1. התובעת ילידת 1976, עו"ד במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים ב 28.12.08. היא היתה אפוא כבת 32 לעת התאונה והינה כבת 37 כיום. הנתבעת הינה מבטחת החובה החבה בפיצויה של התובעת בגין נזקי הגוף שהוסבו לה בתאונה, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "חוק הפלת"ד"). אין מחלוקת על החבות והכיסוי הביטוחי. מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בשלושה תחומים, והנכות הרפואית המשוקללת שבעקבות התאונה עומדת על 14.5% (10% נכות אורטופדית, ו 5% נכות נפשית מוסכמת. בתחום הנוירולוגי נקבע כי לא נותרה נכות.

2. התובעת טוענת כי בתאונה איבדה הכרה לזמן קצר. מאידך, בדו"ח מד"א (נ/8) תחת שדה "סיפור של אובדן הכרה" נרשם "לא". אף בהנחה שהיה אובדן הכרה קצר שלא נמסר דבר בגינו בזמן אמת, אין הדבר מעלה או מוריד (ראה בהמשך – בסקירת חווה"ד של ד"ר וולר). צוין בדו"ח מד"א כי היא מתלוננת על כאבים באגן ובברך, נראית נסערת ללא סימני מצוקה, וללא עדות לשבר. בציון האברים הפצועים נרשמה חבלה קהה וכאבים באגן ובגפיים תחתונות. התובעת פונתה לבית חולים מאיר ולא אושפזה, אלא נשלחה ל 5 ימי מנוחה בביתה. היא התלוננה על סחרחורת וחבלות ברגל שמאל ואגן ימין. בבדיקה לא דווח על חסר נוירולוגי וצילומי אגן וברך שמאל לא גילו ממצא. יום לאחר מכן פנתה שוב למיון בית חולים מאיר עקב כאבי חזה, צוואר וגב. שוב, לא נמצא חסר נוירולוגי, בוצעו צילומי עמוד שדרה וצילום חזה ושוב שוחררה התובעת לביתה. בהמשך היו מעקבים אורטופדיים נוירולוגיים ופסיכיאטרים, כאשר התובעת טיפלה גם במרפאת כאב.

התובעת טוענת לשלל בעיות עקב התאונה, בגינן אכן פנתה כאמור לבדיקות ומעקבים, בהן כאבי גב עליון ותחתון מלווים בהגבלת תנועה בצוואר ובגב, חולשה בגפיים, כאבי ראש חזקים, סחרחורות ובחילות, חוסר שיווי משקל, הפרעות בקשב וריכוז, אובדן זיכרון ופוסט טראומה המתבטאת בפלאשבקים של מראות התאונה עם תגובה כרונית של עייפות ודכאון. התובעת הגישה תיק רפואי עב כרס לגבי המעקבים וטיפולי ההמשך להם נזקקה לרבות טיפולי פיזיותרפיה, זריקות אפידורליות להפחתת כאב, דיקור סיני, רפלקסולוגיה, הידרותרפיה, שיאצו, פילאטיס ופסיכותרפיה (נספחים ג' – ה'8 לתצהירה). כמו כן צרפה התובעת אישורי מחלה בתפזורת לאורך שנת 2009 המסתכמים ב 157 ימי אי כושר. היות והמצב הרפואי אותו יש לייחס לתאונה כבר נסקר בגדרן של חוות הדעת של מומחי ביהמ"ש, אסתפק כאן בהפניה לחוות דעתם שתמציתן תבוא בהמשך.

3. עם זאת, אף הנתבעת הגישה מסמכים רפואיים מרובים. אעמוד על עיקרי הדברים. מאותם מסמכים עולה כי לתובעת בעיה רפואית כרונית שאינה שנויה במחלוקת, ואינה נובעת מן התאונה. בהתאמה, חלק, אם לא רוב הטיפולים והמעקבים שלאחר התאונה, קשה ליחסם לתאונה, גם אם מקובל עלי שהייתה תקופת אי כושר זמני בה נתנה התאונה אותותיה ביתר, עד להתייצבות הנכות כנכות צמיתה. עדיין - לאור חווה"ד של מומחי ביהמ"ש הפגיעות בתאונה נגעו להגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני, ונכות נפשית. ואלו אותה מחלה ממנה סובלת התובעת בלא קשר לתאונה הנה מחלה אנדוקרינולוגית של בלוטת התריס (מחלת שימוטו), כאשר סימפטומים (ככל הנראה של אותה מחלה) החלו לתת ביטוי מובהק ב 2007 בדמות עייפות כרונית, כאבים מפושטים וחולשה. בהקשר המחלה האנדוקרינולוגית ואותם סימפטומים שצוינו יש פניות מרובות לרופאים ומעקבים לאורך שנים 2007-2009. תיק המרפאה האנדוקרינית (נ/14) מגלה תלונות על חולשה כללית בלא חום וכאבים בכל הגוף עד כדי קושי לעמוד על הרגלים. תלונה על כך באה באוקטובר 2008 והניבה בירורי המשך ב 12/08, וב 1/09. ב 21.1.09 שוב נזכרה אותה תלונה שהניבה אף היא הפניות לבירורי המשך בחודשים הבאים. כך אף ב 30.3.09 וב 13.5.09. הגבלת תנועה בעמוד השדרה שבאה בתאונה רק מדצמבר 2008, אינה יכולה לבאר חולשה כללית ,סחרחורות, וכאבים מפושטים.

ב 14.8.07 באה תלונה על חולשה ניכרת ונפילות, בעקבותיה נשלחה למרכז רפואי רבין (נ/15). עיון בתיק הרפואי הכללי (נ/17) מעלה כי בין היתר היו מס' מופעים של בלוטות לימפה מוגדלות בגינם זומנה לבירור, ותלונה ב 17.8.08 על כאבי צוואר שהקרינו לאוזן וראש. ב 10.9.08 , שלושה וחצי חודש לפני התאונה נשוא התיק, צוין בתיק הרפואי (נ/17) כי בין 1.5.08 עד 31.8.08 היינו 4 חודש, היתה בבירור ומעקב במרפאות ובתי חולים עקב דלקת חריפה בבלוטות התריס, ועקב נסיבות אלה לא היתה מסוגלת לעבוד ולתפקד באופן מלא. ב 11.9.08 כבר התייצב המצב שכן צוין שהמצב הכללי יציב והיא יכולה להתעמל במכון כושר. עם זאת ב 14.9.08 באה שוב תלונה על כאבים בגוף, ובהמשך נבדקה על ידי ראומטולוג שלא מצא עדות למחלה ראומטית. ב 29.10.08 נזכרה שוב תלונה על כאבי שרירים, כך גם ב 30.10.08. ב 10.12.08 מצוינת חולשה כללית ברגליים ובגוף , נמצאו ערכים גבוהים של בלוטת התריס, ב 15.12.08 צוין שוב חולשה בשרירים בעיקר בשרירי הרגליים כאשר לא נמצא ממצא בבדיקות שנערכו על ידי אורטופד, אנדוקרינולוג וראומטולוג. יום אח"כ צוין שבבדיקה על ידי פרופ' שדה לא נמצאה עדות למחלה נוירולוגית או נוירומסקולרית. ב 6.4.09 שוב באה תלונה על חולשה כללית מזה שבועיים בעיקר ברגליים (נ/16).

4. התובעת ביקשה כאמור מינוי של מומחים ב 3 תחומים: האורטופדי, הפסיכיאטרי והנוירולוגי. בישיבת 26.1.10 מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי והנוירולוגי. ב 29.11.10 מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי. איש מן הצדדים לא ביקש לחקור את המומחים.

5. בתחום האורטופדי קבע המומחה פרופ' רופמן כי בעקבות תאונת הדרכים נותרה נכות אורטופדית, שכן כיום ניתן למצוא הגבלת תנועות קלה בעמוד שדרה מותני עם כיווץ שרירים מותני. עם זאת לא נמצא קיפוח עצבי, כאשר ממצאי ההדמיה מעידים על פריצת דיסק בין חוליות L5-S1 ועדות לרדיקלופטיה בגובה זה. בעמוד שדרה צווארי ציין המומחה שאין קיפוח עצבי וגם ממצאי ההדמיה תקינים לחלוטין, כאשר נמצאה רק הגבלת תנועות שנובעת מכאב שכן אין כיווץ שרירים עורפי בטווח התנועות המודגם. לשון אחר - מדובר בתלונות סובייקטיביות שאין להן תימוכין של ממש (הערה שלי - י.פ.). המומחה ציין כי מכל ביקוריה במרפאה האורטופדית ניתן ללמוד כי התלונות נגעו רק לבעיות בעמוד שדרה מותני, בלא אזכור של בעיה בעמוד שדרה צווארי.

לפיכך נפסקה הנכות בשיעור 10% לפי פריט 37 (7) (א) לתוספת לתקנות שעניינן בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, בגין הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה המתני (בלבד).

6. בתחום הנוירולוגי ניתנה חוות דעתו של ד"ר בועז וולר. המומחה מציין דברי התובעת כי בתאונה איבדה הכרה לזמן קצר (כאמור בדוח מד"א נ/8, אין לדבר אינדיקציה – י.פ.). תלונות התובעת לפני המומחה היו קושי בריכוז, פגיעה בזיכרון לטווח הקצר, וסחרחורות בזמן שכיבה ממושכת. המומחה ציין (וגם חקירת התובעת הותירה רושם כזה), כי היא מוסרת את תלונותיה בצורה עניינית ומסודרת ללא הפרעה בשפה ובדיבור כאשר גם הריכוז והזיכרון נחזים תקינים. גם מבחן מנטלי קצר שערך המומחה נמצא תקין וכך גם יתר הבדיקות שערך המומחה. המומחה ציין כי אין דיווח ברור על חבלת ראש בתאונה, וכי גם אם היתה חבלת ראש או איבוד הכרה הרי מדובר בחבלה קלה, כאשר הבדיקה הנוירולוגית לאחריה היתה תקינה. אין אינדיקציה בבדיקות להפרעות בריכוז, בזיכרון או לסחרחורות עליהן מתלוננת התובעת. כאשר צוין מפיה שהינה עו"ד המתפקדת באופן מלא. נקבע שאין נכות נוירולוגית. עם זאת, ציין המומחה כי חלק מתלונותיה עשויות להתאים לתסמונת בתר חבלתית, ויש אפוא מקום למינוי בתחום הנפשי.

7. אכן מונה כאמור מומחה בתחום הנפשי, הפסיכיאטר פרופסור קליין. בחוות דעתו מ 31.3.11, סקר המומחה עברה של התובעת ומצבה לאחר התאונה. ביחס לעבר, צוינו גמגום קל בילדות, ובדיקה נוירולוגית במהלך השירות בה אובחנה התובעת כסובלת מחרדה - אך המומחה ציין שמדובר בעבר הרחוק ובמצבים חולפים כאשר בשנים שקדמו לתאונה אין אינדיקציה לבעיות נפשיות. לאור זאת התרשם המומחה כי התסמינים הנפשיים שמצא שקיימים אצל התובעת מאז התאונה, מקורם אכן בתאונה. עם זאת, בעוד שהתובעת דיווחה על מצוקה ניכרת ותחושה שהיא זקוקה לטיפול, ביטויים הקליני של התסמינים לדברי המומחה אינו בולט, ומאופן הדיווח שלה ניתן להתרשם מנטייה לדרמטיזציה בהצגת התלונות. עם זאת, גרס כי אכן קיימת אצל התובעת מצוקה נפשית אמיתית. אין לה תסמינים האופייניים להפרעת דחק פוסט טראומתית אלא התמונה הקלינית מתאימה להבחנה של תגובת הסתגלות נמשכת עם תסמינים קלים של חרדה ודיכאון, המלווים בפגיעה מתונה בתפקודה בתחום המקצועי והחברתי. המומחה המליץ על המשך טפול נפשי, וקבע כי נכון לדחות בשנה את ההחלטה על הנכות הנפשית הצמיתה.

כך, כדי לאפשר השלמת הטיפול קודם להערכת הנכות. בתום התקופה ציין שיהא מקום לבדיקה נוספת כדי להעריך את הנכות הנפשית הצמיתה, ככל שתוותר כזו.

בישיבת 2.5.11 ניתנה המלצתי לקניית סיכון הדדי להעמיד הנכות הנפשית לצרכי התיק כולו על נכותו רפואית בת 5%. הצדדים קיבלו המלצה זו (ראה סעיף 34(ג) לתצהיר התובעת והודעת הנתבעת מיום 31.5.11). התובעת ציינה בסע' 34(ג) לתצהירה כי אין ברצונה לעבור הלוך ושוב בדיקות מסוג זה (כלומר הטיפול עליו המליץ המומחה), ולכן הסכימה להעמדת הנכות על 5%.

8. כאמור, המומחים הרפואיים לא נחקרו על ידי הצדדים. התובעת הגישה מטעמה חוות דעת של סטטיסטיקאי, ד"ר סושרד. אף מומחה זה לא נחקר - אך חוות דעתו, כפי שיחוור להלן בהמשך, אינה מעלה ואינה מורידה לגופו של עניין.

לאור קביעות מומחי ביהמ"ש, לא ניתן לייחס לתאונה את שלל הסימפטומים עליהם מלינה התובעת ובגינם אכן נבדקה וטופלה לא אחת. לא את החולשה הכללית או הכאבים המפושטים (להבדיל מכאבי גב, שכן שם אכן נפגעה בתאונה), ולא את הטענות לירידה בזיכרון ובריכוז או סחרחורות. הנכות הצמיתה שהוסבה בתאונה נוגעת להגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, ונכות נפשית מזערית בשל תגובת הסתגלות (ולא קשיי ריכוז, זיכרון או PTSDׂ).

9. הערה בטרם המשך: חרף התופעה הנפוצה יחסית בתיקי נזקי גוף של הפרזה ניכרת מצד שני הצדדים במה שקשור לכימות הנזק (כל צד לכיוונו – הנתבעת כלפי מטה והתובע כלפי מעלה), עדיין מציב תיק זה סמן קיצוני של הפרזה לאין שעור מצד התובעת ביחס לאומדן הנזק, בלא קצה קציה של פרופורציה הגיונית. למקרא סיכומי בא כוחה והערכת הנזק שלו ניתן היה לתהות שמא מדובר בתיק של תובע אחר, שמא של פאראפלג , או במי שנכותו הרפואית עומדת על 100%. אשוב ואזכיר כי התובעת לא ביקשה לחקור המומחים הרפואיים, שחוות דעתם לא נסתרה ומקובלת עלי לגופה. לא נפלו בחוות הדעת פרכות הגיוניות, או תשתית עובדתית שהניחו המומחים ונמצאה שגויה, או אי התאמה בין הדרך למסקנה וכיוצ"ב. אין אפוא טעם טוב או טעם בכלל לסטות במקרה זה מחוות הדעת של מומחי ביהמ"ש, כמשקפים המצב הרפואי והבעיות שנבעו ונובעות מן התאונה. למעשה בסיכומיה לא התיימרה אף התובעת לטעון שנכותה הרפואית (להבדיל מהתפקודית) שונה מזו שנקבעה בחוות הדעת של שלושת המומחים. חרף זאת, אומדן נזקיה מתעלם לחלוטין מן הקביעות הרפואיות והנכויות שמצאו ביטוין באותן שלוש חוות דעת. קביעות שלאורן, בצירוף נתוני הרקע האישיים והתעסוקתיים, יש לאמוד ההשפעה התפקודית הנודעת לנכות הרפואית שנקבעה.

אמנם הפוסק האחרון ביחס לנכות התפקודית והתעסוקתית הנו ביהמ"ש (כך אף ביחס לנכות הרפואית).

יהיו מקרים בהם הנכות התפקודית תעלה או תפחת בשעורה מן הנכות הרפואית, פעמים שאף בשיעור ניכר. אולם על פי רוב יש מתאם מקורב בין השתיים, גם אם לא חפיפה הכרחית. שכן, שיעורה של הנכות הרפואית (גם בתחומים האורטופדי, הנוירולוגי והנפשי שבהם מונו מומחים), נקבע בדרך כלל על פי קריטריונים המשקפים את שיעור החומרה של התסמינים הקליניים בתחום בו נקבעה הנכות. אזכיר כי שיעורה המשוקלל של הנכות הרפואית במקרה דנן הינו 14.5% בלבד: נכות מזערית מוסכמת בתחום הנפשי, ונכות בשל הגבלת תנועה קלה בתחום האורטופדי; כאשר עיסוקה של התובעת הינו עיסוק אינטלקטואלי ולא פיזי. חרף זאת בסיכומיה כמו גם בתחשיב מטעמה, גרסה התובעת שסכום נזקיה המצטבר עולה בהרבה על גבול סמכותו העניינית של בית משפט זה. בסיכומיו הגיע ב"כ התובעת לסכום נזק מצטבר (בעיגול) של 7.4 מיליון (!) ₪.

10. בעבר דחיתי בקשה של התובעת להעביר התיק לבית המשפט המחוזי כאשר ציינתי שהכרעתי נכונה לשלב בו ניתנה, וכאשר לא הומחש אז לכאורית שסך הנזקים עולה על גבול הסמכות העניינית של בית משפט זה. החלטתי הותקפה בבר"ע, אשר נדחתה בהחלטה מיום 14.11.11. גם בסיכומיה שבה התובעת וביקשה להעביר התיק לבית המשפט המחוזי. אכן, לו נמצא על ידי לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, שתמונת הראיות שהוצבה הציגה שינוי של ממש, באופן המקים בסיס אפשרי לסברה שסכום הנזק עובר תקרת סמכותו של בית משפט זה, הייתי נמנע ממתן פסק דין, ומורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי. אלא שכפי שיחוור סכום נזקיה של התובעת אינו עובר את תקרת סמכותו העניינית של בית משפט זה ואף לא מתקרב כלל לתקרה זו. קיימים אמנם מקרים נדירים יחסית, בהם הנכות התפקודית והתעסוקתית עולה כמה מונים על הנכות הרפואית שנקבעה. תיקים אלה ידועים לעיתים בקרב העוסקים בנזקי גוף בכינוי "תיק הפסנתרן" (בהמשלה לפסנתרן – אומן שאיבד אצבע או חלק ממנה ולכן נכותו הרפואית אמנם אינה גבוהה כשלעצמה, אך נכותו התעסוקתית גבוהה ביותר). תיק זה בפירוש אינו כזה. מקובל עלי שלנכותה הרפואית של התובעת נודעת השפעה על כושר השתכרותה ותפקודה. אך בשים לב לגובה הנכות הרפואית וטיב המגבלות הקליניות, עיסוקה של התובעת ואף ההיסטוריה התעסוקתית שלה (שתיסקר להלן, בשים לב לטענותיה), קביעתי הנה שהנכות הרפואית המשוקללת משקפת את שיעור הנכות התפקודית והתעסוקתית. "הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית-המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע, ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד" (ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח נ' בן ארי פ"ד נו(4) 689). כאמור, העובדה שהנכות הרפואית היא נקודת המוצא, המדד, אין משמעה בהכרח שהיא חופפת הנכות התפקודית. אולם, באין נתון לסתור (שכאן אכן לא הומחש מעבר לטענות שבהבל פה), יש הצדקה בענייננו להעמיד הנכות התפקודית בחפיפה לנכות הרפואית במה שקשור לאב הנזק של הפחיתה בכושר ההשתכרות. כך נעשה ברגיל בתיקי קטינים (עיין למשל: 5148/05 קוגלמס נ' לוי; ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח נ' פפו). אך גם לגבי בגירים, באין נתון לסתור, חופפת לא אחת הנכות הרפואית את אומדן הפחיתה בכושר ההשתכרות.

כאמור, אין תמה בדבר, בשים לב לכך שברגיל נקבע שעורה של הנכות הרפואית בכל תחום בהתאמה לחומרת הסימפטומים הקליניים שהיא גורמת. לגבי בגירים – עיין למשל בע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול (פס' 19 של פסה""ד – ומדובר בדוגמא בלבד, אחת מני רבות).

השאלה הנה מה השפעת הנכות הרפואית על הפחיתה בכושר ההשתכרות, ושאלה זו מושפעת ממכלול גורמים (עיין למשל סע' 8 לפסה"ד בע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה) , אך נקודת המוצא הנה בחינת הנכות הרפואית עצמה מבחינת ההגבלות הקליניות שהיא גורמת והיקפן של אותן הגבלות. לאחר מכן לצורך האומדן יש להצליב נתונים אלה עם מכלול נתוניו של הנפגע כמו טיב המקצוע, גיל, תעסוקה , עיסוק פיסי או אינטלקטואלי, וכיוצ"ב.

בתיקים בהם הנכות המשוקללת אינה עולה על 10% מקובל לא אחת שלא להיזקק לחישוב אריתמטי מלא בראש הנזק של פחיתת כושר ההשתכרות, אלא לפסוק סכום גלובאלי. הנכות המשוקללת בענייננו גבוהה יותר (אמנם רק במעט), עומדת על 14.5%, ומורכבת מנכויות בעלות השלכה תפקודית בטבען. יש אפוא הצדקה לחישוב אריתמטי. עם זאת עולה השאלה מאיזה בסיס שכר. כפי שיחוור להלן לאחר סקירת הרקע התעסוקתי עד היום, אף טענותיה של התובעת ביחס לבסיס השכר שיש להביא בחשבון (לשיטתה – שילוש השכר הממוצע כתקרת חוק הפלת"ד) אינן מעוגנות בחומר הראיות שהוצג. ולא נמצאה כאמור הצדקה לקביעת נכות תפקודית או תעסוקתית העולה בשעורה על הנכות הרפואית המשוקללת. ניתן אף לומר שבמידת מה, העמדת הנכות התעסוקתית בחפיפה לנכות הרפואית, הנה קביעה מבית הלל.

11. סקירת הרקע הלימודי והתעסוקתי של התובעת לפני ואחרי התאונה:

א. בשנת 2002 , בהיותה כבת 26 סיימה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת מנצ'סטר. את ההתמחות ביצעה במשרד מבקר המדינה. ב 2003 הוסמכה כעורכת דין. בשנת 2005 סיימה תואר שני באוניברסיטת בר אילן. בנוסף בין השנים 2001 ל 2010 עברה מספר קורסים והשתלמויות מקצועיות, שנועדו להשביח כישוריה וידיעותיה בתחום המסחרי ותחום המיסוי.

ב. לדברי התובעת בתצהיר בין השנים 2003 עד 2005 שימש כיועצת משפטית בחברת אשד משאבים לוגיסטיקה והנדסה. אולם תלושי שכר משם – לא צורפו. על פי דו"ח ענף רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי (נ/6), מדובר בתשעה חודשי עבודה שם מינואר עד ספטמבר 2005 בשכר כולל של 56406 ₪ , היינו 6267 ₪ לחודש בממוצע. התובעת אישרה בעמ' 50 כי קבלה מכתב פיטורין מאותו מקום עבודה.

ג. לאחר מכן חולפת שנה לגביה אין נתוני תעסוקה.

ד. על פי אישור משרד רואי החשבון קסלמן עבדה התובעת במשרדם מיום 5.11.06 עד 14.6.07 כלומר 7 חודש. אם נתייחס לתלושים של חודשי העבודה המלאים, כדי לחלץ בסיס השכר שם (היינו 12/06 עד 4/07 שכן במאי שהתה התובעת לפי התלוש בחופשה בלא תשלום) נמצא שהשכר לאותם חודשים הנו כדלקמן (ברוטו בניכוי מס הכנסה עד 25%, כאשר ממילא סכומי מס ההכנסה נופלים מרבע השכר ברוטו): 12/06 – 10286 ₪; 1/07 – 9065 ₪; 2/07 – 8226 ₪; 3/07 – 7945 ₪ ; 4/07 – 8240 ש"ח. ממוצע 8752 ₪. מדוע עזבה התובעת את משרד קסלמן?: לפי הנטען בתצהירה נעשה המעבר לאור קידום מקצועי לסניורית במשרד אחר אליו עזבה, משרד רו"ח סומך-חייקין. עם זאת בתביעה לדמי אבטלה (נ/2) שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי לאחר עזיבתה גם את משרד סומך חייקין (ראה להלן) , טופס שנחתם על ידי התובעת עצמה, סימנה בסיבה להפסקת העבודה במשרד קסלמן את חלופת הפיטורין החל מ 1.6.07 (יש בטופס אפשרות לסמן גם חלופה של התפטרות וסיבתה). מוצג נ/1 הנו אישור המעביד קסלמן לענף אבטלה , בטופס סטנדרטי של המוסד לביטוח לאומי. בשדה "הסיבה להפסקת העבודה" לא סומנו החלופות הקיימות של פיטורין או התפטרות אלא חלופת "אחר" לה נתן המעביד פירוט בשדה "סיבה להפסקת העבודה". והסיבה שפורטה היתה "העובדת ניצלה את כל ימי המחלה אשר נצברו לזכותה". התובעת התכחשה בחקירתה לכך שזו הסיבה שפוטרה.

ה. על פי תלושי המשכורת שצורפו הנושאים תאריך תחילת עבודה, החלה התובעת לעבוד במשרד רואי החשבון סומך חייקין ב 18.6.07. גם שם עבדה כשבעה חודשים. התלושים משקפים אכן עליה בשכר, ואתייחס שוב לתלושים של חודשי העבודה המלאים מ7/07 ועד 12/07 עת סיימה לעבוד שם (שוב – החישוב, לכל האורך, הנו ברוטו בניכוי מס הכנסה עד למקסימום של 25% בהתאמה להנחיית סע' 4(א)(2) לחוק הפלת"ד): 7/07 – 8054 ₪; 8/07 – 9187 ₪; 9/07 – 9496 ₪; 10/07 – 8431 ₪; 11/07 – 10497 ₪ . לגבי 12/07 – בחודש זה ניתן לתובעת גמול הודעה מוקדמת לאור עזיבתה את המשרד, בסך 4000 ₪. סכום זה לא הבאתי בחשבון שכן אין בו כדי לשקף בסיס שכר חודשי או אף גמול שנתי או חצי שנתי שיש "לחלקו" ברגיל בהתאמה במניין חודשי השנה. בניכוי סכום זה ומס הכנסה עד 25% הסך המתקבל הוא 12270 ₪. ממוצע – 9656 ₪.

מדוע עזבה התובעת את משרד סומך חייקין?: בתצהירה ציינה כי עשתה כן על מנת להצטרף כעו"ד בכירה למשרד עורכי דין מסחרי מוביל – גרוס קלינהנדלר חודק. אלא שממועד עזיבתה את משרד סומך חייקין ועד לכניסתה לעבודה במשרד החדש חלפו חודשיים וחצי. בנוסף, באותו טופס תביעה לדמי אבטלה נ/2 שבחתימתה, סימנה גם ביחס למשרד סומך חייקין שסיבת הפסקת העבודה הנה פיטורין (החל מ 27.12.07). גם נוסח המכתב שניתן לתובעת (העתקו ב נ/2) הנו נוסח של מכתב פיטורין, בו מודיעים לה על הפסקת עבודתה וכי ישולם לה חלף הודעה מוקדמת תשלום בגובה חצי משכורת חודשית (כך אף נעשה כאמור – שולם לה 4000 ₪ - מחצית משכר היסוד של 8000 ₪).

ו. התובעת נקלטה כאמור במשרד גרוס קלינהנדלר חודק מ 18.3.08 ועד 14.4.08. כלומר התובעת עבדה במשרד זה פחות מחודש (התקופה נזכרת במכתב אישור של המשרד מיום 8.1.12 שצורף לתצהירה). לדבריה בתצהיר, בסע' 32, עמד שכר היסוד החודשי ברוטו על 12,000 ₪ ועם כל ההטבות הנלוות היה שכרה צפוי להגיע ל 20,000 ₪ ברוטו (לא ברור מתי). להבדיל מן הנתון שלא הומחש בדבר שכרה הצפוי, עיון בתלושים לחודשים מרץ ואפריל 2008 מאשש הטענה בדבר השכר אותו השתכרה כעו"ד לעת קליטתה במשרד. מתלוש חודש אפריל קשה לחלץ בסיס ההשתכרות החודשית שכן הוא כולל רכיבי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ושווי מתנות. מאידך בחודש מרץ השתכרה התובעת (ברוטו בניכוי מס) 7013 ₪, אך החלה לעבוד שם כאמור רק ב 18.3.08. ניתן אפוא לקבל שהיתה אמורה להשתכר בקירוב 14,000 ₪ לחודש ובניכוי מס הכנסה עד 25% - היה נותר סך של 12,000 עד 13,000 ₪. התלוש אינו מגלה הפרשה לקרן השתלמות או קופ"ג או הפרשה פנסיונית (אם כי כיום ממילא מחויבים המעבידים מכוח צו הרחבה להפריש לחסכון פנסיוני צובר).

ז. לדברי התובעת בסע' 32(א) לתצהיר, שכרה כעו"ד מתחילה עמד על 8000 ₪ ובהמשך לו נותרה במשרד היה שכרה מגיע ליותר משילוש השכר הממוצע במשק. לא ברור על אלו מבין המשרדים מדובר, אך יש להניח שהכוונה למשרד האחרון, משרד עו"ד גרוס קלינהנדלר אותו עזבה התובעת כאמור לאחר מעט פחות מחודש. כאשר התובעת מתיימרת לטעון בנחרצות בהמשך הסע', "וגם הייתי מתקדמת והופכת להיות בין היתר שותפה בכירה במשרד". אם זה המצב עולה השאלה הכיצד עזבה משרד זה לאחר פחות מחודש, לאחר שהחליטה (לגרסתה) לעזוב בגינו אכסניה מכובדת אחרת של משרד סומך חייקין ? בתצהירה נרשם לאקונית שאופי ונושאי העבודה שם לא שיקפו יכולותיה המקצועיות ושאיפותיה המקצועיות, ולכן החליטה לעזוב ולהפוך לעו"ד עצמאית בתחום הסחר הבינלאומי.

ניתן לתהות, לו אכן גרסה התובעת לאחר פחות מחודש או אפילו שנה, שמסלול הקידום שלה נושא פניו לשותפות בכירה במשרד גדול ומצליח, האם אכן היתה שמה פעמיה למסלול עצמאי. אך גם אם אניח שמבחינתה הסובייקטיבית האמינה אכן באפשרות קידומה בעתיד בתוך המשרד על סמך יכולותיה, וכי ביכרה לממש עצמה במסלול עצמאי אף מבחינת הענין והחשיפה למגוון תחומי עסוק ולכן עזבה: עדיין לא ברור הכיצד, כעו"ד מתחילה, בין אם מדובר בותק קצר של שבעה חודשים (תמימים) במשרד, ובין על ותק של פחות מחודש, יכולה היא להתיימר ולטעון שלו נותרה במשרד זה או אחר היתה מקודמת לשותפות. ועוד לא סתם לשותפות אלא שותפות בכירה. טענה מרחיקת לכת מעין זו ראוי היה לתמוך בעדות של מי מהשותפים הבכירים במשרד שיעיד על מסלול הקידום המטאורי שהיה צפוי לתובעת עצמה לאחר פרק זמן כה קצר במשרד. ולא להסתפק בטענה הנטענת בהבל פה של בעלת הדין המעוניינת. למותר לציין שהטענה אינה מסברת האוזן לאור תקופת העבודה הקצרה עד קצרצרה בשלושת המשרדים משלושתם פוטרה. לא כך מוכיחים מסלול קידום מבטיח כביכול, ויש כאן הימנעות מהבאת עדויות על ידי מי שנושאת בנטל ההוכחה ואף נטל הבאת הראיה.

למעלה מן הצורך (שכן לא הוכח שהתובעת היתה מקודמת לאלו ממדרגות השכר הנטענות בתצהירה) יבואר כי גם נתוני השכר הנטענים בתצהיר התובעת במשרדי רואי החשבון או משרד עורכי הדין בו עבדה – לא גובו בעדות עד מתאים מאותם משרדים. ולו ביחס לנתוני השכר המשולם על פי ותק בלבד. שוב – הכל נטען בהבל פה, ולא על ידי העד המתאים.

ח. לא זו אף זו: גם גרסת התובעת ביחס לנסיבות עזיבתה את משרד עוה"ד גרוס-קלינהנדלר אינה מתיישבת עם העובדה שבתלוש השכר לחודש 4/08 שוב שולמו לתובעת דמי הודעה מוקדמת המתיישבים עם פיטורין דוקא (נ/4). ואכן קשה היה שלא להתרשם שהתובעת ביכרה שלא לשפוך אור על נסיבות עזיבתה את שלושת המשרדים קסלמן, סומך וגרוס. לאור אותה הימנעות לא נסתר האמור בכתובים ממנו עולה כאמור שהתובעת פוטרה מאותם משרדים או למצער לא יכולה היתה להוסיף ולעבוד בהם אף לו חפצה בדבר. ודוק: כאשר התובעת עצמה מסמנת בחתימתה חלופה של פיטורין על טופס רשמי, קנוי לאותו מסמך מעמד של הודאת בעל דין.

ט. מ 1/08 ועד 6/08 (בניכוי אותם שלושה וחצי שבועות בהם עבדה במשרד גרוס) לא עבדה התובעת

וקיבלה דמי אבטלה. היא אישרה בחקירתה בעמ' 44, שמאז פיטוריה ממשרד גרוס לא היו לה הכנסות מעבודה.

י. לדברי התובעת מיוני ועד ספטמבר 2008 בדקה הצעות לפתיחת משרד פרטי באזור המרכז, ואופציות לייצג לקוחות מחו"ל. כמו כן נרשמה לקורס במכללה האקדמית ברמת גן שנועד להכשיר עורכי דין ישראליים לבחינת לשכת עוה"ד בניו יורק. זאת על מנת להשביח את כושר השתכרותה בתחום הסחר בינלאומי. מועד הבחינה היה פברואר 2009 ולדברי התובעת החליטה בהתאמה לדחות את מועד פתיחת משרדה עד לאחר הבחינה. בדצמבר 2008 אירעה התאונה נשוא התיק, ולכן טוענת התובעת שהחסירה שיעורים , ואף התקשתה להתרכז בשיעורים. בהתאם אף לא עמדה בהצלחה בבחינה שהתקיימה בפברואר 2009 בניו יורק, כאשר מצבה לאחר התאונה אף הקשה עליה להתרכז.

י"א. לדברי התובעת פתחה את משרדה במרץ 2009, ומאז לא יכלה לעבור שוב את בחינת ה BAR של ניו יורק, לאור השקעת הזמן המאסיבית הדרושה להתכוננות. הטענה אינה משכנעת לאור היקף

המחזור הלא גבוה במשרד התובעת (ראה להלן בהמשך) והעובדה כאמור שלפי רישומי המוסד לביטוח לאומי נרשמה התובעת כעצמאית רק מ 1/10 (ראה נ/6). לדבריה היא עובדת כיום כעו"ד עצמאית המייצגת לקוחות מקנדה,איטליה, דובאי, ישראל, רוסיה, ואוסטרליה בתחומים שונים, לרבות ייעוץ משפטי עסקי ומיסוי.

י"ב. מ 11/09 עד 2/10 עבדה התובעת כארבעה חודשים במכללה למינהל (השכר זעום ויש להניח שמדובר במשרה חלקית – הנתון לקוח מתוך דו"ח ענף רציפות ביטוח של המל"ל – נ/6).

י"ג. אין אפוא ממש בטענה כי עובר לתאונה מדצמבר 2008 השתכרה כ 20,000 ₪ לחודש (בוודאי לא אם נזכור שלצורך החישוב על פי חוק הפלת"ד ויצירת בסיס אחיד לחישוב, יש לנכות רכיב מס ההכנסה עד 25%). בסומך חייקין השתכרה בממוצע כמעט 10,000 ₪, ובהמשך נקלטה אכן למשרד בו השתכרה בתחילה 12,000 עד 13,000 ₪ אך עבדה בו פחות מחודש עד 4/08. מאז אפריל 2008 ועד פגיעתה בתאונה בדצמבר 2008 לא עבדה .

12. נתוני ההשתכרות של התובעת במשרדה מתחילת 2010 ועד היום, והשפעת התאונה: לדברי התובעת בשל פחיתה בכושר הזיכרון, סחרחורות, פוסט טראומה, פגיעה בקשב וריכוז וכאבי ע"ש מתני – הפחיתה ב 25% את שעות עבודתה במשרדה. אולם מחוות הדעת של פרופ' קליין ושל ד"ר וולר עולה כאמור כי אין פגיעה בזיכרון ובריכוז, אין עדות לסחרחורות, אין פוסט טראומה ולא נותרה פגימה נוירולוגית. הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני יחד עם פגימה נפשית מזערית – קשה להלום שתצדיק הפחתה של רבע משעות העבודה, בעבודה לא פיסית. יכולה התובעת כמובן להפחית שעות עבודתה ברבע אולם אין לייחס הפחתה שכזו לתאונה. יש להבדיל בין מצבה הרפואי של התובעת בחודשים הסמוכים לתאונה לבין המצב לאחר שהתגבשה נכותה הצמיתה. פרופ' רופמן הכיר באי כושר מלא לתקופה בת 4 חודש, אי כושר חלקי בשיעור 50% לתקופה בת 4 חודש נוספים, 20% זמני לעוד 4 חודש ואז לערך התגבשות הנכות הצמיתה שקבע בשיעור 10%. ברור שלא מדובר במתמטיקה מדויקת אלא באומדן, אולם כך פני הדברים תכופות משעה שמדובר בהערכה רפואית שבדיעבד. בהתאמה, ניתן לקבל שהיתה תקופה של אי כושר תעסוקתי מלא לתקופה בת שמונה חודש, בשים לב לנכות הזמנית הגבוהה בשיעור 50% בתוספת למצב הנפשי שסביר שנתן אותותיו ביתר בחודשים שלאחר התאונה. אולם אותה תקופה בת 8 חודש מיום התאונה מסתיימת באוגוסט 2009 וממילא עד לאחר בחינת ה BAR ב 2/09 , לא תכננה התובעת לפתוח משרדה, לדבריה. ובפועל לא נרשמה כעצמאית – לפי המסמך היחיד שהוגש ומציב נתון בעניין זה (נ/6) – עד ינואר 2010.

13. אין להתעלם גם מתשובות ההבהרה של פרופ' רופמן לשאלות ב"כ התובעת. המומחה נשאל לגבי הצורך בטיפולי עתיד כתולדת התאונה. הוא השיב כי סביר שתיזקק לכ 10 סדרות של טיפולי פיזיותרפיה במהלך חייה, אך אין צפי סביר לניתוחים (בהערה יצוין כי לאור חוק ההתייעלות הכלכלית אמורים טיפולי פיזיותרפיה הכלולים בסל הבריאות להיות ממומנים על ידי קופת החולים, ומתשובות המומחה לא הומחש צורך בטיפולים החורגים מגדר הכלול בסל). כמו כן ציין המומחה שיכול שתיזקק התובעת מדי פעם למשככי כאבים או נוגדי דלקת (כמו וולטרן). אין חשש להידרדרות הנכות מעבר לאותם 10% שנקבעו, ואין צורך באביזרים אורטופדים מותאמים להרמת משאות, שכיבה, הליכה או ישיבה. זאת למעט המלצה לשימוש בנעל רכה כמו נעל ספורט (נעל המצויה ממילא בשימוש רגיל ואינה מצדיקה לשיטתי פסיקת פיצוי נפרד ונוסף; הטענה של בא כוחה בסיכומי התשובה לפיה אין לצפות שהתובעת תפגוש לקוחות כמו מנכ"ל של חברה בינלאומית בסניקרס, פשוט אינה רצינית. אכן אין לצפות, אולם אין מדובר על מעמד הפגישה עצמה).

מתשובות המומחה לא הומחשו הטענות בדבר הגבלת היכולת של התובעת לנסוע ברחבי העולם או לקצר משכי השהיה בחו"ל. מה גם שהתובעת לא המחישה שעד היום מאז יצאה לעצמאות עסוקה היא בסבבי טיסות הלוך ושוב לפגישת לקוחות ברחבי העולם כפי שמנסה בא כוחה לצייר עיסוקה בסיכומיו בגדר שלל טענותיו. קל למדי היה לצרף אסמכתאות בנדון לו היה ממש בטענה). בנוסף נשאל פרופ' רופמן כיצד תשפיע הנכות על שורה של פעילויות: שינה, טיסות, נהיגה ממושכת, הליכה ממושכת, ישיבה ממושכת, עבודות בית, פעילות ספורט, והרמת משאות . תשובת המומחה היתה שהנכות לא אמורה להשפיע על כל הפעילויות הנ"ל. לדבריו, ברור שהדברים צריכים להיעשות בשום שכל, ולא מומלץ לעסוק בסבלות בעת העברת בית או משרד, אך הדברים נכונים כפי שהם נכונים לכל אדם "רק שכאן מדובר ב 10% תוספת סיכון".

תשובות אלה של מומחה ביהמ"ש, יש להן נפקות הן באשר לאומדן ההוצאות הרפואיות לעתיד שנחזה שאין בהן צורך (בתחום האורטופדי כלל, ואף בתחום הנפשי, כאשר התובעת עצמה העידה בתצהירה שאין בכוונתה להיזקק לטיפולים הנוספים עליהם המליץ פרופ' קליין, ולפיכך אומצה ההצעה להעמיד נכותה הצמיתה על 5%). יש להן נפקות אף לאומדן עזרת צד ג' (שיש לפסוק בסכום צנוע בגין הנכות האורטופדית בלבד). אך הן מקרינות כמובן גם על אומדן טענות התובעת ביחס להשפעה הנודעת לנכותה הרפואית על כושר השתכרותה.

14. על רקע קביעות המומחים שמונו, זה לא ניתן אלא לתהות על ההסבר שמספקת התובעת לנתוני ההשתכרות שלה מאז פתחה משרדה. היא טוענת כאמור שהמשרד נפתח במרץ 2009 אולם אניח (לטובתה בענין זה) שנפתח בינואר 2010, מועד בו עודכנה כעצמאית ברישומי המל"ל. לשנים 2010 ו 2011 לא טרחה לצרף כל נתון בדבר השתכרותה. היא כן צירפה לתצהירה המשלים דו"חות מע"מ שהגישה לשנת 2012 מהם עולה מחזור של 10,000 ₪ בינואר – פברואר, מחזור אפס במרץ-אפריל, מחזור של 12,931 ₪ במאי יוני, שוב מחזור אפס ביולי-אוגוסט, ספטמבר-אוקטובר מחזור של 25,641 ₪. מדובר אפוא על ממוצע מחזור של 4857 ₪ לחודש, לשנת 2012. התובעת הודתה כי עברה ממשרד לעבודה בבית, כדי לחסוך בהוצאות, ואף אין היא יכולה להעסיק עובדים. לא נותר אלא לאחל לה הצלחה והתבססות אולם על רקע נתוני המחזור לשנה השלישית מאז פתחה משרדה ואי צירוף כל נתון ביחס לשנתיים הראשונות, קשה להלום קביעתה בסע' 4 לתצהירה המשלים כי משרדה גדל ומתבסס. היא מייחדת בתצהירה את הקושי להגדיל הכנסותיה למגבלות הנובעות מן התאונה. לדבריה עבודתה מתאפיינת בתקופות בהן היא מצליחה לעבוד באופן רצוף פחות או יותר, ולעומתן תקופות בהן מתגברים כאבי הגב והרגלים ועמן תסמיני הפוסט טראומה. כאמור לא הוכחו תסמיני פוסט טראומה. וביחס לכאבי הגב, אם אלו לבדם היו משביתים התובעת ממעש תקופות כה ארוכות מבין חודשי השנה, יכול ואין מדובר בנכות רפואית בת 10% בלבד. מאידך משעה שלא נסתר שאכן עסקינן בנכות בת 10% בלבד, קשה להלום שזו השפעתה הנמשכת. כאמור, אף התובעת אינה מתיימרת לחלוק בסיכומיה על גובה הנכות הרפואית המשוקללת, אלא על השפעתה התפקודית, אותה היא אומדת ב 25%. אולם טענות לחוד וסבירותן לחוד.

בחזרה על כך שהתובעת במסגרת עיסוקה אמורה לטוס ולנסוע נסיעות מרובות לחו"ל אין כדי להגדיל נכותה התפקודית כאשר נכותה האורטופדית, אף לדברי המומחה בתשובות ההבהרה, אינה מונעת נסיעות כאלה. בטענות חוזרות על תסמיני פוסט טראומה אין כדי להועיל כאשר המומחה הנפשי שמונה כדי לבדוק העניין שלל פוסט טראומה, וכאשר הוסכם שהנכות הרפואית עומדת על 5%. התובעת יכולה היתה לבחור לעבור את הטיפולים עליהם המליץ המומחה, ולראות בחלוף שנה האם נותרה נכות כלל לקביעת המומחה, ואם כן מה שעורה. אין בכוונתי לאיין השפעת הנכות הנפשית, אך יש לתן משמעות הגיונית להסכמת הצדדים. השפעת הנכות הנפשית על החישוב האריתמטי תהא בדיוק כפי שעורה המוסכם – 5%.

15. באשר לבסיס השכר טוענת התובעת כי נכון יהא להביא בחשבון את תקרת השכר שבחוק הפלת"ד, של שילוש השכר הממוצע במשק. התובעת עצמאית מאז ראשית 2010, ואני נכון להסכים כי השתכרותו של אדם בראשית דרכו כעצמאי, אינה משקפת בהכרח את התקדמותו בעתיד. לטובתה של התובעת ניתן גם להביא בחשבון כי בטרם הפכה לעצמאית, נקלטה פעם אחר פעם (שלוש פעמים רצופות) ב"אכסניות" מכובדות, שמן הסתם בוררות את עובדיהן החדשים מתוך היצע רחב ביחס. עוד יש להביא בחשבון לטובתה כי ניסתה להשביח כישוריה וכושר השתכרותה כאשר השלימה תואר שני, ועברה מספר לא מבוטלת של השתלמויות שפורטו בתצהירה בצירוף תעודות. עד כאן – לצד החיוב. עם זאת, בכישורים לבדם אין די על מנת להצביע על פוטנציאל השתכרות. זו בדיוק הסיבה מדוע אין בכישורים מוכחים לבדם של מי שנפגע בהיותו קטין כדי להצדיק סטייה מן השכר הממוצע כבסיס לכושר ההשתכרות. פוטנציאל ההשתכרות מושפע בוודאי גם מכישורים, אך מורכב גם מכושר התמד וחריצות, יכולת עמידה בלחצים, יכולת להתרכז בעיקר, הסתגלות חברתית, יכולות תקשורת בינאישית, וכישורים נוספים החיוניים להצלחה ברוב סביבות העבודה – בין כעצמאי ובין כשכיר. בצד החובה יש להביא בחשבון שהתובעת לא החזיקה במשרה מעבר לתשעה חודשים (9חודשים באשד, 7 בקסלמן, 7 בסומך-חייקין ופחות מחודש במשרד גרוס) ולא זימנה עדים מאף אחד מאותן שלוש "אכסניות" בהן הועסקה, שיעידו על נסיבות עזיבתה וסיכויי קידומה. הכל כאשר נטל ההוכחה להמחיש טענותיה – רובץ עליה, ובשונה מהילוכו של בא כוחה בסיכומיו, אין די בהפרחת טענות לחלל האוויר בידי מי שנושא בנטל השכנוע ויכול לזמן עדים, על מנת שיעבור הנטל המשני (נטל הראיה) לנתבעת להזים טענות אלה (והגיעו הדברים כדי כך שב"כ התובעת , שכלל לא הגיש תצהירים של הורי התובעת, טען למשל בסע' 61 לסיכומיו שהנתבעת נמנעה מלחקור ההורים על טענות התובעת – מופרזות בעליל - בדבר שווי הפיצוי בגין עזרת ההורים. לא הנתבעת היא שצריכה להמחיש שווי העזרה). וכאשר התיעוד המעט שבנמצא מלמד על פיטורין ולא התפטרות, תוך פרק זמן קצר של שבעה חודש בקירוב במקרי של שני משרדי רואי החשבון, ופחות מחודש במקרה של משרד עוה"ד. ואף ממקום העבודה של אשד פוטרה לאחר 9 חודש. אף בעמ' 41 לפר' אישרה העדה כי פוטרה משני משרדי רואי החשבון. בעמ' 43 אישרה כי פוטרה ממשרד גרוס.

וטענתה כי פוטרה בכל פעם שכן החליטה לעבור למקום אחר מתיישבת עם התפטרות לא פיטורין, כך שאין בה כדי לענות על התמיהה (ומדוע מגיעים דמי הודעה מוקדמת אם התובעת היא שהחליטה לעזוב לאלתר?). יש לזכור גם שבסופו של יום התובעת נפגעה לא כקטינה אלא חמש שנים לאחר שהוסמכה כעו"ד, וכיום מצויים אנו 10 שנים מיום שהוסמכה. משכורתה הגבוהה ביותר מאז ועד היום עמדה כאמור בקירוב על 12,000 עד 13,000 ₪ (בחישוב שלפי חוק הפלת"ד). אלא שבמשכורת זו החזיקה חודש אחד בלבד במקום עבודה חדש. ומקץ למעלה משלוש שנים מאז פרשה לעצמאות, ולמעלה מארבע שנים מאז עזבה המשרד האחרון בו הועסקה, חרף כל תוארי פועלה ועיסוקה בסיכומיה ותצהירה שהמלה "בינלאומי" שזורה בהן לאורך ולרוחב, הציגה נתוני מחזור שנתי לשנה אחת, שבחישוב חודשי ממוצע עומד על שכר המינימום לשכירים בקירוב . ונזכור עוד כי מדובר במחזור, ולא בהכנסה (אם כי בערכים כאלה הפער אינו גדול).

בסיכומיו צטט ב"כ התובעת מובאות שלמות מע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792 שם

נקבעה נכות תפקודית (ליתר דיוק – תעסוקתית) בשעור 50% למי שנכותה הרפואית עמדה על 23.5%. אלא שגם שם נאמר –

" המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. "

אכן לא תמיד כאמור, בין כלפי מטה ובין כלפי מעלה, כפי שהובהר באותו מקרה. אך לא למותר לציין הנתונים בפרשת גירוגיסיאן השונים תכלית שינוי מאלו שבענייננו. באותו מקרה נפגעה התובעת בגיל 57 ולעת פסה"ד היתה בת 59. נכותה היתה אורטופדית כולה והורכבה מ 15% בשל פגיעה בברך שהצריכה שימוש במקל הליכה, ו 10% בשל הגבלה בתנועות המרפק. עיסוקה היה עיסוק פיסי מובהק – עובדת ניקיון. זה היה עיסוקה היחיד מהלך השנים. ברור שעיסוק זה – אבד לה עקב טיב נכותה. השכלתה היתה שתי שנות לימוד והיא היתה על גבול האנאלפבתיות. בגילה, השכלתה ונסיונה המקצועי ברור היה הקושי האובייקטיבי שכולו פרי התאונה, להשתלב בעיסוק אחר. מצרף נתונים זה יש בו כדי לבאר היטב העמדת הפגיעה בכושר ההשתכרות קרי הנכות התעסוקתית שעקב התאונה, על יותר מכפל הנכות הרפואית שנקבעה באותו מקרה. מה לכך ולנתונים בענייננו – לא ברור.

מקובל עלי טיעונו של ב"כ התובעת כי הבעיה בבלוטת התריס – לא הומחש שמגבילה כיום את כושרה התעסוקתי של התובעת. טיעון זה מקובל עלי שכן החומר הרפואי על בעיות העייפות והחולשה מהן סבלה התובעת מגיע עד 2009. בהיעדר תיעוד המשך – יש לקבל שככל הנראה נמצא האיזון התרופתי שייצב המצב מבחינת הסימפטומים של המחלה. אך יש רלבנטיות לתיעוד זה במה שקשור לטיפולים הרפואיים בעבר שלפחות חלקם הניכר צריך שייוחס לאותה בעיה, וגם במובן זה שאותה בעיה אכן היה בה כדי להגביל גם הוא כושרה התעסוקתי בין השנים 2007 עד 2009. וגם בלי קשר לאותה בעיה שאני מניח שכיום אינה מגבילה התובעת, לא ניתן "להלביש" על נכות אורטופדית בשעור 10% ונכות נפשית בשעור 5% את כל או אף את רוב קשיי ההשתכרות כיום.

לטעמי, בשים לב למכלול הנתונים, הן אלו "המושכים" כלפי מעלה והן אלו המושכים כלפי מטה, נכון יהא להעמיד את בסיס השכר הפוטנציאלי של התובעת לפיו יערך החישוב לעתיד, על מעט יותר מן השכר הממוצע במשק, סכום של 10,000 ₪. כאשר סכום זה ישקף כבר הסכום "נטו" שאחרי נכוי מס הכנסה עד תקרת 25%. התובעת צירפה מאמר מעיתון כלכלי אך מעבר לכך שסקר או כתבה בעיתון אינם בבחינת חוו"ד, איננו עוסקים בשכר הממוצע המשולם בפלח שוק ועיסוק מסוים, אלא בתובעת ספציפית עם נתונים ספציפיים, שסקרתי להלן, במה שמשפיע על אומדן כושר ההשתכרות אלמלא התאונה. נחזה כי בשנים הקרובות אכן לא "תקפוץ" התובעת ממדרגה של שכר המינימום בקירוב למדרגת שכר זו. אך בהמשך הדרך יכול ושכרה יאמיר אף מעבר לשכר זה. אכן רמת חוסר הוודאות בתיק זה גבוהה יחסית, אולם זה המצב בתיקי נזקי גוף רבים בהם לא ממצה הנפגע כושרו התעסוקתי מסיבות שברובן אינן קשורות לתאונה. מידת העמימות כאן אכן גדולה יותר לאור השכר ההתחלתי אליו הגיעה התובעת בעברה התעסוקתי מחד במקומות עבודה חדשים, ומאידך התקופות הקצרות בהן הצליחה להחזיק בכל מקום עבודה, תקופות ארוכות ביחס של אי תעסוקה מעיקרא, ומעבר ממעמד של שכירה לזה של עצמאית.

16. ב"כ התובעת שלא ראה לחסוך בטענות, טען גם כי אין להפחית מן הפיצוי באב הנזק של אובדן כושר ההשתכרות את ניכוי המס עד 25% , והפנה לפרשנות סע' 4(א)(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא ארחיב כאן, שכן טענות מעין אלה הועלו בעבר ונדחו: עיין למשל ברע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר נ' כלל חברה לביטוח. באופן עקבי מתייחסות הערכאות המבררות ואף ההלכה (אף בשים לפרקטיקה של שלטונות המס) לפיצויים המשתלמים לנפגעי גוף כאל פיצויים הפטורים ממס. ואין אבחנה בין פיצוי לעבר לבין אבות הפיצוי בראשי הנזק הכללי שחלקם מהוון. לכן אין גם ממש בטענה לפיה הריבית המובלעת בהיוון הפיצויים לעתיד תחויב במס ומשכך אין מקום כביכול לניכוי מס עד 25%.

17. גם הניסיון בתצהיר התובעת לקבוע שיעור היוון שונה בדיני הנזיקין – אינו ניסיון חדש. אין חידוש בטענה כי שעור ההיוון המקובל של 3% אינו תואם המציאות הכלכלית לאשורה מבחינת שיעורי התשואה הבנקאית שניתן לקבל במסלולי חסכון "שמרניים" ארוכי טווח .

התובעת טוענת כי יש להוון לפי 0.3% ואין צפי לתשואה בת 3%. לא אקבע מסמרות, שכן לדידי לא הוכחה הטענה. אך גם אם אניח שנכון להיום, שיעור התשואה הבנקאית "ארוכת הטווח", ועוד בהינתן עמלות בנקאיות לאורך שנים, אכן מביא לתוצאה של "היוון יתר" ביחס למציאות הכלכלית לאור התשואה הראלית וכך להקטנת סכומי הפיצויים, עדיין: מזה עשרות שנים מדובר ביישום עקבי של שיעור היוון בן 3% בתיקים של נזקי גוף בכל הערכאות. המעט שבמעט שניתן אפוא לומר הנו כי גם אם יש אפשרות עקרונית לבקש לסתור כל פעם מחדש ההצדקה לשיעור ההיוון המקובל, הרי על המבקש לסתור מוטל נטל ההוכחה. עליו להמחיש גם ששיעור ההיוון של 3% אינו מוצדק וגם מהו השיעור הראלי, והדברים נבחנים בהסתכלות לטווח ארוך מבחינת שעורי התשואה האפשריים, ושמא יהיו אפשריים בעתיד במסלולי השקעה. בשים לב לסטייה מפרקטיקה משפטית נוהגת בת עשרות בשנים ומשיקולי אחידות ויציבות הדין (נקל להבין חוסר האחידות אם בכל תיק, ואף באותה תקופה, ייקבעו שיעורי היוון שונים על פי חוו"ד שתוגשנה) וגם אם אין צורך במידת הוכחה מיוחדת להמחשת הטענה - יש עדיין לדרוש שהטענה תיתמך בראיות כבדות משקל של מומחים בעלי שם, ולא בטענות בהבל פה של בעל הדין המעונין. בהתאמה, במקרים בהם נעשו ניסיונות רציניים בהרבה ממה שנעשה כאן לסתור את שיעור ההיוון הנוהג – נדחו אותם נסיונות, כאשר נקבע כי לא הוכחה הטענה . עיין: ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון; ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר (פסקה שלישית).

בענייננו, בחוו"ד שהגישה התובעת מאת ד"ר סושרד הסטטיסטיקאי, נערך אכן ההיוון הן בחלופה של 0.3% והן בחלופה של 3%. אולם לא ניתן קצה קצהו של הסבר בחווה"ד מדוע יש להוון לפי 0.3% דווקא או מדוע יש לסטות משיעור ההיוון הנוהג של 3%. כדי לערוך היוון בין לפי 0.3% ובין לפי 3% אין כלל צורך בחוו"ד מומחה, אלא די בהפניה לטבלת היוון מתאימה עם מקדמי ההיוון המתאימים לחלופה בה בוחרים. השאלה היא מהו שיעור ההיוון הנכון. החלופה הנוהגת כיום ומזה עשרות שנים כאמור הנה זו של 3%. ההסבר (הלאקוני) למה צריך להוון לפי 0.3% דווקא, ניתן בתצהירה של התובעת – אולם אותו הסבר הנו ענין שבמומחיות שהיה צריך להימצא דוקא בחוו"ד מומחה לדבר, ולא בתצהיר של בעלת הדין.

מטעם זה אין כל רבותא לאי חקירתו של ד"ר סושרד כאשר בשאלה היחידה שהנה אולי בתחום מומחיותו, לא נתן שום הסבר לקביעתו, ויתר העניינים הנזכרים בחוות דעתו כלל אינם ענין שבמומחיות, ודאי לא מומחיות סטטיסטית או חקר ביצועים וניתוח מערכות (תחום מומחיותו השני של עורך חווה"ד). מה הקשר בין מומחיות סטטיסטית לבין קביעת הוצאות רפואיות בעבר, אומדן שווי הנזק המיוחד של עזרת הזולת בעבר, פיצוי נדרש בגין פגיעה בפרטיות, אומדן הוצאות נסיעות וניידות מוגברות לעתיד, אומדן הוצאות רפואיות לעתיד, עזרת הזולת בעתיד, או הפיצוי בגין כאב וסבל?

ומה הקשר בין מומחיות סטטיסטית לבין קביעת בסיס שכרה של התובעת הספציפית עליו מופעל ההיוון (ועוד קביעה שאין לה ידיים ורגליים לפיה שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על 23,000 ₪...) או קביעת שיעורה של הנכות התעסוקתית. מומחה לדבר , לאו דוקא סטטיסטיקאי, יכול להעיד על השכר הממוצע הנוהג בפלח שוק, במקרה זה עו"ד בתחום סחר ומיסוי בינלאומי . אך לא על כישוריו של אדם ספציפי העסוק בתחום להגיע לאותו ממוצע סטטיסטי. מה שנעשה בפועל הנו שתחת כותרת של חוו"ד מומחה בחתימת סטיסטיקאי, הוגש מה שבפועל אינו אלא תחשיב נזק, ואף לאקוני ונעדר כל הסבר שבמומחיות סטטיסטית. יש כאן חוסר הבנה ביחס למהות ולתפקיד הראייתי שנודע לחוות דעת מומחה, אימתי ולאיזה צורך נדרשת הגשתה.

ועוד ביחס לשיעור ההיוון הנוהג - זה לא המקרה היחיד בו שיקולי מדיניות ושמירה על אחידות הדין לאורך השנים - מביאים לדבקות מוצדקת בכלל אף שיכול ויש בו כדי לסטות מן ה"ראליה" הכלכלית. כך למשל ניתן לטעון שיש הטבת יתר (ואף ניכרת) לניזוקים בגופם, הגלומה בכך שפיצויי עבור פחיתת כושר השתכרות או אובדן השתכרות (שתי פנים של אותו מטבע) מחושב בערכי ברוטו, בלא ניכוי מס הכנסה (או במקרה של חוק הפלת"ד ניכוי של עד 25%, גם אם שיעור המס הנוהג עולה ע ל25%). הכל כאשר מטרת דיני הנזיקין אינה להיטיב את מצב הניזוק אלא להשיבו לקדמותו בפן הכלכלי.

18.מכאן לחישוב הנזק - לאור קביעותי בדבר בסיס השכר לעתיד, ושעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, ועל פי ראשי הנזק להם נטעם בסיכומי התובעת.

19. הפסד השתכרות בעבר:

לעת פגיעתה בתאונה ב 12/08 לא עבדה כאמור התובעת כבר מזה 8 חודש, ולדבריה לא היה בכוונתה לפתוח משרדה לפני שתיגש לבחינות ה BAR בניו יורק, אליהן אכן ניגשה בפברואר 2009 ולא עברה. גם אם אניח לטובתה כי התאונה גרמה לאי המעבר, לא מקובל עלי כאמור כי התאונה היא שגרמה לאי מסוגלות אישית לגשת אליהן בשנית. מאידך לא הומחש כי קבלת רשיון עריכת דין של ניו יורק פגע ראלית בכושר השתכרותה של התובעת (מעבר לשיקול התיאורטי הכללי שכל המרבה בהסמכות הרי זה משובח) ונתון זה משחק לטובתה ביחס לבסיס השכר שנקבע לעתיד, משעה שלא התקבל טיעונה שהיתה מנועה עקב התאונה לגשת שוב לאותה בחינת הסמכה. קבעתי כאמור כי יש לקבל, בשים לב לקביעת פרופ' רופמן, שהתובעת שהתה באי כושר תעסוקתי זמני מלא של 8 חודש בעקבות התאונה, היינו עד אוגוסט 2009. לכן ניתן לקבל שהתאונה דחתה בשמונה חודש המועד בו יכולה היתה התובעת לפתוח משרדה או להתחיל לעבוד כעצמאית. ברגיל תכננה לעשות כן לערך ממרץ 2009, לאחר שתיגש לבחינת ה BAR בפברואר. והתקופה נדחתה בחצי שנה לאור הפגיעה התאונתית, עד ספטמבר 2009 . במועד זה יש לקבל שנכותה התעסוקתית שבעקבות התאונה התייצבה ועמדה על 14.5%, בהתאמה לנכות הרפואית הצמיתה.

אלא שגם כאשר הפכה לעצמאית, באין נתונים שהוצבו לגבי שתי השנים הראשונות של 2010 ו 2011, יש לקבוע שלא הוכח שהיו הכנסות כלל. יכול שבשל קשיי שוק לעו"ד המנסה להשתלב בנישה קיימת כעצמאי, יכול שבשל טעמים אחרים שהפריעו להיקלטות ארוכת טווח במקומות העבודה בעבר, אך כאמור לא ניתן לייחס לתאונה אי תעסוקה או אי הכנסה מעיקרא לתקופות ממושכות.

הקביעה שלא הומחשו הכנסות גם מתיישבת עם המעבר ממשרד שכור לעבודה מהבית, עליו העידה התובעת, כדי לחסוך בהוצאות. כאשר אך בשנת 2012 מתחילה התובעת להרוויח סכומים נמוכים כאמור. אבות הנזק לעבר הנם בגדר נזק מיוחד שיש להמחישו. כאן לא ניתן לצאת מהנחה תיאורטית בדבר הפסד, ואין מדובר על פגיעה בכושר השתכרות שהדיון לגביה יפה כאחד מראש הנזק הכללי. לפי הנתונים שהוצגו (ולא הוצגו) לא הוכח שאותה דחיה בת חצי שנה לערך גרמה להפסד שכן לא היתה הכנסה מעבודה, לא אז ולא בשנים אח"כ.

לגבי התקופה מ 2012 ועד היום, 23 חודש, משעה שבעצמאית עסקינן המרוויחה בקירוב את שכר

המינימום לשכיר, נכון יהא לשקלל השפעת התאונה בדמות פסיקת סכום באומדן בן 400 ₪ לחודש ערך דהיום, היינו סך מצטבר של 9200 ₪ לתקופה זו.

20. פחיתה בכושר ההשתכרות לעתיד:

כאן כאמור "קופץ" בסיס השכר שיובא בחשבון לעתיד, ויעמוד על 10,000 "נטו". התלבטתי אמנם אם אין מקום לפסיקת סכום גלובאלי ולא חישוב אריתמטי משעה שמדובר בעצמאית ועיסוק אינטלקטואלי ולא פיסי, כאשר חלקה הארי של הנכות הלא גבוהה – אורטופדי. לגבי התקופה – משעה שמדובר בעצמאית ובמקצוע חופשי, אין אמנם הצדקה לחרוג מן הגיל המקובל של 70 לצורך החישוב (3 שנים מעבר לגיל הפרישה לשכירים) כפי שעושה ב"כ התובעת המחשב עד גיל 78. אך גם אין הצדקה לחשב עד גיל 64 בהתאמה לחוק גיל פרישה המכוון לשכירים – כפי שעושה הנתבעת. אכן יכול ותוחלת החיים תתארך ובהתאם יעלה גם גיל העבודה במשק, אך לעת הזו מדובר בשיקול תיאורטי והיפותטי שאין לומר שהוכח (בהתאמה – אם כך יקרה- צפוי שיעלה גם גיל הפרישה לשכירים, אך החישוב מבוסס על הידוע ומקובל כיום). ביחס לגיל הפרישה המובא בחשבון לגבי עצמאים ובעלי מקצועות חופשיים הרי שבאין שיקול מיוחד לסתור (שאכן לא הוצב מעבר לאפשרויות היפותטיות) – ייערך לרוב החישוב עד גיל 70. כך אף ביחס לעורכי דין (ראה למשל עמ' 7-8 לת.א 3334/04 (מחוזי ב"ש) לוי רחל נ' לוי ליאת (מאגר נבו)). בע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון התייחס ביהמ"ש העליון להעמדת גיל הפרישה על 75 לעו"ד עצמאי כאל קביעה החורגת מהמקובל והנהוג לגבי עצמאים. עם זאת אושרה שם הקביעה, בשים לב לכך שמדובר היה בבעל משרד של עורכי דין. התובעת אינה בעלת משרד המעסיקה עורכי דין שכירים בשירותה, והיא עצמה מתארת תעסוקתה ככזו של משרד בוטיק קטן. העיקר: אם נשים בצד הכותרות המייפות, בנתוני התובעת וההיסטוריה התעסוקתית אין הצדקה לחרוג מגיל הפרישה המקובל של 70. ולא למותר לציין כי באותו מקרה שנדון בענין גדרון חושב הפיצוי לא בחישוב אריתמטי אלא לפי חישוב גלובאלי.

כאשר ביהמ"ש העליון קיבל שדרך זו יכולה להלום חוסר הוודאות המובנה ביחס להשתכרות לאורך שנים בעבודתם של עצמאים. ואילו החישוב בענייננו ייערך אריתמטית. ממילא שוקללו כל נתוני חוסר הוודאות לכאן ולכאן - בבסיס השכר שנקבע. וניתן גם להוסיף שכאשר מדובר על בעל משרד המעסיק שכירים מוצדקת יותר הקביעה של עבודה עד גיל 75, הרי שמאידך במצב זה הנכות התעסוקתית פחותה בשעורה לא אחת מן הנכות הרפואית – כפי שאכן נקבע בענין גדרון. לא כך בעניינה של התובעת הנסמכת על כוח עבודתה שלה. קיצורו של דבר – החישוב בענייננו עד גיל 70, והחישוב אריתמטי לפי 14.5%.

364,211 ₪ = 251.18 * 14.5% * 10,000

21. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר:

התובעת טוענת כאן ל 61952 ₪ ומפנה לבקשה לתשלום תכוף. החשבוניות והקבלות שצורפו לבקשה לתשלום תכוף נוגעות ליעוץ רפואי פרטי של אורטופד ונוירולוג ואף פסיכיאטר (שניתן לקבל חינם במסגרת סל הבריאות), השתתפות בתרופות, השתתפות עצמית בגין בדיקות וטיפולי פיסיותרפיה שלא כולם ניתנים כאמור לשיוך לתאונה (לרבות טיפולים לצואר שלא נפגע בתאונה או טיפולים שנגעו לבעיה האנדוקרינולוגית או ששוב ניתנו במסגרת פרטית ואין אישור של מומחה ביהמ"ש שלא ניתן היה לקבלם במסגרת הרפואה הציבורית). וכן טיפולים אלטרנטיביים (לרבות של המרכז למודעות עצמית ואסטרולוגיה) שבכל הכבוד לא ניתן לייחס הצורך בהם לתאונה. ודוק: בבקשה לתשלום תכוף ייחסה התובעת לתאונה החמרת מחלת השימוטו שאז כאמור נתנה אותותיה סימפטומולוגית – וההתייחסות לענין ההוצאות בהתאם, כאשר באותו שלב ביקשה לייחס כל הוצאותיה הרפואיות לתאונה. אלא שלא התבקש בהמשך מינוי מומחה בענין הבעיה האנדוקרינולוגית ובהתאם אף לא הוכחה החמרה של מחלת השימוטו עקב התאונה (טענה שלא מסברת האוזן ממילא כאשר סקירת התיעוד הקיים עובר לתאונה שהתובעת ניסתה למנוע הגשתו בטענות לאי רלבנטיות, מלמד כאמור שבפועל מדובר היה במחלה קיימת שנתנה ביטוי של ממש בסימפטומים חריפים לרבות כאבים מפושטים וחולשה מפושטת שהתפרצו לפרקים בין 2007

ל 2009). ניתן לאשר הקשר לתאונה ביחס לטיפולים שנגעו להקלת הפגיעה בעמוד השדרה המותני, והכאבים הנובעים, אולם גם ביחס לאלו - מומחה ביהמ"ש לא נשאל ולא אישר הצורך בכל טיפול שביצעה התובעת בעבר באופן פרטי , אף ביחס לפגיעה בע"ש מתני. כלומר לא בא אישור שלא ניתן היה לקבל הטיפול שבוצע במסגרת סל הבריאות בקופה. לעתיד - אישר המומחה שהתובעת תיזקק לערך ל 10 סדרות של טיפולי פיזיותרפיה לאורך חייה, ונראה כי תשובה זו מקרינה אף על העבר. כלומר המירב שהתובעת נזקקת לו וניתן לשייכו לתאונה הנם בעיקר טיפולי פיסיותרפיה ומשככי כאבים "פה ושם" שניתן לקבל במסגרת סל הבריאות עד היקף מוגבל בקופה, בכפוף להשתתפות עצמית. בנוסף – החל מיולי 2009 נכנס לתוקף חוק ההתייעלות הכלכלית שהטיל על קופות החולים נושא מימון הטיפולים שבגדר סל הבריאות במה שקשור לנפגעי תאונות דרכים .

בכל זאת גם אם ברור שאין להכיר בחלק הארי של ההוצאות שהתובעת ניסתה לייחס כולן לתאונה (ודאי משעה שהתובעת ויתרה על מינוי לבדיקת טענת ההחמרה של המחלה האנדוקרינולוגית) ברור שהיו גם הוצאות מוצדקות שנבעו מן התאונה, והתקופה "הרגישה" ביותר מבחינת המיחושים תולדת התאונה היתה דווקא בחודשים הסמוכים לה, בטרם כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית .

לאור ההתייחסות מצד התובעת לכל הטיפולים וההוצאות כמקשה אחת קשה אמנם לבור המוץ מן התבן בהיעדר פירוט נדרש בגין מה ניתן כל טיפול, אך יש מקום לפסוק פיצוי על דרך אומדנא בסך של 8,000 ₪, כמכסה הן ההוצאות לטיפולים רפואיים שנבעו מן התאונה ובהן מוצדק להכיר, והן הנסיעות לקבלתן.

22. הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד – כאמור מחוות דעת מומחי ביהמ"ש אין לגלות טיפול רפואי או הוצאות רפואיות שהצורך בהם נובע מן התאונה, למעט טיפולי פסיותרפיה שלא הומחש שחורגים בהיקפם מזכאות סל הבריאות. כאשר בתחום הנפשי התובעת החליטה כאמור בתצהירה שלא להיזקק לטיפולים עליהם המליץ מומחה ביהמ"ש וממילא מדובר בהוצאה שלא תיגרם.

23. עזרת צד שלישי לעבר:

טיב הפגיעה נתון וידוע. יש הפרזה רבה בטענות כי בעקבות התאונה נאלצה התובעת להיעזר בהוריה בביצוע פעולות פשוטות כגון רחצה, הלבשה, הכנת והגשת ארוחותיה, וביצוע יתר פעולות היומיום. סביר מאד שהיה אכן צורך אובייקטיבי בעזרת ההורים בחודשים הסמוכים לתאונה, בהיקף החורג מעזרה סטנדרטית של בני משפחה מדרגה ראשונה שאינה מזכה בפיצוי. אולם הצורך בעזרה נבע הן מן הפגיעה האורטופדית שאז אכן גרמה להגבלה של ממש עד שהתייצב המצב הרפואי והנכות, והן מן המחלה האנדקורינולוגית האוטואימונית שאז נתנה גם היא אותותיה אך אינה נובעת מן התאונה. אני נכון לקבל שעיקר העזרה לתקופת 8 החודשים שאישרתי כתקופת אי כושר תעסוקתי מלא – נבע מן התאונה. אולם אין להפריז בשעורה. מה גם שלא הוכחה עזרה בשכר או הפסד ממון של המיטיב. יש לפצות על שווי ההטבה של עזרת ההורים, באופן סביר. אקבע כאן שווי עזרה מוגבר הנובע מן התאונה לתקופת שמונת החודשים הסמוכים לתאונה, בסך 1500 ₪ לחודש ערך דהיום.

12,000 ₪ = 8 * 1500

24. עזרת צד ג' לעתיד:

הגבלת תנועה קלה בע"ש מתני אינה מצדיקה תגבור הצורך בעזרה ביתית מעבר לשעתיים בשבוע. התובעת אינה מנועה מלנסוע לסופר לערוך קניות, או להזמין סל קניות באינטרנט, לבשל , למלא מכונת כביסה, וכיוצ"ב יתר מלאכות משק הבית. י

ש אך הגבלה הגיונית הנוגעת לתעסוקה פיסית מאומצת. אקבע כאן פיצוי חודשי של 300 ₪ לפי תוספת תגבור תולדת התאונה של שעתיים בשבוע , עד גיל 83. יש לומר כי בהגיע התובעת לגבורות סביר שתיזקק לעזרה ממילא בלי קשר להשפעה התאונה, אך מאידך בגילאים מתקדמים עשויה הנכות התאונתית להגבילה יותר, והדברים מתקזזים.

86910 ש"ח = 289.7 * 300

24. אין הצדקה לפסוק הוצאות ניידות לעתיד, כפי שהתבקש.

25. כאב וסבל: ב"כ התובעת ראה משום מה לערוך חישוב לפי הנכות התפקודית אותה הציע לאמץ, בשיעור 25%. ממילא החישוב באב נזק זה נערך לפי הנכות הרפואית המשוקללת, העומדת על 14.5%. הסכום המגיע הנו 26,878 ₪.

26. פיצוי בשל פגיעה בפרטיות

ב"כ התובעת נסמך כאן על שליחת חוקרים פרטיים שלטענת התובעת עקבו אחריה והטרידו אותה ואת בני משפחתה, עד שפנתה להוצאת צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת. איני סבור כי בהעלאת הטענה העובדתית באופן לאקוני בסע' 31 עמדה התובעת בהוכחת יסודות העילה לגופה. לא ברור לאיזו חלופה מבין חלופות סע' 2 של חוק הגנת הפרטיות טוענת התובעת, וכאשר מי שחב בפירוט אינו מפרט עובדתית מה שנצרך, גם לא ניתן להתייחס, ולא קמה חובת הנתבעת להזים את מה שלא פורט ולא נטען (למשל על דרך הפניה להגנה מתאימה בסע' 18 לחוק הגנת הפרטיות).

27. אין הצדקה גם לפסיקת ריבית מיוחדת על פי סע' 28א לחוק חוזה הביטוח. לאור אי הבהירות הראשונית ביחס לשאלה אלו הוצאות הרפואיות יש הצדקה לייחס לתאונה ולשלם בגינן ככאלה שלא ניתן היה לקבל במסגרת הסל, ולאור ההפרזה היתרה בטענות התובעת לכל אורך החזית, ברור שמקרה זה עונה לכל הפחות על התנאי שהתגמולים היו שנויים במחלוקת כנה מצד המבטחת.

28. סה"כ: 507,199 ₪. מכאן יש לנכות 20,000 ₪ ששולמו לתובעת ב 27.8.09, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית – הסכום לניכוי עומד על 23255. היתרה: 483944 ₪. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום:

א. את הסך של 483,944 ₪.

ב. את הסך של 74237 ₪ סכום כולל, כשכ"ט עו"ד.

ג. החזר אגרה ראשונית בסך 633 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מ 2.7.09.

ניתן היום, ל' כסלו תשע"ד, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.