בפניי בקשה לסילוק התביעה המתוקנת על הסף.

רקע כללי

1. מדובר בתיק המתנהל למעלה מעשור. האירועים בגינם הוגשה התביעה התרחשו עוד קודם לכך, בשנת 2002. לפיכך, בטרם אגש לדון בבקשה לגופה, אציג את השתלשלות העניינים.
2. התובע הוא עורך דין, אשר בזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש כיו"ר עמותת "המטה למען ארץ ישראל" (להלן: "העמותה"). הנתבעת הייתה באותם זמנים חוקרת משטרה ותיקה.
3. בחודש מאי 2002 קיבל התובע, כיו"ר העמותה, תלונה מאתי דביר (להלן: "דביר"), על התעללות בה ובבתה התינוקת בעת שנחקרה במשטרה. דביר הצביעה על חוקרת משטרה בשם אריקה. לטענת התובע, לאחר שהגיעו תלונות נוספות על חוקרת בשם אריקה מזרחי, התקשר ביום 30.5.02 למספר טלפון, שהופיע בספר הטלפונים תחת השם אריקה מזרחי, על מנת לאמת את זהותה כחוקרת משטרה ולקבל את פרטיה לצורך הגשת הליכים משפטיים נגדה (להלן: "שיחת הטלפון").
4. לאחר אימות הפרטים החל התובע בנקיטת ההליכים כנגד הנתבעת, שכללו הגשת תלונה למח"ש ותביעה אזרחית לבית המשפט השלום בנתניה.
5. הנתבעת הועמדה לדין משמעתי במח"ש והורשעה על פי הודאתה. התביעה האזרחית התקבלה ובפסק הדין (ניתן על ידי כב' השופט אריאל ברגנר) נקבע, כי הנתבעת עוולה כלפי דביר ובתה בעוולת תקיפה חמורה. הנתבעת והמדינה חויבו לשלם לדביר פיצויים. ערעור הנתבעות נדחה, למעט הפחתת סכומי הפיצוי.

התביעה דנא

1. ביום 2.6.02 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה נגד התובע, בגין איומים לכאורה, שהתובע איים עליה ועל בני משפחתה בשיחת הטלפון. הנתבעת טענה כי התובע סיים את השיחה במשפט "כדאי לך לשמור על משפחתך".
2. המשטרה חקרה את התלונה והוחלט להגיש נגד התובע כתב אישום בגין עבירת איומים. ההליך הפלילי החל ביוני 2005, נמשך עד נובמבר 2017, ובתומו התובע זוכה מכל אשמה (להלן: "המשפט הפלילי" ו"הזיכוי", בהתאמה). תביעת התובע עוסקת בכלל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מתלונת השווא שהגישה הנתבעת נגדו. יוער, כ לפי החלטת ערכאת הערעור, עוכבו ההליכים בתיק זה, עד סיום המשפט הפלילי.

עילות התביעה

1. התובע העמיד תביעתו (המתוקנת) על סך 260,000 ₪ (לצרכי אגרה), על יסוד ארבע העילות הבאות:
2. עילה 1 – הפרת חובה חקוקה, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

התובע מפרט שורה של חובות חקוקות מתוך חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), אותן הפרה הנתבעת כדלקמן:

מסירת ידיעות כוזבות (סעיף 243 לחוק); שיבוש הליכי משפט (סעיף 244 לחוק); הטרדת עד (סעיף 249 לחוק); השמדת ראיות (סעיף 242 לחוק); מסירת עדות שקר (סעיף 237 לחוק); הפעלת לחץ על ידי עובד ציבור (סעיף 277 לחוק); הפעלת סמכות על ידי עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית (סעיף 278 לחוק); שימוש לרעה בכוח המשרה (סעיף 280 לחוק) ומסירת תעודה כוזבת (סעיף 281 לחוק).

1. עילה 2 – עוולת הרשלנות, על פי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:

התובע טוען כי מעשיה של הנתבעת - עת הגישה את התלונה כנגד התובע במקום עבודתה; ניהלה "חקירה עצמית" של תלונתה; כתבה מזכר כוזב בגין "עבירות" של התובע, אשר הוא לא ביצע אותן; פנתה לבית המשפט לשם השגת פלט שיחות למטרת זיהוי התובע והטרדתו; פנתה למשטרת חיפה על מנת שזו תעצור את התובע; מחקה הקלטת שיחה בין הצדדים; העלימה את מכשיר המשיבון - עולים כדי רשלנות.

לטענת התובע, המעשים שפורטו לעיל הם מעשים אשר אדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות, וכאשר הנתבעת נקטה בפעולות אלה, הרי שהיא התרשלה כלפי התובע וגרמה לו נזקים.

1. עילה 3 – הפרת חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981:

התובע טוען כי הנתבעת התחקתה ובלשה אחריו, באופן העלול להטרידו ובכוונת מכוון. כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת שידלה אחרים להטרידו וכן הפרה את חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים ואף מסרה פרטים אלו לאחרים ושלא למטרה לשמם נמסרו לה.

1. עילה 4 – לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965:

בחודש ינואר 2012, ובאמצע חקירתה הנגדית בהליך הפלילי, החליטה הנתבעת ליזום פניה מטעמה לאמצעי התקשורת, תוך התייחסות לעובדות הנידונות במשפט הפלילי ובהליך זה. התובע פירט בכתב התביעה את תוכן הדוא"ל שהפיצה הנתבעת למספר אמצעי תקשורת ובו, לטענתו, פרסמה לשון הרע נגדו. בנוסף, הנתבעת התראיינה ביום 24.2.12 בעניין ההליכים לרשת ב' של "קול ישראל" וכן לאתר אינטרנט בשם "KR8.co.il". בראיונות הוציאה דיבתו, בין היתר האשימה אותו באיום עליה, בכך שהגיש נגדה תביעות ע"ס 3 מיליון ₪, והציגה אותו כגורם להתמשכות קיצונית של המשפט הפלילי. לטענת התובע, פרסומים אלה של הנתבעת עולים כדי לשון הרע כפי שנקבעו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

עיון בנספח 3 לכתב התביעה המתוקן (להלן: "הכרעת הדין"), מעלה, כי על פניו בידי התובע הראיות הממשיות (תכתובת המייל, הקלטה ותמלול של ראיונות הנתבעת). למרות זאת, ומסיבה לא ברורה, בחר שלא לצרף מוצגים אלה לכתב התביעה המתוקן.

ראשי הנזק והסעדים

1. התובע מעריך את סך נזקיו ב- 1.5 מיליון ₪, ומפרט כדלקמן:
2. בגין נזק לשמו הטוב – 250,000 ₪.
3. בגין הטרדה, פגיעה בפרטיות, אבדן שלוות חייו של התובע – 100,000 ₪.
4. בגין פגיעה בעסקי התובע – 500,000 ₪.
5. בגין פגיעה במשלח ידו ובמקצועו – 100,000 ₪.
6. עבור אבדן זמן עקב ההליך הפלילי – 1.2 מיליון ₪.
7. מעבר לכך, תבע 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע (פרק ב', עילה 4, סע' 6 לכתב התביעה המתוקן).
8. בהתעלם מצמצום התביעה לסך 260,000 ₪ מטעמי אגרה, לא נהיר כיצד הגיע התובע לסכום הכולל שציין ברישא לפרק הסעדים. אם נסכום את כלל רכיבי הנזק שפורטו, נגיע ל- 2,150,000 ₪, כאשר התובע טען שסך נזקיו עומד, כאמור, על 1.5 מיליון ₪.
9. ככלל, התובע לא מפרט כיצד הגיע לסכומים הנ"ל, למעט ראש הנזק עבור אבדן זמן בתקופת המשפט הפלילי. שוב, לא ברור כיצד נערך הסיכום, כאשר רק עבור ראש נזק זה, נדרש פיצוי העולה על 1.5 מיליון ₪.

טיעוני הנתבעת

1. הנתבעת העלתה 6 טענות מקדמיות בגינן יש, לשיטתה, לסלק את התביעה על הסף: 4 מהן כלליות ו-2 ספציפיות, להלן:
2. העדר יריבות:

הנתבעת טוענת כי חשה מאוימת מהתובע, אשר התקשר ישירות לביתה, ולכן התלוננה על איומים בפני משטרת ישראל. המשטרה היא זו שהחליטה להגיש כתב אישום, לאחר בירור וחקירה, מאחר שסברה כי יש בידיה מספיק ראיות על מנת להרשיע את התובע. לאחר מכן, ההליך נוהל על ידי הפרקליטות המייצגת את מדינת ישראל.

הנתבעת טוענת כי מדובר בגורם ציבורי אשר פעל באופן אוטונומי, מחוץ לשליטתה, וברי כי לא היה נתון לשיקול דעתה, בפרט לעניין ההחלטה להעמיד את התובע לדין.

מוסיפה וטעונת הנתבעת, כי די בעיון ברשימת הנזקים שפירט התובע, כדי להבין כי היריבות בתובענה זו היא בין התובע לבין מדינת ישראל. גם התובע מציין במפורש, בסעיף 50 לכתב התביעה, כי המדינה היא האחראית לחלק הארי של נזקיו.

1. מניעות/השתק שיפוטי:

לשיטת הנתבעת, התובע מנוע מלטעון שעל הנתבעת להשתתף בעלות הוצאות ההליך הפלילי, שכן בית המשפט קיבל את טענתו כי האמירות שיוחסו לו, אינן בגדר איומים. ב"כ הנתבעת טוענת כי הקביעה הנ"ל יוצרת השתק שיפוטי, כך שהתובע אינו יכול להסתמך עתה על טענה הפוכה, לפיה הנתבעת ייחסה לו עבירה פלילית. בעל דין מנוע מלטעון טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים.

יתר על כן, קביעת בית המשפט במשפט הפלילי, כי לא מדובר באיומים (גם לו היה מוכח שהדברים נאמרו), משמעה ניתוק הקשר הסיבתי בין תלונת הנתבעת, אשר לכאורה לא הייתה צריכה להתגבש לכדי הגשת כתב אישום, לבין ניהול ההליך הפלילי. החלטת המדינה להעמיד את התובע לדין, היא בבחינת "גורם זר מתערב", ובידו בלבד הייתה ההחלטה האם וכיצד לקדם את ההליך הפלילי. ודוק, במשפט הפלילי טען התובע כי "המערכת" (דהיינו – המדינה), יזמה את הגשת כתב האישום נגדו.

1. סילוק עילת הפרת הגנת הפרטיות, מחמת התיישנות והחלטה חלוטה:

טוענת הנתבעת כי שהחקירה נגד התובע התנהלה בחודש יוני 2002, בחודש יוני 2005 הוגש כתב אישום, אולם התביעה דנא הוגשה לראשונה בשנת 2009.

על פי ס' 26 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") תקופת התיישנות של תביעה לפי חוק זה היא שנתיים. לפיכך, עילת התביעה בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות, המוכחשת מכל וכל, התיישנה זה מכבר ודינה להידחות על הסף.

נוסף לכך, הנתבעת מפנה להחלטה מיום 13.10.09, בה נקבע כי עילה לכתב התביעה המקורי (הזהה לחלוטין לעילה 3 בכתב התביעה המתוקן) תימחק. על כן, לכל הפחות, יש להורות על מחיקת הטענה.

1. סילוק עילת לשון הרע, מחמת העדר מסמך מהותי והתיישנות:

לגרסת הנתבעת, התובע בעילת לשון הרע, חייב לצרף לתביעתו את הפרסום המפר, שהינו מסמך מהותי. בלעדי צירוף כאמור, הטענות אינן משתכללות לכדי עילה ודין התביעה להימחק על הסף. כאמור מעלה, התובע לא צירף את הפרסומים גופם לכתב התביעה המתוקן.

עוד טוענת הנתבעת כי מדובר באירועים שהתרחשו לכאורה בחודשים ינואר - פברואר 2012, ואלו התיישנו כשנה לפני הגשת כתב התביעה המתוקן, שהוגש בינואר 2020.

1. דחיית התביעה עקב פגמים פורמליים:

הנתבעת טוענת כי התביעה גדושה פרטים וציטוטים אשר אינם רלוונטיים לעילת התביעה של התובע, ומנגד אינה מפרטת את עיקר עילות התביעה: מועדים ופרטים מהותיים. לטענתה, כתב התביעה אינו עונה על הקריטריונים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות") לעניין ניסוח כתבי טענו, אינו מאפשר את ניהול ההליך בצורה תקינה, ופוגע ביכולתה להתגונן כראוי.

1. דחיית התביעה מאחר והוגדרה כתביעה לסכום קצוב אך אינה עומדת בקריטריונים:

דין הטענה להידחות על אתר. התובענה דנן הוגשה במסגרת סדר דין רגיל, כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי ולא כתביעה לסכום קצוב כטענת הנתבעת.

דיון והכרעה

1. טרם הדיון בכל אחת ואחת מעילות הסילוק, אניח לנגד עיני את הכלל המרכזי שקבע בית המשפט העליון - כי הסעד של סילוק תובענה על הסף לא יינתן בנקל. כך נקבע בע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נח(1) 577 (2003) (להלן: "עניין אורן") –

"ודוק, סילוק תובענה על הסף – בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה – הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, ובדרך כלל יעדיף בית-המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה".

ראו גם: בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האזורי לעבודה, פ"ד מט (1) 573; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577; ע"א 4683/16 חברת חשמל לישראל נ' עיזבון אשר כהן ז"ל (פורסם בנבו).

סילוק על הסף עקב פגמים פורמליים

1. כאמור, הנתבעת טענה כי התובע העמיס על כתב תביעתו פרטים אשר אינם רלוונטיים להליך זה, בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי. התובע סבור לפי תקנה 69 לתקנות, אין לעורר התנגדות טכנית לכתב טענות על יסוד פגם שבצורה.
2. תקנה 69 לתקנות קובע –

"אין לעורר התנגדות טכנית לכתב טענות על יסוד פגם שבצורה".

1. מחד, צודקת הנתבעת כי כתב התביעה עמוס לעילא בפרטים אשר אינם נוגעים לתובענה דנן. מאידך גיסא, ובשים לב לעניין אורן, צודק התובע בטענתו כי המדובר בפגם פרוצדוראלי בלבד, אשר אינו מצדיק את סילוק התביעה על הסף.

סילוק התביעה מחמת העדר יריבות

1. דין טענת הנתבעת להתקבל, למעט בנוגע לעילת עילת לשון הרע שהפיצה הנתבעת, לכאורה, נגד התובע. עילה זו, דורשת המשך בירור העובדות הנצרכות לעניין, שכן היא מעלה יריבות ברורה בין התובע לבין הנתבעת. יש להזכיר כי במשפט הפלילי הודתה הנתבעת בדברים שמסרה לערוצי התקשורת השונים, בעל פה ובכתב.
2. יוזכר, כי הנתבעת טענה להעדר יריבות גם, ובעיקר, בשל ניתוק הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה על ידה לבין ניהול ההליך על ידי המדינה. טענה זו יש בה ממש ואדון בה, להלן, בהקשר לסילוק התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי.

סילוק התביעה בשל מניעות או השתק שיפוטי

1. הטענה הובאה בהקשר לדרישת התובע, כי הנתבעת תישא בעלויות המשפט הפלילי, שגרמה להתהוותו באמצעות תלונתה.
2. ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005) הגדיר בית המשפט העליון את דוקטרינת ההשתק השיפוטי ואת הרציונאל העומד מאחוריו –

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט...".

1. אליבא הנתבעת, התובע טען מספר פעמים במהלך המשפט הפלילי, שהאמירה בגינה הוגשה התלונה כלל לא נאמרה. אכן, בפסקה 72 להכרעת הדין (נספח 3 לכתב התביעה, להלן: "הכרעת הדין") מציינת כב' השופטת אורית קנטור:

"... הנאשם שב והעיד, כי הדבר היחיד שבו "איים" על המתלוננת הוא שיגיש נגדה קובלנה פלילית, תביעה אזרחית ותלונה למח"ש. לדבריו, בשום שלב לא אמר לה להשגיח על המשפחה שלה (ע' 292, ש' 24-32)".

1. אין באמירה זו של בית המשפט, כדי לסייע לנתבעת בטענתה הנ"ל, משום שעצם הכחשת התובע את תוכן האמירה שייחסה לו, אין בה משום קביעה שיפוטית.
2. ללא קשר לשאלה העובדתית, אם האמירה נאמרה אם לאו, התובע טען כי המעשה בגינו הוגש כתב האישום, איננו עבירה פלילית כלל ועיקר. בית המשפט קיבל את עמדתו של התובע, שגם בהנחה שאמר את האמירה המיוחסת לו, לא עבר עבירת איומים, וקבע בהכרעת הדין כי הדברים שאמר התובע לנתבעת, ככל ונאמרו, אינם עולים כדי איום:

"לטעמי, צדק הנאשם בסיכומיו בטוענו, כי המבחנים לעיל שנקבעו ביחס לעבירות האיומים לא היו מתקיימים גם אם הייתי מאמצת את גרסת המתלוננת לפיה הדברים הנטענים בכתב האישום נאמרו כלשונם" (פסקה 122 להכרעת הדין). מכאן, שלמעשה, לפי הכרעת בית המשפט בהליך הפלילי, הנתבעת לא ייחסה לתובע עבירת איומים.

1. עוד נקבע מפי בית המשפט, שחלקה של הנתבעת מסתכם בהגשת התלונה בלבד. מי שחקר את התלונה, החליט להגיש כתב אישום וניהל את ההליך בפועל זו המדינה, ולא הנתבעת. טוענת הנתבעת, ובצדק, כי המדינה משמשת "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר בין תלונתה, על מעשה שאינו מהווה כשלעצמו עבירה, לבין הגשת כתב האישום כאילו מדובר בעבירה.
2. על המדינה הייתה מוטלת האחריות לבחון לעומק את התלונה שהגישה הנתבעת, להגיע אל המסקנה כי אין בתלונתה ולא כלום, מבחינת הדין הפלילי, ולסגור את התיק. משלא עשתה כן, הרי המדינה היא זו שנושאת באחריות להגשת כתב האישום ולניהול ההליך.
3. התובע עצמו הדגיש, הן במשפט הפלילי והן בתביעתו דנא, כי המדינה היא שאחראית לנזקים בגין ניהול המשפט נגדו. בפסקה 150 להכרעת הדין תיאר בית המשפט –

"הנאשם העיד, כי כתב האישום נגדו הוגש כנקמה על כתב תביעה שהגיש כנגד מספר קצינים ושוטרים באזור יהודה ושומרון... הנאשם העיד כי הדבר עורר זעם רב וגלוי בקרב קציני צה"ל... שהחליטו לנקום ביוזם התביעה – הנאשם".

כך גם בפסקה 154 להכרעת הדין:

"הנאשם העיד, כי נ/365 מצביע על כך שאחת מתגובות הנגד של המדינה לתכנית להגיש תביעות אזרחיות נגד שוטרים וחיילים שביצעו מעצרי שווא, הייתה הגשת כתבי אישום נגד ראשי ארגון ימין, קל וחומר נגד ראש הארגון- הוא הנאשם- אשר הגה את הרעיון והגיש את רובן כראש המטה למען ארץ ישראל (ע' 256, ש' 8-15)".

1. בפסקה 50 לכתב התביעה התובע מציין: "אין מחלוקת כי המדינה אחראית לחלק הארי של נזקי התובע..." (ההדגשות של הח"מ).
2. התובע אינו יכול לטעון, בהליך משפטי שני, טענה העומדת בסתירה לטענה שטען בהליך הראשון. אם השית הגנתו במשפט הפלילי על כך שהאמירה שיוחסה לו ע"י הנתבעת איננה בגדר עבירה, הוא אינו יכול לטעון עתה כי הנתבעת ייחסה לו, במזיד, ביצוע עבירה פלילית. נוסף לכך, משעה שנתקבלה טענתו ע"י בית המשפט, קיימת הכרעה שיפוטית, לפיה המעשה שבגינו התלוננה הנתבעת איננו עבירה פלילית. התובע אינו רשאי לטעון בהליך זה בניגוד לאותה הכרעה חלוטה, המהווה מעשה בית דין. יתר על כן, אין די לטעון לעילת הפרת חובה חקוקה ולרשלנות. לשם הוכחת חיוב בנזיקין, חייב התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, בין המעשים או המחדלים של הנתבע, לבין הנזק שנגרם לתובע. במקרה כאן, כפי שתיארתי לעיל, הקשר הסיבתי בין פעולותיה של הנתבעת, לבין הגשת האישום וניהול המשפט הפלילי נותק, באמצעות החלטה של המדינה, אשר לנתבעת לא הייתה שליטה עליה. מכאן, כי דין התביעה, בכל הנוגע לאירוע הגשת התלונה, ומעשי הנתבעת לכאורה, לקידום הטיפול באותה תלונה, להידחות מן הטעמים המשפטיים של מניעות, השתק שיפוטי והיעדר קשר סיבתי (ראו: ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון בע"מ; רע"א 3002/12 הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' אליק רון (פורסמו בנבו)).
3. למעלה מן הצורך, אוסיף, כי התובע דרש וקיבל פיצויים מאוצר המדינה בגין ניהול ההליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין. בשום שלב התובע לא ערער על גובה הסכום שנפסק לזכותו, או על דחיית הבקשה לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט הפלילי. כך שעל פניו מיצה את זכותו לפיצוי בגין כל ההוצאות וכל ההפסדים שנגרמו לו בשל המשפט הפלילי (מבלי להיכנס לשאלה עד כמה הפיצוי שדרש במסגרת כתב התביעה משקף את המציאות) והוא מנוע מלתבוע נזקים אלה בשנית. לתביעת פיצוי בשל זיכוי מאשמה בהליך אזרחי, אל מול קביעת פיצוי לפי סע' 80, ראו: ע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל, 2017 (פורסם בנבו). ראו עוד את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' חגי יוסף, פ"ד נו (5) 49, שם נקבע שככלל קביעת פיצוי לפי סע' 80 לחוק העונשין אינה מהווה השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו, אולם אין משמעות הדבר כי הכרעה שנפלה בהליך על פי סעיף 80 לחוק לא תוכל בשום מקרה להקים השתק פלוגתא, אלא כאשר הנאשם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת, מתקבל על הדעת שניתן יהיה לטעון להשתק פלוגתא. במקרה דנא, ההכרעה על פי סע' 80 ארוכה ומפורטת ומתייחסת לכל טענה וטענה שטען התובע בסוגית הפיצוי וההוצאות המגיעות לו. בהליך זה, התובע נשען על אותה תשתית עובדתית ועל אותן הטענות שטען לפני בית המשפט טרם ניתנה ההחלטה לפי סע' 80, ומכאן כי נוצר השתק פלוגתא המונע דיון מחודש. עוד ראו דחיית תביעה בנזיקין שהוגשה על ידי מי שהואשמה על יסוד תלונה, בעבירות של אלימות והתעללות בילדים, וזוכתה, בעניין תא (ת"א) 2290/98 עליזה ריינס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).

סילוק עילת הפגיעה בפרטיות, עקב התיישנות

1. כאמור, הנתבעת טוענת כי עילת התביעה בגין פגיעה בפרטיות (המוכחשת) התיישנה זה מכבר. דין הטענה להתקבל.
2. סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע –

"תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים".

1. הנתבעת טענה שהאירועים המתוארים בכתב התביעה אירעו, לכאורה, בין השנים 2002 ועד 2005. כתב התביעה המקורי הוגש בשנת 2009 ולכן התביעה בגין עילה זו התיישנה. עוד הוסיפה הנתבעת, שבית משפט זה הורה למחוק עילה זו מכתב התביעה והתובע מנוע מהגשתה בשנית.
2. התובע אישר שניתנה החלטה על מחיקת העילה, אולם לגישתו ההחלטה התייחסה לכתב התביעה המקורי, כהחלטת ביניים, ואין היא החלטה חלוטה, החלה על כתב התביעה המתוקן. יתרה מכך, טען כי בכתב התביעה המתוקן פירט עובדות חדשות, שאירעו בין השנים 2009-2019, ועקב עיכוב ההליכים יכול לתבוע בגינן רק כעת. לשיטתו, העילה לא התיישנה.
3. מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה, כי בכל הנוגע לעילת הפגיעה בפרטיות, התובע לא ציין שום עובדה חדשה המציגה, ולו לכאורה, כי הנתבעת ביצעה כלפיו מעשים העולים כדי פגיעה בפרטיות בין השנים 2009-2019. נראה כי התובע ביצע "העתק-הדבק" בין הנטען בכתב התביעה המקורי לבין הנטען בכתב התביעה המתוקן, בכל הנוגע לעילת הפגיעה בפרטיות.
4. לפיכך, הרי שהצדק עם הנתבעת, ועילת הפגיעה בפרטיות התיישנה קודם להגשת התביעה המקורית, משמע – לכל המאוחר בסוף שנת 2007.
5. למעלה מן הצורך אוסיף, שהתובע עצמו הודה, בדיון האחרון כי העילה נמחקה:

"לגבי הטענות של חברתי – לגבי עילת הגנת הפרטיות. אכן יש החלטה של כב' השופט קפלן משנת 2009 על מחיקתה. מאחר ותיקנתי את כתב התביעה, והוספתי לו חלקים, אז היא נשארה עם אותה החלטה כך שההחלטה לא שונתה. למעשה עילת הגנת הפרטיות מחוקה" (עמ' 13, שו' 32-34 לפרוט', ההדגשות שלי, י.א).

סילוק עילת לשון הרע, נוכח התיישנותה והעדר מסמך מהותי

1. אדון תחילה בטענת ההתיישנות. אקדים כי דין טענה זו להידחות.
2. לפי כתב התביעה, לשון הרע שהפיצה הנתבעת כנגד התובע פורסמה בינואר 2012, בעיצומו של המשפט הפלילי. ההחלטה על עיכוב ההליכים בהליך דנן ניתנה ב- 13.4.11. ההליכים חודשו ב-18.4.19, לאחר שנסתיים המשפט הפלילי.
3. רק ממועד חידוש ההליכים, רשאי היה התובע להגיש את תביעתו בגין עילת לשון הרע, אשר התרחשה, לכאורה, בתוך תקופת עיכוב ההליכים.
4. באשר לטענת הנתבעת על העדר מסמך מהותי אשר יתמוך בטענת התובע, אפנה אל לדברי א. שנהר, בספרו דיני לשון הרע, 420:

"בכתב התביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב "הפרסום", מרכיב "לשון הרע" והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים... כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה".

1. כאמור אין חולק כי הנתבעת פרסמה דברים בדרך של הפצת דואר אלקטרוני ובדרך של שני ראיונות ברדיו.
2. כאשר עסקינן ב"מסמך מהותי" המלומד שנהר מתכוון להבאת הדברים המדויקים שנאמרו על ידי הנתבע, דהיינו – פירוט אופן הפרסום, ופירוט הפרסום עצמו. התובע אכן ציטט את המייל האמור, אך לא צירף העתק ממנו לכתב התביעה.
3. כאמור, עיון בפרוטוקול המשפט הפלילי מעלה שהנתבעת הודתה בשליחת המייל ובראיונות שהעניקה לתקשורת (עמ' 117, שו' 1-9, עמ' 118, שו' 1). עוד עולה שהתובע הגיש הן צילום של המייל שנשלח והן הקלטות ותמלולים של הראיונות שביצעה הנתבעת, וכפי שכבר ציינתי לעיל, תמוה מדוע לא טרח לצרפם לתביעה דכאן.
4. יחד עם זאת, אני סבורה שצירוף פרוטוקול הדיון על ידי התובע, בו הנתבעת מודה בפירוש בקיומו של המייל ובקיומם של הראיונות בתקשורת, בצירוף ציטוט המייל ששלחה, מספיקים ועומדים בדרישה לצרף את הפרסום גופו. ודוק, השאלה אם דברי הנתבעת בפרסומים הנ"ל, עולים כדי לשון הרע, היא שאלה משפטית הדורשת דיון לגופה, ולא מצאתי שיש לדחותה על הסף, בין מטעם התיישנות ובין מטעם אי צירוף מסמך מהותי.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי. התביעה נדחית על הסף ביחס לכלל עילותיה, למעט עילת לשון הרע. בהתאם, סכום התביעה מצטמצם לסך 100,000 ₪ שדרש התובע על יסוד עילה זו.
2. אשר לאופן הדיון בתביעה בגין לשון הרע: כאמור מעלה, אין חולק על העובדות באופן שמייתר שמיעת עדויות. על פניו נסיבות הפרסומים, מועדיהם ותכניהם, אינם שנויים במחלוקת, והשאלה המרכזית שיש להכריע בה, לאחר שהפרסומים עצמם יוגשו לתיק, היא השאלה המשפטית – האם תוכן הפרסומים מהווה "לשון הרע" כהגדרה בחוק איסור לשון הרע. השאלה הנוספת, ובהנחה שייקבע כי אמנם מדובר בלשון הרע, היא שאלת גובה הפיצוי, ואף זו שאלה משפטית המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהינתן כי המדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק.
3. אני מורה איפוא לתובע, להגיש לתיק בית המשפט בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו, העתק מהמכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ע"י הנתבעת והעתק מהקלטת הראיונות. עותק יישלח במקביל לב"כ הנתבעת.
4. הצדדים יגישו סיכומים בכתב, בשאלות הנ"ל, כדלקמן: התובע יגיש סיכומיו תוך 21 יום מיום הגשת הראיות כאמור בסע' 47 לעיל. הנתבעת תגיש סיכומיה בתוך 21 יום מיום קבלת סיכומי התובע. זכות לתובע לסיכומי תשובה, תוך 7 ימים מיום קבלת סיכומי הנתבעת. אורך הסיכומים לא יעלה על 5 עמודים לכל צד וסיכומי תשובה על 2 עמודים.

התיק לעיוני ביום 3.3.21.

1. נוכח האמור לעיל, הדיון בבקשת התובע לצלם את דיוני בית המשפט, מתייתר.
2. ההוצאות בגין קבלת הבקשה בחלקה כאמור, יובאו בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"א, 01 ינואר 2021, בהעדר.