זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת אסרנפצה אלון) מיום 18.6.15, לפיו דחתה את תביעת המערערת לחייב את כלל הנתבעים (למעט משיבים 6 ו- 8, שלא מוגש ערעור על אי חיובם) בתשלום החוב הפסוק של המשיבים 1 ו- 7 למערערת, שבגינו נפתח תיק הוצאה לפועל.

כפי שהובהר בעת הדיון בערעור, עילת החיוב הנטענת היא כל כולה במסגרת סעיף 6 לחוק החברות. לא נטען לעילת חיוב אחרת, מלבד אמירה כללית שיש לחייב "על פי עקרונות דיני החברות, דיני החוזים ודיני הנזיקין" ללא כל פירוט נוסף וללא כל טיעון נוסף. זו איפוא המסגרת שבה ידון הערעור.

לטענת המערערת, הוכח שהמשיבים היו אשכול חברות, שבו כל חברה נושאת בחובות החברה האחרת, וכל בעל מניות נושא בחובות כל החברות ובעלי המניות האחרים. זו לשון סעיף 6 לחוק החברות:

6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

על פי סעיף 6, הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה כדי להונות או לקפח נושה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. המקרה הנדון בערעור זה עוסק בנושה שאינו טוען שפעולות כאלה נעשו בקשר לחוב שהוא עצמו נושה, אלא באופן כללי, כלפי כלל הנושים. המערערת סירבה לדון בעיסקה הספציפית, וכיוונה את כל טיעוניה כלפי התנהגותה הכללית של החברה. ספק, אם כאשר נאמר בחוק "מקרה חריג" הכוונה שכלל התנהגות החברות ובעלי המניות היא מקרה מקרה חריג, או שההתנהגות כלפי נושה מסויים היא מקרה חריג. מכל מקום, כפי שקבע השופט ד"ר ע. זרנקין בתיק פירוק (חיפה) 718/07 צאמא הובלות נ' איבי:

"הבקשה דנן, אינה בקשה רגילה להרמת מסך, במסגרתה מתבקש בית המשפט לייחס חוב של החברה, לבעל מניה בה, אלא שהמפרק מבקש להתעלם מן ההפרדה שבין ישותן המשפטית של החברות בפירוק, לבין ישויותיהן המשפטיות של חברות אחרות..... את בקשתו השתית המפרק, ככל הנראה, על הדוקטרינה של הרמת מסך באשכול חברות, המאפשרת ביטול ההפרדה שיצרו המשקיעים בקונצרן, בין כיסי העושר של החברות השונות שבו, וחיוב האחת בחובות האחרת, כאשר דרך ניהולו של הקונצרן תיחשב לשימוש לרעה במסך ההתאגדות (אירית חביב סגל דיני חברות (2007), 326-341).

הבקשה שבפני, הינה בעייתית אף יותר, זאת, היות ובנסיבות המקרה מבוקש לבטל את מסך ההתאגדות המפריד בין חברות, שאין ביניהן קשר ישיר של אחזקת מניות, ואף פעילותן הינה מתחומים שונים. המדובר בחברות שאינן קשורות במישרין, אלא הקשר ביניהן נובע מכך שהן נוהלו בידי אותו אדם (מלבד חברת ...לגבייה אף לא נטען כי נוהלה על ידי איבי). החברות אינן "חברות קשורות" מבחינה משפטית, באופן שמהוות אשכול חברות או קונצרן, ועל כן לא ניתן להחיל עליהן את הדוקטרינה להרמת מסך בקונצרן מהבחינה הפורמאלית (פר"ק (חי') 793/06 ס.מ. אלכס בע"מ בפירוק נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] (החלטה מיום 14.7.09)).

אוסיף עוד, כי לאור העובדה כי מדובר בסעד כה קיצוני, היה על המפרק לעמוד בנטל הוכחה שאינו קל כלל ועיקר, והיה עליו להוכיח, בראיות מוצקות וברורות, כי קיים קשר ממשי בין החברות וכי קשר זה חרג מן המקובל והראוי בין חברות קרובות, והפך לערבוב מוחלט של נכסים, וזאת, תוך ניצול לרעה שהועיל לבעלי השליטה באורח לא הגון, ופגע בנושים. בענייננו, וודאי שאין די בהוכחה כי כל החברות נוהלו על ידי איבי, בעזרת אסף ומוטעי, כדי להוכיח עירוב נכסים, העדפת נושים וכיו"ב. על המפרק היה להוכיח ערבוב נכסים מהותי, ובמקרה שבפני- ערבוב נכסים אשר, הלכה למעשה, נטל נכסים מן החברות שקרסו, צאמא ואפיקי אנרגיה, והעביר אותן לחברות הסולבנטיות."

אף אם נניח שסעיף 6 מיועד לבחינת התנהגות כללית של מספר חברות, ולא בקשר לחוב ספציפי, המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהתקיימו תנאי סעיף 6 לחוק החברות. אלה היו הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, לאחר עיון בראיות ובפסק דין מנומק, שאין בסיס להתערבות בממצאיו העובדתיים:

א. עוף מן בע"מ, שלא נתבעה, היא בעלת נכס המקרקעין. היא הוקמה על ידי אבי המשפחה. האח סיני סויסה (משיב 10) החזיק ב-60% מהמניות, ואילו האב והאח אליהו סויסה ביתרה. המניות עברו לאחים שמעון סיני ויצחק שהעבירו לנשותיהם. מכל מקום, חברה זו לא נתבעה, והיא ונכסיה אינם שייכים לאשכול החברות הנטען.

ב. ב- 4.12.94 נוסדה בירכת אברהם (94) בע"מ, היא המשיבה 1. עד 2001 החזיק סיני סויסה ב- 99% מהמניות. לאחר מכן הפך סיני למשגיח כשרות בחברה והעביר מניותיו לדוד סויסה אחיו. דוד היה הבעלים היחיד, גם כאשר מצבו הנפשי חייב אישפוזו והוא הפך חסוי. בפועל, שמעון סויסה (משיב 5) ניהל את החברה.

ג. ב- 25.7.02 נוסדה חברת בירכת אברהם אבינו בע"מ, ששכרה את המשחטה תחת המשיבה 1, ולימים פורקה. החברה היתה בבעלות שמעון סויסה ומישל אסולין.

ד. ב- 20.2.03 הוקמה אור תירצה בע"מ (משיבה 3), בבעלות שמעון סויסה. משנת 2004 עד 2005 החזיקה חברה זו במניות יפה עוף בע"מ.

ה. ב- 30.6.04 הוקמה יפה עוף בע"מ (משיבה 6) השוכרת את המקרקעין, ובעלי מניותיה בתחילה שלום, שמעון ואור תירצה, ובשנת 2005 הועברו כל המניות לשלום ללא תמורה.

ו. למישל, משיב 2, לא היה כל קשר למשיבה 1. הוא היה בעלים ומנהל של בירכת אברהם אבינו שפורקה, ועבד בה בהיבט התפעולי, בלי שיהיה לו קשר לכסף ולמניות. אציין, שכלל לא נטען שהיה למשיב 2 קשר לאף אחת מהחברות האחרות, ולכן בדין נקבע שהוא נמצא מחוץ ל"אשכול החברות". הנטען.

ז. המשיב 4, שמעון סויסה, עמד מאחורי חברת אור תירצה בע"מ (וחברה נוספת שלא היתה פעילה), ותקופת מה שימש במנהל ביפה עוף בע"מ, שאין ערעור על דחיית התביעה נגדה. לא הוכח שהוא ניהל את המשיבה 1, אלא שהמשיך את פעילות המשחטה עם התדרדרות מצבו של אחיו דוד. אמנם, הוא שהזמין את האזעקה שהצמיחה את החוב למערערת, אבל כעדותו, קיבל את השיקים מאחיו, ולא הוכח שהוא חייב בעיסקת היסוד, משסירבה המערערת לדון בעיסקת היסוד.

ח. יצחק וסיני סויסה היו ערבים לחברה בפירוק. סיני היה בעל המניות של המשיבה 1, אבל העביר את מניותיו והפך למשגיח שכיר עוד לפני שדוד הפסיק להיות כשיר לנהל את החברה. טענת המערערת שהמניות הועברו לדוד סויסה בשעה שלא ההיה כשיר לנהל את החברה, לא הוכחה. לא הוכח ואף לא נטען, כי סיני או יצחק הפעילו את המשיבה 1 במועדים הרלבנטיים, במישרין או בעקיפין.

ט. המערערת לא הוכיחה כי העברות המניות, העברת הפעילות או ניהול החברות נעשו על מנת להונות את הנושים, או שמי מהמשיבים נטלו סיכון בלתי סביר בניגוד לתכלית החברה.

המערערת טענה שכל פעם שהמשחטה כשלה, הוקמה חברה אחרת שניהלה את המשחטה על ידי המשפחה, תוך העברת אמצעי הייצור לידי החברה החדשה, והותרת הנושים ללא כיסוי חובותיהם. טענה זו לא הוכחה. לא הוכח שאמצעי הייצור הועברו ללא תמורה, באופן שהחברה החדשה קיבלה את הנכסים והותירה את הישנה נושאת בחובות. המערערת טענה שמישל אסולין אישר שלא שילם כסף עבור המשחטה שהפעיל, אבל זאת לאחר שהסביר שכלל לא היה מעורב בנושא הכספי, אלא בנושא התפעולי בלבד. המערערת טענה שהוכח שאמצעי הייצור של החברה בפירוק עברו לחברה אחרת, ללא תמורה. תמוה שהמפרק השלים עם כך, אבל לא ראיתי ראיה לכך.

המערערת טענה כנגד השימוש הרצוף בשם "ברכת אברהם" ב- 3 חברות שונות. אכן, אפשר שנוצרה לחברה המקורית זכות בשם המקורי, אבל לא הוכח שהשם השונה מעט נבחר כדי להונות את הנושים, וכי נושים באמת הונו.

המערערת טענה כנגד הקטנת דמי שכירות על ידי חברה קשורה. זאת, כאשר דמי השכירות משולמים לעוף מן, שהיתה ונותרה בעלת המקרקעין, ואינה חלק מאשכול החברות הנטען שנוצר לצורך הוניית נושים. המערערת לא הראתה כיצד הקטנת והעלאת דמי השכירות הונו את הנושים.

המערערת טענה כי "אין חולק כי המשיבים הקימו מספר חברות, המליכו בראשן מנהלים שהיו בפועל אנשי קש, רשמו את השליטה בהן בשמם של אנשי קרש, ערבבו את כל בני משפחת סויסה ומקורביהם בעתות שונים כמנהלים וכבעלי שליטה בחברות השונות, ערבבו בין נכסי החברות השונות שהוקמו לאורך השנים, העבירו רכוש בשווי של מאות אלפי שקלים מחברה לחברה ללא תמורה, ובכך הוציאו לפועל תוכנית להימנעות מלשלם לספקים את השירותים או את המרכולות שרכשו מהם, הכל במטרה לשמור על נכס מקרקעין שבבעלותם ועל הציוד והמכונות שבמשחטה מפני עיקולים." יש ויש חולק.

לא הוכח כלל כי המשיבה 1 היתה חייבת כספים כאשר הפסיקה פעילותה, לאחר שבעל המניות בה, דוד, חדל לתפקד. ברכת אברהם אבינו, שפעלה לאחר מכן, נקלעה לפירוק. סיני ויצחק שהיו ערבים לחלק מהספקים, שילמו להם והפכו נושים של החברה בפירוק. אין זה אומר שהם היו הבעלים האמיתיים של החברה. כאמור, לא הוכח שעבר ציוד כלשהוא מהחברה שבפירוק לחברה אחרת ללא תמורה. החברה האחרת הוחלפה על ידי יפה עוף בע"מ, שהמערערת אינה מגישה ערעור על דחיית התביעה נגדה. כל המבנה של טיעון זה התמוטט.

המערערת ציטטה מעדויות של נשות האחים, אבל הן הסבירו את גלגולי המניות בחברת המקרקעין, עוף מן, שכלל אינה נתבעת כחלק מאשכול החברות הנטען. לגבי כל השאלות בדבר ניהול החברות, הן לא העידו דבר שניתן להסתמך עליו כראיה. ודוק – מנהל המערערת לא היה יכול להעיד מידיעה אישית על ניהול החברות. היה על המערערת להוכיח זאת באמצעות עדים אחרים. העדים לא העידו כך שיוכיחו את טענות המערערת, אף אם נשאלו ואמרו שאינם יודעים, או שלא היו מעורבים בכספים. בכל זאת צריך גם ראיות פוזיטיביות. חשד ותשובות לא מספקות אין די בהן.

כללו של דבר, המערערת נטלה על עצמה משימה כבדה, שאילו הצליחה בה, היה עליה לחלוק בתוצאה עם נושים אחרים, שכן המשימה שנטלה על עצמה היתה להוכיח שעל כל הכלולים באשכול החברות הנטען לשלם לכל נושי החברה, ללא קשר לחוב ספציפי כחוב הנטען על ידה. המערערת לא הצליחה להרים את הנטל הכבד שהיה עליה להרים לפי סעיף 6 לחוק החברות, ובדין קבעה השופטת המלומדת, שלא הוכח שיש להרים את המסך בין החברות כך שעל המשיבים לשאת בחובות החברה שיצרה את החוב.

על כן, אני דוחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. המערערת תשלם לכל אחת מקבוצות המשיבים – משיבים 3-5 ומשיבים 9-10 – הוצאות משפט בסך 11,700 ₪. אין חיוב בהוצאות כלפי משיבים 6 ו- 8 שלא הוגש ערעור כלפיהם, ולמרות זאת בחרו להגיש עיקרי טיעון ולהתייצב לדיון.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ו, 20 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.