1. זוהי תביעה לפינויה של הנתבעת מדירה שבה היא מתגוררת השייכת לדיור הציבורי ומנוהלת על ידי התובעת, הואיל ובמהלך התקופה שבה מתגוררת הנתבעת בדירה היא ירשה דירה אחרת, דבר שלטענת התובעת שולל את זכאותה לדיור ציבורי.

העובדות וההליכים

1. התובעת (להלן גם: "עמידר") הינה חברה ממשלתית העוסקת בניהול נכסי הדיור הציבורי בישראל. במסגרת זו התובעת הינה בעלת הזכויות בדירה בת שלושה חדרים ברח' משה שרת 13 בעכו, הידועה ברישומי החברה כדירה מס' 023, כניסה 3, מבנה 0050, שיכון 0360 (להלן: "הדירה" או "הדירה הציבורית").
2. ביום 16.9.1984 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות, שבו השכירה עמידר את הדירה לנתבעת למשך שנה (להלן: "החוזה" או "חוזה השכירות").
3. מאז נחתם החוזה ועד עצם היום הזה מתגוררת הנתבעת בדירה.
4. ביום 27.12.06 נפטרה דודתה של הנתבעת, מזל כהן ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוחה הותירה צוואה שבה ציוותה לנתבעת את זכויותיה בדירת מגוריה ברח' הרצוג 6 בעכו (להלן: "דירת המנוחה"). ביום 15.4.07 ניתן צו קיום צוואה.
5. ביום 1.6.08 מכרה הנתבעת את דירת המנוחה תמורת סכום של 130,000 ₪.
6. הנתבעת ביקשה להמשיך להתגורר בדירה הציבורית, אולם ועדת אכלוס עליונה של משרד השיכון (להלן: "ועדת אכלוס עליונה") החליטה בישיבה מיום 29.6.08 לדחות את הבקשה. בעקבות זאת הודיעה עמידר לנתבעת ביום 9.12.08 על סיום השכירות. הנתבעת נדרשה לפנות את הדירה עד יום 9.2.09.
7. הנתבעת הגישה בקשה להמשיך להתגורר בדירה. ביום 9.2.09 החליטה ועדת אכלוס עליונה לדחות את הבקשה. בהחלטה צוין: "בעלת דירה אותה מכרה ב-1.6.08, אינה עונה למספר נפשות ואינה עונה למרכיב ההכנסה, ולא נמצא מקום לחריגה מהכללים".
8. הנתבעת לא פינתה את הדירה.
9. ביום 11.6.09 הגישה התובעת תביעה זו לפינוי הנתבעת מהדירה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. בבד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה למתן היתר לפיצול סעדים, שבה עתרה כי יותר לה לפצל סעדיה, ולתבוע בנפרד סעדים כספיים.
10. הנתבעת הגישה בקשה למחיקת כותרת ולהעברת הדיון לסדר דין רגיל, ולחילופין למתן רשות להתגונן. בהחלטתו מיום 9.6.10 דחה הרשם זיתוני את הבקשה על שני ראשיה, ונתן פסק דין שבו הורה לנתבעת לפנות את הדירה.
11. הנתבעת הגישה ערעור על פסק דינו של הרשם לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 8.3.11 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחליט לתת לנתבעת רשות להתגונן. בפסק הדין נקבע:

"אנו סבורים כי היה מקום לאפשר למערערת להתגונן מפני תביעת המשיבה ולברר האם המערערת הינה זכאי על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) ורק לאחר מכן, לקבוע האם יש מקום לפנותה מהדירה המחוזקת (צ"ל: "המוחזקת") על ידה, אם לאו. יצויין בהקשר זה, שהמערערת מחזיקה בדירה מזה תקופה של 26 שנים ולטענתה, עבור הדירה שירשה ונמכרה על ידה, קיבלה סכום הנמוך מ-350,000 ₪.

מאליו מובן, כי אין אנו מביעים דעה בשאלה מה סיכויי המערערת שטענותיה תתקבלנה בבית המשפט קמא".

1. לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן הועברה התביעה לדיון בפניי.
2. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 4.7.11 קיבלתי את בקשת התובעת לפיצול סעדים, והתרתי לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים.
3. הצדדים הגישו תצהיריהם וראיותיהם והתיק נקבע לישיבת הוכחות.
4. בסמוך לאחר תחילתה של ישיבת ההוכחות ביום 22.12.11 הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה, שלפיו יגישו סיכומים בכתב בהתבסס על החומר שבתיק בית המשפט.

טענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי הואיל ובמהלך תקופת השכירות הפכה הנתבעת לבעלת דירת מגורים שאותה ירשה, היא איבדה את זכאותה לדיור ציבורי הן לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר") והן לפי נהלי משרד הבינוי והשיכון. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), שאליו מפנה הנתבעת, לא נכנס מעולם לתוקף ואינו רלבנטי במקרה זה, שכן הנתבעת לא ביקשה לרכוש את הדירה אלא להמשיך להתגורר בה בשכירות. התובעת מוסיפה כי ישנם מחוסרי דיור הזכאים לדיור ציבורי ומחמת היעדר דירות בדיור הציבורי הם אינם מקבלים אותו, בעוד שהנתבעת ירשה דירה שבה יכולה הייתה להתגורר.
2. אציין כי התובעת העלתה בסיכומיה טענות חדשות שלא נטענו בכתב התביעה ועל כן אין מקום להידרש להן. כוונתי היא לטענה בדבר הפרת חוזה השכירות באי תשלום דמי שכירות ולעתירתה של התובעת בסיכומיה כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לה חוב דמי שכירות בסך 7,981 ₪. הגורמים המוסמכים במשרד השיכון החליטו על הפסקת מגוריה של הנתבעת בדירה בשל כך שירשה דירה אחרת ומטעם זה בלבד. אין זכר בהחלטתם לטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות. כתב התביעה אינו כולל עתירה לסעד כספי, אלא רק לסעד של פינוי וסילוק יד. התובעת אף עתרה לפיצול סעדים, והותר לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים.
3. הנתבעת טוענת כי הואיל ושווי הדירה שירשה נמוך מ-350,000 ₪ היא זכאית לרכוש את הדירה על פי הוראות חוק הדיור הציבורי. מי שזכאי לרכוש את הזכויות בדירה ציבורית זכאי מקל וחומר להתגורר בה. עוד טוענת הנתבעת כי לא חדלה להיות זכאית לדיור ציבורי, הואיל ולא הייתה בעלת דירה בהתאם להגדרת המונח בחוק זכויות הדייר, שכן הדירה לא נרשמה על שמה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא יכולה הייתה להתגורר בדירת המנוחה הואיל ובתה התגוררה בה ביחד עם בעלה ובתה. הבת ומשפחתה התגוררו בדירה זו עם המנוחה טרם פטירתה, והמשיכו לגור בה לאחר מכן.

עוד טוענת הנתבעת, כי בסכום שקיבלה ממכירת דירת המנוחה השתמשה לכיסוי חובות המשפחה, ואף נתנה מהם לבנה ולבתה לצורך מגוריהם. בידיה לא נותר דבר מתמורת המכירה, מצבה הכלכלי בכי רע, ופינויה מהדירת מגוריה היחידה, שבה היא מתגוררת מזה כ-30 שנה, הוא חסר הגיון סוציאלי.

1. הנתבעת טוענת לחילופין, כי אם תפונה מהדירה יש לספק לה דיור חלוף סביר, שכן חל עליה סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.
2. לחילופי חילופין טוענת הנתבעת כי הינה בעלת זכויות של בר רשות בדירה, שכן היא מתגוררת בדירה מעל 25 שנים וחוזה השכירות שלה הסתיים לאחר שנה. הנתבעת שיפצה את הדירה והשביחה אותה, ולכן אין התובעת רשאית לפנותה מבלי לשלם לה פיצוי נאות, ולפחות להשיב לה את שווי השקעותיה בדירה.

דיון והכרעה

1. השאלה העומדת לדיון בתביעה זו הינה אם זכאית הנתבעת לדיור ציבורי על פי דין גם לאחר שירשה את דירת המנוחה.

זכאותה של הנתבעת לדיור ציבורי

1. נקודת המוצא של שני הצדדים בסיכומיהם הינה כי הזכאות לדיור ציבורי קבועה בחוק: התובעת גורסת כי הזכאות לדיור ציבורי קבועה בחוק זכויות הדייר; ואילו הנתבעת גורסת כי הקריטריונים הקבועים בחוק הדיור הציבורי הם הקריטריונים המשמשים לקביעת הזכאות לדיור ציבורי (סעיף 27 לסיכומיה). אלא ששני הצדדים נתפסו לכלל טעות, שכן אף אחד משני החוקים אינו עוסק בקביעת הזכאות לדיור ציבורי או במקרים שבהם תשלל הזכאות.
2. מטרת חקיקתו של חוק זכויות הדייר הינה "לקבוע את חובות החברה לדיור ציבורי כלפי הדיירים ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך" (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998, הצעות חוק 2702, י"ח באדר התשנ"ח, 16.3.98, בעמ' 309). עמד על כך בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12.5.08):

"מטרת חוק זכויות הדייר היתה - כאמור - "לקבוע את חובות החברה לדיור ציבורי כלפי הדיירים ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך" (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור ציבורי הנזכרת מעלה - ההדגשה הוספה). החוק אינו עוסק בקביעת הזכאים לדיור ציבורי, או בַמקרים בהם תישלל הזכאות - עניינו בעיקר בחשש שהחברות המשכנות יבקשו להתנער ממחויבויותיהן, חשש שנדמה שהיה עשוי "להחריף על רקע החלטת הממשלה להפריט את ניהול החברות לדיור הציבורי" (שם). ואכן, עיון בחוק (ובתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשס"א - 2000 שהוצאו מכוחו) מעלה שעיקר עניינו בקביעת חובות החברות המשכנות כלפי הדיירים (ההדגשה אינה במקור)" (פסקה ז(2) לפסק דינו של השופט רובינשטיין).

1. המונח "זכאי" אומנם מוגדר בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר. אלא שמעיון בחוק זה עולה כי ההקשר היחיד שבו מופיע המונח "זכאי" הוא לצורך הגדרת המונח "דייר ממשיך" וקביעת המקרים שבהם רשאי דייר ממשיך להמשיך להתגורר בדירה הציבורית לאחר פטירתו או עזיבתו של ה"זכאי".
2. גם חוק הדיור הציבורי אינו קובע מיהם הזכאים לדיור ציבורי. חוק זה נועד להסדיר את נושא רכישת הדירות הציבוריות על ידי הדיירים (ראה: הצעת חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998, הצעות חוק 2702, י"ח באדר התשנ"ח, 16.3.98, בעמ' 306; עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (25.11.10) בפסקה ט' לפסק הדין; עע"מ (מנהליים) 8616/06 מוריס כהן נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (16.12.07) בפסקה 10 לפסק הדין (להלן: "עניין כהן")).
3. הזכאות לדיור ציבורי אינה מוסדרת, איפוא, בחוק. נוהל של משרד הבינוי והשיכון הוא שמסדיר את קביעת הזכאות להקצאת דירות ציבוריות. הנוהל הרלבנטי במקרה זה הינו הוראה מס' 08/05 בנושא "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" מיום 18.7.05 (נספח יא לתצהיר ישראל מילשטיין מטעם התובעת, להלן: "הנוהל").
4. סעיף 3.4 לנוהל קובע כי האוכלוסיות הזכאיות לדיור ציבורי הן שתיים: חסרי דירה כמפורט בסעיף 5 לנוהל, ודיירים בשיכון הציבורי הזכאים להחלפת דירה במקרים המנויים בסעיף 6 לנוהל. הנתבעת אינה נמנית עם אף אחת מקבוצות אלה. הקבוצה שניה אינה רלבנטית לענייננו שכן היא דנה בזכותם של דיירים נכים, בעלי מצוקה בריאותית או כאלה שעונים על תנאי "צפיפות הדיור" להחלפת הדירה הציבורית שבה הם מתגוררים. יש לבחון, איפוא, אם עניינה של הנתבעת בא בגדר הקבוצה הראשונה של הזכאים, היא קבוצת חסרי הדירה.

המונח "חסרי דירה" מוגדר בסעיף 2.3 לנוהל כדלקמן:

"יחיד/ה בגיל 21 ומעלה או משפחה (כל אחד מבני המשפחה) שאין ולא היו להם לאחר 1.6.71 בנפרד או במשותף עם אחר/ים זכויות כלשהן בדירה או בחלק מדירה או בדירה בשלבי בנייה (לרבות רישום פורמלי) כמפורט להלן:

• בבעלות/בחכירה/בחכירה לדורות/בשכירות שחל עליה חוק הגנת הדייר.
• בזכות על פי חוזה לבעלות/לחכירה/לחכירה לדורות או בכל דרך אחרת (כגון: ירושה/מתנה/נאמנות וכיו"ב).
• ... ".

1. הנוהל עוסק גם בביטול זכאות לדיור ציבורי. הסעיף העוסק בנושא זה הוא סעיף 10.4 לנוהל, שקובע:

"להלן נתונים המבטלים זכאות שבתוקף:

• נמצאה בעלות על דירה או חלק בדירה.
• נמצא כי הייתה דירה שנמכרה לאחר מועד האישור לקבלת/החלפת דירה.
• ... ".

1. בעלות בדירה שוללת, איפוא, לפי הנוהל את הזכאות לדיור ציבורי; ואף מובילה לביטולה של זכאות שאושרה.
2. הנתבעת טוענת כי לא הייתה לה בעלות בדירת המנוחה ועל כן לא נשללה זכאותה לדיור ציבורי. אני דוחה טענה זו. הנתבעת הייתה בעלת הזכויות בדירת המנוחה והייתה זכאית להרשם כבעלת הדירה מכוח צו קיום צוואת המנוחה. עצם העובדה שהנתבעת בחרה למכור את דירת המנוחה מבלי להרשם כבעליה אינה מעלה או מורידה לעניין היותה בעלת דירה. מיום שניתן צו קיום צוואת המנוחה שהעביר לנתבעת את הזכויות בדירת המנוחה נחשבת הנתבעת כבעלת דירה, אף שבחרה שלא לרשום אותה על שמה ולמוכרה.
3. טענתה המרכזית של הנתבעת הינה כי יש לקרוא לתוך הגדרת הזכאות לדיור ציבורי תנאי נוסף, והוא כי כל עוד ערך הדירה שבבעלות הדייר אינו עולה על 350,000 ₪ אין הוא יוצא מגדר "זכאי". טענה זו מבוססת על הגדרת המונח "זכאי" בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי:

" 'זכאי' - מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 שקלים חדשים".

1. חוק הדיור הציבורי התקבל בכנסת ביום 19.10.1998, אולם מאז חקיקתו נדחתה כניסתו לתוקף מספר פעמים במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה, בשל עלותו התקציבית. הפעם האחרונה שבה נדחתה כניסת חוק הדיור הציבורי לתוקף הייתה במסגרת סעיף 53 לחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011, שדחה את כניסת חוק הדיור הציבורי לתוקף ליום 1.1.2013.

להשלמת התמונה אציין כי זמן קצר לאחר חקיקתו של חוק הדיור הציבורי הוגשו לבג"ץ עתירות שבהן ביקשו העותרים לקבוע כי יש ליישם את החוק לאלתר. העתירות נדחו, ובפסק הדין נקבע כי אין לרכוש זכויות לפי חוק זה קודם למועד שנקבע לכניסתו לתוקף (שהיה באותה עת 1.1.2001) (בג"ץ 403/99 ח"כ רן כהן נ' בנימין נתניהו, רוה"מ ואח' (30.6.99)).

1. חוק הדיור הציבורי לא נכנס מעולם לתוקף.

חוק הדיור הציבורי נועד, כאמור, להסדיר את נושא רכישת הדירות הציבוריות על ידי הדיירים. ואילו במקרה זה אנו עוסקים בזכאותה של הנתבעת לדיור ציבורי, ולא בשאלת זכאותה לרכוש את הדירה הציבורית שבה היא מתגוררת, שכן אין חולק כי הנתבעת מעולם לא פנתה אל התובעת בבקשה לרכוש את הדירה.

למרות זאת גורסת הנתבעת כי יש להחיל את הקריטריונים שבחוק הדיור הציבורי לעניין קביעת הזכאות לדיור ציבורי. הנתבעת מפנה לפסקי דין אשר לדעתה תומכים בגישתה. אבחן, איפוא, את פסקי הדין שאליהם מפנה הנתבעת.

1. בסעיף 24 לסיכומיה מצטטת הנתבעת מדבריו של השופט אריאל ברע"א 1784/98 עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה פ"ד נג(4) 315 (1999) (להלן: "עניין מנדה") בפסקה 12 לפסק הדין, שבהם ציין כי סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי מלמד כי המחוקק לא מצא פסול בכך שבעלי מקרקעין נוספים יתגוררו בדירות ציבוריות ואף ירכשו אותן, וכי קנה המידה אינו עצם החזקת דירה אחרת אלא שוויה. ואולם דעת השופט אריאל באותו פסק דין הינה דעת מיעוט.
2. פסק דין נוסף שאליו מתייחסת הנתבעת הינו פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעת"מ (ת"א) 1037/04 חלאבי אברהם ואח' נ' חלמיש ואח' (17.8.04) (להלן: "עניין חלאבי"). באותו עניין נדונה שאלת זכאותם של העותרים לרכוש את הדירה ציבורית שבה התגוררו חרף העובדה שירשו כשליש מן הזכויות בדירה אחרת שנמכרה, וקיבלו סכום השווה ל-20,000 דולר מתמורת המכירה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי חוק הדיור הציבורי אינו חל, שכן לא נכנס לתוקף, וכי רכישת הדירות הציבוריות מתנהלת על פי הקריטריונים שנקבעו במבצע "קנה ביתך". אחד הקריטריונים שנקבעו באותו מבצע לזכאותו של דייר לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר הינו היעדר זכויות בדירה אחרת או בחלק ממנה. בנוסף הוקנה שיקול דעת לוועדת אכלוס לסטות מן הקריטריונים האמורים במקרים חריגים, שבהם מדובר בסכומי כסף נמוכים של 10,000 דולר, ולאפשר רכישת הדירה הציבורית. בית המשפט מצא כי הסכום שהתקבל בירושה אינו משמעותי, ולכן קיבל את העתירה, ופסק כי יש לפרש את הקריטריונים פרשנות תכליתית ולקבוע כי רק זכויות משמעותיות בדירה אחרת יוציאו דייר מגדר הזכאות לרכוש את הדירה הציבורית.
3. על פסק הדין בעניין חלאבי מבססת הנתבעת את טענתה כי רק בעלות בדירה אחרת ששוויה עולה על 350,000 ש"ח מונעת זכאותו של אדם לדיור ציבורי. אלא שפסק הדין עצמו שולל טענה זו. כאמור, בפסק הדין נקבע כי אין תחולה לחוק הדיור הציבורי. בנוסף, בפסק הדין עצמו נדרש בית המשפט לשאלה מהי תקרת שוויה של הדירה הנוספת שבבעלותו של דייר שתותיר אותו בגדר מי שזכאי לרכוש את הדירה הציבורית. בית המשפט החליט כי אין מקום לקבוע תקרה כזו, ויש להותיר לרשות שיקול דעת רחב, ואולם הואיל וחוק הדיור הציבורי הוקפא ברור כי התקרה צריכה להיות פחותה מזו שנקבעה בו.

זאת ועוד: פסק הדין בעניין חלאבי קבע, כאמור, כי לרשות שיקול דעת רחב שיש להפעילו בכל מקרה לפי נסיבותיו. בניגוד לעניין חלאבי, שבו ירשו העותרים פחות משליש מן הזכויות בדירה ולא הייתה להם זכות להתגורר בה, בענייננו ירשה הנתבעת את מלוא הזכויות בדירת המנוחה, והייתה לה אפשרות לעבור להתגורר בה במקום למוכרה. לא מצאתי כל הצדקה לכך שלא עשתה כן. הנתבעת מסרה בתצהירה, כי כאשר ירשה את הדירה הייתה הדירה תפוסה על ידי בתה ומשפחתה, ולכן לא יכולה הייתה להתגורר בה. ואולם אין בדברים אלה הסבר מדוע לא עברה הנתבעת להתגורר בדירה כשהתפנתה עובר למכירתה. בנסיבות אלה לא אוכל לקבוע כי נפל פגם בהחלטתה של ועדת האכלוס העליונה שלא לאפשר לנתבעת להמשיך להתגורר בדירה הציבורית.

1. למעלה מן הצורך אציין כי פסק הדין בעניין חלאבי אינו עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון שלפיה את הזכויות לרכוש דירה ציבורית יש לבחון על פי "מבצעים" של משרד הבינוי והשיכון שלפיהם פועלת עמידר, מבצעים שנערכו מכוח החלטות הממשלה, ולא מכוח חוק הדיור הציבורי שלא נכנס לתוקף (ראה: עע"מ (מנהליים) 7582/03 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' לידיה רבוח, פ"ד נט(4) 481 (1.12.04) בפסקה 10 לפסק הדין (להלן: "עניין רבוח")). באותו עניין אף קבע בית המשפט כי פרשנות "נדיבה" של תנאי המבצע באה בסופו של יום על חשבון הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי (פסקה 23 לפסק הדין).
2. סיכומם של דברים – אף הפסיקה שאליה הפנתה הנתבעת אינה יכולה לסייע לה ולהביאה בגדר הזכאים לדיור ציבורי.
3. הנתבעת טוענת עוד כי מצבה הכלכלי הקשה ונסיבותיה האישיות הקשות מקנים לה זכאות לדיור ציבורי על פי חוקי הדיור הציבורי שהינם חוקים סוציאליים. גם דינה של טענה זו להידחות. הדיור הציבורי הינו משאב ציבורי מוגבל. בשל המחסור בדירות ציבוריות רבים הם הזכאים לדיור ציבורי הממתינים לקבלתו. יש לנקוט בחלוקתו של משאב ציבורי זה בהגינות, בצדק ובשוויון, על פי אמות מידה אחידות וסדרי עדיפויות. מתן אפשרות לנתבעת, אשר הייתה לה דירה חלופית להתגורר בה, להמשיך להתגורר בדירה הציבורית, תהא על חשבונם של נזקקים אחרים הממתינים בתור, שאין ולא הייתה להם דירה אחרת לגור בה (ראה: עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (25.11.10) בפסקה יט לפסק הדין)). מטעמים אלה, שעניינם צדק חלוקתי, נפסק כי מצב כלכלי קשה והשלכות קשות שעלולות לנבוע מפינויו של אדם מדירה ציבורית אינם יכולים להקים לו זכאות לדיור ציבורי שאין הוא זכאי לו על פי דין (ראה למשל: עניין כהן בפסקה 11 לפסק הדין).
4. לסיכום: הנתבעת הייתה בעלת דירה נוסף על הדירה הציבורית ועל כן נתבטלה כדין זכאותה לדיור ציבורי.

מעמדה של הנתבעת בדירה

1. התובעת השכירה לנתבעת את הדירה בחוזה שכירות לשנה החל מיום 16.9.1984. מאז מתגוררת הנתבעת בדירה בשכירות. בנסיבות אלה חל סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, הקובע:

"לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני".

לעמידר עומדת, איפוא, זכות להפסיק את חוזה השכירות עם הנתבעת על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. זכות זו יש להפעיל בתום לב ועל פי הקריטריונים הראויים לגוף ציבורי (ראה: עניין מנדה בפסקה 1 לפסק דינו של השופט ברק; עניין רבוח בפסקה 6 לפסק הדין ועניין זריהן בפסקה ז(3) לפסק דינו של השופט רובינשטיין).

1. הואיל וקבעתי כי כאשר ירשה את דירת המנוחה נתבטלה זכאותה של הנתבעת לדיור ציבורי, הייתה זו לא רק זכותה, אלא אף חובתה של עמידר, לסיים את יחסי השכירות עם הנתבעת ולפנות את הדירה הציבורית לנזקקים אחרים הזכאים לדיור ציבורי. עמידר פעלה, איפוא, בתום לב ועל פי קריטריונים ראויים.
2. אינני נדרשת במקרה זה לבחון מהו פרק זמן סביר לפינוי, שכן הנתבעת לא פינתה את הדירה מאז נדרשה לעשות כן, לפני כמעט ארבע שנים, ופרק זה הינו פרק זמן סביר ואף למעלה מכך.

דיון בטענותיה החלופיות של הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי אם תפונה מהדירה הציבורית יש לה זכות חוקתית לדיור חלופי סביר, בין היתר מכוח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). דא עקא שלא מצאתי כי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, שמתייחס למכירת מקרקעין של חייב שעוקלו, רלבנטי במקרה שעניינו סיום כדין של חוזה שכירות על ידי המשכיר. לא מצאתי בדין כל מקור אחר המצביע על קיומה של חובה המוטלת על משכיר דירה, אף כאשר מדובר בגוף ציבורי, לדאוג לשוכר לדיור חלופי כאשר הוא מסיים כדין את השכירות.
2. לא מצאתי ממש גם בטענה שמעלה הנתבעת לחילופי חילופין, כאילו מעמדה בדירה הציבורית הוא מעמד של בר רשות, והואיל והשביחה את הדירה תנאי לפינויה ממנה הוא מתן פיצוי. כאמור לעיל, הנתבעת הינה שוכרת של הדירה על פי חוזה שכירות בינה לבין עמידר, שכירות שהצדדים המשיכו לקיימה אף לאחר התקופה שעליה הוסכם בחוזה השכירות.

סוף דבר

1. אשר על כן הנני מורה לנתבעת לפנות את הדירה ברח' משה שרת 13 בעכו, הידועה ברישומי התובעת כדירה מס' 023 בכניסה 3 במבנה 0050 שיכון 0360 ולהחזיר את החזקה בה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם או חפץ.

הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 1,400 ₪ ותחזיר לה את האגרה ששילמה, וזאת תוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

1. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.