ערעור על פסק דינו (החלקי) של בית משפט השלום בצפת (כב' השופט א' גולדקורן מיום 3/3/2013)

כב' השופט דני צרפתי

הערעור, על צד העיקר מבקש לבטל את הכרעות בימ"ש קמא, לפיהן המשיבות מס' 1 ו-2 (להלן: "המשיבות") משוחררות, החל מנקודות זמן שנקבעו בפסק הדין, מהתחייבויות כספיות כלפי המערערת, ואשר מקורן בהסכם, ללא הגבלת זמן, אשר נכרת בין הצדדים.

תמצית טענות הצדדים בפני בימ"ש קמא

1. בבסיס התביעה בפני בימ"ש קמא עמד הסכם מיום 5/7/1981, שנחתם בין המערערת – החברה לפיתוח קצרין בע"מ, לבין המשיבות – חברת דלק בע"מ וחברת פז בע"מ (להלן: "ההסכם").

בתמצית ועפ"י ההסכם, התחייבה המערערת לממן עבודות תשתית לשם הקמת תחנת תדלוק בכניסה לאיזור התעשייה קצרין. המשיבות מצידן התחייבו לבנות את תחנת התדלוק ולשלם למערערת "עמלת סוכן" בגין מכירות דלקים ושמנים.

2. לטענת המערערת, המשיבות, אשר הפעילו לסירוגין את תחנת התדלוק, הפרו את התחייבויותיהן כלפיה על פי ההסכם ושילמו לה תשלומים חודשיים בסכומים מופחתים (תוך שהן הפחיתו לצורך חישוב התמורה המגיעה, מכמויות ועלויות הדלקים שנמכרו בתחנה ונמנעו מעדכון העמלה). המערערת עוד הוסיפה, כי החל מ-2/08 חדלו המשיבות לשלם לה סכומים כלשהם, על אף שתקופת ההסכם הינה ללא הגבלת זמן.

לציין, כי תביעתה הכספית המתוקנת של המערערת תוחמה לתקופה שמ-1/03 ועד 10/11, זאת בהמשך להחלטה מקדימה של בימ"ש קמא באשר לגבולות תקופת ההתיישנות.

3. המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") כפרה בהגנתה בזכותה של המערערת לקבלת כספים מעבר לאלו ששולמו. בנדון נטען, כי המערערת הפרה את התחייבותה עפ"י ההסכם לשמש כסוכנת דלקים של המשיבות ובמסגרת זו לקדם את מכירותיהן בתחנת התדלוק ובשטח המועצה. עוד טענה המשיבה, כי החל משנות התשעים בוטלה במשק הדלק "עמלת הסוכן". ממילא שוב לא קיימת עמלת הסוכן שנקבעה בהסכם ואשר שיעורה על פיו הוגבל "למקובל במקרים אלה". המשיבה הוסיפה כי ביצוע ההסכם למעשה סוכל עקב השתנות נסיבות שנגזרו מהרפורמה במשק הדלק, ובמסגרתה נצטוו המשיבות להפריד את פעילותן המשותפת בתחנת התדלוק (כך שאפשרות ההפעלה המשותפת שנקבעה בהסכם – סוכלה).

עוד טענה המשיבה, כי היא בפועל העבירה למערערת דיווחים אודות כמויות דלקים שסופקו לתחנת התדלוק. המשיבה הכחישה כי בוצעו הפחתות שלא כדין והדגישה, כי חיובי המשיבות כלפי המערערת לא היו מעולם "יחד ולחוד", כך שהעמלה שהיה עליה לשלם היא רק בגין מוצריה היא.

4. בתביעתה שכנגד דרשה המשיבה מהמערערת סך של 800 אש"ח בגין הפסדי רווחים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת התחייבות המערערת על פי ההסכם ומכח חובות האחרונה כסוכנת.

5. משיבה 2 (להלן גם: "פז בע"מ") הבהירה בכתב הגנתה המתוקן, כי היא הפעילה את תחנת התדלוק רק בחלק מהשנים 2003, 2006, 2007 ו– 2008, וכי בעקבות מכירת זכותה בתחנה לידי המשיבה החל מ-3/08, אין לה עוד זכויות בתחנה, ומוצריה אינם נמכרים בה.

המשיבה 2 טענה, כי היא עמדה באופן מלא בקיום התחייבויותיה עפ"י ההסכם, ושילמה למערערת את העמלות המקובלות.

6. המערערת בהגנתה לתביעה שכנגד שהגישה המשיבה כאמור, כפרה בהנחה לפיה ההסכם ייסד יחסי סוכנות בינה לבין המשיבה וטענה, כי השימוש שנעשה בהסכם במינוח "עמלת סוכן" נועד רק לשמש כאמצעי לקביעת שיעור התמורה המגיעה לה מהמשיבות.

עיקרי הכרעות בימ"ש קמא בפסק דינו

7. בימ"ש קמא הורה, כי המחלוקות בין הצדדים תתבררנה בשני שלבים;

בשלב ראשון ביקש בימ"ש קמא לברר את שאלת זכאותה של המערערת לקבלת כספים מהמשיבות, כמו גם שאלות המשנה הנובעות מכך, כשאלת קיומם של יחסי סוכנות ומשמעותה של עמלת סוכן.

(תוכנן, כי השלב השני יהיה כפוף לתוצאות השלב הראשון וייוחד לסוגיות הנותרות – כמויות הדלק שסופקו, הסכומים שהמשיבות נותרו חייבות, ושווי הנזק שנגרם למשיבה עפ"י תביעתה הנגדית).

8. בימ"ש קמא סקר בהרחבה את ההלכות החלות באשר לדרכי פרשנות הסכמים, תוך שהוא מייחד פרק נרחב בפסק דינו להסכמים ארוכי טווח ו/או שאינם מוגבלים בזמן, דרכי פרשנותם והאפשרות להביאם לסיום.

עוד סקר בימ"ש קמא את המבחנים לקביעת יחסי סוכנות, כמו גם פירט באשר למשק הדלק בישראל והרפורמה במסגרתו שהתרחשה במהלך שנות ה-90'.

9. לשאלה האם נתקיימו בין המערערת למשיבות יחסי סוכנות השיב בימ"ש קמא בשלילה, תוך שהוא מבסס קביעותיו אלו על לשון ותנאי ההסכם, כמו גם על הראיות והעדויות שהובאו בפניו בדגש לשלבי המשא ומתן אשר קדמו לשלב כריתת ההסכם (ראה עמודים 26 עד 38 לפסק הדין).

המסקנה שנקבעה ע"י בימ"ש קמא ממכלול המפורט היתה, כי ההסכם לא יצר יחסי סוכנות בין המערערת למשיבות, וכי קביעת "עמלת סוכן" בהסכם, כתמורה המגיעה לחברה עבור מימון תשתיות לתחנה, לא נועדה לבסס את מעמדה כסוכנת של המשיבות.

10. כנגזרת מהכרעה זו הורה בימ"ש קמא על דחייתה של התביעה שכנגד שהגישה המשיבה ואשר כאמור התבססה על הפסדי רווחים שנגרמו לכאורה כתוצאה מאי קיום התחייבויות המערערת כסוכנת המשיבה.

11. בהמשך לאמור פנה בימ"ש קמא לבחון את משמעות והשלכות היותו של ההסכם הסכם לתקופה בלתי מוגבלת.

12. באשר לאפשרות לערוך שינוי בתנאי ההסכם, ראה בימ"ש קמא בביטוי "כפי המקובל במקרים כאלה" שנקבע בהסכם לגבי שיעורה של עמלת הסוכן (התמורה עפ"י ההסכם, כאמור), כהכרה של הצדדים באפשרות קיומם של משתנים בעתיד, לרבות נסיבות חיצוניות לשנוי תנאי ההסכם, או לאפשרות כי ההסכם לא יעמוד בתוקפו לצמיתות.

החלת הרפורמה במשק הדלק, עפ"י בימ"ש קמא, יצרה נסיבות חדשות לרבות בהקשר לעמלת הסוכן (ולמצער לשיעורה), אותן הצדדים לא יכלו לחזות.

אליבא דבית משפט קמא, אמנם שינוי הנסיבות הנ"ל לא הביא לסיכול ההסכם, ברם מצדיק הוא בחינה לסוגיית המשך קיום התחייבות המשיבה, על פי עקרון תום הלב והדרך המקובלת.

עפ"י בימ"ש קמא, המציאות החדשה בה התערער עולמן היציב של המשיבות והן חדלו לפעול כקרטל, עם מחירים אחידים לצרכן וללא תחרותיות, חייבה את המערערת לנקוט בתום לב ולהתאים את תקופת ההסכם למציאות החדשה הנ"ל. לדידו של בימ"ש קמא, הנוסחה הישנה של תקופת ההסכם ללא הגבלת זמן, בתנאים שהיו מקובלים של עמלת הסוכן, חייבים שינוי. התנערות מוחלטת מחד של המשיבות, או עמידה דווקנית מאידך של המערערת, הן בבחינת התנהגויות שלא בתום לב בביצוע ההסכם.

13. בהעדר הסכמה על תנאי הסכם חדש, התואם את המציאות החדשה כאמור, קובע בימ"ש קמא כי המשיבות יכלו לנקוט בדרך (המועדפת) של ביטול ההסכם על ידי הודעה חד צדדית זמן סביר מראש.

14. בהקשר לסבירות ההודעה לביטול הסכם שאינו מוגבל בזמן הפנה בית משפט קמא למבחנים המצטברים, לפיהם הסבירות נבחנת הן על פי סבירות התקופה שחלפה מתחילת הקשר (בענייננו משנת 1981) ועד לביטול, והן על פי סבירות התקופה מהודעת הביטול ועד לביטול בפועל.

דא עקא, ומשבענייננו ועל כך אין חולק, לא נקטו המשיבות באף אחת מהדרכים הנ"ל (הסכמות חדשות או ביטול ההסכם), ראה בימ"ש קמא לפנות ולבחון מהי נקודת הזמן בה היה נכון להתיר למשיבות להפסיק את ההתקשרות בהסכם וכפועל יוצא מכך לקבוע את המועד בו נכון לשחרר את המשיבות מחובתן לשלם את העמלות למערערת.

15. בהקשר לאמור ראה בימ"ש קמא חשיבות לקבוע את: היקף עלויות המימון של התשתית בהן נשאה המערערת, אל מול סכומי העמלות שהגיעו ושולמו למערערת לאורך השנים, את מועד שינוי הנסיבות ואת המועד בו הפסיקו המשיבות לשלם עמלות למערערת.

את היקף ההשקעות לשנת 1980 ועם תחילת ההסכם, העמיד בימ"ש קמא ע"ס 320 אש"ח (בהתבסס על נספח כ"א לתצהיר פקטה מטעם המשיבה במשולב עם עדות מר בר-לב מטעם המערערת).

מועד שינוי הנסיבות נקבע כמועד בו בוטלה עמלת הסוכן – בתחילת שנות ה-90'.

באשר למועד בו חדלו המשיבות לשלם את העמלות למערערת, ובהתבסס על התיעוד שהוצג, הפריד בימ"ש קמא בין המשיבות;

- ביחס למשיבה מס' 1 נקבע המועד לסוף שנת 2005 (תצהיר החשב מר אביזמר ומר צדיק מטעם המשיבה והתיעוד שהוצג בענין).

- ביחס למשיבה מס' 2 נקבע המועד לתחילת שנת 2008 (תצהיר מר פקטה מטעם משיבה 2 ונתוני החשב אביזמר מטעם המשיבה).

16. בימ"ש קמא ראה לציין ואף לתמוה בפסק דינו על כי לא הוצגו בפניו כל ראיות שהן שעשויות לשפוך אור על אירועים והתרחשויות נוספים זאת לכל אורך לוח הזמנים שנתחם לעיל (מתחילת ההתקשרות ועד להפסקת התשלומים, לרבות סביב מועד שינוי הנסיבות – רפורמת הדלק והפסקת עמלת הסוכן).

בהקשר זה הוסיף בימ"ש קמא כי "בהעדר מידע נוסף אודות התנהגות הצדדים לאחר שינוי הנסיבות, בחלוף למעלה מעשור לקיום ההסכם, דומה כי רב הנסתר על גלוי, וכי מציאת המועד (או טווח הזמנים) בו רשאיות היו חברות הדלק ליתן הודעה על ביטול היה ענין הנתון להשערות של סבירות".

17. לבחינת השאלה האם בנסיבות שקבע יש סבירות לביטול ההסכם (שאינו מוגבל בזמן) ובחלוף למעלה מעשרים שנה מכריתתו, פנה בימ"ש קמא לבחון מה הזמן הסביר להשגת מטרת המערערת, ואשר אותה קבע בימ"ש קמא כהחזר השקעות המימון וקצירת רווח סביר.

בסוגייה זו קבע פסק הדין קמא, כי נטל ההוכחה רובץ על המערערת, לרבות לאור היפוך הנטל המתבקש ובשל הנזק הראייתי שגרמה המערערת, אשר המתינה בהגשת תביעתה עד לשנת 2009 ולמרות שכבר בשנת 2000 פנתה המערערת למשיבה 2 לקבל דוחות וכנ"ל בשנת 2002 למשיבה ולא נענתה.

לאור היפוך הנטל הנ"ל היה על המערערת להוכיח, כי ביטול ההסכם בחלוף 20 שנה מכריתתו הוא בלתי סביר. עפ"י בימ"ש קמא, במקרה הנוכחי המערערת לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה כי פרק זמן של 20 שנה אינו פרק זמן סביר למימוש מטרתה – החזר השקעתה וקבלת רווח סביר.

מהאמור גזר בימ"ש קמא את מסקנתו, כי בחלוף 20 שנה רשאיות היו המשיבות לבטל את ההסכם.

18. בהעדר הודעת ביטול כאמור מצד המשיבות דן בימ"ש קמא בנקודת הזמן שהיתה סבירה להודעה כזו;

בנדון קבע בימ"ש קמא, כי מאחר והמערערת (כצד האמור לקבל את הודעת הביטול) כבר קיימה את התחייבויותיה החוזיות עפ"י ההסכם כבר לפני שנים רבות והודעת ביטול טרם הביטול בפועל אינה דרושה על מנת לאפשר לה התארגנות מספקת לקראת סיום הקשר, הרי אף זמן מצומצם של שבועות או חודשים ספורים ייחשב כסביר. בנדון נקבעה בפסק הדין תקופה של 6 חודשים, בבחינת לכל היותר.

משעה שנקבע כי היה ניתן לבטל את ההסכם בחלוף 20 שנה מכריתתו וכי די בהודעת ביטול של 6 חודשים, הרי המשיבות, עפ"י פסק הדין, היו רשאיות להודיע על ביטולו בהודעת ביטול מ-1/01, אשר תיכנס לתוקף ב-7/01.

19. את המועד בו ביקשו המשיבות לבטל בפועל את ההסכם למד בימ"ש קמא על דרך "התנהגותן" ועל בסיס המועדים בו הפסיקו המשיבות בפועל מלשלם למערערת כל כספים עפ"י ההסכם (המשיבה בסוף 2005 והמשיבה 2 בתחילת 2008, כאמור לעיל).

מועד זה הינו מאוחר למועד שנקבע בו היה ניתן לבטל את ההסכם והוא בבחינת התמשכות ההסכם מעבר למתחייב, כשאין לראות בהתנהגות המשיבות ויתור על זכות הביטול, כפי שטענה בענין המערערת.

20. בימ"ש קמא חתם את פסק דינו בתוצאה לפיה המשיבה מחוייבת בתשלום עמלות עפ"י ההסכם לתקופה שבין 6/02 (עפ"י גבולות ההתיישנות) לבין 31/12/2005 ואילו פז בע"מ עד 31/1/2008 (בהתאם למועדים בהם הפסיקו כל אחת מהמשיבות את התשלומים למערערת, כאמור).

את בירור המחלוקות הכספיות לתקופות הנ"ל קבע בימ"ש לדיון משלים תוך קביעת מועד הוכחות ולוחות זמנים להגשת תצהירי עדות משלימים.

את ההכרעה לסוגיית ההוצאות דחה בימ"ש קמא לפסק הדין הסופי.

21. להבהיר כבר עתה כי המשך הבירור וההכרעות בפני בימ"ש קמא (כפי שנקבעו לעיל לסוגיית ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים עד לנקודות הזמן שנקבעו בפסק הדין כאמור), התייתר זאת לאחר שהמערערת והמשיבה סיכמו ביניהן, כפוף לתוצאות הערעור, באשר להיקף הסכומים שישולמו ע"י המשיבה לתקופת ההפעלה הרלבנטית בכתב התביעה בבחינת פסק דין סופי מותנה.

עוד יובהר, כי המערערת והמשיבה מס' 2 הגיעו להסדר פשרה לסילוק מלוא טענות המערערת כלפיה, ולפיכך המשיבה מס' 2 הינה בבחינת משיבה פורמאלית לערעור זה, כשלתוצאות הערעור אין כל נפקות כלפיה.

תמצית טענות הצדדים בערעור

22. המערערת בטיעוניה התמקדה בקביעת בימ"ש קמא בפסק דינו, לפיה ההסכם בוטל זה מכבר באופן חד צדדי וכדין ע"י המשיבות, כמו גם על שאלת זכותן לבטלו.

המערערת פרטה באשר לרקע שהוביל להתקשרות בהסכם ולהתחייבויות כל אחד מהצדדים על פיו. בנדון הדגישה המערערת כי קיימה את מלוא חלקה בהסכם.

המערערת הבהירה כי המשיבות הפעילו את תחנת התדלוק לסירוגין כל אחת מהן בנפרד, למשך תקופות זמן מוגדרות וקצובות וחוזר חלילה, כאשר כל אחת מהן שילמה למערערת את התמלוגים שנקבעו בהסכם, בתקופה בה הופעלה התחנה על ידה, הגם שלא באופן מלא עפ"י טענת המערערת.

מצב זה נמשך עד לשנת 2008, עת הועברה הבעלות בתחנת התדלוק בלעדית למשיבה (בעקבות הרפורמה במשק הדלק) וזו חדלה באחת מלשלם את התמלוג החודשי לו היתה המערערת זכאית עפ"י ההסכם.

23. לטענת המערערת, שגה בימ"ש קמא כשקבע כי יש להחיל על ההסכם את חזקת הגבלת הזמן וכי המשיבות יכולות היו לבטל את ההסכם באופן חד צדדי.

בנדון הפנתה המערערת ללשון ההסכם ולהוראותיו המפורשות (בדגש לסעיף 6 להסכם). עוד הדגישה את אומד דעת הצדדים כפי שהוא נלמד מטיוטות ההסכם השונות והעדויות שהוצגו. מכלול אלו לדידה מלמד על הסדר שלילי ועל כוונת הצדדים כי תחולת ההסכם תהיה ללא הגבלת זמן.

עפ"י המערערת זכותה לתמלוגים נעוצה במימון התשתיות מצידה וכי מאותו מאורע חד פעמי שואב ההסכם את כוחו המתמשך ללא הגבלת זמן.

המערערת מוסיפה כי שגה בימ"ש קמא כשקבע כאילו מטרת ההסכם היתה החזר השקעות וקצירת רווח סביר. לטענתה, לקביעה זו אין בסיס בחומר הראיות, בלשון ההסכם או בהתנהגות הצדדים שבמשך תקופה ארוכה שילמו סכומים העולים בהרבה על סכומי ההשקעות.

המערערת הפנתה להלכה הפסוקה הקובעת שהכלל בדבר סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן אינו חל על מצב בו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס הזולת.

24. המערערת הטעימה כי אין בסיום השותפות בין המשיבות שנכפתה לאור הרפורמה במשק הדלק, כדי ללמד כי ההסכם סוכל כשבנדון הפנתה להוראת סעיף 7א' להסכם, המכיר באפשרות הצדדים להעביר זכויותיהן עפ"י ההסכם לאחר. עוד הדגישה המערערת, כי גם לאחר שהופסקה עמלת הסוכן, אין כל איסור לתשלום העמלה, וזו לא בוטלה גם לא במסגרת הרפורמה במשק הדלק.

מכח עקרון תום הלב, היה על בימ"ש קמא לכל היותר להורות על אכיפת החיובים בקירוב ולקבוע שיעור תמלוג כזה או אחר לאור שינוי נסיבות, ולא להכיר בביטול ההסכם, כפי שקבע.

לטענת המערערת לא היה כל בסיס לטענת השיהוי שנקבעה לחובתה, זאת לאחר שהגישה תביעתה בשנת 2009 ובעקבות הפסקת התשלומים רק ב-2008.

לחילופין טענה המערערת, כי גם אם ייקבע כי חזקת הגבלת הזמן חלה על ההסכם דנן, שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי המשיבות ביטלו את ההסכם וזאת בניגוד אף לעמדת המשיבות עצמן.

לחילופי חילופין, טעה בימ"ש קמא בקציבת תקופה של 6 חודשים בלבד לתקופת ההודעה המוקדמת והכרח כי תקופה שכזו תעמוד על שנים מספר ולא פחות.

25. המשיבה בטיעוניה, סומכת ידיה על הכרעות בימ"ש קמא בפסק דינו.

לטענתה השאלה שעמדה לפתחו של בימ"ש קמא היתה האם בחלוף שלושים שנה ולאחר שהמערערת כבר החזירה לעצמה, עשרת מונים, את הסכום שהשקיעה בתשתיות תחנת התדלוק, זכאיות היו המשיבות לסיים את ההסכם וכפועל יוצא מכך להפסיק ולשלם למערערת "עמלת סוכן", אשר שנים ארוכות כבר אין זה נהוג ומקובל לשלמן.

עפ"י המשיבה צדק בימ"ש קמא בפסק דינו עת ענה בחיוב על השאלה הנ"ל.

לטענת המשיבה דרישת המערערת להמשיך ולקבל מהמשיבות כספים עד אחרית הדורות ובמנותק מצפיות הצדדים ותכלית ההסכם עצמו, מהווה עמידה על קיום זכות חוזית שלא בתום לב ושלא כדין.

26. עפ"י המשיבה, צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי מטרת המערערת בהתקשרות, היתה להחזיר את השקעתה במימון התשתיות לתחנה ולקצור רווח סביר כשמטרה זו משקפת את ההיגיון והתכלית הכלכלית–המסחרית העומדת בבסיסו, לרבות עפ"י העדויות והראיות שהוצגו.

לטענתה, ניסיון המערערת לשכנע כי בהתקשרות מגולמת מעין שותפות נצחית בלתי מוגבלת ולא ניתנת לביטול, דינו דחייה. המשיבה מדגישה כי למערערת מעולם לא היו זכויות קנייניות בתחנת התדלוק.

עפ"י המשיבה בדין זקף בימ"ש קמא לחובת המערערת את השיהוי הניכר שבהגשת תביעת המערערת וגרם למשיבה נזק ראייתי ניכר.

27. המשיבה הוסיפה וטענה כי השינויים המהותיים ועד לבלי הכר שהתחוללו במשק הדלק – באו בגדר שינוי נסיבות קיצוני שחייב התאמה ושינוי. התערבותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, במערכת ההסכמית הנוגעת לתחנות התדלוק, וחיוב המשיבות לסיים את ההתקשרות המשותפת ביניהם בנוגע להספקת הדלק ע"י התחנה, הביאה למעשה לביטול המערכת ההסכמית כולה ולסיכולה.

עפ"י המשיבה, אוחזת המערערת "במקל בשני קצותיו" כשמחד טוענת למעין שותפות בתחנת התדלוק ומאידך טוענת לזכאות לעמלת סוכן, גם אם עמלה זו תבוטל, גם אם משק הדלק ישתנה וגם אם השותפות בין המשיבות תפורק.

28. לטענת המשיבה בהעדר אותו "מקור תקציבי" (עמלת הסוכן) עליו הסתמכו הצדדים עת התקשרו בהסכם, הרי שצדק בימ"ש קמא בקביעתו כי פג הבסיס החוזי להטיל על המשיבות להמשיך ולשאת כלפי המערערת בתשלומי "עמלת הסוכן" (ובפרט שעה שהאחרונה כבר החזירה וביתר את השקעותיה וגרפה רווח סביר מכל אחת מהמשיבות, כמה וכמה פעמים).

המשיבה מפנה גם ללשון ההסכם, לפיה עמלת הסוכן תשולם "כפי המקובל במקרים כאלו", כבסיס ונימוק נוסף להצדקה לסיום ההסכם שבין הצדדים. לדידה משבוטלה עמלת הסוכן זה מכבר וכיום "אין זה מקובל" לשלמה. אין המערערת זכאית לתשלום.

לטענת המשיבה, עמידה דווקנית של המערערת על ביצוע ההסכם שנחתם לפני שלושה עשורים ביודעה את התהפוכות שעבר משק הדלק מאז, ביודעה ש"עמלת הסוכן" בוטלה זה מכבר, משעה שנשמט יחד עימה אותו מקור תקציבי עליו הסתמכו הצדדים ומעת שהמערערת כבר השיגה את מטרת ההתקשרות מבחינתה, עמידה שכזו היא בבחינת התנהגות שלא בתום לב ובבחינת שימוש לרעה בזכות הנובעת מחוזה, כשכך קבע בדין בימ"ש קמא.

עפ"י המשיבה מעמדה של המערערת כמעין זרועה של רשות ציבורית (המועצה המקומית) מטילה עליה חובת תום לב מוגברת ואף משליכה על דרכי הפרשנות של ההסכם.

המשיבה מסכמת טיעוניה התומכים בפסיקת בימ"ש קמא, כי בנסיבות שנקבעו - העיתוי של ביטול ההסכם, לטענתה על דרך של התנהגות, כפי קביעת בימ"ש קמא, הוא הרבה מעבר למועד הסביר הנדרש, כשהמערערת גם ידעה על השגות המשיבות לשאלת חובתן להמשיך ולשלם לה כספים לעולמי עד וזאת במשך תקופה הרבה מעל ומעבר לששת החודשים אותם הגדיר בימ"ש קמא כפרק זמן סביר למתן הודעת ביטול.

דיון והכרעה

30. לאחר בחינה ועיון ראיתי לקבוע, כי ההסכם שבין המערערת למשיבה נותר בתוקפו, וכי המשיבה מחויבת בתשלום התמורה המוסכמת על פיו, לרבות ביחס לכל התקופה המפורטת בתביעת המערערת ובמסגרת סעדיה.

מסקנות בית משפט קמא, לפיהן בנסיבות ההתקשרות שבדיון היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם, זאת בחלוף עשרים שנה מכריתתו (קרי מ-7/81), כמו גם כי המשיבה, בהתנהלותה, אף הביאה בפועל את ההסכם לכדי סיום וכדין, בסוף שנת 2005, מחייבות התערבות.

31. יודגש כי ההכרעות בפסק דין זה אינן כוללות, על צד העיקר, השגה כנגד ממצאי העובדה והראיות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא. פסק דין זה מתערב במסקנות שנגזרו ממהות ההתקשרות שבין הצדדים וממצאי העובדה הנ"ל, לרבות בהתבסס על ההלכות המשפטיות אשר לכאורה חלות בענין.

32. אקדים כי תמים דעים אני עם הכרעת בית משפט קמא, לפיה בין המערערת למשיבות לא נתקיימו יחסי סוכנות. מסקנה זו מבוססת על לשון והוראות ההסכם, על הראיות לרבות העדויות שסקר בימ"ש קמא בהרחבה ובדקדקנות, כולל אלו הנוגעות לשלב המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים קודם להתקשרות בהסכם.

אבהיר עוד, כי על קביעה זו גם לא עומד ערעור ועל כן היא בבחינת קביעה חלוטה לענייננו.

33. כפועל יוצא מההכרעה לעיל של בימ"ש קמא, בדין אף נדחתה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה ואשר התבססה על דרישה לפיצוי, עקב הפסדי רווח שנגרמו למשיבה לטענתה, כתוצאה מאי קיום התחייבויות המערערת כסוכנת, על פי ההסכם.

כנגזרת מההכרעה כי לא נתקיימו בין הצדדים יחסי סוכנות גם נקבע, ובדין נקבע, שעמלת הסוכן המאוזכרת בהסכם (סע' 4 להסכם) משקפת את התמורה החודשית אשר סוכם כי תשולם למערערת בגין חלקה בהתקשרות, זאת כנגזרת מהיקף המכירות בתחנה (דלקים ושמנים), בבחינת הדרך בה ראו הצדדים לקבוע את שיעור התמורה שתשולם וללא כל זיקה מהותית לעמלת הסוכן המשולמת ביחסי המשיבה עם סוכניה.

על פי אותו הקשר יש הכרח גם לפרש את המונח "כפי המקובל במקרים אלו" הנלווה לקביעת התמורה כאמור, ובשווה לעמלת סוכן. ממונח נלווה זה כשלעצמו לא ניתן ללמוד, כטענת המשיבה ובאופן חלקי מקביעות בימ"ש קמא, על כך שאם מבוטלת עמלת הסוכן (במסגרת רפורמת הדלק) תבוטל גם התמורה המגיעה למערערת או שהמונח מעגן את זכותה של המשיבה להגביל את זמן ההתקשרות כנגזרת לתוקף עמלת הסוכן.

34. אוסיף כי אין מחלוקת, לרבות מכח הכרעות בימ"ש קמא, כי המערערת מצידה קיימה זה מכבר את מלוא חיוביה על פי ההסכם. התחייבות זו כללה את מימון עבודות התשתית שבוצעו לשם הקמת תחנת התדלוק בכניסה לאזור תעשייה קצרין. בהתאם על המערערת לא הוטלו ולא מוטלות עפ"י ההסכם כל מטלות עתידיות.

35. זאת ועוד, וכקביעת בימ"ש קמא שהסתמך על לשון ההסכם והראיות שהוצגו, תוקפו של ההסכם אינו מוגבל בזמן.

לציין כי תנאי זה גובש בהסכם, למרות נסיונות המשיבות, בשלבי המשא ומתן לכריתת ההסכם, להגביל את ההסכם לתקופה קצובה.

בנדון אני רואה להוסיף ולהפנות לעדות מר בר-לב, אשר לעדותו נתן בימ"ש קמא משקל ממשי (לרבות בהיותו העד היחיד מבין כל אלו שהעידו בפניו, אשר נטל חלק פעיל במו"מ שהתנהל בשנים 1980-1981 לקראת כריתת ההסכם). עפ"י עדות זו, הנסמכת גם על תיעוד ששוגר בזמן אמת בשלבי המו"מ (ראה נספחים י"ז ו – י"ח לתצהיר פקטה), המערערת עמדה על כך שההסכם יחול ללא הגבלת זמן ובלא שתהיה למשיבות זכות לביטולו בעתיד.

לשון ההסכם שגובש בסופו של יום תאמה עמדה זו, וכלשון סע' 6 להסכם: "תקופת הסכם זה לא תהיה תלויה בשום אופן ופנים בהסכם הקמעונאי בין החברות לבין... מפעיל תחנת התדלוק... ותחול בלא הגבלת זמן".

36. על בסיס התשתית העובדתית וההסכמות הנ"ל, לא היה נכון ליישם בענייננו את ההלכות הנוגעות והיפות להסכמים מתחדשים שאינם קצובים בזמן ואשר אלו, עפ"י רוב, מתבססים גם על קשר אישי מתמשך ואשר לגביהם הוכרה עקרונית זכותו של מי משני הצדדים להם לבטלם בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מראש.

בתנאי ההתקשרות, עפ"י ההסכם שבפנינו, יפה דווקא וספציפית ההלכה שנקבעה בע"א 9609/01 מול היום 1978 נ' ד"ר יוסף שגב נ"ח (4) 106 (להלן: "פסק דין שגב"), בה לא הוכרה הזכות לביטול חד צדדי.

על פי דעת הרוב בפסק דין שגב ואשר מכוחה נגזרת ההלכה המחייבת בענייננו, בהתקשרות דוגמת זו שבפנינו אין להגביל את אורך תוקפו של ההסכם ואפילו שעה שהוראות ההסכם "שותקות" לשאלת אפשרות הפסקתו או גבולות תוקפו (שלא כבענייננו כאמור לעיל).

ובלשון דעת הרוב בפסק דין שגב הנ"ל:

"אמנם, קיימת הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על-ידי כל אחד מהצדדים באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש (ע"א 2491/90 הנ"ל [12]). אך כלל זה בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על-פי רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (ראו למשל: ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [22]; ע"א 335/89 עזבון חינוי נ' מבשל שיכר לאומית בע"מ [23]). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (להלן – פרידמן [31]), בעמ' 261). מדובר למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמה נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי מוגבלת, שיעור מסוים מהכנסות העסק (פרידמן [31], בעמ' 262)" (ההדגשות אינן במקור, ד.צ.).

37. ההסכם דנן אינו בגדר חוזה הדדי מתחדש, דוגמת חוזי סוכנות והפצה בהם קיימת הנחה לפיה הצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח. בהקשר זה אוסיף, כי יחסי הגומלין ומערכת ההתחייבויות והזכויות המתחדשות וההדדיות שבין צדדים בהתקשרות שכזו מבססות את ההצדקה, בהתבסס על גמירות דעת הצדדים, לבחון מחדש מעת לעת, ועפ"י "תחנות זמן" דמיוניות, את המשך ההתקשרות ביניהם.

עפ"י ההסכם שבין המערערת למשיבה רכשה המערערת, כנגד חלקה בהסכם, שקויים כבר במלואו כאמור מצידה, זכות קבועה ולא מוגבלת בזמן לקבל תמורה מוסכמת מידי חודש, מתוך הכנסות תחנת התדלוק.

ההתקשרות שבפנינו אינה שונה, מההיבטים שצויינו, מאותן התקשרויות שהוצגו כדוגמא בפסק דין שגב, בו בעל עסק מוכר את עסקו תמורת התחייבות עתידית ולא מוגבלת בזמן לקבל שיעור מסויים מהכנסות העסק, למי שרכש כנגד השקעתו זכויות בנכס הזולת, או שזכאי לתגמולים בגין זכויות יוצרים וכדומה.

ההסכם דנן אינו מתבסס על קשר הדדי מתחדש בין הצדדים ואין בו כפיה להמשך מערכת יחסים אישית בין צדדים. חלקה של המערערת בהסכם הושלם, כשזכותה לקבלת תמורה מנותקת מפועלה של המשיבה. בהסכם קיימת הפרדה ברורה לרבות במועדים בין השלמת חלק המערערת בהסכם (מימון התשתיות) לבין חלקה של המשיבה בהסכם ומועדי תשלום התמורה כפונקציה מהכנסות עתידיות מהתחנה.

באופי ההתקשרות כבענייננו, ובהעדר הוראה מפורשת לכך בהסכם, אין כל סיבה להניח שהצדדים צפו או גמרו בדעתם שהצד, אשר התחייבויותיו כלפי הצד שכנגד הן אלו שנותרו לקיום, יוכל לכפות את הפסקת ההסכם, באופן חד צדדי, תוך פגיעה בצד שכנגד שכאמור כבר קיים חלקו בהסכם ומצפה לתמורה המגיעה לו.

נכון הדבר במיוחד לאור הראיות שפורטו לעיל באשר לאומד דעת הצדדים לעניין תקופת ההסכם, כפי שנתגבש בעניין זה בסופו של דבר, על אף שבמהלך המו"מ ניסתה המשיבה להשיג הסכמת המערערת, ללא הצלחה, לתקופת הסכם קצובה.

38. למותר להוסיף כי דרך התקשרות דוגמת זו שבפנינו, בה צד מקדים השקעות כספיות במיזם, זאת כנגד סיכון ותוך ציפייה לרווחים, לעיתים העולים עשרת מונים על סכומי השקעתו, ועל בסיס הכנסות/רווחים עתידיים מהמיזם, אם יהיו, וללא הגבלת זמן, אינה חריגה בנוף הכלכלי, ואין בה ללמד על פגם כזה או אחר בגמירות הדעת ו/או כי הצדדים במסגרתו צופים כי הסכם זה יוכל להסתיים בשלב כזה או אחר בעתיד, באופן חד צדדי, זאת למרות הקבוע בו.

כהיבט נוסף הרלבנטי לסוגיית גמירות הדעת ולתכלית ההתקשרות, והייחודי להתקשרות דנן, ניתן להפנות למציאות אותה תיאר מר בר-לב, אשר שימש כיו"ר מועצת המנהלים של המערערת בשנות ה-80', ואשר את גירסתו כעד מפתח אימץ על צד העיקר בימ"ש קמא, כעולה מפסק דינו.

מר בר-לב תיאר מציאות ששררה בשנות השמונים ברמת הגולן, בה חברות הדלק, ביניהן המשיבות, סירבו מטעמים כלכליים להקים תחנת תדלוק בקצרין. לנוכח מציאות זו ביקשה המועצה להקים באמצעות המערערת תחנת תדלוק חוקית ומסודרת. על מנת לשכנע את חברות הדלק הוצע, כי המערערת תיקח על עצמה חלק מהסיכון הכרוך בהקמת תחנת התדלוק, וזאת בדרך של מימון עבודות התשתית של התחנה כנגד תגמול ראוי שיבטא את השתתפותה בסיכון.

מר בר-לב גם שלל טענה כי מטרת התגמול היתה להחזיר למערערת את השקעותיה במימון התשתיות והעיד, כי אילו כך היה מוסכם, הרי שהניסוחים של ההסכם היו בהתאם, ובניגוד לאשר נכתב. לגרסתו, מטרת ההתקשרות היתה ליצור מעין שותפות בתחנה לאורך שנים.

39. למותר להבהיר, כי בימ"ש קמא בפסק דינו לא נדרש ולא בחן את הכדאיות הכלכלית של ההתקשרות מנקודת המבט של הצדדים בכלל ולזמנים הרלבנטיים בפרט.

מכל מקום, בענייננו לא הובאה כל ראיה הסותרת את החזקה לפיה הצדדים משיקוליהם ולרבות כגופים עסקיים בחרו מרצון חופשי, תוך גמירות דעת ולאחר ששקלו את כלל שיקוליהם וסיכוניהם העסקיים והאחרים, להתקשר בהסכם על כל תנאיו.

40. בהסכם כבענייננו אין כל מקום ותכלית לבחון ובוודאי לקבוע, כי ניתן לבטל את ההסכם תוך זמן קצוב או אחר בניגוד לקבוע בו, תוך הסתמכות על היקף הרווח שנקצב עד לנקודת זמן כזו או אחרת, או על בסיס היקף ההשקעות שהוחזרו, בהתבסס על הערכה כזו או אחרת וכפי שראה לבחון ולקבוע בענייננו בימ"ש קמא (ועוד תוך קביעת היפוך הנטל הראייתי אשר לא מצאתי לו כשלעצמו הצדקה).

בשונה מהסכם שתכליתו התקשרות הדדית מתחדשת, ולפסיקה שאוזכרה בהקשר זה ע"י בימ"ש קמא, לעניין הערכת היקף הרווח ומידת ההשקעות אין רלבנטיות לענייננו ואין באלה כדי ללמד, מכל וכל, על האפשרות וההצדקה לסיום ההתקשרות בהסכם דוגמת ההסכם דנן.

41. עובדת היותו של ההסכם דנן בגדר חוזה ארוך טווח, אין בה כדי לתמוך במסקנה, כי נכון להורות על ביטולו, כפי שהורה למעשה בימ"ש קמא.

אכן וביחס לחוזה ארוך טווח, יש מקום לעיתים, כפוף לנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה, להחיל כללי פרשנות ייחודיים, לרבות עת נדרש בית המשפט לביטולו, לאחר שעמד על כנו במשך שנות דור, והכל בד' האמות של העילות המוכרות בדין לביטול חוזה.

בהקשר זה לא מן הנמנע כי הצורך בפרשנות, בדגש למתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית ככלי השלמה, או בהכרה בשינוי הנסיבות לאורך השנים, כבסיס להתאמת הוראות ההסכם למטרת ההתקשרות וגמירות הדעת של הצדדים, יהיה נפוץ מהרגיל.

ברם מכאן, ועד למסקנה מרחיקת לכת, לפיה בנקל תוכר זכותו של צד להסכם שכזה להתנער מחיוביו להסכם בשל שינוי נסיבות או הרעה בכדאיותו הכלכלית, בבחינת תשתית שיש בה לבסס עילה של הטעיה או סיכול, הדרך רחוקה.

יתרה מזאת, לעיתים דווקא ההכרה והתובנה המושכלת של צדדים להסכם, לבחור להתקשר ביניהם בהסכם ארוך טווח, על הנעלמים הצפונים בהתקשרות שכזו, לרבות לאור הקושי לצפות תחזיות כלכליות ואחרות ארוכות טווח, מחייבות מסקנה כי הצדדים במודע גמרו בדעתם להתחייב להתקשרות גם במקרה של שינוי נסיבות כזה או אחר. על פי האמור, ידרשו נימוקים ושינויי נסיבות כבדי משקל ביותר, טרם שתוכר זכותו של הצד שנותר מחויב לקיום חיוביו על פי ההסכם, להתנער ממנו, כלפי הצד האחר, ובפרט שעה שהאחרון, כבענייננו השלים וקיים את כל חיוביו, זה מכבר.

על דרך הכלל אוסיף, כי שינוי נסיבות שמקורו בתהפוכות של כדאיות כלכלית או צמצום ברווחים כפי הנטען בענייננו, לא נכון ויוכרו כנימוק וכבסיס להתנערות חד צדדית מהסכם שכזה.

42. בהקשר לענייננו ומשנקבע כאמור כי עמלת הסוכן שנקבעה בהסכם משקפת אך ורק את הערכת שיעור התמורה הצריכה להשתלם למערערת לאורך תקופת ההתקשרות, הרי להנחה לפיה עמלה זו בוטלה, בהקשר ליחסי חברות הדלק עם סוכניה במסגרת רפורמת הדלק, יכול ותהיה רלבנטיות עקיפה בלבד לענייננו, וזאת לביסוס טענת המשיבה כי רווחיותה מתפעול תחנות הדלק אולי פחתה, בהשוואה לעבר ולתקופה בה בחרה להתקשר עם המערערת.

מכל מקום, צמצום רווחיות שכזו גם אם נהיה נכונים להניחה, אין בה כשלעצמה וכמפורט כדי להצדיק את ביטול ההתקשרות.

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בענייננו שעה שהמשיבה לא טענה באופן ישיר ובוודאי לא הציגה כל ראיות המלמדות כי ככלל רווחיה פחתו ובאופן המצדיק התנערות חד צדדית מהסכם שאינו מוגבל בזמן.

בהקשר זה ברור כי לבחינת הרווחיות נדרשת בחינה רחבה ומקיפה של פרמטרים שונים ומגוונים, כאשר סוגיית עמלת הסוכן בהקשר זה אינה חזות הכל, לכאורה.

43. מכל מקום, אילו ביקשה המשיבה להתנות את תוקף ההתקשרות עם המערערת ו/או את שיעור התמורה המשולמת לה לאורך השנים בהתאם לשיעור רווחיות כזה או אחר, חזקה כי היתה דורשת קביעת מנגנון מתאים בהסכם שבין הצדדים. באותה מידה, אילו ביקשה המשיבה להתנות את המשך תוקף ההתקשרות או את שיעור התמורה בהמשך תוקפה של עמלת הסוכן במסגרת ענף הדלק, היה עליה לקבוע זאת בהסכם. קביעות שכאלו לא נקבעו בהסכם ולא הוצגו כל נסיבות המצדיקות לכפות תנאים אלו על הצדדים שבפנינו.

44. המפורט לעיל על מסקנת הביניים לפיה המשיבה לא הוכיחה שינוי נסיבות ממשי, מחייב מסקנה כי לא הוצגה עילה המוכרת בדין לביטול ההסכם, בוודאי לא בהתבסס על טענת הסיכול. מסקנה זו מייתרת דיון מעמיק בגבולות טענת הסיכול ומגמות הריכוך במסגרתה, על פי אחת הגישות שקיבלה ביטוי בפסיקה. להיבטים השונים והתיאורטיים בנושא, אסתפק בהפניה לת"א (י-ם) 702/06 היוהמ"ש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, 06/12/2011, ולסקירה המקיפה המוצגת שם.

לענייננו די שאקבע כי לא הוצגה כל תשתית לביסוס שינוי נסיבות קיצוני היכול לבוא בגדר טענת סיכול מצד המשיבה, זאת על פי כל קנה מידה מרוכך ככל שיהיה .

45. הדברים יפים גם באשר לטענת חוסר תום הלב שנטענה בעלמא. די בהקשר זה להבהיר כי עמידת צד עיסקי על אכיפת התקשרות חוזית מקום בו הצד שכנגד מצידו מרוויח פחות מההתקשרות, אינה בגדר התנהלות בחוסר תום לב ובוודאי לא בגדר חוסר תום לב קיצוני כנדרש לענייננו.

46. כאן המקום לפרט כי המשיבות המשיכו ושילמו למערערת תמורה מכח ההסכם, מעל לעשור שנים, מאוחר למועד בו בוטלה עמלת הסוכן במסגרת רפורמת הדלק (ראה בענין עדויות פקטה וצדיק מטעם המשיבות). יתרה מזאת, המשיבה עצמה, לאורך השנים וכפי שיפורט גם לא במסגרת כתבי טענותיה, לא ראתה לטעון כי היא עותרת לביטול ההסכם בשל ביטול עמלת הסוכן או בשל שינוי נסיבות קיצוני כזה או אחר המצדיק את ביטולו.

התנהלות זו מצד המשיבה די בה לענייננו לדחיית המסקנה כי דין ההתקשרות להתבטל, ובמועד בו ראה בימ"ש קמא לקבוע את ביטולה.

47. אני רואה להוסיף ולהדגיש באשר לטיעוני המשיבה, כי המשיבה בכתבי טענותיה לא טענה, ישירות לכל הפחות, כי יש לדחות את תביעת המערערת מהטעם שההסכם בוטל או דינו להתבטל בשל שינוי נסיבות קיצוני העולה כדי סיכול וחוסר תום לב.

בתמצית טענה המשיבה בכתבי טענותיה כי שולמה תמורה לאורך השנים ובשיעורים המתחייבים. בין הצדדים התקיימו יחסי סוכן-סוכנת וכי משבוטלה עמלת הסוכן סוכל ההסכם ואין על המשיבה חובת תשלום או ששיעורה השתנה.

להדגיש כי טענת הסיכול הנ"ל התמקדה רק בהקשר לרפורמה שמנעה את המשך ההפעלה המשותפת של תחנות התדלוק ע"י המשיבות, כפי שקבע ההסכם, לכאורה (טענה אחרונה זו כשלעצמה למעשה גם נזנחה בפנינו ומכל מקום נדחתה ע"י בימ"ש קמא). על פי האמור יובהר כי טענת סיכול בהקשר לדיון שבפנינו לא נטענה כאמור בטיעוני המשיבה.

יתרה מזאת, על פי קו הטיעון שהעלתה לעיל המשיבה, באשר ליחסי סוכנות גם תבעה המשיבה בתביעתה הנגדית בגין מחדלי המערערת שלא קיימה חיוביה כסוכן, תוך ביסוס סכום התביעה על הפסד מכירות שנתי נטען במכפלת כלל השנים (במגבלות ההתיישנות) ועד למועד הגשת התביעה. תביעה כזו אינה מתיישבת עם טענה שההסכם בוטל שנים מוקדם למועד הגשת התביעה.

בחינה משלימה של טענות חברת פז (המשיבה הפורמלית בערעור), בכתב הגנתה מחזקת את האמור לעיל.

48. יתרה מזאת, בימ"ש קמא בפסק דינו אף קבע כי אין בנמצא ראיות כלשהן העשויות לשפוך אור על השיח שהתנהל בין הצדדים לאורך השנים הרלבנטיות.

מבחינתי אוסיף כי אל מול התכתבויות שגרתיות המהוות חלק מהתקשרות שוטפת (דוחות חישוב עמלות, טענות על רכישות וכד') אין כל ראיה המלמדת כי המשיבה מלינה ולו על שינוי נסיבות או חוסר תום לב או טוענת כי יש להביא את ההתקשרות לסיום.

49. זאת ועוד, בימ"ש קמא ראה ללמוד ולגזור מהמועדים בהם הפסיקו המשיבות (דלק ופז) לשלם את העמלות למערערת, על קביעת המועד הסביר כמו גם המועד בפועל בו יכלו וביקשו המשיבות להפסיק את ההתקשרות.

דא עקא, מהמועדים בהם הופסקו תשלומי העמלות לא ניתן ללמוד דבר לענייננו;

מהראיות והעדויות (לרבות תצהירי ועדויות אביזמר וצדיק), עולה כי המשיבות קיימו לאורך השנים "רוטציה" בניהול התחנה, זאת עד אשר בשנת 2008 (3/08) מכרה פז את זכויותיה בתחנת התדלוק למשיבה.

במסגרת רוטציה זו, ולענייננו, תפעלה המשיבה את התחנה עד סוף שנת 2005, כאשר פז תפעלה אותה מאותו מועד ועד תחילת 2008 כאמור. לכאורה, כפועל יוצא מתקופות הניהול הנ"ל והתיעוד החשבונאי שהוצג ונותח ע"י בימ"ש קמא נלמד כי המשיבה שילמה למערערת כספים (אם כי לטענתה בחסר) עד סוף שנת 2005, ואילו פז שילמה מאותה נקודה ועד לתחילת 2008.

משלב זה ואילך הפסיקה המשיבה לשלם כספים והתביעה דנן הוגשה בהמשך לכך בשנת 2009.

לענייננו, אם כן, אין מקום לקבוע כי העיתוי בו חדלה המשיבה לשלם עמלות, במשתמע משקף גלוי דעת, מרחיק לכת כשלעצמו, על כך שהיא ביקשה וראתה עצמה זכאית, להביא את ההסכם לסיום, היינו משנת 2005.

כאמור, המשיבה הפסיקה לשלם עמלות, באופן חד צדדי, רק מתחילת 2008 וזאת סמוך לפני שהמערערת הגישה את תביעתה.

50. על בסיס המפורט ומשעה שבימ"ש קמא עצמו הסיק מהראיות שבפניו כי התנהגות הצדדים לאחר שינוי הנסיבות הנטענות, בחלוף למעלה מעשור לקיום ההסכם, מלמדת כי רב הנסתר על הגלוי, לא היה כל מקום, בנסיבות ההתקשרות שבדיון, כי בימ"ש קמא ומיוזמתו יקבע את המועד (או טווח הזמנים) בו רשאיות היו לשיטתו, חברות הדלק ליתן הודעה על ביטול, זאת על פי הגדרתו הוא, בהתבסס על השערות של סבירות.

51. על אחת כמה וכמה שלא היה מקום לקבוע מועד כאמור על בסיס הנחה לפיה מטרת ההתקשרות היתה החזר השקעות וקצירת רווח סביר, תוך היפוך הנטל בנקודה זו והטלתו על המערערת עצמה.

מסקנת בימ"ש קמא כי על המערערת היה מוטל להוכיח כי ביטול ההסכם בחלוף עשרים שנה מכריתתו הינו בלתי סביר וכי היא לא עמדה בנטל זה, הינה מסקנה שגויה בנסיבות ועל בסיס מכלול המפורט לעיל.

52. בנסיבות שפרטנו לא היה מקום לראות במשיבה (שאף לא גילתה דעתה שהיא מבקשת לבטל את ההתקשרות), כמי שזכאית היתה לבטל את ההסכם הבלתי מוגבל בזמן בו התקשרה.

בענייננו לא הוצגו וכמפורט כל ראיות המבססות שינוי נסיבות קיצוני ביותר העולה כדי סיכול וכמתחייב בנסיבות וכתנאי לקיום דיון בשאלת ביטול ההסכם.

במקרה דנן ולכל היותר, הוצגו טיעון ותשתית ראייתית עקיפה וראשונית, על כך שרווחיה של המשיבה מהתחנה לאורך השנים ומאז ביטול עמלת הסוכן צומצמה במשהו.

53. על בסיס תשתית כאמור לא היה מקום להורות כי ההסכם בוטל כדין (ובוודאי לא החל מ- 31/12/2005).

54. מכלול הראיות והנימוקים שפורטו בפסק דין זה מחייבים מסקנה לפיה המשיבה מחוייבת על פי ההסכם, ואין כל מקום לשחררה מחיוביה על פיו.

55. לאור המכלול אמליץ לחבריי לקבל את הערעור.

בזיקה לסעדים הנתבעים בתביעת המערערת אמליץ כי נורה שהמשיבה תשלם למערערת את העמלות על פי ההסכם זאת עד למועד הגשת התביעה.

56. משעה, וכפי שפרטתי בתחילת פסק הדין, שגיבשו הצדדים נתונים כספיים מוסכמים למקרה והערעור יתקבל, אמליץ ליתן להסכמות אלו תוקף של פסק דין.

57. לאור התוצאה, אני סבור כי יש לחייב את המשיבה בשכ"ט עו"ד המערערת בסכום של 25,000 ₪.

כב' סגן הנשיא ד"ר א' אברהם

אני מסכים לחוות דעתו של חברי, כב' השופט ד' צרפתי. ביקשתי להוסיף מלים מספר, כיצד הנני רואה את תמונת המצב, והרי היא פשוטה להפתיע לטעמי.

עניין לנו בהסכם, לפיו המערערת נטלה על עצמה את מימון הקמתה של תחנת תדלוק; המשיבות התחייבו לשלם לה, בתמורה, תשלום עיתי, ששיעורו נקבע בדרך כלשהי בחוזה (כנגזרת של עמלת הסוכן). ההסכם לא הוגבל בזמן, ומסתבר שבמודע לא הוגבל בזמן, ומשמעות הדבר הינה, כי כל עוד התחנה פועלת, על המשיבות לשלם למערערת את התשלום העיתי עליו הוסכם. משהן חדלו לעשות כן, הן הפרו את החוזה. לכן יש לקבל את תביעת המערערת ולחייב את המשיבות לקיים אחר התחייבותן.

למעלה מן הדרוש אציין, כי אף שההסכם שלפנינו לא הוגבל בזמן, אין הוא מסוג ההסכמים, שניתן להביאם לידי סיום בהודעה בזמן סביר מראש. עניין לנו בהסכם נמשך, שלפי תוכנו על המשיבות לשלם למערערת תשלום עיתי כל עוד התחנה פועלת, ולא בחלוף זמן סביר.

והערה אחרונה שאעיר, הרפורמה במשק הדלק, וביטולה של עמלת הסוכן, אינה מעניינה של המערערת, ומכל מקום אין היא עשויה להוות עילה לביטולו של החוזה. כל פועלו של ביטול העמלה מתבטא בצורך לשנות מן הדרך עליה הוסכם בהסכם לחישוב התמלוגים. על כגון דא חלה הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("קיום בסכום ראוי"), הקובעת לאמור:

"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה."

משבוטלה עמלת הסוכן, שינוי הדרך לחישוב התמלוגים צריך שייעשה על ידי תשלום הסכום "שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה", ובמלים אחרות, על המשיבות לשלם למערערת תמלוגים בשווי שהיה משתלם אילו המשיכה עמלת הסוכן להתקיים.

כב' השופט יונתן אברהם: אני מסכים.

לפיכך הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ד' צרפתי.

ניתן היום, י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.