היש לחייב את כלל הנתבעים בחוב הוצל"פ של נתבעת 1 – זה עניינו של פסק הדין.

רקע

בשנת 2002, מכרה התובעת, באמצעות נציגה, לנתבעת מערכת אזעקה. נתבע 5 מסר לתובעת שש המחאות של הנתבעת 1 ע"ס 5,000 ₪ כל אחת, שזמן פירעון החל מאפריל 2003 עד יולי 2003. סך כולל של 30,000 ₪ (להלן: "עסקת היסוד"). ההמחאות לא נפרעו. כנגד הנתבעת 1 ונתבע 7, שהיה רשום כבעל המניות בה, ניתן פסק דין בהיעדר על ידי כב' השופט בדימוס ש' שר, שדן בתיק עד לפרישתו. הנתבעים 1 ו- 7 חויבו לשלם לתובעת סך של 73,324 ₪ וכן הוצאות משפט. התובעת פתחה תיק הוצאה לפועל כנגדם, אך לא הצליחה לגבות דבר.

התובעת טוענת כי יש לחייב בחוב, שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל, את שמונת הנתבעים הנוספים:- הנתבעים 5, 9 ו- 10 הנם האחים לבית משפחת סויסה; נתבעים 2 ו- 8 הנם 'זרים' למשפחת סויסה, לטענתה 'אנשי קש' שחברו יחדיו להתחמקות מנושים; וכן נתבעות 3, 4 ו- 6, שהנן חברות שבניהול ו/או בשליטת משפחת סויסה. כולם יחדיו, לטענת התובעת, חברו יחדיו להברחת נכסים והתחמקות מפירעון חובות.

הנתבעים

הנתבעים התפלגו לשלושה: שלושת 'הזרים'- מישל, שלום ו'יפה עוף' (נתבעים 2, 6 ו- 8), שיוצגו על ידי עו"ד מוחמד ותד; שמעון והחברות שבבעלותו- 'אור תרצה' ו-'אור אלחנן' (הנתבעים 3, 4 ו- 5), שיוצגו על ידי עו"ד מוני עזורה והאחים הערבים- יצחק וסיני, ע"י עו"ד שמואל רש.

בשל ריבוי הנתבעים- עשרה במספר והקשרים המסועפים ביניהם- אקרא להם בשמם הפרטי ואתן בהם סימנים-

נתבעת 1- הנה חברה שהוקמה ביום 4/12/1994 ועסקה בניהול משחטה בטירת הכרמל. הנתבעת רכשה, באמצעות הנתבע 5- שמעון סויסה- מערכת אזעקה מהתובעת והשיקים, נשוא עסקת היסוד, ניתנו מחשבונה (להלן: "הנתבעת").

נגד הנתבעת ניתן פסק דין בהיעדר בשנת 2012, על ידי כב' השופט בדימוס ש' שר. תיק ההוצאה לפועל, נכון לשנת 2013 עמד ע"ס 92,000 ₪ ועולה כי לנתבעת אין נכסים ו/או זכויות מהן ניתן לגבות את הכספים שנפסקו בפסק הדין.

נתבע 2- מישל אסולין, היה עובד ייצור במשחטה שניהלה הנתבעת. ביום 25/7/2002 הוקמה חברת 'בירכת אברהם אבינו בע"מ'. חברה זו עסקה בשחיטת עופות ומכירתם והפעילה את המשחטה לאחר שהנתבעת הפסיקה את פעולתה. מישל נרשם כבעל המניות בה, והאחים ניסים ויצחק (נתבעים 9 ו- 10) שימשו כערבים להתחייבויות החברה. חברת 'בירכת אברהם אבינו בע"מ', שמישל היה בעל המניות בה, נקלעה לקשיים כספיים וניתן נגדה צו פירוק. התובעת טענה כי חברה זו שימשה להברחת נכסי הנתבעת, שכן הפעילה את המשחטה תחת/במקום הנתבעת. כלפי מישל טענה התובעת כי הוא 'איש קש', כשם שטען אח אחר (אליהו סויסה) בהליך משפטי קודם כנגד שאר האחים לבית סויסה, הליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בקריות. מנגד, טען מישל כי אין לו כל קשר לנתבעת, מעולם לא היה בעל מניות בה ו/או הייתה לו נגיעה בצד הכלכלי-עסקי (להלן: "מישל").

נתבעת 3- חברת 'אור תרצה בע"מ' נוסדה ביום 20.2.2003, בעל המניות ומנהלה הנו שמעון סויסה, נתבע 5, ועיסוקה- שחיטת עופות ומכירתם (להלן: "אור תרצה"). בשנים 2004-2005, החזיקה 'אור תרצה', יחד עם נתבע 5, שמעון סויסה ונתבע 8, שלום שטרית, במניות נתבעת 6, היא חברת יפה עוף בע"מ, ששכרה את המשחטה בטירת הכרמל ושילמה דמי שכירות לחברה אחרת שהייתה בעבר בבעלות האחים סויסה- נתבעים 5, 9 ו- 10 ונכון לבירור התביעה, מוחזקות המניות בידי נשות האחים (חברת עוף מן בע"מ, להלן: "עוף מן"). כלפי 'אור תרצה' טענה התובעת כי מניותיה בחברת 'יפה עוף בע"מ' הועברו ללא תמורה לנתבע 8 כדי לחמוק מחובות לנושים. מנגד טענה 'אור תרצה' כי אין יריבות בינה לבין התובעת, מעולם לא הפעילה את הנתבעת ו/או את המשחטה. מניותיה בחברת 'יפה עוף בע"מ' הועברו לנתבע 8 לאחר כשנה, משלא עמדה בהתחייבותה להשקיע הון עצמי במשחטה.

נתבעת 4- חברת 'אור אלחנן בע"מ', נוסדה ביום 18.12.2003, כשנה לאחר עסקת היסוד. 'אור תרצה', נתבעת 3, הינה בעלת המניות ב'אור אלחנן'. לא הוכח כי 'אור אלחנן' הייתה חברה פעילה, פתחה חשבון בנק ו/או הפעילה את המשחטה ישירות ו/או בעקיפין (להלן: "אור אלחנן").

נתבע 5- שמעון סויסה, הינו אחיהם של נתבע 7 (שנגדו ניתן פסק דין בהיעדר) ושל נתבעים 9 ו- 10. שמעון הוא זה שרכש מנציג התובעת את ציוד האזעקה, הוא שהיה מורשה לחתום בשם הנתבעת בבנק והוא זה שמסר את השיקים נשוא עסקת היסוד. במועדים הרלוונטיים לעסקת היסוד, שמעון ניהל בפועל את הנתבעת. מיום 20.2.2003 שמעון הנו בעל המניות של נתבעת 3 'אור תרצה' ובפועל יוצא גם של 'אור אלחנן', נתבעת 4. שמעון אף שימש כמנהל במשותף משנת 2004 ועד 2005 של נתבעת 6, חברת 'יפה עוף' והפך לשכיר בחברה (להלן: "שמעון").

נתבעת 6- חברת 'יפה עוף בע"מ', נוסדה ביום 30.6.2004 ועוסקת גם כיום בהפעלת המשחטה בטירת הכרמל. בתחילת פעילותה ולמשך שנה היו בעלי המניות בה שלום שטרית, נתבע 8, שמעון, נתבע 5, ו-'אור תרצה', נתבעת 3, שבשליטת שמעון. לאחר כשנה העבירו שמעון ו'אור תרצה', ללא תמורה, לנתבע 8, שלום שטרית את מניותיהם ב'יפה עוף'. 'יפה עוף' שכרה את המשחטה בטירת הכרמל, שבעבר ניהלה שם הנתבעת את עיסוקיה, לאחר מכן החברה שבפירוק ובהמשך 'יפה עוף'. דמי השכירות ששילמה 'יפה עוף' בתחילת ההתקשרות עמדו על סך של 16,500 ₪ לחודש, בשנת 2009 עלו ל- 40,000 ₪ לחודש ונכון לבירור התביעה- 90,000 ₪ לחודש (להלן: "יפה עוף").

נתבע 7- דוד שוישה, רשום כבעל מניות ומנהלה של הנתבעת. בכל המועדים הרלוונטיים לעסקת היסוד ולבירור התביעה היה דוד מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש בפרדס חנה (להלן: "דוד"). נגדו, כאמור, יחד עם הנתבעת, ניתן פסק דין בהיעדר, על ידי כב' השופט בדימוס ש' שר ולא ניתן לגבות ממנו כספים בשל אשפוזו ובהיעדר כספים ו/או נכסים על שמו.

נתבע 8- שלום שטרית, הינו 'זר' למשפחת סויסה וכיום הנו בעל המניות היחיד והמנהל של חברת 'יפה עוף', השוכרת את המשחטה ומשלמת דמי שכירות. בשנים 2004-2005 היה שלום שותף יחד עם שמעון ב-'יפה עוף' (להלן: "שלום"). באשר לשלום נטען, כי חברת 'יפה עוף' שבשליטתו לא שילמה בגין הזכות להפעלת המשחטה ושימוש במתקניה סכומים ריאליים. בתחילה שולמו דמי שכירות כ- 14,000 ₪ ובהמשך, לאחר ששמעון העביר את מניותיו לשלום, עלו דמי השכירות לסך של 90,000 ₪.

נתבע 9 ונתבע 10- יצחק סויסה וסיני (ניסים) סויסה, הנם אחיהם של דוד ושמעון (נתבע 7 ונתבע 5) (להלן: "יצחק" ו-"סיני"). יצחק וסיני ערבו לחברה שפורקה- חברת 'בירכת אברהם בע"מ' ובמסגרת ערבותם שילמו כספים לנושים. בעבר, החזיקו סיני, יצחק ושמעון, את המניות בחברה המקורית שהקים האב בשנת 1986, היא חברת 'עוף מן' בע"מ, הבעלים של נכס מקרקעין בטירת הכרמל, עליו נמצאת המשחטה. בשנת 2003 ו/או בסמוך לכך, העבירו האחים את מניותיהם בחברת 'עוף מן' לידי נשותיהם- דורה, מרים וציפורה.

החברות המשפחתיות שהקימו האחים סויסה

האחים סויסה הקימו מספר חברות שעיסוקן שחיטת עופות ומכירתם.

את החברה הראשונה- 'עוף מן' בע"מ הקים האב ב 28.12.1986, כאשר האח סיני מחזיק ב- 60% מהמניות, האב- 20% והאח, אליהו, שאינו צד להליך- ב 20% הנותרים. חברה זו היא בעלת המקרקעין בטירת הכרמל ומחזיקה מבנה המשמש כמשחטה מאז ועד היום.

בהליך אחר וקודם שהתנהל בין האח אליהו, שאינו צד להליך שבפני, לבין אחיו – סיני, יצחק ושמעון, טען האח אליהו כי אחיו, הם הנתבעים כאן, מנסים לנשל אותו מזכויותיו בחברה המשפחתית, עת הקימו חברות נוספות והמניות בה הועברו מהאחים לנשותיהם באופן דקלרטיבי בלבד (תמ"ש (קריות) 6562/03).

על נכס המקרקעין של חברת 'עוף מן', הופעלה המשחטה, תחילה על ידי הנתבעת, בהמשך, על ידי חברת 'בירכת אברהם אבינו בע"מ', חברה שפורקה, ומשנת 2004 ועד היום – על ידי יפה עוף, המשלמת דמי שכירות חודשיים.

למען הנוחות, להלן טבלה:-

טענות התובעת

התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום החוב שהנו פסוק וחלוט, בשיעור גובהו בתיק ההוצאה לפועל (נכון למועד הגשת הסיכומים- למעלה מ- 92,000 ש"ח) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 עד לתשלום בפועל.

לטענת התובעת, הנתבעים, בני משפחה אחת, משפחת סויסה, הקימו חברות שונות והציבו בהן בעלי שליטה ומנהלים שהנם אנשי קש כדוגמת מישל אסולין (נתבע 2), שלום שטרית (נתבע 8) ונשותיהם (ציפורה סויסה, דורה סויסה ומרים סיני), ערבבו בין נכסי החברות השונות שהקימו לאורך שנים, העבירו רכוש מחברה לחברה ללא תמורה כדי לחמוק מתשלום חובות לספקים/נושים, ובמטרה לשמור על נכס המקרקעין שבבעלותם ועל הציוד ועל המכונות שבמשחטה מפני עיקולים.

המשחטה הייתה המקור ליצירת החובות הבלתי משולמים וגם מקור ההכנסה היחיד של החברה המשפחתית. המשחטה נקלעה לקשיים ולא היה בידה לשלם חובותיה. בעלי המשחטה לא מכרו את הזכויות במשחטה למרבה במחיר, אלא הקימו חברה חדשה, לה העבירו את מלוא הזכויות במשחטה ללא תמורה, לרבות הזכות להשתמש במקרקעין ללא תמורה. לטענת התובעת, כלל הנתבעים פעלו ביחד כאשכול חברות ושיתפו פעולה לצורך התחמקות מנושים, כאשר בפועל כולם עסקו בניהול המשחטה. החברה החדשה- 'יפה עוף' התחילה במערכת חשבונאית חדשה ובמנותק מנושי הנתבעת. לפיכך טענה כי יש לחייבן בחוב הנתבעת כלפי התובעת.

התובעת טוענת כי יש לבצע הרמת מסך בחברות המשפחתיות שכן, הנתבעים, ביחד ולחוד, עשו שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת במטרה להבריח נכסים לצורך התחמקות מתשלום לנושים, בוצע ערבוב נכסים בין החברות השונות באופן המצדיק הכרזה כי עסקינן באשכול חברות אחד תוך הרמת מסך ההתאגדות בין התאגידים השונים, שכולם חברה משפחתית אחת וכן לחייב באופן אישי כל אחד מבעלי המניות ובהתאם להלכה הפסוקה:- ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב (2011)); רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה (2005)); רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1991) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד(2) 712, 717; ע"א 2728/04 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' יערי, המשנה לנשיאה א' ריבלין; ע"ע 152/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח', לא פורסם, 22.5.2006; ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ.

באשר לאחים- האחים שמעון, יצחק וסיני (נתבעים 5, 9 ו-10) אחראים בפועל לניהול המשחטה. האחים הקימו חברות על שמם ו/או על שם חברות בת ו/או העבירו את המניות על שם נשותיהם, וזאת, כדי להתחמק מתשלום חובות לנושים. הוכח כי בעבר הוגשו תביעות כנגד האחים בעילות דומות שעניינן תרמית והונאה בתוך אשכול החברות המשפחתי, אי תשלום חובות, שימוש פסול בהמחאות ללא כיסוי תוך תכנון מראש וטענות של הרמת מסך.

מתעודת עובד ציבור מרשם החברות מיום 27.1.2011 ניתן ללמוד על כי האחים מנהלים את החברות השונות, הנתבעות, וכל זאת, כדי לחמוק מתשלום חובות:- נכס המקרקעין בטירת הכרמל בו שוכנת המשחטה מהווה מקור הכנסה של האחים והאם אלו שניהלו בפועל את הנתבעת.

האח, דוד, רשום כמנהל ובעל מניות בנתבעת, אך הוא מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש ומעדותו של שמעון עלה כי בפועל, האחים הם שניהלו את הנתבעת. גם מעדותו של מישל עולה כי האחים ניהלו בפועל את הנתבעת ושמעון היה מורשה לחתום בשמה בבנק.

חיזוק לטענותיה מבקשת התובעת לעשות מעדותו של עו"ד אליהו סויסה שהינו אחיהם של שמעון, דוד, יצחק וסיני אשר היה בעצמו בסכסוך משפטי מול אחיו הנוגע למשחטה כפי שעולה ממסמכים שהוגשו. מעבר לכך מעדותו של עו"ד פילו, מי ששימש כמנהל מיוחד במסגרת פירוק החברה שבפרוק, עלה כי בני משפחת סויסה הם שהסדירו את חובות החברה ולא מישל שהיה רשום לכאורה כבעל המניות, דבר המעיד על העדר קשר בין הרישום הפורמאלי למצב בפועל.

התובעת אף הפנתה לעדותו של מר שובל שלדבריה נקלע למצב דומה כמו התובעת כאשר קיבל המחאות מאת הנתבעת שלא כובדו ונדרש להליכים משפטיים כנגד חלק מהנתבעים.

זאת ועוד, מעדותה של בת זוגתו של שמעון עלה כי הינה בעלת מניות בחברה 'עוף מן', הבעלים הרשומים של הזכויות במקרקעין של המשחטה. ההכנסות של החברה הן 90,000 ₪ לחודש בגין השכרת המשחטה המשולמים על-ידי 'יפה עוף' ואין לחברה פעילויות נוספות מלבד השכרת שטח המשחטה. כל זאת כאשר העדה אישרה כי לא שילמה על זכויותיה במניות החברה וקיבלה אותם ללא תמורה בהוראת אביהם של האחים שמעון, יצחק וסיני וסירבה לענות כשנשאלה על חלוקת הרווחים מהשכירות. מכאן מבקשת התובעת להסיק כי אין הלימה בין הרישומים הרשמיים לבין הבעלות האמיתית של החברות הקשורות למשחטה בטירת הכרמל. התובעת הפנתה לעדויות נשות הנתבעים- מרים ודורה, אשר העידו על הצורך שעלה בריבוי החברות לצורך פתרון סכסוכים כספיים ומשפחתיים. מעדויותיהן נלמד כי מדובר בעסק משפחתי והעברת נכסים מאחד לשני כדי לשמור עליהם מנושים.

באשר לשלום- נטען כי לפי עדותו, 'יפה עוף' שבשליטתו לא שילמה בגין הזכות להפעלת משחטה ומתקניה. בתחילה שילמה החברה שבבעלותו דמי שכירות סמליים, בשונה להיקף השכירות הריאלית כיום (בסך 90,000 ₪ לחודש). נטען כי דמי השכירות כוללים את השימוש במתקנים ובמבנים של המשחטה. שלום ידע, בטרם נכנס לפעילות במשחטה, כי קיימים למשחטה חובות. אף אם שלום שידרג את המשחטה בציוד חדש, הרי לא הוכחש כי אף קודם לכן היה בה ציוד בשווי של מאות אלפי שקלים בו ניתן היה להחזיר את החובות לנושים. לפיכך, גם אם כיום לשלום אין קשר לחובות הנתבעת, הרי שבראשית פעילותו שיתף פעולה עם יתר הנתבעים, קיבל ציוד ללא תשלום ביודעו שיש למשחטה חובות.

באשר לאחים יצחק וסיני- צוין כי הם הגיעו להסדר חובות עם נושים אחרים כעולה מתיק בית משפט לפירוק 532-00-03 כערבים של החברה שבפרוק.

באשר לעסקת היסוד- הנתבעת מסרה לתובעת המחאות במועד בו לא הייתה פעילה ולאחר שהוקמה 'חברת בירכת אברהם אבינו בע"מ' תחתיה, שלימים הוצא כנגדה צו פירוק. נטען כי בביקור במשחטה שערך ירון, מנהל התובעת, יחד עם בא כוחו התברר כי במשרדי המשחטה מותקנת מערכת המצלמות והאבטחה שהתקינה התובעת. מהעדויות עולה כי אין חולק שקיים חוב של הנתבעת כלפי התובעת. טענת הנתבעים כי חלק מהחוב שולם לא הוכחה ואף לא נטענה במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

טענות מישל, שלום ו'יפה עוף' (נתבעים 2, 6 ו- 8)

טענות מישל- מישל טען כי אין לו יריבות עם התובעת, לא ניהל את הנתבעת, אלא עבד כשכיר במשחטה בטירת הכרמל. טענתו לא הופרכה.

מעדותו עולה כי לא עסק כלל בתחום הכספי אלא בתחום התפעולי ומעולם לא היה מורשה חתימה בבנק- לא אצל הנתבעת ולא בחברה שבפירוק- מי שהיה מורשה הוא שמעון. אף התובעת עצמה טענה כי מישל הינו "איש קש" של משפחת סויסה ולפיכך אין לה עילת תביעה כלפיו.

טענות 'יפה עוף' ושלום- אין מקום להתייחס אליהם כאל חלק מהאחים סויסה. 'יפה עוף' נוסדה כשנתיים לאחר עסקת היסוד, בתאריך 30.6.2004 ואין לה קשר לעסקת היסוד ו/או לנתבעת. מזה כ- 11 שנה עוסקת החברה בהפעלת המשחטה בטירת הכרמל תמורת דמי שכירות. משנת 2005 שלום הינו בעל מניות ומנהלה היחיד של 'יפה עוף', לאחר ש'אור תרצה' ושמעון לא השקיעו הון עצמי בתפעול המשחטה. העברת המניות נעשתה לאחר ש'אור תרצה' לא עמדה בהתחייבויותיה ולא השקיעה כלל ב'יפה עוף'. לפיכך סוכם על העברת המניות לשלום ללא תמורה. 'יפה עוף' אמנם מפעילה את המשחטה בטירת הכרמל, אך משרדה בחדרה. 'יפה עוף' קיבלה משחטה לא פעילה, במצב לא תקין לחלוטין, ללא האישורים הנדרשים. מיום הקמתה השקיעה 'יפה עוף' כספים רבים בציוד חדש כדי להפעיל את המשחטה. 'יפה עוף' הפעילה משחטה בחיפה בהיקף מצומצם (בין 6 ל-9 אלף עופות בשבוע) ולאחר שעברה לפעול במשחטה בטירת הכרמל, גדל היקף הפעילות משמעותית (100 אלף עופות בשבוע).

שלום הסביר בעדותו את התמורות שחלו בגובה דמי השכירות אותם שילמה 'יפה עוף' ואת הטעמים לכך. עוד צוין כי גובה דמי השכירות הינו נמוך מאשר טענה התובעת ורק בשנת 2009 הגיע ל-40 אלף ₪ , כאשר תחילה עמד על 16,500 ₪ כמו כן הסביר כי דמי השכירות כללו את הציוד שהיה שייך לחברת 'עוף מן'. לאחר שהאחים שמעון, יצחק וסיני עזבו את עבודתם כשכירים ב'יפה עוף' עלה גובה דמי השכירות.

שלום הצהיר כי לא זכור לו שהייתה קיימת מערכת מצלמות בתחום המשחטה וגם אם הייתה לא עבדה ולראיה, בתחילת שנת 2008 הותקנה במשחטה מערכת מצלמות חדשה על-ידי חברה אחרת.

לסיכום, טען פלג זה של הנתבעים כי התובעת לא עמדה בנטל הדרוש לצורך הרמת מסך ביחס לנתבעים אלו. התובעת אף לא הבחינה בין כל נתבע ליתר הנתבעים והתייחסה אל הנתבעים כחלק ממשפחת סויסה, דבר שאין לו בסיס. הוכח כי לנתבעים אין כל קשר לעיסקת היסוד שהינה מקור החוב אשר נערכה בשנת 2003 בין שמעון לנציג התובעת. 'יפה עוף' ממשיכה מזה למעלה מעשור לשכור את המשחטה דבר שמעיד על כך שאין מדובר בהברחה, מרמה או ערבוב נכסים.

באשר לעדי התובעת נטען, כי ירון, בעליה של התובעת איננו עד אמין, לא ידע את העובדות המפורטות בתצהירו וקיימת לחובתו הרשעה בתחום המס ולפיכך אין לתת משקל לעדותו. זאת ועוד ירון הודה שלא היה מעורב בעסקת היסוד וכי למעט שמעון, אינו מכיר את שאר הנתבעים. התובעת לא הוכיחה איזה ציוד בדיוק הועבר מהנתבעת לנתבעות אחרות ושבכלל לנתבעת היה ציוד.

נטען כי עדים רבים שהזמינה התובעת אינם רלוונטיים להליך כלל ומנגד, התובעת בחרה שלא להביא את העד הרלוונטי, אורי, אשר עבד אצל התובעת וטיפל בעיסקה נשוא החוב מול שמעון.

כמו-כן, יש להעדיף את עדויותיהם הסדורות של מישל ושלום על פני עדותו של ירון שכללה סתירות ואי דיוקים.

טענות האחים יצחק וסיני (נתבעים 9 ו- 10)

יצחק וסיני ערבו לחובות החברה שבפרוק, החברה שבפירוק אינה צד להליך הנוכחי. הם אינם ולא היו בעלי המניות אצל הנתבעת ואין בינם לבין התובעת כל יריבות. התובעת בחרה שלא להגיש טענותיה בהליך הפירוק שהתנהל כנגד החברה שפירוק. מכאן, שיש לדחות התביעה כלפיהם.

זאת ועוד, החברה התובעת אינה פעילה ואינה קיימת. מנהלה, ירון, לא תיקן את פרטי התובעת בכתב התביעה, על אף שהיה מודע לכך; מעדות ירון עלה כי התובעת אינה פעילה וכי הוא ישלם באופן אישי הוצאות אם תידחה התביעה וכן יקבל את הכספים במקרה של זכייה.

האחים הפנו לגרסתו של האח שמעון באשר לעסקת היסוד עם התובעת בנוגע להתקנת מערכותיה. עם זאת התובעת לא הביאה לעדות את העד מטעמה (אורי) אשר ניהל בפועל את העסקה וההתקנה ולפיכך יש לקבל את גרסתו של שמעון לפיה ההמחאות נמסרו שלא להפקדה.

התובעת לא הוכיחה את טענותיה המצדיקות הרמת מסך ו/או תרמית. התובעת לא יכלה להצביע על ציוד שעבר מחברה לחברה ואף בעליה- מר ירון- לא ידע הבעלים והספקים של המשחטה או הלקוחות.

כאמור, יצחק וסיני אינם בעלי מניות ולא שימשו כמנהלים או דירקטורים באחת מהנתבעות.

בנוסף הועלו טענות הנוגעות לסכום התביעה שחושב בהתאם לגובה חובה בתיק הוצאה לפועל כנגד הנתבעת, כאשר הנתבעים האחרים כלל לא צד בהליך.

טענות 'אור תרצה', 'אור אלחנן' ושמעון (נתבעים 3, 4 ו-5)

נתבעים אלו הכחישו בכתב הגנתם את המיוחס להם בכתב התביעה. אושר על ידם כי 'אור אלחנן' הייתה בעלת חלק ממניות 'יפה עוף' וכי שמעון נרשם כמנהל 'יפה עוף' לתקופה קצרה. הודגש כי העברת המניות נעשתה כדין וכי אין עילה לחייבם בגין חוב של הנתבעת, שכן אין כל יריבות בין התובעת לנתבעים.

בתצהירו של שמעון נרשם כי הנתבעת רכשה מהתובעת ציוד מצלמות כאשר ההתקשרות נעשתה מול נציג התובעת בשם אורי (להלן: "אורי"). למיטב זיכרונו נותר חוב של 15,000 ₪ בלבד כלפי התובעת. במועד סגירתה של הנתבעת הציע שמעון לאורי סחורה בתמורה לחוב ולאחר שהלה הסכים הועברה לו סחורה בשווי 7 – 8 אלף ₪. לפיכך נותר חוב של בין 7- 8 אלף ₪. צוין כי הייתה הכרות טובה בין שמעון לאורי ויחסי אמון טובים. בתוך כך סוכם כי אורי יחזיר את ההמחאות לאחר קבלת הסחורה, דבר שלא קרה. לאחר מכן לא היה עוד בקשר עם אורי. עם סגירתה של הנתבעת הגישה התובעת את ההמחאות אשר למעשה היה עליה להשיבם לנתבעת.

בשנת 2004 הוקמה 'יפה עוף' על-ידי 'אור תרצה' (שבבעלות שמעון) ועל ידי שלום. 'יפה עוף' שכרה את המשחטה שהייתה במצב גרוע ואינה ראויה לשימוש. בהמשך בשנת 2005 'אור תרצה' העבירה ללא תמורה את מניותיה ב'יפה עוף' לשלום לאחר שלא קיימה את התחייבויותיה ולא השקיעה הון עצמי במשחטה. לאחר מכן המשיך שמעון לעבוד כשכיר במשחטה.

נטען כי בשונה מהרשום בכתב התביעה, 'אור תרצה' ו- 'אור אלחנן' לא הפעילו את המשחטה בטירת הכרמל ואין ביניהם קשר למעט תקופה קצרה בה, ל-'אור תרצה' היו מניות אצל 'יפה עוף'. זאת ועוד 'אור אלחנן' מעולם לא הייתה פעילה ואף לא נפתח לה חשבון בנק.

למיטב ידיעתו של שמעון, 'יפה עוף' לא השתמשה בציוד של התובעת אלא רכשה ציוד חדש אחר.

בסיכומיהם טענו 'אור תרצה', 'אור אלחנן' ושמעון כי הוכח שאין לירון, שהינו העד המרכזי של התובעת, מידע אישי על אודות הנטען בתצהירו לרבות אופן יצירת החוב. בנוסף נוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות מס, אין לתת משקל לעדותו שכן הינו בעל אינטרס בתוצאה בהליך. צוין כי התובעת אינה חברה פעילה עוד וירון הוא שצפוי לקבל את הכספים אם תזכה התובעת.

הנתבעים טענו כי אין מדובר בחוב חלוט כלפיהם אלא רק כלפי הנתבעת ולפיכך, למרות שהנתבעים טענו בדבר עצם קיום החוב, היה על התובעת להגיש את מסמכי עסקת היסוד כגון תעודת משלוח, קבלות, דוחות וכו', דבר שבחרה לא לעשות בחוסר תום לב ולמרות שהתובעת הינה חברה בע"מ שמחובתה לנהל רישום מסודר. דבר זה מחזק את עדותו של שמעון בכך שמדובר בעסקה שנעשתה שלא על פי המקובל כדבריו "בשחור".

זאת ועוד נטען כי סכום התביעה שגוי כיוון שמדובר בחוב שמקורו בהמחאות בסך 30,000 ₪ ואילו התובעת מבקשת לחייב בגובה החוב שמופיע בתיק ההוצאה לפועל, דבר שאין לו תקדים משפטי.

כמו כן התובעת לא הביאה את העד הרלוונטי ביותר מטעמה, אורי, שהינו אשר עשה את העסקה עם שמעון, אשר טען כי מסר לאורי כספים במזומן. ירון אישר בעדותו כי מדובר בעד רלוונטי וכי אין מניעה להביאו לעדות אולם בסופו של דבר לא הובא לעדות. מעדותו של נתבע 5, שמעון, עלה כי גובה החוב עמד על 15,000₪ כאשר תמורת החוב נמסרה סחורה בסך כ- 8,000 ₪, אשר נטען לגביה שהינה מקולקלת ומאז נותקו היחסים בין שמעון לאורי. אף ירון אישר שהיה דין ודברים לקבלת סחורה של עופות במקום החוב, אולם לדבריו הדבר לא התממש. בנוסף, מעדותו של שמעון עלה כי מסר את ההמחאות נשוא תיק ההוצאה לפועל לביטחון ולא להפקדה.

נטען כי התובעת לא הוכיחה את טענותיה בדבר העברת ציוד מחברה לחברה, לא הוכיחה כי מדובר באותם לקוחות וכן לא הפרידה בין הנתבעים השונים. מנגד הנתבעים הוכיחו כי 'יפה עוף' השקיעה מכספה במשחטה וכי 'אור תרצה' פעלה ביחד עם 'יפה עוף' לתקופה קצרה בלבד מבלי שהוכח שקיבלה נכסים מהמשחטה או שהעבירה אותם לאחר. אף לגבי 'אור אלחנן' לא הוכיחה התובעת דבר ואילו הנתבעים ציינו כי מדובר בחברה שלא הייתה פעילה כלל.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים, הראיות ועדויות התובעת ובעל מניותיה, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בחובותיה של הנתבעת בין השאר מכוח דיני החברות. התביעה הוגשה ביום 1.6.2009, לפיכך ההסדר החל הינו לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

סעיף 6 מסדיר את כללי הרמת המסמך בדיני חברות.

בית המשפט העליון התייחס לנושא זה בע"א  4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (פורסם בנבו, 21.1.2009) שם נרשם:

"ביסוד התיקון שתי הצעות חוק, פרטית (הצעת חוק החברות, תשס"ב - 2002; פ/3792) וממשלתית (הצעת חוק החברות (תיקון), תשס"ב - 2002; ה"ח 3132, עמ' 638). שתיהן - מי יותר מי פחות - הביעו אי נחת משיקול הדעת השיפוטי הרחב בסוגיית הרמת המסך. כך בלשון מתונה בהצעה הממשלתית:

"סעיף 6 (בנוסחו הקודם - א"ר) עשוי להתפרש כרחב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היתה כוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון ויעיל לעשות כן" (עמ' 640).

ובלשון תקיפה יותר בהצעה הפרטית (חבר הכנסת פריצקי ושנים עשר חברי כנסת נוספים):

"חוק החברות החדש עיגן לראשונה בחקיקה את דיני הרמת-המסך, היא הפעולה שבה מתעלמים מאותה הפרדה ומייחסים חובות וזכויות של החברה לבעלי מניותיה או להיפך. הבעייה היא, שהחוק החדש הרחיק לכת מעבר לדיני החברות במדינות אחרות ואף לדין ששרר בישראל מכוח פסיקת בתי-המשפט, וכלל בחוק מספר מושגי 'שסתום' (מושגים הנתונים לפרשנות במהותם), אשר עלולים להגמיש במידה רבה מידי את השימוש בהרמת המסך. כאמור, הגישה לה יש לשאוף היא, הימנעות עד כמה שניתן ממצבים של הרמת מסך ושמירת הסעד הקיצוני הזה רק למקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, אשר כלים משפטיים אחרים (חוזיים, נזקיים, עשיית עושר ולא במשפט) אינם יכולים להשיג את התוצאה".

(לסקירת הרקע לתיקון תשס"ה ראו גם א' חביב-סגל, "חוק החברות (תיקון מספר 3), תשס"ה - 2005 - רפורמה חקיקתית בדיני החברות" תאגידים ב(3) (2005) 12 - להלן חביב-סגל, רפורמה; ע' ליכט, "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות - מה נשתנה?" תאגידים ב(3) (2005) 65 - להלן ליכט, מה נשתנה; ת"א (מחוזי נצרת) 655/03 קבוץ כנרת נ' בני חזון להשקעות בע"מ (לא פורסם); פרשת דלתות חמדיה).

כ"ט. בנוסחו החדש קובע סעיף 6 לחוק החברות:

"6. הרמת מסך

(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה...

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".

בהתאם למגמה המשתקפת בהצעות החוק, נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)."

מן הכלל אל הפרט:

1. נתבע 2 (מישל)

חלקו של מישל הוא בכך שהיה בעל מניות ומנהל של החברה שבפירוק. מעדותו ביום 7.11.2013 עלה כי שילם על המניות אולם לא עסק בניהול החברה כלל כדבריו "...מבחינת הכסף והמניות לא התעסקתי עם זה" (עמ' 38 ש' 1 לפרוטוקול). לדבריו עבד בעיקר עם שמעון. אף בסיכומים הדגיש בא כוחו כי מישל עסק רק בהיבט התפעולי וכי התובעת עצמה טענה כי מישל הינו "איש קש" של משפחת סויסה.

לאחר בחינת מכלול הטענות והעדויות הנני קובעת כי אין כל הצדקה להטלת חובות הנתבעת על מישל. למישל אין קשר לנתבעת, הוא לא היה בעל מניות בה ולא ממנהליה. אם התובעת סברה כי קיים חוב כלפיה מאת החברה שבפרוק, היה עליה למצות את ההליכים מול חברה זו לגביית החוב ביחד עם נושיה האחרים, דבר שלא נעשה כלל. הנתבעת אינה יכולה 'לעקוף' את הליכי הפירוק בדרך של הגשת תביעה כנגד בעל המניות של החברה בפירוק, מה גם, שכאמור, לא הוכח כל קשר בין מישל לבין הנתבעת.

2. נתבעים 3, 4 ו-5 ('אור תרצה', 'אור אלחנן' ושמעון)

מאחורי שלושת הנתבעים עומד למעשה שמעון. בעדותו אישר שמעון שמסר את השיקים נשוא עסקת היסוד לתובעת וכי שימש כמנהל אצל 'אור תרצה', אצל 'אור אלחנן', שלדבריו לא הייתה פעילה מעולם, ומנהל זמני אצל 'יפה עוף' ביחד עם שלום, עד להעברת המניות ללא תמורה לשלום.

מעדותו של שמעון עלה כי בעקבות התדרדרות מצבו של דוד בהדרגה וחוסר רצון לעבוד מצד האחים האחרים, הוא המשיך את הפעילות של המשחטה. לדבריו הוא לא ניהל את הנתבעת וגם לא היה מורשה חתימה בה. עם זאת שמעון אישר שהוא הזמין את המערכות מהתובעת. כדבריו: "אני מכיר רק את אורי. אני הזמנתי את המערכות. אני נתתי את הצ'קים. נכנסתי למשרד של האחים שלי כדי לקחת צ'קים לשלם לאורי, אבל זה לא היה להפקדה. הצ'קים היו של חברת 94' והם בחתימת ידי...לא להפקדה אלא כביטחון..." (עמ' 48 שורות 12-19 לפרוטוקול מיום). שמעון אף טען כי עבור חלק מהחוב שילם באמצעות סחורה , אולם ההמחאות לא הוחזרו בטענה שהסחורה הייתה מקולקלת.

על פניו ניתן לומר לכאורה ששמעון הודה למעשה שרכש מהתובעת מערכות אזעקה ומסר לנציגה המחאות שהינם על שם הנתבעת. עם זאת, דווקא התובעת היא שעמדה על כך כי אינה מעוניינת לבחון את נסיבות עסקת היסוד, לא הביאה את אורי, עובד התובעת שטיפל באופן ישיר בעסקה ובאשר לאי הבאת עד רלוונטי הלכה פסוקה היא כי אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פד"י מה(4) 651, 658, ראה גם: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד (4), 595, 602).

לאורך כל ההליך, עמדת התובעת הייתה כי אין לבחון את נסיבות עסקת היסוד אלא רק האם יש הצדקה, מכוח דיני החברות, לחייב את שמעון (כמו גם את שאר הנתבעים). אינני מקבלת טענה זו. במצב זה, אין מקום לחייב את שמעון בחוב שנוצר בתיק ההוצאה לפועל. אם היו לתובעת טענות כלפי שמעון שקשורות לעסקת היסוד, יכלה להעלות את טענותיה במפורש בין בהליך זה ובין בהליך נפרד שמקומו הטבעי היה לפני שנים. טענותיה באשר לאחריותו של שמעון ראויות הן, אך זאת יש לבחון במסגרת עסקת היסוד ולא חוב ההוצאה לפועל בתיק שפתחה התובעת נגד הנתבעת, מכוח פסק דין שניתן בהיעדר. ככל שסבורה התובעת כי החברה שבפירוק הוקמה לצורך התחמקות מנושי הנתבעת, ו/או כי שמעון רכש את הציוד עבור החברה שבפירוק- שבאותם זמנים הפעילה את המשחטה- היה על התובעת לטעון טענותיה במסגרת הליך הפירוק.

לפיכך, בנסיבות אלו אינני רואה מקום לחיובו של שמעון בחוב הפסוק. התובעת לא עמדה בנטל הדרוש לפי דיני החברות כדי לחייבו בחוב הפסוק של הנתבעת.

3. נתבעים 6 ו-8 ('יפה עוף' ושלום)

'יפה עוף' הוקמה שנתיים לאחר עסקת היסוד. היא הפעילה את המשחטה לאחר שהחברה בפירוק הפסיקה את הפעילות שם ושנתיים מאוחר יותר. אכן, בעת הקמתה, היו שלום, שמעון ו'אור תרצה' בעלי המניות בה ואף שימשו כמנהליה, אך ממכלול הראיות עולה כי 'יפה עוף' שכרה את המשחטה והציוד מחברת 'עוף מן' שאינה צד להליך. לא הוכח כי הציוד שהיה במבנה או במשחטה היה שייך לנתבעת ומהו היקף אותו ציוד. העד מטעם התובעת, מנהלה, הכיר רק את שמעון ולא הכיר את שלום. הטענה כי 'יפה עוף' ושלום השקיעו כספים רבים במשחטה, שלא הייתה פעילה באותו מועד, והגדילו באופן משמעותי את פעילותה, לא נסתרה. 'יפה עוף' ממשיכה להפעיל את המשחטה מזה למעלה מעשור ואף כיום, ומכאן ניתן להסיק כי לא הוקמה לצורך התחמקות מחוב בשיעור של 30,000 ₪. שלום העיד כי לא השתמש כלל בציוד התובעת וכי רכש מערכות אזעקה חדשות, טענה זו לא הופרכה.

לא שוכנעתי כי שלום חבר לשמעון להקים את חברת 'יפה עוף' במטרה להבריח נכסים ולהתחמק מתשלום חובות. לא נעלם מעיני כי חברת 'יפה עוף' שילמה בתחילה שכר דירה שאינו ריאלי, אך יש לזכור כי שכר הדירה שולם לחברה המחזיקה במבנה, היא חברת 'עוף מן' ולנתבעת אין כל זכויות במבנה או במשחטה.

4. נתבעים 9 ו-10 (האחים יצחק וסיני)

יצחק וסיני הינם כאמור, אחיהם של דוד ושמעון. ממכלול הראיות עלה כי יצחק וסיני היו ערבים של החברה שבפרוק כלפי חברות אחרות. מעדותו של סיני עלה כי בהתחלה היה בעל 99% ממניות הנתבעת וכי דוד החזיק ב-1% ממניותיה. בהמשך, בשנת 2001, פרש סיני מהמשחטה ועבר לעבוד כשכיר. הדבר היה כשנה עד שנתיים לפני עסקת היסוד. הטענה כי העברת המניות אל דוד, שהיה במועדים ההם כשיר לנהל את החברה ולהיות מורשה חתימה מטעמה, לא נסתרה. אין מחלוקת כי החוב נשוא פסק הדין והתביעה נולד בשל המחאות שרשם שמעון בשם הנתבעת. לא הוכח ולא נטען כי יצחק ו/או סיני הפעילו במועדים הרלוונטיים את הנתבעת, בין במישרין ובין בעקיפין. בנסיבות אלו איני רואה טעם לחיובם של יצחק וסיני שלא היו בעלי מניות או מנהלים אצל הנתבעת. אזכיר שוב כי התובעת בחרה שלא להביא טענותיה בהליך הפירוק של החברה בפירוק, לה יצחק וסיני היו ערבים.

5. סוף דבר

לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק אני סבורה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי יש לחייב הנתבעים בחוב הפסוק של הנתבעת.

אומנם מדובר במשחטה אחת של האחים לבית סויסה, אך יש להבחין בין המבנה, שעליו מוקמת המשחטה, לבין הפעלת המשחטה, שנעשתה על ידי חברות שונות, שטביעות אצבעותיהם של האחים סויסה מוטבעות בהן. המבנה ונכס המקרקעין היה, מאז ומעולם, בבעלות חברת 'עוף מן', חברה, שהוקמה כאמור, על ידי האב, בהמשך הועברו המניות בה לידי האחים ובשל סכסוך משפחתי- הועברו המניות לידי נשותיהם. חברה זו אינה צד להליך ולא נתבעה. פרט לדמי השכירות המתקבלים מהמבנה ומנכס המקרקעין, אין לחברה נכסים ו/או זכויות נוספים.

האחים סויסה אכן הקימו מספר חברות וייתכן שיש מקום לטענת התובעת כי מניעיהם היו טקטיים ו/או כדי להתחמק מתשלום חובות, אך ביחס לתביעה הנוכחית ולחוב הנתבעת כלפי התובעת, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים, ביחד ו/או לחוד, פעלו על מנת להתחמק מתשלום החוב, שלכל היותר עמד על סך 30,000 ₪, בעוד ששמעון טען כי הוא אינו עולה על 8,000 ₪.

התובעת לא הוכיחה כי ה'זרים' לתביעה – מישל, שלום ו/או 'יפה עוף' היה להם ו/או יש להם זיקה לנתבעת ואף לא לעסקת היסוד. התרשמתי כי שלום שהינו מנהלה ובעל מניותיה של 'יפה עוף', שכר את המשחטה ופעל בה כחברה נפרדת ועצמאית שאינה קשורה לחברות אותן ניהלו הנתבעים האחרים. לא הוכח כי החברות הנתבעות פעלו כיחידה כלכלית אחת. כמו כן, לא הוכחה הטענה כלפי מישל, 'יפה עוף' ושלום לפיה שיתפו פעולה לכאורה עם הנתבעים ממשפחת סויסה כדי להונות את התובעת או נושים אחרים. התובעת לא הוכיחה איזה ציוד בדיוק "הוברח" או כי נעשתה תרמית מכוונת כדי לחמוק מתשלום החוב. כמו כן לא הוכח כי מדובר באותם ספקים, לקוחות וכו'.

בנוסף, גם אם עלה כי שמעון מסר המחאות לאורי, הרי שהתובעת לא טענה בנושא זה ואף לא הביאה את אורי להעיד מטעמה כדי להפריך את טענות ההגנה של שמעון. אילו היו לתובעת טענות פרטניות כלפי שמעון היה באפשרותה להגיש תביעה כנגדו כבר לפני שנים רבות, דבר שלא נעשה. למרות שנטען בכתב התביעה כי 'יפה עוף' המשיכה להשתמש במערכות של התובעת, הדבר לא הוכח.

טענת הנתבעים כי הנתבעת חדלה מפעילותה לאחר שסיני פנה להיות שכיר ודוד אושפז עקב מצבו הנפשי, לא נסתרה. התובעת לא הוכיחה כי קיים לנתבעת חוב כלפי נושים נוספים ו/או אחרים וכי מדובר בנתבעת בעלת דפוס סדרתי להונות נושים. על-כן, ומשיישום הפסיקה על נסיבות מקרה זה מעלה שלא הוכחו התנאים להרמת מסך, דין התביעה להידחות.

התובעת הגדירה וצמצמה תביעתה רק לחוב החלוט נשוא תיק ההוצאה לפועל ולפיכך, אני דוחה תביעתה ביחס לכלל הנתבעים ואף לגבי שמעון. אילו התובעת הייתה מעלה טענותיה כנגד החברה בפירוק ומנהלה במסגרת הליך הפירוק ייתכן וטענותיה ולפיהן חברה זו באה להמשיך את פעולתה של הנתבעת היו מתקבלות. אולם הדבר לא נעשה ולא הוכחו הטענות בפניי וגם אם יש בהתנהלות בכדי להעלות חשש כנטען, עדיין לא הוכח בפניי כנדרש בחוק ובפסיקה.

באשר לשאלת ההוצאות- נוכח העובדה כי תביעת התובעת נדחתה לכאורה יש מקום לחייב התובעת בהוצאות משפט, אך לאחר שהפעלתי את שיקול דעתי, מצאתי כי כל צד יישא בהוצאותיו וזאת, מאחר ושמעון אכן רכש את הציוד מהתובעת, נתבעות 3 ו- 4 הנן בבעלותו, וכן בשל העובדה כי נשות האחים 9 ו- 10 מחזיקות במניות חברת 'עוף מן' והסכימו לקבל שכר דירה מופחת בתקופה שהועסקו בעליהן בחברת 'יפה עוף'.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ה, 18 יוני 2015, בהעדר הצדדים.