לפני: כב' השופט אלכס קוגן

נציגת ציבור (עובדים) גב'שרה דורון

נציג ציבור (מעבידים) מר שחר בן נון

פסק דין

1. לפנינו תביעתו של מר גפן דימיטרי (להלן: "התובע"), שביום 7/10/1990 אירעה לו תאונת עבודה, עת עבד כימאי ונחבל בפניו מחבל עבה.

בתביעתו, מבקש התובע לחייב את המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ושירותי בריאות כללית (להלן: "הקופה") במימון הטיפולים הרפואיים בשיניו, כאשר לטענתו הם תוצאה של תאונת העבודה, ואילו לטענת הנתבעים הם נובעים מדלקת חניכיים שכלל אינה קשורה לתאונת העבודה.

השתלשלות העניינים בתיק:

2. התובע יליד שנת 1948.

3. ביום 7/10/1990 אירעה לתובע תאונת עבודה, עת שעבד כימאי ונחבל בפניו מחבל עבה.

4. המל"ל הכיר בפגיעות בשיניים 11, 21, 22, 23, ו- 24 בלסת עליונה בלבד, כקשורות בקשר סיבתי- רפואי לתאונת העבודה.

5. ועדה רפואית מיום 12/6/1997 קבעה כי כתוצאה מתאונת העבודה, התובע נפגע בשיניים 11, 21, 22, 23, ו- 24 בלסת עליונה בלבד ונקבעה לו בגין פגיעה זו נכות יציבה בשיעור של 1.5%, כאשר נקבע גם, כי המצב ביתר שיניו נובע ממחלת חניכיים כרונית ממנה סובל התובע, ללא קשר לתאונת העבודה.

6. בהתאם להסכם בין שירותי בריאות כללית לבין המל"ל, התובע החבר בכללית, נמצא זכאי החל משנות ה- 90 לקבל מימון עבור החלמה ושיקום רפואי בכל הקשור לנזק שהוכר על ידי המל"ל כקשור לתאונת העבודה, ולכן זכה למימון עבור טיפולי שיניים משמרים בלסת העליונה, באותן השיניים שהוכרו ככאלו שנפגעו בתאונת העבודה, וזאת בנוסף להחזר מימון עבור התקנת תותבת עליונה שלמה ועבור ביצוע שחזור לתותבת העליונה.

7. התובע ביקש לקבל גם מימון כספי בגין טיפול רפואי לו הוא טען שנזקק, בלסת התחתונה.

המל"ל דחה את בקשתו זו של התובע למימון הטיפולים גם בלסת התחתונה. התובע עתר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר דחה את תביעתו וקבע כי הפגיעה בלסת התחתונה לא הוכרה כפגיעה כתוצאה מתאונת העבודה, אלא מיוחסת לתחלואה כרונית ללא קשר לתאונת העבודה. בהתאם לכך, נקבע שהתובע אינו זכאי למימון טיפולים בשיניים התחתונות (ב"ל (ת"א) 4432/04).

8. התובע ערער על פסק דינו זה של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וביום 17/10/07 ניתן פסק דין בערעור, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, לפיו:

"ניתן בזה תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה המוסד לביטוח לאומי יכיר בפגיעת המערער בשיניים התחתונות בתאונת עבודה, מיום 7.10.90, כמפורט במכתבו של פקיד התביעות מיום 8.8.00, דהיינו השיניים הקדמיות התחתונות: 31, 32, 41, 42. אין באמור משום הכרה בטיפול הרפואי לו המערער נזקק היום" (עב"ל (ארצי) 674/06).

9. ביום 24/1/07 הודיעה הקופה לתובע, כי אינו זכאי עוד למימון טיפולי שיניים במסגרת תאונת העבודה מיום 7/10/90, וכי:

"אינו זכאי יותר לטיפולי שיניים. במסגרת תאונת עבודה איבד את כל השיניים שבפה (גם אלו שלא נפגעו) כתוצאה ממחלה חניכיים ו- 17 שנים אחרי התאונה היה מאבד גם את כל השיניים שהוסרו".

10. לאחר שקיבל התובע החלטה זו של הקופה, הוא הגיש 2 תביעות:

האחת, הוגשה ביום 23/4/07 לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, במסגרתה ביקש התובע להורות על חיוב הנתבעות בשיפוי בגין השיניים התחתונות;

השנייה, הוגשה ביום 13/5/08 לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במסגרתה ביקש שיפוי בגין טיפולי שיניים שקיבל בשנת 2003 בשיניו התחתונות.

11. בסופו של דבר, שתי תביעותיו אלו של התובע אוחדו כאן, בתיקים שלפנינו.

בדיון שהתקיים ביום 18/5/08 הוברר כי המחלוקת בין הצדדים היא אך ורק מחלוקת רפואית, ובאי כוח כל הצדדים הגיעו להסכמה, כי הנתבעים יפעלו בהתאם לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח- 1968 (להלן: "התקנות"), כך שעניינו של התובע יופנה לרופא בהתאם לתקנה זו.

12. פרופ' שלמה טייכר, מומחה לכירורגיית פה ולסת ולשיקום פנים ולסתות, מונה לשמש כ"רופא שלישי" בהתאם לתקנה 3, הועברו אליו מסמכים רפואיים על ידי הצדדים, וביום 1/9/09 הוא בדק את התובע.

13. בחוות דעתו, הגיע פרופ' טייכר למסקנה לפיה:

"במועד בדיקתו במרפאתי נמצא מחוסר שיניים בלסת עליונה, נושא תותבת שלמה. בלסת תחתונה נושא תותבת "על" על גבי 6 שתלים...

... ניתן לזהות מחלת חניכיים כרונית מתקדמת בחלל הפה עם שחזורים קבועים בשיניים של הלסת העליונה בעזרת כתרים וקשרים... גם בדו"ח הוועדה הרפואית מודגשת על ידי ד"ר צברי מחלת החניכיים הכרונית המתקדמת בכל חלל הפה המצביעה על טיפול לקוי בחניכיים במשך השנים.

חבלה לשיניים הקדמיות בלסת העליונה והן בלסת התחתונה זירזו את אובדן השיניים החבולות בלבד, ואילו את שאר השיניים איבד מר גפן כתוצאה ממחלת החניכיים הקשה והנרחבת כולל שתי השיניים בלסת התחתונה מספר 33 ו- 43 אשר הושארו במהלך הטיפול הראשוני. לא סביר כי מחלת חניכיים מתקדמת עם ניידות בדרגה 3- 2 תתפתח בכל השיניים בחלל הפה עקב חבלה לשיני חזית בלבד בשתי הלסתות. לכן קיים קושי בקבלת חוות דעתו של ד"ר ברק כי הנזק בחלל הפה והמחלה המתקדמת נגרמו כתוצאה מהמתנה של חודשיים לאחר חבלה לשיני חזית להמשך טיפול דנטלי.

לסיכום:

לאור מחלת החניכיים הכרונית הכללית והחבלה לשיניים הקדמיות בשתי הלסתות אכן הטיפול אותו קיבל מר גפן במשך 17 שנה הינו הטיפול הנדרש לו נזקק וזאת באופן חד פעמי ואין מקום לפצותו בגין טיפול בשתלים דנטליים בחלופות של הטיפול בשתי הלסתות".

14. ביום 24/3/11 ניתן פסק דין בתיק על ידי בית דין זה (להלן: "פסק הדין הראשון"), הדוחה את תביעתו של התובע, מהנימוקים העיקריים הבאים:

א. המחלוקת בתיק הינה אך ורק מחלוקת רפואית- האם התובע נזקק לטיפולי שיניים הנובעים מתאונת העבודה שאירעה לו ביום 7/10/90, או שמא מבקש הוא טיפול רפואי בשיניו הנובע מתחלואה של דלקת בחניכיים, אשר אינה קשורה לתאונת העבודה.

ב. תקנה 3 לתקנות קובעת מנגנון יישוב מחלוקת בין רופאי הקופה לבין רופאי המוסד לביטוח לאומי על ידי רופא שלישי, שיכריע בהיקף הטיפול הרפואי שיש ליתן למבוטח שעבר תאונת עבודה.

ג. המחלוקת האמיתית בתיק בין התובע לנתבעים הייתה טענת התובע לפיה המדובר הוא בטיפול לו נזקק התובע כתוצאה מתאונת העבודה, שכבר הוכרה והקשר הסיבתי שכבר שהוכר, לעומת טענת הקופה כי הטיפול המבוקש נובע מדלקת חניכיים שאינה קשורה לתאונת העבודה.

ד. פרופ' טייכר מונה כ"מומחה שלישי" בתיק, והיה יעיל ונוח לכל הצדדים להכריע במחלוקת הרפואית ביניהם תוך התבססות על תקנה 3, משום שכך הייתה מתקבלת תוצאה שמתמנה מומחה ניטרלי ואובייקטיבי שמוגדר מראש בתקנה 3 כמומחה שלישי וממומן על ידי הנתבעים.

ה. פרופ' טייכר שמונה כ"מומחה שלישי", והמדובר הוא בחוות דעת יקרה מאוד, אינו עובד של אף אחד מהנתבעים, וטענת התובע בדיעבד- כאשר היה ברור, ידוע ומוסכם מראש שהמדובר הוא במומחה אובייקטיבי- כי המדובר הוא בחוות דעת שאינה אובייקטיבית, משום שמומנה על ידי הנתבעים, נגועה במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב.

ו. חוות דעתו של פרופ' טייכר מנומקת היטב ומבוססת הן על הבדיקה הקלינית שהוא עצמו ביצע לתובע והן על סמך המסמכים שעמדו לפניו, ואין כל מקום לסטות ממנה.

15. התובע ערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וביום 1/5/13 ניתן פסק דין בערעור (עב"ל 17146-05-11 דימטרי גפן- המוסד לביטוח לאומי (1/5/13).

בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, עניינו של התובע הוחזר לדיון בבית זה, בכדי לאפשר לו להעמיד את החלטת הנתבעים המבוססת על חוות דעתו של פרופ' טייכר לביקורת שיפוטית, בהתאם לכללים שהותוו בתיק בר"ע 433/07 עורקבי- המוסד לביטוח לאומי (7/7/10) (להלן: "פרשת עורקבי").

16. בהתאם להחלטות בית הדין מיום 19/5/13 ו- 30/6/13, נקבע מתווה של הגשת טיעוני הצדדים בכתב, בכדי לאפשר לתובע להעמיד את החלטת הנתבעים בעניינו, המבוססת על חוות דעתו של פרופ' טייכר לביקורת שיפוטית, על פי הכללים שהותוו בפרשת עורקבי.

ויובהר ויודגש: במסגרת ההליך שלפנינו, ובהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעורו של התובע (עב"ל 17146-05-11), יש להעמיד את החלטת הנתבעים המבוססת על חוות דעתו של פרופ' טייכר לביקורת שיפוטית, שהותוו בפרשת עורקבי- זאת ותו לאו.

דיון בטענותיו השונות של התובע, שהועלו בבקשתו מיום 14/6/13, ובסיכומיו יוביל לניהול התביעה מראשיתה, ואין זה המקום לכך (ראה החלטת בית הדין מיום 30/6/13).

17. עיקר טענות התובע:

א. לתובע נפגעו מספר שיניים בשתי הלסתות, אולם מאחר והוא לא קיבל טיפול רפואי, התפתחה אצלו דלקת, וכשהגיע לארץ לאחר כחודשיים, נעקרו כל שיניו והוחלפו בתותבות קבועות, למעט שתי שיניים תחתונות שקיבלו טיפול.

ב. לתובע הייתה פגיעה בעבודה, במסגרתה נפגעו שיניים מסוימות. הנתבעים הכירו בתאונה, ונשאו בכל ההוצאות הנוגעות בפגיעה בכל שיניו, ולא חלקו על דברי הרופא המטפל, שכן לא שולם רק על טיפול חלקי.

ג. משהנתבעים הכירו בתאונת העבודה ומימנו באופן מלא את כל הטיפולים בכל שיניו של התובע, בדיוק בהתאם לקביעת הרופא המטפל, ד"ר פרידגוט, ובהעדר שיקולי מדיניות כלליים כלשהם, לא ניתן לקבל החלטתם בחלוף 17 שנים, לפיה, אין התובע זכאי יותר לטיפולי שיניים כתוצאה מתאונת העבודה.

ד. שינוי ההחלטה למימון הפיצוי מטעם קופת החולים חייב להיעשות רק בשל שינוי נסיבתי ברור שאינו קשור לחלוטין לתאונת העבודה. קופת החולים אינה יכולה לעשות דין לעצמה, ולסטות מדרך פעולתה בה נהגה עם התובע משך 17 שנים.

ה. אין לקבל את חוות הדעת מטעם הנתבעים- של פרופ' טייכר, מהסיבות הבאות: לטענת המומחה לפיה מחלת החניכיים אירעה עובר לתאונה אין אחיזה ברישומים; העדות הראויה והטובה ביותר למצבו של התובע הינה של הרופא המטפל בזמן אמת; נסיבות המקרה שלפנינו מלמדים בבירור כי הדלקת בשיניו של התובע, שגרמה להתרופפות כל שיניו, נגרמה עקב הפגיעה בתאונת העבודה והעדר טיפול משך תקופה ארוכה.

18. עיקר טענות המוסד לביטוח הלאומי:

א. התובע חורג בסיכומיו מהחלטות בית הדין, ומנסה לערוך דיון עובדתי ורפואי חדש בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת החניכיים לתאונת העבודה, וכך מבקש למעשה לנהל את תביעתו מחדש.

ב. בהליך ההכרה בפגיעת התובע מיום 7/10/90 כפגיעה בעבודה על ידי המל"ל, לא הייתה באף שלב הכרה כלשהי במחלת החניכיים כנזק הקשור לתאונת העבודה.

נהפוך הוא- ביום 12/6/97 ניתנה החלטה של הוועדה הרפואית, לפיה מדובר במחלת חניכיים כרונית שאינה קשורה בתאונה.

התובע לא ערער על החלטה זו של הוועדה הרפואית, על אף שכבר משנת 1998 הייתה בידיו חוות דעתו של ד"ר ברק. על כן, התובע מושתק מלטעון, בחלוף למעלה מ- 20 שנים ממועד קרות התאונה, לנזקים נוספים מעבר לאלו שהוכרו על ידי המוסד כקשורים בתאונה.

ג. מטעם התובע לא הובא כל רישום מפורש המאשר כי לתובע התפתחה דלקת חניכיים מתקדמת עקב התאונה.

ד. חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר ברק, הינה שגויה ואינה תואמת את הממצאים והרישומים הרפואיים.

ה. חוות דעתו של פרופ' טייכר, שמונה כרופא שלישי מכריע, עומדת במבחנים שנקבעו בפרשת עורקבי, שכן היא עומדת בכללי המנהל התקין וקוימו בה כללי הצדק הטבעי.

ו. לתובע ניתן יומו לפני פרופ' טייכר, הוא נבדק קלינית על ידי פרופ' טייכר, וחוות דעתו מקיפה, עניינית ומתייחסת לכל טענות התובע והמומחה מטעמו.

ז. הוכח כי התובע סבל ממחלת חניכיים מתקדמת עוד לפני קרות תאונת העבודה. ההסכם בין קופת החולים למוסד לביטוח לאומי וחוק הביטוח הלאומי, מחייבים את הקופה 'בהחזרת מצב לקדמותו' בלבד, אולם בפועל משך 17 שנים זכה התובע במימון טיפולים מעבר למגיעים לו, ועבור שיניים שלא נפגעו בשתי הלסתות, כך שמצבו לא רק הוחזר לקדמותו, אלא אף השתפר.

19. עיקר טענות שירותי בריאות כללית:

א. טענת התובע בסיכומיו לפיה, יש להכיר באובדן כל שיניו כחלק מתאונת העבודה, כתוצאה ממחלת חניכיים שהתפתחה אצלו כתוצאה ישירה מתאונת העבודה, הינה הרחבת חזית אסורה.

ב. כעניין של מדיניות, הקופה אינה נוהגת לשלם עבור טיפולים לנפגעי עבודה אשר אינם נובעים מהתאונה.

ג. זכאות התובע להמשך הטיפול בשיניו פגה, עת לנוכח מצבו הרפואי עובר לתאונה היה התובע מאבד ללא ספק את שיניו כולן.

ד. התובע לא הצביע על פגם או טעות כלשהם שנפלו בחוות דעתו של פרופ' טייכר.

ה. טענותיו של התובע בסיכומיו מסתמכות על מסכת עובדתית חדשה המתוארת על ידו, ביחס אליה צירף לראשונה לסיכומים, ללא קבלת רשות מבית הדין, מסמכים רפואיים חדשים.

דיון והכרעה

20. בראשית הדברים, מן הראוי להבהיר מספר עניינים:

א. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ניתנה לתובע האפשרות להעמיד את החלטת הנתבעים המבוססת על חוות דעתו של פרופ' טייכר לביקורת שיפוטית, בהתאם לכללים שהותוו פרשת עורקבי:

"... הגענו לכלל מסקנה כי מן הראוי להחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי, כך שיתאפשר לו להעלות את השגותיו על חוות חוות דעתו של פרופ' טייכר. זאת, במסגרת הליך של ביקורת שיפוטית על החלטות המוסד לביטוח לאומי או קופת חולים בתביעתו של נפגע עבודה ל"ריפוי" " (ההדגשה במקור- א.ק).

ב. בהליך שהתקיים לפנינו, טרם מתן פסק הדין הראשון מיום 24/3/11, שניתן על ידי בית דין זה, בהסכמת הצדדים, יושם למעשה המנגנון הקבוע בתקנה 3 לתקנות, ופרופ' טייכר מונה כ'רופא שלישי' על פי תקנה 3 (להרחבה ראה סעיפים 28- 25 לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעורו של התובע- עב"ל 17146-05-11).

ג. טענותיו של התובע לפיהן, פרופ' טייכר הוא מומחה מטעמם של הנתבעים ואינו בגדר רופא מוסכם על פי תקנה 3, בשל כך שהוא מונה על בסיס הסכמה בין הקופה לבין המל"ל, או בשל כך שהקופה והמל"ל נשאו בעלות חוות דעתו- נדחו על ידי בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 17146-05-11).

על כן, מתייתר הצורך לדון בטענותיו של התובע שהועלו בהקשר זה שוב בסיכומיו.

21. בהתאם לתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968 (להלן: "התקנות"):

"2. נפגע יהא זכאי לטיפול רפואי ככל שייקבע על ידי הרופא המטפל במישרין בנפגע מטעם שירות רפואי (להלן - הרופא המטפל), ובלבד שהחלמה ואספקת שיניים תותבות, משקפיים, מכשירי שמיעה ואבזרים אישיים אחרים יינתנו באישורו של רופא השירות".

22. תקנה 3 לתקנות קובעת:

"3. היה רופא מוסמך בדעה שלא ניתן מלוא הטיפול הרפואי לנפגע לפי תקנה 2, או תבע הנפגע טיפול רפואי נוסף, יובאו עמדת הרופא המוסמך או תביעת הנפגע לידיעת רופא השירות; לא הסכים רופא השירות לאשר את הטיפול הרפואי הנוסף כמבוקש יוכרע הענין על ידי רופא שלישי שיוסכם עליו בין הרופא המוסמך לבין רופא השירות, ובלבד שלא יינתן טיפול רפואי על פי תקנה זו אלא במסגרת הגדרתו בתקנה 1".

23. בפרשת עורקבי נקבעו קווים מנחים לשיקולים להם ידרש בית הדין במסגרת ביקורתו השיפוטית על החלטותיהם של המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים, בהתייחס לתביעתו של נפגע עבודה לגמלאות בעין מסוג טיפול רפואי וריפוי מתחום הרפואה המשלימה.

24. בהתאם לסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995, נפגע עבודה שתביעתו לטיפול רפואי נדחתה, רשאי לעתור לבית הדין לעבודה, כנגד אותה ההחלטה, כאשר אותה ההחלטה עומדת לביקורת שיפוטית של בית הדין.

25. כתנאי מוקדם נדרש נפגע העבודה למצות את ההליכים בתביעה לטיפול רפואי.

26. בהתאם למתווה שנקבע בפרשת עורקבי, ביקורתו השיפוטית של בית הדין לעבודה על החלטות המל"ל והקופה בדחיית מבוקשו של נפגע עבודה לקבלת טיפול רפואי, תיעשה בשני מישורים:

א. ביקורת שיפוטית על שיקולי מדיניות כלליים של המל"ל והקופה.

ב. ביקורת שיפוטית על החלטת המל"ל או הקופה בהתייחס לנסיבותיו הספציפיות של נפגע עבודה.

27. זה המקום לומר, כי בסופו של יום שוכנענו שדין תביעתו של התובע להידחות, מהטעמים העיקריים הבאים:

א. כאמור, המל"ל הכיר בפגיעות בשיניים 11, 21, 22, 23, ו- 24 בלסת עליונה בלבד של התובע, כקשורות בקשר סיבתי- רפואי לתאונת העבודה.

בהמשך, ועדה רפואית מיום 12/6/1997 קבעה כי כתוצאה מתאונת העבודה, התובע נפגע בשיניים 11, 21, 22, 23, ו- 24 בלסת עליונה בלבד ונקבעה לו בגין פגיעה זו נכות יציבה בשיעור של 1.5%, כאשר חשוב הוא לשים לב לכך, שגם נקבע, כי המצב ביתר שיניו נובע ממחלת חניכיים כרונית ממנה סובל התובע, ללא קשר לתאונת העבודה.

ביום 17/10/07, הגיעו הצדדים להסכמה במסגרת ערעור שהגיש התובע על תביעתו שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב"ל 674/06), לפיה, המל"ל יכיר בפגיעת התובע בשיניים התחתונות בתאונת עבודה (השיניים הקדמיות התחתונות: 31, 32, 41, 42). הובהר בין הצדדים, שאין באמור משום הכרה בטיפול הרפואי לו התובע נזקק בעת מתן הסכמתם.

ב. ביום 24/1/07 הודיעה הקופה לתובע, כי אינו זכאי עוד למימון טיפולי שיניים במסגרת תאונת העבודה מיום 7/10/90, מהנימוק העיקרי, שהתובע איבד את השיניים שבפה (גם אלו שלא נפגעו במסגרת תאונת העבודה) כתוצאה ממחלת חניכיים שאינה קשורה לתאונת העבודה.

ג. בית הדין לא בא בנעלי הנתבעים, ולא שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם. בבואנו להעביר תחת שבט ביקורתנו את החלטת הנתבעים, ניתן דעתנו לתקינות ההליך, לאור עקרונות הצדק הטבעי, כללי המנהל התקין, וכך גם לשיקולי סבירות ופרשנות תכליתית של הוראות הדין והשתנות העיתים (ראה פרשת עורקבי, שם נפסק בין היתר: "ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטתם של המנומקת, כאמור, של המוסד או הקופה, תיעשה לאור עיקרי הצדק הטבעי וכללי המשפט המינהלי לרבות שיקולי סבירות ופרשנות תכליתית של הוראות הדין והשתנות העיתים").

ד. בהקשר זה, נפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעורו של התובע על פסק הדין הראשון מיום 24/3/11, על העקרונות שהנחו אותנו בעת מתן פסק דין זה:

"בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על החלטה של המוסד או הקופה בהתייחס לנפגע עבודה ספציפי, יינתן משקל לגורמים המוסמכים בקופה או במוסד, ל"מנגנון הרפואי" ובמיוחד לחוות דעתו של הרופא השלישי המכריע; ככלל, הביקורת השיפוטית בתביעתו הפרטנית של נפגע עבודה ל"ריפוי" תהא מצומצמת בהשוואה לזו הנהוגה בתביעות לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, תוך מתן משקל משמעותי לחוות דעתו של הרופא השלישי על פי התקנות; זאת, לנוכח העובדה כי על פי התקנות תביעתו של נפגע עבודה ל"ריפוי" מוכרעת על ידי רופא שלישי שהוא רופא בלתי תלוי; בית הדין רשאי לשקול מינוי מומחה יועץ רפואי מטעמו כדי שיחווה את דעתו. אולם, ככל שהמחלוקת סבה על חוות דעת רופאי "המנגנון הרפואי", מינוי מומחה יועץ רפואי ייעשה במקרים מיוחדים, וכאמור בית הדין לא ימהר להתערב במסקנותיו של הרופא השלישי המכריע בין רופאי המנגנון" (עב"ל 17146-05-11).

ה. כאמור, בהסכמת הצדדים, יושם המנגנון הקבוע בתקנה 3 לתקנות, ופרופ' טייכר מונה כ'רופא שלישי' על פי תקנה זו.

ו. בהתאם לפסק הדין בערעורו של התובע (עב"ל 17146-05-11), יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעתו של הרופא השלישי על פי התקנות.

ז. פרופ' טייכר הגיע למסקנה, לפיה, התובע סובל ממחלת חניכיים כרונית מתקדמת; חבלה לשיניים הקדמיות בלסת העליונה ובלסת התחתונה כתוצאה מתאונת העבודה זירזו את אובדן השיניים החבולות בלבד, ואילו, את שאר השיניים התובע איבד כתוצאה ממחלת החניכיים הקשה והנרחבת (כולל שתי השיניים בלסת התחתונה מספר 33 ו- 43, שהושארו במהלך הטיפול הראשוני); לא סביר שמחלת חניכיים מתקדמת עם ניידות בדרגה 3- 2 תתפתח בכל השיניים בחלל הפה עקב חבלה לשיני חזית בלבד בשתי הלסתות.

ח. מצאנו את חוות דעתו של פרופ' טייכר כמנומקת היטב ומבוססת הן על סמך המסמכים הרפואיים שהוגשו אליו על ידי הצדדים, והן על סמך בדיקה קלינית שהוא עצמו ביצע לתובע, ועל כן, לא מצאנו כל טעם לסטות ממסקנותיו של פרופ' טייכר.

מסקנותיו של פרופ' טייכר עולות בקנה אחד עם קביעתה של ועדה רפואית מיום 12/6/97, באשר למחלת החניכים הכרונית הקשה ממנה סובל התובע והיא זו שפגעה בכל יתר שיניו ללא קשר לתאונת העבודה שפגעה רק בשיניו הקדמיות.

28. אם כן ולסיכומם של דברים:

- שוכנענו שחוות דעתו של פרופ' טייכר, שמונה כ'מומחה שלישי' בהתאם לתקנה 3 לתקנות אובייקטיבית, מנומקת היטב ומבוססת על בדיקה קלינית שערך בעצמו לתובע ועל מסמכים רפואיים שהוגשו לו מטעם הצדדים;

- הנימוק העיקרי בבסיס החלטת הקופה מיום 24/1/07, בעניינו של התובע, בדבר הפסקת המימון לטיפולים רפואיים היה שהתובע איבד את כל שיניו כתוצאה ממחלת חניכיים שאינה קשורה לתאונת העבודה;

- בהתאם לשיקולי מדיניות הקופה, התשלום עבור טיפולים לנפגעי עבודה, יעשה ביחס לטיפולים הנובעים מתאונת העבודה.

שוכנענו שהמדובר הוא בשיקולים סבירים ומידתיים;

- החלטת הקופה בדבר הפסקת המימון לטיפולי התובע, מצאה תימוכין ועיגון בחוות דעתו של פרופ' טייכר;

- מסקנותיו של פרופ' טייכר – "המומחה השלישי" עולות בקנה אחד עם קביעתה של ועדה רפואית מיום 12/6/97 באשר למחלת החניכיים הכרונית הקשה ממנה סובל התובע שפגעה בכל יתר שיניו ללא קשר לתאונת העבודה שפגעה רק בשיניו העליונות.

- יש ליתן משקל משמעותי לחוות דעתו של פרופ' טייכר, הרופא השלישי שמונה בהתאם לתקנה 3 לתקנות; מדובר ברופא בלתי תלוי.

- ניתנה לתובע האפשרות להעמיד את החלטת הנתבעים לביקורת שיפוטית ולשטוח את כלל טענותיו בהקשר זה;

- התובע לא השכיל להעלות לפנינו פגם כלשהו שנפל בהחלטת חוות דעתו של פרופ' טייכר – "המומחה השלישי" ו/או בהחלטת הנתבעים.

29. במצב דברים זה, שוכנענו כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבעים בדבר הפסקת הטיפול הרפואי לשיניו של התובע, וההחלטה עומדת במתחם הסבירות ובכללי המשפט המינהלי.

30. אשר על כן, דין תביעתו של התובע להידחות.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' בטבת תשע"ד, 05.12.13, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.