בפני בקשת צד ג' מס' 4, עו"ד יצחק רז (להלן: "עוה"ד), לחייב את הנתבע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך זה, וזאת מכוח הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")

1. המדובר בתביעה לסילוק ידו של הנתבע ממקרקעין המצויים בישוב מנות שבגליל המערבי ולחייבו בתשלום דמי שימוש בגינם לתובעים בסך של 500,000 ₪, וזאת בשל העובדה (שאינה מוכחשת למעשה) כי המקרקעין היו אמורים להירשם בבעלות התובעים בעקבות הליכי הסדר שהסתימו בפסק דין בשנת 1983, אולם בשל טעות שחלה בפסק הדין נרשמו על שם אדם אחר (שיורשיו הם צדדים רביעיים בהליך זה – להלן: "שאהין"). בשנת 1991, על סמך אותו פסק דין נעשתה עסקת חליפין עם משפחת שאהין, במסגרת שאהין העבירו למינהל (לצורך הקמת היישוב מנות) את אותם מקרקעין בתמורה לקבלת מקרקעין אחרים. בהמשך, בשנת 1996, הוקצו המקרקעין לצדדים השלישיים 1 ו-2 (ה"ה סויסה) והם שמכרו את המקרקעין לנתבע בשנת 2005.

להשלמת התמונה העובדתית, ככל שזו נדרשת לצורך הכרעה בבקשה זו, יצויין כי בשנת 1997 נקט התובע 2 בהליכים לתיקון פסק דין ההסדר, כאשר במהלך שנת 1998 אכן תוקן לוח הזכויות כך שהתובעים נרשמו כבעלי הזכויות במקרקעין (שכאמור לעיל כבר הוקנו באותו המועד לה"ה סויסה).

2. עוה"ד הוא מי שייצג את הנתבע בעסקת הרכישה של המקרקעין מה"ה סויסה.

3. ההתדיינות בהליך זה מתארכת מזה זמן רב הן בשל העובדה כי התובעים והצד השלישי מס' 3 (המינהל) ניהלו ומנהלים מו"מ ממושך בנסיון למצוא פתרון ראוי לתסבוכת שנוצרה בעקבות הרישום השגוי של הזכויות במקרקעין, והן בשל עיכובים בהגשת תצהירי הצדדים, בעיקר תצהיר המינהל אשר הוגש בחודש 6/14 ושפך אור על השתלשלות העניינים עד להגשת תביעה זו.

4. לטענת עוה"ד לאור העובדה כי הנתבע העתיק את מקום מגוריו לחו"ל (כאמור בהודעת ב"כ מיום 24.6.14) וכי סיכויי התובענה, דהיינו ההודעה לצד ג', קלושים, יש להורות על הפקדת הערובה שכן המשך ניהול ההליכים יגרום לעוה"ד להוצאות נוספות ומיותרות מעבר לאלו שנשא בהן עד היום.

עוה"ד מבסס טענתו בדבר קלישות סיכויי ההודעה כנגדו בין היתר על כך שהמינהל בכתב הגנתו ציין כי הוא ישפה את הנתבע בגין כל חיוב שיוטל עליו כלפי התובע (סעיף 6 לכתב ההגנה של המינהל) ההגנה) ומשכך לטעמו, לא חשוף הנתבע לחיוב כלשהו ואין כל הצדקה להמשיך בניהול ההליך כנגד עוה"ד.

אציין כי טיעון זה של עוה"ד איננו מדויק שכן התביעה כפי שהוגשה, וכפי שהתובעים בחרו (חרף הערות בית המשפט) להמשיך ולנהלו, כוללת גם סעד לסילוק יד מהמקרקעין, סעד שיכול להינתן רק כנגד הנתבע (או מי מטעמו המחזיק במקרקעין). נוכח זאת, לא ניתן לקבוע כבר עתה כי התחייבות המינהל לשיפוי הנתבע הינו בגין כל חיוב שיוטל עליו בפסק הדין, ככל שיוטל עליו, ובענין זה גם נכונה טענת ב"כ הנתבע, כי אין כל בטחון שהמינהל אכן יעמוד בהתחייבותו זו ובכל מקרה בהעדר התחייבות לכיסוי מלוא הנזקים והחיובים שיוטלו עליו בפסק הדין, אין בכך לאיין את עילת תביעתו כנגד עוה"ד.

האם תקנה 519 חלה על יחסי מודיע-מקבל הודעה?

5. קודם שאפנה לשקול את נימוקי הצדדים ביחס לחיוב בערובה, יש להתיחס לטענת הנתבע כי אין מקום להחיל את הוראת תקנה 519 על הליכי צד ג', שכן התקנה נוקטת בלשון "תובע" ולפיכך יש לראותה כחלה רק ביחס לאפשרות חיוב תובע בערובה להוצאות.

טענה זו נדחית על ידי שכן כבר נקבע בפסיקה (לענין אחר) כי הליכי צד ג' משולים לתובענה, אשר הנתבע/מגיש ההודעה הוא בגדר "תובע" ומקבל ההודעה הינו בגדר "נתבע" (ראה: ע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 376 (פיסקה 6 לפסק הדין).

אמנם נכון כי התקנה נוקטת בלשון "תובע" ו"נתבע" ולא בלשון "בעל דין" הננקטת בתקנות אחרות, אולם אין מכאן להסיק כי היא חלה רק ביחס ליחסים שבין התובע לנתבע ובתי המשפט נוהגים תדיר לדון בבקשות אלו גם ביחס למגיש הודעה לצד ג' או ד' (רק לדוגמא: ת"א (מחוזי – ב"ש) 38083-10-13 ט'(פורמלי) ואח' נ' חיוכים בלניאדו ב.ב. בע"מ ואח' (26.10.14); בשא (מחוזי י-ם) 2059/06 מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ נ' אינג' דן וינד (27.9.06)). יתירה מכך, בפסק הדין ברע"א 19/10 מובריקו אוברסיס בע"מ נ' ז. גולדמן אינטרנשיונל טרייד בע"מ (16.4.12) נדחתה האפשרות לחייב את התובע בערובה להבטחת הוצאות הצד השלישי (מבלי שהיא בכך לשלול את האפשרות כי בסופו של יום יחוייב התובע בהוצאות לצד השלישי) מהטעם שהתובע לא בחר לצרף את אותו צד שלישי להליך. אמנם הסוגיה באם התקנה חלה על יחסי מודיע-מקבל הודעה לא נדונה כלל, אולם לטעמי מכלל הלאו שנקבע שם, ניתן ללמוד את ההן.

האם עומדת לנתבע הגנה מכוח הוראת תקנה 29 לתקנות לביצוע אמנת האג (פרוצדורה אזרחית), תשי"ד- 1954?

6. תקנה זו, אליה הפנה הנתבע, קובעת:

"תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצווה עליו בית משפט, שופט או רשם, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערבות לפרעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציאן ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט".

לטענת הנתבע, מאחר וישראל ופורטוגל, אליה העתיק הנתבע את מגוריו, הינן צדדים לאמנה, אין מקום להורות על הפקדת ערובה שכן הוראת תקנה זו גוברת על הוראת תקנה 519 לתקסד"א.

אלא שבכך מחמיץ ב"כ הנתבע את אחד התנאים הבסיסיים להחלטת ההוראה על הנתבע, והיא שהנתבע לא הוכיח כי הוא אזרח של פורטוגל, דבר המהווה תנאי בסיסי להחלת התקנות והאמנה עליו. כפי שניתן לראות מנוסח התקנה, הדרישה היא כפולה: שהמתדיין יהא אזרח אחת המדינות ומקום מושבו בה, ותנאים אלו לא הוכח כי מתקיימים, בצוותא, אצל הנתבע.

האם בנסיבות מוצדק לחייב את הנתבע בערובה להוצאות עוה"ד?

7. ההלכה כפי שהובאה ברעא 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.13) (להלן: "ענין אברהם") הינה כדלקמן:

"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל (18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן).

יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין). עוד נאמר בחיבור הנ"ל, כי "... השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 [היו] אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה והמצאות התובע בחו"ל" (לוין, בעמ' 47-46).

עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק.

הלכה היא כי בסוגיה האמורה על בית המשפט לנהוג "במתינות", מה גם שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846, 850 (1993)). מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900)). בנוסף............גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך יכולים להוות שיקול רלוונטי לעניין הכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע."

8. במקרה דנן עילת התביעה של ההודעה כנגד עוה"ד הינה רשלנות עוה"ד בבדיקת רישום המקרקעין והזכויות בהן והסתמכותו על אישור זכויות שהנפיק המינהל וחוזה החכירה עם סויסה ללא בדיקת הרישום בלשכת רישום המקרקעין. השאלה באם די בהסתמכות עוה"ד על אישור הזכויות והסכם החכירה, והאם בדיקת הרישום במירשם המקרקעין באותו מועד היתה נותנת לעוה"ד מידע אחר/נוסף, הינן שאלות הדורשת הכרעה לאחר ליבון עובדתי ולא ניתן לקבוע כבר עתה, על פני הדברים, שעילת ההודעה כנגד עוה"ד הינה כה קלושה, שיש מקום לראות בה "הליך סרק מובהק" בלשונו של השופט זילברטל בענין אברהם שם.

גם לעובדה שניתנה בכתב ההגנה התחייבות המינהל לשיפוי הנתבע בכל סכום שיחוייב לשלם לתובעים אין בכדי לקבוע שההודעה כנגד עוה"ד הינה הליך סרק מובהק, שכן, כאמור לעיל, אין בהתחייבות זו משום ערובה לכך שהיא תקויים במלואה, ובוודאי שאין בה לחול, למשל, על הוצאות שנשא בהן הנתבע לצורך ניהול ההליך המשפטי.

9. מנגד, יש טעם בטענת עוה"ד כי משהנתבע עבר להתגורר בחו"ל ואינו יכול להצביע על נכס השייך לו בארץ (למעט הנכס נשוא התביעה שבאם התביעה תתקבל ממילא ינטל מהנתבע) אשר ממנו יוכל עוה"ד להפרע הוצאותיו במידה ואלו יפסקו לטובתו, הדבר מהווה נסיבה שיש בה להצדיק העתרות לבקשה, כפי שהדבר גם הוכר מפורשות בפסיקה (ראה עוד: רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון (23.3.11)).

10. שיקול נוסף המצדיק את הטלת הערובה הינה העובדה שבתגובתו לבקשה לא טען הנתבע ל"עוניו" או למצב כלכלי קשה במידה שחיובו בהפקדת ערובה יביא לסגירת שערי בית המשפט בפניו.

לנוכח מכלול שיקולים אלו, אני סבורה כי יש להעתר לבקשה, אולם זאת תוך חיוב הנתבע בערובה בסכום לא גבוה, של 10,000 ₪ בלבד, נוכח הנחיית הפסיקה לנהוג ב"מתינות".

הסכום יופקד בתוך 60 יום מהיום שאם לא כן ההודעה כנגד הצד השלישי מס' 4 תמחק.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.