן הביטוח. סוכן הביטוח העיד כי מי שפעל מולו לחידוש הביטוח הוא אביו של הנתבע, כפי שהיה גם ביחס לביטוחים של ילדיו האחרים. כשנשאל הסוכן אודות נסיבות חידוש הביטוח לרכב דנן, השיב כדלקמן:

"ש. אתה אומר שמי שפנה אליך זה לא עלי אלא אביו?

ת. נכון.

ש. הוא בא אליך כדי לבטח את הרכב של עלי (קרי – הנתבע, ע.ג)?

ת. ככה מובן לי.

ש. האבא העיד שהוא בא אליך ואמר לך שהוא מעוניין לבטח את הרכב של עלי עבורו ועבור כל נהג מעל גיל 24.

ת. נכון, זה רשום כאן." (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 20-27).

עדות זו מתיישבת עם עדות הנתבע ואביו בדבר כוונתם והבנתם את ההתקשרות הביטוחית בכל הנוגע לנהיגתו של הנתבע. יצויין כי מנורה לא צירפה את הצעת הביטוח המקורית לרכב (משנת 2006), באופן שעשוי היה אולי לשפוך אור על נסיבות הוצאת הפוליסה.

7. מנורה טוענת כי ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מהעובדה כי בבקשה לחידוש הביטוח לשנת 2007 צויין ביחס לביטוח המבוקש "מקיף + כל נהג מעל 24 שנה ומעל 1 שנה רישיון". אינני סבורה כי יש בכך כדי לסייע בענייננו, שכן המחלוקת ביחס לניסוח זה וכוונת הצדדים אשר עמדה ברקע הדברים (ואשר ביחס אליה השיב סוכן הביטוח את תשובותיו לעיל), הינה זהה למחלוקת ביחס ללשון הפוליסה עצמה, וכאשר שני הצדדים סברו כי מדובר בהארכה של הפוליסה המקורית (עדות הסוכן, עמ' 14, ש' 14-15). עוד טוענת מנורה, כי ניתן ללמוד על מודעות אביו של הנתבע (אשר ערך בשמו את הביטוח) למשמעות מגבלת הגיל, מהעובדה כי במסגרת ביטוח לרכב אחר, אשר היה נהוג על-ידי הבן הצעיר במשפחה, הוצאה (בחברת ביטוח מגדל) פוליסת ביטוח המגבילה את גיל הנהג ל- 17 שנים, ונוכח הסברו של האב בעדותו כי הבן הצעיר נהג רק על הרכב האמור מחמת גילו. אינני רואה לקבל טענה זו. ראשית, עיון ברשימה לפוליסה של חברת מגדל לרכב הנוסף (נספח ד' לכתב התשובה של מנורה) מלמד כי בפרטי המבוטח שם צויינו הן פרטי האב והן פרטי הבן, תוך ציון תאריך הלידה של האב. כמו-כן, ההוראה הקובעת את הרשאים לנהוג, מנוסח באופן שונה מבענייננו, ככוללת את בעל הפוליסה "ו" (ו החיבור) כל נהג הנוהג בהוראתו. אין לגזור איפוא גזירה שווה בין שתי הפוליסות. שנית, מדובר במי שאינם עוסקים בביטוח כמשלוח יד ואינם מוחזקים כבעלי מומחיות בתחום על כל דקויותיו, ולא שוכנעתי כי יש להסיק בנסיבות דנן מסקנה בדבר אומד דעתם בעריכת ביטוח לרכב נושא התביעה, מניסוח רשימה לפוליסה שנערכה לרכב אחר.

8. מנורה טוענת עוד, כי פרשנות הנתבעים להוראת הפוליסה איננה סבירה, שכן אין הגיון להחלת סייג בדבר גיל הנהג ביחס למורשים לנהיגה מטעם בעל הפוליסה בלבד, להבדיל מבעל הפוליסה. טענה זו נוגעת לתכלית האובייקטיבית של החוזה, לצורך פרשנותו הראויה, ונסמכת על ההיגיון העסקי הניצב בבסיס החוזה נוכח החמרת הסיכון הביטוחי בשל גיל הנהג, וביטויו בגובה פרמית הביטוח. לכאורה יש אכן הגיון בטענה, ברם בענייננו היא לא בוססה כדבעי; לא הוכח כלל כי שולמה פרמיה מופחתת נוכח הגבלת הגיל כפי שנקבעה בפוליסה, וכאמור אף לא הוצגה הצעת הביטוח, הסוכן בעדותו לא ידע להשיב לשאלה האם הפרמיה היתה משתנה עקב שינוי בדרישת הגיל (עמ' 13, 2-4) והוא אף לא נחקר כלל על-ידי מנורה באשר לשיג ושיח שהיה לו עם אביו של הנתבע בקשר לעלויות הפרמיה ומה התבקש/נמסר בסוגיה זו. לפיכך, ונוכח המפורט לעיל, אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי להכריע לעניין אופן פרשנות הפוליסה במקרה הקונקרטי.

9. נוכח כל המפורט לעיל, יש לקבוע כי לאירוע נשוא התביעה היה כיסוי ביטוחי, ולפיכך ההודעה נגד צד ג' מתקבלת.

10. באשר לנזק, התובעת צירפה חוות דעת שמאי מטעמה ממנה עולה כי הנזק הישיר שנגרם לרכב הינו בשיעור 18,942 ₪ כולל מע"מ וכי הנזק בגין ירידת ערך הינו בשיעור 4,579 ₪. כן צורף תדפיס תשלום למבוטח של התובעת בסכום הנתבע בתביעה. הנתבעים צירפו חוות דעת נגדית, לפיה הנזק נמוך יותר. מנורה הודיעה כי אין היא חולקת על התובעת במישור הנזק. חוות הדעת הנגדית שנערכה מטעם הנתבעים, נערכה על יסוד תמונות בלבד, ומבלי שנערכה כל בדיקה של הרכב עצמו, והשמאי לא התייצב לדיון לצורך חקירה על חוות הדעת. בנסיבות אלה, יש להעדיף ולקבל את חוות דעת התובעת.

11. אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת סך 22,454 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. מנורה תשפה את הנתבעים/המודיעים בגין הסכומים לעיל (לרבות ההוצאות שנפסקו לתובעת), בכפוף להוראות הפוליסה בדבר השתתפות עצמית, ובצירוף הוצאות משפט למודיעים בסך 3,000 ש"ח.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ז' ניסן, תשע"ג, 18 למרץ 2013.