מבוא – עובדתי :

1. התובעת – "רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים) תש"י – 1950 על ידי מינהל מקרקעי ישראל, באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "התובעת")- הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הנמצאים ברחוב נחליאל 22 בתל אביב –יפו והידועים כתת חלקה 3 בחלקה 33 בגוש 7001], אשר בעבר, טרם הסדר המקרקעין, היו רשומים כגוש שומה 7001 חלקה 157 (להלן: "הנכס").

כבר בשלב זה הנני מוצאת לציין כי עובדת בעלות התובעת על המקרקעין, הוכחשה אמנם על ידי הנתבעת ואולם, בפני בית המשפט הוצג מחד, בתמיכה לטענת הבעלות - נסח טאבו – המהווה רשומה מוסדית ומשכך, בהתאם להוראות סעיף 41א' לפקודת הראיות ניתן להגיש העתקו הצילומי ואילו מאידך, טענת הנתבעת נטענה בעלמא ויתרה מכך, נסתרה על ידי הנתבעת בהמשך טיעוניה (ובכלל זה עת טענה למצגים אשר הוצגו על ידי התובעת או חברת עמידר מטעמה – ראו לדוגמא תצהיר הנתבעת בסעיף 16) ומשכך- הנני קובעת כנקודת מוצא לדיון - את דבר בעלותה של התובעת על הנכס.

2. אין חולק כי ביום 24/10/1957 נחתם בין התובעת לבין הגב' דרחי שושנה ז"ל (להלן: "הדיירת המקורית") חוזה שכירות מוגנת לפיו הושכר לה הנכס.

3. אין חולק כי הדיירת המקורית הלכה לעולמה ביום 19/2/1999.

4. אין חולק כי בעת מותה של הדיירת המקורית התגורר בנכס ביחד עמה בנה- מר דרחי רחמים ז"ל (להלן: "המנוח"). עוד אין חולק כי עם פטירתה של הדיירת המקורית מסרה התובעת למנוח הודעה, במכתבה מיום 17/6/1999 אשר נושאו :"בקשתך להכרה בזכויות דיירות מוגנת בנכס ברחוב נחליאלי 22 גו"ח 7001/157/6 בת"א- יפו" ואשר לאור חשיבותה תובא כלשונה:

"הננו לאשר קבלת הודעתך מיום 29/3/99 ולהשיבך כי תרשם בספרינו כמי שזכויות דרחי שושנה הוסבו אליו.

ברם, דע כי אין במכתב זה ו/או ברישום בספרינו כדי להכיר בזכויות שעפ"י דין אינך זכאי להן.

מבלי לפגוע באמור לעיל הינך מתבקש לסור למשרדנו על מנת לאשר כי הינך מחוייב להוראות ההסכם מיום 24/10/1957 אשר נחתם בין רשות הפיתוח לבין דרחי שושנה ז"ל."

5. אין חולק כי הנתבעת נישאה למנוח ביום 15/11/2001 וכי הגיעה לארץ ביום 30/4/2002- דהיינו- אין חולק כי לכל המוקדם החלה הנתבעת להתגורר בנכס למעלה משלוש שנים לאחר פטירת הדיירת המקורית.

6. אין חולק כי המנוח נפטר ביום 19/10/2007 וכי גם לאחר פטירתו ועד למתן פסק דין זה התגוררה הנתבעת ועודנה מתגוררת בנכס.

טענות הצדדים:

7. לטענת התובעת, בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וקביעות בית המשפט העליון במסגרת רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדזונסקי , פ"ד נד(1) 394 (להלן: "פסק דין שפי") – מהווה המנוחה שושנה דרחי, אשר חתמה על הסכם השכירות, "הדיירת המקורית" והואיל וזכויותיה הועברו למנוח בהתאם להוראות סעיף 20 ב' לחוק הגנת הדייר הרי שהינו: "הדייר הנגזר" . עוד טוענת התובעת כי הואיל והנתבעת לא התגוררה עם הדיירת המקורית לפחות 6 חודשים טרם פטירתה, הרי שלא ניתן להכיר בה כדיירת נדחית. בנסיבות אלו, לטענת התובעת, הרי שהנתבעת מחזיקה בנכס שלא כדין ומשכך, הינה עותרת– בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין – להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהנכס.

זאת ועוד –בהתייחס לטענת הנתבעת ולפיה יש לבית המשפט שיקול הדעת, בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הגנת הדייר וכי עליו להפעיל שיקול דעת זה בנסיבותיה המיוחדות של הנתבעת, משיבה התובעת כי – הוראות סעיף 28 לחוק הגנת הדייר, אינן חלות במקרה בפנינו וזאת, הואיל ולטענתה של התובעת אין בסעיף 28 בכדי להקנות לבית המשפט הסמכות להכיר באדם כדייר נדחה אלא שהסמכות המוקנית בו הינה סמכות מצומצמת לקיצור מועדים מקום בו הדייר הנדחה התגורר עם הדייר המקורי תקופה הקצר מהתקופה הנקובה בחוק. לעניין זה, לטענת התובעת, הואיל ואין חולק שהנתבעת לא הכירה את הדיירת המקורית ולא התגוררה עמה ולו יום אחד, הרי שאין כל תחולה להוראות סעיף 28 ומשכך, יש לדחות מכל וכל טענתה של הנתבעת בהתבסס על סעיף זה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הואיל והנתבעת החזיקה בנכס שלא כדין הרי שיש לחייבה בדמי שכירות ראויים בסך 1,000 ₪ לחודש וזאת, ממועד פטירת המנוח ועד למועד הגשת התביעה – דהיינו בסך כולל העומד על 19,000 ₪.

8. הנתבעת מנגד טוענת ראשית כי התובעת לא הוכיחה את דבר בעלותה וכן, לא הוכיחה ייצוג כדין על ידי חברת עמידר.

זאת ועוד, לגופם של דברים, טוענת הנתבעת כי התובעת ונציגיה המוסמכים מטעם חברת עמידר, הציגו בפני מצג ובהתאם לו אם ימות בעלה הרי שזכות הדיירות המוגנת בנכס תהיה שמורה לה וזאת, בתנאי שהיא ובעלה המנוח היו בני זוג והתגוררו יחד בנכס לפחות חצי שנה בסמוך לפטירתו של בעלה ומבלי לסייג האמור בכך שחלה עליה החובה לגור לפחות חצי שנה עם אמו המנוחה של בעלה על מנת לזכות בדיירות המוגנת. לטענת הנתבעת המצג כאמור הוצג גם במסגרת פרוספקט אשר פורסם על ידי התובעת, אשר במסגרתו נקבעה מפורשות זכות דיירות מוגנת לבן זוג של דייר מוגן אשר התגורר עימו חצי שנה קודם לפטירתו ואף זאת בלא כל סייג המחיל ההוראה רק במקרה של מגורים עם הדייר המקורי.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הסתמכה על מצגה של התובעת ושינתה מצבה לרעה באשר לו ידעה לאשורו מצבה, הרי שלא היתה נכנסת לדירה ולא הייתה מצויה – כפי שהינה מצויה- כיום בפני שוקת שבורה וכן, היתה פועלת לרכישת הזכויות בנכס מעמידר או מהתובעת.

לטענת הנתבעת, התנהלותה של התובעת חסרת תום לב ובנוסף, הינה כבולה במצג אשר הוצג על ידה ומשכך, יש לקבוע כי הינה זכאית להתגורר בנכס כדיירת מוגנת.

זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי בנסיבות המקרה לבית המשפט הסמכות, בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הגנת הדייר, להעניק לה סעד מן הצדק וזאת, לאור הנסיבות הנטענות על ידה ולאור מצבה הסוציו אקונומי הנמוך ולקבוע כי הינה דיירת מוגנת בנכס, גם אם יקבע שלא התמלאו אחד או יותר מהתנאים המנויים בחוק.

אציין כי במסגרת תצהיר משלים מטעמה הוסיפה הנתבעת וטענה לאכיפה בררנית- אלא שמטענתה זו חזרה הנתבעת במסגרת סיכומיה (ראו עמוד 24 שורה 26).

אשר על כן, לטענת הנתבעת דין התביעה לסילוק יד להידחות.

בנוגע לתביעה הכספית, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי בהינתן שהינה דיירת מוגנת הרי שיש לדחות התביעה הכספית. לחלופין, טוענת הנתבעת כי התביעה הכספית לא הוכחה כדבעי ומשכך יש לדחותה.

דיון והכרעה:

9. בדיון הוכחות אשר התקיים בפני בית המשפט העידו מטעם התובעת: מר דורון סבח ומטעם הנתבעת – הנתבעת בעצמה.

אציין כי מטעם התובעת הוגשה, במסגרת ראיותיה, חוות דעת השמאי מר טובי פרי אשר הנתבעת לא הודיעה על כוונתה לחקור אותו וזאת, כנדרש לכאורה בהתאם להוראות תקנה 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") וזאת, תוך טענה ולפיה חוות הדעת לא הוגשה כדין – טענה אליה אתייחס בהמשך – ואולם, כך או כך- אין חולק כי לאור האמור לא נחקר השמאי מר טובי פרי על חוות דעתו.

10. טרם בחינת הטענות לגופן, הנני מוצאת להקדים ולציין שניים –

ראשית- בהקשר לטענתה המקדמית של הנתבעת בכל הנוגע לבעלות התובעת ובכל הנוגע לייצוג באמצעות עמידר – הרי שלאור המפורט בסעיף 1 לפסק הדין הנני סבורה כי אין ממש בטענותיה אלו של הנתבעת.

יתרה מכך, כאמור, במסגרת תצהיריה הודתה הנתבעת מפורשות הן בדבר הבעלות והן, בדבר היות עמידר מייצגת של התובעת ומשכך, הרי שאינה יכולה להעלות טענה המנוגדת להודייתה זו. בנושא זה האחרון הודתה הנתבעת מפורשות בסיכומיה, עת טען בא כוחה כי "את העילה הוא מוכיח מכוח ההודיה שלי" דהיינו- הנתבעת הודתה כי לאור הודייתה אינה יכולה לחלוק ואף אינה חולקת בפועל על דבר הבעלות כמו גם על דבר הייצוג.

שנית - במסגרת סיכומיה טענה התובעת כי הואיל והוכח דבר בעלותה על הנכס, הרי שעל הנתבעת, הטוענת לזכויות בנכס, הנטל להוכיח טענותיה אלו. הנני סבורה כי יש ממש בטענה האמורה ויחד עם זאת, בהינתן שממילא אינני סבורה כי כפות המאזניים מעויינות, אלא שמאזן ההסתברויות נוטה בבירור לטענותיה של התובעת הרי שאינני מוצאת להוסיף, לפרט ולנמק קביעתי כאמור.

מכאן אפנה לבחינת טענות הצדדים לגופם של דברים.

סעד סילוק היד -

11. כפי שפורט לעיל בהרחבה, הרי שאין חולק כי התובעת הינה הבעלים של הנכס.

יתרה מכך, התובעת טענה והנני סבורה שדין טענתה כאמור להתקבל, כי המנוח היה דייר נגזר בנכס וזאת, בהתאם לקביעותיו והגדרותיו של בית המשפט העליון במסגרת פסק דין שפי. אציין כי במסגרת כתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת כי התובעת הסבה הזכויות למנוח ומשכך, טענה ב"חצי פה" טענה משתמעת ובהתאם לה יש להכיר גם במנוח כדייר מקורי ואולם, טענתה זו לא פורטה במסגרת סיכומיה ויתרה מכך, הנני סבורה כי לגופם של דברים – אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק המפרטות מעמדו של כל דייר ודייר וכן, עם פסיקת בית המשפט העליון במסגרת פסק דין שפי ובהתאם לה מעמדו של המנוח הינו מעמד של דייר נגזר. יתרה מכך, טענתה זו של הנתבעת מסתמכת לכאורה על מכתב התובעת אשר הובא כלשונו בסעיף 4 לפסק הדין ואולם, עיון במכתב זה מעלה כי במסגרתו נקבע מפורשות שאין בקבוע בו בכדי לשנות או להוסיף על הזכויות המוקנות בדין עת נכתב בו:

"ברם, דע כי אין במכתב זה ו/או ברישום בספרינו כדי להכיר בזכויות שעפ"י דין אינך זכאי להן. "

בנסיבות אלו, אין במכתב בכדי לשנות מעמדו של המנוח כדייר נגזר.

לאור האמור, הנני קובעת כי המנוח היה דייר נגזר בנכס כנטען על ידי התובעת.

בשים לב לאמור הרי שריכוז טענותיה של הנתבעת מעלה כי בפיה שתי טענות מרכזיות המבססות לטעמה, זכויותה בנכס –

ראשית- טוענת הנתבעת כי התובעת הציגה בפני מצג הנסב על זכויותיה כדיירת ממשיכה בנכס וכי הינה כבולה במצגה זה.

שנית- לטענת הנתבעת יש להקנות לה סעד מן הצדק בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק הגנת הדייר.

להלן אבחן טענותיה של הנתבעת.

12. מצג שווא אשר הוצג על ידי התובעת –

לאחר שבחנתי טענת הנתבעת בדבר מצג שווא, הנני סבורה כי דינה דחייה וזאת, הן הואיל ולא הוכח דבר מצג שווא בכלל ובפרט על ידי התובעת לנתבעת, קל וחומר שלא הוכחה הסתמכות של הנתבעת על מצג השווא אשר כאמור לא הוכח ויתרה מכך, הנתבעת לא הוכיחה כל שינוי מצב לרעה כפועל יוצא מהסתמכותה כביכול על מצג שווא זה. כפועל יוצא מכך, הרי שדין טענותיה של הנתבעת להידחות מכל וכל.

13. ראשית, בכל הנוגע לעצם הצגת מצג השווא-

במסגרת תצהירה טענה הנתבעת כי בסמוך לתחילת מגוריה בנכס, באפריל 2002, נאמר לה על ידי התובעת ונציגיה המוסמכים מטעם חברת עמידר, מפורשות כי אם ימות בעלה הרי שזכותה דיירות המוגנת בנכס תהיה שמורה לה וזאת, בתנאי שהיא והוא היו בני זוג והתגוררו יחד בנכס לפחות חצי שנה בסמוך לפטירתו של בעלה ומבלי לסייג האמור בכך שחלה עליה החובה לגור לפחות חצי שנה עם אמו המנוחה של בעלה על מנת לזכות בדיירות המוגנת (ראו סעיף 16 לתצהיר הנתבעת ).

זאת ועוד, לטענת הנתבעת המצג כאמור הוצג גם במסגרת פרוספקט אשר פורסם על ידי התובעת אשר במסגרתו נקבע מפורשות כי:

"אם נפטר/ה הדייר/ת המוגן/ת, זכות הדיור המוגן שמורה לבן/בת הזוג, בתנאי שהיו בני זוג והתגוררו יחד בדירה לפחות חצי שנה בסמוך לפטירת הדייר המוגן"

ואף זאת בלא כל סייג המחיל ההוראה רק במקרה של מגורים עם הדייר המקורי.

14. אלא שטענתה העובדתית כמפורט של הנתבעת- דהיינו – טענתה ובהתאם לה הוצג לה מצג שווא על ידי התובעת כנטען על ידה, לא עמדה במסגרת החקירה הנגדית.

כך תחילה, בעמוד 19 לפרוטוקול, בכל הנוגע לטענתה ולפיה מאין דהוא הציג בפניה המצג האמור, העידה הנתבעת בתחילה בחוסר ביטחון באשר לזהות האדם אשר הציג בפניה המצג ולאחר מכן, טענה בוודאות כי רמי מטעם עמידר אמר לה זאת (עמוד 19 שורות 11-13) ואולם, משנשאלה האם הוא אמר לה את זה בחודש אפריל כפי שכתוב בתצהירה השיבה כי אינה זוכרת לאור חלוף השנים (עמוד 19 שורות 14-15)- דהיינו, לא היה בידיה לתמוך המועד בו נאמרו לה הדברים- ככל שאמנם נאמרו לה.

בהקשר לעדותה זו של הנתבעת, מעבר לכך שלטעמי כשלעצמה ספק באם ניתן לייחס לה משקל כלשהו, הרי שכך או כך, מהווה עדותה זו עדות יחידה של בעלת דין עליה חל האמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, אשר לא נתמכה – בכל הנוגע לעצם אמירת הדברים- בראייה כלשהי נוספת.

זאת אף זאת, הנני מוצאת לציין כי על אף שהנתבעת נקבה – לראשונה בחקירתה הנגדית- בשמו של אדם ספציפי אשר אמר לה הדברים הנטענים על ידה- הרי שהנתבעת לא מצאה לזמן האדם האמור לעדות מטעמה.

בנסיבות אלו, הנני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה כי אמנם נאמרו לה על ידי התובעת או מי מטעמה הדברים הנטענים על ידה.

15. יתרה מכך, טענתה של הנתבעת ולפיה הסתמכה על חוברת הסבר אשר הופצה על ידי התובעת, התבררה, במסגרת חקירתה הנגדית, כבלתי מהימנה, עת העידה הנתבעת כי מצאה את החוברת לראשונה לאחר פטירת בעלה המנוח. זאת ועוד, לאור עדותה מצאתי כמוטלת בספק טענתה ולפיה אמנם הבינה את שכתוב בחוברת וקל וחומר מכך, שלא הסתמכה על האמור בה.

לעניין זה העידה הנתבעת כדלקמן בעמוד 19 שורות 16-32:

"ש. מפנה לסעיף 17 לתצהירך, את כותבת שעמידר חילקה לך ולרחמים חוברת שנותנת הסבר על דיירים מוגנים נכון?

ת. לא קיבלתי את החוברת הזאת... אבל ראיתי פעם עם בעלי את החוברת אבל עכשיו אני לא זוכרת ואני צריכה לחפש. מה שצירפתי לתצהיר זה מהבית. הרבה זבל ומסמכים. אני לא יודעת לקרוא. הכל בבית.

ש. האם את הסתמכת על מה שכתוב בחוברת, את יודעת בכלל לקרוא מה שכתוב כאן?

ת. לא יודעת לקרוא.

ש. אז איך הסתמכת על מה שכתוב כאן אם את לא יודעת לקרוא?

ת. אני מבינה משכנים שגרים בעמידר.

ש. שכן שלך בא והסביר לך מה כתוב בחוברת הזאת?

ת. כן.

ש. מתי מצאת את החוברת הזאת בבית לראשונה?

ת. לא זוכרת בדיוק אבל כשחיפשתי את כל הניירות.

ש. בשביל מה חיפשת את כל הניירות? בשביל המשפט?

ת. לא. יש אנשים מעמידר שאמרו שאני צריכה לשלוח את כל המסמכים.

ש. אחרי שרחמים נפטר?

ת. כן. "

וכן, בעמוד 21 שורות 1-2 :

"ש. לגבי המסמך שאמרת שמצאת בבית, את יודעת איך זה הגיע הביתה?

ת. לא. "

עינינו הרואות- הנתבעת לא מצאה את החוברת אלא לאחר פטירת בעלה, לא הבינה את האמור בה אלא לאחר המועד בו מצאה אותה ומשכך, ברי כי לא הסתמכה על האמור בחוברת עם או קודם לתחילת מגוריה בנכס.

לאור האמור הרי שיש לדחות טענת הנתבעת בכל הנוגע למצג אשר הוצג לה על ידי התובעת ויתרה מכך, בדבר הסתמכותה על מצג כאמור.

16. למעלה מן הצורך, הנני סבורה כי ממילא כשלה הנתבעת מהוכיח טענתה ובהתאם לה שינתה מצבה לרעה כפועל יוצא מהסתמכותה על מצג התובעת. כך, הנתבעת אמנם טענה, במסגרת תצהירה כי לו היתה יודעת מראש שלא יוקנו לה זכויות לא היתה נכנסת להתגורר בנכס ו/או היתה פועלת לרכוש את הזכויות בו. אלא שטענתה זו נטענה בעלמא באשר הנתבעת לא הציגה כל נכס חלופי אשר יכלה להתגורר בו ולזכות בו בזכויות כלשהן וכן, לא הוכיחה האפשרות לרכישת הנכס ו/או יכולותיה או יכולות בעלה למימוש האפשרות- ככל שהיתה מוכחת – לרכישת הנכס. בנסיבות אלו הרי שטענותיה של הנתבעת בדבר שינוי מצבה לרעה לאור מצג התובעת, דינן להידחות.

17. סעד מן הצדק בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק הגנת הדייר –

סעיף 28 (א) לחוק הגנת הדייר קובע:

"בית המשפט רשאי, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, לקבוע שאדם היה לדייר לפי סעיפים 20 עד 27 אף אם לא נתמלאו התקופות הקבועות באותם סעיפים."

18. המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנותו של סעיף זה וסמכות בית המשפט בהתאם לסעיף זה. כך, בהתאם לטענת התובעת, הרי שסמכות בית המשפט מצומצמת וחלה רק על שינוי פרקי הזמן הנקובים בסעיפים 20 עד 27 ואולם, אין בסעיף בכדי לאפשר לבית המשפט להכיר כדייר מוגן במי שמלכתחילה אינו ממלא אחר דרישות סעיפים אלו ולו לפרק זמן הקצר מזה הנקוב בסעיפים. בעוד שלטענת הנתבעת, את המילה :"אף" הנזכרת בסעיף יש לפרש כ"לרבות" ומשכך, לטענתה, הסמכות המוקנית לבית המשפט במסגרת סעיף זה הינה רחבה ובכלל זה לבית המשפט הסמכות לקבוע, כקביעה מן הצדק, כי אדם הינו דייר מוגן הגם שאינו עומד בתנאים הנקובים בסעיפים 20 עד 27 לרבות ככל שאינו עומד בתקופות הנקובות באותם סעיפים.

19. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אין בידי לקבל טענותיה הפרשניות של הנתבעת, אשר אינן עולות בקנה אחד עם פסיקתו המפורשת של בית המשפט העליון במסגרתה נשללה פרשנות כאמור וכן, עם המגמה הפרשנית המצמצמת אשר יש להחיל בפרשנות חוק הגנת הדייר, בהתאם לפסיקה.

20. כך, ראשית בכל הנוגע לפרשנות הוראות חוק הגנת הדייר, הרי שמסגרת הפסיקה נקבע מפורשות כי הואיל ולא קיימת עוד מצוקת הדיור אשר הובילה לחקיקת חוק הגנת הדייר הרי שיש לצמצם את הזכויות המוקנות לדיירים למען בעל הבית. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589 :

"משנשתנו העתים והמחסור בדירות אינו כה כבד כפי שהיה בעת חקיקת חוק הגנת הדייר ואותה מצוקת דיור אינה קיימת עוד, יש לצמצם, על-ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה. גם מקובל עליי שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחזק פרשנות כזו" (ע"א 4100/; רע"א 2710/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151; רע"א 7575/09 עארף עארף עלווי נ' לטיפה חסן אחמד (12.04.2010) (להלן:" פסק דין עארף"))

כן, יפים דברי בית המשפט ב רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (14/10/04):

"הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי חלק ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה ודירה..."

21. זאת ועוד, דין פרשנותה נתבעת להידחות גם לגופם של דברים – כך, במסגרת פסק דין עארף, בחן בית המשפט העליון טענה ובהתאם לה יש להקנות מעמד של דייר נדחה לעובר (בבטן אמו) מכח מגוריו כעובר במשך שישה חודשים בדירה יחד עם אביו שהיה הדייר המקורי. פסק הדין התייחס בעיקר לשאלת זכותו של עובר לרכישת זכויות ולגופם של דברים קבע בית המשפט העליון כי עובר אינו קונה לעצמו זכויות ומשכך, כי לא ניתן לראות במגוריו של העובר כמגורים עם הדייר החוזי.

במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט העליון לאפשרות להכיר כדייר בתינוק אשר הספיק להתגורר עם אביו- שהיה הדייר החוזי – טרם פטירתו ואולם, זאת תוך שהאב נפטר טרם מלאו לו שישה חודשים וקבע:

" ועוד נזכיר, כי פתרון לסיטואציה שהציג בא כוח המבקשים בדיון לפנינו - תינוק שאביו (הדייר המוגן) נפטר בטרם הגיעו לגיל שישה חודשים - יכול להימצא בסעיף 28 לחוק הגנת הדייר, המקנה לבית המשפט "אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן" סמכות "לקבוע שאדם הפך לדייר... אף אם לא נתמלאו התקופות הקבועות". זאת כיון שבמקרה זה - בשונה מהמקרה שלפנינו - הספיק היילוד החי להתגורר עם אביו בנכס, והשאלה היא רק העמידה בתקופת ששת החודשים. "

דהיינו- במסגרת פסק הדין אומצה מפורשות הפרשנות אשר הוצגה על ידי התובעת ובהתאם לה יש להחיל את סעיף 28 רק בנסיבות בהן לא התמלאו במלואן התקופות הנקובות בסעיפים 20 עד 27 לחוק הגנת הדייר ואולם, לא ניתן לעשות בו שימוש במקרה בו לא היו מגורים כלל עם הדייר המוגן- כך מקום בו מדובר בתינוק אשר נולד לאחר פטירת אביו ו"מגוריו" עם האב היו בעת שהיה עובר וכך על אחת כמה וכמה, במקרה בפני בו הנתבעת כלל לא הכירה את הדיירת המוגנת ואין חולק כי הגיעה לארץ והחלה להתגורר בדירה שלוש שנים לאחר פטירתה.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי אין תחולה, בנסיבות בפני להוראות סעיף 28 לחוק הגנת הדייר ומשכך, הנני דוחה טענותיה של הנתבעת הנסבות על סעד מכח סעיף זה.

22. לאור כל האמור, הנני קובעת כי הנתבעת מחזיקה בדירה שלא כדין וזאת, ממועד פטירת בעלה המנוח- דהיינו מיום 19/10/2007 וכי יש משכך, ליתן צו המורה על סילוק ידה מהנכס.

הסעד הכספי :

23. כאמור, לטענת התובעת הואיל והנתבעת מחזיקה בנכס שלא כדין הרי שיש לחייבה בתשלום דמי שכירות ראויים וזאת, החל מיום 19/10/2007 ועד למועד הגשת התביעה בסך של 1,000 ₪ לחודש ובסך הכל בסך של 19,000 ₪.

טענתה הראשונה של הנתבעת בהקשר זה הינה כי הינה דיירת מוגנת ואולם, טענתה זו נדחתה על ידי ומשכך, הטענה היחידה המועלית על ידי הנתבעת הינה כי התובעת לא הוכיחה טענתה בדבר דמי השכירות הראויים.

בהקשר זה , בהתאם לטענת הנתבעת חוות הדעת מטעם התובעת לא הוגשה כדין הואיל והוגשה כנספח לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת ותו לא. לאחר שבחנתי הטענה הנני סבורה כי אין בה ממש וזאת, הואיל ובמסגרת ההודעה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, הודע על ידי התובעת מפורשות כי הינה "מתכבדת להגיש תצהיר עדות ראשית לרבות חוות דעת" – דהיינו, הודעתה מתייחסת מפורשות להגשת חוות הדעת כחוות דעת ולא כנספח ומשכך, הנני קובעת כי חוות הדעת הוגשה כדין.

בהינתן שחוות הדעת הוגשה כדין הרי שהיה על הנתבעת לעתור לחקירת המומחה מטעם התובעת וזאת, בהתאם להוראות תקנה 130 א' לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

" ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר."

אין חולק כי הנתבעת לא הודיעה על רצונה לחקור את המומחה ומשכך, לא נחקר המומחה מטעם התובעת בדבר חוות דעתו. זאת ועוד, הנתבעת מצידה לא הגישה כל חוות דעת נגדית לחוות דעת מומחה התובעת ובהינתן שכך, בפני בית המשפט עומדת רק חוות דעת מטעם התובעת אשר האמור בה לא נסתר ולא הופרך.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי התובעת הרימה הנטל להוכיח תביעתה לתשלום דמי שכירות ראויים ומשכך, הנני קובעת כי התובעת זכאית לקבל סך 19,000 ₪ מאת הנתבעת וזאת, בגין תקופת אחזקת הנכס על ידי הנתבעת מיום 19/10/2007 ועד למועד הגשת התביעה ביום 27/4/2009.

סוף דבר:

24. אשר על כן הנני מורה כדלקמן:

א. אני מורה לנתבעת לפנות את הנכס דהיינו את המקרקעין הנמצאים ברחוב נחליאל 22 בתל אביב –יפו והידועים כתת חלקה 3 בחלקה 33 בגוש 7001], אשר בעבר טרם הסדר המקרקעין היו רשומים כגוש שומה 7001 חלקה 157 ולהשיבו לידי התובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מיום 10/10/15 שעה 14:00.

ב. יצוין כי במועד שנקבע ניתנה על ידי ארכה בת למעלה מ-45 ימים מהיום לפינוי הנכס. ארכה זו ניתנת לנתבעת לצורך התארגנות למעבר הדירה, אך אין בכך כדי לפגוע בזכויות התובעת בנוגע להפרש דמי השכירות, פיצוי וכד'.

ג. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 19,000 ₪ וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27/4/2009) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בגין אגרת משפט ששולמה – ככל ששולמה - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ה. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ו. התשלומים הנקובים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו בנוסף בהפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

25. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה, 17 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.