בפניי תביעה שהגיש הבנק בינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") נגד הנתבעים בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך 6,199,623 ₪, נכון ליום 17.5.09. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן וזו ניתנה להם, בהסכמת הבנק, בהחלטה מיום 29.6.10. ביום 28.11.10 הגישו הנתבעים כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בסך 4,971,770 ₪ בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם על ידי הבנק.

הצדדים והעובדות שאינן במחלוקת

1. התובע הוא תאגיד בנקאי, כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, העוסק במתן שירותים בנקאיים שונים ובמתן אשראי ללקוחות. הנתבעת 1, אלבן תעשיות מוצרי דפוס בע"מ (להלן: "אלבן"), היא חברה פרטית לדפוס ועיצוב גרפי בכרמיאל. הנתבע 2, מר אמנון אוחיון (להלן: מר אוחיון), הוא בעל מניות באלבן, מנהלה הכללי ומורשה חתימתה. מר אוחיון ובת זוגו הנתבעת 3, גב' לונה אוחיון (להלן: גב' אוחיון), נתבעים כערבים לחובותיה של אלבן לבנק והם גם התובעים שכנגד.

2. עד סוף שנת 2007, ניהלה אלבן את ענייניה הכספיים בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט"). בגין חוב של למעלה מ-8 מיליון ₪ של אלבן לבנק דיסקונט, הגיש בנק דיסקונט בקשה לאכיפת שעבודים ולמינוי כונסת נכסים קבועה. במסגרת הליך כינוס הנכסים, ביקשה אלבן למצוא גורם מימוני אחר ובתיווך חברת CDI, שהייתה לקוחה של אלבן ושל הבנק, נוצר קשר בין אלבן למחלקה העסקית של הבנק, במטרה לבחון אופציית קבלת אשראי מהבנק לכיסוי חובה של אלבן לבנק דיסקונט ולמימון פעילותה.

3. הגב' הדר לנדסמן, עובדת היחידה לפיתוח עסקי בבנק (להלן: גב' לנדסמן), ביקרה ביום 7.11.07 במשרדיה של אלבן בכרמיאל ולאחר מספר ימים, ביום 13.11.07, התקיימה פגישה נוספת בנוכחות גב' לנדסמן ומר צביקה קסטן ז"ל, מנהל אזור צפון של הבנק דאז (להלן: מר קסטן ז"ל) מטעם הבנק וכן מר אוחיון, הגב' ברכה גולדברג, רואת החשבון של אלבן (להלן: רו"ח גולדברג) ומר תומר גאון, סמנכ"ל הכספים של חברת CDI (ת/11, עמ' 2- פרוטוקול סיכום פגישות מימים 7.11.07 ו-13.11.07).

4. הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ ואלבן ביקשה מהבנק אשראי של 6 מיליון ₪. במכתבו של הבנק לאלבן מיום 20.11.07 (ת/3) שסיכם את תוצאות המשא ומתן, נכתב כי הבנק מוכן להעמיד לרשות אלבן מסגרת אשראי בסך 5.5 מיליון ₪, הכוללים מסגרת משיכת יתר והלוואה, בכפוף לבטוחות המפורטות בסעיף 2 ולתנאים שבסעיף 4 במכתב, וביניהם התחייבות מצד אלבן ובעליה לא ליטול מימון נוסף מעבר למשכנתא הקיימת לטובת בנק דיסקונט ולא לרכוש ציוד נוסף ללא הסכמת הבנק, כאשר צוין כי נוסח ההתחייבות יסוכם בין הצדדים.

5. לאחר המו"מ בין אלבן לבנק, חתמו אלבן ובנק דיסקונט ביום 29.11.07 על הסכם פשרה (ת/2) לפיו אלבן תשלם לבנק דיסקונט סך של 6 מיליון ₪ (להלן: "תשלום הפשרה"), והחוב הכספי של אלבן לבנק דיסקונט ייחשב כנפרע וכמסולק במלואו.

6. אלבן העבירה את פעילותה הכספית לסניף נהריה של הבנק (להלן: "הסניף"). כבר עתה אציין, כי כל טענות הנתבעים המטילות על הבנק את האחריות ביחס לבדיקת נכונות מצגי החברה שהוצגו בפניו במהלך המו"מ לפתיחת חשבונה של אלבן (סעיפים 11, 13-15, 23-24 לסיכומי הנתבעים) הן טענות החורגות מכתבי ההגנה והתביעה שכנגד ומהוות הרחבת חזית שאינה מותרת (ראו בעניין זה החלטות מיום 22.2.12, עמ' 53 ו-60 לפרוטוקול).

7. הפעילות בחשבונה של אלבן החלה ביום 6.12.07 (ת/18). הבנק העמיד לאלבן אשראי בסך 5.6 מיליון ₪, הכוללים מסגרת משיכת יתר על סך 1.1 מיליון ₪ (ת/15) והלוואה על סך 4.5 מיליון ₪ לפירעון ב-84 תשלומים חודשיים, כל תשלום בסך חודשי של 70,000 ₪ (קרן +ריבית), תשלום ריבית החל מינואר 2008 ותשלום קרן, לאחר גרייס של 3 חודשים, החל מחודש אפריל 2008 (ת/14). כמו כן, במסגרת האשראי שהוקצה לאלבן הנפיק הבנק שיק על סך 5,507,671 ₪ לפקודת בנק דיסקונט (ת/ 16), כאשר אלבן התחייבה להשלים בעצמה את יתרת הכספים שנדרשו להשלמת תשלום הפשרה לבנק דיסקונט.

8. כנגד האשראי שניתן לה העמידה אלבן לטובת הבנק שעבודים שוטפים על כל נכסיה (ת/5), שעבודים ספציפיים על מכונות של אלבן ועל תקבולים להם זכאית אלבן (ת/6), ערבות מתחדשת ללא הגבלת סכום של מר אוחיון (ת/7) וערבות מתחדשת מוגבלת בסכום עד לסך של 750,000 ₪ של גב' אוחיון (ת/8). כן חתמה אלבן ביום 7.12.07, בהתאם לאמור בת/3, על כתב התחייבות לאמות מידה פיננסיות (ת/4, להלן: "כתב ההתחייבות"). לכתב ההתחייבות צורף מכתב התחייבות של מר אוחיון המאשר את הסכמתו למתן ההתחייבויות על ידי אלבן.

כתב התביעה וכתב התביעה שכנגד

9. ביום 7.6.09 שנה וחצי לאחר פתיחת החשבון, הגיש הבנק את כתב התביעה, לפיו הנתבעים, דהיינו הנתבעת 1 והנתבעים 2-3 שהם ערביה, לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו לבנק את כל הסכומים שהתחייבו לשלם ונותרו חייבים לבנק סך של 6,199,623 ₪. על פי כתב התביעה, למרות דרישות חוזרות ונשנות הנתבעים לא שילמו לבנק את סכום החוב או כל חלק ממנו שהועמד לפירעון. כן צוין בכתב התביעה כי כנגד אלבן ניתן צו כינוס נכסים לאכיפת אגרת חוב לטובתו.

10. ביום 28.11.10 הגישו כאמור הנתבעים כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. הטענות בכתב ההגנה הן העומדות גם ביסוד כתב התביעה שכנגד. הנתבעים טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות, שכן הבנק הוא שהפר את התחייבויותיו כלפיהם ואת ההסכמים אליהם הגיעו הצדדים במהלך תקופת ניהול חשבונה של אלבן אצל הבנק, ובעשותו כן גרם לנתבעים נזקים כספיים כבדים ביותר, עד כדי התמוטטותה של אלבן שהייתה חברה משגשגת לעבודות דפוס ומהמובילות בתחומה באזור הצפון.

11. לטענת הנתבעים, העובדה שהבנק ראה לנכון לפעול כנגד אלבן באופן חד צדדי ובניגוד להסכמות בין הצדדים, כגון על ידי הורדת מסגרת האשראי והגשת הבקשה לכינוס הנכסים, בזמן שאלבן עומדת בכל התחייבויותיה, מעלה את החשד כי הבנק שם לעצמו למטרה לחסל את עסקיה של אלבן באופן מתוכנן על מנת להשתלט על רכושה, לצורך מימושו, ולהביא ל"פיתרון" כפוי ומהיר מבחינת הבנק.

12. הנתבעים טוענים כי החשד לתכנון המוקדם מצד הבנק לחסל את אלבן מקבל משנה תוקף בהתחשב בכך שהקטנת מסגרת האשראי והבקשה לכינוס נכסים נעשו תוך כדי ניהול מו"מ בין הצדדים, וללא כל מתן התראה או הודעה מוקדמת, כך שלא התאפשר לה לנסות ולהתארגן או לארגן לעצמה מקור פיננסי אלטרנטיבי אשר יאפשר את המשך פעילותה העסקית וימנע את התמוטטותה. בנסיבות אלו, כך לטענתם, לא רק שהבנק הפר את ההסכמות בין הצדדים, אלא גם את חובת האמון המוגברת בה חייב בנק כלפי לקוחותיו, מכוח חוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א-1981. הנתבעים טוענים כי הפעולות הדורסניות והחד צדדיות בהן נקט הבנק, אשר הביאו להתמוטטותה של אלבן, גרמו להם נזקים כספיים כבדים ביותר הנתמכים בחוות דעת מומחה מטעמם ועומדים על סך של 11,171,393 ₪, סכום אותו יש לקזז לטענתם מכל חוב אותו הם חייבים לבנק. משכך, התביעה שכנגד, בקיזוז סכום התביעה שהוגשה על ידי הבנק בסך 6,199,623, הועמדה על סך של 4,971,770 ₪.

13. בהחלטתי מיום 23.1.12 נמחקה התביעה שכנגד מטעם אלבן, לאחר שזו לא שילמה את האגרה הנדרשת. התובעים שכנגד ה"ה אוחיון, פטורים מאגרה בהיותם מיוצגים על ידי הסיוע המשפטי.

14. לאחר ששני הצדדים הגישו סיכומים בכתב, הגיש הבנק בקשה למתן היתר להגשת סיכומי תשובה מטעמו, בטענה שסיכומי הנתבעים רצופים סילופי עובדות, הרחבת חזית והעלאת טענות עובדתיות חדשות שזכרן לא בא בכתבי הטענות. בקשתו התקבלה וביום 21.3.13 הגיש הבנק סיכומי תשובה; הנתבעים הגישו גם הם סיכומי תשובה מטעמם ביום 3.4.13. אציין, כי למרות שטענותיהם של הנתבעים נפרסו לאורך 133 סעיפים, אין ולו פעם אחת בסיכומים אלו, ואף לא בסיכומי התשובה, הפניה לפרוטוקול הדיונים או למוצגים מטעמם.

15. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במוצגים, בסיכומים ובסיכומי התשובה שהוגשו, החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד, הכל כמפורט להלן.

דיון

16. עיקר טענתם של הנתבעים הוא כי הבנק הוא שהפר את ההסכמות שהיו קיימות בינו לבין אלבן, ובשל כך הבנק אינו רשאי לתבוע את הנתבעים בטענה שהם אלו שלא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיו. לפיכך נסקור תחילה את בסיס ההסכמים שבין הצדדים.

הסכם האשראי וכתב ההתחייבות

17. כאמור בעדותה של גב' לנדסמן, לאחר שני הביקורים של נציגי הבנק במשרדי אלבן בתאריכים 7.11.07 ו-13.11.07, התנהל בין הצדדים מו"מ באשר לגובה האשראי ותנאיו. ביום 20.11.07 צייד הבנק את אלבן לבקשתה במכתב (ת/3), אותו הבנק לא נוהג להוציא באופן רגיל ללקוחותיו, בו אישר הבנק מסגרת אשראי והצהיר על כוונות מול אלבן, בכפוף להתקיימות מספר תנאים שאלבן אמורה לקיים על מנת לקבל את המסגרת (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 24-30). בתשובה לשאלתי אישרה גב' לנדסמן כי המכתב ת/3 ניתן לאלבן במהלך המו"מ ואין הוא מבטא הסכמה אלא רצון עקרוני (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 8).

18. ביום 2.12.07 חתמה אלבן על הסכם תנאים כללים לניהול חשבון (להלן: "הסכם האשראי", ת/13) לפיו ביקשה מהבנק להקציב לה מפעם בפעם אשראי על ידי משיכת יתר, הלוואות ואשראי חוזר מסוגים שונים, כנגד התחייבויותיה בהסכם להחזיר לבנק את הסכומים בתוספת ריבית חריגה בשיעור הנהוג מעת לעת אצל הבנק, לרבות ריבית חריגה בשיעור המקסימאלי הנוהג מעת לעת אצל הבנק במקרה של משיכת יתר לא מאושרת והעמדת החוב לפירעון מיידי.

19. בנוסף, בהתאם לאמור במכתב ת/3, בו צוין כי נוסח ההתחייבות יסוכם בין הצדדים, חתמה אלבן ביום 7.12.07 על כתב ההתחייבות ת/4. גב' לנדסמן הסבירה, כי מסמך זה התבקש על ידי הבנק כדי לחייב את אלבן לעמוד בהתניות פיננסיות על מנת שמצבה הכספי ביום מתן האשראי לא יורע מעבר למצב שהבנק סבר שהיא יכולה לקחת על עצמה (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 22-24).

20. ההתניה הפיננסית העיקרית בכתב ההתחייבות עליו הצהירה אלבן היא כי סך התחייבויותיה המימוניות לא יעלה על 6.8 מיליון ₪ (ת/4, סעיף 1). עוד הצהירה אלבן כי היא מתחייבת שלא יחול שינוי כלשהו בהחזקת בעלי המניות בבעלות ובשליטה בה (סעיף 2); כי אלבן תפעל לרישום משכנתא בדרגה שנייה לטובת הבנק אחרי המשכנתא הרשומה לבנק דיסקונט על נכס מקרקעין הידוע כגוש 19159 חלקה 61 (להלן: "הנכס") (סעיף 3); כי אלבן תמציא לבנק הערכת שמאי על הנכס (סעיף 4); כי אלבן לא תיטול מימון נוסף מעבר לקיים בבנק דיסקונט ומסתכם בסך של 585,000 ₪ (סעיף 5); כי אלבן לא תיטול מימון חדש על ציוד ומימון חדש לרכישת ציוד ללא קבלת הסכמת הבנק מראש (סעיף 6); כי אלבן תמציא לבנק, בסמוך עם קבלת דרישתה לכך, דיווחים, מסמכים ומידע שוטף בקשר עם עסקי אלבן ומצבה הפיננסי.

21. במקרה של הפרה של אחד מהתנאים האמורים בו, קובע סעיף 9 לכתב ההתחייבות ת/4 כך:

"ידוע לחברה כי בכל מקרה של הפרה של אחת או יותר מהתחייבויותיה על פי כתב זה, כי אז, בנוסף לכל סעד אחר שהבנק יהיה זכאי לו על פי כל מסמך שנחתם ו/או ייחתם על ידי החברה ו/או על פי כל דין, יהיה הבנק רשאי, אך לא חייב, להעמיד לפירעון מיידי את הסכומים המגיעים לו מהחברה בגין העמדת השירותים הבנקאיים, כולם או כל חלק מהם, ולממש כל בטוחה ו/או ערובה שניתנה על ידי החברה ו/או בעבורה."

22. בהינתן האמור לעיל, נבחן את התנהלותה של אלבן בחשבונה וטענות הבנק בדבר הפרות חוזרות ונשנות מצד אלבן של כתב ההתחייבות. בעניין זה בכתב ההגנה והתביעה שכנגד נטען כאמור כי אלבן עמדה בכל התחייבויותיה כלפי הבנק עד לחודש דצמבר 2008. לטענת הנתבעים, הבנק טען לכשלים והפרת התחייבויות מצד אלבן, אך בעוד שמצבה של אלבן מאז מעברה אל הבנק החמיר מבחינה תזרימית, הבנק המשיך לעמוד לצידה; הבנק ונציגיו לא התריעו ולא הורו לאלבן למצוא מקור מימוני אחר; הם המשיכו לתת לאלבן אשראי, להגדילו ולפרוס אותו. כמו כן, הבנק מעולם לא העלה בעל פה או בכתב כי הוא מעוניין לסיים את יחסיו עם אלבן, אלא התנהל כדבר שבשגרה מול אלבן וזאת עד לחודש ינואר 2009 (סעיפים 32-33 לסיכומי הנתבעים). כלומר, טענת הנתבעים היא שלמרות המוסכם בכתב בין הצדדים, נכרת ביניהם הסכם אחר, לפיו התנהלו הצדדים, ולפיו קיבלה אלבן את האשראי שנזקקה לו, עד אשר נפטר מר קסטן ז"ל, אז שינה הבנק טעמו ועמד על קיום תנאים שויתר עליהם קודם לכן.

בקשת אלבן מינואר 2008 לפריסת חוב

23. כבר בסמוך למועד פתיחת החשבון, נתגלעו קשיים של ממש בניהול החשבון. גב' לנדסמן העידה כי התשלום הראשון של חשבון ההלוואה שנפרסה ל-84 חודשים היה אמור להיפרע בחודש אפריל, אלא שכבר בחודש ינואר 2008 ידעה אלבן שלא תוכל לעמוד בתשלום, וביקשה מהבנק פריסה חלקית של כל אחד מהתשלומים ב-10 החודשים הבאים, באופן שתועמדנה לה החל מחודש אפריל 2008 ועד לחודש נובמבר 2008 הלוואות בלון חודשיות בסך של 30,000 ₪ כל אחת, מתוך הסך החודשי של 70,000 ₪ שהיה עליה לשלם (עמ' 48 לפרוטוקול, שורה 30 עד עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 19). שמונת הלוואות הבלון בסכום המצטבר של 240,000 ₪ אמורות היו כולן להיפרע ביום 10.12.08 (ת/17). כלומר, בניגוד למוסכם בדבר תשלום של כ- 70,000 ₪ מ-3 חודשים לאחר מתן ההלוואה, ביקשה אלבן לשלם רק 40,000 ₪ לחודש, ולדחות את יתרת התשלומים החודשיים כך שישולמו בצירוף ריבית ביחד עבור 10 חודשים ביום 10.12.08.

24. על פי עדות גב' לנדסמן, הבנק ציפה כי מסגרות האשראי שהעניק ללקוח יספקו אותו לתקופה של לפחות חצי שנה. למרות זאת, לבקשת אלבן הוצגו לסמכויות המאשרות את האשראי בבנק מדי חודש בחודשו בקשות אשראי נוספות ופריסות אשראי קיים שהיה אמור להיפרע ולא נפרע (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 1-3). לדבריה, גיליון האשראי של כל חברה רגילה שהיא לקוחת הבנק נדון פעם בחצי שנה, אבל לגבי אלבן, מצב החברה נדון כמעט מדי חודש (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 1-7). גם גב' סילביה און, סגנית מנהלת סניף נהריה של הבנק ומנהלת המחלקה העסקית בסניף שטיפלה בחשבון של אלבן (להלן: גב' און), העידה כי בדרך כלל הבנק נפגש עם הלקוח פעם בחצי שנה ומגישים בקשה לחידושים לראות אם יש שינויים בצרכי הלקוח, אך במקרה של אלבן הצרכים היו ברמה חודשית (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 5-9).

25. מעיון בגיליונות האשראי ת/11 עולה כי בתקופה שמיום 4.12.07 ועד ליום 10.12.08 חל גידול של יותר ממיליון ₪ באשראי שהתבקש על ידי אלבן. בתחילה ניתן לה אשראי של 5.6 מיליון ₪, ותוך שנה הוא עלה ל-6.658 מיליון ש"ח. כלומר על אף שכבר בחודש ינואר 2008 אלבן לא עמדה בהתחייבותה לפירעון ההלוואה שהועמדה לה, בחר הבנק בכל זאת לקבל את בקשותיה ולהגדיל לאלבן את מסגרת האשראי. זאת ועוד, למרות שכבר בפגישה מיום 13.1.08 הסתבר לבנק כי החוב של אלבן לספקים אינו עומד על סך של 400,000 ₪, כפי שנמסר לבנק במו"מ על ידי רו"ח גולדברג (ת/11, עמ' 3 לגיליון הראשון), אלא על כ- 540,000 ₪ (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 5-7), המשיך הבנק להגדיל את מסגרת האשראי שניתנה על ידו לאלבן.

26. בסיכומיו הסביר הבנק כי חרף הפרת התחייבויותיה של אלבן הוא הסכים ללכת לקראתה ולתת לה אשראי נוסף, זאת מאחר שהוא השקיע עד אז סכומים נכבדים באלבן והייתה לו תקווה שבכך יסייע ויקדם את פירעון החוב. על כן בחר להימנע באותם שלבים מנקיטה בדרך הקלה של העמדת החוב לפירעון מיידי (סעיף 11 לסיכומי התשובה מטעם הבנק).

27. גב' לנדסמן העידה כי הבנק נענה בחיוב לבקשתה של אלבן לפריסת החוב "בלית ברירה" (עמ' 60 לפרוטוקול, שורה 26). היא הבהירה כי אי תשלום חוב במועדו הוא הפרה של ההסכמים, אולם בעצמה אמרה לאחר מכן כי "מאחר שזה נעשה בהסכמה אז זו לא הפרה" (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 2-3). לדבריה, הבנק היה במצב שהוא העניק לחברה בחודש דצמבר 2007 סכום גדול מאוד ואלבן ביקשה פריסה קצת יותר נוחה כדי לעמוד בתשלום החוב, "היינו אמורים בינואר להגיד לה לא? אני שואלת את עצמי. ואני לא יודעת" (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 4-5).

28. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים אם נכון יהיה לומר שהבנק ואלבן שינו את הסכם ת/4, שהוא הבסיס להתקשרות ולהתחייבויות של אלבן ובעלי מניותיה, והגיעו להסכם חדש בדרך של התנהגות, ענתה גב' לנדסמן, שהבנק ואלבן הגיעו רק להבנות, ולא להסכמים, וכי מדובר ב"משחקי מילים. לא רלוונטי" (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 3-26). היא הסבירה כי כתב ההתחייבות ת/4 אינו ההסכם בין הצדדים, אלא התחייבות מצד אלבן כלקוחה של הבנק (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 6-7).

29. כשנשאלה אם ניתן לומר כי ת/4 כבר לא רלוונטי, לאור העובדה שהבנק אפשר לאלבן לחרוג מהתחייבויותיה, הפנתה גב' לנדסמן לסעיף 11 ל-ת/4 הקובע כי "ויתור הבנק על הפרה קודמת כלשהי או על אי קיום קודם כלשהו של אחת או יותר מההתחייבויות כלפיו, בין שאותה התחייבות כלולה במסמך זה ובין שהיא כלולה או תיכלל במסמך אחר כלשהו, לא ייחשב להצדקה להפרה נוספת או לאי קיום נוסף של איזה תנאי או התחייבות כאמור; והימנעותו של הבנק משימוש בזכות כלשהי הניתנת לו על פי מסמך כלשהו ו/או על פי כל דין, לא תפורש כויתור על אותה זכות". נוסף על כך הפנתה לסעיף 9 ל-ת/4 הקובע כי במקרה של הפרה מצד אלבן של אחד או יותר מתנאי כתב ההתחייבות, עומדת לבנק הזכות להעמיד לפירעון מיידי את כל הסכומים המגיעים לו מאלבן. אולם יש לשים לב כי הבנק "רשאי, אך לא חייב".

30. טענת ב"כ הנתבעים, לפיה כאשר הבנק מוחל ללקוח מפעם לפעם על הפרת התחייבויותיו, אמור הלקוח להבין שהוא אינו מחויב עוד על פיהן, אין לקבלה. אלבן הצהירה בכתב ההתחייבות כי "כל עוד היא נהנית מאשראים ושירותים בנקאיים המוענקים לה על ידי הבנק... יחול כל האמור" (ת/4, עמ' 1 למעלה), ללא כל קשר אם הבנק מחליט בנקודת זמן למחול לאלבן על הפרה כלשהי. זכותו של הבנק לפי כתב ההתחייבות להחליט אם במקרה של הפרה הוא מעמיד את החוב לפירעון מיידי אם לאו. גם החלטה זו צריכה להתקבל בתום לב. החלטה של הבנק שלא יפעיל עדיין את התרופות שבידו לנוכח כל הפרה אינה פוטרת את אלבן מהתחייבויותיה על פי כתב ההתחייבות עליו חתמה. כאמור במפורש בכתב ההתחייבות, מעבר לתנאים הכללים שעליהם חתמה אלבן בבנק, הוסכם שכל ויתור על הפרה לא ישמש בסיס להפרה אחרת או לויתור על זכות אחרת של הבנק.

הפגישה מיום 15.4.08

31. מר אוחיון זומן ביום 15.4.08 למשרדי מנהל אזור הצפון על מנת לדון במצבה הפיננסי של החברה. זאת, לאחר שהבנק איתר ירידה בחייבי החברה, שהיו בטוחה לאשראי של אלבן, וירידה במחזוריה של אלבן. כמו כן, אלבן לא עמדה בתשלום ההלוואה הראשון שהועמד לה אחרי 3 חודשי גרייס (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 11-13). מעיון ב-ת/17 עולה כי יום הפירעון הראשון של ההלוואה שניתנה לאלבן הוא בתאריך 10.4.08, חמישה ימים לפני אותה פגישה. איני מאמין לעדות רו"ח גולדברג, לפיה הנתבעים הם שיזמו את הפגישה על מנת לבקש מהבנק פריסה נוחה יותר של ההלוואה (עמ' 275 לפרוטוקול, שורות 2-17). זאת מכיוון שהדעת נותנת כי פגישה כזאת תהיה טרם מועד פירעון ההלוואה, ולא חמישה ימים אחריו.

32. בפגישה זו הסתבר לבנק כי מר אוחיון הסתכסך עם הלקוח הגדול והעיקרי שלו, שהביא אותו לבנק, חברת CDI. במהלך הפגישה, כך לפי עדות גב' לנדסמן, אמר מר אוחיון כי כדי שאלבן תמשיך לעבוד עם חברת CDI, ייתכן שיצטרך לרכוש ציוד נוסף. על כך נאמר לו באופן מפורש, הן על ידי גב' לנדסמן, והן על ידי מר קסטן ז"ל, כי זה לא מקובל על הבנק. לדבריה, ההערה על רכישת ציוד נוסף הייתה הערת אגב, ולא מטרת הפגישה, ולכן הבנק לא ייחס לכך חשיבות והיה בטוח שלא יכול להיות מצב שמר אוחיון יפר את התחייבותו (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 14-20). אני מאמין לעדותה של הגב' לנדסמן בכלל, הן לאור התרשמותי הכללית ממנה והן לאור העובדה שהיא נמנעה מלהעיד נחרצות על עובדות שלא הייתה בטוחה בהן. בנושא שנדון בפסקה זו אני מאמין לגב' לנדסמן, מכיוון שלמרות הפרת ההתחייבות לפירעון ההלוואה מזה כמה ימים, בהתאם להתרשמותי גם ממר אוחיון, אני מקבל את העדות שמר אוחיון עשה רושם שהוא מכיר תודה לבנק שחילץ אותו מציפורני בנק אחר ונתן לו אשראי בסכומים ניכרים, ולא נטל את ההלוואה במזיד על מנת לא לשלם, אלא יש לו עיכובים שאינם תלויים בו.

33. מפרוטוקול הפגישה של יום 15.4.08 (ת/10) עולה כי אלבן החליטה לנתק מגע עם חברת CDI בשל שחיקה גדולה ברווחיות העבודות. מר אוחיון בשם אלבן החליט לצמצם את העבודה עמה בשל חילוקי הדעות עם סמנכ"ל הכספים, ולהגדיל פעילות עם לקוחות אחרים. גב' לנדסמן הסבירה בעדותה את העובדה שאין בפרוטוקול אזכור על רכישת המכונה, בכך שהערת מר אוחיון על רכישת המכונה הייתה הערת אגב, וכך הם התייחסו אליה. לדבריה, רכישת המכונה לא נאמרה על ידי מר אוחיון במפורש. הבנק לא ידע על כך, וראיה לכך היא ההתייחסות החמורה של הבנק מספר חודשים לאחר מכן, כשנודע לו שאלבן הפרה את התחייבויותיה (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 23-26). גב' לנדסמן ציינה בחקירתה הנגדית, כי מבחינת הבנק ההפרה הראשונה של כתב ההתחייבות הייתה כשמר אוחיון שיעבד מכונות בניגוד להתחייבותו לבנק (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 25-26), כאשר הבנק גילה את השעבודים, שנרשמו בניגוד להתחייבויות אלבן ומר אוחיון, דרך מערכת ממוחשבת המקושרת לרשם החברות (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 6-8).

רכישת מכונות במימון חברת חמית

34. על פי דו"ח רשם החברות ת/54, במהלך חודש ספטמבר 2008 רשמה אלבן לטובת חמית חברה לסחר מימון והחכרה בע"מ (להלן: "חמית") שלושה שעבודים קבועים ראשונים בדרגה (להלן: "השעבודים"): שעבודים על מכונת דפוס דיגיטאלית מס' סידורי 2254-1 ומלגזה חשמלית מס' רישוי 1- 22SH (שעבודים מספר 34 ו-35 מיום 03.09.08) ושעבוד על כל הזכויות בציוד מכונת דפוס דיגיטאלית מדגם 230V תוצרת KODAK מס' סידורי 1M65ZC (שעבוד מספר 36 מיום 10.09.08).

35. לטענת הבנק, ברכישת המכונות מושא השעבודים מספר 34-36, אלבן הפרה שתי התחייבויות שונות, המופיעות מפורשות בסעיף 4.1 למסמך ת/3 ובסעיפים 1, 5-6 לכתב ההתחייבות ת/4, לפיהן הענקת האשראי והשירותים כפופה לקבלת התחייבות אלבן ובעליה לא ליטול מימון נוסף, על מנת שלא להכביד על התזרים, וכן לא לרכוש ציוד נוסף ללא הסכמת הבנק, ללא קשר לעניין מימון הרכישה. לטענת הבנק, אלבן הפרה התחייבויותיה בעצם מעשה הרכישה, מה גם שמדובר היה בעסקה שרובה הגדול היה בתשלומים בעין ולא בהחזר עבודה, באופן שהיה בו כדי להכביד הכבדה ממשית בסך חודשי של 30,000 ₪ על תזרים המזומנים של אלבן ועל יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה לפירעון חובותיה לבנק (סעיפים 43-44 לסיכומי הבנק).

36. מנגד, הנתבעים טוענים כי רכישת המכונה הדיגיטאלית נעשתה ללא עלות נוספת, בעסקת Buy Back, לפיה החזר התשלומים עבור המכונה אמור להיות במשך חמש שנים בעבודה אשר תתקבל על ידי אלבן מאת חברת קודאק. כמו כן, טענו שבמקרה של אי עמידה בהתחייבות אלבן כלפי חמית, התחייבה חברת קודאק לקחת את המכונה לידיה ולשלם לחמית את יתרת החוב. משכך, לטענת הנתבעים, לא מדובר ברכישת מכונה נוספת. לטענתם, הבנק לא הוכיח כי הייתה השפעה של המכונה על התזרים של אלבן, וכל אשר הוכח הוא כי הניירת המגובה מהמכונה גרמה לכך שחובו של מר אוחיון בגין המכונה הוא בסך 50,000 ₪, חוב אשר עד היום הוא לא נתבע בגינו. בנוסף, לא היה בהסכם עם חמית תשלום חודשי של מר אוחיון ולא הוכח כי בוצע תשלום מעין זה של אלבן לחמית (סעיפים 46-49 לסיכומי הנתבעים).

37. להלן הסעיפים הרלוונטיים לכתב ההתחייבות ת/4 אליהם מפנה הבנק בסיכומיו:

"1...סך ההתחייבויות המימוניות של החברה לא יעלה על 6,800,000 ₪. התחייבויות מימוניות- מוגדרות כהלוואות (לז"ק ולז"א) מבנקים וממוסדות פיננסים אחרים, התחייבויות בגין ליסינג, אג"ח ואג"ח להמרה.

5. החברה מתחייבת לא ליטול מימון נוסף, מעבר לקיים היום בבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ והמסתכם בסך 585,000 ₪ נכון לחודש נובמבר 2007 בביטחון נכס המקרקעין שבבעלותה וכן לא למכור את הנכס ו/או לא לבצע כל שינוי בעלות בנכס ללא קבלת הסכמת הבנק מראש ובכתב.

6. החברה לא תיטול מימון חדש על ציוד ו/או מימון לרכישת ציוד חדש ללא קבלת הסכמת הבנק מראש"

38. הבנק מפנה בסיכומיו גם לסעיף 4.1 למסמך ת/3, בו צוין כי קבלת האשראי והשירותים מהבנק מותנית בקבלת התחייבות אלבן ובעליה לא ליטול מימון נוסף, וכן "לא לרכוש ציוד נוסף ללא הסכמת הבנק". אלא שב-ת/3 נקבע כי נוסח ההתחייבות יסוכם בין הצדדים. נוסח ההתחייבות הוא ת/4, כך שבסופו של דבר הנוסח המחייב הוא כתב ההתחייבות ת/4 שנחתם לאחר מכן, כאשר ת/3 הוא רק מסמך שנמסר לאלבן במהלך המשא ומתן. לפיכך, על אף האמור בת/3, לא הייתה אלבן מנועה מלרכוש ציוד נוסף בלי לבקש את הסכמת הבנק, שהרי בת/4 אין אזכור להגבלה כלשהי על רכישת ציוד חדש. ההגבלה היא על מימון רכישת ציוד חדש, שעליו יש צורך לבקש את אישור הבנק מראש.

39. בעדותו מיום 6.6.12 הסביר מר אוחיון את חשיבות רכישת המכונות לאור התפתחות ענף הדפוס והצורך של אלבן לתת מענה להדפסות בכמויות קטנות יותר (עמ' 346-347 לפרוטוקול). לעומת זאת, בעדותו מיום 9.10.12 העיד שאלבן נאלצה להכניס את המכונה הדיגיטאלית לשימוש בעקבות ירידת היקף הפעילות של CDI להזמנות (עמ' 464 לפרוטוקול, שורות 17-21). הסבר אחרון זה עלה לראשונה רק בחקירתו הנגדית. כאן המקום לציין, כפי שניווכח המשך, כי עדותו של מר אוחיון רצופה שקרים וסתירות ואינה אמינה עליי כלל ועיקר.

40. מר אוחיון הסביר כי מאחר שהעסקה לרכישת המכונה נסגרה תחת עסקת Buy Back העסקה לא דרשה מימון והוא לא ראה בזה שום מימון נוסף. לדבריו, בכל רגע שהבנק היה מבקש ממנו להוציא את המכונה מהעסק יש התחייבות של חברת קודאק מול חמית לקחת את המכונה בחזרה (עמ' 471 לפרוטוקול, שורות 15-22; עמ' 472 לפרוטוקול, שורות 4-6). על פי עדותו, משך כשלושה וחצי חודשים אלבן ניהלה משא ומתן עם חברת קודאק בנוגע לשאלה "איך היא מביאה את המכונה הזאת לדפוס אלבן ללא הוצאה של אגורה אחת על ידי חברת דפוס אלבן", כשבסופו של דבר נחתם ביניהן הסכם (עמ' 473 לפרוטוקול, שורות 3-8). אלא שכפי שנראה, רכישת המכונה לא הייתה "ללא הוצאה של אגורה אחת" והיא הצריכה מימון לרכישת הציוד החדש, זאת בניגוד לאמור בכתב ההתחייבות ת/4.

41. ביום 19.8.08 חתמו חמית ואלבן על הסכם ליסינג (ת/49, להלן: "הסכם השכירות") על פיו מימנה חמית בעבור אלבן ציוד שהמפרט שלו מופיע בנספח א' להסכם השכירות, ממנו עולה כי עלות מכונת הדפוס הדיגיטאלית היא 400,000 דולר ועלות המלגזה החשמלית הוא 78,500 ₪, כאשר תקופת השכירות היא ל-60 חודשים ממועד מסירת הציוד. בנספח ג' שצורף ל-ת/49, שכותרתו "התחייבות לרכישה חוזרת (Buy Back) של מכונה מסוג דפוס דיגיטאלית מדגם V230", התחייבה חברת קודאק ביום 1.9.08 כי אם אלבן לא תשלם לחמית שני תשלומים כלשהם בהתאם להסכם השכירות, אז תפעל חמית לתפיסת המכונה, כאשר לאחר תפיסת המכונה על ידי חמית, חברת קודאק מתחייבת לרכוש מהם את המכונה בחזרה. עוד צוין כי "החזקה במכונה תועבר אלינו על ידכם ("הצהרת חמית") כאשר מחיר הרכישה שישולם על ידינו אליכם יהי בגובה של קרן יתרת החוב של הלקוח אליכם בגין המכונה (להלן: "סכום הרכישה")" (ההדגשה שלי- מ' ר').

42. יוצא אפוא, כי התחייבות חברת קודאק לרכישה החוזרת ותשלום לחמית התייחסה רק לתשלום קרן יתרת החוב. חברת קודאק לא התחייבה לשאת ביתר התשלומים המפורטים בהסכם השכירות במקרה של פיגור בתשלום כלשהו לחמית, לרבות תשלומי ריבית (כזכור, מדובר בשני תשלומים שלא שולמו, הכוללים בעיקר ריבית), הוצאותיה של חמית במכירת המכונה או בהשכרתה החדשה, ובכלל זה הוצאות חמית בהוצאת המכונה מהמקום בו הוחזקה, הובלתה, תיקונה, אחסונה, מכירתה או השכרתה כולל מיסים החלים או שיחולו על אלה וכן שכ"ט עו"ד, דמי תיווך, עמלות, הוצאות פרסום, דמי היוון וכו' (הוצאות הכלולות בסעיף 22 ל-ת/49).

43. כמן כן, טענת הנתבעים כי מלוא תמורת המכונה בשווי 400,000 דולר היה אמור להתקבל מחברת קודאק על ידי החזר עבודה בפריסה לחמש שנים ובשיעור של 80,000 דולר לשנה לא נתמכה בראיות כלשהן, נהפוך הוא. ב"כ הנתבעים הציג במהלך חקירתה הנגדית של הגב' סימונה סגל, רפרנטית אשראי במנהלת אזור הצפון, אחראית על האשראי שניתן לאלבן והשתתפה בוועדות האשראי האזוריות בעניינה (להלן: גב' סגל), כאילו ישנה התחייבות מצד חברת קודאק לעשות עם אלבן עסקת בארטר כנגד התשלומים החודשיים, כך שהיא תספק לה עבודה בגובה התשלומים החודשיים, והתזרים של אלבן לא רק שלא ייפגע אלא שהוא יעלה (עמ' 234 לפרוטוקול מיום 11.3.12, שורות 10-12), אלא שבהסכם השכירות ת/49 ובנספחים לו אין כל התייחסות לעסקת בארטר כלשהי.

44. על פי מכתב מיום 2.09.08, כתב מר ניר ויינמן מחברת קודאק למר אוחיון כי "מחר אני מצפה להעביר לך את התחייבות קודאק לרכוש מאלבן בסכום של 80,000 דולר" (נ/5). ממכתב זה עולה כי ההתחייבות לכאורה של חברת קודאק היא לרכוש מאלבן בסכום של 80,000 דולר, ולא בסכום של 400,000 דולר שווי המכונה. מר אוחיון התבקש להסביר כיצד הוא אמור להחזיר את ה-320,000 דולר הנותרים ועל כך ענה "ה-320 אלף דולר, זה 80 אלף דולר בשנה. תכפיל את זה בארבע שנים, זה 320 אלף דולר, זה המכונה" (עמ' 413 לפרוטוקול, שורות 16-17). כזכור, 320,000 דולר אינם 400,000 דולר. בהמשך, כשנשאל אם עסקת רכישת המכונה הייתה עסקת בארטר של 80,000 אלף דולר לשנה במשך ארבע שנים ולא היו שום תשלומים נוספים, השיב מר אוחיון "על פניו כן" והסביר כי חברת קודאק היא חברה גדולה שיש לה הרבה מחלקות. ההסכם על הבארטר היה מול מחלקת הרכש, וההסכם של הרכישה היה מול מחלקת המכירות, "ולכן העסקה מול המכירות בוצעה על ידי הBuy Back והתחייבות לחמית, ומותנה שהרכש קונה ממני. ולכן גם בהסכם כתוב במפורש שאני צריך לשלם, ואני ממתין לתנאי האשראי לפי השוק. ולכן זו הייתה הקורלציה שצריכה לסגור את ההתחייבות הזאת" (עמ' 414 לפרוטוקול, שורות 8-14). דברי מר אוחיון עומדים בסתירה לעדותה של רו"ח גולדברג לפיה שמעה את מר אוחיון בפגישה עם נציגי הבנק מיום 16.10.08 מסביר להם כי "קודאק התחייבה לספק עבודה לאלבן בסכום של כ-80,000 דולר" (מ' 245 לפרוטוקול, שורות 5-6).

45. מר אוחיון לא הציג כל מסמך התומך בטענתו כי ההסכם עם חברת קודאק אינו להתחייבות חד פעמית של 80,000 דולר, אלא להתחייבות לרכש של 80,000 דולר לשנה משך 4 שנים כגרסה אחרת של מר אוחיון, או חמש שנים, כאורך תקופת השכירות. הוא טען בעדותו, שאם הוא יפנה לחברת קודאק "אולי בידם נמצא המסמך הזה" (עמ' 476 לפרוטוקול, שורות 19-20), אבל איש לא מנע ממנו לפנות לחברת קודאק כרצונו, עוד לפני העדות. גם ב-ת/20 (סיכום שיחה מיום 16.10.08 בנוגע לעלויות המכונה, עליה נעמוד בהמשך) צוין כי "80,000 דולר מומן על ידי קודאק ל-3 שנים החזר דרך עבודה", דהיינו רק 80,000 דולר מתוך 400,000 הדולר, שהם 20% מערך העסקה הכולל, מומנו על ידי חברת קודאק והיו אמורים להתבצע בהחזר עבודה, בעוד ש-320,000 הדולר הנותרים, שהם 80% מערך העסקה הכולל, נפרסו בהלוואה ל- 60 תשלומים של 28,000 ש"ח לחודש, אשר היו אמורים להשתלם החל מחודש אוקטובר 2008 מחשבונה של אלבן בבנק המזרחי.

46. זאת ועוד, אפילו הייתה התחייבות של קודאק לרכישת עבודות, במלוא הסכום שיש לשלם עבור המכונה, אין זה מימון מלא של רכישת המכונה. לצורך הפקת עבודות יש להשקיע תשומות, כולל נייר, חומרים, חשמל, אחזקה, שכר עובדים ועוד, כולל רווח חילופי שנמנע. מר אוחיון הודה כי לצורך הפעלת המכונות עצמן היה עליו להשקיע בתשומות נוספות (עמ' 417 לפרוטוקול, שורה 19 עד עמ' 418 לפרוטוקול). כלומר, גם אם אלבן הייתה מקבלת מקודאק התחייבות לרכישה בסכום התשלום עבור המכונה, היא הייתה צריכה לממן מכיסה (ולמעשה, מכיסו של הבנק) את ביצוע העבודות שתמורתן קודאק משלמת.

47. כלומר, אין ממש בטענת הנתבעים לפיה רכישת המכונה נעשתה ללא מימון ואין בה השפעה על התזרים של אלבן. מר אוחיון אישר בעדותו, כי לרכישת המכונה (למעשה, לשכירתה בליסינג) היה לוח תשלומים, כאשר התשלום הראשון היה בסדר גודל של 28,000 דולר כבר בחודש ספטמבר 2008 (עמ' 415 לפרוטוקול, שורות 5-14). הוא הודה כי סכום זה ירד מתזרים המזומנים של אלבן, למרות ניסיונו לסייג זאת בכך ש"יש מימון של חודשיים בערך" (עמ' 417 לפרוטוקול, שורה 16).

48. זאת ועוד, מר אוחיון שהעיד כי עסקת הרכישה החוזרת הייתה עסקה נטולת סיכונים, טען שראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שהמכונה נלקחה ממנו והוא לא נתבע, "לא על ידי קודאק ולא על ידי חמית לכל הפרש, ואפילו בשקל אחד" (עמ' 480 לפרוטוקול, שורות 17-22). אלא, שמפרוטוקול הדיון מיום 21.6.09 בבקשת חמית לאישור מימוש התחייבות לרכישה חוזרת (ת/53) עולה, כי במסגרת הסדר עם חמית הוסכם, שבמידה ותמומש מכונת הקודאק במסגרת רכישה חוזרת, תיוותר יתרת החוב של אלבן והערב שלה מר אוחיון כלפי חמית בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. קרי, לאחר שהוחזרה המכונה לחמית במסגרת מימוש הרכישה החוזרת, אלבן ומר אוחיון נותרו חייבים סכום נוסף. מר אוחיון ניסה תחילה לטעון שמדובר ב"מסמכים מסולפים", אך בהמשך עדותו חזר בו, ובצדק, מדבריו אלו (עמ' 482 לפרוטוקול, שורה 6 עד עמ' 483 לפרוטוקול, שורה 5).

49. אשר לטענת הנתבעים, כי רכישת המכונות הובאה לידיעת הבנק בטרם הרכישה, העיד מר אוחיון כי כאשר עלה הרעיון לרכישת המכונה, נשלחה רו"ח גולדברג לבקש מימון נוסף עבורה ממר חיים ליברך, מנהל הסניף עד חודש ספטמבר 2008 (להלן: מר ליברך), אשר סירב לבקשה ואמר להם "ללכת לחפש מקורות אחרים" (עמ' 464 לפרוטוקול, שורות 1-6). גם רו"ח גולדברג העידה שמר ליברך "שלל את זה על הסף. ובמשפט השלילה שלו הוא גם אמר תנסו את מזלכם, אולי מישהו אחר ייתן לכם" (עמ' 242 לפרוטוקול, שורות 13-22).

50. בניגוד לעדויות אלה, העיד מר ליברך כי הוא בטוח שרו"ח גולדברג לא דיברה עמו על כך, ושבכל מקרה אם הייתה שיחה כזאת זה היה יכול להיות רק מול מר אוחיון (עמ' 144 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורה 16 עד עמ' 145 לפרוטוקול, שורה 4). לאור תשובתו זו, התבקש מר ליברך לענות על השאלה ההיפותטית, מה הוא היה אומר לאלבן אם זו הייתה פונה אליו בבקשה לאשר את רכישת המכונה. מר ליברך השיב כי היה מזכיר לה שהיא חתומה על כתב התחייבות והיה מביא זאת לידיעת האזור, מאחר שזאת החלטה שלהם (עמ' 145 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורות 16-20), היות שממילא אין לו כלל סמכות להקצות מסגרת אשראי או לתת אשראי נוסף (עמ' 142 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורות 8-15; עמ' 143 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורות 14-17).

51. גם על השאלה ההיפותטית הנוספת שהציג לו ב"כ הנתבעים, מה היה עונה אם קבלת המכונה היא ללא נטילת אשראי נוספת, עמד מר ליברך על כך ש"אם היה אירוע כזה, למרות שהוא נשמע מאוד לא הגיוני, גם אותו הייתי מביא לידיעת האזור... לא הייתי ממליץ כי זה לא נשמע לי הגיוני. פשוט לא נשמע לי הגיוני" (עמ' 146 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורות 14-20). בהמשך, כשנשאל שוב, אם לא אמר לרו"ח גולדברג או למר אוחיון כי אם יש גורם שמעמיד להם בתנאים האלה שייקחו, השיב "לא. חד משמעית לא" (עמ' 148 לפרוטוקול מיום 15.4.12, שורות 1-6).

52. העובדה שלמר ליברך לא הייתה סמכות לתת אישור ביחס לעניינים כאלה הנוגעים לחשבונה של אלבן יש בה כדי ללמד על כך שבקשה כזאת אכן לא הופנתה למר ליברך. מר אוחיון חזר בעדותו על כך שמר קסטן ז"ל היה "אוטוריטה" (עמ' 341 לפרוטוקול, שורה 1) ו"אני עמדתי מול צביקה.... כי הוא זה שעמד מולי, הוא זה שאישר לי" (עמ' 420 לפרוטוקול, שורה 23; עמ' 421 לפרוטוקול, שורה 4), ולכן אם אכן הייתה נעשית פנייה כזאת היא הייתה נעשית למר קסטן ז"ל, ראש מנהלת אזור הצפון, ולא למר ליברך, מנהל הסניף. זאת ועוד, מר אוחיון העיד כאמור כי הוא לא ראה בעסקת הרכישה החוזרת "שום מימון נוסף" (עמ' 471 לפרוטוקול, שורות 15-16). אם אכן כך ראה את העסקה, בודאי שלא ביקש עבורה מימון מהבנק שאינו נחוץ לו לדעתו. על כן, אני מקבל את דברי מר ליברך ודוחה את דברי מר אוחיון ורו"ח גולדברג (שכפי שנראה בהמשך, היה לה אינטרס אישי ביחס לחברה ואל מול הבנק), וקובע שאלבן ומר אוחיון לא הביאו את רכישת המכונה לידיעת הבנק טרם הרכישה, והדבר נודע לבנק מרישומי השעבודים.

53. הנה כי כן, אלבן פעלה על דעת עצמה כאשר רכשה את המכונות, ללא כל קבלת אישור מהבנק, ובניגוד להתחייבותה בת/4. רכישת המכונה הדיגיטאלית לא הייתה "ללא עלות נוספת" כטענת הנתבעים. העסקה עם חברת קודאק מומנה בתשלומים בעין ולא בהחזר עבודה. אלבן ומר אוחיון הפרו את התחייבותם בכתב ההתחייבות. למרות הפרה זו, הבנק לא העמיד את החוב של אלבן לפירעון מיידי, אלא בחר להזמין את מר אוחיון ורו"ח גולדברג לפגישה במשרדי הסניף.

הפגישה ביום 16.10.08

54. לפי עדות גב' לנדסמן לאורך כל הדרך, מאז ינואר 2008, החשבון של אלבן לא התנהל לשביעות רצון הבנק, אך לאחר שנודע לבנק על השעבודים לחמית, מר קסטן ז"ל שלח מייל לסניף נהריה, אצלו התנהל החשבון ודרש להוציא מכתב ללקוח על הפרה (עמ' 47 לפרוטוקול).

55. על פי תכתובת הדואר האלקטרוני הפנימי של הבנק (ת/9) ביום 17.9.08 כתב מר קסטן ז"ל דואר אלקטרוני לגב' און. בין המכותבים היו גם הגב' שוש רגב, מנהלת הסניף החל מחודש ספטמבר 2008 (להלן: גב' רגב), מנהל הסניף הקודם מר ליברך והגב' סגל. וכך נכתב באותו דואר אלקטרוני משעה 10:58:

"1. לא זכורה לי כל פגישה בחודשים האחרונים בה לא הבעתי התנגדות נחרצת לרכישת ציוד נוסף עד אשר החברה תתייצב ותצביע על גידולי מכירות ויצירת רווחיות.

אשמח לקבל פירוט לגבי מועדי הפגישות אליהן אתם מתייחסים.

2. מעבר לכך, אבקשכם לפנות למחלקה המשפטית ע"מ שיכינו עבורנו נוסח מכתב בו יצוין כי קיימת הפרה משמעותית בפעילות החברה ועל כך שפעלה שלא בהתאם להתחייבותה לרכישת ציוד חדש ונוסף זאת ללא קבלת הסכמת הבנק-אנחנו מראש.

יש להוסיף פסקה כי אנו דורשים מהחברה לחפש בנק מממן חלופי וזאת תוך 90 יום ממועד מסירת המכתב ללקוח.

נא להעביר לעיוננו הנוסח.

נקיים במשרדי האזור ישיבה- פגישה עם הלקוח ובמעמד זה יימסר ללקוח המכתב."

56. בתשובה כתבה לו גב' רגב, בדואר אלקטרוני משעה 12:12, כי שוחחה עם מר אוחיון ולשאלתה בעניין הפרת כתב ההתחייבות כלפי הבנק הוא מסר לה כי "הבקשה הועלתה בפגישה שהתקיימה בהשתתפותך במשרדי האזור ב-15 לאפריל השנה כאשר הנוכחים הנוספים היו סילבי סימונה וברכה. בשיחה זו העלה כוונתו לרכוש מכונה חדשה ותשובתנו הייתה כי לא נגדיל את החוב וכי אנו מציעים שינסה בליסינג. מוסר כי אין ולא היה בכוונתו להפר כל התחייבות כלפינו. אציין שבסיכום הפגישה הנמצא בתיק הלקוח אין כל עדות לבקשה למימון מכונת דפוס נוספת" (ת/9, עמ' 2).

57. גב' רגב פנתה בסיום מכתבה למר קסטן ז"ל בשאלה אם יש להמשיך לפעול לפי דרישתו, כאשר היא מציעה להסתפק במשלוח אזהרה לאלבן. על כך השיב לה מר קסטן ז"ל בדואר אלקטרוני מיום 17.09.08 משעה 12:15:

"שלילי.

דורש המכתב ואין לי כל עניין להמשיך ולממן הלקוח.

זוהי הפרה בוטה של התחייבות.

הצלנו את הלקוח וההסתבכות שלו נובעת מהשקעות יתר.

לא רוצה אותו בבנק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

58. גב' לנדסמן השיבה גם היא למר קסטן ז"ל וכתבה לו כי היא בדעה שלו (ת/9, עמ' 1). בעדותה הסבירה כי חשבה כך כבר בחודש אפריל 2008, כאשר התשלום הראשון של ההלוואה לא שולם, וציינה כי הם לא ציפו כבר אחרי כמה חודשים מפתיחת החשבון להפרה כל כך בוטה (עמ' 48 לפרוטוקול, שורה 4).

59. לאור התכתובות שלעיל לא ברור כיצד מר אוחיון, שנשאל אם בתחילת ספטמבר 2008 הבנק התקשר אליו בכעס רב, העיד כי "לא גיליתי שום כעס, אני גיליתי רצון לפגישה, להסברים על רכישת המכונה הזאת... נופת צופים" (עמ' 485 לפרוטוקול, שורות 17-23). כן תמוהה טענת הנתבעים כי עד חודש דצמבר 2008 עמדה אלבן בכל התחייבויותיה כלפי הבנק ופעילותה בחשבון הבנק התנהלה לשביעות רצונו המלאה של מר קסטן ז"ל ורק כאשר נפטר מר קסטן שינה הבנק דרכו (סעיף 12 לכתב ההגנה וסעיף 5 לכתב התביעה שכנגד).

60. בעקבות דרישתו של מר קסטן ז"ל, זומן מר אוחיון ביום 16.10.08 לפגישה, במהלכה הוצג לו מכתב ת/12 שלהלן החתום על ידי גב' רגב וגב' און:

"1. ביום 7.12.07 חתמתם על כתב התחייבות כלפינו...

2. על פי כתב ההתחייבות התחייבתם, בין היתר, לא ליטול מימון חדש על ציוד ו/או מימון לרכישת ציוד חדש, ללא קבלת הסכמתנו מראש.

3. על פי בדיקתנו בהתבסס על דף העיון של חברתכם ומשיחות שקיימנו איתכם, ביום 3.09.08 יצרתם שני שעבודים קבועים לטובת חמית... וכן ביום 10.09.08 יצרתם שעבוד נוסף...

4. מובהר בזה, כי יצירת השעבודים המפורטים לעיל ללא קבלת הסכמתנו הינה הפרה חמורה של כתב ההתחייבות אשר נחתם על ידכם.

5. לידיעתכם, לאור האמור אנו שוקלים המשך צעדינו ושומרים על כך זכויותינו לנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו לרבות ביטול המסגרות והעמדת חובכם לפירעון מיידי על כל המשתמע מכך." (ההדגשה שלי- מ' ר').

61. גב' לנדסמן העידה, שעד כמה שידוע לה, ת/12 הוא המכתב הראשון שיצא בפועל מבנק בגין הפרה (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 30-31). בנוגע למכתב ת/12 העידה גב' און כי "המערכת ראתה את זה כתקיעת סכין בגב שלנו, כך אני מרגישה. אני זוכרת את כל ההתפתחות של הסאגה שהייתה לאחר מכן כמשהו יוצא דופן גם למנהל ותיק כמו צביקה ז"ל" (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 17-20).

62. רו"ח גולדברג, שהתלוותה למר אוחיון באותה פגישה מיום 16.10.08 העידה כי "הפגישה הזאת התחילה בטענה מצד אנשי הבנק איך החברה העיזה ורכשה מכונה נוספת בלי לקבל את אישור הבנק" (עמ' 244 לפרוטוקול, שורות 9-10). לדבריה, הבנק ביקש ממר אוחיון הסברים נוספים על המכונה, מהות העסקה ולצורך מה אלבן זקוקה לה (עמ' 244 לפרוטוקול, שורות 20-21). הסבריו של מר אוחיון לרכישת המכונה, באו לידי ביטוי בסיכום שיחה ת/20. הנתבעים לא חולקים על האמור בת/20. הם בעצמם מפנים להסברים אלו, וטוענים כי ההסברים היו מקובלים על מר קסטן ז"ל (סעיף 52 לסיכומי הנתבעים). וכך נכתב בסיכום הפגישה ת/20, על סמך המידע שהתקבל ממר אוחיון:

"... מחזור מכונה חדשה- 60,000 ₪ לאחר הוצאות

בקשו הלוואה ממרכז ההשקעות- 1 מיליון ₪. נשלחה בחודש ספט 08

בודק גם הכנסת שותף

יעד מחזור 500,000 ₪ לחודש + מע"מ

אושרה הלוואה 630,000 ₪ ת.פ. 10.12.08 ולאחר מכן פריסה כולל ההלוואה הסופית 900,000 ₪ 36 חודשים

לא נאשר מחזורים נוספים."

63. עינינו הרואות, כי אומנם במהלך הפגישה הבנק מסר למר אוחיון את המכתב ת/12, לפיו הבנק שוקל את המשך צעדיו, אך בסיומה של אותה פגישה הסכים הבנק להעמיד לאלבן הלוואת גישור על סך 630,000 ₪ והלוואה על סך 900,000 ₪ בפריסה ל-36 תשלומים. נראה, כי לא בכדי, מכתב ת/12 לא כלל את הפסקה, אותה דרש קודם לכן מר קסטן ז"ל בתכתובת הפנימית שלו עם נציגי הבנק, לפיה "יש להוסיף פסקה כי אנו דורשים מהחברה לחפש בנק מממן חלופי וזאת תוך 90 יום ממועד מסירת המכתב ללקוח" (ת/9). הבנק לא סיים במעמד הפגישה את יחסיו עם אלבן ומר אוחיון, וכפי שנראה הוא אף הגדיל בהמשך את מסגרת האשראי של אלבן.

64. גב' און הסבירה בעדותה כי במעמד הפגישה מר אוחיון טען בפניהם שמכונת הצילום החדשה אמורה לשפר את התזרים החודשי ב-60,000 ₪ לאחר הוצאות. עוד טען, כי המכונה החדשה תאפשר לו לקיים את התחייבותו לבנק שניתנה מלכתחילה ולהגיע אף למחזור חודשי של 500,000 ₪ (עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 17-18) וכי אלבן הגישה בחודש ספטמבר 2008 בקשה לקבלת מענק בסך 1 מיליון ₪ ממרכז ההשקעות (להלן: "המענק"), שאמור להתקבל בידיה עד לחודש דצמבר 2008. הבנק טוען, כי לאור הסבריו של מר אוחיון, ובעיקר טענתו כי עד לחודש דצמבר 2008 אלבן תקבל את המענק ממרכז ההשקעות, ולאחר שהועמד בפני עובדה מוגמרת של רכישת המכונות, ניאות הבנק לפנים משורת הדין להעמיד את ההלוואות הנ"ל (סעיף 57 לסיכומי הבנק).

65. בהתאם לכך, ביום 20.10.08 חתמה אלבן על בקשה לקבלת הלוואה בסך 630,000 ₪, לפירעון ביום 10.12.08 (ת/21) וביום 11.12.08 חתמה על בקשה לקבלת ההלוואה בסך של 900,000 ₪ (ת/22). גב' סגל העידה כי ההלוואה בסך 900,000 ₪ נועדה למחזר אשראי קיים על מנת לאפשר לאלבן פריסה בתנאים נוחים יותר (עמ' 231 לפרוטוקול מיום 11.3.12, שורות 20-21). גב' און העידה גם היא כי הסכום בסך 900,000 ₪ מהווה מחזור של כל ההלוואות "הקטנות" שהועמדו לטובת אלבן וכי הבנק הסכים לתת הלוואה זו כדי שאלבן תתחיל לרדת בחוב (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 1-9). ואכן ניתן לראות כי ההלוואה על סך 900,000 ₪ אינה בגדר אשראי נוסף והיא מורכבת מההלוואה בסך 630,000 ₪; 240,000 ₪ הלוואות מחודש אפריל 2008 עד נובמבר 2008 שזמן פירעונן 10.12.08 (ת/17) ו-30,000 ₪ סכום הריבית לחודש דצמבר 2008 בגין ההלוואה בסך 4.5 מיליון ₪ (ת/14). כלומר, החובות שאותם לא שילמה אלבן, כולל הריבית השוטפת, אוחדו ונפרסו מחדש.

הגדלת מסגרת משיכת היתר ביום 10.12.08

66. למרות המצגים הברורים של מר אוחיון בפגישה ביום 16.10.08 לשיפור תזרימי, המענק ממרכז ההשקעות לא התקבל והפער התזרימי השלילי שבין ההכנסות וההוצאות הלך וגדל. מאידך, מצבת חובות הלקוחות כלפי אלבן המשועבדת לטובת הבנק המשיכה להידלדל.

67. מעיון ב"מאזן פתחים לרוחב" (ת/23) המציג את מצבת החובות הלקוחות כלפי אלבן, ניתן לראות כי אכן מצבת חובות זו הייתה בירידה: ביום 2.10.08 סך החובות כלפי אלבן עמד ע"ס 754,550 ₪; ביום 2.11.08 סך החובות כלפי אלבן עמד ע"ס 719,000 ₪; ביום 1.12.08 עמדה מצבת החובות כלפי אלבן על סך של כ-655,778 ₪ וביום 4.1.09 עמדו סך החובות כלפי החברה על סך של 503,000 ₪, ירידה של כ-150,000 ₪ לעומת החודש שקדם לו. מהעתקי התזרימים שהעבירה אלבן לבנק ביחס לחודשים נובמבר 2008 עד ינואר 2009 (ת/24) עולה כי הפער התזרימי השלילי הלך וגדל: התזרים לחודש 11/08 הראה פער שלילי של 36,414 ₪ בין ההפקדות למשיכות, והפער השלילי בחודש 12/08 עמד על 140,614 ₪.

68. על אף כל זאת, ביום 10.12.08 חתמו אלבן והבנק על מסמך "מסגרת משיכת יתר במטבע ישראלי בחשבון עו"ש" (ת/52), לפיו אושרה לאלבן בקשתה לשינוי מסגרת משיכת היתר שהוענקה לה, כך שהמסגרת הראשית תמשיך לעמוד על סך של 1 מיליון ₪ ואילו השינוי הוא במסגרת המשנית, שתעמוד על 465,000 ₪ ופקיעתה ביום 10.1.09 (להלן: "המסגרת המשנית"). כלומר, משיכת היתר הועלתה ל- 1,465,000 ₪.

69. לטענת הבנק, מסגרת האשראי שהועמדה לאלבן ביום 10.12.08 ניתנה בכפוף לעמידתה של אלבן בהתחייבויותיה לשיפור תזרימי ולקבלת כספי המענק (סעיף 77.4 לסיכומים מטעמו). גב' סגל, שנשאלה בדבר הנסיבות בהן הועמדה לאלבן מסגרת האשראי, העידה כי היא אכן אושרה על סמך הבטחתה של אלבן בפגישה ביום 16.10.08 שהיא תעמוד בתזרים ותמציא את הכספים מהמענק שהיה אמור להתקבל ממרכז ההשקעות, "קודם כל שזה היה הנושא של מרכז ההשקעות שהיה אמור לכסות, וזה היה הכי חשוב" (עמ' 211 לפרוטוקול, שורות 3-12).

70. בהקשר זה העידה רו"ח גולדברג, כי סכום המענק שאלבן ציפתה לקבל ממרכז ההשקעות עמד על לא יותר מ-300,000 ₪ (עמ' 246 לפרוטוקול, שורות 6-7). מר אוחיון הסביר כי מרכז ההשקעות נותן מענקים ביחס להתקדמות תוכנית ההשקעות, כך שתוכנית ההשקעות שלו התקדמה עם רכישת מכונת הקודאק בסכום של 1.3 מיליון ₪, שמתוכם הוא היה אמור לקבל כמענק רק 24 אחוזים (עמ' 370 לפרוטוקול, שורות 16-18). בניגוד לעדויות אלו מטעם הנתבעים, לפיהן גובה המענק המדובר עמד על סך של כמה מאות אלפי שקלים בלבד, במכתב ת/46 שנשלח למרכז ההשקעות על ידי מר יהודה יואל, מי שטיפל בתיק ההשקעות של אלבן מטעמה (עמ' 494 לפרוטוקול, שורות 9-10), נכתב מפורשות כי סך תוכנית ההשקעות היא 1 מיליון דולר (4 מיליון ₪), כך שהמענק בשיעור של כ- 1/4 מתוכנית ההשקעות אכן עמד על 1 מיליון ₪ כפי שטוען הבנק. כאשר מר אוחיון נשאל שוב ושוב בחקירתו הנגדית מהו גובה המענק, הוא סירב לענות על השאלה (ראו החלטה מיום 9.10.12, עמ' 523 לפרוטוקול, שורה 3). יש בכך כדי להצביע על כך שמר אוחיון ידע היטב שהציג לבנק מצג לא ריאלי בדבר הסכום הצפוי ממרכז ההשקעות, ועל פיו קיבל אשראי נוסף.

71. אלא שלמרות טענת הבנק, כאילו אלבן התחייבה להעביר את כספי המענק בסך מיליון ₪ (סעיף 66 לסיכומי הבנק), מעיון בת/20 עולה כי אין כל התחייבות כזאת מצד אלבן. היא רק דיברה על כך שהיא מצפה לקבל סכום זה ממרכז ההשקעות. כל שנכתב בסיכום הפגישה הוא כי הנתבעים "בקשו הלוואה ממרכז ההשקעות- 1 מיליון ₪", ללא כל אזכור להתחייבות באשר למענק, מעבר לציון העובדה כי הבקשה נשלחה בחודש ספטמבר 2008. אמנם, גב' און העידה שמר אוחיון אמר שהמענק יתקבל עד סוף שנת 2008 (עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 18), אבל כאמור בתיעוד דבריו, הוא סיפר שביקש, ולא אמר שהבקשה התקבלה. כאשר מוגשת בקשה, אין וודאות שהיא תתקבל. ואכן, הבקשה של אלבן למענק נדחתה על ידי מרכז ההשקעות.

72. יש לציין כי אותה התחייבות לשיפור תזרימי עליה העידה גב' סגל, מתייחסת למה שסוכם בין הצדדים בפגישה מיום 16.10.08, כלומר חודשיים לפני שהבנק העמיד לאלבן מסגרת משנית גבוהה יותר. באותה עת כבר היה מובן לבנק שהתזרים השלילי של אלבן רק הולך וגדל (ת/24). רוצה לומר, בניגוד לטענת הבנק שהוא נענה לבקשת אלבן להגדלת מסגרת האשראי מאחר שזו התחייבה, בין השאר, שמצבה התזרימי ישתפר, כבר במועד האישור של הבקשה הבנק ידע כי אין שיפור בתזרים של אלבן, אלא להיפך, ולמרות זאת הוא קיבל את בקשתה והגדיל את המסגרת המשנית.

73. עוד טוען הבנק כי הבסיס להעמדת האשראי לאלבן היה גם בטוחה של מצבת החובות כלפי אלבן, כפי שעולה מסעיף 2.3 למסמך ת/3, לפיו בין הביטחונות שהבנק ביקש בזמנו מאלבן היה גם "שעבוד ספציפי ראשון בדרגה ללא הגבלה בסכום והמחאת זכות (חתומה על ידי החייבים) על זכויותיכם לקבלת כספים מחייבים שיאושרו על ידנו מראש". מר אופיר אברמוביץ (להלן: מר אברמוביץ), רפרנט ביחידה לאשראים מיוחדים, העיד כי מסגרות האשראי ניתנו כנגד בטוחות של שעבוד שוטף ושעבוד ספציפי של מכונת הדפוס, וכאשר שווי הבטוחות של השעבוד השוטף ירד מדובר בהפרה, ולכן ההתמקדות היא סביב הלקוחות שמהווים את הביטחון השוטף לאשראי השוטף (עמ' 134 לפרוטוקול, שורות 14-22).

74. כפי שציינתי לא אחת, ת/3 אינו מסמך מחייב אלא נמסר לאלבן במהלך המשא ומתן. המסמך המחייב הוא כתב ההתחייבות ת/4 עליו חתמה אלבן ביום 7.12.07, בו אין התחייבות מצד אלבן שלא לרדת במצבת חובות הלקוחות. כשמר אברמוביץ התבקש להראות היכן יש התחייבות מצד אלבן שלא לרדת בלקוחות הוא הפנה למסגרת האשראי שאושרה, בה נרשם, לטענתו, כי הבטוחות יהיו הלקוחות והמכונה (עמ' 135 לפרוטוקול, שורה 1). ב-ת/52 (שני העמודים האחרונים המתייחסים למסגרת משיכת יתר מיום 10.12.08) תחת הכותרת "בטוחות" אין כל התחייבות שלא לרדת בלקוחות, וכל שנכתב הוא כי "למען הספר ספק מובהר בזה כי ניצולו/המשך ניצול מסגרת משיכת היתר כפוף להמצאת ולקיום בטוחות לשביעות רצונו המלאה של הבנק". הא ותו לא.

75. ניתן לראות שוב, כי למרות שהבנק טען להפרות חמורות מצד אלבן, הוא המשיך והגדיל לאלבן את מסגרת האשראי. רק בתחילת שנת 2009, לאור התזרים של חודש 01/09 (ת/24), שהצביע על כך שכנגד הכנסות בסך של 198,269 ₪ ההוצאות היו בסך 404,977 ₪, כלומר הפער השלילי ביניהם עמד על מעל ל- 200,000 ₪, החליט הבנק שמצבה של אלבן אינו מאפשר להותיר את הטיפול בחשבונה בידי הסניף בנהריה ומתחייבת העברתו ליחידה לאשראים מיוחדים. זאת, כניסיון אחרון, לטענת הבנק, לסייע לאלבן בטרם יועמד מלוא חובה לפירעון מיידי.

76. מכאן ואילך, לטענת הנתבעים, החל הבנק להתנהל בצורה המעידה שכוונתו מלכתחילה הייתה להביא לחיסול עסקיה של אלבן, זאת בניגוד לכל אמת מידה מקובלת ביחסים המתחייבים בין בנק ללקוחותיו (סעיפים 29-30 לכתב ההגנה).

העברת החשבון ליחידה לאשראים מיוחדים

77. ביום 5.1.09 כתבה גב' און בהודעה אלקטרונית ששלחה למר מעוז גסטון, סגן מנהל אזור צפון (להלן: מר גסטון) כי "לאור ההתנהלות בחודשים האחרונים העלייה בחבות והירידה במחזורי המכירות והחייבים אין אנו רואים מקום לאשר אשראי נוסף וממליצים להגדיר 401 ולהעביר לטיפול של היחידה להבראת חברות" (ת/26). לדברי גב' און, לאחר שקיבלה לידיה את התזרים השלילי ביום 4.1.09, היא העבירה אותו לגב' סגל שטיפלה בתיק וביקשה ממנה הנחיות כיצד לפעול, לאור ההוראות הברורות שלא לגדול בחוב (עמ' 79 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמ' 80 לפרוטוקול, שורה 2). לדבריה נכון למועד כתיבת המייל, גובה האשראי של אלבן עמד על 6.6 מיליון ₪ (עמ' 80 לפרוטוקול, שורה 18).

78. בחקירתה הנגדית הבהירה גב' און, כי אחרי שהוצג בפני הסניף התזרים השלילי הנוסף, כל הנתונים הועלו על הכתב כדי ליידע את הנהלת האזור על מנת לקבל ממנה הנחיות, ובסופו של דבר מר גסטון, שמילא את מקומו של מר קסטן ז"ל, הוא זה שקיבל את ההחלטה להעביר את חשבונה של אלבן לטיפול היחידה לאשראים מיוחדים של הבנק (עמ' 97 לפרוטוקול, שורות 13-19).

79. בהקשר זה, הנתבעים טוענים כי עד חודש דצמבר 2008 עמדה אלבן בכל התחייבויותיה כלפי הבנק בתיאום מוחלט עם מר קסטן ז"ל, והטיפול עבר ליחידה רק מאחר שלאחר פטירתו הפתאומית של מר קסטן ז"ל בחודש דצמבר 2008 "לא היה מי שיאשר את הגדלת המסגרת הדרושה, כפי שהיה נהוג עד אותו מועד, מעת לעת, במידת הצורך", זאת לכאורה בניגוד להסכמות בין הצדדים (סעיפים 12-13 לכתב ההגנה וסעיף 6 לכתב התביעה שכנגד).

80. מר אוחיון העיד, כי מר קסטן ז"ל כביכול הבטיח להוסיף לו אשראי נוסף על האשראי ההתחלתי בסך של 5.6 מיליון ₪, על אף העובדה כי הבטחה זו אין לה זכר כלשהו בכתב. לטענת מר אוחיון, מר קסטן ז"ל אמר לו "תתחיל לעבוד, אני אראה לאן הכספים הולכים, לאיפה הצרכים, תעמוד באמות המידה, תעמיד תזרים, בעקבות זה תקבל". אין מר אוחיון מתכחש לכך שייתכן שהיה גם למר קסטן ז"ל קו אדום שמעבר לו לא יסכים להעמיד לאלבן אשראי נוסף, אך מר אוחיון טרח להדגיש כי "אנחנו לא יודעים איפה הוא, לא אני ולא אתה" (עמ' 392 לפרוטוקול, שורות 7-8, 13-15). בהמשך העיד כאילו כל מה שהוא היה צריך כדי לקבל אשראי נוסף לאלבן זה לבקש ממר קסטן ז"ל, והוא כבר היה מקבל (עמ' 393 לפרוטוקול, שורה 16 עד עמ' 394 לפרוטוקול, שורה 7):

"כב' השופט: ... אני מבין שאתה מסכים שהיה גבול להתחייבויות ואתה זרקת את הסכום 12 מיליון... אז מה הגבול שחשבת?

ת. אני לא רוצה לחשוב, כי כל מה שביקשתי קיבלתי.

כב' השופט: ולכן אתה חשבת שהגבול הוא, שאתה, מתי שתסיים לבקש.

ת. זה לא מתי שאסיים לבקש, אלא שאני אעמוד בהתחייבויות שלי אליו, להגיש לו תזרימים, שהוא יראה את התזרימים, לאן הולך הכסף, שהוא יבין שבחברה הזאת לא לוקחים כסף, לא לבילויים אלא אך ורק לתשלומים.

כב' השופט: אני מצטער, אני אנסה שוב, אולי בפעם האחרונה. אני מבקש לדעת ממך- מהו הגבול העליון, שאתה חשבת שהוא הגבול שמעל לו הבנק לא,

ת. מי שידע מה הגבול העליון זה רק צביקה קסטן, לא אני. רק הוא יכל לדעת מה הגבול העליון. אני לא. אני יכולתי רק לבקש" (ההדגשות שלי- מ' ר').

81. אלא שקבלת ההחלטות בבנק, כפי שהעידו בעניין זה גב' און וגב' סגל, וכפי שמלמד ההיגיון וכפי שעולה מהמסמכים שהוחלפו בתוך הבנק, לרבות בהשתתפות מר קסטן ז"ל, לא נסמכת על אדם אחד אלא על וועדות אשראי שנערכות בהשתתפות יושב ראש הוועדה, מנהל האזור או סגנו, וכן הרפרנט המטפל בתיק (עמ' 81 לפרוטוקול, שורות 23-29; עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 1-2; עמ' 216 לפרוטוקול, שורה 19). בחקירתה הנגדית ציינה גב' און כי מר קסטן ז"ל לא ישב תמיד בוועדת האשראי שדנה בבקשותיה של אלבן לאשראי (עמ' 85 לפרוטוקול, שורה 18) וגב' סגל הוסיפה אף היא כי "אם לא צביקה אז היה הסגן" (עמ' 219 לפרוטוקול, שורות 2-3).

82. באשר לסמכות מר קסטן ז"ל לאישור אשראי ללקוח של הבנק, גב' סגל העידה כי לא הייתה לו סמכות אישית במסגרת ועדת אשראי וכי "אף אחד לבד לא יכול לאשר שום דבר". מר קסטן ז"ל היה יושב בוועדת האשראי כיו"ר אך "אף אחד לא מחליט לבד החלטות" (עמ' 216 לפרוטוקול, שורות 7-14; עמ' 232 לפרוטוקול, שורות 18-20). מעדותה של גב' און עולה כי לגב' סגל, שישבה עם מר קסטן ז"ל בוועדות האשראי הייתה הסמכות לסרב לבקשת אשראי גם במקרה שמר קסטן ז"ל כראש הוועדה היה מוצא לאשרה (עמ' 86 לפרוטוקול, שורות 27-29), והיא העידה כי מהיכרותה את גב' סגל "היא לא חותמת גומי" (עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 10-11).

83. מהעדויות שבפניי עולה כי מר קסטן ז"ל לא אישר לבדו את האשראי שהוענק לאלבן ובכל מקרה, בניגוד לטענת הנתבעים, גם לאחר פטירתו של מר קסטן ז"ל היה מי שיישב בוועדות האשראי וממילא הבנק אישר הגדלת מסגרת אשראי גם לאחר פטירתו של מר קסטן ז"ל (עמ' 208 לפרוטוקול, שורה 7). כך למשל, בוועדת האשראי מיום 10.12.08, אשר אישרה לחברה את העלאת מסגרת משיכת יתר משנית, ישבו מר מעוז גסטון וגב' סגל (ת/11, המקבץ שלפני גיליון אשראי אחרון, עמ' 2 מתוך 3; עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 12-15). המסקנה היא ששינוי מגמת הבנק כלפי אלבן לא נבע מפטירתו של מר קסטן ז"ל, ומכך שלא היה מי שיאשר אשראי בהעדרו, כטענת הנתבעים, הנדחית עקב כך.

84. אציין, כי גם לשיטתו של מר אוחיון, סכומי האשראי שחברת אלבן נזקקה להם הלכו וגדלו, בעוד הבטוחות הולכות וקטנות, בניגוד לכוונת הצדדים מלכתחילה. אמנם, מר אוחיון מעמיד את זכאותו לאשראי על כך שהוא עשה בכספים שימוש בתום לב, "לא לבילויים אלא לתשלומים", אבל זו אינה סיבה מספקת להמשיך ולהזרים עוד ועוד כסף לחברה שאינה מצליחה לעמוד בהתחייבויותיה. אין ספק שהבנק ציפה לפירעון הכספים שהעמיד כאשראי לחברה, בצירוף ריבית, וכאשר אלבן לא יכלה לשלם את התשלומים והביטחונות ירדו באופן שמעמיד בספק את יכולתו של הבנק לקבל את כספו, לא הייתה לאלבן כל ציפייה סבירה לקבל אשראי נוסף, אף אם היא מתכוונת להוציאו על תשלומים ולא על בילויים.

הקטנת מסגרת האשראי והחזרת הוראות הקבע

85. מר אברמוביץ, שטיפל בחשבונה של אלבן מטעם היחידה לאשראים מיוחדים, העיד כי היחידה מקבלת תיקים של חברות שיש בהן בעיות תזרימיות או מאזנים חלשים ותפקידה להגיע להסדר עם החברה ולהצעיד אותה בדרך חדשה (עמ' 111 לפרוטוקול, שורות 4-6). את החשבון של אלבן הוא קיבל לטיפולו ביום 5.1.09, כאשר פורמאלית התיק הגיע לידיו ביום 6.1.09, ולאור התזרים השלילי ואי קבלת המענק ממרכז ההשקעות הוחלט להקטין את מסגרת האשראי של אלבן (עמ' 113 לפרוטוקול).

86. תוקפה של המסגרת המשנית היה אמור להסתיים ביום 10.1.09 (ת/52), אולם כבר ארבעה ימים לפני כן, ביום 6.1.09, הודיעה היחידה לאשראים מיוחדים במכתבה לאלבן כי הבנק מקטין מיידית את המסגרת המשנית שניתנה לה ב-100,000 ₪, כך שזו הועמדה על 365,000 ₪ (נ/1). עוד צוין במכתב נ/1 כי "הבנק שוקל ביטול מיידי נוסף מלא או חלקי של מסגרת האשראי הזמנית והחלטה על כך תתקבל מחר. בנוסף, הבנק שוקל ביטול מיידי מלא או חלקי של המסגרת הרגילה". על פי מכתב נ/1, אחת הסיבות לביטול המסגרת היא כתוצאה מכך שביום 5.1.09 הוצג לבנק תזרים שלילי בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, זאת בהמשך לתזרים שלילי שהוצג לבנק חודש לפני כן.

87. עוד באותו היום שלח מר אוחיון שני מכתבים ליחידה לאשראים מיוחדים (ת/30). במכתב הראשון כתב מר אוחיון כי הוא קיבל בתדהמה את מכתבם נ/1, במיוחד לאור העובדה כי בשיחה טלפונית מהסניף הוא הוזמן לפגישה אשר נקבעה למחרת ליום 7.1.09 בשעה 10:00 ונמסר לו כי הסניף קיבל הוראה שלא לכבד הוראות תשלום רטרואקטיבית מיום 1.1.09-2.1.09. מר אוחיון התרעם על כך שבטרם הוצאת המכתב נ/1 כבר נקבע לו מועד לפגישה. במכתב נוסף לגב' בתיה שמיר, סגנית מנהל היחידה לאשראים מיוחדים, כתב מר אוחיון כי התנהגות הבנק מהווה הפרה בוטה של הסכמים חתומים וכי הבנק התנהג בחוסר תום לב בכך שהוא החליט לנהוג בצורה חד צדדית, בזמן שחשבון החברה אינו חורג מהמסגרת של 1,465,000 ₪ עליה הוסכם עד לתאריך 10.1.09. מר אוחיון התרה במכתבו כי בהתנהגותו חסרת תום הלב, הבנק מפר התחייבות כלפיו להעמדת מסגרת אשראי, וכי "כתוצאה מהתנהגותכם זו גורמים לי נזקים כספיים כבדים וכן נזק לשמה הטוב של החברה".

88. לטענת הבנק, הקטנת מסגרת האשראי ב-100,000 ₪ נעשתה בהתאם לזכויותיו על פי המוסכם ועל פי הדין, ובהתאם לנסיבות שנוצרו, עת הסתבר כי התנאים שבכפוף להם הועמדה המסגרת המשנית לא התקיימו, משהוצגו תזרים שלילי וירידה חדה במצבת הביטחונות שהעמידה אלבן לטובת הבנק. הפרת ההתחייבויות מצד אלבן, ובראשן ההחמרה הצפויה במצבה התזרימי של אלבן שעלתה מתזרים ת/24 ומהווה הפרה צפויה, מזכות את הבנק לתרופות לפי סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (סעיפים 79 ו-82 לסיכומים מטעם הבנק).

89. מנגד, הנתבעים טוענים כי הבנק צמצם את האשראי ב-100,000 ₪ ללא כל סיבה נראית לעין ובאופן חד צדדי, תוך הפרת כל ההסכמים והסיכומים שנתקיימו בין הצדדים, כאשר במקום זאת היה עליו להוציא מכתב התראה לאלבן ולבקש ממנה למצוא מימון אחר במקום הבנק (סעיפים 67-70 לסיכומי הנתבעים; סעיפים 20-21 לסיכומי התשובה מטעמם).

90. בסיכומי תשובה מטעמו טוען הבנק כי אין לקבל את הטענה לזכאות הנתבעים לקבל התראה בטרם "סיום" חד צדדי של היחסים, שכן כל עוד הבנק המשיך להעמיד לטובת אלבן אשראי בסך של 1,365,000 ₪, אין מדובר בסיום היחסים החוזיים שבין הצדדים, אלא באיתות שהתבטא בהפחתת האשראי ב-7% בלבד מגובהו, כאשר ההפחתה הייתה למשך פחות מ-24 שעות (סעיף 25 לסיכומי התשובה מטעם הבנק).

91. השאלה אם הבנק היה רשאי להקטין את מסגרת האשראי, אף ב- 7%, ואם נתונה לו הזכות לעשות זאת גם ללא מתן הודעה מראש, היא שאלה שיש לבחון אותה בהתאם למערכת ההסכמית בין הצדדים ולמכלול הנסיבות שבפנינו.

92. סעיף 31.3 בפרק ה' להסכם האשראי ת/13 מפרט את המקרים בהם הבנק רשאי להקטין או להפסיק אשראי כלשהו שהועמד לבעלי החשבון, וביניהם כאשר מתקיימת "אחת או יותר מהעילות המזכות את הבנק, על פי כתב זה ו/או על פי כל מסמך אחר עליו חתום או יחתמו בעלי החשבון כלפי הבנק, להעמיד לפירעון מיידי את כל או חלק מסכומי החוב". העילות המזכות את הבנק בהעמדת כל או חלק מסכומי האשראי לפירעון מיידי מנויות בסעיף 47, וחלקן התקיימו במקרה זה:

47.3. אם אירע מקרה הפוגע או העלול לפגוע ביכולתם הכספית של בעלי החשבון ולפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק, יסכן הדבר את סיכויי הפירעון של סכומי החוב... או אם עסקיהם מנוהלים באופן העלול להשפיע עליהם לרעה, באופן מהותי..

...

47.5. אם בעלי החשבון יפרו או לא ימלאו את אחת או יותר מהתחייבויותיהם לפי כתב זה ו/או לפי כל הסכם ו/או לפי כל כתב ו/או התקשרות שנעשו ו/או שיעשו בין בעלי החשבון לבין הבנק, או אם יתברר כי כל הצהרה שהיא של בעלי החשבון, בכתב זה ו/או בכל הסכם ו/או בכל כתב ו/או בעל פה ו/או בכל התקשרות שנעשו ו/או שיעשו בין בעלי החשבון לבין הבנק, אינה נכונה ו/או אינה מדויקת." (ההדגשות שלי- מ' ר').

93. לפיכך, ולאור עדותו של מר אברמוביץ שעל פי התזרים שהגישה אלבן לחודש ינואר 2009, הייתה אמורה להיות חריגה של 200,000 ₪ נוספים מעבר ל-465,000 ₪ מסגרת משנית שהיו צריכים להיפרע ביום 10.1.09 (עמ' 126 לפרוטוקול, שורות 29-31), הרי שלבנק הייתה סמכות- מכוח הסכם ספציפי בין הצדדים ביחס להעמדת האשראי- להקטין את מסגרת האשראי שהועמדה לאלבן, באופן מיידי.

94. הבנק לא הודיע למר אוחיון על הקטנת מסגרת האשראי מבעוד מועד (ראו גם עדות מר אברמוביץ בעניין זה, בעמ' 124-125 לפרוטוקול). על פי האמור בסיפא סעיף 31.3 להסכם האשראי, הקטנת או הפסקת האשראי יכול שתיעשה "באופן מיידי וללא כל הודעה מוקדמת, בהתקיים נסיבות המסכנות באופן ממשי את יכולת הגבייה של הבנק". קרי, על פי ההסכמים בין הצדדים ובהתקיים הנסיבות האמורות, לבנק קיימת האפשרות להקטין את האשראי מבלי לתת לאלבן הודעה מוקדמת, בהתקיים הנסיבות האמורות.

95. בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, מיום 18.2.10) בחן בית המשפט העליון הוראות של חוזה אחיד של בנק לאומי באשר למועד ההודעה המוקדמת של הבנק ביחס לביטול אשראי או הפחתתו. וכך קבע, בין היתר, כב' השופט י' אלון בפסקה 20 לפסק הדין:

"במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מיידיים של מסגרת האשראי, אין צורך לתת הודעה מוקדמת, אלא על הבנק ליתן ללקוח הודעה בד בבד עם הביטול או ההפחתה."

כלומר כאשר מתחייבת הפחתה מיידית, כפי שהיה במקרה שבפנינו, הבנק רשאי היה להודיע ללקוח על הקטנת האשראי בד בבד עם הפסקתו.

96. בנוסף להקטנת המסגרת המשנית, הורתה היחידה לאשראים מיוחדים על החזר חיובי שלוש הוראות קבע מראשית חודש ינואר 2009. מדפי החשבון ת/18 עולה כי ביום 1.1.09 חויבו שלוש הוראות קבע בסך 13,772.85 ₪ לטובת מבני תעשיה בע"מ, דיסקונט ליסינג ודיסקונט משכנתא (להלן: "הוראות הקבע") שהוחזרו למרכז הסליקה הבנקאי (להלן: "מס"ב") ביום 6.1.09.

97. לטענת הבנק הוא הפעיל סנקציה מדודה של החזרת חיובים בסך מינימאלי של 13,500 ₪ בלבד, כדי לאותת לאלבן שעליה להסדיר באופן מיידי את התנהלותה בחשבון, למרות שהבנק היה רשאי ויכול מכוח זכויותיו המוקנות לו מתוקף ההסכמים עם אלבן להחזיר חיובים בסכומים גדולים הרבה יותר, אל מול סכנת ההפרה הצפויה של חריגה בסך של כ-100,000 ₪ ביום 10.1.09 על פי המתווה שהוצג לו על ידי אלבן בתזרים ת/24. עוד טען הבנק, כי אף אם נפל פגם בהחזרת הוראות הקבע ובהקטנת המסגרת ללא התראה בכתב, ממילא פגם זה תוקן תוך 24 שעות וברור כי לא התנהלות זו היא שגרמה למצבה של אלבן (סעיפים 82,87 לסיכומי הבנק; עדות גב' סגל- עמ' 105 לפרוטוקול, שורות 1-2).

98. לטענת הנתבעים, הוראות הקבע הוחזרו על מנת "להתאים" את היתרה בחשבון העו"ש למסגרת האשראי המוקטנת, אלא שגם לאחר שעת החזרת הוראות הקבע בחשבון, מסגרת החברה עדיין עמדה על סך של 1.465 מיליון ₪, כלומר החזרת הוראות הקבע של אלבן על ידי הבנק נעשתה שלא כדין, בעוד החשבון נמצא בתוך מסגרת האשראי. נוסף על כך, החזר הוראות הקבע נעשה באופן רטרואקטיבי, שכן מועד פירעונן היה לפני שמסגרת האשראי הוקטנה (סעיפים 16 ו-19 לכתב ההגנה; סעיפים 9 ו-12 לכתב התביעה שכנגד).

99. הבנק מפנה בסיכומיו לכך שהחזרת הוראות הקבע כחמישה ימים לאחר שהוצגו לחשבון נעשתה בהתאם לזכויות הבנק מכוח סעיף ד.1 לכללי המסלקה של בנק ישראל (ת/39, עמ' 39), שכותרתו "החזרת ממסרים שנסלקו על ידי מס"ב", הקובע כי "חבר מסלקה רשאי להחזיר חיוב על פי הרשאה שאין הוא נכון לכבדו מאחת הסיבות המצוינות כסיבות החזרה במס"ב המפורטות בנספח 305 סעיף ב' לכללי המסלקה. החיוב יוחזר לא יאוחר מ-5 ימי עסקים בנקאיים לאחר מועד החיוב. הוראה זו מאפשרת לבנק 5 ימים להחליט כי אינו נכון לכבד חיוב, לאחר שהחיוב כבר נרשם. יש לציין כי הבנק לא צירף את נספח 305 לסעיף ב' לכללי המסלקה, אולם בכל מקרה הנתבעים לא טוענים כנגד תוקפם של כללי המסלקה ולכן על פיהם לבנק קיימת אפשרות להחזיר חיובים.

100. ב"כ הנתבעים הפנה את גב' סגל במהלך חקירתה הנגדית לכך שעל פי מסמך תנועות מט"י מיום 6.1.09 (נ/6) החזרת הוראות הקבע למס"ב נעשתה בשעה 14:06 בעוד שהקטנת מסגרת האשראי נעשתה רק בשעה 15:56, כך שהקטנת מסגרת האשראי בוצעה לאחר החזרות הוראות הקבע למס"ב. גב' סגל הסבירה כי ביצוע הקטנת מסגרת האשראי היא פעולה טכנית המבוצעת על פי ההוראות, כאשר במהלך היום מבצעים את ההוראות ולכן אין רלוונטיות לשעה (עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 7-9). בחקירתה החוזרת הבהירה כי הפעולה של ההחזרות למס"ב נעשתה במקביל להקטנת מסגרת האשראי (עמ' 110 לפרוטוקול, שורה 3). דברים אלו עולים גם ממכתב ששלחה גב' שמיר למר אברמוביץ ביום 6.1.09 (ת/29) בו נכתב כי "יש לבצע הקטנת המסגרת הנוספת כך שתסתכם ל-365,000 ₪. כמובן שיש להחזיר את חיובי המס"ב מה-1.01", כלומר החזרת הוראות הקבע בוצעה בד בבד עם הקטנת המסגרת המשנית.

101. מר אברמוביץ, שנשאל גם הוא בעדותו אם הוראות הקבע הוחזרו בהעדר כיסוי מספיק לאחר הקטנת האשראי, השיב "כן כך היו אמורות להיות, על פי הוראותינו" ואישר כי ביום 1.1.09 היה להן כיסוי מספיק (עמ' 123 לפרוטוקול, שורות 7-12). מר אברמוביץ הסביר, שהוחלט להחזיר דווקא את שלושת המס"בים הנ"ל מתוך מטרה לגרום "מינימום של מינימום נזק ללקוח" (עמ' 125 לפרוטוקול, שורה 11). בהמשך טען כי מדובר בהוראות קבע שהיו מיועדות לבנקים אחרים ולא לספקים ולכן הם ראו בכך פגיעה מזערית (עמ' 126 לפרוטוקול, שורות 7-8). זאת, למרות שהבנק לא התייעץ עם אלבן, לא נאמר לה מראש אלו הוראות קבע מחזירים ואם ברצונה להחזיר הוראות קבע אחרות דווקא.

102. באשר לנחיצות החזרת הוראות הקבע, הבנק טוען כי פעולה זו הניבה תועלת בכך שעוררה את אלבן לעשות מעשה מיידי, שהרי כל ההתראות הקודמות שניתנו לה עובר לפעולה זו לא הועילו. בעקבות הפגישה שהתקיימה למחרת, ביום 7.1.09 הפקידה אלבן שיקים בחשבונה בסך מצטבר של 90,000 ₪ (סעיף 89 לסיכומי הבנק). אלא שבתשובה לשאלתי, אישר מר אברמוביץ כי אותה פגישה, עליה נעמוד להלן, הייתה יכולה ממילא להתקיים גם מבלי להחזיר את אותן הוראות הקבע (עמ' 126 לפרוטוקול, שורה 27).

103. בכל מקרה, בניגוד לטענות הנתבעים, הקטנת מסגרת האשראי והחזרת הוראות הקבע לא נעשתה בניגוד להסכמים, ולא היה על אלבן לקבל התראה מראש על סיום חד צדדי של יחסיהם החוזיים (סעיף 72 לסיכומי הנתבעים), מאחר שכלל לא מדובר בסיום היחסים בין הצדדים. הנתבעים כלל לא הוכיחו כיצד הפחתת המסגרת המשנית ב-100,000 ₪ והחזרת הוראות הקבע לפחות מיממה גרמה להם ל"נזקים כבדים" (סעיף 20 לכתב ההגנה וסעיף 13 לכתב התביעה שכנגד). מר אוחיון אף הודה בעדותו כי "בסופו של דבר זה כן שולם" (עמ' 512 לפרוטוקול, שורות 21-22), ואכן דפי החשבון מראים כי ביום 1.2.09 נפרעו המס"בים לאותם שלושה מוטבים. מכאן, שלא נגרמו לאלבן נזקים עקב החזרת המס"בים.

104. מר אוחיון שנשאל על הנזק שלכאורה נגרם לאלבן כתוצאה מהחזרות הוראות הקבע השיב כי מדובר ב"נזק הכי גדול שיכול להיגרם לחברה- אמינות" (עמ' 512 לפרוטוקול, שורה 8). הוא המשיך וחזר על טענתו כי הנזק שנגרם בפועל לחברה הוא בכל הנוגע לאמינותה (עמ' 513 לפרוטוקול, שורה 5), אולם הוא לא העיד כיצד, אם בכלל, בא הדבר לידי ביטוי. מר אוחיון ניסה לטעון כאילו הפגיעה באמינותה של אלבן הובילה לכך שכל גוף מממן ברגע שהיה רואה את ההחזרים "הוא אומר לך, 'תודה רבה, שלום, אני איתך לא מתעסק, היו לך החזרים בעבר, אני לא מתעסק איתך'" (עמ' 513 לפרוטוקול, שורות 7-10). לשאלתי, ענה מר אוחיון שפנה לאחד הספקים הגדולים של נייר, וכאשר הציג לאותו ספק את דפי החשבון, נאמר לו כי הוא לא יכול לממן אותו בגלל אותן החזרות (עמ' 513 לפרוטוקול, שורות 20-22). לא רק שטענה חדשה ומעורפלת זו לא הועלתה קודם לכן, אלא שהיא גם לא הוכחה. מר אוחיון לא פירט איזה מימון הוא ביקש מאיזה ספק וסורב לו, ומתי זה קרה. בהמשך עדותו התברר, כי לא מדובר במימון אלא בפריסת חובות קודמים, כלומר לאחר שאמינות החברה כפורעת חובותיה כבר נפגעה ללא קשר להחזרת הוראות הקבע (עמ' 514 לפרוטוקול, שורות 11-18).

105. הנתבעים לא הצביעו על נזק כלשהו שנגרם להם על ידי הבנק כתוצאה מהפחתת מסגרת האשראי המשנית והחזרת הוראות הקבע, שממילא נעשו בהתאם לאמור בהסכמים שבין הצדדים. עתה אעבור לבחינת טענתם, כאילו הבנק הוליך את אלבן שולל בעניין רצונו לנהל עמה מו"מ להסדרת החוב וכי לא ניתנה לה שהות להתארגן להסדרת החוב (סעיף 75 לסיכומי הנתבעים).

הפגישה מיום 7.1.09 והשתלשלות העניינים לאחר מכן

106. על פי פרוטוקול הפגישה ת/31 מיום 7.1.09 (בה השתתפו מר אילן הלפרין, מנהל היחידה לאשראים מיוחדים, מר אברמוביץ, גב' תמר עזר, גב' רגב, גב' לנדסמן, מר אוחיון ורו"ח גולדברג) הועלתה בפני מר אוחיון דרישת הבנק לחיזוק הביטחונות ותשלום הקרן כנדרש. מר אוחיון השיב שאין בידיו נכסים נוספים וכי הוא מבקש שיינתן לאלבן גרייס של 3 חודשים בפירעון חובותיה. בסופה של הפגישה ציין מר הלפרין כי "אין מצב שאני דוחה תשלום קרן בלי חיזוק בטחונות" וסיכם "מחכים להצעה תוך 24 שעות. נתן תשובה כי אין לו כסף ולכן כל חיוב חדש לא מכובד. בהגיע מועד התשלום הקרוב במידה ולא ישולם נוציא דרישה לתשלום כל החוב" (ת/31, עמ' 3).

107. בעדותו הוסיף מר אברמוביץ, כי באותה פגישה מיום 7.1.09, הציע מר אוחיון פריסה של החוב לזמן ארוך של 8 שנים, ואמר שתוך ימים ספורים אלבן אמורה לקבל את המענק בסך 1 מיליון ₪ שיוזרם לחשבון (עמ' 114 לפרוטוקול, שורות 1-3). בחקירתו הנגדית הסביר, שבקשת הפריסה ל-8 שנים לא מופיעה בפרוטוקול הפגישה ת/31 מאחר שמר אוחיון ורו"ח גולדברג ביקשו לבצע בדיקה נוספת לפני שהם מבקשים זאת בפועל ונושא הפריסה הועלה לקראת סוף הפגישה (עמ' 158 לפרוטוקול, שורות 8-12; עמ' 159 לפרוטוקול, שורה 23).

108. לטענת הנתבעים, היה זה מר אברמוביץ שהציע פריסה מחודשת של חובות החברה לבנק לתקופה של 8 שנים (סעיף 27 לכתב ההגנה וסעיף 20 לכתב התביעה שכנגד). מר אוחיון הסביר בעדותו כי פריסת החוב ל-8 שנים הייתה יוזמה של הבנק (עמ' 508 לפרוטוקול, שורות 12-14, 21; עמ' 510, שורות 1-2) והוא בכלל רצה פריסה ל-10 שנים, שכן לטענתו פריסה לשנה נוספת כפי שהציע הבנק אין בה כדי להיטיב עם תנאי פירעון ההלוואות (עמ' 376 לפרוטוקול, שורות 8-12).

109. זה לא כל כך חשוב, אבל איני מאמין לעדות מר אוחיון, כאילו הבקשה לפריסת החוב ל-8 שנים לא באה מאלבן אלא מהבנק. ראשית, לא מדובר בפריסה לשנה נוספת כפי שהעיד מר אוחיון, שכן פירעון ההלוואה על סך 4.5 מיליון ₪ נפרס במקור ל-7 שנים, מהן כבר חלפה שנה, כך שנותרו באותו הזמן עוד 6 שנים עד לפירעונה (ת/14) ופירעון ההלוואה על סך 900,000 ₪ נפרס מלכתחילה ל-3 שנים (ת/22). כמו כן, בהמשך עדותו מר אוחיון בעצמו סתר את דבריו כאילו מדובר ביוזמת הבנק, והעיד שהבנק אמר שישקול את הפריסה, כלומר הבנק הוא זה שישקול את בקשתה של אלבן (עמ' 509 לפרוטוקול). זו לא הפעם הראשונה בה מר אוחיון סתר את דבריו שלו עצמו, שיקר ונמנע מלענות על שאלות.

110. יום למחרת הפגישה, בתאריך 8.1.09, הודיע מר אברמוביץ למר אוחיון שהבנק מקבל את הצעתו לפריסת החוב ל-8 שנים, וביקש ממנו להכין תזרים שיתאר כושר פירעון החוב בתנאי פריסה כזו, ושיראה שהחברה תעמוד בגבולות מסגרת אשראי של 1,465,000 ₪ (עמ' 114 לפרוטוקול, שורות 9-12). בהתאם לכך, ביום 15.1.09 העבירה אלבן לבנק באמצעות רו"ח גולדברג את התזרים המבוקש ודו"ח רווח והפסד צפוי לשנת 2009 (ת/32), ממנו עולה כי נותר עודף להחזר הלוואות לקרן בסך של 545,000 ₪.

111. ביום 11.1.09 הוחזרה מסגרת החשבון המשנית לעמוד על 465,000 ₪ וביום 12.1.09 הוזרמה לחשבון הלוואת ON CALL בסך של 1 מיליון ₪ (ת/18). מר אברמוביץ העיד, שהמסגרת בסך 1,465,000 ₪ הושבה לאלבן, לאחר שנציגי הבנק חשבו שניתן להגיע לפתרון ורצו למנוע פגיעה בחברה (עמ' 138 לפרוטוקול, שורות 17-18). לדבריו, מאחר שהבינו שתוך מספר ימים יתקבל המענק ממרכז ההשקעות בסך 1 מיליון ₪, הוא מצא לנכון להציע לאלבן לפצל את האשראי כך ש-1 מיליון ₪ מתוכו יהיה הלוואת און קול שאינה מצריכה עמלת הקצאת אשראי (עמ' 123 לפרוטוקול, שורות 16-19), למרות שבאותו זמן הבנק ידע כבר שאלבן לא קיבלה את המענק המבוקש לפי בקשתה הקודמת, וכי שוב אין וודאות שבקשתה לדיון חוזר במרכז ההשקעות תתקבל.

112. למרות שהבנק קיבל את בקשתו של מר אוחיון והסכים לפריסת חובה של אלבן למשך שמונה שנים, מר אוחיון לא הסתפק בכך, והמשיך לדרוש מהבנק הטבות נוספות. כך, במייל מיום 28.1.08 ביקש מר אוחיון ממר אברמוביץ לפרוס את כל הסכום של ההלוואה ל-9 שנים (8 שנים עם גרייס של שנה נוספת) (ת/1/33):

"מבדיקה שערכנו אני ורואת החשבון ובהמשך לבקשתנו ושיחתנו על כי נפרוס את כל הסכום להלוואה אחידה למשך שמונה שנים עם גרייס לשנה בה תשלום הריבית נוכל לצאת מהמשבר ולעבור את השנה הקשה הזאת...

בבקשה זאת עליך להבין כי מפעל משפחתי זה הוקם בעמל רב למשך 20 שנה...

לתשובתך אודה"

במייל נוסף מאותו היום ביקש מר אוחיון פריסה ארוכה יותר של 120 תשלומים (10 שנים), כך שההחזר חודשי יסתכם בסך של בערך 62,000 ₪ (ת/41).

113. בניגוד לטענת הנתבעים, לפיה בנקודה זו נוהל מו"מ בין הצדדים, כאשר המחלוקת הייתה על פרק הזמן לפריסת ההלוואה (סעיף 76 לסיכומי הנתבעים) ועדות מר אוחיון שהצדדים המשיכו לנהל משא ומתן על פריסה לעשר שנים (עמ' 520 לפרוטוקול, שורה 6), ניתן לראות, כי מדובר בבקשות נוספות של מר אוחיון, שכן המו"מ כבר נגמר בהסכמה של הבנק לפריסה לשמונה שנים. הנתבעים בעצמם מודים, שכאשר מר אוחיון ביקש מהבנק פריסה ארוכה יותר ממה שהוסכם, "ברור גם כפי שהבנק טוען כי לא הייתה לו חובה להסכים להצעות שכאלה" (סעיף 128 לסיכומי הנתבעים).

114. בהקשר זה העיד מר אברמוביץ כי "ב-28.1.09 חזרנו עוד פעם אחורה. ב-28.1 ביום שהוא הודיע שיש לו סך הכל 62 או 63 או 64 אלף ₪ לצורך גם הריביות ולצורך פירעון חלקי של ההלוואות, בעצם חזרנו אחורה. ובעצם כל ההסכמות שהובנו עד אותו יום... בעצם בטלות על ידי צד אחד. ועוד הצד שמציע" (עמ' 204 לפרוטוקול, שורות 11-16). דברים אלו הובהרו למר אוחיון במכתב ששלח הבנק לאלבן כבר באותו היום, חתום על ידי מר הלפרין ומר אברמוביץ (ת/40):

"...בפגישה שנערכה ביום 7.1.09 ושיחות טלפון נוספות, הסכים הבנק לשקול לשנות את תמהיל ההלוואות לזמן ארוך, כך שהלוואות אלו ייפרעו על פי לוח סילוקין עד 8 שנים.

בהמשך לכך, אף הגשתם צפי לרווח והפסד לשנת 2009, שעל פיו אכן ניתן לעמוד בהלוואה, כאמור.

לא זו אף זו היום 28.1.09 קיבלנו מייל, בו אתה חוזר מכל ההסכמות שהיו.

צר לנו כי בחרתם בדרך זו.

הבנק ישקול את צעדיו, תוך שהוא שומר על זכותו בכל עת לאכיפת זכויותיו ובכלל זה הקטנת מסגרת האשראי או אף העמדת חוב החברה לפירעון מיידי על כך המשתמע מכך". (ההדגשות שלי- מ' ר').

115. למחרת, בתאריך 29.1.09, כתב מר אוחיון לבנק כי "עד עצם היום ניהלו משא ומתן שהבשיל לבקשה שתעלה לוועדת אשראי בכוונה שהדבר יאושר מרוח סיכום הדברים הן בתכתובת והן בשיחות טלפוניות שניהלנו אני רואה לנכון כי ברוח דברים אלה העניין יבוא על פתרונו" (ת/55). אני מקבל את טענת הבנק, כי מכתב זה הפך ללא רלוונטי בהמשך אותו יום, כאשר מר אוחיון העביר לבנק דו"ח רווח והפסד צפוי לשנת 2009 (ת/34) שהציג מצב גירעוני של אי עמידה בתנאי הפריסה שסוכמו בין הצדדים.

116. על פי דו"ח ת/34, שתיקן את הדו"ח שהוגש שבועיים קודם לכן ת/32, העודף להחזר הלוואות עמד על סך של 400,000 ₪ בלבד (ולא על 545,000 ₪ כפי שהוצג בת/32, כתנאי לקבלת פריסה נוספת). רו"ח גולדברג, שנתבקשה להסביר הפרש זה, ענתה כי היא לא זוכרת וכי אין לה מושג (עמ' 292 לפרוטוקול, שורה 13). בהמשך טענה שהיא לא זוכרת את המסמך ת/34 וכי הוא לא חתום על ידה ולא מצורף לו דף נלווה שלה (עמ' 294 לפרוטוקול, שורות 15-17), זאת למרות שמר אוחיון העיד כי "היא שלחה את החומרים האלה" (עמ' 518 לפרוטוקול, שורה 16; עמ' 519 לפרוטוקול, שורה 3). הוא אף הודה כי ת/32 ניתן לשם פריסה ל-8 שנים ו-ת/34 ניתן בהתאם לתיאור מצב של פריסה ל-10 שנים (עמ' 520 לפרוטוקול, שורות 19-20). איני מאמין לעדות רו"ח גולדברג שהתכחשה לת/34, ובנקודה זו אני מעדיף את עדות מר אוחיון שהיא ששלחה את הדו"ח הזה, כפי ששלחה את יתר הדוחות.

117. ביום 2.2.09 התקיימה שיחה נוספת בין מר אוחיון למר אברמוביץ. בפרוטוקול סיכום השיחה ת/35, שנערך בכתב ידו של מר אברמוביץ, נכתב כך:

"סוכם כי ההלוואה בסך כ-65,000 ₪ תיפרע כסדרה החודש ויתר ההלוואות ימוחזרו כולל ריבית.

אנו נמתין להתפתחות בנושא השקעות עד 3 חודשים

האישור יינתן על פי התזרים מדי חודש בחודשו."

118. פסקה זו נחתמה על ידי מר אברמוביץ אולם בהמשך לפסקה זו, באמצע המסמך ת/35, הוסיף מר אברמוביץ פסקה נוספת בה נכתב:

בשיחת המשך עם אמנון מדפוס אלבן (שעה 10:35) 21.1.09 הודיע כי לא יוכל לעמוד בהסכמות ואף שוקל להגיש בקשה להקפאת הליכים, זאת מאחר ולא נתנו את הסכמתנו לפריסה מחדש ל-10 שנים של החוב...

לאחר שלא הגענו להסכמות ע"פ בקשתו ללכת בהסכמה להליך של הקפאת הליכים טרק את הטלפון.

לאור המצב הנחיתי את הסניף שלא לכבד חיובים בחשבון". (ההדגשות שלי- מ' ר')

119. מר אברמוביץ הסביר בעדותו כי ביום 2.2.09 קיים שתי שיחות עם מר אוחיון, וכי התאריך 21.1.09 שנרשם בחלק השני של סיכום השיחה ת/35 הוא טעות סופר (עמ' 118 לפרוטוקול, שורות 5-9). תיעוד כל אחת משתי השיחות הסתיים בחתימתו, כאשר השורה האחרונה בת/35 היא ההנחיה שנתן לסניף לאחר שמר אוחיון ביקש לפנות להקפאת הליכים (עמ' 174 לפרוטוקול, שורות 12-13).

120. לטענת הנתבעים, לא הוכח כי בפגישה מיום 2.2.09 אמר מר אוחיון שיש בדעתו ללכת להקפאת הליכים (סעיף 80 לסיכומי הנתבעים). זאת, למרות שב"כ הנתבעים בעצמו הציג למר אברמוביץ בזמן חקירתו כי מר אוחיון "ביקש בואו נלך להליך של הקפאת הליכים בהסכמת הבנק" (עמ' 169 לפרוטוקול, שורה 15). אני מאמין לדברי מר אברמוביץ שכך שמע ממר אוחיון. הדברים מתיישבים גם עם התנהלותו הכללית של מר אוחיון, וגם עם אופיו טורק הדלתות כפי שהתגלה בפניי. בהמשך חקירתו הנגדית אישר מר אברמוביץ, כי ההנחיה שלא לכבד חיובים ניתנה מבלי שנאמרה למר אוחיון. לדבריו הוא התייעץ עם המחלקה המשפטית ונאמר לו כי ברגע שלקוח מבקש להגיש בקשה להקפאת הליכים לבנק עומדות כל העילות לבצע פירעון מיידי של החוב (עמ' 176 לפרוטוקול, שורות 1-11).

121. ביום 3.2.09 שלח מר אוחיון מייל נוסף למר אברמוביץ (ת/36), במסגרתו התייחס להצעת מר אברמוביץ מאותו בוקר לפריסה של 5 מיליון ₪ לתקופה של 8 שנים. בהמשך, במסגרת שיחה טלפונית ביניהם שתועדה גם היא במסמך ת/36, כתב מר אברמוביץ שנתן למר אוחיון את ההבהרות המבוקשות ביחס לאותה הצעת פריסה ל-8 שנים, וציין כי לאור הבהרותיו הוא הודיע למר אוחיון כי הבנק ימתין עד למחרת בבוקר לתשובתו, ו"לאחר מכן הבנק ישקול לממש את זכויותיו בכל דרך הנראית לנו". בהמשך לדברים אלו מר אוחיון יצר קשר עם הבנק וביקש פגישה דחופה בבנק.

הפגישה ביחידה ביום 4.2.09

122. הפגישה בין הצדדים ביום 4.2.09 תועדה לכאורה בפרוטוקול פגישה שנרשם על ידי מר אברמוביץ (ת/37א) וגב' תמר עזר (ת/37ב). הנתבעים טוענים כי הפרוטוקול נוסח באופן חלקי, וכי תרשומת זו יכולה הייתה להיעשות גם בדיעבד, ובכל מקרה אין לראותה כתרשומת מדויקת של הדברים אשר נאמרו באותה פגישה (סעיף 82 לסיכומי הנתבעים).

123. פרוטוקול הפגישה ת/37א ו-ת/37ב מונה ארבעה עמודים סך הכל. מר אברמוביץ אישר כי הוא רשם את העמודים שמוספרו בחלק העליון של הדפים כעמודים 1, 2 ו-4 וגב' עזר רשמה את העמוד שמוספר כעמוד 3. כלומר, על פני הדברים, תחילה רשם מר אברמוביץ, לאחר מכן הפסיק, המשיכה גב' עזר, הפסיקה, והמשיך מר אברמוביץ. לשאלתי בדבר החפיפה שעולה מעמודים 3 ו-4, שבשניהם צוין עו"ד סונדרס כאומר "אתה מתנהג כאילו יש לך זכויות קנויה", הסביר מר אברמוביץ כי זה קרה מאחר שגם הוא וגם גב' עזר רשמו חלק מהפרוטוקול "וזה השלים אחד את השני" (עמ' 118 לפרוטוקול, שורות 25-26), וכי "ברגע שלא יכולתי לעמוד בקצב הנוכחי היא הצטרפה לכתיבה ובשביל זה יש חפיפה של כמה משפטים" (עמ' 184 לפרוטוקול, שורות 14-15). לטענת הבנק דווקא בחפיפה זו יש כדי ללמד על כך שנעשה רישום אותנטי של מהלך הדין והדברים בפגישה (סעיף 110 לסיכומים מטעמם).

124. בתחילת חקירתו הנגדית מר אברמוביץ אישר כי הוא התחיל לכתוב את הפרוטוקול, בשלב מסוים הפסיק ואז חזר שוב לכתוב, כאשר דברים שהוא עצמו אמר באותה פגישה, רשם מיד בסמוך לאמירתם (עמ' 179 לפרוטוקול, שורות 17-19; עמ' 180 לפרוטוקול, שורות 9, 20). אולם, לדבריו, בזמן שהוא כתב את הפרוטוקול, אחרים המשיכו לדבר והשיחה לא הופסקה (עמ' 181 לפרוטוקול, שורה 13,22), ולכן "היו כמה דברים שכנראה פספסתי" (עמ' 185 לפרוטוקול, שורה 10), כלומר, אף לגירסתו, הפרוטוקול ת/37 אינו משקף את כל מה שנאמר באותה פגישה, אלא את מה שהספיק לשמוע ולכתוב.

125. כמו כן, אישר מר אברמוביץ, כי אותו עמוד שנכתב על ידי גב' עזר מוספר על ידו כעמוד 3, בציינו כי "זה הסדר הכרונולוגי של השיחה. אתה רואה שגם מה שרשום אצלה ב-3 רשום מעין כפל בדף אחר שאני רשמתי" (עמ' 183 לפרוטוקול). זאת, למרות שגב' עזר רשמה בתחתית העמוד בכתב ידה את הספרה 4. נראה דווקא, שהעמוד בכתב ידה של גב' עזר, שמר אברמוביץ מיספר כעמוד 3, אינו בהכרח המשך ישיר של עמודים 1 ו-2 שנרשמו על ידו, אלא עמוד אחד מתוך כמה עמודים נוספים שרשמה גב' עזר, שרשמה פרוטוקול מקביל, אשר לא הוגשו על ידי הבנק כראיה. ניתן ללמוד על כך שישנם עוד דפים שרשמה גב' עזר, גם מדבריו של מר אברמוביץ לפיהם "כשראיתי שגם תמר מבצעת, הרשיתי לעצמי לא לכתוב כמה שורות" (עמ' 120 לפרוטוקול, שורות 19-20).

126. מסקנה זו מתבקשת גם לאור העדר הגיון בטענתו של מר אברמוביץ לפיה הוא רשם את מהלך השיחה כולה עד לדבריו של עו"ד סונדרס, שמופיעים גם בחלק העליון של הדף שכתבה גב' עזר, "ובעצם מאותו רגע למשך השלושת רבעי העמוד שרשום פה 3 ולטענתו זה 4, את הדברים האלה לא רשמתי והמשכתי ישר אחרי הדברים שנאמר שנכתבו על ידי תמר" (עמ' 185 לפרוטוקול, שורות 14-16). לפי מר אברמוביץ עמודים 1,2 ושתי הפסקאות הראשונות בעמוד 4 (ת/37א) נכתבו על ידו ברצף ואז הוא הפסיק ובמקומו כתבה גב' עזר את האמור בעמוד אותו מיספר כעמוד 3. כשחזר לכתוב הוא המשיך לכתוב את הדברים במחצית השנייה של עמוד 4. אם אכן כך היה, היה הדבר מצויין באיזשהו אופן ב"פרוטוקול", אך בת/37ב אין כל אזכור לכך, ואיני מאמין שכך היה.

127. בנוסף, אין רצף ישיר בין האמור בסופו של עמוד 3, אותו כתבה גב' עזר, לבין הדברים שמר אברמוביץ טוען שכתב מיד לאחר מכן. כך נכתב בתחתית עמ' 3:

"אופיר: את הפתרון אמנון מחפש רק בבנק, יש ספקים, יש נותני אשראי, יש בני משפחה, צמצום בהוצאות משכורת, צמצום בשכירות"

128. ואילו במחצית השנייה של עמוד 4, שמהווה לטענת מר אברמוביץ המשך ישיר לדברים שכתבה גב' עזר לעיל, מצוין:

"אופיר: פריסה ל-10 שנים רק כנגד בטחונות. ללא בטחונות לא נסכים לפריסה כזאת.

אמנון: במצב הנוכחי לא תוכלו להיפרע מכלום, על המכונה לא תקבלו אפילו 2 מ' ₪. לא תראו כלום בהליך משפטי, אתם חייבים להסכים לפריסה ל-10 שנים אין לי מה להציע לכם את הכל נאמר כבר

אופיר: לאור אי ההסכמה, אין עוד טעם בדיון. נראה כי מיצינו את הדיון. הבנק ישקול את צעדיו"

129. מר אברמוביץ מתייחס לפריסה ל-10 שנים, שלא הוזכרה בדף שנכתב על ידי גב' עזר, שלפי טענתו כתבה את מה שנאמר בסמוך לדברים אלה. נראה כי דבריו אלו מתייחסים לדברים שהועלו על ידי מר אוחיון ונכתבו במחצית הראשונה של עמוד 4:

"אמנון: אני לא יסכים לכך, אני גם לא אבקש לקבל הלוו' ממרכז ההשקעות אם לא תגיעו איתי להסכמה ל-10 שנים. אני לא אבקש מהם משהו שלא אעמוד בו"

130. גם אם ניתן היה לקבל את הסברו של מר אברמוביץ, לפיו בת/37ב שכתבה גב' עזר צוין שמר אוחיון דיבר על כך שהוא מסוגל להחזיר רק 65,000 ₪, ובכך בעצם, לפי החשבון, מר אוחיון התכוון לאותה פריסה של 10 שנים, עליה הגיב מר אברמוביץ לאחר מכן בעמוד 4 (עמ' 188 לפרוטוקול, שורות 5-12), הרי בכל מקרה, מר אברמוביץ בעצמו הודה כי הפרוטוקול שכתב אינו שלם, וישנם דברים שנאמרו בפגישה ולא נכתבו, ולכן לא ניתן להסתמך על האמור בו כמשקף את כל מה שנאמר באותה פגישה.

131. עם זאת, בניגוד לטענת הנתבעים ולעדות מר אוחיון, שאינה אמינה עליי, אין לי ספק, שבסופה של אותה פגישה מיום 4.2.09, היה ברור למר אוחיון שהבנק לא מקבל יותר את דרישותיו. אני דוחה את עדותו של מר אוחיון, כאילו הפגישה הסתיימה כך ש"אין בה החלטות, כל אחד פרש לחשוב איך ממשיכים הלאה" (עמ' 526 לפרוטוקול, שורות 10-11). הפגישה הסתיימה בוודאי בכך שמר אוחיון יודע שלא מקבלים את דרישותיו לשינויים ופריסה נוספת.

132. מר אוחיון ניסה לטעון בעדותו, כאילו מר אברמוביץ לא הציג באותה פגישה עמדה ברורה, לפיה הבנק לא מוכן לפריסה של יותר משמונה שנים, והעיד שכל מה שהיה בפגישה זה ש"נוהל משא ומתן" (עמ' 525 לפרוטוקול, שורה 9). אכן, נוהל משא ומתן, לפי ההגדרה שכל מפגש בין אנשים הוא משא ומתן. באותו שלב, מר אוחיון ואלבן כלל לא היו במעמד של משא ומתן חופשי עם הבנק. הם היו במצב של הפרת התחייבויותיהם בדבר דרך התנהלותם, ואי פירעון של האשראי הגדול שניתן להם על ידי הבנק. מר אוחיון הוא זה שמלכתחילה ביקש את הפגישה עם הבנק. הוא זה שביקש לשנות את המצב הקיים. אם לא קיבל הסכמה של הבנק, לא השתנה מצבה של אלבן ושלו, וזו המשמעות של "אי מתן תשובה", אילו היה. לטענתו "לא הובהר חד משמעית" שהבנק לא מוכן לפריסה לעשר שנים (עמ' 525 לפרוטוקול, שורה 12). אם לא הובהר חד משמעית שהבנק לא מוכן, אז הבנק לא מוכן. רק אם היה מובהר חד משמעית שהבנק מוכן לפריסה, היה משתנה המצב. מר אוחיון הוסיף כי "גם בישיבה הזאת נאמר 8, נאמר 10, ולא נאמר שום דבר אחר. וכל אחד בסופו של עניין נתן את ההסברים שלו, למרות שמהבנק אני לא קיבלתי שום הסבר לעקשנות הזאת" (עמ' 525 לפרוטוקול, שורות 13-19). "עקשנות" היא מצב של חוסר הסכמה. מר אוחיון ידע היטב שהבנק לא מסכים לפריסה של 10 שנים.

133. מת/57 עולה מפורשות שמר אוחיון היה מודע לכך שבסופה של הפגישה הבנק לא הסכים לבקשתו החוזרת לפריסת החוב לתקופה העולה על שמונה שנים, בניגוד גמור לעדותו. כשדברים אלו הוצגו בפני מר אוחיון בחקירתו הנגדית הוא בחר שלא לענות לעניין (עמ' 527-528 לפרוטוקול). לפיכך, אין ממש בטענת הנתבעים כי "היה ברור לכל כי על אמנון והחברה לחשוב כיצד לעמוד בדרישת הבנק לפריסה לשמונה שנים או לחלופה אחרת" (סעיף 83 לסיכומי הנתבעים). הנכון הוא שהיה ברור לאלבן ולמר אוחיון, שעליו לעמוד במוסכם עם הבנק, לבקשתו, לפריסה לשמונה שנים. הנתבעים כלל לא הוכיחו שבאותה פגישה סוכם שאלבן תחזור עם הצעה חדשה להסדר, ובינתיים יישב הבנק ויחכה. מובן מדוע הבנק לא הסכים לתת לאלבן ולמר אוחיון הזדמנות נוספת, לאחר שמר אוחיון כבר חזר בו פעם אחת מהסכמת הבנק לפריסת החוב לשמונה שנים, שנעשתה מלכתחילה לבקשתו, לאחר שאלבן לא עמדה בפירעון האשראי כמוסכם.

134. מאז אותה פגישה ביום 7.1.09, ידעו הנתבעים, שהבנק דורש פתרון להתנהלות הבעייתית בחשבונה של אלבן וכי ככל שלא יימצא פתרון כזה, שלא נמצא גם בפגישה האחרונה מיום 4.2.09, הבנק יפעל לגביית החוב. ב"כ הנתבעים טוען כי "הלקוח חי במין אופוריה כזאת שאם הבנק יחליט שהוא דורש את פירעון כל החובות הוא יקבל איזשהי הודעה. אולי 90 יום כמו שאמר צביקה קסטן ז"ל, אולי פחות או יותר כמו שאומר אילן הלפרין. ככה הוא יודע" (עמ' 201 לפרוטוקול, שורות 14-17). לא היה בסיס ראייתי או הגיוני לאופוריה הזו, וכל המגעים נעשו על רקע הידוע לצדדים, כי בהתאם להסכמים שנחתמו על ידי אלבן, הבנק היה זכאי לפרוע את החובות באופן מיידי ללא כל הודעה מראש.

135. הנתבעים טוענים, כי "הכינוס מעולם לא עלה לשולחן במהלך הפגישה" (סעיף 83 לסיכומי הנתבעים). לעומת זאת, עו"ד מוריאנו, ב"כ הקודם של הנתבעים שהיה נוכח בעצמו בפגישה המדוברת, שאל את מר אברמוביץ בחקירתו הנגדית על הליך הכינוס ואישר כי הנושא אכן עלה בפגישה: "נכון. אמרתי לכם לא כדאי ללכת להליך כזה" (עמ' 193 לפרוטוקול, שורות 12-13).

136. מר אברמוביץ העיד בחקירתו הנגדית, כי לקראת סיום הפגישה מיום 4.2.09 "הבנק שם על השולחן את עניין הכינוס" (עמ' 205 לפרוטוקול, שורות 2-3) והדגיש "אני בטוח שעל זה תסכים שלא הגענו לכלל הסכמה ביום ה-4.2.09. ואם לא הגענו לכלל הסכמה, ברור שהדרך היחידה שנותרה לבנק בשביל להגן על זכויותיו זה ללכת להוציא צו כינוס נכסים" (עמ' 203 לפרוטוקול, שורות 15-17). בהמשך הוסיף "היה ברור בסוף הפגישה הזאת... שהמהלכים מוצו. הבנק שם על השולחן את עניין הכינוס, התייחסת לעניין הכינוס. וידעתם שזו האלטרנטיבה. אם הבנק לא מסכים להקפאת הליכים לכם יש אפשרות לגשת לבית המשפט להגיש בקשת הקפאת הליכים ולנו יש את האפשרות להגיש בקשה לכינוס נכסים. יכולתם בד בבד להגיש בקשה להקפאת הליכים ובית המשפט היה שוקל" (עמ' 205 לפרוטוקול, שורות 2-8).

137. במצב דברים זה, עת המו"מ עם הנתבעים הגיע למבוי סתום, הגיש הבנק ביום 8.2.09 בקשה לאכיפת שעבודים לבית המשפט המחוזי בנצרת (נ/2).

הבקשה לאכיפת שעבודים

138. מר אברמוביץ הכחיש בחקירתו הנגדית את טענת ב"כ הנתבעים, כאילו מרגע שהתיק עבר ליחידה לאשראים מיוחדים, ניהול המשא ומתן נועד רק לאפשר לבנק שהות להכין את בקשת כינוס ולהגישה לבית המשפט. לדבריו, הייתה לבנק אפשרות להגיש את הבקשה כבר ביום שהתיק הגיע ליחידה, אך הוא פעל תחילה כדי לנסות ולהגיע עם אלבן להסדר ורק לאחר הפגישה מה-4.2.09, שנגמרה ללא הסכמה, הוכנה הבקשה והוגשה ביום 8.2.09 (עמ' 194 לפרוטוקול, שורות 17-22).

139. בתגובה לטענת הנתבעים "כאילו הכל היה מוכן מלכתחילה" וכי הבנק הוליך שולל את אלבן בעניין רצונו לנהל עמה מו"מ, העיד מר אברמוביץ, כי היחידה לאשראים מיוחדים הנחתה את משרדו של עו"ד סונדרס, ב"כ הבנק, להכין בקשה להסדר נושים כבר ב-15.1.09 (עמ' 198 לפרוטוקול, שורות 1-2). הטיוטה של הבקשה להסדר נושים התקבלה מתישהו בין התאריכים 25-28.1.09, אולם מאחר שב-28.1.09 נודע לבנק שמר אוחיון חוזר בו מההסכמה ביניהם באשר להסדר נושים, הסדר זה כבר לא היה רלוונטי (עמ' 198 לפרוטוקול, שורות 7-15).

140. מר אברמוביץ העיד, כי ברגע שהסתבר בפגישה מיום 4.2.09 שהבנק לא הגיע להסכמה עם מר אוחיון, עלה אצל הבנק חשש לפגיעה בבטוחות שבידיו והיה "ברור שהדרך היחידה שנותרה לבנק בשביל להגן על זכויותיו זה ללכת ולהוציא צו כינוס נכסים" (עמ' 203 לפרוטוקול, שורות 15-17). החשש מפגיעה בבטוחות הבנק התברר כמוצדק, שכן ביום 5.2.09, יום לאחר הפגישה עם מר אוחיון, העביר זה האחרון לחשבון אחר בבנק המזרחי כספים בסך 40,000 ₪ שחבה חברת CDI לאלבן, אשר היו משועבדים לטובת הבנק מכוח המחאת זכות (ת/59). מר אוחיון נשאל על כך בחקירתו הנגדית, ולא הכחיש את העברת הכספים לבנק המזרחי. הוא אף הודה כי חברת CDI "פעלה לפי דרישה שלי", אולם בחר להפיל את האשמה עליה: "תבוא בטענות לסי.די.אי, למה הוא ביצע את זה, למרות שהוא חתם על המחאת זכות" (עמ' 532 לפרוטוקול, שורות 4-7). כלומר, מר אוחיון ידע היטב שהוא פוגע בבטוחות לאשראי שקיבל מהבנק, בניגוד למוסכם עם הבנק ובניגוד לשעבודים תקפים, אבל הוא מטיל את האשם על מי שנענה לבקשתו, ולא סירב לה. זו דרכו.

141. הפגיעה בבטוחות של הבנק התבטאה גם בכך, שבניגוד להתחייבות אלבן ואוחיון לרשום שעבוד מדרגה שנייה לטובת הבנק על הנכס, התברר לבנק, שלא רק שלא ניתן לו שעבוד זה, אלא שביום 8.1.09 נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת רו"ח גולדברג. התוצאה של רישום הערת האזהרה הייתה, שבעת מימוש הנכס נאלץ הבנק, כבעל שעבוד שוטף על כל נכסיה של אלבן, להגיע לפשרה עם רו"ח גולדברג ולהתחלק עמה ביתרת כספי המימוש (עמ' 162 לפרוטוקול, שורות 1-3). זאת ועוד, לדברי מר אברמוביץ, הדבר העיקרי שפגע בביטחונות היה אותה "יד נעלמה שהוציאה את הכרטיס הדיגיטלי ממכונת הדפוס וזה הציג מצב שיש לנו ערימה של ברזלים. ללא כרטיס בכלל לא יכלו להפעיל את המכונה ולעבוד" (עמ' 120 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמ' 121 לפרוטוקול, שורה 13). ללא הכרטיסים החכמים ממכונת ה-KBA ששועבדה לטובת הבנק בשעבוד ספציפי לא ניתן להפעיל את המכונה, כך שהעלמת הכרטיסים פגעה בשווי המכונה. לא הובאו בפני ראיות, מי היא אותה יד נעלמה שהוציאה מהמכונה את הכרטיס החכם בעת שהייתה ברשות אלבן ומר אוחיון, ואסתפק בעובדה שהוצאות הכרטיס החכם, שהפחיתה את שווי המכונה פלאים, אכן התרחשה ופגעה בערכו של בטחון מרכזי שבידי הבנק.

142. הנתבעים טוענים כי הבנק, בהגשת הבקשה לאכיפת שעבודים, לא נתן לאלבן הזדמנות הוגנת לפעול על מנת להשיב את החוב בדרך אחרת או להגיע עם הבנק לעמק השווה (סעיף 86 לסיכומי הנתבעים). טענה זו נסתרת הן על ידי מעשי הבנק קודם ליום 4.2.09, והן על ידי העובדה שמאז הפגישה מיום 4.2.09 ועד שדבר הבקשה נודע להם, הנתבעים לא פנו לבנק ולא באו אליו בהצעה כלשהי. מר אוחיון העיד כי "לא ניתן לי זמן לעשות את הדברים האלה. מיום רביעי ליום שני סגרו לי את הדלתות. גם אם היו לי משאים ומתנים עם אנשים, גם אם היו לי דיבורים עם אנשים, שחשבתי שאני יכול לעשות, הכל ירד לטימיון. היה לי את סי.די.אי שיכולתי לבקש ממנו, היה לי את צביקה (הכוונה למר צבי ידען- הוספה שלי, מ' ר'), שיכולתי להמשיך איתו את המהלך, היה לו עוד הרבה דברים אחרים" ( עמ' 383 לפרוטוקול, שורות 14-18). אני דוחה דברים אלה. לרשות מר אוחיון עמדו יותר מאשר הימים מיום רביעי עד יום שני. כבר במחצית ינואר, יותר משלושה שבועות לפני כן, עבר חשבונה של אלבן לטיפול היחידה לאשראים מיוחדים. אלבן לא הציעה הצעות נוספות, כנראה משום שמר אוחיון חשב שכל פעם שהוא לא עומד בהתחייבויותיו יוכל לפנות לבנק בהצעה יותר גרועה מזו שהתקבלה על ידו קודם לכן, לבקשת מר אוחיון, והבנק יהיה נאלץ להרע עוד יותר את מצבו. סיבה נוספת היא שלמרות חוות דעתו של מר אוחיון על עסקו, לא הייתה לעסק שלו אפשרות קיום. ניתן היה להזריק לו מפעם לפעם חמצן לצורך דחיית התמוטטותו, אבל סופו של העסק היה להתמוטט, ולכן המשא ומתן עם אחרים, יותר משהיה משא ומתן להשתתפות או מכירת העסק, היה בקשת עזרה שאין לה תוחלת.

143. בהקשר זה טוענים הנתבעים, כי מר צבי ידען (להלן: מר ידען), בעליה של חברת "קרטונית מערכות אריזה" (להלן: "קרטונית"), היה במגעים מתקדמים להיכנס כשותף בחברת אלבן, והליכי הכינוס קטעו את המו"מ שנוהל בין מר אוחיון לבין מר ידען בנוגע למיזוגן של אלבן וקרטונית (סעיפים 112-114 לסיכומי הנתבעים).

144. ואולם, לפי עדותו של מר ידען, לא ניתן להעריך שהמשא ומתן היה בשלב שהבשיל לכדי עסקה, וכי נקיטת הליכי הכינוס היא שמנעה אותו מיזוג מיוחל. מר ידען העיד, שהאפשרות של מיזוג העסקים בין אלבן לקרטונית עלתה לראשונה "בערך שנתיים לפני שחברת אלבן נסגרה" (עמ' 302 לפרוטוקול, שורות 21-22), כאשר בשלב כניסתה של אלבן להליכי כינוס הצדדים היו כבר במשא ומתן די מתקדם שהיה צפוי להגיע לסיומו "תוך חודש ימים, משהו כזה". ללפי עדותו, אכן העסקה לא יצאה אל הפועל בגלל הפסקת הפעילות של אלבן כתוצאה מכינוס הנכסים (עמ' 308 לפרוטוקול, שורות 7-14). זאת, למרות שהעיד שהמשא ומתן נמשך לאורך שנתיים בגלל ש"כל אחד מתבצר בעמדה שלו" וטרם הועברו בין הצדדים טיוטות של הסכמים ואף עורך דין לא היה מעורב באותו הזמן (עמ' 309 לפרוטוקול, שורות 1-4). כלומר, המשא ומתן לא היה מתקדם, אלא ברמה עקרונית וכללית שלא הגיעה לשילוב עורכי דין או לניסוח טיוטות. בהמשך הבהיר מר ידען, כי מר אוחיון "היה מעוניין בחצי, אבל לא הגענו לנקודה הזאת" (עמ' 327 לפרוטוקול, שורה 3), כלומר הצדדים אפילו לא סיכמו ברמה העקרונית מה יהיה חלקו של כל אחד מהם בעסקה העתידית.

145. מר ידען סתר את עצמו, כאשר תחילה העיד שבחודש פברואר 2009, עת אלבן נכנסה להליכי כינוס, הצדדים עמדו בפני סיום המו"מ ביניהם, (למרות שלא עורבו עורכי דין ואפילו לא הסכימו על חלקו של כל אחד מהם), ובהמשך העיד, שעוד בחודש נובמבר 2008, הוא ומר אוחיון הגיעו להסכמות, הסכמות שלא בוצעו והוא לא יודע מדוע העסקה לא יצאה לפועל כבר אז (עמ' 313 לפרוטוקול, שורה 22 עד עמ' 414 לפרוטוקול, שורה 7). כלומר, בפברואר 2009 העסקה לא הייתה אפילו בשלב של הסכמה עקרונית על חלקו של כל אחד מהם, ואילו בנובמבר 2008, הגיעו להסכמות בשלות שהוא לא יודע למה לא בוצעו. על כך נאמר "אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן, היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך" (ראש השנה, פרק ב' משנה ח').

146. מר ידען הודה בחקירתו הנגדית, שהוא כלל לא בדק את ספרי החברה, לא ראה שום מאזן, דו"ח כספי או דו"חות מע"מ שקשורים לאלבן, והסתמך רק על כך שמר אוחיון "היה נותן לי נתונים מדי פעם... נתונים כלליים" ושום רואה חשבון מטעמו לא היה בקשר עם רו"ח גולדברג (עמ' 309 לפרוטוקול, שורות 5-14). בנוסף, מר ידען לא ידע על הגשת בקשת הכינוס כנגד אלבן שהוגשה על ידי בנק דיסקונט בסוף 2007 ומה היה גובה החוב לדיסקונט (עמ' 311 לפרוטוקול, שורות 3-10); הוא לא ידע פרטים על הקשיים והבעיות של אלבן עם הבנק והיקף החובות שלה (עמ' 314 לפרוטוקול, שורות 8-12). איני מאמין שחברה שעתידה הייתה להתמזג עם חברה אחרת הייתה עושה כן מבלי לדעת או לברר פרטים כה מהותיים. רוצה לומר, בניגוד לדברי מר ידען, לא מדובר בצדדים שעמדו בסיום מו"מ, שלא הבשיל בשל כינוס נכסי החברה.

147. על כך שהצדדים כלל לא היו קרובים לכדי סגירת עסקה ביניהם ניתן ללמוד גם מכך שעל פי עדות מר ידען, היה מעוניין במיזוגן של קרטונית ואלבן, משום שהיה זקוק למכונת הדפוס של אלבן, מכונה 74/105- KBA (עמ' 310 לפרוטוקול, שורה 20). מכונה זו הייתה משועבדת לבנק, ולא היתה שום פנייה לבנק בקשר לעיסקת מיזוג זו. לא ייתכן שהצדדים היו ללא שיתוף הבנק בסיומו של משא ומתן על עסקה שאפילו מר ידען ידע כי היא "לא הייתה יכולה להתבצע בלי תיאום עם הבנק, אין שום סיכוי" (עמ' 325 לפרוטוקול, שורות 1-2). לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו "אין חולק כי לו אמנון היה מודע לכוונות הבנק כי בדעתו לפעול כפי שפעל בסופו של יום, היה מזרז ומקדם את המו"מ עם מר ידען על מנת להביא כסף או שותף לחובות כלפי הבנק... ולכן הבנק בהתנהלותו סיכל כל אפשרות לפני המהלך החד צדדי לצו הכינוס" (סעיפים 116-118 לסיכומי הנתבעים). המסקנה מעדותו של מר ידען היא שדבריו הכללים, כאילו עמד בסופו של משא ומתן שהוכשל בשל כינוס נכסי החברה מתנפצים אל מול הפרטים מהם עולה שלא הייתה ביניהם אפילו הסכמה עקרונית, למרות שנים של משא ומתן, לא הייתה בדיקה של נתונים, רואי חשבון ועורכי דין לא היו עדיין מעורבים במשא ומתן ואפילו הבנק, שבלי תיאום איתו לא ניתן היה לבצע את העסקה, לא שותף במשא ומתן. לא היה בין אלבן ומר אוחיון לבין מר ידען משא ומתן ברמת הבשלה כזו שאילו לא הוגשה הבקשה לכינוס נכסים ניתן להניח שהיה מבשיל לכדי עסקה.

148. באשר למהלכים שנעשו לאחר צו הכינוס, טוענים הנתבעים, כי הבנק הכשיל משיקולים זרים את מאמציה של אלבן לשקם את עסקיה, עת דחה את הצעותיה להסדר (סעיף 118-121 לסיכומי הנתבעים). עיון בהצעת אלבן נ/11 להסדר חובות מיום 10.3.09 (לפיה הבנק יקצוב את חובה של אלבן, שעמד על כ-6.5 מיליון ₪, לסך של 5 מיליון ₪ בפריסה ל-10 שנים או שיקצוב את החוב לסך של 2.5 מיליון ש"ח), מעלה כי הצעה זו הייתה גרועה הרבה יותר מזו שניתנה על ידי אלבן עובר לנקיטת הליכי כינוס, כאשר אלבן הציעה לפרוס את מלוא החוב ל-10 שנים והבנק סירב לכך. בנסיבות אלה, סירובו של הבנק להצעות ההסדר היה סביר. אציין, כי מההחלטות שניתנו על ידי כב' השופט עיילבוני בתיק הכינוס של אלבן, עולה כי מר אוחיון הערים קשיים על מימוש צו הכינוס (ראו החלטה מיום 13.12.12 וההחלטה המשלימה מיום 6.3.12 שצורפו לבקשת הבנק לצרף החלטות אלו כמוצגים, בקשה שהתקבלה בהחלטתי מיום 10.4.13).

149. סיכומם של דברים, הבנק לא הפר בהתנהגותו את חובותיו כלפי הנתבעים. להיפך, הבנק שב וויתר על הפרות שהפרו הנתבעים את התחייבויותיהם כלפיו, כדי לבוא לקראת החברה ולאפשר לה לפעול ולקיים את התחייבויותיה, אך אלבן ומר אוחיון שבו ונכשלו בכך, עד אשר הגיע הבנק למסקנה הסבירה, שאין מנוס אלא לשים סוף לגלגול זה של הפרות. להסיר ספק, ויתור הבנק על הפרות אינו הצדקה להפרה נוספת או לאי קיום התחייבות או תנאי, וכך הוסכם במפורש בהסכם המיוחד שנכרת בין הבנק לאלבן על פי סעיף 11 לת/4. התוצאה היא שאין הבנק אחראי לנזקים שלכאורה טענו הנתבעים שנגרמו להם עקב הגשת הבקשה לכינוס נכסים והפסקת האשראי שניתן לאלבן. כפי שאראה להלן, הנתבעים גם לא עמדו בנטל להוכיח את נזקיהם.

אי העמדה לפירעון

150. הבנק טוען בסיכומיו כי סכום החוב, כפי שהוא מופיע בכתב התביעה, משקף את חובם של הנתבעים והוא הסכום הרלוונטי ואין בילתו, בהיותו משקף את זכות הבנק להעמדת מלוא חוב הנתבעים לפירעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם האשראי ת/13 (סעיף 145 לסיכומי הבנק).

151. אכן, לבנק יש זכות להעמיד את האשראי לפירעון באופן מיידי, וללא התראה מראש, למשל לפי סעיף 13 לתנאי אגרת החוב. כך, גם בהלוואה וגם באשראי השוטף. אבל עליו לעשות זאת כתנאי לפעולה כלשהיא כלפי הנתבעים. כאשר מנוהל חשבון עו"ש, אדם אינו חייב לשלם את היתרה, גם אם היא יתרת חובה, כל עוד לא נדרש לשלמה. כך גם בהלוואה. אדם חייב לשלם את תשלומי ההלוואה כסדרם, ואם לא שילם יהיה חייב את תשלומי ההלוואה שלא שילם. על מנת שיחויב במלוא ההלוואה, יש להעמיד לפירעון את מלוא ההלוואה, אם קיימת זכות להעמדה לפירעון. גם כאשר קיימת זכות להעמדת ההלוואה לפירעון מיידי, כל עוד הדבר לא נעשה, אין חובה לשלם את מלוא ההלוואה באופן מיידי. למרות שבקשה לאכיפת שעבודים הוגשה ביום 8.2.09 ולאחריה ניתן צו כינוס, עד להגשת כתב התביעה ביום 7.6.09, הבנק בשום נקודת זמן לא מימש את זכותו ולא העמיד את חובה של אלבן לפירעון מיידי, לא באשר להלוואה ולא באשר ליתרת חשבון החח"ד.

152. במהלך עדותה של גב' רגב, מנהלת הסניף בנהריה מחודש ספטמבר 2008, הגיש ב"כ התובעת דפי חשבון עד ליום הגשת התביעה (ת/42); דו"ח פירוט תשלומי הלוואות לשנים 2008/2009 (ת/43) ודף שערוך ליום הגשת התביעה (ת/44). מעיון בעמ' 3 לדו"ח פירוט התשלומים לשנת 2009 ת/43 עולה כי תשלומי ההלוואה על סך 4.5 מיליון ₪ נזקפו בכל חודש עד לדצמבר 2009, כלומר גם לאחר שהוגשה התביעה דנן.

153. גב' רגב הסבירה, כי המשמעות של האמור בדו"ח ת/43 הוא כי "ההלוואה מתנהלת בנפרד וכל חודש היא יורדת לפי התוכנית שנקבעה מראש" (עמ' 246 לפרוטוקול מיום 11.3.12, שורה 22). כלומר, בניגוד לטענת הבנק בכתב התביעה ובסיכומיו לפיה כל היתרות הועמדו לפירעון, ומשכך היה צריך לשלמן באופן מיידי, הרי שבפועל לא הועמדה היתרה לפירעון מיידי, אלא המשיכה להיות מחויבת בתשלומים. אילו הייתה ההלוואה מועמדת לפירעון מיידי, לא היו תשלומיה ממשיכים להיזקף בחשבון. המסקנה היא שהבנק כלל לא העמיד את ההלוואה של אלבן לפירעון מיידי. כאשר גב' רגב עומתה עם עובדה זו והתבקשה להפנות למקום בחשבון העו"ש ממנו ניתן ללמוד כי היתרות כן הועמדו לפירעון מיידי השיבה רגב "לא בחשבון...בתביעה אולי שלנו. אני לא יודעת" (עמ' 248 לפרוטוקול, שורה 22 עד עמ' 249 לפרוטוקול, שורה 1).

154. גב' רגב העידה הן לגבי ההלוואה שהמשיכה להיות מחויבת לפי סדרה והן לגבי חשבון העו"ש. בגין הקצאת האשראי בחשבון העו"ש, מחויב החשבון בתחילת כל רבעון בעמלת הקצאת אשראי. כך חויב חשבון אלבן ביום 6.1.09 בסך 425 ₪ "עמלת הקצאת אשראי", ועוד עמלה בסך 1,460 ₪ ביום 11.1.09, ועוד עמלת הקצאת אשראי בסך 2,113.50 ₪ ביום 12.1.09, משהוגדל האשראי. כאשר היתרה מועמדת לפירעון, דהיינו האשראי נפסק, זכאי בעל החשבון להחזר חלק יחסי של עמלת ההקצאה, שכן אין הוא חייב לשלם עבור הקצאת אשראי בתקופה שלא הוקצה לו אשראי. הוצגו מלוא דפי החשבון לתקופה הרלבנטית. אין בדפי החשבון שהוצגו החזר של עמלת הקצאת האשראי. המסקנה היא שלפי דפי החשבון, יתרת החשבון לא הועמדה לפירעון מיידי לפני הגשת הבקשה לכינוס נכסים. עד הגשת כתב התביעה כבר נגמר הרבעון, והאשראי לא חודש, ולכן אין ביטוי בדפי החשבון להעמדת היתרה לפירעון מיידי.

155. אציין, כי ניתן להעמיד את יתרת החובה, הן בחשבון והן בהלוואה, לפירעון מיידי גם בדרך של דרישה בכתב או בעל פה לתשלום מלוא היתרה. הנתבעים לא נדרשו בכתב לפרוע את היתרה קודם להגשת הבקשה לכינוס נכסים ואיש מטעם הבנק לא העיד שדרש בעל פה מהנתבעים לפרוע באופן מיידי את מלוא החוב.

156. המסקנה היא שבמועד שבו הוגשה הבקשה לכינוס נכסים, לא היו הנתבעים חייבים לשלם את מלוא היתרות בחשבון, אף שהייתה לבנק זכות להעמיד את היתרות לפירעון מיידי, מכיוון שהבנק לא מימש את זכותו ולא העמיד את היתרות לפירעון מיידי. השאלה היא מה התוצאה של פגם זה בהתנהלות הבנק. הנתבעים לא טענו כלל טענה זו, ולא סמכו את טענותיהם על כך שהבנק לא מימש בפועל את זכותו לפירעון מיידי. גם הנזק שנטען על ידם אינו נזק הנובע מכך שהיתרות לא הועמדו לפירעון מיידי. כאמור, הייתה בידי הבנק הזכות להעמיד את היתרות לפירעון מיידי, ואילו הוסבה תשומת ליבו לכך שהדבר לא נעשה, היה עושה זאת על נקלה, וממילא לא שילמו הנתבעים את סכומי התשלומים שכבר עמדו לפירעון. בנסיבות אלה אני קובע על דרך האומדנא, שבשל הפגם הזה שנפל בהתנהגות הבנק, יש להפחית מסכומי החוב הנטענים על ידי הבנק 10% מהיתרות.

גובה החוב לבנק וטענת הקיזוז

157. על פי כתב התביעה, הנתבעים נותרו חייבים לתובע את הסכומים שלהלן: סך של 1,504,927 ₪ בגין יתרת חובה בחשבון העו"ש נכון ליום 17.5.09, הכולל ריבית עד ליום 1.4.09; סך של 4,694,106 ₪ בגין יתרת הלוואות בחשבון נכון ליום 17.5.09 וסך של 590 ₪ בגין חיוב כרטיסי אשראי נכון ליום 17.5.09.

158. בסיכומים מטעמו הבהיר הבנק, כי המועד הקובע לעניין היתרות שנתבעו בכתב התביעה הוא ה-18.5.09, וכי יתרת החובה בעו"ש כמופיעה בתדפיס שערוך כללי ת/44 היא היתרה הנכונה לערב המועד הקובע, בטרם בוצע ביום 18.5.09 החזר ריבית, כמפורט בעמ' 16 ל-ת/42. בהמשך להערת בית המשפט מיום 11.3.12 (עמ' 252-253 לפרוטוקול) מציין הבנק כי התביעה בגין החוב בחשבון העו"ש תעמוד על סך יתרת החובה ליום 18.5.09 כמופיעה בדפי החשבון ת/43, כלומר על סך של 1,504,223 ₪, במקום הסך הנזכר של 1,504,927 ₪ (סעיף 138 לסיכומי הבנק). משכך הסכום הנתבע הוא 6,198,919 ₪ (הפרש של 704 ₪ מהסכום המופיע בכתב התביעה). הנתבעים הכחישו תחילה בכתב ההגנה את סכום החוב שנתבע על ידי הבנק (סעיף 8 לכתב ההגנה), אולם טענה זו נזנחה ולא נזכרה בסיכומים מטעמם, ולכן יש לקבל את הרישומים כפי שהם מופיעים בספרי הבנק. כאמור בסעיף הקודם, יש להעמיד את הסכומים על סך 1,353,801 ₪ בחשבון העו"ש ו- 4,224,695 ש"ח יתרת הלוואות, ועוד 590 ₪ כרטיס אשראי.

159. לטענת הנתבעים, יש לקזז מהחוב לבנק סך של 11,171,393 ₪, עקב נזקים שנגרמו להם על ידי הבנק בהתנהלותו (סעיפים 35 לכתב ההגנה וסעיף 28 לכתב התביעה שכנגד). לביסוס טענתם זו הנתבעים מסתמכים על חוות דעתו של הכלכלן מר יעקב אשד (להלן: מר אשד) (נ/4). בסיכומים מטעמם נטען כי תפקידו של מר אשד היה "להעריך את החברה ואת שוויה ואת הנזק שנגרם לבעלים" (סעיף 111 לסיכומי הנתבעים), אך מלבד זאת כמעט ואין כל התייחסות בסיכומיהם לטענות הבנק כנגד חוות הדעת של מר אשד.

160. חוות הדעת נ/4 אינה נושאת תאריך ובתשובה לשאלתי בעניין זה אמר מר אשד כי "תאריך מדויק אני לא יכול להגיד" (עמ' 172 לפרוטוקול, שורה 3). בהמשך, לאחר שניסה לשחזר את מועד מתן חוות הדעת, טען כי מדובר ביום 15.6.09, אולם ציין כי "אני לא בטוח במאה אחוז" (עמ' 173 לפרוטוקול).

161. חרף העובדה כי בתחילת חוות דעתו כתב מר אשד כי הוא נתבקש "לחוות את דעתי לגבי אומדן כספי של הנזק שנגרם למר אוחיון כתוצאה מפעולותיו ו/או מחדליו של הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ כנגד החברה ואשר גרמה, על פי טענות מר אוחיון, לאובדן החברה כעסק חי" (נ/4, עמ' 1, ההדגשה שלי- מ' ר'), מר אשד הבהיר בעדותו כי הוא לא יודע מהם אותם פעולות ומחדלים של הבנק, וציין כי הוא כלל לא בדק נושא זה מאחר ש"זה לא נוגע לי" (עמ' 184 לפרוטוקול, שורות 1-7). למרות טענת הנתבעים כי חוות הדעת מעריכה את שווי הנזקים שהבנק כביכול גרם להם, מר אשד השיב בחיוב לשאלתי כי כלל לא מדובר בחוות דעת על נזק אלא בהערכת שווי של אלבן, ללא קשר לפעולות או מחדלים כלשהם (עמ' 190 לפרוטוקול, שורות 1-3). ממילא מר אשד אמד את שווי החברה נכון ליום 31.12.08 (עמ' 189 לפרוטוקול, שורה 22), ואילו גם לפי גרסת הנתבעים, החל הבנק בפעולות נגד החברה רק לאחר מועד זה, בתחילת ינואר 2009, כך שאין כל קשר בין חוות הדעת לבין טענת הנתבעים בדבר נזקים שגרם להם הבנק לכאורה כתוצאה מהתנהלותו בשנת 2009.

162. די בכך על מנת לדחות את טענת הנתבעים לפיה הנזקים הכספיים שהבנק גרם להם מפורטים ומבוססים בחוות הדעת. זאת ועוד, מר אשד אישר בהמשך עדותו, כי חוות דעתו מתייחסת לשווי החברה כעסק חי ללא חובות, שממומן מהון עצמי (עמ' 196 לפרוטוקול, שורות 14-16). מדובר כנראה בחברה אחרת. חברת אלבן שבה אנו עוסקים לא מומנה כלל מהון עצמי, ונשאה על גבה חוב קודם של מיליוני שקלים, בנוסף לכך שחלק מציודה נלקח בליסינג. יש לציין כי בעמ' 2 לחוות דעתו מר אשד כתב כי היקף ההתחייבויות הפיננסיות של אלבן עמד על 7,405,000 ₪, אולם בעמ' 9 לחוות הדעת נכתב כי סך ההתחייבויות עומד על 9,351,000 ₪. מר אשד הסביר כי הסכום הנמוך יותר מתייחס ליום 31.12.08 ואילו הסכום הגבוה יותר מתייחס למועד כינוס הנכסים של החברה ביום 12.2.09, והכל לפי ספרי החברה (עמ' 187 לפרוטוקול, שורה 8 עד עמ' 188 לפרוטוקול, שורה 8). הוא לא ידע להסביר מדוע החוב צמח בתוך פחות מחודש וחצי בכמעט שני מיליון ₪, "לא ראיתי את זה חלק מהעבודה שלי" (עמ' 195 לפרוטוקול, שורה 20). לדבריו, הוא לא בדק זאת מכיוון שכאמור רצה לראות ולהראות מה שווי פעילותה של אלבן בהנחה שאין חוב (עמ' 196 לפרוטוקול, שורות 1-10). כבר עתה נאמר שזו חוות דעת לא רלבנטית, המתייחסת לחברה תיאורטית, במצב פיננסי טוב בהרבה מחברת אלבן.

163. הערכתו של מר אשד, ששווי החברה כעסק חי ללא חובות היא בסך 8,167,876 ₪ התבססה כאמור על הנחות שאינן תואמות את המציאות, אך לטענת מר אשד הוא היה יכול לעשות הערכה כזאת "מכיוון ששווי החברה הזה יכול להתקיים. מתי הוא יכול להתקיים? אם נניח מגיעים להסדר. להסדר שכרגע החוב יוצא החוצה והחברה צריכה לשלם עבור החוב איזשהו סכום מסוים שתזרים המזומנים מרשה לה. אז הנה לך חברה שאין לה בכלל חובות" (עמ' 197 לפרוטוקול, שורות 15-18). זאת אומרת, לפנינו חברה החייבת 7,405,000 ₪ או 9,351,000 ₪, וזהו חוב שצריך לפרנס אותו בתשלומים כדי שלא יצטרכו לפרוע אותו מיידית, אבל מר אשד מעריך את שווי החברה בהתעלם מחובה, כאילו החוב נעלם. לא ניתן לקבל תיאוריה זו של מר אשד, שהרי כדי שהחוב יעלם, גם בהסדר חובות, אותה חברה צריכה להוציא חלק מתזרים המזומנים שלה כדי לשלם את החוב, ולכן לא מדובר בחברה ללא חובות. מר אשד ניסה לחלץ עצמו בטענה שמוכרים רק את הפעילות של החברה, בלי החובות (עמ' 198 לפרוטוקול, שורות 18-21) כאילו אפשר לנתק את החובות מהחברה, אבל גם זאת ללא הועיל, בין היתר משום שהערכתו התיימרה לתת את השווי לבעלים, וגם אם מוכרים את פעילות החברה ללא חובותיה, הבעלים נשאר עם חובותיה, ובסיכומו של דבר, ישלם בתמורה את החובות.

164. מר אשד הוסיף כי בחוות דעתו הוא נסמך על דברי מר אוחיון, לפיהם קיים משקיע שהיה מוכן להשקיע באלבן 3.5 מיליון ₪, סכום המספיק למימון ההון החוזר (עמ' 199 לפרוטוקול, שורות 11-14), וכי חוות דעתו "מבוססת על זה שצריך הון עצמי של 3.5 מיליון ₪" (עמ' 200 לפרוטוקול, שורות 22), אך מעיון בחוות הדעת עולה כי כל שנכתב בעניין זה הוא כי ניתן להגיע לפתרונות עדיפים מפירוק החברה ומימוש נכסיה, למשל בדרך של "מתן זמן לחברה לגייס הון עצמי בהיקף של 3.5 מיליון ₪ כנגד פירעון אשראי זמן קצר" (נ/4, עמ' 2). בחוות הדעת לא הוזכר משקיע מסוים, וממילא מר אשד הבהיר בעדותו כי על סמך דבריו של מר אוחיון הוא הניח זאת וכי "אם אין אז ההערכה שלי לא נכונה" (עמ' 200 לפרוטוקול, שורה 10). הוא חזר על כך שחוות הדעת "מבוססת על זה שצריך הון עצמי של 3.5 מיליון ₪, ואם אמנון לא יוכיח שהוא מסוגל להביא את זה אז יש בעיה עם ההערכה שלי" (עמ' 200 לפרוטוקול, שורות 22-23). מר אוחיון הודה בחקירתו הנגדית כי לא היה לו הון עצמי בשיעור כזה (עמ' 536 לפרוטוקול, שורות 6-7) וטענתו כי הוא יכול היה להשיג זאת כלל לא הוכחה. ממילא, כדברי מר אשד, הערכתו אינה נכונה.

165. מר אשד ניסה להסביר כי המכירה אפשרית למשקיע שמביא 8 מיליון ₪ לחברת אלבן, שאז "אלבן מקבלת את ה-8 מיליון ₪, פורעת את החובות ונותנת לו חברה נקייה בלי חובות. ואז יש לו מכונות, ציוד והכל בלי חובות" (עמ' 202 לפרוטוקול, שורות 10-11), וציין כי "כונסי נכסים עושים את זה כל הזמן, הם מוכרים פעילות בלי חובות". אלא שבהמשך הבהיר כי חוות דעתו לא מתייחסת למכירה החברה כעסק חי בכינוס (עמ' 203 לפרוטוקול, שורות 8-9). כאמור, גם לפי גישה זו, לבעלי החברה לא נותר דבר משווי החברה. מנגד, טען מר אשד, ש"זה מפעל מאושר וקשה מאוד להוציא מכונות של מפעל מעורב, בלי לקבל אישור של משרד התמ"ת. ולכן השיטה הטובה ביותר זה שמי שיכנס לתוך החברה ישקיע כסף בתוך החברה, כאשר הכסף הזה ישמש לפירעון חובות" (עמ' 205 לפרוטוקול, שורות 16-19). זה מבנה אחר של עיסקה, שבו אין המשקיע מקבל חברה נקיה מחובות, אלא להיפך.

166. חוות דעתו של מר אשד מבוססת על כשלים נוספים, ובהם העובדה שהמומחה מר אשד הודה (עמ' 183 לפרוטוקול שורות 10-15), שלא היה בפניו חומר נוסף מלבד סקר של הבנק לפיתוח התעשייה על החברה משנת 2005, לפני העמדת החוב על ידי בנק דיסקונט, ולפני פעולות החברה בשנים 2006, 2007, 2008. כמו כן הסתמך המומחה מר אשד על הנחה שגויה, שהחברה קיבלה 2 מיליון דולר ממרכז ההשקעות (עמ' 176 לפרוטוקול) או 2 מיליון ₪ (181), ועל כך השתמך כמדד לכושר הייצור של החברה, בלי לדעת שבקשת החברה נדחתה (עמ' 182-183 לפרוטוקול). הנחה בלתי מבוססת נוספת של בהמומחה היתה שקיים איזון בין הכנסות החברה להוצאותיה (עמ' 190 לפרוטוקול) וכי "תזרים המזומנים של החברה היה כמעט תמיד טוב" (עמ' 191 שורה 23) בעוד שבתקופת ניהול החברה מתחילת 2008, על פי הראיות עודף ההוצאות על ההכנסות עלה ועלה עד שהגיע לכפל ההוצאות על ההכנסות. אציין בקצרה את הכשלים באשר להתייחסות לתוצאות מלחמת לבנון, המשבר העולמי ב- 2008, תולדות היחסים עם הלקוח הגדול CDI, קלות השגת עבודות דפוס באיזור הצפון ב- 5.5 מיליון ₪ בשנה, רווחיות החברה עד 2005, אל מול בקשת כינוס הנכסים של בנק דיסקונט המציינת את הקשיים מ- 2002, הנחתו שרכישת מכונת הצילום הדיגיטלית נעשתה ללא עלות לחברה, העדר ביקור במפעל החברה, ציפיה שעולם הדפוס לא ישתנה ב- 20 השנה הבאות, ועוד. איני רואה עוד מקום להאריך בניתוח חוות דעתו של מר אשד. חוות הדעת שעמדה על כרעי תרנגולת, אינה יכולה לעמוד כלל, ואינה מוכיחה את שווי החברה, שחזרה ונכשלה בעסקיה ובפירעון חובותיה. הכישלון אינו של הבנק. הבנק לא הגדיל את חובותיה. הכישלון הוא של החברה, שאינה יכולה לשלם את חובותיה.

167. לאור דחיית חוות דעתו של מר אשד, ומשהנתבעים לא הוכיחו נזק שנגרם להם על ידי מעשי הבנק, אני דוחה את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים.

התביעה שכנגד

168. בכל הנוגע לנזקיה הנטענים של אלבן, נוסף על כך שכאמור לא הוכח כי לאלבן נגרם כל נזק, טוען הבנק כי דין התביעה שכנגד להידחות מן הטעם של היעדר יריבות, בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

169. הבנק מצביע על כך שהתובעים שכנגד 2 ו-3 נעדרים כל יריבות עמו, שכן אלבן היא בעלת החשבון ולבעליה, התובע שכנגד 2, אין כל מעמד לעניין הנזקים שלטענתם נגרמו לאלבן בגין פעולות שביצע הבנק בחשבונה, לאור כלל האישיות משפטית נפרדת של התאגיד לעומת בעליו ומנהליו. קל וחומר לעניין התובעת שכנגד 3, שאינה בעלת מניות באלבן, אלא רק ערבה לחובותיה.

170. סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע את עקרון היסוד בדיני התאגידים לפיו "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות". בהתאם לכך, אלבן כחברה בע"מ היא אישיות משפטית נפרדת ונבדלת מבעלי מניותיה, ממנהליה ומעושי דברה. הפועל היוצא של הפרדת האישיות המשפטית של החברה מאישיות בעלי מניותיה הוא יכולת החברה עצמה לתבוע ולהיתבע בשמה היא, מכוח היותה גוף עצמאי בעל זכויות וחובות. משחבה החברה, אין חייבים בנוסף ביחד איתה גם בעלי מניותיה. כך גם כאשר היא אוחזת בזכות כלפי צד שלישי, היא אוחזת בה לבדה, מטעמה ובשמה היא.

171. התביעה שכנגד מטעם אלבן נמחקה כאמור בהחלטה מיום 23.1.12. לפיכך, במצב בו אלבן אינה צד לתביעה שכנגד, למר וגב' אוחיון, התובעים שכנגד 2 ו-3, אין זכות תביעה נפרדת משל עצמם והם אינם יכולים לתבוע את נזקיה הנטענים של אלבן בגין אותן פעולות שביצע הבנק בחשבונה. מסך ההתאגדות של החברה פועל בשני כיוונים: מצד אחד, הוא מזכה את בעלי המניות בהגבלת אחריות; מצד שני, הוא שולל מבעלי המניות את היכולת להיפרע מנזקים שנגרמו לחברה (ראו: ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673 (2004); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (לא פורסם, 14.12.06)). נזק שנגרם לחברה אינו מקים עילת תביעה אישית לבעל המניות (ראו: ע"א 4650/90 ציון נ' רנדלר (לא פורסם, 13.11.94)). מה גם שכפי שכבר קבעתי, נזק כזה כלל לא הוכח.

172. לתובעים שכנגד יכולה להיות עילת תביעה שאינה בגין נזקי החברה, אלא בגין נזקיהם, כגון אם היו מוכיחים שהבנק גרם שלא כדין להתמוטטות החברה ובכך גרם לפיטוריהם. התובעים שכנגד 2-3 טענו להפסד השתכרות (סעיף 27 לכתב התביעה שכנגד) והסתמכו על חוות הדעת של מר אשד בה צוין אובדן כושר ההשתכרות בסך 3,003,517 ₪- שכרם של מר וגב' אוחיון המהוון עד גיל פרישה, בהנחה שהחברה הייתה חיה ומשלמת להם משכורת עד פרישתם, ובהנחה שלאחר סגירתה של אלבן יוכלו להשתכר אך בשכר מינימום (נ/4, עמ' 17).

173. בסיכומים מטעמם לא התייחסו לחוות דעת מר אשד בהיבט זה, וכל שנטען הוא רק כי הבנק, שגרם להתמוטטותה של אלבן, גדע את מקור פרנסתם של התובעים שכנגד 2 ו-3 והפך אותם לשכירים פשוטים (סעיף 125 לסיכומי הנתבעים). גב' אוחיון לא העידה בפניי וכלל לא הוכח לגביה הפסד ההשתכרות כלשהי, לא כל שכן כמה השתכרה בזמן שעבדה באלבן וכמה היא מרוויחה בעבודתה הנטענת בסיכומי הנתבעים כסייעת בגני ילדים. כך גם לגבי מר אוחיון, שהעיד שהוא מתפרנס כנהג מונית, אך לא העיד דבר נוסף באשר לסכומים שהשתכר ומשתכר (עמ' 386 לפרוטוקול, שורות 12-13). על כן, גם אילו הייתי קובע שהבנק גרם שלא כדין להתמוטטות החברה, וכאמור דחיתי טענה זו, לא הוכחו הנתונים שבבסיס חישובו של מר אשד לגבי הפסד השתכרות התובעים שכנגד 2-3.

174. בנסיבות שלעיל, משלא הוכח כל נזק שגרם הבנק, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר

175. על פי כל האמור, אני מקבל את התביעה ודוחה את התביעה שכנגד, ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום 5,579,086 ₪ בצירוף ריבית מיום הגשת התביעה 7.6.09 ועד לתשלום המלא בפועל, והוצאות המשפט שהם 188,800 ₪ שכ"ט עו"ד ואגרת בית המשפט ששולמה. בהתאם לכך, התובעת תגיש פסיקתא לחתימתי.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.