מבוא

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

התובע, יליד 1.6.1957, נפגע בתאונת דרכים ביום 17.3.2006, בהיותו נוסע ברכב.

אין מחלוקת בעניין החבות, אלא רק בעניין הנזק.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

ממקום התאונה, הובהל התובע לבית החולים "פוריה", שם אובחנו אצלו פצעים עמוקים בכף ידו הימנית. התובע נותח בהרדמה כללית לשם הטריית הפצעים, שטיפתם וסגירתם, בוצעה השלמה של קטיעת האצבע הרביעית בגובה הגליל המקורב והתובע אושפז למשך 10 ימים, שלאחריהם היה מצוי תחת מעקב רפואי ממושך.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבע כי נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 21.3%, על פי הפירוט שלהלן:

• 8% בגין קטיעת גליל מקורב אצבע 4 ביד ימין.
• 5% בגין קשיון נוח אצבע 3 ביד ימין.
• 10% בגין צלקות במרפק ובכף יד ימין.

לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הועמדה נכותו המשוקללת של התובע על ידי המל"ל בשיעור כולל של 28%.

בכל הנוגע לאצבע 3 יצוין, כי עוד לפני התאונה סבל התובע מקטיעה באצבע זו בגליל הדיסטלי. מומחה שמונה על ידי בית המשפט בכל הנוגע לאצבע זו - ד"ר מיכה רינות - קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מ- 5% נכות צמיתה באצבע זו בשל אותו מצב קודם (הקטיעה), היינו - בלא קשר לתאונה.

יחד עם זאת קבע המומחה, כי לתובע נכות צמיתה נוספת בשיעור של 5% באצבע זו, וזאת בגין התאונה בה עסקינן ובשל קישיון נוח. על פי חוות דעת המומחה, "הדפורמציה של הרקמה הרכה, הצלקות המכווצות, ההגבלה הניכרת בתנועת המפרק הבין גלילי המקורב (PIP), ההפחתה התחושתית וההפחתה בכוח האצבע הם תוצאה של התאונה בתאריך 17.3.06, בה נגרם פצע קרוע של העור וקרע חלקי של הגיד המכופף".

נמצא כי בדומה לקביעת המל"ל, גם המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בכל הנוגע לאצבע 3, נגרמה לתובע נכותה צמיתה בשיעור של 5% בגין התאונה.

הנכות התפקודית

התובע, אשר עבד בבניין כטפסן עובר לתאונה, טוען כי פגיעתו בתאונה שמה קץ לתעסוקתו בכלל ולעבודתו כטפסן בפרט. הוא מוגבל, סובל מפגיעה קשה בידו הימנית, שהינה ידו הדומיננטית, המתבטאת בקטיעה באצבע כף היד, עיוות בצורת היד, צלקות באזור המרפק ובכף יד ימין, אשר גורמות להגבלה בתנועות האצבעות ולאיבוד מוחלט של יכולת האחיזה, כמו גם לחוסר תחושה.

בעקבות פגיעתו בתאונה, נפלט התובע משוק העבודה ולא שב לשוק העבודה עד עצם היום הזה.

לטענת התובע, ניתן למצוא תימוכין לכך בדו"ח ועדת הרשות של המל"ל לעניין הפעלת תקנה 15, שם נקבעו מספר ממצאים וביניהם אלה:

" מדובר בגבר יליד 1957, טפסן נפגע ביד ימין...

מבחינה רפואית: לנפגע יש להגבלה תפקודית מסויימת במיוחד שמדובר ביד ימין שהיא הדומיננטית הנפגע לא יכול לחזור לעבודתו הקודמת, מדובר באיבוד מקצוע".

עוד מפנה התובע לנספח לדו"ח ועדת רשות לעניין הפעלת תקנה 15, שם קבעה הוועדה את מצבו הרפואי וציינה "גיל 50, גיל בו יתקשה לעשות הסבה".

לטענת התובע, כל חייו הוא עבד בטפסנות, עבודה פיזית קשה הדורשת שימוש בידיים וכרוכה בתפיסת כלים והעברתם ממקום למקום. בשל פגיעתו בתאונה הוא נאלץ לוותר על תחום עיסוקו וניסיונותיו למצוא עבודה אחרת לא צלחו.

התובע טוען כי גם לנכותו הפלסטית יש השפעה תפקודית, שכן הצלקות הרבות והמכוערות משפיעות על סיכוייו להתקבל לעודות כדוגמת מלצרות, פקידות וכדומה.

בסיכומו של דבר טוען התובע, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית הצמיתה על 70% לפחות.

הנתבעים טוענים, מנגד, כי נכותו של התובע הינה רפואית גרידא ואיננה בעלת השפעה תפקודית. בכל הנוגע לנכות הפלסטית - הרי שזו חסרת כל פן תפקודי, כאשר נקבע בפסיקה כי לנכות אסטתית אין השפעה תפקודית. באשר לנכות האורטופדית - בגין קטיעת הגליל באצבע 4 וקישיון נוח באצבע 3 - מדובר בנכות בשיעור משוקלל של 12.3%, היינו - נכות מינורית, רפואית גרידא וחסרת כל משמעות תפקודית.

לטענת הנתבעים, התובע יכול להשתלב במגוון רחב של עבודות בתחומי תעסוקה שונים ומשכך, נכותו הגופנית איננה משליכה על כושר ההשתכרות שלו ולחלופין מגבילה כושר זה באופן מינורי ביותר. התובע, על פי עדותו, התחיל לחפש עבודה רק 3 שנים לאחר התאונה והוא גמר בליבו שלא לעבוד ללא קשר לתאונה ולתוצאותיה. לתובע הכשרה מקצועית בנגרות, אינסטלציה, שיפוצים, צבע וגבס. הוא יכול היה לעבוד כמלצר, בחולצה עם שרוול ארוך, או כנהג הסעות, בהיותו מחזיק ברישיון נהיגה לרכב עד 15 טון, אך הוא החליט על דעת עצמו שלא לנסות להשתלב בשוק העבודה בעבודה המתאימה לו ולמגבלותיו ובכך גם לא פעל להקטנת נזקיו.

במהלך שעות הופעתו של התובע באולם בית המשפט ובעדותו בפניי - גם בזמנים בהם התובע לא היה מודע לכך שתשומת ליבי ממוקדת בהתרשמות מפגיעתו - נוכחתי באופן ברור במגבלות עליהן עמד התובע כמו גם המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו. ניכר היה כי בשל קטיעת אצבע 4 בגליל המקורב שלה וכן בשל ההגבלה הניכרת בתנועת המפרק המקורב באצבע 3 וההפחתה התחושתית כמו גם ההפחתה בכוח האצבע - פגיעות שמקורן בתאונה בה עסקינן, כף ידו הימנית של התובע נראית "קפואה", כאשר התובע איננו עושה בה שימוש ואיננו מניע את אצבעותיו.

התרשמות זו, ביססה את טענת התובע כי לנכותו הרפואית קיימת בהחלט השפעה תפקודית.

לעובדה שמדובר בידו הדומיננטית של התובע, ודאי שיש השלכה בקביעת שיעור הנכות התפקודית.

התובע עסק עובר לתאונה בעבודות בניין ובפרט בטפסנות - עבודה שמעצם טיבה וטבעה דורשת שימוש בכף היד הדומיננטית ומאמץ רב ביד זו - בין אם להרמת חפצים כמו קרשים, או לבניית קונסטרוקציות וכיוצא האלה.

מעבידו של התובע ערב התאונה, מר זאהר סלימאן, העיד כי במסגרת עבודתו כטפסן ביצע התובע עבודות כדוגמת תיקונים, פירוקים וטפסנות, הכל לפי צורך, אלא שמאז התאונה הוא בחר להפסיק להעסיק את התובע, אף שהיה בכוונתו לעבוד עימו על פרויקט אחר שהיה אמור לקבל, שכן העבודה בה עסק התובע היא "עבודה שחורה" בה נדרשים העובדים להרים קרשים, עצים, בלוקים והתובע, שמתפקד עם יד אחת בלבד, לא יכול להרים חפצים שכאלה (ראה עמ' 28 שורות 18-19, 25-29, עמ' 29 שרורות 1-6 לפרוטוקול).

גם העד הנוסף מטעם התובע - מר גאלב מוראד, העיד כי עבודת הטפסנות היא עבודה קשה וכי הוא עצמו סרב לקבל את התובע לעבודה אצלו בשל מצבו הרפואי המונע ממנו לתפוס את הכלים ולהפעיל כוח פיזי שדרוש בעבודה זו (עמוד 22 שורות 22-23, עמוד 25 שורות 11-12 לפרוטוקול).

התובע נפגע בהיותו בן 49 שנים, עובדה שיש בה כדי להקשות על סיכוייו לבצע הסבה מקצועית לעבודה המתאימה למוגבלותו, מה גם שמרבית העבודות בהן הוא רכש מקצוע, כדוגמת נגרות, צבע, אינסטלציה ובניית קירות גבס, כולן דורשות מאמץ ניכר של עבודת ידיים.

בהתחשב בגילו של התובע ובמוגבלותו כאמור, אין לקבל את טענת הנתבעות כי הוא יכול היה להשתלב בשוק העבודה כמלצר בענף המסעדנות.

מנגד, יש ליתן משקל לעובדה שהתובע אף לא ניסה להשתלב בשוק העבודה. התובע העיד כי רק בשנת 2009, היינו - 3 שנים לאחר התאונה, הוא החל לפנות לקבלנים בעניין (עמוד 14 שורות 1-14 לפרוטוקול). אחד מקבלנים אלה, על פי הנטען, הינו העד מטעם התובע - גאלב מוראד, אלא שזה העיד כי פניית התובע אליו נעשתה רק כחודשיים לפני מתן עדותו (שניתנה ביום 9/12/2013, ראה עמ' 23 שורות 7-10 לפרוטוקול). עדות זו עומדת בסתירה לעדות התובע ומחלישה ממהימנות הטענה כי אכן נעשתה פנייה כנה ואמיתית לשם מציאת עבודה.

יתכן ולו היה התובע מנסה למצוא עבודה שתהלום את פגיעתו ומוגבלותו, אף בענף הבניין - כאחראי צוות למשל, הוא היה מצליח בכך. כך למשל העיד מעבידו של התובע עובר לתאונה, זאהר סלימאן, בעמוד 32 שורות 3-11 לפרוטוקול:

"ש: אתה אומר שהתובע היה בעל מקצוע טוב ובגלל זה לקחת אותו והחזקת אותו, לא מצאת לנכון שאחד כזה כפי שאתה אומר עם יכולות ומקצוען, לא חשבת לקחת אותו שיהיה אחראי על אחת הקבוצות, שיתן להם הוראות שיפקח איך הם עושים את העבודה, טוב לא טוב, אחד כזה צריכים.

ת: אתה מתכוון בתור מנהל?

ש: לא מנהל, אחראי על קבוצת עובדים.

ת: את האמת לא חשבתי על זה, היו לי אנשים משלי, אחים שלי.

ש: אבל אחד כזה גם עם הפציעה שלו, לקחת אותו שיפקח שמבצעים את העבודה באופן נכון אם היית צריך אחד כזה היית לוקח אותו.

ת: יכול להיות."

בכל הנוגע לטענות התובע בעניין חוסר יכולתו להשתלב בשוק העבודה, יש ליתן משקל גם לפגיעה במהימנות התובע, כפי שהדבר עלה מחקירתו הנגדית בכל הנוגע למצבו הבריאותי קודם לתאונה. בתצהיר תשובותיו לשאלון (נ/1), במענה לשאלה מס' 4 שבה נשאל האם סבל בעבר מבעיות רפואיות (נוירולוגיות, גב, עיניים, עיכול, לב וכיוצא באלה), הצהיר התובע כי "פרט למחלות קלות כמו שפעת, לא היו לי מחלות שחייבו אשפוזי". בחקירתו הנגדית התברר, כי בשנת 1979 נפגע התובע בתאונת עבודה שבעטייה נגרמה אותה קטיעה באצבע מס' 3 בכף יד ימין. התובע אף הכחיש במהלך חקירתו הנגדית כי הוא סבל משבר בחוליות הגב עובר לתאונה (עמוד 10 שורות 8-10 לפרוטוקול), בעוד שמתיקו הרפואי עלה כי בשנת 2004 הוא אובחן כסובל מפריצות דיסק ושינויים ניווניים (ראה דף 3 לנ/2).

כן יש ליתן את הדעת לכך שחלק ניכר מתוך הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, הינה בתחום הפלסטי (10% בגין הצלקות), כאשר מדובר בצלקות באזור ממוקד בגוף - מרפק וכף יד ימין. התובע לא הוכיח כי נכות זו, כשלעצמה, הינה בעלת השלכה תפקודית.

בנוסף, יש לזכור כי התובע סובל גם מנכות צמיתה בשיעור של 5% באצבע מס' 3 - בשל אותה קטיעה בגליל המרוחק של אצבע זו, שהינה בבחינת מצב קודם שאיננו קשור לתאונה.

בסיכומו של דבר, בהתחשב במכלול הנתונים המפורטים לעיל ובנסיבותיו של התובע ובפרט - בגילו, בתחומי עיסוקו עובר לתאונה, בהשכלתו, בהכשרתו המקצועית ובכישוריו, סבורני כי נכותו התפקודית כתוצאה מן התאונה הינה בשיעור של 25%.

הפסד השתכרות בעבר

בסיס השכר

הפסד ההשתכרות בעבר הינו נזק מיוחד, שנטל הוכחתו בראיות מוטל על התובע.

מהראיות שהובאו לבית המשפט עולה, כי בין השנים 1999-2006 התובע לא עבד, אלא היה מובטל וקיבל קצבאות מהביטוח הלאומי, למעט בחודשים נובמבר - דצמבר 2004, היינו - כשנה ושלושה חודשים לפני התאונה, לגביהם הציג התובע תלושי משכורת ולפיהם שכרו נטו בחודשיים אלו עמד על 4,111 ₪ (5,182 משוערך להיום).

התובע, שהעיד כי החל משנת 2000 ועד לחודש דצמבר 2005 הוא קיבל הבטחת הכנסה או השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי, לא הציג ראיות על עבודה במקומות עבודה נוספים במקביל לקבלת קצבאות אלה (ראה נ/3 וכן עדות התובע בעמ' 11 שורות 25-32 לפרוטוקול).

בסמוך לקרות התאונה, בחודש ינואר 2006, החל התובע לעבוד אצל "ז.א.ה.ר חב' לעבודות", אצל מעסיקו העד זאהר סלימאן. על פי תלושי השכר שהציג התובע, שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 1,698 ₪ נטו (2,060 ₪ משוערך להיום). מתלושים אלה עולה כי השכר חושב לפי 88 שעות בתעריף של 20 ₪ לשעה, עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הנתונים שמסר העד מטעם התובע - המעסיק זאר סלימאן ונוטעות ספק במהימנותו של התובע ושל העד מטעמו בעניין זה (עמ' 32-34 לפרוטוקול). בפרט יש בכך כדי להחליש ממהימנות עדותם של התובע ושל סלימאן כי התובע הועסק אז רק יום-יומיים בשבוע, מתוך רצונו של סלימאן "להחזיק" את התובע כעובד בשל היותו "מקצוען", עד שיקבל עבודה חדשה בה ישובץ התובע (עמוד 28 שורות 21-25, עמוד 30 שורות 17-19 לפרוטוקול).

המוסד לביטוח לאומי העמיד את שכרו הרבע שנתי של התובע על סך של 4,320 ₪, היינו - 1,440 ₪ בחודש.

בסיכומו של דבר על יסוד הנתונים שפורטו לעיל ובהתחשב באופי הלא יציב של העבודה בתחום הבניין מחד, ומנגד - בעובדה שבמשך מספר שנים התובע עבד בעבודה חלקית בלבד וקיבל השלמת הכנסה, סבורני כי נכון יהיה להעמיד את בסיס השכר על ממוצע השתכרותו של התובע בפועל באותם חודשים בהם הוכיח שעבד, בשנת 2004 ובשנת 2006, היינו - בסיס שכר של 3,621 ₪ משוערך להיום.

חישוב הפסד השכר לעבר

על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, יש לפסוק לתובע את הפסדי השכר לעבר על בסיס הנכויות הזמניות שהוכרו על ידי המל"ל, כמפורט להלן:

מיום התאונה ( 17.3.2006) ועד ליום 31.8.2006, היינו 5.5 חודשים - 100% נכות זמנית, ובסה"כ סך של 19,915 ₪.

מיום 1.9.2006 ועד ליום 28.2.2007 (סה"כ 6 חודשים) - נכות זמנית בשיעור של 50% ובסה"כ הפסד של 10,863 ₪.

מיום 1.3.2007 ועד ליום 31.12.2007 (סה"כ 10 חודשים) - נכות זמנית בשיעור של 40% ובסה"כ הפסד של 14,484 ש"ח.

החל מיום 1.1.2008 ועד היום (6 שנים ו- 7 חודשים, סה"כ 79 חודשים) יש לחשב את הפסדי התובע על בסיס הנכות התפקודית כפי שנקבעה לעיל (25%) ובסה"כ - סך של 71,514 ₪.

סה"כ הוכיח התובע כי נגרמו לו הפסדי שכר לעבר בסך של 116,776 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד

התובע הינו בן 57 שנים כיום.

התובע לא הוכיח טענתו כי אילו לא היה נפגע בתאונה והיה ממשיך בעבודתו, שכרו היה עולה מעבר לבסיס השכר כפי שנקבע ביחס לעבר (3,621 ₪), בפרט בהתחשב בסכום שהשתכר עובר לתאונה.

בהתחשב בנכות התפקודית שנקבעה לתובע (25%) ומקדם ההיוון למשך 10 שנים (103.5618), הרי שהתובע הוכיח כי נגרם לו אובדן כושר השתכרות לעתיד בסך של 93,749 ₪.

אובדן פסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

משהוכיח התובע הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד, הרי שהוא זכאי לפיצוי בגין אובדן רכיב הפנסיה בגין הפסדים אלה.

על פי החישוב המקובל בפסיקה, ייפסק לתובע לפיצוי בשיעור של 10% מהפסדי השכר בעבר (11,677₪) ועוד 12% מהפסדי השכר בעתיד (11,250 ₪) ובסה"כ - סך של 22,927 ₪.

כאב וסבל

על בסיס חישוב הנתונים הרלוונטיים ובכלל זה - גיל התובע, נכות רפואית בשיעור של 21.3% ואשפוז של 10 ימים, זכאי התובע לפיצוי בסך של 41,152 ₪ בגין כאב וסבל.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

בהתחשב במהות הפגיעה בתובע - פגיעה משמעותית בידו הדומיננטית, וכן בהתחשב בתקופה בה היה מאושפז, בטיפול לו נזקק לאחר שחרורו מבית החולים ובשיעור נכותו הזמנית בתקופה שלאחר התאונה, עמד התובע בנטל ההוכחה כי הוא נדרש לעזרת צד ג' בעבר בגין הפגיעה בו, עזרה החורגת מעזרה המושטת באופן רגיל על ידי בני משפחה.

על פי עדות התובע ואשתו, אשת התובע היא שהעניקה עזרה זו לתובע. העובדה שאין מדובר בעזרה בתשלום, איננה גורעת מזכותו של התובע לפיצוי בגין היזקקותו לעזרה זו.

התובע לא הוכיח טענתו ולפיה נגרם לאשתו אובדן שכר בשל העזרה שהושיטה לו, בשל כך שויתרה על הרעיון לצאת לשוק העבודה. אשת התובע מעולם לא יצאה לשוק העבודה, כך על פי תצהירה, ולא הוכיחה טענתה כי אכן ניסתה לעשות כן עובר לתאונה, או כשמצבו הרפואי של התובע התייצב, כאשר בחקירתה הנגדית היא לא ידעה להשיב אודות הפרטים הרלוונטיים לטענתה זו, כגון היכן ביררה על עבודה אפשרית והאם היה מעסיק קונקרטי שהציע לה עבודה כלשהי.

בסיכומו של דבר, בהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל ובפרט עצמת הפגיעה בידו הדומיננטית של התובע ותקופת החלמתו והטיפול לו נדרש עד להתייצבות נכותו הצמיתה, סבורני כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר - בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

באשר לעתיד - אשת התובע טענה בתצהירה כי התובע זקוק לעזרה בפעולות יומיומיות המצריכות את הפעלת ידו, דוגמת לבוש, גילוח, תיקון ואחזקת הבית.

התובע, מנגד, העיד כך (עמ' 17 שורות 4-9 לפרוטוקול):

"ש: אתה לא אדם שצריכים להאכיל אותו או לכפתר לו את הכפתורים, או להיכנס איתו למקלחת, אתה לא אדם כזה, אתה עושה את הדברים האלה בעצמך.

ת: בהתחלה כן, היום לא. לא משהו שאני לא יכול בכלל, לפעמים ביד שמאל, אני יכול לכפתר.

ש: אתה פותח את הכפתור באצבע 3 ו - 4?

ת: אני מראה לך שאני פותח כפתורים ביד שמאל, אני לא יכול לפתוח את הכפתור ביד ימין"

נוכח עדותו זו, אין לקבל את החישוב שערך התובע ביחס להיזקקותו לעזר צד שלישי בעתיד. יחד עם זאת ובההתחשב במהות הפגיעה בידו הדומיננטית, על התרשמותי מפגיעה זו כפי שפורט לעיל, סבורני כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובלי עבור רכיב זה - עזרת צד ג' בעתיד - בסך של 15,000₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות - עבר ועתיד

התובע לא הציג קבלות המעידות על תשלומים בהם נשא כהוצאות רפואיות והוצאות נסיעות. על פי עדותו, הוא לא שמר את הקבלות וחלקן אף ניתנו על ידו לקופת החולים, לשם קבלת החזרים.

התובע גם לא הוכיח כי ההוצאות בהן נסע, לרבות עבור הטיפולים שקיבל, אינן מכוסות על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, במסגרת סל הבריאות, או שלא הוחזרו לו על ידי המל"ל, בהתחשב בכך שמדובר בתאונת עבודה.

יחד עם זאת ובפרט בהתחשב בהוצאות שמטבע הדברים נדרשו, למצער, עבור נסיעות אשת התובע בתקופה בה היה התובע מאושפז בבית החולים וונסיעות התובע לטיפולים ולבדיקות הרפואיות, ייפסק לתובע סכום גלובלי של 5,000 ₪ בגין הוצאות לעבר. לא הוכח ראש הנזק של הוצאות לעתיד.

ניכויים

עפ"י חוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת, מכל פיצוי שייפסק לתובע יש לנכות סך של 260,663 ₪, בגין תקבולי המל"ל.

התובע לא סתר את האמור בחוות דעת זו ומשכך, זהו הניכוי שיבוצע.

סיכום ראשי הנזק

על יסוד האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי בגין ראשי הנזק כמפורט להלן:

• הפסד שכר לעבר- 116,776 ₪
• אובדן כושר השתכרות לעתיד- 93,749 ₪
• הפסדי פנסיה- 22,927 ₪
• כאב וסבל- 41,152 ₪
• עזרת צד ג' עבר + עתיד- 35,000 ₪
• החזר הוצאות לעבר- 5,000 ₪

סה"כ- 314,604 ₪

בניכוי תקבולי המל"ל 260,663 ₪

סך כל הפיצוי לאחר הניכוי - 53,941 ₪ ובמעוגל - 54,000 ₪.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, באמצעות הנתבעת מס' 2, לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

1. פיצוי בסך של 54,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

2 החזר אגרה בסך של 633 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.5.2009 ועד למועד התשלום בפועל.

3. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,283 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.