פתח דבר

1. העניין שבפני, התנגדות הנתבע לביצוע שטר אשר הוגש לביצוע כנגדו בתיק הוצאה לפועל שמספרו 02-12289-08-2.
2. אקדים, כי ההתנגדות נדונה בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ ביום 1.2.2010, וסיכומי טענות הצדדים הוגשו עד לחודש אפריל 2010, ואולם החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ לא ניתנה בטרם פרישתה לגמלאות בסוף שנת 2011. בנסיבות אלו, נותב העניין לטיפולי כעת, ובהתאם ניתנת ההחלטה בהתנגדות לביצוע שטר.
3. אציין כי לא ראיתי טעם מקום או הצדקה לקיומו של דיון נוסף בהקשר זה, ולגישתי אין מניעה למתן ההחלטה כבר כעת, בשים לב כי ממילא מדובר בהחלטה על בסיס ראיות לכאורה, ללא קביעת ממצאים עובדתיים וללא התייחסות לשיקולי אמינות ומהימנות. אפנה בהקשר זה אל דנ"א 21/89, אורית כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (3) 499, בעמ' 508.

התובענה השטרית

1. השטר אשר הוגש לביצוע הינו שטר חוב ע"ס 80,000 ₪, עשוי בידי הנתבע ובידי הגב' ז'קלין כהן, ובערבות שלושה ערבים: עקרבי מרצדס, זרוג משה וזרוג אביבה. שטר החוב הוגש לביצוע כנגד עושי השטר והערבים גם יחדיו, על מלוא סכום השטר.

טענות הנתבע

1. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן (אציין כי יתר החייבים בתיק ההוצאה לפועל לא הגישו כל התנגדות מטעמם), ובמסגרת התנגדותו טען כי אין כל הצדקה להגשת שטר החוב לביצוע, הואיל וקיים את כל החיובים אשר הוטלו עליו מכח הסכם שכירות אשר נחתם בינו ובין התובעת בנוגע לשכירות נכס מקרקעין המצוי ברח' הפודים 31 (רמת גן).
2. הנתבע ציין בהתנגדותו, כי לגבי שכירות הנכס כאמור, היו יותר מתקופת שכירות אחת, כאשר עם תום תקופת השכירות הראשונה הוא נותר להתגורר בהסכמה במושכר, חודשיים נוספים, בנוגע אליהם שולמו דמי השכירות במישרין לידי התובעת או ב"כ .
3. הנתבע הוסיף כי לגישתו שטר החוב פגום, שכן אינו תואם את ההסכמות בנספח התנאים המיוחדים אשר צורף להסכם שבין הצדדים, סכומו כפול מהנקוב, וכמות הערבים המפורטת בו אינה כאמור בנספח התנאים המיוחדים. עוד ציין הנתבע כי לגישתו, הערבים נתנו ערבותם רק לגבי הסכם השכירות הראשון ותקופת השכירות הראשונה, וערבות זאת לא הוארה, ואולם אשוב ואציין, כי הערבים לא הגישו כל התנגדות מטעמם.
4. הנתבע ציין שלגישתו שטר החוב הוגש לביצוע בחוסר תום לב, ללא עילה ללא התראה – ובוודאי שאין ולא הייתה הצדקה להגישו לביצוע על מלוא סכום השטר.

טענות התובעת

1. עו"ד אבנרי (בעלה של התובעת) אשר טיפל בנושא שכירות הנכס, מסר תצהיר מטעמו, המפרט את הדברים מנקודת המבט שלו. לדבריו, הסכם השכירות שבין הצדדים נכרת לתקופה שבין 11.11.2002 ועד 10.11.2003, והוארך בהסכמה עד ליום 10.11.2004. לדברי עו"ד אבנרי, בתום תקופת השכירות המוארכת, אמורים היו השוכרים לפנות את המושכר, אולם הם לא עשו כן, ובאקט חד צדדי, מבלי שהם אוחזים בזכות חוזית להחזיק בנכס, נותרו בדירה תוך שהם מבצעים הפקדות סך 500 דולר ארה"ב מדי חודש, בהעברה בנקאית, ומסרבים לפנות את הדירה.
2. בעלה של התובעת מציין, שבאותה העת מעוניינת הייתה התובעת לפעול למכירת הדירה, אולם הנתבעים הערימו קשיים, ובחודש אפריל 2007 (!) ביקשו בני הזוג פעם נוספת שהנכס יפונה, אך ללא הועיל, והנכס פונה בסופו של דבר ביום 1.4.2008. בהתאם לאמור, טוען בעלה התובעת, כי שטר החוב הוגש לביצוע על בסיס הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי; קרי, 1,190 ימי איחור לפי 50 $ ליום איחור (59,500 $), וכן סכום מוסכם נוסף בסך 10,000 $, בניכוי סכומים אשר שולמו בתקופה שלאחר תום תקופת ההסכם השניה (18,500$) – ולפיכך התובעת סבורה כי זכאותה לפיצוי בגין האיחור בפינוי עומד על 183,600 ₪.
3. אציין כי אותו תצהיר הוגש לתיק זה ככל הנראה בשוגג, שכן מיועד היה להיות מוגש בתיק אחר שבין הצדדים, בו הוגשה בקשה לביטול פסק דין (ת.א. 4503/08), וכאשר הייתה תלויה בקשה לאיחוד הדיון בין שני התיקים (אציין כי הבקשה לאיחוד הדיון נדחתה בהחלטה לא מנומקת), והגם שאין מדובר בראיות הנדרשות בהקשר של הליך זה, הרי שמדובר במתווה הראוי התוחם את גדר טענות התובעת בהקשר של עילת התביעה והתמורה הנטענת מכוחה הוגשה התובענה השטרית.
4. למען תהא התמונה שלמה, טענה התובעת כי בנוסף לפיצוי המוסכם, התובענה נוגעת גם לפיצוי המגיע לה בשל מצבה הפיסי של הדירה בעת בה הושבה החזקה בדירה לתובעת

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים, סבורני כי דינה של ההתנגדות להתקבל. טענותיו של הנתבע יכולות ועלולות לשמש כהגנה אפשרית בפני התובענה, בשים לב לכך כי הלכה למעשה, בתקופת הימים אשר נמנתה על ידי התובעת, נכללת תקופה בה לא הובאה כל ראיה לכך כי התובעת פעלה בצורה אקטיבית לפינוי המושכר.
2. השיהוי הניכר שבין תום התקופה החוזית השניה (נובמבר 2004) ועד למועד בו החלו ההתראות בכתב (נובמבר 2007), ספק אם מצדיק הוא כלילת חיוב על פי הפיצוי המוסכם, אשר מבחינה תוצאתית הינו ניכר עד מאוד.
3. אוסיף, כי לאור המחלוקת לגבי תקופת והיקף ההפרה (שכן הנתבע סבור שעמד בחובה החוזית, גם אם לא נכרת חוזה כתוב), ושאלת השיהוי, ספק רב אם הייתה וישנה הצדקה לחייב את השוכרים והערבים באותו "פיצוי מוסכם" יומי משך שנים, זאת גם בשים לב להוראות לסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1970. לגישתי, שאלה זאת לבדה מצדיקה קבלת ההתנגדות על מנת שבית המשפט ישמע ראיות ועדויות, וייתן דעתו בהקשר זה.
4. אציין כי אכן יכול ולעיתים התנהגות תהווה כקיבול, ותיווצר מערכת חוזית ללא הסכם כתוב, אשר תוגדר באמצעות התנהגות הצדדים. בתקופת שבין נובמבר 2004 לנובמבר 2008, התובעת לא פעלה לפינוי הנתבעים, לא העלתה בפניהם דרישות בכתב (ולפחות לא הוצגו דרישות שכאלה), ואולם תחשיב הפיצוי שבבסיסו נכללת התביעה, כולל גם את אותה תקופה (בה שולמו לתובעת 500$ לחודש מדי חודש, לכאורה), לא הגישה תביעת פינוי – ולגישתי זכותה לדרוש לאור כל זאת, ת הפיצוי המוסכם, טעונה בחינה לגופם של דברים.
5. הואיל וסבורני כי ישנה הגנה אפשרית בפני התביעה השטרית אשר בעיקרה נשענת על הזכות החוזית לפיצוי בשל איחור בהשבת החזקה, ושאלת זאת טעונת בחינה, אני מקבל את ההתנגדות ומורה על העברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל.
6. למעלה מן הצורך, אציין כי איני מקבל את הפרשנות אשר ניתנה לקיומו של פסק דין בהיעדר הגנה בהליך המקביל כ"מעשה בית דין" (כמפורט בסיכומי הטענות מטעם התובעת) שכן מדובר בפסק דין אשר ניתן ללא שמיעת עדים, קביעת ממצאים או הכרעה כלשהיא לגופו של עניין, ואיני סבור כי ההגנה, בהקשר של הפיצוי המוסכם, נותרה כ"הגנת בדים".
7. נושא אחד נותר בלתי פתור, והוא שאלת הנשיאה בדמי הארנונה, תשלום לוועד הבית ודמי שימוש לתקופה שמינואר 2008 ועד מסירת החזקה ביום 1.4.2008. התובעת טענה כי ישנה הצדקה לחייב הנתבע לגבי תקופה זאת, בעוד הנתבע טוען שמסר כבר בחודש ינואר את המפתחות למתווך (ממנו קיבל את המפתחות) – ואולם לגישתי, נושא זה טעון בירור עובדתי וקביעת ממצא פוזיטיבי, ולכן לא ראיתי בכך טענה אשר יש לדחותה כטענת הגנה לכאורה.
8. לאור כל האמור, ההתנגדות מתקבלת.
9. התובענה תועבר לפסים של סדר דין רגיל, ההתנגדות והתצהיר התומך ישמשו ככתב הגנה.
10. המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד לדיון.
11. לא מצאתי לנכון לעשות בשלב זה צו להוצאות.

ניתנה היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים.