פסק דין

מבוא

התובעים הינם שלושה אחים, המתגוררים בכפר קאסם. נתבע 5 (להלן – קאסם), הוא בנו של המנוח אלטורי מחמד ז"ל (להלן – המנוח), שהלך לעולמו ביום 20.1.2005, והיה אחיהם הבכור של התובעים. הנתבעת 4 (להלן – עו"ד זילברמן) מייצגת את קאסם בהליכים המשפטיים השונים שנקט התובע 1 (להלן – עו"ד אלטורי) נגד קאסם ואחרים בערכאות שונות. נתבע 1 מועסק כרופא משפחה אצל נתבעת 3, במרפאה בכפר קאסם, הנתבעת 2.

ההליך בתיק זה הינו חלק ממאבק משפטי רחב בין הצדדים. בעבר פתח עו"ד אלטורי במספר הליכים משפטיים נגד קאסם. בחלק מההליכים אלו נתבעה גם עו"ד זילברמן.

ביום 26.4.2006 הגיש עו"ד אלטורי והתובע 3 תביעה בבית המשפט למשפחה בכפר סבא (תמ"ש 25911/02) נגד עיזבון המנוח, קאסם ונתבעים נוספים. בתביעתם טענו התובעים שם לבעלות בחלק מהנכסים, שנכללו בעיזבון המנוח. במסגרת תביעה זו הגיש עו"ד אלטורי מסמכים, שלטענת עו"ד אלטורי, נחתמו על ידי המנוח. קאסם טען, כי החתימה מזויפת. בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא קיבל את טענת קאסם, וקבע שהמסמכים מזויפים. עו"ד אלטורי הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי – מרכז, בטענה שלא ניתן לו לחקור את המומחית מטעם בית המשפט. בהסכמת הצדדים בוטל פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, והתיק הושב אליו. כעת ממתין התיק למתן פסק דין חדש.

ביום 17.2.2009, הגיש עו"ד אלטורי בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 2769/09) תביעה נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, עו"ד זילברמן, קאסם ונתבעים נוספים. בתביעתו עתר עו"ד אלטורי לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בגין נזקים, שנגרמו לו – לטענתו - כתוצאה מפעולותיהם של קאסם ועו"ד זילברמן. לטענתו של עו"ד אלטורי שם, קאסם ועו"ד זילברמן הגישו נגדו תלונות למשטרת ישראל וללשכת עורכי הדין, בנוגע לטענת הזיוף, שהוזכרה לעיל. הגשת התלונות מנעו מתן רשיון עריכת דין לעו"ד אלטורי, ועקב כך נגרמו לו נזקים נפשיים ונזקים אחרים. בפסק דינו מיום 19.8.2013 דחה בית משפט השלום בירושלים את תביעתו של עו"ד אלטורי תוך חיובו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 45,000 ₪. ערעורו של עו"ד אלטורי לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 36645-10-13) נמחק בהסכמה תוך הפחתת סכום הוצאות המשפט בהן חוייב עו"ד אלטורי בבית משפט השלום.

ביום 13.10.2009 הגיש עו"ד אלטורי בבית המשפט השלום בתל אביב
(ת"א 7161-10-09‏) תביעה נוספת, והפעם נגד עו"ד זילברמן בלבד. בתביעה זו תבע עו"ד אלטורי סכום של 130,400 ₪ בגין לשון הרע שפרסמה עו"ד זילברמן אודותיו. מדובר בתביעה נוספת בעילות דומות לעילות, שהוזכרו בכתב התביעה בבית משפט השלום בירושלים. גם תביעה זו נדחתה בפסק דין מיום 18.2.2013 תוך חיובו של עו"ד אלטורי בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 35,000 ₪. ערעורו של עו"ד אלטורי לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 5036-04-13) נדחה בפסק דין מיום 3.2.2014, מבלי לחייב את עו"ד אלטורי בהוצאות נוספות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש עו"ד אלטורי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רעא 1708/14‏).

לטענת הנתבעים דנן, עו"ד אלטורי טרם שילם את הוצאות המשפט בהם חוייב בבתי המשפט השונים, ואף נפתחו נגדו מספר תיקי הוצאה לפועל בעניין זה. עוד טוענים הנתבעים דנן, כי תיקי הוצאה לפועל נוספים בסכומים של מאות אלפי ₪ נפתחו נגד עו"ד אלטורי בגין חוב מזונות אותם חוייב לשלם לאשתו לשעבר.

ביום 26.10.2011 הגיש עו"ד אלטורי לבית משפט זה תביעה נוספת נגד קאסם ונתבע נוסף (ת"א 37145-10-11) לתשלום סך של 10,789 ₪. תביעה זו נמחקה על ידי כב' השופטת ריבה שרון ביום 24.12.2012 תוך חיובו של עו"ד אלטורי בהוצאות בסך 7,000 ₪, 3,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים. על פסק דין זה הגיש עו"ד אלטורי ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"א 43687-01-13). בפסק דינו של כב' השופט עופר גרוסקופף מיום 28.4.2013 נקבע, כי הערעור נדחה, ככל שהוא נוגע לקאסם, תוך חיובו של עו"ד אלטורי בתשלום הוצאות נוספות לקאסם בסך 1,500 ₪.

התביעה שבפנינו הוגשה ביום 21.5.2009. התביעה מורכבת משני ראשי נזק עיקריים.

בראש הנזק הראשון עותר עו"ד אלטורי לחיוב עו"ד זילברמן וקאסם בתשלום פיצויים בסך 65,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לעו"ד אלטורי, לטענתו, מפעולות שונות של קאסם ועו"ד זילברמן, בעילות דומות לאלו שהוזכרו בתביעות שהוגשו לבתי המשפט בתל אביב ובירושלים. בהחלטתי מיום 13.1.2014 חוייב עו"ד אלטורי להפקיד פיקדון בסך 25,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעים. עו"ד אלטורי לא הפקיד פיקדון זה גם לאחר הארכה שניתנה לו. לפיכך, נמחקה התביעה בתיק זה, ככל שנגעה לעו"ד אלטורי, בפסק דין חלקי מיום 28.1.2014, תוך השארת שאלת החיוב בהוצאות לפסק הדין הסופי בתיק. על פסק דין חלקי זה, ערער עו"ד אלטורי לבית המשפט המחוזי – מרכז (ע"א 60066-03-14). הדיון בערעור זה עתיד להתקיים ביום 14.7.2014.

בראש הנזק השני, תובעים שני אחיו של עו"ד אלטורי, התובעים 2-3, תשלום פיצוי בגין נזקים, שגרמו להם – לטענתם - הנתבעים 1-5 בחשיפת מסמכים רפואיים ונתונים רפואיים של התובעים 2-3 ופגיעה בפרטיותם.

בפסק דין זה אתייחס לתביעה, ככל שהיא נוגעת לתובעים 2-3 בלבד, וכן לשאלת חיובם של כל התובעים בהוצאות.

טענות התובעים 2-3

לטענת התובעים 2-3, ביום 30.6.2008 הגישו קאסם ועו"ד זילברמן ללשכת עורכי הדין התנגדות להסמכתו של עו"ד אלטורי כעורך דין תוך צירוף שני מסמכים רפואיים. הפניה ללשכת עורכי הדין מצורפת כנספח ת/6 לתצהיר עדותו של עו"ד אלטורי (להלן – התלונה). המסמכים מצורפים כנספחים ג1 ו-ג2 לתלונה. במסמכים אלו מצויינים פרטים רפואיים שונים של התובע 2. כך גם מצויינת שם עובדת היותו של התובע 2 מאושפז מספר פעמים "בבית חולים גהה" החל מדצמבר 1988, והיותו במעקב פסיכיאטרי שוטף. כמו-כן ציינו קאסם ועו"ד זילברמן בתלונה, כי גם הנתבע 3 חולה נפש, שאושפז אף הוא "בבית חולים גהה".

לטענת התובעים, נתבעים 1-3, מסרו לקאסם ולעו"ד זילברמן מידע שלא כדין, והפרו את החובות המוטלות עליהן, לשמירה על חיסיון המידע הרפואי.

כמו כן, בהגשת התלונה הפרו קאסם ועו"ד זילברמן מספר חובות חקוקות: סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שיבוש מהלכי משפט); סעיף 19 לחוק זכויות החולה,תשנ"ו-1996 (שמירת סודיות רפואית); סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (פגיעה בפרטיות); וסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (איסור פרסומים).

טענות נתבעים 1-3

הנתבעים 1-3 מכחישים מכל וכל הטענה ולפיה חשפו שלא כדין מסמכים רפואיים של מי מהתובעים. הנתבעים 1-3 טוענים, כי כל הטענות כלפיהם הינן סתמיות, בלתי מפורטות, ללא כל ביסוס או פירוט בנוגע לדרך העברת המסמכים הנטענת לנתבעים 4-5.

זאת ועוד, בכתב התביעה נטענו טענות רק לגבי מסמכים הקשורים לתובע 2 ואין כל טענה נגד הנתבעים 1-3 הנוגעת לתובע 3, כך שיש למחוק את התביעה נגד הנתבעים 1-3, ככל שהיא נוגעת לתובע 3.

בעניין התובע 2, מפרט קאסם בכתב הגנתו, שהמסמכים הרפואיים המצורפים לתלונה נמסרו לו ישירות על ידי התובע 2 עצמו, שביקש שלא להיות מעורב בהליכים המשפטיים מחמת מצבו הרפואי. משכך, ברור שלא היו אלו הנתבעים 1-3, שהעבירו את המסמכים הרפואיים לנתבעים 4-5, וממילא אין כל עילת תביעה נגד נתבעים 1-3.

נתבעים 1-3 שבים ומדגישים, שמאז ומתמיד הקפידו הקפדה יתרה בכל הקשור להעברת חומר רפואי בהתאם לעקרון שמירת הפרטיות, צנעת הפרט, חיסיון רפואי והוראות חוק זכויות החולה.

טענות קאסם ועו"ד זילברמן (הנתבעים 4-5)

הנתבעים 4-5 כטענה מקדמית מכחישים אמיתות ותקפות ייפויי הכוח, שמסרו התובעים 2-3 לידי עו"ד אלטורי לשם הגשת התביעה בתיק זה. זאת מאחר שהתובעים 2-3 מטופלים פסיכיאטרית, וקיים חשש כבד ביותר, שאינם מודעים כלל לכל ההליך המשפטי הננקט בשמם, לרבות החתימה על ייפוי הכוח.

באשר למקור המסמכים הרפואיים, טוענים הנתבעים 4-5, כי קיבלו את המסמכים ישירות מידיו של התובע 2. מר עבד אלעזים אלטורי, בנו של הנתבע 2, אף הודה מפורשות, כי ידוע לו, שהמסמכים הרפואיים אכן נמסרו לקאסם על ידי התובע 2 עצמו.

לגבי תובע 3, לא צורף לכתב התביעה כל מסמך רפואי, שנטען לגביו, כי נחשף בדרך כלשהיא על ידי קאסם או על ידי עו"ד זילברמן. גם תובע זה אינו יציב בנפשו, ובית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא הורה לשירותי הרווחה לבדוק את מצבו הנפשי מיד בתחילת חקירתו, לאחר שראה שאינו מודע למעשיו או להליכים המשפטיים המתנהלים בשמו. כך גם לא היה מודע לאפשרות שיחוייב בהוצאות כתוצאה מנקיטת ההליך.

לטענת קאסם ועו"ד זילברמן, הנתבעים 4-5, פעולותיהם נעשו כדין. אין בפעולותיהם כל שיבוש הליכי משפט, אלא חשיפת האמת לאור. היות והנתבעים
4-5 חשו נפגעים ממעשיו של עו"ד אלטורי, עמדה להם הזכות להגיש תלונה במשטרה ולצרף לה את המסמכים הנדרשים. התלונות המוגשות למשטרה חסויות, וממילא אין בכך בכדי לפגוע בפרטיות של מאן דהוא.

עו"ד אלטורי מסתמך בתביעתו על מסמכים שונים, המצויים בתמ"ש 25911/02 ובתמ"ש 25912/02, אך מסרב להתיר את חשיפת מסמכים אלו בתיק דנן. בדרך זו, מטיח עו"ד אלטורי טענות קשות נגד הנתבעים בהסתמך על עובדות שקריות, הנסתרות מהאמור במסמכים המצויים בתיק הנ"ל, מבלי שלנתבעים יש אפשרות להציג בפני בית המשפט ראיות לסתירת טענותיו של עו"ד אלטורי. יש לציין, שלגבי מסמכים שהתאימו לגרסתו, בחר עו"ד אלטורי להפר את החיסיון, המוטל על דיונים בדלתיים סגורות, ולהגישם במסגרת התביעה דנן. כך למשל הגיש את חוות הדעת של הגרפולוג מטעמו, שטען שלא התבצע כל זיוף.

באשר לעו"ד זילברמן נטען על ידיה, כי יש לדחות התביעה נגדה על הסף, שכן מקריאת כתב התביעה עולה, כי אין כל עילת תביעה עצמאית כנגדה, באשר כל הנטען כלפיה הוא במסגרת תפקידה כפרקליטתו של קאסם. בכך אף הפר עו"ד אלטורי את כללי האתיקה המקצועית של עורכי הדין.

דיון והכרעה

באשר לנתבעים 1-3 מבוססת התביעה על הטענה, כי מסרו את המסמכים הרפואיים הנוגעים לתובע 2 לידי הנתבעים 4-5 שלא כדין. הטענה לא נתמכה בראיה כלשהי ולא הוכחה על ידי התובעים. בעצם צירופם של אותם מסמכים רפואיים לתלונה אין כדי להוכיח את הטענה, שאותם מסמכים נמסרו לנתבעים
4-5 על ידי הנתבעים 1-3 או מי מהם. לפיכך דין הטענה להידחות.

באשר לתובע 3, כלל לא ברורה הטענה נגד הנתבעים 1-3. התובע 3 אף אישר בעדותו בפני, כי אין לו כל טענה נגד הנתבעים 1-3 (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 19-20):

"ש. הנתבעים 1-3 לא כתבו את המכתבים האלה?

ת. אני לא תובע אותם, אלא נתבעים 4,5".

בנסיבות אלו, דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבעים 1-3 להידחות.

לטענתם של התובעים 2-3, ביום 30.6.2008 הגיש קאסם את התלונה ללשכת עורכי הדין תוך חשיפת פרטיהם הרפואיים וצירוף מסמכים חסויים, ובכך פגע קאסם בפרטיותם.

עצם הגשת התביעה בשמו של התובע 2 תמוהה ביותר. המדובר במי שמטופל פסיכיאטרית מזה שנים. לא הוגש כל תצהיר עדות של התובע 2.

בנו של התובע 2, עבד אל חכים אלטורי, העיד בסעיף 9 לתצהיר עדותו מיום 3.6.2012:

"אבי, שלא יודע קרוא וכתוב עברית כלל, לא יודע באיזו תביעה מדובר, לא יודע על מה התביעה הזו, רק יודע שעו"ד אלטורי הבטיח לו כספים".

נסיבות החתמתו של התובע 2 על יפוי כח לצורך הגשת התביעה תמוהות אף הן. בנוגע למצבו המנטאלי של התובע 2 ונסיבות החתמתו על ידי עו"ד אלטורי על מסמכים שונים העיד בנו הנ"ל בעדותו בפני (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 18-25):

"אבא שלי לא נכנס איתם בענין הזה. הוא משתין על עצמו. אין לו כח לדבר. לוקחים אותו לרופא כדי שיקבל זריקה. אני לא באתי להעיד נגד אף אחד.

ש. אתה יודע שאבא שלך ביקר אצלי 3 פעמים בתקופה האחרונה?

ת. מאז שאבא שלי שבר את הרגל ושמו לו פלטינה הוא לא יוצא לשתות מים. אנו מקלחים אותו במקום. אתה שקרן מספר 1. אני נשבע להגיד את האמת.

ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהירך... אתה לא אומר שאחיך מסר חלק מהמסמכים?

ת. אין לי מושג מה מדובר. באתי רק להגיד כשאנחנו יוצאים מאבא שלי, אתה מגיע לשם ומחתים אותו על כל מיני מסמכים".

כאמור לעיל, התובע 2 לא התייצב לעדות ולא הזים טענות אלו, שמהן עולה הרושם, כי המדובר באדם שלא היה כשיר לחתום על יפוי הכח לצורך הגשת התביעה בתיק זה.

התובע 2 התייצב בבית המשפט בדיון אחד בלבד, בדיון שנערך ביום 18.5.2011. במהלך הדיון עלה הרושם, שתובע 2 אינו מבין כלל את משמעות ההליך המשפטי בתיק זה, תוצאותיו, או את הסיכויים והסיכונים הטמונים בו, וכך אמר בדיון (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 12-16):

"אני מבין קצת עברית. בדיון קודם לא הגעתי כי אני לוקח תרופות ולכן איחרתי קצת לדיון. פגשתי את התובע 1, אחי, והלכנו הביתה. הוא שאל למה לא באתי בזמן ואמרתי לו שאת התרופות שמתי בצד.

אני לא יודע למה לא הגשתי תצהיר.

אני לא מבין מה זה אפוטרופוס".

גם לגופה של התביעה נגד הנתבעים 4-5, דין התביעה להידחות. אפתח תחילה ברקע המשפטי, העומד ביסוד הכרעה זו.

בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), נאמר:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".

אין די להוכיח, כי הדברים שפורסמו היו אמת על מנת שניתן יהיה לחסות בצילה של הגנת "אמת דיברתי". על הנתבע להראות גם כי היה ענין ציבורי בפרסום. במקרה שבפנינו היה ענין ציבורי בפרסום.

בנוגע להגדאת המונח "ענין ציבורי, שבסעיף 14 הנ"ל, נאמר בע"א 439/88, מדינת ישראל נ' ונטורה, פד"י מח(3)808, 826:

"המונח 'ענין ציבורי' זהה למונח בו השתמש המחוקק בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לאחר שזה תוקן על ידי סעיף 8 לחוק לשון הרע (תיקון מס' 2), תשכ"ז-1967 (ס"ח 133), כך שהמונח 'ענין ציבורי' החליף את המונח הקודם 'ענין לציבור'. משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה 'ענין ציבורי', המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום 'ענין לציבור', שיש בו לעיתים אך כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים' [ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2)87, 91]. פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום שיפור אורחות חייו. [ז' סגל, 'הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת' עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 196].

…

אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה 'העניין הציבורי'. בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא".

פרסום, הבא להגן על האינטרס הציבורי שבהגנת החוק או להגן על הציבור מפני סיכונים שונים, הוא פרסום שיש בו ענין ציבורי, ולפיכך הוא מוגן מכח הוראות סעיף 14 לחוק הנ"ל.

בע"א 1104/00, אפל נ' חסון, פד"י נו(2)607, 621, נאמר עוד בעניין זה:

"'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו".

בע"א 89/04, נודלמן נ' שרנסקי, טרם פורסם, בסעיף 22 לפסה"ד, נאמר עוד בעניין זה:

"קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע"

העולה מן הדברים, כי המבחן שננקט בעניין היקף הגנת סעיף 14 הנ"ל הוא מבחן רחב יחסית, כאשר בכל מקרה בו יש לציבור תועלת בנוגע לדבר שפורסם, ייחשב הפרסום לכזה שהינו בעל "עניין ציבורי". בכל מקרה ומקרה ייבדק העניין לגופו, ותיבדק מידת היותו של הפרסום ראוי לחסות בהגנת סעיף 14 הנ"ל.

סיכום של הפסיקה בעניין זה ניתן למצוא בע"א 751/10, פלוני נ' דיין, טרם פורסם, וכך נאמר שם – בין השאר:

"השאלה מהו עניין ציבורי לא קיבלה מענה מוחלט בפסיקה האמריקאית. בדרך-כלל הכוונה היא לנושאים שבהם יש לציבור אינטרס לגיטימי (Dun & Bradstreet, Inc. v. Greenmoss Builders, Inc. 472 U.S. 749 (1985)). לעניין זה, אם האינטרס הלגיטימי מוגדר כמה שהציבור בפועל מתעניין בו – יש משקל רב לשיקול דעתה של העיתונות באשר להחלטה מה לפרסם. אם המבחן הוא אובייקטיבי והוא מוכרע על-ידי בית המשפט – הדבר מעורר קושי מבחינת חופש הביטוי ומגביל יותר את מרחב התנועה של העיתונות.

אף על פי שההלכה האמריקנית לא התקבלה כמות שהיא בישראל, רוחה  מנשבת גם במחוזותינו, וחשיבותו של הביטוי העוסק בעניין ציבורי קיבלה ביטוי בחוק איסור לשון הרע ובפרשנותו. כך, הגנות אמת הפרסום והעניין הציבורי בו (סעיף 14 לחוק) וכך גם הבעת דעה בתום לב על דמויות ציבור (סעיף 15(4)) – מבטאות את העדיפות שבחר המחוקק להעניק לביטויים בעניינים ציבוריים" (סעיפים 71-72 לפסה"ד).

מבחן דומה מצוי גם בעולמו של המשפט העברי. בעניין זה נפסק על ידי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל (מחכמי ליטא במאות 19-20) בספרו "חפץ חיים" (כלל י, סעיף א):

"אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו ... יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות".

אמנם בהמשך הדברים מסוייג היתר זה בכמה סייגים, על כל פנים, גם כאן מוצאים אנו, שהמבחן הוא מבחן התועלת לציבור, "כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות".

במקרה דנן מדובר בתלונה, פניית קאסם באמצעות עו"ד זילברמן ללשכת עורכי הדין. התלונה נסובה סביב היותו של עו"ד אלטורי מועמד אז לקבלת רשיון עריכת דין. במכתב זה מגולל קאסם את התנהלותו של עו"ד אלטורי, תוך שעושה שימוש בתובעים 2-3, הסובלים מבעיות פסיכיאטריות. העולה מהאמור בתלונה הוא, כי קאסם מטיל ספק בכשירותם המשפטית של התובעים 2-3, וזאת לנוכח מצבם הנפשי.

אין חולק, כי בכל הנוגע למצבם הנפשי של התובעים 2-3. היותו של הנתבע 2 סובל מבעיות פסיכיאטריות עולה בבירור מהאמור באותם מסמכים רפואיים, שצורפו לתלונה. פרסום מסמכים אלו מהווה אחת מעילות התביעה בתיק זה. במסמכים רפואיים אלו נאמר בפירוש, כי הנתבע 2 מצוי מזה מספר שנים במעקב פסיכיאטרי, וכי הוא מצוי במעקב רפואי ובטיפולים בבית החולים גהה, לאחר שהיה מאושפז שם.

גם בנוגע להיותו של הנתבע 3 סובל מבעיות פסיכיאטריות אין מחלוקת. הנתבע 3 עצמו בעדותו בפני אישר זאת ואמר (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-2):

"ש. נכון שאתה מטופל בבית החולים גהה?

ת. זה לא סוד.

ש. מתי פעם אחרונה היית מאושפז בבית החולים?

ת. לפני הרבה זמן. בפעם האחרונה אשפזו אותי וקבעו שאני כשיר לעמוד לדין.

פעם אחרונה היה לפני שנתיים בערך. לא זוכר.

ש. נכון שאתה נוטל תרופות כל הזמן?

ת. מדי פעם נוטל ולא נוטל".

המדובר בהודאת בעל דין, המאשר, כי הוא מטופל פסיכיאטרית.

משנמצא, כי הן הנתבע 2 והן הנתבע 3 סובלים מבעיות פסיכיאטריות, הרי שהוכח אחת מיסודותיה של הגנת סעיף 14 הנ"ל, "אמת בפרסום".

באשר ליסוד השני, "עניין ציבורי", סבורני שקיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה בכל הנוגע ליושרם והגינותם של אלו המוסמכים לשמש כעורכי דין במדינת ישראל. זאת לנוכח התפקיד אותו אמורים לבצע עורכי דין בייצוג לקוחותיה בפני בתי משפט ורשויות שלטוניות אחרות, והסמכויות המוקנות להם. ישנו עניין ציבורי רב בכך, שמי שמשמש כעורך דין, לא יהיה אדם המנצל אנשים בעלי לקות נפשית, שיש בה כדי להשפיע על יכולת השיפוט שלהם, לצורך קידום ענייניו. אינני בא לקבוע מסמרות בנוגע לעו"ד אלטורי עצמו, האם אכן כך נהג, אך ודאי שיש עניין ציבורי מן המעלה הראשונה, שהרשות המסמיכה את עורכי הדין בישראל תבדוק חשדות שכאלו ביחס למועמד לקבלת רשיון עריכת דין.

התלונה הוגשה בהתאם להוראות סעיף 43 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, על מנת שלשכת עורכי הדין תבדוק העניין ותפעל בהתאם לסמכויות המוקנות באותו חוק ובמיוחד בסעיף 44(2) לחוק, המקנה ללשכת עורכי הדין סמכות שלא לקבל אדם כחבר בלשכת עורכי הדין, אם התגלו עובדות, המצביעות על כך, שאותו אדם אינו ראוי לשמש כעורך דין.

מהאמור לעיל נמצאנו למדים, כי חלה במקרה זה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

הגנה זו חלה גם לענין הפגיעה בפרטיות הנטענת על ידי התובעים, וזאת מכח הוראות סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). שם ניתנת הגנה לפגיעה בפרטיות, שיש בה עניין ציבורי, והפרסום אינו כוזב.

בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נמצאות הגנות נוספות, החלות במקרה שבפנינו. נאמר שם:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

במקרה דנן המדובר בהגשת תלונה נגד עו"ד אלטורי, ובה מצוי – לצורף פירוט התלונה – מידע הנוגע לתובעים 2-3. במקרה זה אמנם המדובר בתלונה נגד מי שאינו ממונה על הנפגעים מהפרסום, התובעים 2-3. יחד עם זאת, המדובר בהגנה רחבה יותר, כפי שעולה מנוסח הסיפא של הסעיף: "או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת ... לחקור בעניין המשמש נושא התלונה". לנוכח מעורבותו של מועמד להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בנושא התלונה, הרי שהתלונה חוסה תחת כנפיה של הגנת סעיף 15(8) הנ"ל.

בעניין דומה נאמר בע"א(ת"א)2111/08, זוארי נ' כהן, טרם פורסם, בסעיף 18 לפסה"ד:

"בהתייחס לאמור בסעיף 15(8) לחוק, הרי על הנתבע להוכיח כי מדובר אכן בהגשת תלונה. ודוק, המקרה דנן חריג הואיל והתלונה נושאה התנהלות תחנת המשטרה ואנשי המשטרה, אשר נטען במכתב כי מקבלים הם שוחד, ולאו דווקא תלונה על המערער כנותן השוחד.

לכאורה, לא היה מדובר בהגשת תלונה 'על הנפגע' וכפניה למי שממונה על המערער, הוא הנפגע, כך גם, לכאורה, ובמיוחד ככל שמדובר במבקר המדינה או במשרד המשפטים, אם אכן נשלח המכתב לגורמים אלו, הרי אינם בגדר 'תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע...' (ראו ע"א(חי')2692/04, לובינסקי נ' סטרפילד).

לכן ולא בכדי ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה זו, אך בסופו של יום דומה כי פניה למשטרה, כך גם למבקר המדינה, הינה בגדר פניה לרשות מוסמכת 'לחקור בענין המשמש נושא התלונה'.

לכך יש להוסיף, כי יכול ובעת הגשת תלונה למי שממונה על מאן דהוא, אגב זאת, תכלול התלונה פגיעה בנפגע לפי החוק, ואזי יהיה מקום לבחון אם אכן חלה אותה חלופה, שהפניה נעשתה לאותה רשות, אם מוסמכת היא, לחקור בעניין בכללותו" (ההדגשות במקור – נ"ש).

לשכת עורכי הדין היא זו שהיתה מוסמכת לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. לפיכך חוסה הגשת התלונה תחת צילה המגן של הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

הגנה זו חלה גם בכל הנוגע לפגיעה בפרטיו הנטענת על ידי התובעים, וזאת מכח הוראות סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות.

העולה מן הדברים, שהן אם מדובר בפרסום לשון הרע והן אם מדובר בפגיעה בפרטיות, שנעשו על ידי הנתבעים 4-5, חוסה הפרסום תחת כנפי הגנתם של סעיפי החוק המפורטים לעיל, ועל כן דין התביעה להידחות.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי דינם כדלהלן:

התובע 1 ישא בשכ"ט ב"כ הנתבעים 4-5 בסך 11,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

כל התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בשכ"ט ב"כ כל הנתבעים בנוסף לסך הנ"ל בסך של 10,000 ₪ לנתבעים 1-3 ו-10,000 ₪ נוספים לנתבעים 4-5, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ד, 19 יוני 2014, בהעדר הצדדים.