נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ואיומים. המעשים הנטענים כוונו כלפי אשתו, עימה נמצא בתקופה הרלבנטית, אוגוסט 2008, בהליכי גירושין, כאשר השנים התגוררו בנפרד.

נינה בוראקוב, היא המתלוננת, סיפרה בבית המשפט כי היתה נשואה לנאשם כעשרים שנים וכי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום הנאשם גר אצל הוריו שכן אז החל הסכסוך ביניהם.

היא סיפרה כי ביום 31/8/08 היא רצתה ללכת לחברתה, אלא שהנאשם לא היה מרוצה מהקשר שלה עם חברה זו , לא רצה בך והחל ויכוח בנושא זה ועל כן נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. ככל הנראה, השכנים ששמעו את הצעקות הם שהזעיקו את המשטרה.

לדבריה, הנאשם קילל ואולי זרק דברים, אך לא מעבר לכך.

משביקש התובע להכריז עליה כעדה עויינת, היא נשאלה האם במשטרה מסרה גירסה אחרת וציינה: "כן היה כחול בעין הצעקות היו רק צעקות הוא נתן לי מכה, לא, יכול להיות שנלחצתי וגם לא הגשתי את התלונה באותו רגע." היא עמדה על כך שלא רצתה להגיש תלונה אותו יום ומשנשאלה האם היא זוכרת מה אמרה במשטרה, השיבה: "אני זוכרת שנפלתי שהוא נתן לי מכה. אני חשבתי שהסימן הוא עקב המכה או שהוא פתח את הדלת וקיבלתי מכה בעין. היו צעקות וקללות , המתח הכל ביחד, כן חזרתו ואמרתי יותר מזה, ארז היום לא נוגע כבר שנה שלמה בשתיה אין היום הרמת טון הוא לא מרים יד ... אי אפשר לומר שהוא נותן מכות וכזה, שאלו אותי אם אני מרגישה מאויימת אמרתי שממש לא במפורש אמרתי שלא שאלו אותי אם אני מפחדת ממנו ואמרתי שממש לא".

המתלוננת הוכרזה כעדה עויינת, מאחר שדברים שמסרה במשטרה היו שונים באופן מהותי מגירסתה שבבית המשפט.

משהקריא התובע למתלוננת קטעים מהודעתה שבמשטרה היא הכחישה שכך היו הדברים והכחישה כי הנאשם היכה אותה כפי שנרשם בהודעה. לדבריה, הדברים נאמרו מתוך לחץ בו היתה שרויה וכי היא סברה שהנאשם היכה אותה, בשל הלחץ בו היתה שרוייה ובשל הצעקות שצעק. היא השיבה כי אינה יודעת מהיכן הגיעו הדברים שנרשמו באשר למכות רבות שהיכה אותה הנאשם וכן משנשאלה מדוע אמרה במשטרה כי סרבה להתלונן כיוון שפחדה והגיעה עתה להתלונן כיוון שהיא פוחדת שאם תשתוק היא תיתן לו בכך כח, השיבה כי יתכן ואכן כך אמרה אך התכוונה ל"קטע מילולי לא למכות". משנשאלה מדוע אמרה כי ילדיה ראו את הנאשם מכה אותה, השיבה כי היה לה סימן בעין וברגל והרגל כאבה לה מאוד והיא לא ידעה כיצד קיבלה את המכה וחשבה כי מן הנאשם "הילדים ראו צעקות" היא אישרה כי אכן הראתה לחוקרים פגיעה באזור העין והסבירה כי סברה שהנאשם היכה אותה, "אבל יכול להיות שזה מהדלת שנפתחה אני לא יודעת".

עוד עומתה המתלוננת עם אמירה נוספת שלה לפיה גם בעבר היו אירועים של אלימות פיזית כאשר הנאשם דחף ואתה ועל כך השיבה :"נכון, אולי דחיפה מילולית, יש דחיפה ויש דחיפה, אתה בעדינות דוחף אותי תניח לי או שאני דוחפת אותך בתקיפה זה שונה".

המתלוננת אישרה כי לאחר מכן חזרה אל המשטרה וביקשה לחזור בה מתלונתה.

משנשאלה האם בבית המשפט היא אומרת אמת ובמשטרה שיקרה, השיבה המתלוננת: "לא, אני אומרת שהיו סימנים, אם כן קיבלתי ממנו מכה, היו צעקות ולא מעבר, כאשר אני משחזרת". משהוטחה בה גירסת הנאשם לפיה היא חולת נפש ומשקרת, השיבה : "אם הוא אומר שלא הרים יד, הנה אני אומרת לכם את זה, יכול להיות ברגע של כעס, זה לא היתה תקופה יפה באותו זמן, יכול להיות שהוא אמר דברים" היא השיבה כי לא שיקרה במשטרה ואזי שאל התובע ב"רחל ביתך הקטנה" :"הוא הרביץ לך או לא? " ועל כך השיבה : "לא, אבל היו סימנים".

אם כך, הקשה התובע, יתכן וכפי שסיפרה לחוקר כרמל ביום 3/9/08, התקשר אליה הנאשם ואמר לה כי ייתן לה כסף לילדים ובלבד שתבטל את התלונה ועל כך השיבה כי הבינו אותה לא נכון ועמדה על כך כי הנאשם לא דיבר על ביטול התלונה, אלא על "לגמור את זה יפה".

היא חזרה והסבירה כי כעת היא והנאשם מתגוררים יחדיו וכי התנהגותו היא לעילא ולעילא.

בחקירה הנגדית סיפרה המתלוננת כי היא צעקה במהלך האירוע כיוון שכאב לה וכי היה לה סימן בעין ו"עם הרגל אני זוכרת שנכנסתי במיטה". היא אישרה כי לא סיפרה על הרגל במשטרה וצינה כי נשאלה אודות הסימנים בלבד וכי בשל הלחץ לא חשה אז בכאב אלא למחרת. היא הסבירה כי ככל הנראה פתח הנאשם את הדלת בחוזקה וכך נגעה גם העין שכן הוא לא הגיע על מנת ליתן לה אגרוף בעין, וכי הסימן ליד העין הוא ככל הנראה מהדלת. היא שבה ואישרה כי הנאשם לא נגע בה ולא היכה אותה.

משנשאלה האם סיפרה במשטרה כי היכה אותה על מנת לסבכו ולהתגרש מנו, השיבה כי היתה מאוד מבולבלת וכי הילדים בכו והיא היתה בלחץ ויתכן שבשל כך מסרה את שמסרה.

המתלוננת סיפרה כי אותה עת הנאשם כבר לא התגורר באופן רצוף בבית אך הגיע כרצונו והיא בטוחה כי אותו יום הגיע הביתה.

התביעה ביקשה להגיש את שתי הודעותיה של המתלוננת מכוחו של סעיף 10 א' לפקודת הראיות. גובי ההודעות העידו בבית המשפט ותארו את נסיבות גביית ההודעות.

הודעתה הראשונה של המתלוננת (ת/14) נגבתה ביום 31/8/08 אותה פתחה המתלוננת בכך שהיא והנאשם מצויים בהליכי גירושין, אך אינם מצליחים להגיע להסכם עקב מחלוקת בענייני רכוש. היא ציינה כי בשנה האחרונה הנאשם הפך לאלים וזרק ושבר דברים בבית, תוך התעללות מילולית. כן ציינה כי היו מקרים בהם סטר לה ודחף אותה וכי השיא היה אותו בוקר לאחר שערב קודם התנגד הנאשם לכך שהיא תלך לחברתה ומשהלכה אליה בכל זאת, התקשר לשם הנאשם וקילל אותה בטלפון, תוך שאיים עליה כי לא כדאי לה להגיע הביתה שכן הוא ירצח אותה וכי סופה יגיע. משחזרה עם לילה הביתה ונכנסה לחדרה, נכנס הנאשם אחריה והחל להכותה בפניה באמצעות אגרופיו. היא בכתה וצעקה ולמשמע אלה נזעקו ילדיה וצעקו לנאשם כי יניח לה. הנאשם הניח לה והיא נמלטה לחדר אחר כשהנאשם בעקבותיה. המתלוננת נפלה לרצפה ואזי התנפל עליה הנאשם בשנית והיא הניחה את ידיה על ראשה. לדבריה הנאשם היכה אותה ואינה יודעת אם היכה בה בידיו או שמא בעט בה. בשלב מסויים יצא מן החדר ומן הבית, ככל הנראה משהבחין כי המשטרה הגיעה. לאחר מכן התקשר אליה ואמר לה "שיעלה לה ביוקר" בשל שזימנה את המשטרה. היא ציינה כי לא היא זו שזימנה את המשטרה וכי היא סרבה להתלונן, וזאת כיוון שפחדה וכי עתה החליטה להתלונן כיוון שהיא פוחדת יותר שאם תשתוק תיתן לו בכך כוח.

המתלוננת הצביעה על סימנים בפניה והחוקר ציין כי אזור עין ימין אכן נפוח במקצת . המתלוננת צינה כי לא ניגשה לקבל טיפול רפואי ועוד ציינה כי ילדיה ראו את הנאשם מכה אותה.

משנשאלה המתלוננת האם היו אירועי אלימות פיזית בעבר, השיבה :"הוא נתן פה או שם דחיפה לא זוכרת אירוע ספציפי."

משנשאלה המתלוננת האם היא חשה סכנה לחייה השיבה כי אינה יודעת וכי היא אינה סבורה שהיא נזקקת למקלט.

הודעתה השניה של המתלוננת (ת/13) נגבתה ביום 19/10/08 ובה מסרה כי הגיעה מיוזמתה שכן בנה הגדול סיפר לה שהנאשם נעצר ואף הנאשם התקשר אליה וסיפר כי נעצר על ידי משטרת התנועה. היא מסרה כי ברצונה לבטל את התלונה היות ומדובר באירוע חד פעמי וכי כמה ימים לאחר האירוע התקשר הנאשם וביקש סליחה והגיע למסקנה שטעה. הנאשם אינו מתגורר בבית, ואינו מתקרב מאז אל הבית ומוסר כסף באמצעות הילדים, היא אינה חשה בסכנה ממנו ואף לא מאויימת והיא מעוניינת בסגירת התיק, שכן הם הגיעו להסכם גירושין.

משנשאלה האם כל שסיפרה בתלונתה הוא אמת, השיבה בחיוב וציינה כי מדובר היה באירוע חד פעמי, כיוון שהנאשם היה במשבר וכי היא אינה אישה מוכה.

לשאלת החוקר השיבה כי היא אינה סובלת מבעיות נפשיות, כי בינה ובין הנאשם אין עוד כעס וכי חשוב לה שהנאשם לא ייעצר כאביהם של הילדים.

הוגש דו"ח הפעולה של השוטרים אשר הגיעו לדירת השל המתלוננת ביום האירוע (ת/1). מדו"ח זה עולה כי השוטרים בפגשו במתלוננת שסיפרה כי הנאשם הגיע הביתה והתנפל עליה באגרופיו והפליא בה את מכותיו. הבית נראה הפוך ועל המתלוננת נראו סימנים של נפיחות באזור עין ימין וסימנים אדומים בצוואר. המתלוננת מסרה כי ברצונה להתגרש, אך הנאשם אינו מניח לה וכי לאחרונה הוא מרבה להכותה וכי אינה יכולה להתלונן כיוון שהוא מאיים עליה לבל תעשה כן. וכי אם יהיה במעצר אחיו יגמור אותה. השוטר צוקרמן שוחח עם הנאשם אשר מסר כי עזב את הבית שעתיים קודם לכן וכי המתלוננת יוצאת עם בחור מכפר קאסם בשם עלי וכי הוא זה אשר היכה אותה, שכן כך אמרה לו המתלוננת כאשר חזרה הביתה.

המתלוננת מסרה לשוטרים כי אינה מעוניינת להתלונן וכי אינה נזקקת לטיפול רפואי.

הוגשו מזכרים רבים באשר לניסיונות לאיתור הנאשם וכן לניסיונות לזמנו לחקירה ולניסיונותיו להשתמט מחקירה זו (ת/3, ת/6, ת/7, ת/10) . כן הוגש מסמך המבהיר מדוע לא נחקרו ילדיהם של בני הזוג (ת/9) וכן מזכר המתעד את סרובה של חברתה של המתלוננת אצלה שהתה למסור עדות (ת/8).

ביום 3/9/08 בעוד ניסיונות האיתור אחר הנאשם נמשכים, נרשם על ידי החוקר כרמל והבי מזכר לפיו שוחח עם המתלוננת במסגרת ניסיונות האיתור של הנאשם וזו מסרה לו כי הנאשם התקשר אליה ואמר לה כי אם ברצונה לקבל כסף עבור הילדים, עליה לבטל את התלונה. (ת/7)

ביום 19/10/08 נעצר הנאשם במסגרת סיור תנועה שגרתי (ת/4) ובדו"ח המעצר בעניינו נרשמה תגובתו :"אני יודע שאני דרוש אבל אשתי ביטלה את זה כבר..." (ת/2).

הוגשה הודעתו של הנאשם אשר נגבתה ביום 19/10/08 (ת/12). הנאשם הכחיש כי איים על המתלוננת או כי היכה אותה וכי כלל ועיקר אינו מכיר את האירוע המתואר על ידי החוקרת . משנשאל האם הילדים הפרידו ביניהם, הוא ציין כי הילדים הפרידו באירועי צעקות, אך לא באשר לאלימות. הוא הכחיש כי לאחר מכן התקשר אל המתלוננת ואמר לה כי הדבר יעלה לה ביוקר כיוון שהזמינה את המשטרה וכי אינו זוכר שיחה כזו.

אין לו גם כל מושג הכיצד נגרמו חבלותיה של המתלוננת. הוא הוסיף וסיפר כי למתלוננת בעיות נפשיות שונות וכי אמר לה שעליה להתאשפז . הוא הכחיש כי שבר חפצים בבית וציין כי אינו מתגורר עוד בבית. משנשאל האם איים עליה באם תתלונן נגדו חזר על כך כי מדובר באישה חולת נפש, המוכרת גם ברווחה ככזו וכי אף ניסתה להתאבד.

הוא הסביר כי לדעתו המתלוננת סיפרה במשטרה את שסיפרה כיוון שהיא רוצה שהוא יחזור להתגורר בבית והיא אף איימה עליו שתסבך אותו בדברים נוספים.

הנאשם הכחיש כי ידע שהמתלוננת התלוננה נגדו או כי ידע בשל מה מחפשת אותו המשטרה או כי ניסה להתחמק מחקירה.

בבית המשפט סיפר הנאשם כי אותה עת לא התגורר בביתו וכי נהג לבקר בבית על מנת לבקר את הילדים או להביא כסף . המתלוננת היתה עצבנית בשל העדרו והוא סבור כי מסרה במשטרה את שמסרה בשל כך. הנאשם הדגיש כי מעודו לא היכה את המתלוננת או איים עליה.

בחקירה הנגדית ציין כי אינו זוכר את היום האירוע ומשנשאל על הנאמר בהודעתו כי הילדים הפרידו ביניהם ציין כי התייחס לאירוע אחר שעניינו צעקות.

באשר לחקירתו במשטרה הכחיש כי ידע שהוא אמור להחקר ועל כן סרב להגיע עד כי יימסר לו בשל מה הוא מוזמן. משעומת עם תגובתו בדו"ח המעצר לפיה ידע כי הוא דרוש לחקירה, הכחיש כי אמר את הדברים.

כמו כן הכחיש כי ביום האירוע עצמו שוחח עם שוטר ומסר לו את הדברים שנרשמו בדו"ח הפעולה ולפיהם יוצאת המתלוננת עם בחור מכפר קאסם. משחזר התובע והקשה בענין זה, השיב הנאשם כי אך התלוצץ בתשובתו זו וכי אינו יודע מיהו עלי.

הנאשם הכחיש כי שוחח עם המתלוננת לאחר הגשת התלונה, כי ידע שהגישה תלונה, כי ביקש ממנה לבטל את התלונה וכיו"ב. לדבריו היא משקרת.

מששאל אותו התובע מדוע בחר לחזור ולהתגורר עם אישה המתלוננת נגדו תלונות שווא, השיב :"אני חי איתה ככה כבר 20 שנה, מתי שאני רוצה אני שוכר דירה מתי שאני רוצה אני חוזר, עושה מה שאני רוצה".

הנאשם סבור, כך טען כי המתלוננת רצתה שיחזור הביתה ועל כן התלוננה נגדו, משהוצג לו חוסר ההיגיון שבכך, השיב תשובה ארכנית ובלתי עניינית.

לדברי הנאשם הרי שהמתלוננת סובלת מבעיות נפשיות ולאחרונה סימה טיפול פסיכיאטרי. לגבי עצמו ולשאלת התובע השיב כי הוא נוהג לשתות לעיתים שתי בירות וגם למתלוננת הוא נותן כוס.

ברי כי העדות העיקרית העומדת כנגד עדותו של הנאשם היא עדותה של המתלוננת אשר נמצאה בבית המשפט כעדה עויינת.

ניכר היה על המתלוננת כי היא עושה ככל יכולתה להרחיק עצמה מהאירוע נשוא כתב האישום ומחובתה להעיד עליו בבית המשפט.

המתלוננת לא כיחדה כי היא והנאשם שבו לחיות יחדיו וכי אין ברצונה לחזור אל אותו אירוע.

משכך היא מזערה אותו עד כי הפכה אותו לאפסי כמעט ולאירוע מילולי בלבד וחזרה בה מן האמור בהודעותיה שבמשטרה.

ועם זאת משנשאלה האם שיקרה בהודעותיה במשטרה סרבה לומר כי אכן שיקרה או כי העלילה על הנאשם עלילות שוא, וטענה כי בשל הלחץ בו היתה נתונה מסרה את שמסרה ויתכן כי התבלבלה בהבנת הדברים או שמא טעתה בהבנתם. משנשאלה במפורש האם היכה אותה הנאשם אם לאו, היא אמנם הכחישה אלימות אך חזרה על כך כי בגופה ניכרו סימנים.

תשובותיה בבית המשפט להסברת מקורם של סימנים אלה היו מבולבלות ונפתלות ולא עמדו במבחני היגיון ושכל ישר.

ועוד יושם אל לב כי גם כאשר הגיעה המתלוננת אל המשטרה בפעם השניה וביקשה לבטל את תלונתה, היא הסבירה את הטעמים לביטול התלונה אך עמדה על כך כי דבריה היו אמת. היא אף חזרה על כך כי האירוע אכן התרחש, אך טרחה להדגיש שוב ושוב כי מדובר באירוע חד פעמי.

משכך, דחיתי את גרסתה של המתלוננת כפי שנמסרה בבית המשפט והעדפתי את גרסתה כפי שנמסרה במשטרה.

נתתי לגירסה זו שנמסרה במשטרה את מלוא המשקל, שכן הודעתה של המתלוננת היתה מפורטת, נמסרה באופן סדור וקוהרנטי, תוך מתן הסבר מדוע לא התלוננה עד אותו יום ומדוע עתה היא נאותה למסור תלונה. גם כאשר ביקשה, כאמור לעיל, בהודעתה השניה, לחזור בה מתלונתה, נעשה הדבר באופן סדור, החוזר על כך שמעשה אלימות בוצע בה, אלא, שלטענתה, מדובר במעשה יחיד ואין היא רוצה שהנאשם ייעצר.

גירסה דומה מסרה לשוטרים שהגיעו אל דירתה וזאת כעולה מדו"ח הפעולה שנערך במעמד זה.

כחיזוק להודעותיה אלה של המתלוננת יש למצוא בסימנים שניכרו עליה ושבאו לידי ביטוי הן בדו"ח הפעולה שנרשם על ידי השוטרים, והן בהערת החוקר בהודעתה שלה עצמה.

לא נתתי אמון כלשהו בעדותו של הנאשם.

תשובותיו של הנאשם היו מתפתלות ומתחמקות, החל מהנושא של זימונו לחקירה והתחמקותו מחקירה זו וכלה בענינייה של המתלוננת והשאלה מדוע התלוננה נגדו.

הוא אף ניסה להתכחש לאמירות קודמות שלו, משאלה הקשו עליו, כגון תגובתו הרשומה בדו"ח המעצר, לפיה ידע כי הוא דרוש לחקירה וכבר ידע שהמתלוננת ביטלה את תלונתה, וכן את אמירתו לשוטר שהגיע לדירתו כי המתלוננת יוצאת עם בחור מכפר קאסם וכי הלה הוא שהיכה אותה. משבכל זאת עומת עם אמירה אחרונה זו, תרץ אותה בכך שהתלוצץ עם השוטר(?).

בוודאי שלא ניתן היה לקבל את הסברו שאינו מעוגן במבחני היגיון ושכל ישר כי המתלוננת אשר חפצה להחזירו הביתה וכעסה על שעזב את הבית הגישה נגדו תלונת שווא על מעשי אלימות ואיומים, הרי ברי שבכך אך גרמה להרחקה נוספת שלו מהבית ולא להחזרתו לביתה.

בעקבות כל האמור לעיל וממצאי לעיל, אני קובעת כי בלילה שבין 30/8/08 – 31/8/08 בעקבות ויכוח שנתגלע בין הנאשם למתלוננת באשר לבילוי שלה בבית חברתה, התקשר הנאשם אל המתלוננת ואמר לה כי אל לה לחזור הביתה שכן הוא ירצח אותה ומשחזרה הביתה, היכה אותה באמצעות אגרופיו בפניה ובעט בה.

כתוצאה מכך נגרמה למתלוננת נפיחות באזור עין ימין.

הנאשם יורשע בעבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום, א' ניסן תשע"ג , 12 מרץ תשע"ג, במעמד הצדדים