1. לפני תביעתה של מדינת ישראל ליתן פסק דין הצהרתי כדלקמן:

"א. להצהיר כי מדינת ישראל הינה בעלת הזכות להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כחלקה 168 בגוש 11492 בישוב יקנעם, אותם רכשה עפ"י הסכם מיום 1.7.1968 (להלן - "ההסכם") וייפוי כח בלתי חוזר מיום 8.8.1968 (להלן - "ייפוי הכח") מהמנוח יוסף חוסין עלי נצר אל דין ז"ל, ת.ז. 020190427, ממר סאלח חוסיין נצר אל דין ת.ז. 020190682 וממר נצר אל דין חוסיין עלי נצר אל דין ז"ל ת.ז. 020190427 (להלן - "הנתבעים").

ב. ליתן צו המורה לרשם המקרקעין להשלים את רישום בעלות מדינת ישראל על הנכס בפנקסי המקרקעין.

לחילופין ולשם הזהירות, יתבקש בית המשפט הנכבד להורות על אכיפת הסכם המכר ויפוי הכוח שנחתם ע"י מר סאלח חוסין נצר אל דין (להלן - "נתבע 1") והמנוחים יוסף חוסין עלי נצר אל דין ונצר אל דין חוסין עלי נצר אל דין (להלן-"המנוחים").

כמו כן יתבקש בית המשפט הנכבד, ככל שהנתבעים יתנגדו לקבלת התביעה, לחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק".

2. הצדדים

א. התובעת הינה מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") המנהלת את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960.

ב. הנתבע מס' 1 הינו סאלח חוסין נצר אל דין ת.ז. 020190682 הרשום כבעלים של 1/3 מהמקרקעין.

ג. הנתבעים 2 עד 6 הינם ילדיו ויורשיו של המנוח נצר אל דין חוסין עלי נצר אל דין ז"ל שבחייו נשא ת.ז. מס' 020190427 ואשר היה בעל 1/3 מהמקרקעין ונפטר ביום 7.6.2011 (לכתב התביעה המתוקן צורף צו קיום צוואה של המנוח נצר אל דין חוסין עלי נצר אל דין, וסומן נספח א' לכתב התביעה המתוקן).

ד. הואיל ולא אותרו צאצאים למנוח יוסף חוסין עלי נצר אל דין ת.ז. 020190401, (שנפטר ביום 10.1.1994), הוגשה התביעה גם בגין חלקו של מנוח זה כנגד אחיו נתבע מס' 1 וכנגד עזבונו של האח האחר נצר אל דין חוסין עלי נצר אל דין ז"ל הנתבעים 1 עד 6) בהיותם יורשיו על פי דין.

3. טענות התובעת בתביעתה

א. התובעת טענה כי בשלהי שנות ה - 60 התעורר הצורך להגדיל את שטח מפעל סולתם ביקנעם (להלן - "סולתם"), לחלקות סמוכות שנמצאו באותה עת בבעלות פרטית של תושבי דלית אל כרמל ועוספיא. על שום כך הוחלט כי המדינה, באמצעות המינהל, תרכוש את המקרקעין ותעבירם על שמה ולאחר מכן תקצה אותם לסולתם בחוזה חכירה ארוך טווח ובמחיר סמלי.

ב. לאור האמור לעיל, פנה המינהל בשנת 1968 לגורמים פרטיים רבים שהחזיקו בבעלות רשומה במקרקעין המבוקשים בשטח כולל של כ- 130 דונם, והגיע עימם להסכמים שנחתמו בפני הנוטריון הציבורי במשרדי המועצה המקומית דלית אל כרמל למכירת חלקם במקרקעין.

באופן זה הגיע המינהל, ביום 1.7.1968, להסכם עם הנתבע 1 והמנוחים לרכישת מלוא בעלותם במקרקעין הנדונים במחיר של 1,000 ל"י לדונם (מאחר ושטח החלקה הוא 5,499 מ"ר הרי שהמחיר שהוסכם הוא סך של 5,499 ל"י) ובתנאי שהמינהל יישא בתשלום מס שבח ומיסי העברה (לכתב התביעה המתוקן צורף זכרון דברים מיום 1.7.68 עליו חתם סאלח חוסין עלי נצר אל דין בשמו ובשם אחיו, וסומן נספח ד').

ג. בהמשך לאמור לעיל, כך נטען, חתמו הנתבע 1 והמנוחים, בפני הנוטריון הציבורי, על יפוי כח בלתי חוזר הממנה, בין היתר, את המינהל או כל מי שיוסמך על ידו להיות בא כוחם להעברת בעלות המקרקעין לספרי האחוזה משמם לשם מדינת ישראל או לפקודתה. כן נקבע ביפוי הכח הבלתי חוזר כי -

"הואיל וזכויות מדינת ישראל נכללות ביפוי כח זה, הריהו יפוי כח בלתי חוזר שאינו ניתן לביטול או לשינוי על ידנו או על ידי יורשנו או על ידי כל מי שיבוא במקומנו". (יפוי הכח הבלתי חוזר צורף לכתב התביעה המתוקן וסומן כנספח ה').

ד. התובעת טענה כי לאחר תשלום תמורת העסקה והדיווח על העסקה לרשויות המיסוי, נרשמה ביום 1.11.1968, באמצעות יפוי הכח, הערת אזהרה לטובת מדינת ישראל בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן - "החוק").

ה. עוד טענה התובעת כי בהתאם להסכם תפסה סולתם חזקה במקרקעין בפועל והיא עושה בהם שימוש לצרכיה מזה עשרות שנים באופן רצוף ועד למועד הגשת התביעה ובכלל.

ו. התובעת טענה כי למרות האמור לעיל לא הושלמה העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין במשך שנים רבות, מסיבות שונות.

בשנת 2006 ביקש המינהל להשלים את רישום הזכויות על שם המדינה. ניתנה הצהרת המינהל על רכישת המקרקעין ואף התקבלו אישורי רשויות המס לשם רישום הזכויות.

ואולם, רשמת המקרקעין הודיעה כי תוכל לבצע את שינוי הרישום רק לאחר קבלת פסק דין הצהרתי, משום שבנסח רישום המקרקעין לא רשומים מספרי הזהות של חלק מהבעלים הרשומים.

על שום כך טענה המדינה כי היא זכאית לקבל את הסעדים המבוקשים בתובענה.

4. כתב הגנת הנתבעים

א. כל הנתבעים התגוננו באמצעות כתב הגנה אחד.

ב. הנתבעים טענו כי דין התביעה כנגדם להימחק על הסף בהעדר עילה ובהעדר יריבות ובשל היותה טורדנית וקנטרנית ונובעת ממחדליו והתרשלותו של המינהל.

הנתבעים טענו שכתב התביעה הוגש בשיהוי רב מאוד תוך הסתרת פרטים ועובדות בדבר אי קיומו של יפוי כח מודפס וחתום, אי קיומו של הסכם כתוב כמתחייב בחוק המקרקעין, אי חשיפת מנגנון התשלום המוכחש כשלעצמו ועוד.

ג. הנתבעים טענו כי ההסכם שנחתם לכאורה בין המינהל לנתבעים ולמנוחים לא נעשה בכתב ודרישת הכתב בעסקת המקרקעין לא מולאה.

ד. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יפוי הכח הבלתי חוזר שהוצג על ידי התובעת מולה בחלקו הארי בכתב יד ולא הודפס, וכי שמות הצדדים רשומים בכתב יד, כתב היד זהה בכל ייפוי הכח שצורפו על ידי התובעת לכתב התביעה. כן טענו הנתבעים כי החתימה על הדף הראשון של יפוי הכח אינה של הבעלים וכי על הדף השני אין חתימה של הבעלים בכלל. כמו כן טענו כי לכאורה הדף הראשון נחתם ביום 7.8.1968 אך החתימות של העדים החוזרות על עצמן בכל יפויי הכוח הן מיום 8.8.1968 "דבר שמוכיח מעל לכל ספק סביר כי הבעלים לא חתם והעימות לכאורה היה במקום אחר ובמועד אחר אם בכלל".

ה. הנתבעים טענו כי מבנה יפוי הכח הוא שבלונה מובנית החוזרת על עצמה בכל התביעות שהוגשו כנגד בעלי קניין.

ו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי גם אם חתמו על מסמך כלשהו, הם לא ידעו על מה הם חותמים שכן מדובר באנשים מבוגרים שלא ידעו קרוא וכתוב.

ז. הנתבעים טענו כי ביפוי הכח צויין כי שולם סכום כסף מסויים. ואולם, איננו יודעים מתי הועבר כסף זה, למי הועבר הכסף וכיצד הועבר, האם במזומן, בהעברה בנקאית, בשיק?

הנתבעים טענו כי התובעת לא הציגה מסמכים או ראיות לגבי תשלום התמורה למרות חובת הזהירות המירבית החלה עליה. "הנתבע טוען כי מעולם לא קיבל כספים בגין לכאורה "עסקה", עסקה המוכחשת לכשעצמה".

ח. הנתבעים טענו כי תפיסת החזקה והשימוש במקרקעין שלא כדין אינה מקנה זכויות במקרקעין. לטענתם, הם עיבדו את המקרקעין הנדונים ושילמו מס רכוש בגינם.

ט. הנתבעים טענו כי אין ברישום הערת אזהרה כדי להקנות עליונות ועדיפות על הבעלים הרשום של המקרקעין וכי הזכות הקניינית גוברת על הזכות האובליגטורית אם היא קיימת בכלל.

5. כתב תשובתה של המדינה

התובעת הגישה כתב תשובה ובו טענה כי הנתבעים העלו בכתב הגנתם טענות הגנה חלופיות בניגוד לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984: מן הצד האחד טענו הנתבעים כי החתימות על יפויי הכוח אינן חתימותיהם וחתימתו של המנוח יוסף חוסין עלי נצר אל דין ומן הצד האחר טענו כי המנוח האמור "לא ידע מאומה על מה הוא חתם ומסכים".

התובעת הכחישה כל טענה על כך שהחתימות שעל יפוי הכוח אינן חתימותיהם של הנתבעים והמנוח והדגישה כי מדובר ביפוי כח שנחתם בפני נוטריון ציבורי. התובעת טענה כי "לנוטריון הציבורי עומדת חזקת תקינות על כי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק והנטל הינו על הטוען אחרת".

התובעת טענה כי הדין העותומאני, הרלוונטי למועד החתימה, קובע כי מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים על ידי הנוטריונים ועוזריהם על פי התנאים והכללים המפורשים בחוק, נחשבים כבעלי ערך הוכחה בפני עצמם וזאת מבלי הצורך לאמת את תוכנם על ידי איזו ראייה אחרת, ואין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו לשם הוכחת תוכנם וכך קובעת הוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, תשל"ו - 1976.

בהתייחסה לטענת השיהוי שהועלתה על ידי הנתבעים טענה התובעת כי מדובר בטענה "שמן הראוי כי הנתבעים לא היו מעלים כלל, שכן בעוד הערת אזהרה נרשמה כבר בשנת 1968, המקרקעין נתפסו ונעשה בהם שימוש עשרות שנים - הרי שהנתבעים עצמם נקטו שיהוי ותרדמת ולא טענו כל טענה עד למועד הגשת כתב ההגנה המתוקן".

התובעת הוסיפה וטענה כי "הנתבעים לא סברו מעולם כי המקרקעין נשוא תיק זה שייכים להם, ולא טענו מעולם לכל זכות בהם. העובדה כי רישום זכותה של המדינה על המקרקעין לא הושלם, כפי שנודע להם לראשונה בכתב התביעה, הציבה בפני הנתבעים "פיתוי" שבו, למרבה הצער, לא עמדו, לטעון לזכויות שמעולם לא היו להם במקרקעין וכל זאת בנסיון להתעשר שלא כדין ולהפיק רווח כלכלי שאינו מגיע להם (...)".

6. סקירת הראיות המונחות בפני בית המשפט

תצהירה ועדותה של גב' אסתר סגל

בעת מתן תצהירה שימשה גב' סגל שימשה כמנהלת מחלקת רכישות, הפקעות ורישום במינהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה.

גב' סגל חזרה בתצהירה על העובדות שנטענו בכתב התביעה וסמכה את דבריה על המסמכים המצויים בתיק המנהל. לתצהירה צורפו מסמכים מתוך תיק המנהל המצביעים על המשא ומתן שנוהל בהתבסס על שומת השמאי הממשלתי, על ביצוע התשלום באמצעות עו"ד דוד סגל וכן על החתימה בפני הנוטריון הציבורי.

גב' אסתר סגל נחקרה חקירה נגדית על תצהירה בישיבה שהתקיימה ביום 19.6.11 (עמ' 7- 15).

גב' סגל העידה כי היא עובדת במינהל מקרקעי ישראל משנות ה-80 וכי היא בעלת ותק של 30 שנים בעבודתה.

גב' סגל העידה כי היא לא נכחה בשלבי המשא ומתן עם הנתבעים; היא לא ליוותה את העסקה; לא נכחה בשלב ההחתמה על ייפוי הכח; לא הייתה נוכחת בשלב תשלום התמורה וכי עדותה נסמכת רק על המסמכים המצויים בתיק המינהל. עוד הצהירה כי היא אינה יודעת את השפה הערבית.

גב' סגל העידה כי מי שניהל את המו"מ מול הנתבעים היה דוד הופמן ז"ל, מנהל מחלקת רכישות והפקעות דאז, בשיתוף עם עו"ד סגל ז"ל נציג סולתם.

כן העידה גב' סגל כי היא אינה מכירה את הנוטריון הציבורי באופן אישי אך על ייפוי הכח קיימות חותמת וחתימה שלו. משנשאלה לעניין זהות החתימות אישרה כי רואים כי החתימות שונות.

העדה אישרה, בתשובה לשאלה, כי התאריך בדף הראשון של ייפוי הכח, קרי 7.8.68, שונה מהתאריך על הדף השני, 8.8.68.

גב' סגל העידה כי מתוקף תפקידה במשך שנים רבות במינהל ידוע לה כי משא ומתן מתבצע לרוב בעל פה, וכשמגיעים להחלטה סופית כלשהי אזי הדבר מתועד בכתב. במקרה דנן מדובר במסמך הסכמה מטעם הנתבע 1 החתום בפני ראש המועצה. לא קיים מסמך אחר המעיד על הסכמות בין הצדדים.

גב' סגל סיפרה כי מנסיונה היא יודעת כי על מקרים שבהם אחים נתנו ייפוי כח לאחיהם הבכור כדי שזה ינהל משא ומתן מול המינהל בשמם. "אחר כך כל בעלי הזכויות חותמים על ההסכם. מהניסיון שלי אני יודעת שזה קיים".

בא כח התובעים הציג בפני העדה שני ייפויי כח וטען בפניה כי באחד מהם מופיעות ארבע חתימות של בעלי זכויות ובשני מופיעות שלוש חתימות בלבד. העדה השיבה כי היא אינה מבינה ערבית ועל כן אינה יודעת מה רשום במסמכים וכמה חתימות קיימות על גבי המסמך. לדבריה, המינהל הסתמך על ייפוי הכח שצורף לתצהיר.

גב' סגל העידה כי לא ייתכן בשום אופן שהמינהל או שליחיו דיווחו על עסקאות שלא בוצעו, או שיקרו או כיזבו או הביאו מסמכים מזויפים. לדבריה "אני רושמת אלפי מסמכים משנות ה-60 עם ייפוי כח ונדיר, אחד ל... שטוענים... (היינו, טוענים שהמינהל דיווח על עסקאות שלא בוצעו. ע.ג.) ובכל זאת אני מוכיחה את נכונות המסמכים".

משנשאלה כיצד יתכן שעסקה משנת 1968 דווחה למינהל רק ב-2007, הסבירה העדה כי עובדי המינהל חותמים על אלפי הסכמים ופעמים רבות הפקידים במינהל "(...) לא עובדים באופן מסודר וסדיר ואנו מגלים הסכמים שרוצים לרשום היום שלא מדווחים למס שבח. אנחנו מדווחים היום ומשלמים קנס ורושמים ומקבלים את האישור הזה. המינהל משלם הרבה מאוד קנסות בגין אי דיווח בזמן".

בתשובה לשאלה העידה העדה לאמור:

"ש. לכל העסקות של המינהל הוצאו שוברים ל-2007 או רק לעסקה זו?

ת. בחמש השנים האחרונות הוצאנו לכל החלקות שוברים מכיוון שזה הוזנח זמן רב ולקח זמן למצוא את הדיווחים במס שבח ולקבל את האישורים ולא ידענו אם דווח למס שבח, חלק דיווחנו היום, חלק עבר, חלק היה רשום במס שבח שדיווחנו. היה בלאגן בנושא מס שבח ואישורים".

גב' סגל הוסיפה כי "היפוי כח מבחינתי הוא הסכם לכל דבר, ועל סמך היפוי כח אני צריכה, אמורה לרשום את החלקה בשם המדינה, ואין לי ספק שהחלקה נרכשה על ידי המדינה".

תצהירו ועדותו של מר צבי קייזרמן

מר קייזרמן שימש סמנכ"ל כספים בקבוצת מיקאל, והיה האחראי לכל נושא המקרקעין של מתחם סולתם שביוקנעם, החל משנות ה-70.

מר קייזרמן העיד כי המקרקעין נשוא התביעה נמצאים במתחם סולתם. העד סיפר כי מפעל סולתם הוקם בשנת 1950 למטרות ייצור ביטחוני, וכי התעורר צורך להגדיל את שטח המפעל. על כן סוכם עם המינהל כי המקרקעין ירכשו על ידו, ירשמו בבעלות המדינה ויוחכרו למפעל סולתם בחוזה חכירה ארוך טווח ובמחיר סמלי.

כן העיד מר קייזרמן כי המקרקעין נמצאים בפועל בחזקת מפעל סולתם משנת 1968 לכל המאוחר, והוא עושה בהם שימוש מזה עשרות שנים באופן רצוף, עד היום.

מר קייזרמן הצהיר כי למיטב ידיעתו שולמה לנתבעים תמורה מלאה בעד המקרקעין, לאחר שנוהל עימם משא ומתן והצדדים הגיעו למחיר מוסכם. הגורם שטיפל בעניין מטעם סולתם היה עו"ד דוד סגל ז"ל.

כן הצהיר מר קייזרמן כי על המקרקעין נשוא התביעה מצוי כיום מבנה שהוקם על ידי סולתם כבר בתחילת שנות השבעים. וכי למיטב ידיעתו מעולם לא נעשתה כל פנייה בכתב למפעל סולתם בעניין המקרקעין על ידי הנתבעים או המנוחים ולא נטענה על טענה כנגד החזקה, השימוש או התשלום שבוצע.

מר קייזרמן נחקר על תצהירו בישיבה שהתקיימה ביום 19.6.11 (עמ' 15- 17).

מר קייזרמן העיד כי החל לעבוד בסולתם במרץ 1978. הוא ביצע מספר תפקידים ובשנת 2004 התמנה לסמנכ"ל כספים של קבוצת מיקאל שהינה אחת מהחברות של סולתם.

כן העיד מר קייזרמן כי לפי המסמכים סולתם הייתה זו ששילמה בעבור הקרקעות למינהל והוא ששילם לבעלי הקרקע, כשבפועל הכסף עבר לעו"ד דוד סגל ז"ל שהיה אז עורך הדין של סולתם.

מר קייזרמן העיד כי סולתם הינו מפעל העוסק בתחום הביטחוני וכי אזרח פשוט לא יכול להיכנס לתחום המפעל. לדבריו, קיים דיווח על כך שהנתבעים קיבלו את התמורה אך אין בידיו מסמך שכזה החתום על ידם. כן ציין כי הכסף שולם בשיק לפקודת המינהל, והמינהל שילם לבעלי הקרקעות. סולתם העבירה למינהל 75,000 ל"י.

מר קייזרמן העיד כי בעל קרקע אינו יכול להיכנס לחלקה לעבדה לאחר שהמדינה תפסה את החזקה בה.

תצהירו ועדותו הנתבע 1 – שיח' סלאח נצר-אל-דין (להלן - "שיח' סלאח")

שיח' סלאח הצהיר כי הוא תושב דלית אל כרמל, יליד שנת 1918, וכי הוא אחד מבעלי המקרקעין נשוא תביעה זו. לדבריו הוא ואחיו קבלו את זכויותיהם בחלקה בירושה מאביהם המנוח.

שיח' סלאח הצהיר כי הוא ומשפחתו עיבדו את האדמה בחלקה במשך תקופת בעלותו עד לתפיסת החזקה על ידי המדינה בתואנה כי זו נעשתה לצרכי ביטחון, וכי אף לאחר מכן המשיכו לפקוד את החלקה אך בכל פעם שהגיעו מנעו מהם להיכנס בטענה שמדובר בשטח ביטחוני.

שיח' סלאח הוסיף והצהיר שקיבל שומה לתשלום מס רכוש מאגף מס הכנסה ומס רכוש בעבור כל המקרקעין הרשומים על שמו כולל החלקה נשוא התביעה. לדבריו הוא שילם את מס הרכוש עבור המקרקעין לפני תפיסת החזקה של המדינה ואחריה.

שיח' סלאח הצהיר כי מעולם לא מכר את זכויותיו במקרקעין למדינה או לכל גורם אחר, וכי מעולם לא קיבל תמורה כלשהי בגין זכויותיו בחלקה. הוא אף לא חתם על מסמך או הסכם או על ייפוי כח בלתי חוזר למכירת זכויותיו לגורם כלשהו.

שיח' סלאח הצהיר שככל הידוע לו ראש המועצה דאז לא ידע קרוא וכתוב כלל וכלל.

בהתאם להסכמת הצדדים הוריתי, בהחלטתי מיום 2.6.2011, כי עדותם של הנתבעים 1 ו- 2 תגבה מחוץ לבית המשפט, בהתאם לתקנה 171 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, על ידי העוזרת המשפטית שלי, עו"ד גב' מעין לחם.

ואמנם, בהתאם לאמור לעיל נחקר הנתבע מס' 1 על תצהירו ביום 8.8.11 ובהתאם להחלטתי תועדה גביית העדות על ידי צילום וידיאו. כן נערך פרוטוקול ידני.

שיח' סלאח העיד כי ראייתו לא טובה וכי הוא אינו דובר עברית ואינו קורא עברית.

שיח' סלאח העיד כי מי שטיפל בעבורו בנושא האדמות מול הרשויות היה שיח' קופטאן חלבי, שהיה ראש המועצה בדליה וכן כי "הוא אף פעם לא לקח ממני דיבור... כי העברית שלי לא תקינה הם היו מדברים ורושמים מה שהם רוצים".

העד הוסיף כי אנשי המועצה גנבו ומכרו אדמות ללא ידיעת הבעלים. הוא לא יודע אם גנבו או לא גנבו את אדמתם.

שיח' סלאח העיד שכבר מגיל צעיר מאוד היו לו בעיות ראייה ועל כן הוא עצמו לא עיבד את האדמות, וכי היו בכירים ממנו במשפחה שהיו אמונים על עיבוד המקרקעין – אביו ואחיו הבכור. הוא היה הולך אחריהם "כמו ילד", הוא היה עומד וצופה מרחוק על העבודות.

העד הוסיף וסיפר כי היה שומע מהאחים כי הם משלמים לממשלה.

שיח' סלאח העיד כי אחיו, נצר אל דין ז"ל, היה מבוגר ממנו והוא ואחים נוספים עיבדו את הקרקע.

כשנשאל אם קרא את תצהירו או שמישהו הקריא לו את התצהיר הוא השיב: "לא. אני לא יודע". העד פנה לעורך דינו, עו"ד חסון, ואמר לו "כשבאת לפה הייתי ילד ולא ידעתי מה אתה קורא ומה אתה כותב".

שיח' סלאח העיד כי הוא יודע שלקחו "לילדים" אדמות כי המדינה רצתה לבנות באדמות האלה, אך הוא לא זוכר את השמות של הילדים הללו.

שיח' סלאח הכחיש שקיימת אדמה הרשומה על שמו "בסנג'ק".

תצהירו ועדותו של שיח' עלי נסר-אל-דין (להלן - "שיח' עלי") - בנו של הנתבע 1

שיח' עלי הצהיר כי הוא תושב דלית אל כרמל, יליד שנת 1941, בנו הבכור של הנתבע 1.

שיח' עלי הצהיר כי הוא ליווה את אביו בכל הקשור לניהול ועיבוד משק הקרקעות אשר ירש מסבו, וכי הוא יחד עם אביו והבעלים האחרים במקרקעין נהגו לעבד את האדמות עד לתפיסת המקרקעין על ידי המדינה.

לדברי המצהיר, גם לאחר תפיסת החזקה על ידי המדינה המשיכו בני המשפחה להגיע לחלקה ובכל פעם נתקלו במדינה או מי מטעמה אשר מנעו מהם את הכניסה בטענה שמדובר בשטח בטחוני.

המצהיר הוסיף כי אביו והבעלים הנוספים קיבלו שומה וחויבו במס רכוש עבור המקרקעין משך שנים רבות גם לאחר תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המדינה.

שיח' עלי הצהיר מידיעתו האישית כי אביו והבעלים הנוספים במקרקעין לא מכרו ולא חתמו על הסכם מכירה או ייפוי כח בלתי חוזר, הם לא פגשו את עורך הדין או את הנוטריון הציבורי, ואף לא חתמו על המסמכים האמורים בפני מזכיר המועצה המקומית או ראש המועצה המקומית ולא קבלו תמורה כלשהי.

שיח' עלי נחקר על תצהירו חקירה נגדית בישיבה שהתקיימה ביום 2.4.12 (עמ' 43-63).

שיח' עלי העיד כי הוא בן 70 והוא יודע קרוא וכתוב בעברית ובערבית. סאלח הוא אביו. הוא בן 95. מצבו הבריאותי החמיר ודעתו אינה צלולה והוא לא זוכר דברים רבים ואינו יכול לקרוא או לכתוב.

שיח' עלי העיד כי אביו עסק כל חייו בחקלאות, וכי הוא, כבנו הבכור, הצטרף אליו בעיבוד האדמות. הם עבדו את האדמה כל שנה עד שבשנת 1968 "הביטחון שם את היד על החלקה". היו חיילים שמנעו כניסה לשטח.

שיח' עלי העיד כי בני המשפחה הינם בני העדה הדרוזית המאמינים מאוד במדינה ובביטחון ועל כן כשאמרו להם שקיים צורך בטחוני הם הפסיקו לפקוד את החלקה, והאמינו כי האדמה תחזור אליהם.

העד הוסיף וסיפר כי היה המפרנס בבית כי אביו לא עבד וכי הוא יודע באופן חד משמעי כי לא התקיים כל משא ומתן עימם וכי לא שולמה להם כל תמורה עבור האדמה.

כן העיד עלי כי החתימה המוצגת כחתימתו של אביו על ייפוי הכח אינה שלו וכי לאח הבכור במשפחה על אף מעמדו אין אפשרות להתחייב ולחתום בשם האחים.

תצהירו ועדותו של שיח' ג'מאל נסר אל דין (להלן - "שיח' ג'מאל") בנו של המנוח נצר אל דין ז"ל

שיח' ג'מאל הצהיר כי הוא תושב דלית אל כרמל, יליד שנת 1941, בנו הבכור של מר נצר-אל-דין חסין נצר-אל-דין ז"ל.

שיח' ג'מאל הצהיר כי ליווה את אביו בכל הקשור לניהול ועיבוד הקרקעות אותן ירש מהסב, וכי הוא נהג לעבד את המקרקעין עם אביו והבעלים הנוספים תקופה ממושכת עד לתפיסת החזקה על ידי המדינה.

המצהיר טען כי גם לאחר תפיסת החזקה על ידי המדינה המשיכו בני המשפחה להגיע לחלקה ובכל פעם נתקלו במדינה או מי מטעמה אשר מנעו מהם את הכניסה בטענה שמדובר בשטח בטחוני.

שיח' ג'מאל הצהיר כי הוא עצמו טיפל בתשלום המסים על המקרקעין שבבעלות אביו ודודיו, זאת לפי שומת מס רכוש במקרקעין הכוללים בין היתר את המקרקעין נשוא התביעה.

עוד הצהיר המצהיר כי אביו והבעלים הנוספים במקרקעין לא מכרו ולא חתמו על הסכם מכירה או ייפוי כח בלתי חוזר, לא פגשו את עורך הדין או את הנוטריון הציבורי, ואף לא חתמו על המסמכים האמורים בפני מזכיר המועצה המקומית או ראש המועצה המקומית ולא קבלה תמורה כלשהי.

שיח' ג'מאל נחקר על תצהירו בישיבה שהתקיימה ביום 19.6.11 (עמ' 27-34 לפרוטוקול).

שיח' ג'מאל העיד כי הוא יליד שנת 1934 והוא בן 78. הוא העיד שכאשר היה קטן הוא הלך עם אביו לחרוש את האדמה, עד שהמדינה תפסה את השטח. היה שם מחנה של הצבא ומישהו אמר להם כי אסור להיכנס לשטח ולכן הם לא נכנסו.

העד הוסיף כי בני המשפחה לא פעלו בהליכים משפטיים נגד המדינה מפני שידעו שהאדמה רשומה על שמם וכי הם שילמו עליה מיסים משנת 1957 ועד שנת 1983. על כן הם סברו כי יום אחד יחזירו להם את אדמתם.

גמאל העיד כי בשנת 1958 הם עשו חשבון כללי עם מנהל מס רכוש בחיפה, על כל האדמות שהיו רשומות על שם הסבא חוסין עלי נסראלדין ובהתאם לחישוב הם שילמו את המס כל השנים כשחלקה 168 כלולה בתוך התשלומים.

חוות דעתה של המומחית גב' אורה כבירי (גרפולוגית) - הוגשה מטעם הנתבעים

גב' כבירי השוותה בחוות דעתה את חתימותיהם של הנתבע 1 והמנוח בייפוי הכח המקורי השמור בגנזך המדינה בירושלים לחתימותיהם במסמכים שונים.

באשר לנתבע 1, המומחית השוותה את חתימתו על גבי הדף הראשון של ייפוי הכח לחתימתו על ההעתק של אותו ייפוי כח והביעה את דעתה כי אלה שתי חתימות שונות המתיימרות להיות חתימות של אותו אדם על אותו ייפוי כח, אך מבנה האותיות שונה, צפיפות האותיות ותנועת הכתיבה שונה.

המומחית הוסיפה כי אף אחת מן החתימות האמורות אינה זהה ואף לא דומה לחתימתו של הנתבע 1 על תצהירו בפני עורך דינו מיום 3.11.10 או בפתק ברכה שכתב ביום 8.5.01.

המומחית ציינה כי מדובר בשני עותקים של אותו ייפוי כח כשבכל אחד מהם חתימתו של הנתבע 1 כתובה בסדר שונה, פעם הינה שנייה מלמעלה, ופעם היא רביעית מלמטה. לדבריה, שני המסמכים נכתבו באותו יום, 7.8.68, ועל כל אחת מה חותמות "נוטריון ציבורי" יש חתימה שונה. השוני הוא בתנועת הכתיבה – רחב, גדול ומרווח, לעומת קטן וממוקד וכן במבנה החתימה.

גב' כבירי הגיעה למסקנה בסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1) שעל ייפוי הכח המסומן "א2" בחוות הדעת חתמו שני אנשים שונים שאינם הנתבע 1; על כל אחד מהעותקים חתם אדם אחר.

באשר למנוח נצר-אל-דין נצר-אל-דין ערכה גב' כבירי השוואה בין חתימותיו על גבי ייפוי הכח, לבין חתימותיו על גבי מסמכים שונים כמו התצהיר שהוגש בשמו, הצוואה שלו וכו'.

המומחית הגיעה למסקנה שקיימים הבדלים מהותיים בין החתימות הנחזות להיות חתימותיו של נצר-אל-דין נצר-אל-דין על גבי ייפוי הכח לבין חתימותיו על המסמכים האחרים. כך קבעה המומחית כי בצוואתו מיום 19.1.98 כתב ידו גדול יותר וברור יותר מכתב היד שעל גבי ייפוי הכח, וכן צפיפות הכתב ותנועת הכתיבה שונים.

המומחית הוסיפה וקבעה כי היא הגיעה לכלל מסקנה בסבירות הגבוהה ביותר כי החתימות בייפוי הכח אינן חתימותים של הנתבע 1 והמנוח ולא נחתמו על ידם.

גב' כבירי נחקרה על חוות דעתה בישיבה שהתקיימה ביום 19.6.11 (עמ' 18-27 לפרוטוקול).

המומחית העידה כי יש לה אתר אינטרנט וכי "לכל הגרפולוגים יש אתר אינטרנט". המומחית אישרה כי באתר האינטרנט צויינו חמש שפות בהן היא שולטת ולגביהן היא נותנת חוות דעת וכי השפה הערבית אינה נמנית עליהן. לדבריה, "גם רוסית לא מצוינת פה. אני לא חייבת לדעת את השפה. אני גם בודקת אתיופית וגם רוסית. בגלל שהעיקר הוא המבנה ולא השפה".

המומחית נשאלה לכמה כתבי יד השוותה את חתימתו של סלאח על גבי יפוי הכח. לדבריה, היא השוותה את חתימתו על גבי ייפוי הכח לצוואת אחיו עליה חתם כעד, חתימה משנת 1998. לדבריה, נאמר לה על ידי באת כח הנתבעים "שזאת אותה צוואה מתאריך קודם שכתבו מחדש (...)".הצוואה המקורית לא הוצגה בפניה. כן השוותה המומחית את כתב היד לשני פתקי ברכה שנכתבו ונחתמו על ידו בשנת 2001 וב-1993, הפתקים המקוריים הוצגו בפניה.

לגבי נצר אל דין נצר אל דין (המנוח) העידה גב' כבירי כי השוותה את חתימתו על ייפוי הכח לחתימתו על תצהיר שחתם בנוכחותה, בביתו, ביום 3.11.10, שם היתה יחד עם עו"ד חסון. הוא חתם פעמיים כי טען שהחתימה הראשונה "לא יצא לו כל כך טוב". כן השוותה לצוואתו מיום 19.198. היא לא ראתה את המקור של צוואה זו.

גב' כבירי העידה כי אינה שולטת בשפה הערבית אך היא יכולה לקרוא שמות, היא למדה כמה קורסים בערבית: "אני לא יכולה לומר שאני שולטת בערבית. למדתי את זה רק בגלל שאני אוהבת את הכתיב הערבי, סתם לעצמי. אבל שמות אני יכולה לקרוא". העדה הוסיפה כי הפרמטר היחיד שניתן לראות אך ורק במסמך מקור הוא הלחץ על העט בזמן הכתיבה, את כל שאר הדברים ניתן לראות גם בצילום.

7. טענות הצדדים בסיכומיהם

טענות התובעת בסיכומיה

התובעת הדגישה בסיכומיה את חשיבות אסופת המסמכים שצורפה לתצהירה של הגב' סגל, נציגת המנהל. לטענתה, יש בכוח האסופה האמורה לשפוך אור על אופן ניהול העסקה על ידי הגורמים השונים.

התובעת ציינה כי המסכת העובדתית לה היא טוענת אושרה בשני פסקי דין של בית משפט זה שניתנו על ידי סגן הנשיא שמואל ברלינר: ת"א 12617-04-09 (מחוזי חיפה) מ"י נ' סאלח פאלח חלבי; ו-ת"א 39776-01-10 (מחוזי חיפה) מ"י נ' יורשי המנוח מוניף חסון ז"ל;

התובעת טענה כי הנתבעים לא חלקו על תוקפם או על אמיתותם של המסמכים שהוצגו מתוך תיק המינהל מלבד טענת הזיוף שנטענה לגבי יפוי הכח הבלתי חוזר.

התובעת ציינה שכל ההסכמים שנחתמו עם בעלי האדמות נעשו בפני הנוטריון הציבורי שהגיע במיוחד אל משרדי המועצה המקומית דלית אל כרמל. ההסכמים נעשו בשיתוף פעולה אקטיבי מצד ראש המועצה דאז ומזכיר המועצה נדיר ניג'ם חסון ז"ל.

התובעת טענה בסיכומיה שקביעה כי יפוי הכח מזויף מחייבת גם קביעה בלתי אפשרית שכל אסופת המסמכים הנ"ל זויפה ונערכה עוד בשנות ה-60 לצורך השגת דבר במרמה, קביעה שתוביל למסקנה כי בוצע מעשה קנוניה בקנה מידה גדול מאוד.

התובעת הציגה תרשים זרימה של כלל המסמכים עליהם היא סומכת את טענותיה, וטענה שכל המסמכים האמורים הינם מסמכים אותנטיים המצויים במקורם בתיק המינהל, וכי הנתבעים מתעלמים מקיומם ללא כל הסבר, אף לא לגבי התכתבות המאזכרת באופן ספציפי את המקרקעין האמורים.

עוד טענה התובעת כי בשתי הצוואות שהוגשו לבית המשפט, האחת של הנתבע 1 והשנייה של המנוח, לא נזכרת החלקה כלל. בכך יש משום הודאת בעל דין שכן המצווים עצמם ידעו כי מכרו את זכויותיהם בחלקה. התובעת הדגישה כי בצוואתו של סלאח אף נרשם כי האדמות אותן הוא מוריש לילדיו כבר רשומות על שמם בטאבו. סלאח לא הזכיר בצוואתו את החלקה.

התובעת טענה כי הנתבעים מושתקים מלטעון כנגד בעלות המדינה במקרקעין. על אף שהנתבעים עצמם העידו כי ידעו על תפיסת החזקה במקרקעין עוד בזמן אמת, כשלטענתם המקרקעין נלקחו בכח וחרף התנגדותם, הנה, במשך עשרות שנים הם לא טענו דבר כנגד תפיסת החזקה, לא כתבו אף מכתב בקשר לכך, לא דרשו דמי שימוש, לא דרשו פיצויים ולא עשו דבר. ההסבר לכך הוא פשוט: משום שהקרקע נמכרה על ידם ונתפסה כדין. לנתבעים לעומת זאת אין כל הסבר לשתיקתם.

בהתייחסה לעדותו של ג'מאל טענה התובעת כי לא ניתן להסיק מהקבלות שצירף לתצהירו כי התשלום לרשויות המס נעשה גם לגבי החלקה המדוברת. זאת, משום שלא קיים כל ציון של החלקה במסמכים. לכן לא ניתן לראות בנספח האמור אישור לתשלום מס כלשהו עבור המקרקעין נשוא המחלוקת. התובעת טענה לו אכן היה משולם מס בגין החלקה הנדונה כי אז ניתן היה לצרף אישור עדכני או תעודת עובד ציבור משלטונות המס. "מה פשוט מכך?".

התובעת הוסיפה וטענה כי בשני מסמכים שצורפו לתצהירו של ג'מאל מטעם רשויות המס צוינה חלקה 168, כשבשני המסמכים חלקה זו מסומנת בעיגול. הסברו של ג'מאל לסימון היה כי הוא סימן זאת על מנת שהילדים ידעו שהאדמה הזו נלקחה לביטחון. התובעת טענה כי הסבר זה אינו משכנע.

בהתייחסה לעדותו של סלאח שנגבתה ממנו בביתו בשל מצבו הבריאותי הרעוע בטרם נפטר, טענה התובעת כי העד הודה שחתם על תצהיר גם בשפה העברית כשהוא אינו דובר או כותב את השפה, כן הודה כי אין לו מושג על מה חתם בקשר למקרקעין וכי כאשר חתם על התצהיר לא הבין על מה הוא חותם.

כן הצביעה התובעת על סתירות רבות בין תצהירו של סלאח לבין עדותו: בתצהיר נכתב כי סלאח עיבד את האדמה יחד עם בני משפחתו אך בעדותו טען כי מעולם לא עסק בחקלאות; למרות האמור בתצהירו הודה סלאח כי הוא אינו בעלים של אדמה באזור "סנג'ק"; כן הודה כי מעולם לא טיפל באדמות שהיו בבעלותו. תחילה טען שקופטאן חלבי (מזכיר המועצה) טיפל באדמות ובהמשך אמר כי ילדיו טיפלו באדמות.

באשר לעדותו של עלי (בנו של סלאח) טענה התובעת כי העדות רצופה סתירות והסברים לא משכנעים לעניינים שונים לגביהם נשאל. לטענתה, עדותו סותרת את עדות אביו אשר אמר פעמים רבות שבשל בעיות ראייה הוא לא עיבד את האדמות בעוד שבנו העיד כי אביו והוא עיבדו את האדמות.

התובעת טענה כי חקירתם הנגדית של עדי הנתבעים מצביעה על חוסר תום לב ועל כך שעד למועד הגשת התביעה הנתבעים לא ידעו כלל שהמקרקעין רשומים על שמם. לטענתה, "הגנתם צצה במפתיע" רק בעקבות הגשת התביעה. זאת, כדי להביא לדחיית התביעה "לצורך מינופה לשם קבלת כספים שאינם מגיעים להם". אף אחת מטענות הנתבעים לא גובתה גיבוי עובדתי.

התובעת טענה למעשה יש לפסול את חוות דעתה של גב' כבירי או להימנע מליתן לה משקל ראייתי כלשהו בשל כך שהיא אינה עומדת בשני תנאים בסיסיים ומצטברים:

האחד, שעל המומחה לוודא עם האדם שאת חתימתו הוא בוחן כי הוא אכן חתם על המסמכים המהווים עבורו מקור השוואה;

השני, שעל אותו אדם להעיד במסגרת תצהירו בפני בית משפט כי מסמכים אלו אכן נערכו על ידו.

בענייננו, אף אחד משני התנאים הנ"ל לא התקיים.

התובעת טענה גם כנגד מומחיותה של הגב' כבירי. לטענתה, גב' כבירי היא גרפולוגית במקצועה וגרפולוגיה אינה מומחיות בהשוואת כתבי יד. "גרפולוג מטבע הדברים עוסק דרך כלל לניתוח תכונות אופי של כתב יד (יש שיאמרו כי מדובר במקצוע כמעט מיסטי ובוודאי אין מדובר במדע ...)".

התובעת טענה שכל הכשרתה של גב' כבירי בתחום השוואת כתבי יד הינה השתלמות בת 3 ימים בלבד באגודת הגרפולוגיה בארה"ב. התובעת הציגה שורה ארוכה של פסקי דין של בתי משפט שונים (המוצגים ת/3 - ת/12) שבהם נדחתה ונסתרה מומחיותה של גב' כבירי.

התובעת טענה כי בחוות הדעת לא צויין באיזה ציוד השתמשה המומחית; חוות הדעת מתייחסת אך ורק לשני חותמים ומתעלמת מחתימתו של האח השלישי; מקורות ההשוואה בהם השתמשה הגב' כבירי לצורך חוות דעתה מעטים ביחס לדרישות הפסיקה והספרות ומשנים מאוחרות מדי.

כן טענתה התובעת כי העובדה שהגב' כבירי אינה בקיאה בשפה הערבית פוגמת באופן משמעותי ביכולתה ליתן חוות דעת בנוגע לחתימות בשפה זו, שהינה שפה בעלת ניואנסים רבים.

התובעת טענה בסיכומיה כי יפוי הכח הנוטריוני נחתם בשנת 1968 בטרם נחקק חוק הנוטריונים (1976), והדין החל היה החוק העות'מאני בדבר הנוטריון הציבורי (1913) ושם, בסעיף 42, נקבע כי:

"אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החופשי של הצדדים ואם יוכח בפני בימ"ש שהם אשרו או ערכו ניירות, שטרות או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, יפוטרו מייד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה"

התובעת טענה ש"קיימת חזקה כי בהעדר ראיה סותרת, הנוטריון הציבורי קיים את חובתו" לחקור ולברר את זהות הצדדים.

התובעת טענה כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם על מנת להוכיח כי לא חתמו על יפוי הכח הנוטריוני.

עוד טענה התובעת כי ייפוי הכח הינו הסכם מחייב לכל דבר, וכי "דרישת הכתב" לגביה טענו הנתבעים בכתב הגנתם אינה חלה בעניין זה שכן חוק המקרקעין חוקק אך בשנת 1969 ולאחר החתימה על ייפוי הכח.

טענות הנתבעים בסיכומיהם

הנתבע 1 טען בסיכומיו כי אין בפי התובעת כל הסבר למחדלה על כך שלא פעלה במשך 40 שנה על פי ייפוי הכח. כן טען כי התובעת לא הוכיחה את עילת התביעה שהתבססה אך ורק על ייפוי כח בלתי חוזר משנת 1968.

הנתבע 1 הוסיף וטען כי ייפוי הכח אינו תקין: בחלקו הוא מודפס ובחלקו נכתב בכתב יד ללא חתימתם של הצדדים וקיים ספק אם צורתו עומדת בדרישות חוק הנוטריונים, שכן על פי דרישת החוק, יפוי כח בלתי חוזר צריך שינוסח "באופן מפורט וקפדני" לגבי כל התנאים המהותיים לביצוע בעין.

לטענת הנתבע 1, חוק הנוטריונים דורש הסכם כתוב שייחתם בטרם החתימה על ייפוי הכח הבלתי חוזר, ובהסכם צריך שיועלו כל הפרטים המהותיים כולל מחיר העסקה, תאריך המסירה וחתימות. כמו כן צריכות להופיע על יפוי הכח חתימות הנוטריון על כל עמוד ועמוד באותו התאריך.

הנתבע 1 הוסיף וטען כי עדותה של הגב' סגל מטעם התובעת הינה עדות שמועה, שכן היא עצמה לא עבדה במינהל בעת ביצוע העסקה והיא נסמכת על מסמכים המצויים בתיק המינהל בלבד.

עוד טען הנתבע 1 כי חזקת התקינות שלה טענה התובעת - נסתרה. הנתבע 1 הפנה לפסה"ד שניתן בע.א 7303/01 אדמון עסאף נגד מינהל מקרקעי ישראל, פד"י נ"ז (2) 847 וטען כי שם נקבע כי חזקת התקינות הינה חזקה לכאורה בלבד וכי "יש להביא ראיות על כך כגון חוות דעת מומחה".

הנתבע 1 טען כי הוכיח שתי נקודות כבדות משקל לסתירת החזקה האמורה: יפוי הכח מעלה תמיהות רבות תמוהה אותן ניתן לראות גם בעין רגילה שכן ייפוי הכח נושא שני תאריכים שונים ללא כל הסבר מניח את הדעת; יפוי הכח אינו עומד בדרישות המינימליות הנדרשות מיפוי כח בלתי חוזר - שמות הצדדים ביפוי הכח אינם מודפסים והם רשומים בכתב יד; החתימה על הדף הראשון אינה של הבעלים; אין חתימה של הבעלים על הדף השני. הנתבע 1 טען ש"קיימים פגמים היורדים לשורש העניין".

הנתבע 1 טען כי אין חתימה של הצדדים בסמוך לסעיף התמורה, זהו מרכיב חשוב המחייב את הצדדים לחתום על ידו. יתרה מכך התובעת לא הציגה אף ראיה לגבי תשלום התמורה.

הנתבע 1 טען כי חוות דעתה של המומחית מטעם הנתבעים, שלא נסתרה על ידי חוות דעת נגדית, הוכיחה כי החתימות זוייפו בשיעור של 100%.

בא כח הנתבע 1 טען בסיכומיו כי אין ללמוד מעדויות הנתבעים תמיכה בתביעה ואין להסיק מהן הודאה כלשהיא בדבר מכירת החלקה "מאחר ובסיס העילה לא הוכח ונסתר. העד סאלח, בן 94, חולני, איננו בקיא בכל הנכסים שברשותו, נחקר חקירה נגדית בניגוד לחוק חקירת עדים. ניכר בעדותו שהוא לא מכר את חלקה תוך שניסו להכשילו".

טענות הנתבעים 2 - 6

הנתבעים 2 - 6 טענו בסיכומיהם כי עילת התביעה התיישנה מאחר שחלפו 41 שנים מאז נחתם ההסכם הלכאורי; לחילופין, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. הסכם הרכישה כשלעצמו מוכחש והוא אינו עומד בדרישת הכתב לפי חוק המקרקעין.

עוד טענו הנתבעים 2 - 6 כי ייפוי הכח הנוטריוני נחתם בניגוד להוראות החוק העותמני בדבר הנוטריון (1913). לאור הוראות חוק זה הרי שכל התוספות בכתב ביפוי הכח בטלות ומבוטלות בשל כך שהן אינן עומדות בדרישות החוק.

הנתבעים 2 - 6 שבו וטענו כי הסכם הרכישה אינו עונה על התנאים הדרושים לביצוע עסקה במקרקעין. זאת, משום שלא מתקיים בענייננו יסוד הכתב לפי ס' 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

סיכומי תשובה מטעם התובעת

התובעת טענה כי טענות השיהוי וההתיישנות מהוות הרחבת חזית פסולה, מאחר וטענות אלו לא אוזכרו בכתב ההגנה. יתרה מכך, התובעת טענה כי יש לדחות את הטענה גם לגופה, משום שלא ניתן לטעון שהנתבעים לא ידעו את העובדות, שהרי קיימת הערת אזהרה לטובת המדינה מיום 1.1.68, והמדינה אף מחזיקה במקרקעין יותר מ-40 שנים.

התובעת טענה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו מוכחשת הזכות על ידי הבעלים הרשומים, אך הכחשה כזו לא הועלתה על ידי איש.

עוד טענה התובעת כי עניינה של התביעה בעסקה שהושלמה במקרקעין מוסדרים אשר רישומה בלשכת רישום המקרקעין טרם הושלם. הא ותו לא. כן נטען כי ההסכם נחתם בטרם נכנס חוק המקרקעין לתוקף ועל כן התביעה לא התיישנה טרם כניסת החוק לתוקף.

התובעת טענה כי טענת השיהוי מוטב היה לה שלא היתה מושמעת. שהרי הערת האזהרה נרשמה כבר בשנת 1968 ולמרות זאת הנתבעים נקטו שיהוי ותרדמת ולא טענו כל טענה עד למועד הגשת כתב ההגנה המתוקן.

8. דיון והכרעה

א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובחומר הראיות המונח לפני הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

ב. טענת ההתיישנות:

דין טענה זו להדחות על הסף כבר מן הטעם שלא נטענה בהזדמנות הראשונה כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1968.

דין הטענה להדחות גם לגופה: הלכה פסוקה היא שכאשר מדובר בתביעת בעלות של מי שמחזיק בקרקע הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו מוכחשת הזכות על ידי הבעלים הרשום.

בענייננו, אין מחלוקת על כך שהנתבעים ידעו על תפיסת החזקה במקרקעין הנדנים מיד עם תחילתה. למרות זאת, איש מהנתבעים לא עשה דבר במשך עשרות בשנים. לא הוגשה תביעה כנגד החזקת המקרקעין. אפילו לא נשלח מכתב דרישה. רק לאחר שהוגשה התביעה "התעוררו" הנתבעים לטעון את הטענות שטענו, תוך הכחשת המכר לו טוענת התובעת.

בנסיבות אלו, דין טענת ההתיישנות להדחות.

ג. אני מודע לכך שעצם רכישת הקרקע מוכחשת על ידי הנתבעים. בכך אדון בסמוך. אך אני מבקש להעיר כבר עתה כי יש להצטער על כך שהמדינה התמהמהה שנים רבות כל כך במימוש זכותה בעקבות רכישת הקרקע בטרם "התעוררה" לרשום את המקרקעין על שמה. אם זו הדרך שבה שומרת המדינה על הנכסים שרכשה הרי שיש לאזרחיה סיבה נכבדה לדאגה.

ד. על סמך מכלול הראיות שבאו בפני אני קובע כי החלקה אכן נרכשה לאחר משא ומתן כנטען על ידי התובעת, וכי מלוא התמורה שולמה בגין הרכישה.

סבורני כי מאזן ההסתברויות נוטה במקרה זה לטובת התובעת ותומך בטענתה על כך שרכשה את המקרקעין כנטען:

(1) יש לזכור כי התביעה לא הוגשה משום שמי מן הנתבעים או יורשיהם הודיע כי הוא דורש את הקרקע או כי יש לו זכויות בה והכחיש את זכותה של המדינה להחזיק בקרקע ולעשות בה את השימוש רב השנים של מפעל סולתם, כאמור לעיל. התביעה הוגשה רק משום ששמם של בעלי הקרקע המופיעים בנסח הרישום מופיעים ללא מספר תעודות זהות, ובהעדר תצהירי זיהוי דרשה רשמת המקרקעין פסק דין הצהרתי שיצהיר על זכותה של המדינה במקרקעין (מכתב הדרישה צורף לתצהירה של גב' סגל כנספח ח').

(2) הוכח כי המדינה באמצעות מפעל סולתם מחזיקה במקרקעין למן שנת 1968 ללא עוררין.

(3) התובעת הגישה, באמצעות גב' סגל, אסופת מסמכים רשמיים שנערכו ונאספו על ידי עובדי המינהל בשנים הרלבנטיות במהלך עבודתם הרגילה, מסמכים המהווים רשומה מוסדית לכל דבר ועניין, כמו גם תעודה ציבורית בהתאם לפקודת הראיות (נוסח חדש). (המסמכים צורפו לתצהירה של גב' סגל וסומנו כנספחים ג/1 עד ג/18). המסמכים האמורים, שנערכו ונאספו במהלך העניינים הרגיל, מלמדים על כך שהתובעת רכשה את המקרקעין מן הנתבעים על פי הסכם עליו חתם סאלח חוסין עלי נצר אל דין בשמו ובשם אחיו, וכי התמורה המוסכמת שולמה במלואה.

(4) מסמך הרכישה נעשה במשרדי המועצה המקומית בתיווכו ואגב שיתוף פעולה פעיל של ראש המועצה דאז ומזכיר המועצה.

(5) כמו כן נערך ונחתם בפני הנוטריון הציבורי יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר.

אכן, יפוי הכח מעורר שאלות ותהיות. הדבר לא נעלם מעיני. יחד עם זאת, הנוטריון הציבורי אישר את המסמך ואת חתימתם של הנתבעים עליו.

הנתבעים סמכו את טענותיהם בדבר הזיוף על חוות דעתה של גב' כבירי. אלא שאין מקום לבסס מסקנות עובדתיות כלשהן על חוות דעתה של גב' כבירי. גב' כבירי הינה גרפולוגית. היא אינה מומחית להשוואת כתבי יד. לפיכך, עניין השוואת החתימות במקרה זה חרג מתחום מומחיותה (ואולי בשל כך גם נפלו תקלות לא מעטות במהלך הכנת חוות הדעת, כנטען על ידי התובעת בסיכומיה).

אלא שגם אם אקבל את גב' כבירי כמומחית להשוואת כתבי יד, הגעתי למסקנה כי חוות הדעת אינה מקצועית דיה.

גב' כבירי ערכה השוואות בין חתימות הנתבעים בשנת 1968 לחתימותיהם מהשנים האחרונות. מן המפורסמות הוא שכתב ידו של אדם בשנות ה-50 לחייו שונה מכתב ידו בשנות ה-90 לחייו.

זאת ועוד: ההשוואה נעשתה מול מסמכים שאינם מסמכים מקוריים; השוואת החתימות נעשתה ביחס למקורות מעטים מאוד, 2-3 מקורות בלבד.

לאור כל אלה, ספק אם אפשר לקבל את מסקנותיה של גב' כבירי ולסמוך עליהן.

ואמנם בשורה של פסקי דין בערכאות שונות ברחבי הארץ ובמגוון מועדים (המוצגים ת/3 עד ת/12), החליטו בתי המשפט שלא לסמוך על חוות דעתה של הגב' כבירי. זאת, אם בשל פסילת מומחיותה בכלל ואם בשל הצגת חוות דעת רשלנית שלא עמדה ברף המקצועי הנדרש: ת"א 5083/06 סלים קינדי ואח' נ' יוסף חוברה (עמ' 19); ת"פ 3091/03 מ"י נ' עבד אל חאק ואח' (עמ' 7); ע"פ 2368/07 עבד אל חאק בן רג'א ניזאר נ' מ"י (עמ' 6); ת"א 4660/98 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' צדיק גלית (ס' 11 לפס"ד); ת"א 718/97 סעיד מוחמד אבו אחמד נ' עאמר מוחמד סלאח ואח' (ס' 26 לפס"ד); ת"א 53331/05 דוד בבקובי נ' גילי הלר (עמ' 5-7 לפס"ד); ת"א 1336/95 אסמעיל עקאב בדיר ואח' נ' חאדר בדיר ואח' (סעיף 23(ה)-(ו) לפס"ד); ה"פ 484/04 שמאי גולדשטיין נ' י.דורי את צ'יקובסקי בנייה והשקעות בע"מ ואח' (סעיף 25 לפס"ד); ע"פ 9315/05 בן חיים אמנון נ' מח"ש (עמ' 4-5 ו-10 לפס"ד);

(6) לנוטריון הציבורי החתום על יפוי הכח הבלתי חוזר עומדת חזקת התקינות על פיה חזקה על גוף ציבורי כי פעל באופן תקין. טענת זיוף הינה טענה קשה וכבדת משקל המחייבת זהירות ורמת הוכחה בדרגה גבוהה. סבורני כי לאור האמור לעיל חזקת התקינות בעניין שלפני לא נסתרה, וטענת הזיוף לא הוכחה.

ה. בנסיבות העניין יפים לכאן הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט מצא בע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל – מדינת ישראל פד"י נז' (2) תשס"ג/תשס"ד 2003, עמ' 847 בעמ' 852:

"אמת נכון הדבר כי נטל השכנוע ביחס לטענתו כי הוא לא חתם על ייפוי-הכוח הנוטריוני, רבץ על המערער. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק. (להלן – פרשת נבנצאל [1]), בעמ' 301). וכך מתחייב – אף ביתר שאת – מסעיף 19 לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, הקובע חזקה ראייתית באשר לנכונות האמור באישור של נוטריון אשר ניתן לפי החוק האמור (השוו ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי [2], בעמ' 418). משמעות הדבר היא כי על המערער הוטל לשכנע את בית-המשפט – ברמה הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות – כי החתימה המופיעה על ייפוי-הכוח, והנחזית כחתימתו, לא נכתבה על-ידיו אלא זויפה בידי אחר."

ו. סבורני כי בנסיבות העניין חזקת התקינות לא נסתרה. ומה גם שמסמך זה מהווה רק ראיה אחת מתוך סדרת ראיות שכולן יחדיו מובילות למסקנה אליה הגעתי, כאמור לעיל. בסופו של דבר עניין לנו במשפט אזרחי ודי לה לתובעת בכך שהצליחה להטות את כף המאזניים לטובתה, כשעצם ההחזקה והשימוש במקרקעין במשך עשרות בשנים מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל לתמיכה בטענותיה.

ז. נוסף על כל האמור לעיל יש לזכור שכבר בשנת 1968 נרשמה על המקרקעין הערת אזהרה בדבר רכישתם על ידי התובעת.

ח. סבורני שקבלת טענתם של הנתבעים על דבר מרמה וזיוף הינה טענה אבסורדית שקשה לקבלה: אין זה מתקבל על דעתי שעובדי מינהל מקרקעי ישראל ערכו וזייפו, כבר בשנות ה - 60, אסופת מסמכים לצורך השגת המקרקעין במרמה. אדרבא, האמור במסמכים הנדונים, על כך ששולמו לנתבעים כספים אף יותר מן השווי שהיה מקובל לקרקע באותה סביבה ובאותם ימים רק משום שהשטח היה נחוץ לסולתם להרחבת מפעלה; תפיסת החזקה במקרקעין והעדר מחאה מצד הנתבעים במשך עשרות בשנים - כל אלה מלמדים על כך שהדין עם התובעת.

ט. כמו התובעת אף אני סבור כי הנתבע מס' 1 הוחתם על תצהיר שספק אם הבין את תוכנו, בשל גילו המתקדם ומצב בריאותו. התוצאה היתה שמשנחקר על תצהירו הנתבע מס' 1 עצמו לא עמד מאחורי האמור בתצהיר.

י. סבורני שגם צוואותיהם של הנתבעים 1 ו - 2 שהוגשו לבית המשפט מלמדות על כך שהקרקע הנדונה נמכרה למדינה ולא היתה שייכת עוד לנתבעים: למרות שכל אחד מהמצווים התייחס בצוואתו לנכסי מקרקעין שבבעלותו, איש מהנתבעים 1 ו - 2 לא התייחס בצוואתו לחלקה הנדונה. אכן, יש בעובדה זו כדי לתמוך בטענות התובעת שהחלקה האמורה נגרעה מנכסיהם של הנתבעים ועל כן לא היה למצווים כל בסיס לצוות דבר בקשר אליה.

יא. בשל סיבות שלא הובהרו (ואשר לעניות דעתי מצריכות בדיקה וטיפול כדי למנוע מצב דומה גם ביחס לנכסים אחרים שנרכשו על ידי המדינה) לא הושלמה הרכישה ברישום בלשכת רישום המקרקעין, למרות שהמדינה היתה זכאית לכך שהקרקע תרשם על שמה לאחר שמלוא התמורה שולמה.

בנסיבות אלה, נראה לי כי יפים לכאן דברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון מפי כב' השופט מצא בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן פד"י נז' (5), תשס"ג-תשס"ד 2003, עמ' 49 בעמ' 57:

"זכותה של המערערת בדירה היא "זכות קניין שביושר" (ראו: מ' דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות-שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" [32]). זכות זו צמחה למערערת מכוח התחייבותו של תורג'מן להעביר את הדירה לבעלותה. לזכות זו ניתן משנה תוקף, משקיימו המערערת ובעלה המנוח את מלוא חיוביהם על-פי ההסכם; קיבלו ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שמם; קיבלו לידיהם את החזקה בדירה ונהגו בדירה מנהג בעלים משך עשרות שנים ללא כל עוררין מצד תורג'מן והמשיבה. עיסקתם של הצדדים הייתה עיסקה "כמעט-מושלמת" (השוו ע"א 5628/99 מרקין נ' יורשת המנוח יהודה משה ז"ל [2], בעמ' 22). בהתקיים מצב דברים כזה רק נימוקים כבדי משקל במיוחד עשויים להצדיק לשלול מן המערערת את זכותה להשלים את העיסקה ולהירשם כבעלת הדירה". (ההדגשה שלי. ע.ג).

יב. הנתבעים טענו כי על מסמך ההסכם מול המדינה חתם רק אח אחד, הנתבע 1, וכי הוא לא יכול היה להסכים בשם אחיו למכירת המקרקעין. על כך אשיב כי חתימת יתר האחים על ההסכם איננה תנאי לתקפותו גם ביחס אליהם אם ניתן ללמוד על הסכמתם להסכם הכתוב מתוך מכלול הראיות: השוו לעניין שנדון בע"א 177/88 הוטרר ואח' נ' רוזנברג ואח' פד"י, מג, חלק רביעי, תשמ"ט/תש"ן 1989.

סבורני כי בעניין שלפני ניתן ללמוד ממכלול נסיבות העניין את דבר הסכמת כל האחים למכירת החלקה למדינה.

9. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני מצהיר כי מדינת ישראל הינה בעלת הזכות להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כחלקה 168 בגוש 11492 בישוב יקנעם, אותם רכשה עפ"י הסכם מיום 1.7.1968 וייפוי כח בלתי חוזר מיום 8.8.1968 מהמנוח יוסף חוסין עלי נצר אל דין ז"ל, ת.ז. 020190427, ממר סאלח חוסיין נצר אל דין ת.ז. 020190682 וממר נצר אל דין חוסיין עלי נצר אל דין ז"ל ת.ז. 020190427.

ב. אני מורה לרשם המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בחיפה לרשום את חלקה 168 בגוש 11492 שביוקנעם, בשלמות, כחלקה בבעלות מדינת ישראל.

ג. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק ובתוספת מע"מ כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ד, 10 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.