א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) מיום 9.10.12, בת"א 9246-06-09 לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה ובית משפט קמא הורה למערערת לפנות את הדירה ברח' משה שרת 13 בעכו ולהחזיר את החזקה בה למשיבה כשזו פנויה מכל אדם וחפץ. כמו כן חוייבה המערערת בהוצאות משפט.

ב. העובדות הצריכות לעניין בתמצית הינן אלה:

המערערת היא בעלת הזכויות בדירה בת 3 חדרים בעכו (להלן : "הדירה") זאת לאחר שביום 16.9.1984 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות לפיו השכירה המשיבה למערערת את הדירה למשך שנה.

מאז נחתם החוזה ועד עצם היום הזה ממשיכה המערערת להתגורר בדירה זו.

ביום 27.12.06, הלכה לבית עולמה דודתה של המערערת, זאת לאחר שהותירה אחריה צוואה (שנעשתה ביום 25.2.1999). בצוואה זו ציוותה המנוחה את זכויותיה בדירת מגוריה שברח' הרצוג 6 בעכו למערערת.

ביום 15.4.07 ניתן צו קיום צוואה, ובתאריך 1.6.2008, מכרה המערערת את דירת המנוחה תמורת סכום של 130,000 ₪.

ג. המערערת ביקשה להמשיך להתגורר בדירתה, אולם ועדת אכלוס עליונה של משרד השיכון החליטה, בישיבה מיום 26.6.08, לדחות את בקשתה של המערערת. ביום 9.12.08 הודיעה המשיבה למערערת על סיום השכירות והיא נדרשה לפנות את הדירה עד 9.2.09, מועד בו חזרה והחליטה ועדת האכלוס העליונה לדחות את בקשתה של המערערת להוסיף להתגורר בדירה.

בהחלטה נאמר: "בעלת דירה אותה מכרה ב- 1.6.08, אינה עונה למס' נפשות ואינה עונה למרכיב ההכנסה ולא נמצא מקום לחריגה מהכללים".

ד. משלא פינתה המערערת את הדירה, הוגשה התביעה לפינוי. בקשת רשות להתגונן שהגישה המערער ת נדחתה ביום 9.6.10, אך ערעורה של המערערת לבית משפט זה (ע"א 17679-07-10) נתקבל, וביום 8.3.11 החליט בית משפט זה (בהרכב בראשות כב' השופט יצחק כהן) לאפשר למערערת להתגונן מפני תביעת המשיבה ולברר האם יש למערערת זכאות לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, ורק לאחר מכן לקבוע האם יש מקום לפנות את המערערת מן הדירה, אם לאו.

נכתב עוד באותו פסק דין: "יצויין בהקשר זה, שהמערערת מחזיקה בדירה מזה תקופה של 26 שנים ולטענתה, עבור הדירה שנרכשה ונמכרה על ידה קיבלה סכום הנמוך מ- 350,000 ₪. מאליו מובן כי אין אנו מביעים דעה בשאלה מה סיכויי המערערת שטענותיה תתקבלנה בבית משפט קמא".

ה. כפי שמציין בית משפט קמא הגיעו הצדדים, בסמוך לאחר תחילת ישיבת ההוכחות, להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ולפיו יגישו סיכומים בכתב בהתבסס על החומר שבתיק בית המשפט.

לאחר שבית משפט קמא סקר בהרחבה בפסק-דינו את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים הגיע הוא למסקנה לפיה המערערת היא בעלת דירה, בנוסף לדירה הציבורית בה היא מתגוררת, ולכן, כך לפי קביעת בית משפט קמא, התבטלה כדין זכאותה לדיור ציבורי.

בית משפט קמא מסביר, כי נוכח סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, עומדת למשיבה הזכות להפסיק את חוזה השכירות עם המערערת על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. זכות זו יש להפעיל בתום לב ולפי הקריטריונים הראויים לגוף ציבורי. ממשיך בית משפט קמא וכותב, כי משירשה המערערת את דירת המנוחה, נתבטלה זכאותה לדיור ציבורי. היתה זו לא רק זכותה אלא אף חובתה של המשיבה לסיים את יחסי השכירות עם המערערת ולפנות את הדירה הציבורית לנזקקים אחרים הזכאים לדיור ציבורי.

המשיבה פעלה איפוא, לפי קביעת בית משפט קמא, בתום לב ולפי קריטריונים ראויים.

ו. באשר לפרק זמן סביר לפינוי, כותב בית משפט קמא שהואיל והמערערת לא פינתה את הדירה מאז שנדרשה לעשות כן לפני כ- 4 שנים, הרי פרק הזמן שחלף הוא פרק זמן סביר ואף למעלה מכך.

גם את שאר טענותיה של המערערת (בנוגע לזכות חוקתית לדיור סביר), כמו גם לזכותה לפיצוי על השבחת הדירה בה שהתה במעמד של ברת רשות, דחה בית משפט קמא.

ז. על כל אלה נסוב ערעורה של המערערת המתארת בערעורה את נסיבותיה האישיות הקשות ומוסיפה, כי האמור בתצהירה לא נסתר. כמו כן נטען, שהמערערת שהיא ילידת 1955, מתגוררת בגפה מזה כ- 25 שנה בדירה טרומית קטנה וישנה משנות ה- 70 באיזור של שכונת עוני, ולמעשה אם תפונה מן הדירה תיפול היא לנטל על החברה, הואיל ואין לה דיור חליפי.

ח. נטען עוד בערעור, שדירת הדודה שקיבלה המערערת בירושה נמכרה כנגד סכום של 130,000 ₪. לאחר תשלום למתווך ולעורכי דין נותרו בידי המערערת 100,000 ₪. מתוכם שולמו 70,000 ₪ לבן, וכן למגורי הבת, כשזו מצידה השקיעה בדירת הדודה המנוחה כ- 45,000 ₪. יתרת התמורה, כיסתה חובות למכולת, חשמל, מחיה שוטפת, ותרופות. כיום שבה המערערת לאכול בבית תמחוי.

ילדיה של המערערת אינם מסוגלים לעזור לה, הואיל והם עצמם במצב קשה.

ט. נטען בערעור, שבית משפט קמא ביסס את פסק דינו על הוראה מס' 08/05 בנושא "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי מיום 18.7.05". ואולם, הוראת נוהל זו, כך נטען, אינה חלה על המערערת בהיותה "זכאית" מזה כ- 30 שנה לפני תחילת תוקף ההוראה, ואף לפני מועד תחילתו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998. כמו כן, הוראת הנוהל היא בתוקף החל מיום 18.7.05 ואינה חלה, כך נטען, על זכאותה של המערערת אותה קיבלה בשנות ה-70, כשהסכם השכירות לדירה נשוא הערעור הוא מיום 16.9.84.

י. נטען גם בערעור, שבית משפט קמא שגה במסקנתו לפיה סעיף 10.4 של הוראות הנוהל עוסק בביטול זכאות לדיור ציבורי. לפי הנטען בערעור, סעיף 10.4 עוסק רק בביטול "זכאות שבתוקף", כאשר זכאות שבתוקף ניתנת מלכתחילה באופן זמני בלבד, ואיננה זהה לזכאות מכוח החוק.

נטען בערעור שלא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 2.3 של הוראות הנוהל, אליו הפנתה המשיבה, לצורך שלילת זכאות.

כמו כן נטען, שבית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה יכולה היתה המערערת לעבור להתגורר בדירת הדודה כשזו התפנתה, עובר למכירתה.

י"א. בנוסף נטען בערעור, כי המערערת ובתה, הצהירו, והדבר לא נסתר, שהדודה המנוחה הבטיחה לבת מחצית הדירה ולכן הבת השקיעה בדירה במשך 5 השנים בהן התגוררה בדירה, ומסיבה זו אף סירבה לפנותה, אלא תמורת השבת השקעתה וסידור מגורים באמצעות תשלום דמי שכירות לדירה אחרת, סכום אשר עלה על מחצית התמורה ממכירת הדירה. מכאן, שהמערערת לא יכולה היתה לעבור להתגורר בדירת הדודה בשום פרק זמן, והיא היתה חייבת למכור את הדירה כדי לזכות ולו בפחות משליש התמורה.

י"ב. נטען עוד בערעור כי מטרת החוזה שבין הצדדים היא להעניק סיוע בדיור למערערת שמצבה הכלכלי הצדיק זאת. משלא חל שינוי במצבה הסוציאלי, וכשאין קורת גג לראשה, לא קמה למשיבה זכות לבטל את החוזה ולשלול את זכאותה של המערערת לדיור ציבורי, במיוחד בהיות חוקי הדיור הציבורי חוקים סוציאליים במהותם.

י"ג. כמו כן נטען בערעור, ששגה בית משפט קמא משדחה את טענתה של המערערת לזכות חוקתית לדיור חלוף סביר, וכן את זכותה לפיצוי בהיותה ברת רשות בדירה. לחלופין בלבד, עותרת המערערת לסעד מן הצדק.

י"ד. שונה כמובן עמדתה של המשיבה אשר סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וסבורה, כי אין בערעור אלא טענות סרק, בלתי רלוונטיות. המשיבה מדגישה, כי בעלות בדירה שוללת כל זכאות לדיור ציבורי.

לטענת המשיבה, המערערת הודתה כי ירשה דירה. משבחרה המערערת שלא לעבור אליה, מכרה אותה, ושלשלה את הכסף לכיסה, מתאיינת כל זכאות לדיור ציבורי בהתאם לדין הקיים, ולכן נדחתה המערערת בכל ועדה אפשרית, וניתנו שני פסקי דין ראויים לפינוייה, האחד של כב' הרשם, ובהמשך של בית משפט קמא.

ט"ו. עוד טוענת המשיבה, שהמערערת אינה משלמת שכר דירה ונצבר לחובתה סך של 7,981 ₪. נציין מיד, שאין בדעתנו ליתן משקל לטענתה זו של המשיבה, ולו מן הטעם שיש בכך משום הרחבת חזית אסורה. עילת תביעתה של המשיבה לא היתה אי-תשלום שכר דירה, וכבר עמד על כך בית משפט קמא בהחלטתו מיום 22.12.11 (עמ' 9 לפרוט'), וכן מחק לעניין זה סעיפים מתצהירו של העד מטעם המשיבה. בוודאי שלא היה מקום להעלות טענה זו בעיקרי הטיעון שמטעם המשיבה.

ט"ז. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 2.7.13 שמענו את תמצית טענותיהם של באי כח שני הצדדים.

לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, ובמסמכים הרלוונטיים, לרבות טיעוניהם בכתב ובעל פה של באי כח שני הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל.

י"ז. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט – 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), נכנס לתוקפו בתאריך 1.1.2013. כעולה מבג"צ 328/13 מפלגת צדק חברתי נגד ממשלת ישראל (מיום 1.7.13) אכן החוק נכנס לתוקף, כשהמחלוקת בבג"צ הנ"ל מתייחסת לשאלת אי הפעלתו של החוק.

י"ח. בהתאם לאמור בסעיף 1 של חוק הדיור הציבורי "זכאי" הוא:

"מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים ברציפות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו או בבעלות קרובו, במשך חמש שנים שקדמו למועד הגשת בקשתו לפי סעיף 2, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 ₪".

עולה מן האמור לעיל שדייר בדיור ציבורי זכאי, בהתקיים התנאים שנקבעו לכך בחוק הדיור הציבורי, לרכוש את דירת המגורים בה הוא מתגורר גם כשברשותו דירה או מקרקעין אחרים, אם שווים איננו עולה על 350,000 ₪.

י"ט. במקרה שבפנינו, ברי שאין המערערת מבקשת לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת, אלא כוונתה להמשיך להתגורר בשכירות באותה דירה בה היא מתגוררת בתנאי זכאות לדיור ציבורי מזה למעלה מ-25 שנה. במצב דברים זה, קשה להלום את התוצאה שלפיה אמורה המערערת להפסיד את הדירה המשמשת לה לקורת גג, בגלל דירה שירשה מדודתה המנוחה, ואשר בגין מכירתה שולם סכום של 130,000 ₪, בעוד שאילו היתה המערערת מבקשת לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת כיום, העובדה שהיא ירשה את דירת דודתה המנוחה, לא היתה שוללת ממנה את הזכות לרכישת הדירה.

כ. כפי שעוד נפרט להלן, ממילא, אך מקצת מקצתו של הסכום הנ"ל של 130,000 ₪ נותר ברשותה של המערערת.

ערים אנו כמובן לכך שהמערערת לא ביקשה, ואינה מבקשת, לרכוש את הדירה בה היא מתגוררת כיום, כשם שגם ערים אנו לכך שכאשר המערערת נדרשה על ידי המשיבה לפנות את הדירה, וכאשר הוגשה כנגדה תביעת הפינוי, חוק הדיור הציבורי עדיין לא היה בתוקף, והוא נכנס לתוקפו אך לפני מספר חודשים ביום 1.1.13, ואולם, סבורים אנו שלצורך פרשנות תכליתית רשאים אנו להיזקק להוראות חוק הדיור הציבורי לאחר שנכנס לתוקפו.

כ"א. לא ניתן להתעלם מנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת, כפי שאלה באו לידי ביטוי בתצהירה של המערערת, בתצהיר בתה של המערערת, ובמכתב העובדת הסוציאלית מיום 29.5.2008. מן האמור במסמכים אלה עולה כי מדובר באשה חולה, לאחר נסיון אובדני, אשה שהיתה מוכה קשות על ידי שני בעליה לשעבר, ומתקיימת מקיצבת הבטחת הכנסה בסך 1,400 ₪, ועוד, כמתואר בהרחבה בחומר הראיות.

כ"ב. עולה עוד מן האמור בתצהיר, שדירת הדודה המנוחה נמכרה בסכום של 130,000 ₪ בלבד. מתוך הסכום הנ"ל בוצע תשלום למתווך ולשני עורכי דין. נשארה יתרה של כ-100,000 ₪ מתוכה החזירה המערערת לבתה, בין היתר, 45,000 ₪ בגין השקעותיה של הבת בדירת הדודה, וזאת בהתייחס לתקופה שהבת התגוררה בדירתה של הדודה, תקופה של כחמש שנים, עד למכירתה של הדירה.

כ"ג. כאמור כבר לעיל, וכפי שציינה שופטת קמא בפסק דינה, הושג הסדר דיוני שלפיו הגישו הצדדים סיכומים בכתב בהתבסס על החומר שבתיק בית המשפט. האמור בתצהירי המערערת עצמה ובתה, (לרבות האמור במכתב העובדת הסוציאלית), לא נסתר, ומכאן שיש לקבל כמוכח את האמור במסמכים אלה.

כ"ד. עולה מכל האמור, כי בסופו של דבר, ולאחר ניכוי הסכומים שצויינו לעיל, קיבלה המערערת תמורה מן הדירה בסכום של כ- 55,000 ₪, זאת לאחר שנשאה בהוצאות דמי תיווך ושכר טרחה, והחזירה לבתה את שווי השקעתה של הבת בהשבחת דירתה של הדודה המנוחה.

סכום זניח זה אינו יכול להיחשב כסכום המקנה למערערת "בעלות על דירה או חלק בדירה" שיש בה כדי להביא לביטול זכאות לדיור ציבורי, כאמור בסעיף 10.4 של הוראות הנוהל 08/05.

כ"ה. כמו כן יש ליתן את הדעת על כך, שלא היתה אפשרות מעשית למערערת לעבור להתגורר בדירת דודתה המנוחה, וזאת נוכח הנסיבות שפירטה בתצהירה בתה של המערערת, דהיינו, שהיא סירבה להתפנות מן הדירה, ועמדה על זכאותה להשבת הסכומים שהשקיעה בהשבחת הדירה, בסכום של כ-50,000 ₪ (למעשה, כ-45,000 ₪) סכום שהיה על המערערת להשיב לבתה לצורך פינויה מן הדירה. סכום זה בוודאי לא היה עומד לזכותה של המערערת אלמלא מכרה את דירתה של המנוחה.

כ"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שעל יסוד הנסיבות הספציפיות כפי שפורטו לעיל בפסק דיננו, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-משפט קמא, ודוחים את תביעת המשיבה.

צו ההוצאות של בית משפט קמא – מבוטל.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' אב תשע"ג, 16 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.