1. התובעת והנתבעות חלוקות ביניהן בשאלות אודות קיום ההתחייבויות שנטלו על עצמן בהסכם שכרתו לפני למעלה משלושים שנה, ואשר במרכזו עומדת תחנת תדלוק בקצרין שברמת הגולן.

רקע

2. ביום 1.6.2009 הגישה התובעת (להלן: החברה) תביעה למתן חשבונות, בה ביקשה להורות לנתבעות (להלן: "דלק", "פז" או חברות הדלק, לפי העניין) להמציא לידיה פירוט חשבונות שהן ערכו החל משנת 2000, ואשר קשורים להסכם מיום 5.7.1981 שנכרת ביניהן לבין התובעת (להלן: ההסכם).

בכתב התביעה המקורי תוארה המסכת העובדתית הבאה: בין החברה לבין חברות הדלק נחתם הסכם להקמת תחנת דלק בקצרין, בו נקבע כי החברה תישא בעלויות הקמת תשתיות לתחנה שתוקם על ידי חברות הדלק (להלן: התחנה או תחנת התדלוק), ובתמורה הן ישלמו לחברה מדי חודש עמלות שיגזרו מהיקף מכירות בתחנה של בנזין, נפט, סולר ושמנים. מאחר והחברה נכשלה בניסיונותיה לקבל מחברות הדלק את הנתונים שיאפשרו לחשב את גובה העמלות המגיעות לה על פי ההסכם, ואף נתקלה בטענת "פז", לפיה היא כלל איננה זכאית לקבלת עמלות בגין מוצרים שנמכרו בהנחה, עתרה החברה לגילוי חשבונות כאמור. במסגרת התביעה, נתבקש לגבי כל אחת מהשנים, מאז שנת 2000, גילוי של שיעור העמלות וסך סכומי העמלות ששולמו בפועל לחברה, בחלוקה על פי המוצרים השונים שנמכרו בתחנה, גילוי כמויות המוצרים השונים שנמכרו ושיעורי העמלות ששולמו על ידי חברות הדלק לסוכנים אחרים בתחנות דלק שבשליטתן. לאחר שייבדקו החשבונות, ביקשה החברה לחייב את חברות הדלק לשלם לה את יתרת סכום העמלות המגיעה לה על פי תנאי ההסכם.

3. "דלק" הגישה תביעה שכנגד בסך 800,000 ₪, בגין הפסד רווחים אשר נגרם לה, לטענתה, עקב הפרת ההסכם על ידי החברה. לטענת "דלק", בהנחה שתתקבל עמדת החברה לפיה ההסכם יצר ביניהן יחסי סוכנות, הרי החברה היא אשר לא קיימה את התחייבויותיה הנובעות מכך.

4. בהחלטתי מיום 12.10.2011 קבעתי כי לגבי התקופה שקדמה ליום 1.6.2002 תחול התיישנות, ואפשרתי לחברה להגיש כתב תביעה מתוקן. ביום 23.11.2011 הגישה החברה כתב תביעה מתוקן, שעניינו - תביעה חוזית בסך 500,000 ₪.

כתב התביעה המתוקן

5. בכתב התביעה המתוקן פרטה החברה את גרסתה באשר לתשתית העובדתית שהתקיימה בין הצדדים וציינה את אופן התחשיב אשר, לדעתה, מחייב את חברות הדלק לשלם לה את סכום התביעה. כתב התביעה החדש הכיל חמישה חלקים: בחלק הראשון תואר ההסכם ואופן קיום ההתחייבויות על פיו, בחלק השני הוסברו הסכומים האמורים להוות את עמלת הסוכן, בחלק השלישי פורטו כמויות הדלק בגינן שולם סכום זה, בחלק הרביעי הוסבר הסכום המגיע לחברה בגין מכירת שמנים בתחנה ובחלק האחרון סוכמו מרכיבי התביעה.

6. בבסיס התביעה עומד ההסכם מיום 5.7.1981, ובו התחייבויות של החברה והתחייבויות של חברות הדלק. החברה התחייבה לממן עבודות תשתית שיבוצעו על ידי חברות הדלק, לשם הקמת תחנת תדלוק בכניסה לאזור התעשיה קצרין, אשר תשווק באופן בלעדי את מוצרי חברות אלו. כן היא התחייבה לרכוש אך ורק מחברות הדלק את מוצרי דלק לשם אספקתם ללקוחותיה מחוץ לשטח התחנה בקצרין. חברות הדלק, מצידן, התחייבו לבנות את תחנת התדלוק ולשלם לחברה "עמלת סוכן" כמפורט להלן: (א) עמלת סוכן בגין מכירות בנזין, נפט וסולר בתחנת התדלוק ועמלה בגין מכירת שמנים בתחנה; (ב) עמלת סוכן בגין מכירות בנזין, נפט וסולר ועמלה בגין מכירות שמנים בתחנת התדלוק הזמנית; (ג) עמלת סוכן בגין קניות של מוצרי דלק על ידי החברה אצל חברות הדלק ישירות, לשם שיווקם בשטח המועצה המקומית קצרין (להלן: המועצה), מחוץ לשטח תחנת התדלוק. החברה הדגישה כי "עמלת סוכן" היוותה תיאור של אופן התשלום, אף כי היא לא הייתה סוכנת של חברות הדלק, ולא חלו עליה התחייבויות של סוכן.

לטענת החברה, חברות הדלק, אשר הפעילו לסירוגין את תחנת התדלוק, הפרו את התחייבויותיהן כלפיה על פי ההסכם. לצורך חישוב התשלום החודשי המגיע לה, הן הפחיתו חלק מכמויות הדלקים שנמכרו בתחנה, לא עדכנו את גובה עמלת הסוכן ומפברואר 2008 חדלו מלשלם לחברה סכומים כלשהן, על אף שתקופת ההסכם לא הוגבלה.

7. סכומי עמלת סוכן - לטענת החברה, חברות הדלק לא עדכנו את סכומי עמלת הסוכן בהתאם לשיעור עליית מדד מחירי הדלק מאז שנת 2003. מדיווחי "דלק" ו"פז" למדה החברה מהם הסכומים שחושבו על ידי כל אחת מהן כעמלת סוכן במכירות של אלף ליטרים של בנזין ובמכירות של אלף ליטרים של סולר, ובעקבות תוספת של הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן (בהעדר מידע על שיעור עליית מדד מחירי הדלק) - חישבה החברה את סכומי העמלות למכירות בנזין וסולר בכל אחת מחברות הדלק כפי שהיו צריכות להיות משולמות בכל אחת מהשנים 2003 - 2011.

8. כמויות הדלק בגינן שולם הסכום הנגזר מעמלת הסוכן - לטענת החברה, מדיווחיה החודשיים של "דלק" על כמויות הדלקים שנמכרו בתחנה עולה כי לצורך חישוב העמלות המגיעות לחברה היא הפחיתה 0.5% מסך כמויות הדלקים שנמכרו. כן נטען כי מדיווחיה החודשיים של "פז" עולה כי מסך כמויות הדלקים המזכים את החברה בתשלום עמלות הופחתו הכמויות שנמכרו באמצעות פזומטים, דלקנים ומכירות לצה"ל; כי הופחתה כמות של 4,918,061 ליטרים מסוגי הדלקים השונים; כי בחודשים מסויימים הופחתו כמויות סולר שהיו גבוהות מסך כמויות הסולר שנמכרו באותם חודשים; וכי לגבי כמויות סולר שהופחתו חושבה עמלה בסכום גבוה יותר מסכום העמלה שחושבה לגבי כמויות סולר בגינן שולמה לחברה העמלה.

9. מכירת שמנים בתחנה - על אף שעל פי ההסכם זכאית החברה לעמלה בגין מכירת שמנים בתחנה בשיעור 5% ממחירם לצרכן, לא כללו חברות הדלק בדיווחיהן כל נתונים לגבי כמויות שמנים שנמכרו ומחיריהם.

10. סך מרכיבי התביעה - לטענת החברה, חברות הדלק נותרו חייבות לה 596,951 ש"ח (כולל מע"מ) בגין עמלות סוכן עבור מכירות דלקים בתחנה שלא שולמו לה על ידיהן בתקופה שמינואר 2003 ועד לאוקטובר 2011, וכן 100,000 ₪ בגין עמלת מכירות שמנים בתחנה בתקופה זו. לטענת החברה, בהעדר דיווחים מחברות הדלק החל מפברואר 2008 – חושבו על ידה סכומי העמלות בתקופה זו על פי הערכה בלבד, ומאחר וממרץ 2008 הופעלה התחנה על ידי "דלק" – חושבו העמלות המגיעות על פי סכומי העמלות שהיו נהוגים ב"דלק". בהעדר דיווחים אודות מכירות שמנים – אף התמורה המגיעה לחברה, לטענתה, בגין מכירות אלו הינה פרי של הערכה. כאמור, העמידה החברה את סכום תביעתה על סך 500,000 ₪ בלבד.

כתב ההגנה המתוקן של "דלק"

11. בכתב ההגנה המתוקן טענה "דלק" כי שלושה טעמים מונעים מהחברה להסתמך על ההסכם כמקור המקנה לה זכויות לקבלת כספים: (1) החברה הפרה את התחייבותה על פי ההסכם לשמש כסוכנת דלקים של חברות הדלק, ובמסגרת זו לקדם את המכירות בתחנת הדלק ובשטח המועצה ולרכוש מחברות הדלק את כלל תצרוכת הדלקים לשם אספקתם ללקוחות החברה מחוץ לשטח התחנה; (2) החל משנות התשעים של המאה הקודמת בוטלה במשק הדלק "עמלת סוכן", שבשעתו נקבעה ופורסמה על ידי מינהל הדלק, וממילא שוב לא קיימת עמלת סוכן "כמקובל במקרים אלה", כלשון ההסכם; (3) ביצוע ההסכם סוכל עקב השתנות הנסיבות, כאשר במסגרת הרפורמה במשק הדלק נצטוו חברות הדלק להפריד את פעילותן המשותפת בתחנה, ו"דלק" רכשה את זכויות "פז" בתחנה ושכרה ממפעיל התחנה ("נכה צה"ל") את זכויות ההפעלה.

12. עוד טענה "דלק" כי העבירה לחברה ב"זמן אמת" דיווחים אודות כמויות הדלקים שסופקו לתחנה, כי הפחיתה לצורך חישוב עמלת סוכן רק את מרכיב הדלף (אידוי) בשיעור 0.5% ממוצרי הבנזין (בלבד) שסופקו לתחנה וכי לאורך עשרות שנים העבירה החברה ל"דלק" חשבוניות כנגד התשלומים שהיא קיבלה, ומעולם לא טענה לחוסר התאמה בין כמויות הדלקים לבין התשלומים המגיעים. "דלק" הדגישה כי התחייבויות חברות הדלק כלפי החברה מעולם לא היו "ביחד ולחוד", וכל אחת מהן הייתה אמורה לשלם עמלת סוכן אך ורק בגין מוצרי הדלקים שסופקו על ידה לתחנה.

כתב ההגנה המתוקן של "פז"

13. בכתב ההגנה המתוקן טענה "פז" כי בעוד שההסכם - בו התחייבה החברה להיות סוכנת של חברות הדלק, ואלו התחייבו כלפיה לתשלום עמלה "כפי שמקובל במקרים כאלה" - נכרת בתקופה בה עדיין הייתה מקובלת חלוקה גיאוגרפית לאזורי בלעדיות של סוכנים, הרי החל משנות התשעים של המאה הקודמת השתנה משק הדלק ושוב אין סוכנים המקבלים עמלה בגין מכירות של דלקים ומוצרי נפט מוזלים בתחנות תדלוק.

14. "פז" טענה כי החברה הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם, לא מילאה התחייבותה כסוכן ולא רכשה מ"פז" דלקים ומוצרי נפט לצורך מכירתם לצדדים שלישיים.

15. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי "פז" הפעילה את תחנת התדלוק רק בחלק מהשנים 2003, 2006, 2007 ו-2008, וכי בעקבות מכירת זכויותיה בתחנה לידי "דלק" - החל ממרץ 2008 אין לה זכויות בתחנה ומוצריה אינם נמכרים בה.

16. עוד נטען כי "פז" עמדה באופן מלא בקיום התחייבויותיה על פי ההסכם, מסרה לחברה דיווחים לגבי התקופות בהן היא הפעילה את התחנה ושילמה לה עמלות "כפי שמקובל במקרים אלה".

17. "פז" אישרה כי לא שילמה לחברה עמלה בגין מכירות של דלקים מוזלים (שמרביתם נמכרים ללקוחות שברכביהם מותקנים התקני תדלוק אוטומטיים, כדוגמת "פזומט"), מאחר ואף סוכן לא קיבל עמלה ביחס למכירות כאלה, וטענה כי הוצאת חשבוניות על ידי החברה בעקבות דו"חות של "פז" בהם פורטו קיזוזים עבור מכירות מוזלות מהווה הסכמה של החברה לקיזוז זה.

18. "פז" כפרה במסקנות שהסיקה החברה מדיווחיה אודות המכירות בתקופות בהן היא הפעילה את התחנה, וטענה כי אלו מסקנות שגויות שאינן מבחינות בין כמויות מוצרי נפט שסופקו לתחנת התדלוק בחודש מסוים לבין כמויות מוצרי נפט שנמכרו בתחנה באותו חודש.

19. "פז" הודתה בטענת החברה כי לגבי כמויות סולר שהופחתו חושבה עמלה בסכום גבוה יותר מסכום העמלה שחושבה לגבי כמויות סולר בגינן שולמה לחברה עמלה, אך טענה כי מדובר בטעות בתום לב שאירעה רק בחדשים הרלוונטיים בשנת 2003, ומסתכמת בסך 768 ₪ באותה שנה.

20. באשר לטענת החברה אודות אי דיווח על מכירות שמנים בתחנה, ציינה "פז" כי מאז שנת 2000 היא מכרה 12 יחידות גלון במחיר 990 ₪, וככל הנראה שאר מכירות השמנים נעשו על ידי "דלק".

כתב התביעה שכנגד

21. "דלק" הגישה נגד החברה תביעה שכנגד בסך 800,000 ש"ח, בגין הפסדי רווחים אשר נגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהפרת התחייבויותיה של החברה על פי ההסכם, ואשר מבוססים על הנחות לפיהן קיום התחייבויות אלו היה מגדיל את מכירותיה החודשיות ב-100,000 ליטר מדי חודש, ומניב רווח של 5 אגורות לכל ליטר.

22. בכתב ההגנה שכנגד כפרה החברה בהנחה כי ההסכם ייסד יחסי סוכנות בינה לבין "דלק", וטענה כי השימוש שנעשה בהסכם במינוח "עמלת סוכן" נועד לשמש אמצעי לקביעת שיעור התמורה המגיעה לה מחברות הדלק. החברה הכחישה כי קידום מכירות הדלקים של "דלק" בשטחי המועצה המקומית קצרין, בתחנה ומחוצה לה, היווה חלק מהתחייבויותיה על פי ההסכם, אם כי, לטענתה, במשך למעלה מעשור היא רכשה מוצרי "דלק" בהיקף שנתי של עשרות אלפי ₪. באשר לסכום התביעה שכנגד, נטען כי הוא נסמך על חישוב בעלמא ובחלקו דינו להידחות מחמת התיישנות.

אופן בירור המחלוקות

23. בעקבות הסכמת באי כוח הצדדים, הוריתי ביום 1.2.2012 כי המחלוקות בין הצדדים (נשוא התביעה והתביעה שכנגד) יתבררו בשני שלבים: בשלב הראשון תתברר שאלת זכאותה של החברה לקבלת כספים מחברות הדלק, ושאלות המשנה הנובעות מכך, כשאלת קיומם של יחסי סוכנות ומשמעותה של עמלת סוכן. בשלב השני, יתבררו (במידת הצורך, לאור תוצאות השלב הראשון) הסוגיות הנותרות – כמויות הדלקים שסופקו, הסכומים שחברות הדלק נותרו חייבות לחברה (לאור הנטען בתביעה) ושווי הנזקים שנגרמו ל"דלק" (לאור הנטען בתביעה שכנגד).

24. פסק דין חלקי זה עוסק, איפוא, בשלב הראשון בלבד. לטענת החברה, על חברות הדלק לשלם לה כספים בשיעורים שנקבעו בהסכם בגין מכירות דלקים ושמנים בתחנת התדלוק בשבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה המקורי – קרי, החל משנת 2003 ואילך. בבסיס גישתן הנוגדת של חברות הדלק עומדות טענותיהן כי ההסכם יצר יחסי סוכנות ביניהן לבין החברה, כי החברה הפרה התחייבויותיה כלפיהן על פי ההסכם וכי שינוי הנסיבות, בחלוף שנים רבות לאחר כריתת ההסכם, מקים מניעות השוללת מהחברה לטעון לזכויות על פי אותו הסכם.

דרך הילוכנו בבירור טענות הצדדים הנוגעות לשלב הראשון כאמור, תהא כדלקמן: ראשית, נבחן את דרכי פרשנותו של חוזה, תוך התייחסות למצבים קונקרטיים של חוזה שאינו מוגבל בזמן ושל שינוי נסיבות, ונעמוד על מאפייניהם של הסכמי סוכנות. שנית, נעמוד בקצרה על השינויים שחלו במשק הדלק בישראל, ומצאו ביטוי בפסיקה. חברות הדלק רואות בשינויים אלו, שתוארו כרפורמה של ממש, בבחינת שינוי של הנסיבות שהיו במועד כריתת ההסכם. לאחר מכן, עת נהיה מצויידים במענה לשאלות הנורמטיביות ומודעים לרפורמה האמורה, ניגש להכריע בשאלה העומדת בבסיס השלב הראשון לאור טענות הצדדים בכתבי טענותיהם, לאור הראיות שהובאו על ידיהם ובחינת טענות באי כוחם.

פרשנות הסכם

25. בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), בטרם תוקן בשנת 2011, נקבע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתקפת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתקפת ממנו – מתוך הנסיבות".

ההלכה באשר לדרכי פרשנותו של הסכם עברה טלטלה בעקבות ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט (2), 265 (1995) (להלן: הלכת אפרופים), וניתוחו בפסק הדין בדנ"א 2045/05, ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.5.2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי הירקות), ודומה היה שזרמים חדשים שבאו לידי ביטוי בפסקי דין של בית המשפט העליון בשנים האחרונות שבו והיטו את המטוטלת לכיוון הנגדי ל"רוח אפרופים".

26. את המצב המשפטי שנוצר בעקבות הלכת אפרופים ועניין ארגון מגדלי הירקות תיאר השופט עמית בפסקה 4 לפסק דינו בע"א (מחוזי חי') 1505/03, בני פור נ' מועצה מקומית פרדס – כרכור (פורסם בנבו, 27.5.2004) (להלן: עניין בני פור):

"נזכור את הלכת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים, פ"ד מט (2)265, שחידשה לנו כי ניתן לנטוש את תורת השלבים בפרשנות חוזה. דהיינו, על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, רשאי הפרשן לפנות הן ללשון החוזה והן לנסיבות החיצוניות וחוזר חלילה, במעין תנועת מטוטלת, מבלי להיעצר בהכרח בלשון החוזה: "בבחינת שני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כיוונית: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט על מילותיו, והמעגל החיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים" - ע"א 6518/98 הוד אביב נ. מינהל מקרקע ישראל, פ"ד נה(4) 28, 35.

הנסיבות החיצוניות להסכם יכול ויהיו, לדוגמה, המו"מ בין הצדדים, התנהגות הצדדים לפני ואחרי כריתת ההסכם ובמהלך ביצועו, תכתובת בין הצדדים, הסכמים דומים או נוהג מסחרי וכיו"ב. הנסיבות החיצוניות, הן כלי עזר להתחקות אחר אומד הדעת של הצדדים.

ומהו אומד הדעת? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים – ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ. מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573 והאסמכתאות שם. כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי ההגיון הכלכלי – מסחרי העומד בבסיסו. ראה, לדוגמה, ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל נ. דוידוביץ, פ"ד לט (3) 220 ; ע"א 5657/85 גד נ. נביאי, פ"ד מב (4) 422 ,430 ; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח', פ"ד ל(2) 191 ,195".

27. בע"א 5856/06, אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008) הסכימו המשנה לנשיאה ריבלין והשופט (כתוארו אז) גרוניס לפסק דינו של השופט דנציגר, ולא הסתייגו מהשקפתו (בפסקה 27 לפסק הדין) כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובעניין ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם.

28. בע"א 9551/04, אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.2009) תיאר השופט דנציגר את שלבי פירושו של חוזה על פי אומד דעת הצדדים, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים: מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו. רק במידה ולשון ההסכם אינה ברורה די הצורך, כי אז אין מנוס מפניה לנסיבות חיצוניות לשם לימוד אומד דעתם של הצדדים. תחילה על הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי, ורק במידה ואין הנתונים מספיקים, אזי על הפרשן להסתפק בקביעת אומד דעתם האובייקטיבי. אומד הדעת האובייקטיבי הינו כוונתם של צדדים סבירים, ומהווה את התכלית האובייקטיבית של החוזה. אם לאחר כל השלבים הללו, שהינם פרשנות במובן הצר, סבור בית המשפט כי החוזה שותק, ושתיקתו איננה הסדר שלילי, אלא אין בה תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה, דהיינו קיימת "לקונה" בחוזה, רשאי בית המשפט להשלים את החסר (לאור סעיף 26 לחוק החוזים), וזוהי הפרשנות במובן הרחב. אולם לפרשנות במובן הרחב יש להגיע בזהירות רבה, שהרי אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. באותו פסק דין הביעה הנשיאה ביניש את דעתה כי באותו מקרה שנדון לא נדרשה התייחסות לשאלת כללי הפרשנות של החוזה, והשופטת פרוקצ'יה הסכימה כי באותו מקרה אין חסר אשר דורש השלמה.

29 בע"א 8729/07, אירומנטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.11.2009) שב השופט עמית והזכיר (בפסקה 12 לפסק דינו) כי לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטקסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה.

30. בע"א 8836/07, בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו, 21.2.2010) נחלקו שלושת השופטים בשאלה האם שונתה הלכת אפרופים. השופט דנציגר חזר על עמדתו לפיה, במקום בו לשון חוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, יש לתת לה משקל מכריע ויש לתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. בפסקה 25 לפסק הדין הביע את דעתו כי אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף. בפסקה 35.4 לפסק דינו הוא ציין כי פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו, אף כשאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות הנמוכות והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט את החוזים המובאים בפניהם. בכך הוא ראה חשש לפגיעה בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים ועקרון היציבות והוודאות המשפטית.

המשנה לנשיאה ריבלין גרס כי גבולותיה של הלכת אפרופים גודרו בעניין ארגון מגדלי הירקות, שנועד למנוע מה"מיתולוגיה של אפרופים" ורוחה להפוך לרוח פרצים עד כדי חשש בפני פגיעה בוודאות המשפטית ומפני הפיכת בית המשפט ל"צד" לחוזה. המשנה לנשיאה הסתייג מראיית בית המשפט כבלשן ותו לא. הוא הבהיר כי בעניין ארגון מגדלי הירקות נקבע כי רק במקרים יוצאי דופן - כאשר לא ניתן בשום אופן לברר את התכלית הסובייקטיבית - נאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה.

31. ביום 17.1.2011 שונה נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (להלן: תיקון מס' 2). בנוסח המתוקן נאמר: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012) (להלן: הלכת סהר) נדרש לראשונה בית המשפט העליון לסוגיית דרכי פרשנותו של חוזה לאור תיקון מס' 2. פסק דינו המקיף של המשנה לנשיאה ריבלין (אשר אל מסקנותיו הצטרף השופט ג'ובראן) בחן את דרכי הפרשנות של חוזה לפני התיקון ולאחריו:

תחילה נסקרו דרכי הפרשנות של חוזה לפני כניסת תיקון מס' 2 לתוקפו - עד להלכת אפרופים שלטה השיטה הפרשנית אשר זכתה לכינוי "תורת שני השלבים", לאור נוסח הסעיף אשר קבע לכאורה, על פי לשונו, הירארכיה בין שני שלבים של פרשנות: בשלב הראשון, אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד מתוך החוזה עצמו, ובשלב השני, אליו יש לפנות רק אם השלב הראשון לא מוביל למסקנה ברורה, אומד דעתם נלמד מהנסיבות החיצוניות לחוזה. הלכת אפרופים קבעה שיטת פרשנות חד-שלבית, לפיה יש לקבוע את אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. הלכה זו עברה בפסיקה מאוחרת חידוד, עיצוב ואולי אף מיתון, תוך הבהרה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. למרות הפסיקה המאוחרת, המשיכו רבים לפרש את הלכת אפרופים שלא כהלכה, והבנה מוטעית זאת היא שהניעה את היוזמה שהולידה את תיקון מס' 2.

באשר לדרכי הפרשנות של חוזה לאחר כניסת תיקון מס' 2 לתוקפו: המשנה לנשיא ריבלין בחן את שתי ההשקפות הקיימות באשר למשמעות התיקון – זו הסבורה כי התיקון ביקש לבטל את שיטת הפרשנות שהונהגה בהלכת אפרופים, ולהשיב על כנה את "תורת שני השלבים", וזו הסבורה כי התיקון הותיר את הלכת אפרופים על כנה. בחינה זו הצריכה התייחסות לסוגיה הקרובה של פרשנות דבר חקיקה. נקבע כי לכל אחת משתי ההשקפות המנוגדות ניתן למצוא עיגון בלשונו של סעיף 25(א) המתוקן, כמו גם להשקפה שלישית, לפיה הסייפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בהלכת אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה" יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו, וכאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה". לאור זאת, חרג בית המשפט מן הפשט של לשון התיקון ובחן את הנסיבות שליוו את התיקון. מאחר והתכלית הסובייקטיבית של התיקון (התכלית אשר יוצר התיקון ביקש להגשים בשעת החקיקה) הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים, והתכלית האובייקטיבית (התכלית שהתיקון נועד להשיג לנוכח עקרונות היסוד של השיטה ובהתחשב בשיקולים הכלליים הרלוונטיים לעניין) נועדה לקדש, באמצעות התיקון, את ערך הוודאות המשפטית ואת הערך של רצון הצדדים לחוזה, אשר האיזון ביניהם הוא שעומד בבסיס השיטה הפרשנית הנוהגת כיום, הרי שתי תכליות אלו תומכות בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים ועוצבה בעניין ארגון מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רוצה לומר: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו שתואמת את פשט הלשון, שהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. היות החזקה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקל הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי.

המשנה לנשיאה ריבלין הדגיש כי בעוד שתיקון מס' 2 עסק רק ביחס שבין לשון החוזה לנסיבות העניין, הוא לא עסק ביחס שבין התכלית הסובייקטיבית של החוזה לבין תכליתו האובייקטיבית. הובהר, איפוא, לעניין היחס בין התכליות לאחר תיקון מס' 2: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים לחוזה - זו תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית, יפורש החוזה - בלית ברירה - בהתאם לתכליתו האובייקטיבית.

לנוכח הקביעה כי התיקון אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בהלכת אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, ציין המשנה לנשיאה כי אינו רואה צורך להידרש לשאלה אם התיקון חל על הסכמים שנכרתו לפני כניסתו לתוקף.

השופט הנדל (בדעת מיעוט) סבר כי תיקון מס' 2 נועד לשנות את המצב הקיים, ולא רק לשמור עליו. לשון התיקון אינה עוסקת ב"כללי הכרעה" כי אם ב"גישת שני סוגי חוזים". קיימים שני סוגי חוזים – היה ויתברר כי מדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. בשני סוגי החוזים יש לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. כאשר הן יתמכו ויחזקו את המסקנה שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה, הן מילאו את תפקידן וייצאו מתמונת ההכרעה, והחוזה יוכרע על פי לשונו. אולם כאשר הן יתמכו ויחזקו את המסקנה שאומד הדעת אינו משתמע מלשון החוזה, הן יקבלו תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים. אף לדעתו, השימוש בתכלית אובייקטיבית בפרשנות חוזה הינו מוצא אחרון.

על אימוץ הלכת סהר, לפיה ההלכה ששלטה בתחום פרשנות החוזים עובר לתיקון מס' 2 ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר חקיקת התיקון, ראו: דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג (פורסם בנבו, 16.8.2012).

הסכם שאינו מוגבל בזמן

32. אופן סיומו של חוזה שאינו מוגבל בזמן הינו סוגיה פרשנית ספציפית. ההלכה המושרשת היא כי הסכם שאינו קצוב בזמן ניתן לביטול במתן הודעה זמן סביר מראש. קיימת חזקה עובדתית שחוזה אינו נערך לצמיתות ואין הכרח כי סיומו יגיע רק בהסכמת כל הצדדים לו, אלא די שאחד הצדדים ירצה לשים לו קץ.

ראו: ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993); רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' אלישר, (פורסם בנבו, 22.2.2005); רע"א 10066/04 נ.ר. ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז בע"מ, פ"ד נט(4) 700 (2005); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב פ"ד נח(4) 106 (2004) (להלן: עניין מול הים); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 13.2.2008) (להלן: עניין בלום).

בע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאוויי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 75 (1992) (להלן: עניין חינאווי) נקבע כי אם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר.

33. בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (פורסם בנבו, 3.5.1994) (להלן: עניין התאחדות סוכני נסיעות) אמר השופט זמיר:

"מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? האם יש להסיק כי חוזה כזה אינו יכול לבוא לידי סיום אלא, כפי שנוצר, בהסכמה הדדית? השאלה היא, באופן עקרוני, שאלה של פרשנות החוזה. ראה סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). . .

ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם".

34. בעניין מול הים חזר הנשיא ברק על ההנחה הכללית שנקבעה בעניין התאחדות סוכני נסיעות, לפיה חוזה שלא הוגבלה תקופתו ניתן לסיום כעבור פרק זמן סביר, על ידי כל אחד מהצדדים, באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש. השופט ג'ובראן הדגיש כי החזקה שתוארה על ידי השופט זמיר הינה ניתנת לסתירה על-ידי ראיות. החזקה באה על-מנת לסייע לעמוד על כוונת הצדדים מקום שהכוונה אינה ברורה, אולם אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים אם ניתן לברר מה הייתה כוונתם ולקבוע אותה על סמך הראיות.

35. לדעת השופט ג'ובראן בעניין מול הים, אף כי רוב פסקי-הדין שקבעו כי תחולתה של החזקה שלפיה הסכם אינו נעשה לצמיתות ולכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש, עסקו בחוזים המתבססים על קשר ישיר, אישי ומתמשך בין הצדדים לחוזה, כמו חוזי סוכנות, שנכרתו בין יצרן למפיץ (לאור הרציונל כי בחוזים אלה, המתבססים על יחסים אישיים מתמשכים, לא ניתן לחייב אנשים להמשיך בקשרי עבודה אישיים לעד ובניגוד לרצונם), הרי חזקה זו אינה מותנית בסיווג ההסכם, והיא חלה לא רק על הסכמים מסחריים, אלא על כל הסכם, יהא תוכנו אשר יהא. דעה נוגדת הובעה בעניין מול הים על ידי הנשיא ברק, שסבר כי הכלל בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, אינו חל על כל סוגי החוזים, אלא מתייחס, על-פי רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות.

36. כאמור, בעניין התאחדות סוכני נסיעות ציין השופט זמיר כי שאופן סיומו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה הינו שאלה של פרשנות החוזה. אף שראינו לעיל, כי בהלכת סהר הוסכם על דעת כל שופטי המותב כי השימוש בתכלית אובייקטיבית בפרשנות חוזה הינו מוצא אחרון, הרי בעניין מול הים, סבור היה הנשיא ברק כי בתהליך פרשנותו של חוזה ארוך טווח שלא הוגבל בזמן יש ליתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית. באותו עניין דובר בהסכם ארוך טווח, המבוסס על יחס נמשך בין הצדדים. יחס זה תואר על ידי הנשיא ברק כמתאפיין במורכבות ובחוסר ודאות. להשקפתו, בחוזים המשתרעים על תקופות זמן ארוכות, שבהן הנסיבות הסובבות את ההתקשרות משתנות, קשה לקבוע מראש את כל תנאיהם. הם מחייבים התמודדות עם מצבים חדשים, ומכאן ההכרח במתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית - לערכים, למטרות ולאינטרסים שהחוזה שנכרת נועד להגשים, ואשר הינם פרי ההיגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי.

37. בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (1990) (להלן: עניין זוהר) הדעות נחלקו לגבי אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. השופטת נתניהו (בדעת הרוב) סברה כי סבירות ההודעה נבחנת בשני פרמטרים: האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול, והשני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הפרמטר הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה, ואילו הפרמטר השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. השופט (כתוארו אז) ברק סבר כי סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה וכי הזמן הסביר לא נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש עסק אחר תחתיו, אלא גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה. אולם למרות חילוקי הדעות התורתיים, הסכימו הכל כי בנסיבות אותו עניין של חוזה הפצה, הודעה של שנה מראש הינה סבירה, בין על פי אמת המידה של התארגנות מחדש ובין לפי אמת המידה של מיצוי רווחים.

38. סוגיה משיקה לחוזה שאינו מוגבל בזמן הינה חוזה ארוך-טווח. דיון מקיף בשאלה האם יש מקום להחיל כללי פרשנות ייחודיים עת נדרש בית המשפט לביטולו של חוזה ארוך-טווח שעמד על כנו במשך שנות דור מצוי בפסק דינו של השופט ר' וינוגרד בת"א (שלום י-ם) 37002-03-10 המוסד לביטוח לאומי נ' ארטור, פסקות 38 - 52 (פורסם בנבו, 24.3.2011) (להלן: פסק דין ארטור). בין השאר, נסקרות שם תיאוריות שונות של מלומדים, הסבורים כי בחוזה כזה הצורך בפרשנות ככלי להשלמה הינו נפוץ מהרגיל, וכי שינוי הנסיבות לאורך שנים מצריך, מעצם טיבו, התאמה בדרך של פרשנות, כך שיהיה ניתן לקיים את המטרה הפרקטית אליה חתרו הצדדים.

ראוי לציין כי במרבית השיטות מתאפשר ביטולו של חוזה ארוך-טווח על פי החלטתו של צד אחד להסכם, בתנאים כאלו או אחרים (כמו, למשל, ביטול בתום-לב תוך עמידה במבחן ה"ציפיות הסבירות", או רק בקיומן של נסיבות יוצאות דופן, או בכפוף לקיום משא-ומתן לפני הביטול), על אף הביקורת המוטחת במצב דברים זה מנקודת מבט כלכלית ופרקטית. לסקירת המשפט המשווה, ראו פסקות 45 – 48 בפסק דין ארטור.

שינוי נסיבות

39. שינוי נסיבות חיצוניות לצדדים לחוזה, ושאינו נתון לשליטתם, המתרחש במהלך תקופתו של חוזה ארוך-טווח, עשוי להקים את טענת הסיכול, הגלומה בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות), הקובע "פטור בשל אונס או סיכול החוזה". "האירוע המסכל מטיל בדיעבד סיכון על אחד הצדדים באופן שרירותי" (דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 17.7.2011)). להוכחת טענת הסיכול נדרש קיומם של שלושה תנאים: העדר ידיעה או צפיה של המפר את הנסיבות המסכלות ואי יכולתו לדעת אודותיהן או לצפותן; אי יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות; וקביעה כי קיום החוזה בנסיבות אלה הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי מן המוסכם. בנסיבות אלו לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה או לפיצויים. ראו: ת"א (מחוזי י-ם) 2259-08 יורו ישראל נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 18 וההפניות שם (פורסם בנבו, 4.3.2012) (להלן: פסק דין יורו ישראל).

בפסק דין יורו ישראל סקרה השופטת אפעל גבאי את הפסיקה בעת האחרונה, ממנה משתקפת פרשנות פחות נוקשה של הוראות הסיכול. (ראו והשוו לפסיקה הנוקשה של שינוי נסיבות המקימות את עילת הסיכול, בפסקה 18 בפסק דין ארטור, ולמגמות חדשות בפסיקה ובהצעת חוק דיני ממונות שתוארו בתא (מחוזי ת"א) 1072/07 מורן נ' פוקס (פורסם בנבו, 7.3.2010)).

40. בנוסף לכך, הפסיקה הכירה באפשרות של התאמת החוזה לשינוי נסיבות, שלא באמצעות הוראות סעיף 18 לחוק התרופות, אלא על יסוד עילות חילופיות:

"לפי גישה זו, במקרה של שינוי נסיבות עשויה דרישת תום הלב – המחייבת התחשבות באינטרסים של הצד השני לחוזה – לחייב שינוי מסויים בתניות החוזה לשם הגשמת תכליתו של החוזה. פורמלית נעשה הדבר באמצעות פירוש תוכנו של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית; הטלת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת; ושימוש בסמכותו של בית המשפט להתנות את אכיפת החוזה בתנאים 'המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות העניין' (סעיף 4 לחוק התרופות)". (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג, הפרק "סיכול חוזה" מאת ברק מדינה, 454, 461 (2003)).

על עילות חילופיות למצבי שינוי נסיבות, נאמר בחא (מחוזי י-ם) 702/66, היועץ המשפטי לממשלה נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פס' 66 (פורסם בנבו, 6.12.2011):

"מעבר לסעיף הסיכול, פיתח המשפט הישראלי כלים משלימים לטיפול במצבים של שינוי נסיבות, כגון עקרון תום הלב, דוקטרינת האכיפה בקירוב, אימוץ של תיאורית חוזי היחס ועוד. כלים אלה מרככים את מוחלטות החיוב החוזי ומאפשרים לחלק מחדש את הסיכון בין הצדדים לחוזה במקרה של אירועים בלתי-צפויים, ולא להטיל אותו במלואו על מי שהפר את החוזה שלא באשמתו".

על הקרבה הרעיונית בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע חוזה, ראו: ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 517 (2000).

יחסי סוכנות

41. בישראל אין חוק המגדיר את מעמדו של הסוכן המסחרי. מקובלת הדעה בשיטות משפט רבות לפיה הסוכן המסחרי פועל כשלוח, והיקף הרשאתו הוא לנהל משא ומתן עם לקוחות פוטנציאליים, או לבצע עסקאות בשם שולחו. שני הצדדים, השולח והסוכן, מעוניינים בהרחבת מספר הלקוחות ובהגדלת מספר העסקות שיעשו בהתערבותו של הסוכן. הסוכנות המסחרית הינה חוזה, ממנו נובעות שלוש מערכות של יחסים משפטיים: בין הסוכן לבין השולח, בין השולח לבין כל צד שלישי העוסק עמו, ובין הסוכן לבין הצד השלישי.

להרחבה ראו: ריקרדו בן אוליאל "הסוכנות המסחרית ("commercial agency") במבט השוואתי - הצורך בהסדר חקיקתי" הפרקליט מ (חוברת א) 67 (תשנ"א- תשנ"ג).

המאפיינים העיקריים של סוכן הינם: (1) הוא פועל כשלוח של הספק; (2) השליחות הינה לתקופה ממושכת, במסגרתה הסוכן יוצר קשר עם לקוחות, עבור שולחו, וההתקשרות החוזית נעשית בין הספק ללקוח; (3) הסוכן נהנה מעצמאות כלפי שולחו. הוא בעל שיקול דעת לקבל החלטות ולנהל את פעולותיו, באופן המבחין אותו מעובד של שולחו, אולם אסור לו לפעול באופן שעצמאותו תפגע בחובותיו כלפי שולחו; (4) הסכם סוכנות הוא הסכם למתן שירותים אישיים והסוכן חב חובת אמון ליצרן או לספק; (5) שכרו של הסוכן מתבטא בקבלת עמלות המשקפות חלק ממחיר העסקה הרלוונטית שנרקמה בין הספק והלקוח בתיווכו.

ראו: ע"א 7338/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' המנוח יינון שרעבי ז"ל ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 757-756 (2003); תא (מחוזי ת"א) 1018-06 וקנין נ' Saint Gobain Glass France (פורסם בנבו, 3.4.2012) (להלן: ענין וקנין).

המפיץ, לעומת הסוכן, הינו "סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. . . הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה . . . המפיץ נבדל מהסוכן המסחרי בכך, שהאחרון אינו קונה את המוצרים ומוכר אותם בשמו ועל חשבונו, אלא מוכר אותם בשם היצרן (או הספק)" (עניין זוהר, בעמ' 677).

42. חוזי סוכנות, כמו חוזי הפצה, נמנים על סוגי החוזים "ההדדיים המתחדשים" וההנחה הקיימת לגביהם, היא כי הצדדים לא התכוונו כי יימשכו ללא הגבלת זמן (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 522 (1993); ענין וקנין).

43. לעתים הגיעו בתי המשפט למסקנה כי כוונת הצדדים אינה עולה בקנה אחד עם מסמך כתוב שנערך בתחילת ההתקשרות העסקית ביניהם. למשל, בע"א 3592/98 נסר אלדין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ (פורסם בנבו, 18.11.1999) המערער, מנהל איטליז, ביקש לשמש סוכן בלעדי של המשיבה, וזו מסרה לידיו מכתב בו העניקה לו "בלעדיות" לשיווק בשר באזור הצפון, אולם לאור התנהגות הצדדים בהמשך הדרך קבע בית המשפט כי היחסים ביניהם היו יחסי ספק – לקוח, ולא הייתה כל כוונה ליצור יחסי סוכנות בלעדיים.

משק הדלק בישראל והרפורמה

44. מאז קום המדינה התנהל משק הדלק בפיקוח ממשלתי הדוק. שלוש חברות הדלק הגדולות – "פז", "סונול" ו"דלק" – שימשו ספקי הדלק, ושוק הדלק חולק ביניהן על-פי מפתח קבוע. החברות נהגו ביניהן כקרטל (כפי שאף נקבע בפסיקה), הכתיבו את התנאים ולא ניתן היה לפעול לשינויים.

45. עד למחצית השנייה של שנת 1993 היו מחירי מוצרי הנפט בכל שלבי השיווק כפופים לפיקוח מינהל הדלק במשרד האנרגיה: נקבעו מחירים מרביים של מוצרי נפט למכירה לחברות הדלק ("שער בז"ן), מחירים מרביים למוצרים הנמכרים על ידי חברות הדלק לתחנות הדלק ("מחיר לתחנה") ומחירים מרביים למוצרי דלק הנמכרים על ידי מפעיל התחנה לצרכן ("מחיר לצרכן"). המחיר לצרכן נקבע בשיטת "קוסט פלוס" על פי ההוצאות של "פז", שהייתה החברה המובילה. מעבר להוצאות השיווק הישירות הוספו לתחשיב הוצאות התקורה והוצאות עקיפות, שכרם של כלל עובדי "פז", פחת ואחזקת ציוד, הקמת מבנים והוצאות הנהלה, דמי ארנונה ודמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל. החישוב נעשה על בסיס הוצאות בפועל, ולסכום ההוצאות הוסף רווח ל"פז".

46. עם השנים התגבשה אצל רשויות השלטון המגמה לפרוץ את המערכת המונופוליסטית הסגורה ששלטה במשק הדלק ולפתוח אותו, בתנאים מסוימים, לתחרות חופשית, שתאפשר גם לחברות נוספות להשתלב במערכת זו. הרפורמה בשוק הדלק, שהחלה בשנת 1988, שינתה בדרך מרחיקת לכת את השיטה שהייתה קיימת מזה שנים. היא נועדה לפתוח לרווחה את משק הדלק, לפרק קרטלים קיימים ולאפשר תחרות חופשית. חברות דלק חדשות נכנסו לשוק, והחלו ניצני תחרות בין חברות הדלק. במחצית השנייה של שנת 1993 בוטל הפיקוח על מרבית מוצרי הנפט הנמכרים בתחנות תוך השארת פיקוח מסוים על בנזין מסוג 95 ו-96 אוקטן.

על הרפורמה במשק הדלק ראו: חוק משק הדלק (קידום התחרות), תשנ"ד – 1994; בג"ץ 4736/03 אלון חברת הדלק לישראל בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר ויושב ראש מועצת מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 15.6.2008)); תא (מחוזי י-ם) 1000/95 פז חברת נפט בע"מ נ' עמוס, פ"מ תשס"ב(1) 337 (2002); תא (מחוזי ת"א) 986/96 עובד נ' פז חברת נפט בע"מ (פורסם בנבו, 9.8.2006).

47. אף במשק הגז בוצעה רפורמה, אשר באה לביטוי חקיקתי בפרק ד' של חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), תשנ"ט – 1989, בו מצויים סעיפים הקובעים, בין השאר, בטלות הסדרים שהיו נהוגים בין מינהל הדלק לבין ספק גז, לגבי גז שיימסר אחרי "המועד הקובע", ומאפשרים לצרכן גז להודיע על רצונו לסיים חוזה קיים שבינו לבין ספק גז. על אופייה של הרפורמה ומשמעות סעיפים אלו עמד השופט (כתוארו אז) ד' לוין ברע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405, 420 (1991) (ההדגשות הוספו – א"ג):

"זו דרכה של רפורמה, שיש בה פריצת דרך, פתיחות ושינוי לאלתר של מציאות קיימת ומתמשכת. על-כן, כחלק בלתי נמנע מתהליך הרפורמה במשק הגז ראה המחוקק לאפשר, בין היתר, השתחררות מכבלי התקשרויות חוזיות קיימות".

יחסי סוכנות בין החברה לחברות הדלק

48. עתה, לאחר שהצטיידנו בהלכות הדרושות לצורך בירור המחלוקות הקשורות לשלב הראשון - שעניינו, כזכור, הינו שאלת זכאותה של החברה לקבלת כספים מחברות הדלק - ניגש לבירורן. ראשית, נבחן האם בין הצדדים נקשרו יחסי סוכנות, דהיינו – האם החברה שימשה סוכנת של חברות הדלק.

לשון ההסכם

49. נבחן תחילה את לשון ההסכם מיום 5.7.1981. במבוא צויין כי חברות הדלק עומדות לחתום על הסכמים, לרבות הסכם עם אפרים גפנר (להלן: גפנר) כמפעיל, בעניין הקמת תחנת תדלוק לשיווק בלעדי של מוצריהן והפעלתה בכניסה לאזור התעשיה קצרין, וכי החברה הסכימה לשאת במימון עבודות התשתית. בסעיף 2 להסכם פורטו עבודות התשתית אשר ימומנו על ידי החברה, ובסעיף 4 תוארה התמורה אותה ישלמו חברות הדלק לחברה תמורת ביצוע התחייבויותיה "כאמור לעיל", דהיינו –מימון עבודות התשתית (ההדגשות הוספו – א"ג):

"1) (א) עמלת סוכן בגין מכירות בנזין נפט וסולר בתחנת התדלוק כפי המקובל במקרים כאלה, וכן עמלה בגין מכירות שמנים בתחנת התדלוק בשעור 5% ממחירם לצרכן. העמלה תשולם לחברה לפיתוח מדי חדש, החל מחדש ימים מיום הפעלת תחנת התדלוק.

........

2) עמלת סוכן, כאמור בפיסקה 1)(א) לעיל, גם בגין קניות של מוצרי דלק ע"י החברה לפתוח אצל החברות הישירות (צריך להיות "ישירות" – א"ג), לשם שיווקם בשטח המועצה המקומית קצרין, מחוץ לשטח תחנת התדלוק".

בסעיף 5 נכללה התחייבות נוספת של החברה:

"(א) החברה לפיתוח תרכוש את כל המוצרים לשם אספקתם ללקוחותיה מחוץ לשטח התחנה בקצרין כנ"ל, אך ורק מאת החברות הישירות (צריך להיות "ישירות" – א"ג) ולא מכל מקום אחר.

(ב) החברה לפיתוח תשלם לחברות עבור המוצרים שיסופקו לה, כאמור, את המחיר שייקבע מדי פעם ע"י החברות – אלא אם כן נקבע מחירם עפ"י דין – ואשר יכלול מסים, בלו או היטל, אשר יוטל בקשר לייצור, מכירה, הובלה או מסירה של המוצרים".

בסעיף 6 נקבע כי תקופת ההסכם לא תהייה תלויה בהסכם בין החברות לבין גפנר, "ותחול ללא הגבלת זמן".

50. בלשון ההסכם לא מצויה קביעה מפורשת לפיה החברה תהיה סוכנת מסחרית של חברות הדלק. האם התמורה אותה נועדה לקבל החברה בעבור מימון עבודות התשתית, בדרך של עמלת סוכן (סעיף 4 להסכם), והתחייבות החברה לרכוש מוצרי דלק ללקוחותיה רק אצל חברות הדלק (סעיף 5 להסכם), היוו יצירת יחסי שולח וסוכן?

כפי שתואר בעניין בני פור, התחקות בית המשפט אחרי אומד דעתם של הצדדים להסכם מאפשרת "זרימה דו כיוונית" בין שני המעגלים - המעגל הפנימי של לשון ההסכם והמעגל החיצוני הכולל, למשל, את המשא ומתן שקדם לכריתתו, התנהגות הצדדים והתכתובות ביניהם במהלך ביצוע ההסכם.

נבחן את המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם ואת התנהגות הצדדים לאחר כריתתו. תחילה נסקור את המסמכים מתקופה זו, שנערכו "בזמן אמת", ולאחר מכן נבחן את עדויות הצדדים, כפי שנשמעו בבית המשפט ביחס למשא ומתן ולהתנהלות הצדדים לאחר כריתת ההסכם.

חילופי מכתבים לקראת הסכם: אוקטובר 1980 - יוני 1981

51. על מטרתה של "פז", שהובילה לכריתת ההסכם, ניתן ללמוד ממכתבו מיום 15.10.1980 של ש. ארז, מנהל סניף חיפה של "פז" אל מנהל אגף המכירות, שכותרתו "תחנת תדלוק מיועדת פז/דלק בקצרין", ובו סיכום פגישה שנערכה בינו לבין נציג "דלק" לבין הממונה על מחוז הצפון של משרד הפנים. במכתב זה (נספח י"א לתצהיר עורך דין יריב פקטה, יועצה המשפטי של "פז" (להלן: תצהיר פקטה)) ציין נציג "פז" כי הפגישה התקיימה "במטרה להוריד את עלות ההשקעה בבניית התחנה המשותפת, שלנו ושל דלק בקצרין", וכי באותה פגישה הודיע הממונה על המחוז על הסכמה עקרונית להשתתפות משרד הפנים בתשתית של התחנה ("סכום המסתכם היום בכ-250,000 שקל"), בכפוף לארבעה תנאים: ההשתתפות תעשה באמצעות חברה כלכלית לפיתוח קצרין שתוקם על ידי המועצה; "פז" ו"דלק" יעניקו לחברה עמלת סוכן על האספקות לתחנה; החברה תיהנה מעמלת סוכן על האספקות ללקוחות "פז" ו"דלק" בקצרין; ו"פז" ו"דלק" יעזרו לגרום לשילוב תחנת תדלוק צבאית במסגרת תחנת התדלוק שתוקם. נציג "פז" הבהיר כי נציג "דלק" הודיע לו על הסכמת "דלק" לשלושת התנאים הראשונים "ללא היסוס", והמליץ כי אף "פז" תסכים להעניק עמלת סוכן.

52. תיאור של פגישה נוספת, שהתקיימה ביום 22.10.1980, מצוי במכתבו של א. כץ, נציג "דלק", מיום 30.10.1980 (שסומן, בטעות, כנושא תאריך 30.10.1990) (נספח י"ב לתצהיר פקטה). הוא כתב כי בפגישה הודיע הממונה על המחוז כי החברה מבקשת "לקבל אחוזים ממכירות התחנה בלי לפגוע במפעיל", וכן "לקבל סוכנות כללית של שתי החברות באזור על מנת למכור ללקוחות באזור (מפעלים וכו')", וכי נציגי "פז" ו"דלק" הסכימו לעקרונות אלו.

53. הנחיותיה של "דלק" לנציגה א. כץ באשר להכנת ההסכם עם החברה הועלו על הכתב בסמוך ליום 21.12.1980 (נספח י"ד לתצהיר פקטה), וכללו, בין השאר, את ההנחיות הבאות: "(2) עמלות כפי שמקובל לסוכן. (3) יש להם זכות למכור דלקים ושמנים גם מחוץ לתחנה במסגרת אזור קצרין (הגדרה מדויקת תיעשה יחד עם "פז"). (4) התשלום יהיה כמקובל בשוק לגבי תחנות (להתייעץ עם "פז" איזה תנאים חקלאות או אחרים). (5) החבר(ה) לפתוח תעשה על חשבונה את כל העבודות המפורטות בסעיף 3 תזכיר כץ".

54. ביום 3.2.1981 הופצה בתוך "פז" טיוטה ראשונה של ההסכם (נספח ט"ו לתצהיר פקטה). בטיוטה תוארה התחייבות החברה לביצוע על חשבונה של עבודות בשטח תחנת התדלוק, צוין כי אספקת מוצרים לתחנה תיעשה על ידי החברה, אשר תקבל בגין אספקה זו "עמלת סוכן", וכי החברה תהא רשאית למכור את מוצרי חברות הדלק ללקוחות מחוץ לשטח התחנה, ובגינן היא תזוכה "בעמלה כפי שתהיה מקובלת אצלן מזמן לזמן במקרים כאלה". עוד צויין כי תקופת ההסכם תהיה חופפת את תקופת ההסכם עם המפעיל גפנר.

55. ביום 19.2.1981 שלח עו"ד ג. נסים מחברת "פז" מכתב אל עו"ד י. לפטר מ"דלק" (נספח ט"ז לתצהיר פקטה). צרופותיו של המכתב לא צורפו כחלק מנספח ט"ז האמור, אולם מתוכן המכתב עולה כי צרופות אלו היו טיוטות של שני הסכמים - בין החברה לחברות הדלק ובין "פז" לבין "דלק" - שהועברו מ"דלק" ותוקנו על ידי עורך הדין של "פז". באשר לתיקונים שבוצעו בטיוטת ההסכם עם החברה, ציין עו"ד ג. נסים: "האספקה נעשית למפעיל התחנה במישרין על פי הסכם הפעלה (קמעונאי) שייחתם עמו וכן החברה לפיתוח קצרין תהיה סוכנת לשווק המוצרים אך ורק בשטח המועצה המקומית קצרין ולא מחוץ לאזור זה. מכאן התיקונים העיקריים בהסכם החדש".

56. במכתב בא כוחה של החברה מיום 7.4.1981 (נספח י"ז לתצהיר פקטה) הוא הגיב לטיוטת ההסכם שהוכנה על ידי חברות הדלק. הוא סבר כי יש לערוך "שינוי מוחלט" בטיוטה, מאחר ולדעתו היא איננה מבטאת את הרעיון הבסיסי בין הצדדים, אלא מתייחסת לחברה "כאילו הייתה סוכן רגיל המממן את רכישת הדלק והמוצרים האחרים". הוא ציין (ההדגשות הוספו – א"ג) כי "הנחתנו הבסיסית קבעה כי תמורת השתתפות החברה לפיתוח בהוצאות התשתית היא תקבל מעמד של סוכן מפיץ ועמלה בהתאם בלא כל השקעה או מעורבות אחרת", וכי "עלינו לעמוד על כך כי השקעתה של החברה לפיתוח בתשתית תקנה לה מעמד של סוכן מפיץ של חברות הדלק בתחום קצרין בלא הגבלת זמן ובלא זכות לחברות הדלק לבטול ההסדר". במכתבו אל "דלק" מיום 8.4.1981 של שמואל בר לב, ראש המועצה (להלן: בר לב) (נספח י"ח לתצהיר פקטה), הוא הבהיר כי הערות בא כוחה של החברה "מבטאות את סכום הדברים המקורי בינינו".

57. טיוטה סופית של ההסכם נשלחה ביום 28.6.1981 על ידי "פז" (נספח כ"ב לתצהיר פקטה). בינה לבין הנוסח הסופי שנחתם ביום 5.7.1981 נותרו שני הבדלים: האחד - סעיף 4 בטיוטה התייחס למכירות בנזין וסולר, בעוד שבנוסח שנחתם הוסף אף נפט. והשני – סעיף 6 לטיוטה קבע כי תקופת ההסכם תחפוף לתקופת ההסכם הקמעונאי בין החברות לבין גפנר, בעוד אשר בנוסח שנחתם נקבע להפך.

העדים

58. בר לב, ראש המועצה החל משנת 1980, שימש כיושב ראש מועצת המנהלים של החברה החל מהקמתה בדצמבר 1980, ועד לשנת 2011, והיה העד היחידי, מבין כל העדים שהובאו על ידי כל בעלי הדין בתיק זה, אשר נטל חלק פעיל במשא ומתן שנוהל בשנים 1980 - 1981 לקראת כריתת ההסכם. הוא נכח בפגישה ביום 22.10.1980 אצל הממונה על מחוז הצפון של משרד הפנים (כמצויין בנספח י"ב לתצהיר פקטה), היה המכותב אליו שלח בא כוח החברה את מכתבו מיום 7.4.1981 (נספח י"ז לתצהיר פקטה), שיגר בעצמו ביום 8.4.1981 מכתב למנהל המחוז של "דלק" ובו הערות של בא כוח החברה לטיוטת ההסכם המוצע (נספח י"ח לתצהיר פקטה), ושיגר מכתב נוסף ל"דלק" ביום 19.5.1981, ובו התייחסות לפגישה שהתקיימה באותו יום ודנה בשינויים המוצעים (נספח כ' לתצהיר פקטה). נוכחותו באותה פגישה אף נזכרה במכתב "דלק" מיום 28.5.1981 (נספח כ"א לתצהיר פקטה). מדובר איפוא בעדות מכלי ראשון, אותה יש לבחון, כמובן, בזהירות, שהרי מובן כי אין מדובר בעד ניטראלי.

בתצהירו תאר בר לב את המציאות ששררה בשנות השמונים של המאה הקודמת ברמת הגולן, כאשר פעלו חברות דלק פיראטיות וחברות התדלוק השונות, וביניהן "פז" ו"דלק", סירבו מטעמים כלכליים להקים תחנת בקצרין. לנוכח מציאות זו, ביקשה המועצה להקים, באמצעות החברה, תחנת תדלוק חוקית ומסודרת. על מנת לשכנע את חברות הדלק, הוצע כי החברה תיקח על עצמה חלק מהסיכון הכרוך בהקמת תחנת תדלוק, וזאת בדרך של מימון עבודות התשתית של התחנה, כנגד "תגמול ראוי שיבטא את השתתפותה בסיכון" (סעיף 9 לתצהיר), וללא נטילת כל התחייבויות נוספות. את מימון תשתיות התחנה הוא הגדיר בחקירתו הנגדית כ"דבר מאד חריג" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 10.10.2012), מאחר דובר בתשתיות בתוך תחומי המגרש בו אמורה הייתה להיבנות התחנה.

באשר לתגמול הראוי, הבהיר בר לב בחקירתו הנגדית כי "מעמד של סוכן נקבע כדי ליצור מנגנון כלשהו של פיצוי" (עמ' 9) וכי ".. הכוונה לקבל את עמלת הסוכן ולא להיות סוכן בפועל" (עמ' 14). הוא השיב בשלילה כאשר נשאל אם מטרת התגמול הייתה להחזיר לחברה את השקעותיה במימון התשתיות, טען כי "אם היה מדובר על החזר השקעה - היינו חותמים על כך", וגרס כי המטרה של החברה הייתה ליצור "מעין שותפות" בתחנה לאורך שנים.

באשר לרכישות מוצרי דלק על ידי החברה, ציין בר לב כי למעט לשימוש בנסיעה ברכב פרטי, אין החברה רוכשת דלקים. כך העיד אף (תוך סיוג של מקרה אחד) אלון אביזמר (להלן: אביזמר), גזבר המועצה, המשמש כחשב החברה החל משנת 1998 (עמ' 23).

59. עורך דין יריב פקטה (להלן: פקטה), שעובד ב"פז" החל משנת 1997 ומשמש כיועץ המשפטי של "פז קמעונאות ומסחר", הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם "פז". בחקירתו הנגדית התייחס למסמכים מתקופת המשא ומתן עובר לכריתת ההסכם, אשר צורפו כנספחים לתצהירו, וציין כי אין מדובר בידיעתו האישית וכי האנשים שעבדו ב"פז" וטיפלו בכך שוב אינם בין החיים. בתצהירו תיאר אף הוא את המציאות ששררה בשנות השמונים, מזווית ראייתן של תחנות הדלק. הוא ציין כי באותה תקופה כל מחירי הדלקים ומוצרי הנפט הוכתבו על ידי הממשלה והמחיר לצרכן היה אחיד. הסוכנים קיבלו "עמלה ישירה" בגין המכירות שבוצעו באמצעותם מחוץ לתחנות התדלוק, ו"עמלת יתר" בגין מכירות בתוך התחנות שהיו באזורי הבלעדיות שלהם. בשנות התשעים השתנה משק הדלק, ומאז אין "פז" משלמת "עמלת יתר" לסוכנים. בחקירתו הנגדית (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 15.10.2012) הוא סייג את הדברים וציין כי בשנות התשעים בוטלה "עמלת יתר" לגבי תחנות שאינן בזיקה לסוכן, אך נותרה "עמלת יתר" לגבי תחנות בזיקה לסוכן, דהיינו שהוא מפעילה או חוכר אותה. בחקירתו הנגדית (עמ' 29) ציין (ההדגשות הוספו – א"ג) כי "עמלה ישירה זה עמלה שסוכן מקבל בגין מכירה מלקוח, כלומר, אם הוא לא קיבל עמלה ישירה, זה אומר שלא מכר לאף לקוח, זה אומר שהוא לא סוכן".

פקטה תיאר את המתווה שיצר, לדעתו, ההסכם משנת 1981, ואת ההתחייבויות שהוא הטיל על החברה (עמ' 28) (ההדגשות הוספו – א"ג):

"אין שום פעולה שהייתה צריכה לעשות חוץ מאותן השקעות, אבל את העמלה שלה, גם עמלה בלי מכירות בתחנה, היא אמורה לקבל מכוח היותה סוכנת, ולא מסיבה אחרת. כשהיא לא סוכנת – היא לא אמורה לקבל את זה. זה ברור מאליו".

הוא העיד כי לא מצא בתיקי הלשכה המשפטית כל אינדיקציה המצביעה על מכירות שבוצעו על ידי החברה, או פנייה מצד "פז" אל החברה ובה טענה אודות אי קידום מכירות.

60. יוסי צדיק (להלן: צדיק), אשר עובד ב"דלק" החל משנת 1992, כיהן כמנהל המחלקה הכלכלית של "דלק" החל משנת 2003, וכיום הינו סמנכ"ל קשרי תחנות. בתצהירו הוא ציין כי במסגרת הרפורמה שנערכה במשק הדלק בשנות התשעים, השתנה שוק הדלק ללא היכר, חברות הדלק נצטוו להפריד את פעילותן המשותפת בתחנה ובוטלה כליל "עמלת הסוכן". חרף זאת, כך הצהיר, המשיכה "דלק" במשך שנים ארוכות לשלם לחברה כספים על פי ההסכם, בהתבסס על עמלת הסוכן האחרונה שפורסמה. בחקירתו הנגדית העיד כי התשלומים בוצעו עד סוף שנת 2005 (עמ' 41). עוד העיד כי על אף שבשנת 1993 הפסיק מינהל הדלק להיות מעורב בקביעת עמלת הסוכן, הרי בפועל "עמלות אלה נמשכו" במקרים שונים עד לתחילת שנות האלפיים (עמ' 41).

הכרעה בשאלת קיומה של סוכנות

61. מעקב אחר ההתפתחות במשא ומתן לקראת כריתת ההסכם, כפי שעולה מהמסמכים שהוצגו כראיות, מסייע להבין את הלכי הרוח שהיו קיימים בטרם הבשיל הנוסח הסופי של ההסכם. ממכתב נציג "פז" ביום 15.10.1980 (נספח י"א לתצהיר פקטה) עולה כי שמונה חודשים לפני שנכרת ההסכם כבר הסכימה "דלק" לדרישות הממונה על המחוז במשרד הפנים להעניק לחברה "עמלת סוכן" בתמורה למימון הקמת התשתיות של תחנת התדלוק. יתכן ונציג "פז" - שהמליץ כי אף "פז" תלך בעקבות "דלק" – הבין בצורה שונה מכפי שהבין נציג "דלק" את דרישות הממונה, וייתכן אף כי בפגישה נוספת הגדיר הממונה את דרישותיו בלשון שונה. על כל פנים - במכתב נציג "דלק" כעבור כשבועיים (נספח י"ב לתצהיר פקטה) הוא ציין כי הממונה דורש שהחברה תקבל "אחוזים ממכירות התחנה" ו"סוכנות כללית ... על מנת למכור ללקוחות באזור". לדרישת הממונה לקבלת סוכנות לא היה הד בהנחיות הכתובות שנתנה "דלק" לנציגה כעבור חודשיים (נספח י"ד לתצהיר פקטה), ובהן הונחה הנציג להכין הסכם שיעניק לחברה "עמלות כפי שמקובל לסוכן" וזכות למכירת דלקים ושמנים מחוץ לתחנת התדלוק. שני מרכיבים אלו נכללו בטיוטה הראשונה שהפיץ עו"ד נסים מ"פז" ביום 3.2.1981 (נספח ט"ו לתצהיר פקטה), ללא אזכור של החברה בתור סוכנת של "פז" ו"דלק". כעבור שבועיים כתב עורך דין נסים מ"פז" מכתב אל עורך הדין של "דלק" (נספח ט"ז לתצהיר פקטה), בו ציין כי החברה תהיה "סוכנת", ואליו צרף טיוטה של הסכם. אולם אין לנו ידיעה על הנוסח המדויק של טיוטת ההסכם שצורפה למכתב זה (ובמה היא שונה מהנוסח הקודם ששלח עורך דין נסים כשבועיים לפני כן, ובו לא נזכרה המילה "סוכנות") מן הטעם שהיא לא הוגשה לבית המשפט על אף שצורפה, כאמור, למכתב המקורי.

62. מכתבו של בא כוחה של החברה (נספח י"ז לתצהיר פקטה), שתוכנו תואר בפסקה 56 לעיל, אינו מדגיש את תיבה "עמלת סוכן" אלא משתמש פעמיים בביטוי "מעמד של סוכן מפיץ". יש לקרוא במכתב זה את מה שיש בו, ואין לקרוא לתוכו את מה שאין בו. השימוש בביטוי "סוכן מפיץ" הינו שגוי, ואף כולל בתוכו סתירה פנימית, שהרי למדנו מעניין זוהר ומעניין וקנין (פסקה 41 לעיל) כי קיים שוני מהותי בין סוכן לבין מפיץ. לכן, אין מקום לקרוא אל תוך ביטוי שגוי זה קיומו של סוכן או קיומו של מפיץ. בנוסף לכך, קריאת המכתב בשלמותו -ובראשיתו הטענה כי ראיית חברות הדלק את החברה "כאילו הייתה סוכן רגיל" איננה מבטאת את הרעיון הבסיסי שהביא לרצון ההתקשרות בין הצדדים - מגלה כי הכותב עשה אבחנה חדה בין העמדה אותה פסל (ראיית החברה כ"סוכן רגיל המממן את רכישת הדלק והמוצרים האחרים") לבין דרישתו כי החברה תקבל "מעמד של סוכן מפיץ ועמלה בהתאם בלא כל השקעה ו/או מעורבות אחרת". כלומר: במכתב זה אין הסכמה להיותה של החברה סוכנת של חברות הדלק. לעומת זאת, יש בו דרישה לכלול בהסכם שייחתם נוסחה פשוטה של "מימון הוצאות תשתית בתמורה ל'מעמד', קרי - בתמורה לקבלת 'עמלת סוכן' ללא הגבלת זמן". מעמד - כן. התחייבויות (בנוסף למימון התשתיות) הנובעות מ'המעמד' - לא ולא.

בהקשר זה, של שימוש במלים שאינן מבטאות את המסגרת המשפטית האמיתית הגלומה בהן, אעיר כי לא מצאתי לייחס חשיבות לניסוח במכתבו של רואה החשבון אביזמר, חשב החברה, מיום 11.3.2008 אל "דלק" (נספח 7 לתצהיר אביזמר), בו ציין (ההדגשה הוספה – א"ג): "בעקבות שיחותי הטלפוניות עימך ועם מר יעקב בן ישי הבנתי שאנו כנראה הסוכנים היחידים מסוג זה ...".

63. מנוסח הטיוטה הסופית (נספח כ"ב לתצהיר פקטה), כשבוע לפני כריתת ההסכם, עולה כי השימוש בביטוי "עמלת סוכן" כתיאור התמורה שתשולם לחברה נותר על כנו (כפי שהיה בטיוטה מיום 3.2.1981), על אף השקפתו של עורך דין נסים מ"דלק" במכתבו מיום 19.2.1981 לפיה על החברה להיות "סוכנת לשיווק מוצרים". לעומת זאת, בטיוטה הסופית נשמט סעיף 5 מהטיוטה מיום 3.2.1981, שקבע כי החברה תהיה "רשאית למכור מוצרי החברות ללקוחות מחוץ לשטח תחנת התדלוק", ונותר הסעיף שקבע כי החברה "תרכוש את כל המוצרים לשם אספקתם ללקוחותיה מחוץ לשטח התחנה ... אך ורק מאת החברות ישירות ..".

בנוסח הסופי שנחתם כעבור שבוע לא חלו שינויים בנקודות אלו.

64. קריאת לשון ההסכם על רקע המסמכים שקדמו לכריתתו, בצירוף עדותו של בר לב, כמי שהיה דמות המפתח מטעם החברה בשלבי המשא ומתן לכריתת ההסכם, לפיה הכוונה בקביעת מנגנון הפיצוי בגין מימון התשתיות לתחנת התדלוק הייתה "לקבל את עמלת הסוכן ולא להיות סוכן בפועל", מלמדת כי לא במקרה נעשה בהסכם שימוש בביטוי "עמלת סוכן", להבדיל מקביעה מפורשת של החברה כסוכנת. כוונת הצדדים הייתה, איפוא, לקבוע את אופן התמורה שתקבל החברה מחברות הדלק בעבור מימון עבודות התשתית של התחנה.

65. סעיף 5 להסכם כלל התחייבות נוספת של החברה מלבד התחייבותה למימון עבודות התשתית. האם ההתחייבות של החברה לרכוש אך ורק מחברות הדלק את המוצרים לשם אספקה ללקוחותיה מחוץ לשטח התחנה מעידה, בכל זאת, על יצירת יחסי סוכנות ? התשובה לכך הינה שלילית, לאור ההסתכלות המקובלת בשיטות משפט על טיב מעמד הסוכן המסחרי (כנזכר בפסקה 41 לעיל). בעוד שביחסי סוכנות, פועל הסוכן לאורך זמן להגדלת מספר הלקוחות של השולח ומספר העסקות שייעשו עמו, דהיינו – ליצירת התרחבות בעסקיו של השולח, ומביא ליצירת שלוש מערכות יחסים משפטיים (סוכן-שולח, שולח- צד שלישי, סוכן-צד שלישי), הרי בהתחייבות החברה המופיעה בסעיף 5 להסכם אין מאומה מכל אלה. רכישת מוצרי חברות הדלק על ידי החברה אינה מגדילה את מעגל הלקוחות של חברות הדלק, ואינה מביאה ליצירת יחסים משפטיים עם צד שלישי.

כמו כן, בקיום התחייבות זו מצד החברה לא באים לכלל ביטוי חמשת מאפייני הסוכן, כפי שתוארו לעיל.

66. היטיב לפרש את ההסכם היועץ המשפטי של "פז", אשר בחקירתו הנגדית ציין כי אין שום פעולה שהחברה הייתה צריכה לעשות (על פי ההסכם) חוץ ממימון ההשקעות בתשתיות התחנה. כלומר, אף לשיטתו (כמשפטן של "פז") לא הייתה החברה מחוייבת לפעול להגברת מכירות מוצרי דלק לצדדים שלישיים. יישום המשוואה שתוארה על ידו בעמ' 29 - "אם הוא לא קיבל עמלה ישירה, זה אומר שלא מכר לאף לקוח, זה אומר שהוא לא סוכן" – על פרשנותו להסכם, על פיה החברה לא מחוייבת לשום פעולה, מביא לתוצאה הבלתי נמנעת והיא כי אף להשקפתו אין לראות בחברה סוכנת של חברות הדלק.

67. בחינת הנסיבות החיצוניות להסכם ככלי עזר לצורך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם (תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם) אינה מוגבלת רק לנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם. נסיבות חיצוניות כוללות, בין היתר, את התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ובמהלך ביצועו. לא הוצגו כל ראיות המעידות על התייחסות חברות הדלק לביצועים של החברה כסוכנת שלהם. היועץ המשפטי של "פז", שטרח לצרף לתצהירו מסמכים עתיקי יומין שנכתבו משנת 1977 ואילך, הודה בחקירתו הנגדית כי לא מצא כל אינדיקציה למכירות שבוצעו על ידי החברה או לטענות של "פז" אודות אי קידום מכירות של מוצרי דלק. "דלק" מצידה לא המציאה כל ראייה מסוג זה, ובתצהירו של צדיק, העד היחיד מטעמה, אין תיאור של דרישות מצד "דלק" כלפי החברה לקיום התחייבויותיה כסוכנת, בין כדרישות יזומות ובין כמענה לדרישות לקבלת דו"חות ששלחה החברה ל"דלק" בשנת 2008 (ושהעתקיהן צורפו לתצהיר אביזמר).

68. המסקנה המתקבלת מהאמור לעיל הינה כי ההסכם לא יצר יחסי סוכנות בין חברות הדלק והחברה, וכי קביעת "עמלת סוכן" בהסכם, כתמורה המגיעה לחברה עבור מימון תשתיות לתחנה, לא נועדה לבסס את מעמדה כסוכנת של חברות הדלק.

התוצאה המיידית של מסקנה זו הינה כי דחייתה של התביעה שכנגד שהוגשה על ידי "דלק", ואשר התבססה על דרישה לפיצוי "דלק" עקב הפסדי רווחים שנגרמו לה כתוצאה מאי קיום התחייבויותיה של החברה כסוכנת.

הקשר בין הסכם לתקופה בלתי מוגבלת לבין "כפי המקובל במקרים כאלה"

69. בסעיף 6 להסכם נקבע כי תקופת ההסכם לא תהא תלויה בהסכם הקמעונאי בין חברות הדלק לבין גפנר, "ותחול בלא הגבלת זמן". במכתב בא כוחה של החברה מיום 7.4.1981 (נספח י"ז לתצהיר פקטה) הוא דחה את עמדת חברות הדלק, כפי שבאה לביטוי בטיוטה הראשונה שהוכנה על ידי "פז" (נספח ט"ו לתצהיר פקטה) ובה נאמר כי תקופת ההסכם תהיה חופפת לתקופת ההסכם עם גפנר. למרות זאת, הופיע נוסח זה אף בטיוטה מאוחרת יותר שהעבירה "פז" כשבוע לפני כריתת ההסכם (נספח כ"ב להסכם פקטה). בסופו של דבר, כאמור, קיבלו עליהן חברות הדלק את עמדת החברה, ובהסכם שנחתם נקבע מפורשות כי אינו מוגבל בזמן.

70. בהתאם להסכם שלא הוגבל בזמן היה על חברות הדלק לשלם לחברה עמלת סוכן "כפי המקובל במקרים כאלה" בגין מכירות בנזין, נפט וסולר בתחנה ובגין קניות החברה מחוץ לתחנה, וכן עמלה בשיעור 5% מהמחיר לצרכן של שמנים שיימכרו בתחנה.

על משמעותו של הביטוי "כפי המקובל במקרים כאלה" בעיניהם של הצדדים, בעת כריתת ההסכם, ניתן לנסות ללמוד מדף ההנחיות הפנימי של "פז" (נספח י"ד לתצהיר פקטה), בו צויין: "עמלות כפי שמקובל לסוכן", מהטיוטה הראשונה שהכינה "פז" (נספח ט"ו לתצהיר פקטה) בה נכתב "עמלת סוכן כמקובל בחברות במקרים כאלה" (סעיף 4(ב)) ו"בעמלה כפי שתהיה מקובלת אצלן מזמן לזמן במקרים כאלה" (סעיף 5), ומהטיוטה המאוחרת (נספח כ"ב לתצהיר פקטה) בה הושמטה המילה "בחברות".

71. אין לקרוא את הקביעה כי תקופת ההסכם לא תוגבל בזמן (פרמטר הזמן) במנותק מהקביעה כי לגבי מכירות בתחנה של בנזין, נפט וסולר תשולם לחברה "עמלת סוכן" "כפי המקובל במקרים כאלה" (פרמטר השינוי).

בהשתמשם בביטוי "כפי המקובל במקרים כאלה" לגבי עמלת הסוכן הכירו הצדדים באפשרות קיומם של משתנים. במקום להצמיד את סכום עמלת הסוכן כפי שהייתה קיימת וידועה במועד כריתת ההסכם למדדים מוכרים שונים, בחרו הצדדים להסכם בקריטריון של "כפי המקובל", והותירוהו בעמימותו. הניסיון להתחקות אחר "המקובל במקרים כאלה", במשקפיים "מודל 1981", מוביל אותנו לנסיבות החיצוניות שהתקיימו לפני למעלה משלושים שנה. על נסיבות אלו למדנו מתצהירו של יועצה המשפטי של "פז", כמתואר בפסקה 59 לעיל. הוא תיאר מציאות של מחיר דלק אחיד לצרכן שהוכתב על ידי הממשלה ו"עמלת יתר" ששולמה לסוכנים בגין מכירות בתחנה. המציאות שתוארה בפסקות 45-44 לעיל, והתבססה על הנאמר בפסיקה, שררה מאז קום המדינה, ובמסגרתה היו "דלק" ו"פז" שתיים מתוך שלוש החברות ששלטו בשוק הדלק.

לאור הראיות המעטות שהוצגו באשר לכוונות ורצונות הצדדים בסמוך לחתימת ההסכם, יהא זה מלאכותי להניח כי בקביעתם "כפי המקובל במקרים כאלה" ראו הצדדים לנגד עיניהם כאפשרות ריאלית את שינוי המציאות במשק הדלק, כפי שהתרחש בפועל בשנות התשעים, שתשפיע בצורה מהפכנית על "עמלת סוכן". כל שניתן להניח, ולבסס על כך את המשך הניתוח, הינו כי בשנת 1981 חוסר הוודאות שהצדדים ראו בביטוי "כפי המקובל במקרים כאלה" התייחס, לכל היותר, לתנודות אפשריות במחירי הדלק, שעשויות להשפיע על גובה העמלות המשולמות לסוכנים של חברות הדלק. הם לא חזו מציאות עתידית של משק דלק המתנהל ללא מחיר אחיד ומוכתב וללא סוכנים המקבלים עמלות. הנתונים שנראו בעיני הצדדים להסכם כיציבים ובלתי צפויים להשתנות, ושאותם הם חזו, היו נתונים של מחיר אחיד, העדר תחרותיות וקיום שוק עם סוכנים. לאלה יש להוסיף את היקף האוכלוסיה ברמת הגולן באותה עת, אשר - על פי האמור בתצהירו של בר לב - מנתה כ-1,500 נפשות בישובי הגולן, ומתוכם כ-250 משפחות בקצרין. על בסיס הנחות יסוד אלו, ומידת השפעתן המוגבלת על עמלת הסוכן, הסכימו הצדדים לקבוע כי תקופת ההסכם לא תוגבל בזמן. מסקנה זו, הקושרת את הנחות היסוד עם הקביעה בדבר תקופת ההסכם, תואמת את האמור בפסיקתנו, ונזכר לעיל, כי אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים שיעמדו בתוקפם לעולם ועד, וכי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שחוזה אינו נערך לצמיתות.

בנקודה זו יש להבהיר כי הדרך אותה עשינו במסלול פעולת ההתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים באשר לתקופת ההסכם (שהוביל למסקנה כי ראייתם את ההסכם כבלתי מוגבל בזמן נעשתה בכפוף למידת ראייתם את עתיד משק הדלק במגבלות של "כמקובל במקרים אלה") הסתיים בזיהוי אומד דעתם הסובייקטיבי, לאור לשון ההסכם והנסיבות החיצוניות. מאחר והיו בפנינו מספיק נתונים כדי להגיע למסקנה האמורה, לא נזקקנו להמשיך בניתוח הפרשנות במובן הצר ולהתחקות אחר אומד דעתם האובייקטיבי, ואף לא לניתוח פרשנות במובן הרחב, תוך השלמת החסר.

שינוי הנסיבות וחובת תום הלב

72. החלת הרפורמה במשק הדלק החל משנות התשעים - אשר תוארה בתצהיריהם של פקטה וצדיק, ואף בפסיקת בתי המשפט (כמפורט בפסקות 47-44 לעיל) - יצרה נסיבות חדשות של הגברת התחרותיות בין חברות דלק, כניסתן של חברות דלק חדשות, הפרדת פעילות משותפת של חברות הדלק וביטול עמלת סוכן (או, למצער, "עמלת יתר"). כאמור לעיל, בעת כריתת ההסכם לא חזו הצדדים אפשרות התרחשותן של נסיבות אלו.

73. שינוי הנסיבות שיצרה הרפורמה במשק הדלק לא הביא לסיכול ההסכם. מתוך שלושת התנאים הנדרשים להוכחת טענת הסיכול, ופורטו בפסק דין יורו ישראל, לא התקיים התנאי לפיו קיום ההסכם הפך לבלתי אפשרי. הכלים המשלימים אותם פיתח המשפט הישראלי לטיפול במצבים של שינוי בנסיבות, ובראשם עקרון תום הלב והדוקטרינה של אכיפה בקרוב, נדרשו כדי להתמודד עם הסוגיה של המשך קיום התחייבויותיהן של חברות הדלק על פי ההסכם.

74. הכלל של קיום חיוב בחוזה בדרך מקובלת ובתום לב, הקבוע בסעיף 39 בחוק החוזים, חל - לאור שינוי הנסיבות - על שני הצדדים להסכם. מבחינת חברות הדלק, אבדן הפרמטר של "עמלת סוכן" כדרך תשלום לחברה חייב אותן לנהוג בתום לב ולמצוא דרכים חדשות לתגמל את החברה עבור עמידתה בהתחייבותה לממן את עבודות התשתיות בתחנת התדלוק. מבחינת החברה, המציאות החדשה, בה התערער עולמן היציב של חברות הדלק, והן חדלו מלפעול כקרטל, עם מחירים אחידים לצרכן וללא תחרותיות, חייב אותה לנקוט בתום לב ולהתאים את תקופת ההסכם למציאות חדשה זו. הנוסחה הישנה של תקופת ההסכם (ללא הגבלת זמן) בתנאים המקובלים של עמלת הסוכן (המציאות הישנה) חייבה שינוי. גישה של התנערות לאלתר של חברות הדלק מהתחייבותן לשלם כספים לחברה עקב העלמות המציאות הישנה - פירושה חוסר תום לב בביצוע ההסכם. מאידך, גישה של היצמדות החברה לתקופת הזמן שנקבעה בהסכם (ללא הגבלת זמן), למרות שהמציאות הישנה שוב לא הייתה קיימת - פירושה אף הוא העדר תום לב בביצוע ההסכם.

שתי דרכים ליישום עקרון תום הלב בהסכם ללא הגבלת זמן ובשינוי נסיבות

75. יישום עקרון תום הלב על הנסיבות החדשות, ככלי המרכזי להמשך ביצוע התחייבויות חברות הדלק על פי ההסכם, יכול היה להיעשות בדרכים שונות. דרך אפשרית אחת הייתה הגעה להסכם חדש, התואם את המציאות החדשה. במאמר מוסגר יצויין כי זו, מסתבר, אף עמדתו כיום של בר לב, אשר בסעיף 19(ב) לתצהירו ציין: "ואם בוטלו עמלות הסוכן יש להוסיף ולקיים את ההסכם תוך קביעת מנגנון חדש לתגמול החפ"ק". עמדה זו הייתה ראויה לשעתה, עם היווצרות הנסיבות החדשות.

בהעדר הסכמה, יכולות היו חברות הדלק לנקוט בדרך המועדפת בפסיקתנו לגבי הסכם שאינו מוגבל בזמן, קרי - ביטולו של ההסכם בהודעה מראש. לו היו חברות הדלק מחליטות לבטל את ההסכם על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש, היה הדבר עולה בקנה אחד ההלכה הפסוקה ועם חובת תום הלב. כפי שנקבע בעניין זוהר, סבירותה של ההודעה על ביטול הסכם שאינו מוגבל בזמן נבחנת הן על פי סבירות התקופה שחלפה מתחילת הקשר (1981) ועד לביטול, והן על פי סבירות התקופה מהודעת הביטול ועד לביטול בפועל. עמידה במבחן הכפול של הסבירות מצד חברות הדלק הייתה מאפשרת הבאה של ההסכם לסיומו, תוך עמידתן בחובה לנהוג בתום לב.

76. הצדדים לא נקטו באף אחת משתי הדרכים שצויינו לעיל. אולם בדיקת האופן בו ניתן היה ליישם את הדרך השניה תסייע לנו לקבוע, בסופו של דבר, האם ועד מתי רבצה על חברות הדלק החובה לשלם עמלות לחברה.

הודעת ביטול ההסכם – אימתי ?

77. סוגיית חובתן החוזית של חברות הדלק להמשיך ולהעביר עמלות לחברה לאחר שינוי הנסיבות מעוררת את השאלה: מהו המועד בו זכאיות היו חברות הדלק לבטל את ההסכם בהודעה לחברה בזמן סביר מראש. מיקום הנקודה על ציר הזמן בו הן היו רשאיות ליתן הודעה כזו, ובכך להביא את ההסכם שלא הוגבל בזמן לידי סיום, בתנאים של שינוי נסיבות, לאור עקרונות שגובשו בפסיקה לגבי הסכם כזה, יסייע במענה על השאלה המרכזית בעניין חובתן של חברות הדלק להמשיך ולשלם עמלות לחברה. כדי לזהות נקודה זו נעבור שלוש תחנות ביניים: תחילה, נקבע קביעות עובדתיות, לאור חומר הראיות, שישמשו נקודת מוצא. שנית, נאתר את הנקודה בזמן בה רשאיות היו החברות להפסיק לקיים התחייבויותיהן על-פי ההסכם, קרי - לבטלו. ולבסוף, נקבע מהי הנקודה בה הן היו רשאיות ליתן הודעת ביטול זמן סביר מראש.

קביעות עובדתיות חשובות

78. זיהוי הנקודה המתאימה על פני ציר הזמן, שראשיתו במועד כריתת ההסכם וסופו במועד הגשת התביעה, תלוי בראש ובראשונה בידיעת הנתונים העובדתיים הבאים: עלויות המימון של התשתיות של תחנת התדלוק בהן נשאה החברה, סכומי העמלות שהגיעו לחברה והסכומים ששולמו בפועל, מועד שינוי הנסיבות והמועד בו הפסיקו חברות הדלק לשלם עמלות לחברה.

79. בר לב לא ידע לומר מה היה סכום ההשקעה של החברה בתשתיות התחנה, וציין כי "זה היה מאות אלפי שקלים" (עמ' 13), אך אישר כי סך 320,000 ₪, נכון ליום 24.6.1980, שצויין בנספח כ"א לתצהיר פקטה כסכום ההשקעה, נראה הגיוני בעיניו. בסיכומיו טען בא כוח החברה כי בשל פרק הזמן הארוך שחלף ממועד הקמת התחנה ועד למועד הגשת התביעה לא עלה בידי החברה לאתר מסמכים שילמדו על היקף השקעתה הכספית בהקמת התחנה.

80. באשר למועד שינוי הנסיבות: פקטה וצדיק, מטעם חברות הדלק, העידו כי עמלת סוכן בוטלה החל משנות התשעים.

81. באשר לעיתוי הפסקת העברת כספים על-ידי "דלק": אביזמר, חשב החברה (התובעת) מאז שנת 1998, טען בתצהירו כי פנה אל "דלק" בשנת 2002, לאחר שמחודש מאפריל 2001 היא חדלה להעביר דו"חות ותשלומים (סעיף 12 לתצהיר). עוד הוא ציין כי עד ינואר 2008 העבירו חברות הדלק לחברה דיווחים חסרים (סעיף 23), והחל מפברואר 2008 הן חדלו לשלם תגמולים לחברה (סעיף 8). לתצהירו צורפו דו"חות של "דלק" וחשבוניות מס שהוציאה החברה ל"דלק", כאשר האחרונה שבהן הוצאה בדצמבר 2003, בעקבות דו"ח המתייחס לאותו חודש (נספח מס' 2 לתצהיר אביזמר). צדיק, נציג "דלק", ציין בתצהירו כי אף לאחר שבוטלה כליל עמלת הסוכן, "דלק" המשיכה "במשך שנים ארוכות" לשלם לחברה כספים בהתבסס על עמלת הסוכן האחרונה שפורסמה, ובחקירתו הנגדית (בעמ' 38) הבהיר כי "דלק" שילמה לחברה כספים עד סוף שנת 2005.

לאור הודאת צדיק כי עד סוף 2005 שילמה "דלק" כספים לחברה (על אף שכאמור לעיל הן בכתב התביעה והן בתצהירו של אביזמר צוינה שנת 2008 כשנה שבה חברות הדלק (שתיהן) חדלו מלשלם כספים), הנני קובע כי 31.12.2005 הינו המועד בו הופסקה העברת העמלות לחברה על-ידי "דלק".

השאלה מדוע דווקא בעיתוי זה חדלה "דלק" מהעברת העמלות לחברה לא זכתה לתשובה מניחה את הדעת. צדיק התייחס לכך בעקיפין בחקירתו הנגדית, באומרו (בעמ' 40) כי בשנת 1997 הגיעה "דלק" להסדר עם הממונה (על הגבלים עסקיים - א"ג), במסגרתו היא נדרשה להפריד את "התחנות המשותפות", ובהמשך (בעמ' 41) ציין כי זה היה "הטריגר" להפסקת התשלומים לחברה בשנת 2005, אם כי "יכול להיות שהיה צריך להפסיק את זה קודם".

באשר לעיתוי הפסקת העברת כספים על-ידי "פז": לתצהירו של אביזמר צורפו דו"חות של "פז" וחשבוניות מס שהוציאה החברה ל"פז", כאשר האחרונה שבהן הוצאה בפברואר 2008, בעקבות דו"ח המתייחס לחודש הקודם (נספח מס' 3 לתצהיר אביזמר). פקטה, נציג "פז", נותר מעורפל באשר למועד בו חדלה "פז" לשלם עמלות לחברה, וכל שציין בעניין זה בתצהירו היה כי "פז" דיווחה לחברה על המכירות "הן לפני תקופת ההתיישנות והן לאחריה", והחברה הוציאה חשבוניות בהתאם (סעיף 12). יעקב בן ישי, מנהל חשבונות ב"פז", ציין בתצהירו כי החל ממרץ 2008 לא נותרו ל"פז" זכויות בתחנת התדלוק, לאחר שהן נמכרו ל"דלק", ומוצריה שוב לא נמכרו בתחנה.

אשר על כן, הנני קובע כי 31.1.2008 הינו המועד בו הופסקה העברת העמלות לחברה על-ידי "פז".

82. לאחר שתחמנו את התקופה שבין שינוי הנסיבות לבין מועד הפסקת תשלום העמלות על-ידי כל אחת משתי חברות הדלק, ננסה להוסיף ולסמן על ציר הזמן את האירועים שהתרחשו במהלכה של כל אחת מהתקופות. והנה, מסתבר שכמעט ואין בנמצא ראיות כלשהן, העשויות לשפוך אור על השיח שהתנהל בין הצדדים ועל אירועים מיוחדים שהתרחשו בתקופות אלה. העדים לא התייחסו לכך בתצהיריהם ולא נחקרו על כך, וכל שהוצג בכתב הינו שתי פניות של החברה אל "דלק", מיום 13.2.2000 (נספח 4 לתצהיר אביזמר) ומיום 13.5.2002 (נספח 6 לתצהיר אביזמר), ובהן דרישות לקבלת דו"חות לגבי חישוב עמלות, ומכתב מיום 9.3.2000 (נספח 5 לתצהיר אביזמר) בו הודיעה "פז" לחברה כי מפעיל התחנה לא רכש ממנה שמנים בשנים האחרונות.

83. בשלב זה, מחומר הראיות שנפרש בבית המשפט כל שיש בפנינו הינו הערכה של עלות מימון התשתיות (נכון ליוני 1980), מועד שינוי הנסיבות (שנות התשעים) ומועד הפסקת התשלומים על-ידי "דלק" (סוף 2005) ועל-ידי "פז" (ינואר 2008). בהעדר מידע נוסף אודות התנהגות הצדדים לאחר שינוי הנסיבות, בחלוף למעלה מעשור לקיום ההסכם, דומה כי רב הנסתר על הגלוי, וכי מציאת המועד (או טווח הזמנים) בו רשאיות היו חברות הדלק ליתן הודעה על ביטולו הינה עניין הנתון להשערות של סבירות.

קביעת מועד סביר לביטול ההסכם

84. ראינו לעיל בעניין זוהר כי סבירות הודעת הביטול נבחנת בשני פרמטרים של זמן – (א) פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר החוזי ועד לביטולו; (ב) פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול.

מטרתנו היא לבחון תחילה את הפרמטר הראשון. במקרה שבפנינו, אנו יודעים כי הקשר החוזי החל בשנת 1981, והסתיים בשנת 2005, לגבי "דלק", ובשנת 2008, לגבי "פז". האם ביטול ההסכם שלא הוגבל בזמן לאחר למעלה מ- 20 שנה יהיה בגדר הסביר ?

85. בעניין זוהר (בעמ' 673-672, 701) סמכה השופטת נתניהו (בדעת הרוב) ידה על השיקולים שנקבעו לפרמטר הראשון בפסק דין של בית המשפט לערעורים באנגליה והנחו עד אז את פסיקת בתי המשפט המחוזיים בישראל, והם: שהות להפקת רווח סביר מהעסקה וכיסוי ההוצאות וההשקעות בזמן ובעמל. השופט ברק (בדעת המיעוט) הרחיב את מטרת הזמן הסביר, ובהסתמך על פסיקה אמריקאית סבר כי, כשמדובר במפיץ, הוא נועד, בנוסף לכל אלה, גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו לביסוס השוק ולמצות מאמצים אלו (עמ' 704). במקרה שבפנינו, אין משמעות להבדלים בגישות השופטים בעניין זוהר, מאחר ולא מדובר בחוזה הפצה, כפי שהיה באותו עניין. המכנה המשותף לשתי הגישות, לפיו סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה, מאפשר לקבוע - על יסוד העולה מהתכתובות שקדמו לכריתת ההסכם – כי במקרה הנוכחי מטרת החברה הייתה להחזיר את השקעתה במימון התשתיות לתחנה ולקצור רווח סביר.

86. האם חברות הדלק הן אלו שנדרשות - לצורך הוכחת סבירות הפרמטר הראשון - להוכיח מהו פרק הזמן הסביר להשגת מטרת החברה, או שמא נטל זה נופל על כתפיה של החברה? כדי להוכיח אם הושגה אם לאו מטרת החברה, נדרשים אנו לדעת את שווי השקעות החברה במימון התשתיות ואת גובה העמלות שהגיעו לה בתקופה מוגדרת ואף את הסכומים שקיבלה בפועל באותה תקופה. אף אם תאמר כי מכוח הכלל שהמוציא מחברו - עליו הראיה, רובץ נטל ההוכחה על חברות הדלק, שהרי הן אלו שביקשו להביא את תקופת ההסכם לסיומה, מתהפך הנטל במקרה שבפנינו לאור הנזק הראייתי שגרמה החברה, אשר המתינה בהגשת תביעתה עד לשנת 2009, על אף שכבר בשנת 2000 פנתה אל "פז" בדרישה לקבלת דו"חות ובשנת 2002 פנתה באותו עניין אל "דלק". אמנם לא היה בשיהוי זה כדי לחסום את החברה מהגשת תביעתה (כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 12.10.2011), אך היו לו השלכות לעניין יכולתן (או אי יכולתן) של חברות הדלק להציג ראיות מתאימות. כנזכר לעיל, פקטה העיד כי האנשים שעבדו ב"פז" וטיפלו ביצירת ההסכם שוב אינם בין החיים. למעט בר לב, כנציג החברה, לא הובא אף עד שהיה בסוד העניינים בעשרים השנים הראשונות שלאחר כריתת ההסכם. מסמכים רלוונטיים בתקופה זו - לרבות תיעוד על סכומי ההשקעות וסכומי העמלות ששולמו עד לשנת 2003 - לא הוגשו כראיות.

לנזק ראייתי הנגרם משיהוי בהגשת תביעה, ראו: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (פורסם בנבו, 18.4.2012); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (פורסם בנבו, 4.12.2012); ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(4) 54 (2004); גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 333 (2011).

87. לאור היפוך נטל הראייה, הרי שעל החברה היה להוכיח כי ביטול ההסכם בחלוף עשרים שנה מכריתתו הינו בלתי סביר. במקרה הנוכחי החברה לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה כי פרק זמן זה, עד לביטול ההסכם, איננו פרק זמן סביר למימוש מטרתה - החזרת השקעתה וקבלת רווח סביר. המסקנה היא, איפוא, כי בחלוף עשרים שנה רשאיות היו חברות הדלק לבטל את ההסכם.

הודעת ביטול זמן סביר מראש

88. באשר לפרמטר השני, של סבירות פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול, הובהר בעניין זוהר כי מטרת פרק זמן זה הינה ליתן לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. עוד נקבע כי כאשר ההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל, יחוייב הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך. (וראו, לעניין הפיצוי, עניין חינאווי ועניין בלום).

89. מאחר וחברות הדלק מעולם לא שלחו הודעת ביטול, מבעוד מועד, בטרם הפסיקו לשלם עמלות לחברה, לא התקיים אקט של הודעת ביטול, וממילא לא התקיים פרק זמן בין הודעה כזו לבין ביטולו של ההסכם. אולם השאלה שהצבנו הייתה, כזכור, מהי הנקודה בזמן שהייתה סבירה למשלוח הודעה כזו.

בעניין זוהר, בו נדון חוזה הפצה נקבע כי תקופה של שנה היא תקופה סבירה למתן הודעה בנסיבותיו של חוזה ההפצה. בענייננו, הנסיבות שונות לחלוטין. לא בחוזה הפצה עסקינן ואף לא בחוזה סוכנות, כי אם בחוזה בו מקבל הודעת הביטול כבר קיים את התחייבותו החוזית לפני שנים רבות, והודעת ביטול בטרם הביטול בפועל איננה דרושה על מנת לאפשר לו התארגנות עסקית לקראת סיום הקשר. בנסיבות אלו, אף זמן מצומצם של שבועות או חודשים ספורים ייחשב כסביר. הנני קובע, איפוא, כי במקרה הנוכחי היה על חברות הדלק לשלוח לחברה הודעת ביטול מראש ששה חודשים בטרם רשאיות היו לבטל את ההסכם משנת 1981.

90. מצאנו, איפוא, את הנקודה בציר הזמן בה היה על חברות הדלק לשלוח לחברה הודעה מראש על ביטול ההסכם – חצי שנה לפני המועד בו היו רשאיות לבטלו בפועל ולחדול מלמלא התחייבויותיהן החוזיות. קבענו לעיל כי מועד זה (הביטול בפועל) הינו בחלוף עשרים שנה ממועד כריתתו, קרי - ביום 5.7.2001. משמע, ביום 5.1.2001 רשאיות היו חברות הדלק לשלוח לחברה הודעה על כוונתן לסיים את ההסכם תוך ששה חודשים. הודעה במועד זה וביטול ההסכם כעבור ששה חודשים היו עומדים במבחן הכפול של הסבירות שנקבע בעניין זוהר.

הסכמה להארכת תקופת ההסכם מעבר לפרק זמן סביר

91. ראינו בעניין התאחדות סוכני נסיעות ובעניין מול הים כי ההנחה לפיה חוזה בלתי מוגבל בזמן ניתן לסיום כעבור פרק זמן סביר באמצעות הודעה של אחד הצדדים שתינתן פרק זמן סביר מראש הינה ניתנת לסתירה על-ידי ראיות, ואיננה אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר על סמך ראיות מה הייתה כוונתם. התנהגות חברות הדלק, כפי שבאה לביטוי בראיות, מצביעה על כך כי החזקה מתקיימת אף במקרה הנוכחי, אולם המועד בו הן ביקשו בפועל לסיים את היחסים החוזיים עם החברה הינו מועד מאוחר יותר מהמועד הסביר בו ניתן היה להביא את ההסכם לסיומו. למרות ששינוי הנסיבות התרחש בשנות התשעים, וניתן היה לסיימו בחלוף עשרים שנה ממועד כריתתו, הראיות מצביעות על כי "דלק" סברה שהמועד המתאים לסיומו הינו בסוף שנת 2005 ואילו "פז" סברה כי עליה לעמוד בהתחייבויותיה על-פי ההסכם עד לינואר 2008.

על אף שסיום תקופת ההסכם ביולי 2001, לו הייתה נעשית, הייתה בגדר צעד סביר, בנסיבות המקרה הנוכחי, כל הצדדים הביעו בדרך התנהגותם רצון להאריך את תקופתו בשנים אחדות, עד אשר בסוף 2005 נפרדו דרכיהם של "דלק" והחברה, ובתחילת 2008 נפרדו דרכיהם של "פז" והחברה. עצם העובדה כי חברות הדלק סברו כי פרק הזמן הסביר בעיניהן הינו ארוך יותר מפרק הזמן הסביר שנקבע על-פי הניתוח דלעיל, ומסתיים שנים רבות אחרי המועד בו חל שינוי בנסיבות, איננו מלמד - כפי שטען בא כוח החברה ללמוד - על הסכמתן לקיים את ההסכם עד אחרית הימים.

92. התוצאה הינה כי "דלק" מחוייבת בתשלום עמלות על-פי ההסכם בתקופה שבין 1.6.2002 (לאור החלטתי בעניין ההתיישנות - כנזכר בפסקה 4 לעיל) לבין 31.12.2005, ואילו "פז" מחוייבת בתשלומן בתקופה שבין 1.6.2002 ועד 31.1.2008.

התוצאה

93. כמתואר בפסקה 33 לעיל, לאור טענות החברה כי עבור התקופות הללו לא שולמו לידיה מלוא העמלות המגיעות לה על-פי ההסכם, ההכרעה בשלב הראשון מחייבת להמשיך בבירור טענות אלו בשלב השני.

94. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:

(א) התביעה שכנגד נדחית.

(ב) בירור המחלוקות נשוא השלב השני, כפי שהוגדר בהחלטתי מיום 1.2.2012, אך ורק לגבי התקופות שצויינו בסעיף 92 לעיל, ייעשה כדלקמן:

עד ליום 17.4.2013 רשאית החברה להגיש תצהירי עדויות ראשית משלימים מטעמה, ועד ליום 31.5.2013 רשאיות חברות הדלק להגיש תצהירי עדויות ראשיות משלימים מטעמן.

(ג) ישיבת ההוכחות תתקיים ביום 3.11.2013 בשעות 10:00 - 16:00.

(ד) סוגיית ההוצאות תוכרע בפסק הדין הסופי.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ג, 3 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.