השופט י. גריל, ס. נשיא:

א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' סגנית הנשיא השופטת
א. קנטור), מיום 25.10.2012 בתיק ת"פ 11856-06-09, לפיו נדון המערער, יליד 1962,
ל-9 חודשי מאסר בפועל, ל-12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן לתשלום קנס בסכום של 4,000 ₪ (ב-8 תשלומים שווים).

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

ביום 16.6.2009 הגישה המדינה כתב אישום כנגד המערער ובו שלושה אישומים.

באישום הראשון נטען, כי במועד שאינו ידוע למדינה, קשר המערער קשר עם גב' נורה מג'אדיב בכדי שזו תתחזה לנבחנות, ותיגש במקומן למבחן העיוני לרישיון נהיגה ("מבחן התיאוריה"). גב' נורה מג'אדיב נשלחה על-ידי המערער שלוש פעמים בין החודשים יולי עד נובמבר 2005 למשרד הרישוי והתחזתה לאחרות ונבחנה במקומן באמצעות תעודות זהות מזויפות שסיפק לה המערער.

עוד נטען במסגרת האישום הראשון, כי המערער ונאשם נוסף קשרו קשר לשלוח את גב' נורה מג'אדיב להיבחן במקום גב' רים ח'יר במבחן העיוני לרישיון נהיגה, ובעבור כך קיבל הנאשם הנוסף מבעלה של גב' ח'יר, מר ברכאת ח'יר, סכום של 1,400 ₪ כמקדמה מתוך הסכום של 4,500 ₪ שנדרש.

ביום 13.11.2005 הגיעה גב' נורה מג'אדיב למשרד הרישוי בליווי הנאשם הנוסף, כשהיא מצוידת בתעודת זהות מזויפת, ואולם עקב חשד העובדים במקום, היא לא עברה את הבחינה.

המדינה מייחסת למערער באישום הראשון ארבע עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ארבע עבירות של סיוע להתחזות לאחר, לפי סעיף 441 + סעיף 29 + סעיף 31 של חוק העונשין, ארבע עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 + סעיף 29 של חוק העונשין, וכן עבירה של ניסיון לקבלת דבר במִרמה, לפי סעיף 415 + סעיף 25 + סעיף 29 של חוק העונשין.

ג. באישום השני נטען, כי ביום 25.10.2005, או בסמוך לכך, הציע המערער למר עלי זיבק לרכוש ממנו אגרות מזויפות למבחן העיוני לרישיון נהיגה, והמערער מכר למר זיבק 4 אגרות מזויפות בתמורה לסכום של 100 ₪.

המדינה מייחסת למערער באישום השני עבירה של שימוש בממסך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 של חוק העונשין.

ד. באישום השלישי נטען, כי במועד שאינו ידוע במדויק למדינה, גבה המערער ממר שריף עוואלי סך של 115 ₪ בעבור אגרה למבחן העיוני לרישיון נהיגה. בפועל, כאשר ניגש מר עוואלי להיבחן במבחן העיוני בתאריך 21.2.2006, צייד אותו המערער באגרת רישוי מזויפת לבחינה, ועקב כך מר עוואלי נתפס על-ידי עובדי משרד הרישוי.

המדינה מייחסת למערער באישום השלישי עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 של חוק העונשין, עבירת זיוף, לפי סעיף 418 של חוק העונשין, עבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 של חוק העונשין, ועבירה של ניסיון לקבלת דבר במִרמה, לפי סעיף 415 + 25 של חוק העונשין.

ה. בישיבה שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 17.2.2010, כפר המערער בעובדות האישומים הראשון והשני, והודה בעובדות האישום השלישי.

ו. לאחר שנשמעו הראיות, הורשע המערער ביום 26.6.2012 בכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, כולל האישום הראשון והשני בהם כפר.

ז. ביום 25.10.2012 נשמעו טענות הצדדים לעניין העונש, וניתן גזר הדין על-ידי בית משפט קמא.

בגזר הדין כותב בית משפט קמא, שאמנם זכותו של נאשם היא לכפור באישומים המיוחסים לו, ואולם הכפירה באישומים מביאה להתמשכות ההליכים, ובנוסף מביאה לכך שמצטיירת בפני בית המשפט תמונה מקיפה וכוללת של האירועים נשוא כתב האישום.

מן התמונה שהצטיירה בפני בית המשפט, עלה בהתאם להכרעת הדין, כי גב' נורה מג'אדיב היתה "כלי שרת" בידי המערער והנאשם הנוסף, והם היו היוזמים של האירועים נשוא האישום הראשון. לפיכך, אין להקיש לגבי המערער מהעונש שהושת על גב' נורה מג'אדיב בהליך אחר, ומהעונש שהושת על מר ברכאת ח'יר, שגם הוא היה מעורב בפרשה.

בית משפט קמא מציין, כי המערער היה דומיננטי בביצוע העבירות, ובאישומים השני והשלישי הנאשם הנוסף לא היה מעורב, אלא המערער בלבד.

ח. בית משפט קמא עמד בגזר הדין על כך, שהמדובר בעבירות שיש בהן כדי לסכן את ציבור המשתמשים בדרך, שכן יש במעשיו של המערער, באישומים בהם הורשע, כדי לגרום לכך שנהגים שאינם כשירים היו עוברים את המבחן העיוני לרישיון נהיגה.

עוד כותב בית משפט קמא בגזר הדין, כי אמנם לחובת המערער הרשעות קודמות, אך עברו הפלילי אינו מכביד.

כותב בית משפט קמא, שעונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות – אינו הולם את חומרת העבירות שביצע המערער, נוכח חומרת העבירות והתִּכְנוּן שקדם לביצוען, והאינטרס הציבורי ליצור הרתעה מפני ביצוע עבירות אלה.

מנגד, בית משפט קמא מציין שיש לשקול לקוּלא, את הזמן שחלף מעת ביצוע העבירות (העבירות בוצעו בשנים 2006-2005), ואת העובדה שכתב האישום הוגש רק בתאריך 15.6.2009, וזאת הגם שהתמשכות ניהול התיק מקורה במחדלי המערער.

ט. בית משפט קמא גזר על המערער:

9 חודשי מאסר בפועל.

12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה בגינה הורשע.

קנס בסכום של 4,000 ₪ או 40 ימי מאסר תחתיו, כשהקנס ישולם ב-8 תשלומים חודשיים רצופים ושווים, החל בתום 30 יום ממועד שחרורו ממאסרו.

ביצועו של עונש המאסר בפועל – מעוכב.

י. המערער ממאן להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא וטוען, כי נסיבות העניין, נסיבותיו האישיות, ועיקרון אחידות הענישה, צריכים היו להוביל לתוצאה עונשית מתונה יותר בדמות מאסר לתקופה המירבית אותה ניתן לרצות בדרך של עבודות שירות.

יא. המערער טוען, כי שני שותפיו למעשי העבירות, גב' נורה מג'אדיב ומר ברכאת ח'יר, נידונו לעונשי מאסר לתקופות קצרות שירוצו בדרך של עבודות שירות:

על גב' נורה מג'אדיב הושתו 3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

על מר ברכאת ח'יר הושתו 2 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

יב. ממשיך וטוען המערער, שאמנם לחובתו עבר פלילי קודם, אולם עברו הפלילי אינו מכביד, כפי שאכן ציין בית משפט קמא בגזר הדין.

יג. טוען המערער, כי העובדה שחלקו בביצוע העבירות גדול יותר משל שותפיו לביצוע אותן עבירות, אין בו כדי להצדיק את הפער בין העונשים שהושתו על השותפים לבין העונש שהושת עליו.

המערער סבור, כי עיקרון אחידות הענישה, צריך להוביל למסקנה, לפיה על ערכאת הערעור להקל בעונשו, גם במידה והיא לא שוכנעה כי העונש כשלעצמו הוא חמור, וזאת במידה ובמקרה דומה הוטל עונש פחוּת בחומרתו. טוען המערער, כי עיקרון אחידות הענישה נועד לשמר את אמון הציבור במערכת המשפט, ולמנוע תחושה בקרב הציבור, לפיה העונשים מושתים באופן שרירותי. המערער מפנה לעניין עיקרון אחידות הענישה לדברים שכתב כב' השופט י. שילה ז"ל בע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 701, 710 (1981), וכן לדברים שכתב כב' השופט ד. לוין ז"ל בע"פ 301/82 גורן נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 204 (1983), וכמו כן לדברים שכתבה כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בע"פ 9792/06 סומוד עאוני חמוד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 15 (1.4.2007).

יד. לטענת המערער, בחינת עונשיהם של שותפיו לביצוע העבירות מביאה למסקנה, כי עונשו חורג חריגה של ממש לחומרא, יחסית לעונשים אשר הושתו על שותפיו.

טו. מוסיף וטוען המערער, כי בית משפט קמא לא נתן משקל כלשהו לנסיבותיו האישיות: רק לאחר כשבע שנות זוגיות נולד למערער ילד, בו המערער מטפל, שכן רעייתו יוצאת לעבודה, כך שהוא משמש כדמות המשמעותית בחייו של בנו, ושליחתו למאסר תוביל לפגיעה קשה בבנו.

טז. בנוסף טוען המערער, שבית משפט קמא לא העניק את המשקל הראוי לחלוף הזמן מביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, למעלה משלוש שנים, וכן לא העניק את המשקל הראוי לכך שמאז האירועים נשוא כתב האישום לא הסתבך המערער בביצוע עבירות נוספות.

יז. לפיכך, עותר המערער להקל בעונשו, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שישה חודשים שניתן יהא לרצותם בעבודות שירות.

יח. בדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 14.2.2013, ביקש הסניגור להפנות את המערער לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר, וזאת לטענת הסניגור, עקב נסיבותיו המשפחתיות יוצאות הדופן של המערער, שלא נפרסו בפני בית משפט קמא.

יט. בנוסף, חזר הסניגור על תמצית הטענות שבהודעת הערעור, והדגיש כי בעבירות בהן הורשע המערער, השתת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח היא בבחינת חריג שבחריגים, ובדרך כלל מסתפקים בתי המשפט בהשתת עונש של מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות.

לטענת הסניגור, אחידות הענישה היא גם ביחס למקרים דומים שנדונו בבתי משפט אחרים, ולאו דווקא לגבי הנאשמים באותה פרשה.

כ. הסניגור הפנה בטיעונו לגזר הדין שניתן בת"פ (שלום חיפה) 3585/01 מדינת ישראל נ' אלוני (23.10.2003), שם המדובר היה במורה לנהיגה, שסייע ל-17 מתלמידיו לקבל טופס, לפיו עברו בהצלחה את הבחינה העיונית לרישיון נהיגה, בעוד שלמעשה הם מעולם לא עברו את הבחינה בהצלחה. חלק מן התלמידים שילמו למורה לנהיגה סכומי כסף נכבדים בעבור "שירות" זה. הסניגור טוען, כי שם הושת על המורה לנהיגה מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות.

כא. בנוסף, ציין הסניגור את הזמן שחלף מביצוע העבירות, הגשת כתב האישום בשיהוי, ונסיבותיו האישיות של המערער, שנולד לו בן לאחר שבע שנות נישואין, וכן שהמערער תומך בהוריו, כשאימו סובלת ממחלת לב קשה בגינה נאלצה לעבור ניתוח.

כב. שונה לחלוטין עמדת ב"כ המשיבה, אשר ביקשה לדחות את הערעור. לטעמה, העונש שהושת על המערער במקרה שבפנינו אינו חמור, ובית משפט קמא שקל את כל השיקולים הנדרשים, כולל עניין חלוף הזמן, נסיבותיו האישיות של המערער, וחומרת העבירות. משכך סבורה ב"כ המשיבה, שאין עילה לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין.

הוסיפה וטענה ב"כ המשיבה, כי ב"עניין אלוני" היו לנאשם, שם, נסיבות אישיות מקלות, שלא עומדות לזכותו של המערער.

לטעמה של ב"כ המדינה, אין להשוות בין חלקם של הנאשמים האחרים בפרשה, לבין חלקו של המערער שהינו משמעותי יותר במידה רבה.

כג. בסיומה של אותה ישיבה, הורינו, מבלי שיהא בכך כדי לפתח ציפיות כלשהן אצל המערער, על הזמנת תסקיר שירות המבחן למבוגרים.

ביום 15.4.2013, הונח בפנינו תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער (הנושא תאריך 9.4.2013), בו ביקש שירות המבחן לבחון את מידת מסוגלותו של המערער להשתלב בתהליך טיפולי אינטנסיבי, ולפיכך המליץ שירות המבחן ליתן שהות של שלושה חודשים לבחינת האופציה הטיפולית.

כד. נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן, במסגרת הישיבה שהתקיימה בתאריך 18.4.2013, הורינו לשירות המבחן למבוגרים להמציא תסקיר משלים בעניינו של המערער לא יאוחר מיום 4.7.2013.

כה. ביום 7.7.2013 הומצא לעיוננו התסקיר המשלים (הנושא תאריך 4.7.2013), ממנו עלה כי המערער לא שיתף פעולה עם גורמי הטיפול ולא הגיע לשיחות הטיפוליות שנקבעו עבורו.

אולם, בהמשך יזם המערער קשר, וקיים שתי פגישות בלבד עם עובדת סוציאלית. לכן, ביקש שירות המבחן פרק זמן נוסף של שלושה חודשים, על מנת לבחון את יכולתו של המערער להירתם למהלך טיפולי.

כו. בתסקיר הנוסף שהוגש ביום 28.8.2013, נכתב כי המערער משתף פעולה עם גורמי הטיפול ומגיע לשיחות הטיפוליות באופן עקבי. נוכח התרשמות שירות המבחן מיכולתו של המערער לשתף פעולה עם גורמי הטיפול, ומנכונותו להמשיך בתהליך הטיפולי, ממליץ שירות המבחן להעמיד את המערער למבחן לתקופה של 18 חודשים. עוד המליץ שירות המבחן, על הטלת "ענישה מוחשית וקונקרטית" שתיבחן המרתה לעבודות שירות.

כז. בישיבה נוספת שהתקיימה בפנינו בתאריך 10.10.2013, טען הסניגור כי הנתונים שפורטו בשלושת תסקירי שירות המבחן לא עמדו בפני בית משפט קמא.

הסניגור סבור, שיש לאמץ את המלצת שירות המבחן, ומוסיף ומדגיש את נסיבותיו האישיות של המערער.

הסניגור עתר לכך, שיקוצר עונש המאסר בפועל שהושת על המערער לעונש מאסר לתקופה של 6 חודשים, שיהא ניתן לרצותם במסגרת של עבודות שירות. כמו כן, עתר הסניגור להעמיד את המערער במבחן לתקופה של 18 חודשים, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

בנוסף, הגיש הסניגור לעיוננו פסיקה התומכת, לטענתו, בעמדתו, וחזר והפנה לגזר הדין שניתן ב"עניין אלוני".

כח. מנגד, חזרה ב"כ המשיבה על הטיעון מישיבת 14.2.2013, והוסיפה, כי המערער היה ה"רוח החיה" מאחורי מנגנון רְמִיָּה, שבאמצעותו עולים על הכביש נהגים שאינם כשירים.

ב"כ המשיבה הדגישה בטיעוניה, את התחכום, האופן וההיקף של המעשים בגינם הורשע המערער.

הוסיפה וטענה ב"כ המשיבה, כי למערער היו הזדמנויות רבות להשתקם לפני ניהולו של תיק זה, ואולם הוא בחר שלא לעשות כך, ואין בענייננו הצדקה לחריגה בגין שיקולי שיקום.

ב"כ המשיבה ביקשה להבהיר, כי גזר הדין ב"עניין אלוני" ניתן במסגרת הסדר טיעון, כך שלא ניתן ללמוד ממנו גזירה שווה לענייננו.

כט. ב"כ המשיבה הפנתה לפסק הדין שניתן במסגרת ע"פ (מחוזי ת"א) 70868/01 מדינת ישראל נ' ביטר (16.12.2001), שם התערב בית המשפט המחוזי בעונשו של נאשם שהורשע ב-13 מקרים של זיוף תעודות זהות, בקשות לקבלת רישיון נהיגה, והתחזות לאחרים, על מנת לעבור עבורם את המבחן העיוני לרישיון נהיגה. בית משפט השלום בתל-אביב גזר על הנאשם, שם, בין היתר, מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, וקבע שלא מתקיים יחס ראוי בין חומרת העבירות שביצע הנאשם לבין העונש שהושת עליו. לפיכך, השית בית המשפט המחוזי על הנאשם, 10 חודשי מאסר בפועל.

עד כאן תמצית טענותיהם של באי כוחם של שני הצדדים.

ל. לאחר שנתתי דעתי לכתב האישום בו הורשע המערער, ולאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא, בטענות שהועלו בערעור, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי כוח הצדדים בפנינו, ובשלושת תסקירי שירות המבחן, ולאחר שגם נתתי דעתי לפסיקה הרלוונטית, מסקנתי היא שדין הערעור להידחות.

לא. לא מצאתי יסוד לטענות אותן העלה ב"כ המערער, ולפיהן חרג בית המשפט קמא מעיקרון אחידות הענישה, שכן ההלכה היא כי כלל אחידות הענישה יכול לחול בין שווים, שהתשתית העובדתית לגביהם שווה וזהה.

בעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בע"פ 10370/02 משה סויסה נ' מדינת ישראל, בפיסקה 4 (27.5.2003):

"עקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עקרון אחידות הענישה הוא, אכן, כלל יסוד בתורת הענישה. כלל זה מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. נגזר מכך כי מצבים שונים מבחינות אלה מחייבים הפעלת קווי אבחנה ושוני בגזירת הדין. מכל מקום, אין להשתית על עקרון אחידות הענישה את תורת הענישה כולה. כלל זה מהווה שיקול ענישה חשוב, אך לא בלעדי, בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור המשולבים זה בזה."

בענייננו, קבע בית משפט קמא בגזר הדין (עמ' 124, ש' 8-6):

"מהתמונה שהוכחה מעבר לספק סביר, על פי הכרעת הדין, עולה כי אותה נורה הייתה כלי שרת בידי הנאשמים, אשר הפעילו אותה באופן הנטען בכתב האישום, שעה שהם הכוח והמוח ביחס לאירועים נשוא האישום."

לב. זאת ועוד, גב' נורה מג'אדיב, שעניינה נדון במסגרת ת"פ (שלום חיפה) 12644-06-09, הודתה בעבירות שיוחסו לה בהזדמנות הראשונה, לא ניהלה הליך של שמיעת ראיות, והתקיימו לגביה נסיבות אישיות חריגות, לפיהן זמן קצר לאחר נישואיה נהרג בעלה בתאונת דרכים בהיותה בהריון, וכיום היא מגדלת את בתה התינוקת בגפה ומתקשה להתמודד עם אסונה. עם זאת, על אף נסיבותיה האישיות הקשות, נוכח חומרת העבירות, הגם שברי שאינן חמורות כמו העבירות שביצע המערער בענייננו, השית עליה בית משפט השלום עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

לג. גם מר ברכאת ח'יר, שהוא בעלה של גב' רים ח'יר מן האישום הראשון, הורשע על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו (בתחילה כפר מר ח'יר בחלק מעובדות מכתב האישום, אולם במהלך שמיעת הראיות חזר בו מן הכפירה החלקית). מר ח'יר נעדר עבר פלילי. על מר ח'יר השית בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ערן קוטון) 2 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. עם זאת, על אף חומרת העבירות שביצע מר ח'יר, ברי כי העבירות שביצע המערער חמורות במידה משמעותית.

לד. מן האמור לעיל עולה, כי קיים הבדל משמעותי בין חומרת מעשיהם של גב' נורה מג'אדיב ומר ברכאת ח'יר לבין חומרת מעשיו של המערער, שהיה "הכוח והמוח ביחס לאירועים נשוא האישום" (גזר הדין, עמ' 124, ש' 8-7), והיקף העבירות בהן הורשע רחב יותר במידה משמעותית, והוא היה "דומיננטי בביצוע העבירות, וחלקו היה החלק הארי. ביחס לאישומים 2+3 הוא הואשם ללא קשר לנאשם 2, וגם עובדה זו יש לזקוף לחובתו".

(אציין, כי לאחר הגשת ערעור זה, ניתן ביום 25.2.2013 גזר הדין לגבי הנאשם הנוסף, מועדי מרואן, ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. ערעור שהגיש הנאשם הנוסף הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין – נדחה (עפ"ג 13030-04-13 מועדי מרואן נ' מדינת ישראל (7.8.2013)). עם זאת, סבורני שאין מקום לגזירה שווה בין עונשו של הנאשם הנוסף לבין עונשו של המערער, שעה שהיקף העבירות שביצע המערער גדול יותר במידה משמעותית).

לה. במסגרת טיעוניו בפנינו טען הסניגור, כי עקרון אחידות הענישה אינו חל דווקא לגבי נאשמים באותה פרשה, אלא גם ביחס למקרים דומים שנדונו בבתי משפט אחרים.

כאמור לעיל, הסניגור הפנה בטיעוניו לגזר הדין שניתן בת"פ (שלום חיפה) 3585/01 מדינת ישראל נ' אלוני (23.10.2003) [להלן: "עניין אלוני"], שם כאמור, המדובר היה במורה לנהיגה, שסייע ל-17 מתלמידיו לקבל טופס, לפיו עברו בהצלחה את הבחינה העיונית לרישיון נהיגה ("בחינת התיאוריה"), בעוד שלמעשה הם מעולם לא עברו את הבחינה בהצלחה. חלק מן התלמידים שילמו למורה לנהיגה סכומי כסף נכבדים בעבור "שירות" זה.

ב"עניין אלוני" הושתו על המורה לנהיגה 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. אולם, יש ליתן את הדעת לכך, כי בעניין אלוני היה המדובר בהסדר טיעון, במסגרתו הודה מורה הנהיגה בעובדות כתב האישום המתוקן, והוסכם כי המשיבה תעתור לעונש מאסר בפועל שלא יעלה על 9 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס. הכלל הוא, כי לא ניתן ללמוד בדבר רמת הענישה הנוהגת מעונש שהושת במסגרת הסדר טיעון (עיינו למשל: ע"פ (מחוזי י-ם) 30625/06 קיקוזשוילי ואח' נ' מדינת ישראל (15.4.2007)).

לו. מעיון ביתר גזרי הדין שהגיש הסניגור לעיוננו, עולה כי היקף העבירות בהן היה מדובר באותם מקרים היה מצומצם מהיקף העבירות בהן הורשע המערער בענייננו, ולפיכך לא ניתן ללמוד גזירה שווה מן הענישה במקרים שנידונו באותם גזרי דין לענייננו.

לז. יוצא דופן הוא גזר הדין בעניין ת"פ (שלום חיפה) 1561/04 מדינת ישראל נ' אגבריה (27.12.2005) [להלן: "עניין אגבריה"], שם היה מדובר בעבירות בהיקף נרחב יותר (41 מקרים; ובנוסף לאחר שהנאשם ב"עניין אגבריה" הודה בעבירות שיוחסו לו, הוא ביקש לצרף תיק נוסף שעניינו שונה), אולם גם העונש היה חמור יותר – 15 חודשי מאסר בפועל.

הסניגור טען כי ב"עניין אגבריה", על אף שהמקרה חמור בהרבה מזה הנדון בפנינו, נדון הנאשם שם, בסופו של יום, ל-15 חודשי מאסר בפועל בלבד, ובענייננו, כשמדובר במספר עבירות קטן במידה משמעותית הושתו על המערער 9 חודשי מאסר בפועל, כך שלטענתו, אין בענייננו הלימה בין חומרת העבירות למידת העונש.

אולם, נעלם מעיני הסניגור כי ב"עניין אגבריה" הוגש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, ובערעור שנדון במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 541/06 מדינת ישראל נ' אגבריה (3.4.2006), הוחמר העונש מ-15 חודשי מאסר בפועל ל-30 חודשי מאסר בפועל.

בית המשפט המחוזי כתב, שם, בפסק דינו:

"כב' השופטת שרון היתה ערה לחומרה שבפרשה וציינה כי "את מעשיו ביצע הנאשם בנסיבות מחמירות שמתבטאות בין היתר בריבוי המקרים, בתכנון, בתיחכום, בהיקף המרמה, בסכומי הכסף, במשך הזמן ובפוטציאל הפגיעה בבני אדם הטמון במעשים". לאחר שנשקלו כל הפרטים הצריכים לענין הוטל עונש שלדעתנו חורג לקולא במידה המצדיקה את התערבותנו..."

לפיכך, אין ממש בטענת הסניגור בעניין זה, וסבורני שיש לדחות את טענת הסניגור בדבר סטיה מעקרון אחידות הענישה.

לח. בענייננו, עסקינן בעבירות חמורות, שבגינן עלולים לקבל רישיון נהגים שלא עברו את הבחינות הנדרשות ואינם כשירים לנהוג, דבר שיש בו פוטנציאל ליצור סיכון משמעותי לביטחונם של עוברי הדרך. יפים לענייננו הדברים שנכתבו בע"פ (מחוזי ת"א) 70868/01 מדינת ישראל נ' ביטר (16.12.2001) [להלן: "עניין ביטר"], אליו הפנתה ב"כ המשיבה:

"המשיב סייע להעלות נהגים בלתי מיומנים ובלתי כשִרים על הכביש ובכך סיכן הוא את המשתמשים בדרך. אין מדובר בכשל רגעי או חד פעמי אלא בעבירות מתמשכות, פרי תכנון קר ומחשבת תחילה..."

בצדק ציין בית משפט קמא בגזר הדין, נשוא הערעור שבפנינו, כי (עמ' 124, ש' 19-17):

"מעבר לעובדה כי מדובר בעבירות פיסקליות גרידא, עסקינן בעבירות שיש להן השלכה ישירה על כך שנהגים שלא היו עומדים במבחני התיאוריה, יצליחו לקבל רישיון ולנהוג ובכך יש לסכן את ציבור המשמשים בדרך."

לט. בנוסף, אני מפנה לדבריו של כב' השופט ס. ג'ובראן ברע"פ 279/07 שומיל נ' מדינת ישראל (15.1.2007):

"אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש ובצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה. כפי שציינו הערכאות הקודמות מדובר במעשים אשר יש בהם כדי לסכן את הציבור ולאפשר לאנשים לנהוג בכביש מבלי שקיבלו את ההכשרה המתאימה לכך."

(ב"עניין שומיל", המדובר היה במערער (שומיל) שיחד עם שניים אחרים, קָשַׁר קֶשֶׁר עם רכזת קורסי נהיגה נכונה בסניף של המכון הארצי לתחבורה, על-מנת להשיג במִרמה, תמורת תשלום, אישורים על השתתפות בהשתלמות של נהיגה נכונה עבור נהגים שהיו זקוקים לאישורים אלה על מנת לחדש את רישיונם. כמו כן, סייע שומיל לנבחנים, תמורת תשלום, לעבור את מבחן התיאוריה באמצעות העברת התשובות לנבחנים בזמן אמת באמצעות מִכשור אלקטרוני. בית משפט השלום הרשיע את שומיל והשית עליו, בין היתר, 28 חודשי מאסר בפועל.

בנוסף הופעלו, שם, שני עונשי מאסר על תנאי, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שסך הכל הוטל על שומיל לרצות 39 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש שומיל על גזר הדין, וקבע כי העונש שהושת עליו אינו חמור נוכח חומרת העבירות, התִּחְכּוּם שבהן, והפגיעה בביטחון הציבור. גם בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון - נדחתה).

מ. כאמור לעיל, ב"עניין ביטר" המדובר היה בנאשם שהורשע ב-13 מקרים של זיוף תעודות זהות ובקשות לקבלת רישיון נהיגה, והתחזות לאחרים על מנת לעבור עבורם את המבחן העיוני לרישיון נהיגה. העבירות נשוא המקרה שם, דומות לעבירות בהן הורשע הנאשם בענייננו, אם כי בענייננו המדובר בפחות מקרים (6 מקרים בענייננו).

עם זאת, בית משפט המחוזי ציין ב"עניין ביטר", כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשם בשעה שמתקבל ערעור המדינה, ומשכך הוא השית על המערער עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, חלף 6 חודשי המאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות שהשית בית משפט השלום. דהיינו, בית המשפט המחוזי היה סבור כי מלכתחילה העונש שהיה ראוי להשית בגין העבירות נשוא "עניין ביטר" הוא חמור יותר.

מא. זאת ועוד, בעניין ביטר נקבע כי הנאשם לא "עמד ב'ראש הפירמידה'" (עמ' 2 של פסק הדין), בעוד בענייננו קבע בית משפט קמא, כי המערער היה "הכוח והמוח ביחס לאירועים נשוא האישום" (גזר הדין, עמ' 124, ש' 8-7). כך שבהשוואה, לעונש שהושת בעניין ביטר, לא ניתן לומר כי העונש שהושת על המערער בענייננו חורג לחומרא.

מב. לטענת הסניגור, בפני בית משפט קמא לא עמד תסקיר שירות מבחן, ומשכך לא נפרסו בפניו נסיבותיו האישיות של המערער, שיש בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו. הוסיף וטען הסניגור, כי בפנינו הונחו שלושה תסקירי שירות המבחן. בסופו של יום, ממליץ שירות המבחן על עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן להעמיד את המערער במבחן לתקופה של 18 חודשים.

על כן, עותר הסניגור לקיצור תקופת המאסר בפועל ל-6 חודשים שניתן יהא לרצותם בעבודות שירות (נציין, כי חוות דעת הממונה על עבודות שירות מיום 23.10.2012 הוגשה בפני בית משפט קמא), וכן עותר הסניגור להעמדת המערער במבחן, כפי שהמליץ שירות המבחן למבוגרים.

מג. בית-משפט קמא לא התעלם מחלוף הזמן בין ביצוע העבירות להגשת כתב האישום, וכן מחלוף הזמן מביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין (עיינו בגזר הדין, בעמ' 125 רישא).

אכן, בית משפט קמא לא התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, וזאת מן הטעם שלא התבקש תסקיר שירות מבחן בבית משפט קמא.

אמנם, ב"כ המערער דאז טען בפני בית משפט קמא במסגרת הטיעונים לעונש, כי הנאשם אב לילד בן 3, שהוא נושא בעול הטיפול בו, כיוון שאשתו עובדת, ולפיכך קיים חשש ששליחת המערער למאסר תפגע בתא המשפחתי (עמ' 122 לפרוט', ש' 24-21), אך דברים אלה לא קיבלו ביטוי בגזר הדין.

מד. עם זאת, סבורני שאין בידינו לקבל את המלצת שירות המבחן בענייננו.

ראשית, כידוע, המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית-המשפט, וזאת כפי שקבע כב' השופט (כתוארו אז) מ. שמגר בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 318 (1981):

"שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה. לכן, אין לבוא בטרוניה אל שירות המבחן, אם הוא נותן דעתו בעיקר לאינטרס האישי של הנאשם, ואף מוכן להציע הצעות לשיקום, המעוגנות, לעיתים, בהערכה ובהתרשמות ותו לא. השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע. מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד" (ההדגשה שלנו).

מה. שנית, סבורני שנוכח חומרת העבירות בענייננו והיקפן, גם לאחר שמביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שנפרסו בשלושת תסקירי שירות המבחן שהוגשו בפנינו, לא ניתן להסתפק בענישה המוצעת על-ידי שירות המבחן.

העבירות שביצע המערער, כאמור, חמורות הן, וכפי שעמדתי על כך לעיל, הן עלולות ליצור סיכון לעוברי הדרך. כמו כן המדובר בעבירות הכוללות תִּכְנוּן מוקדם, תִּחְכּוּם, וזיוף, תוך כדי קשירת קשר עם אדם אחר לצורך התחזות (עם גב' נורה מג'אדיב).

תמים דעים אני עם בית משפט קמא, הכותב בגזר הדין כי בענייננו (עמ' 124, ש' 28-26):

"ענישה בדמות מאסר בעבודות שירות תחטיא את מטרות הענישה בעניינו של נאשם זה, ויש להטיל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח נוכח חומרת העבירות, התכנון שקדם לביצוען ועברו הפלילי, גם בעבירות מרמה דומות."

מו. כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור איננה מתערבת בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים כאשר נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג מרמת הענישה המקובלת במידה ניכרת (עיינו בעניין זה, בדברי כב' השופט ס. ג'ובראן בע"פ 4526/12 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 23 (29.7.2013)).

נוכח המפורט לעיל, גם לאחר שהבאתי בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, לא שוכנעתי כי גזר דינו של בית משפט קמא חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה בנסיבות העניין.

מז. על יסוד כל האמור לעיל הייתי מציע לחבריי כי נורה על דחייתו של הערעור.

כ. סעב, שופט:

קראתי בעיון רב את חוות דעתו של חברי השופט י. גריל ובנסיבות העניין אני בדעה כי ראוי ונכון הוא להתערב בעונש שהוטל על ידי בימ"ש השלום הנכבד ולהקל במידה מסוימת עם המערער כדי לאפשר לו להמשיך את התהליך השיקומי כפי שהציע שירות המבחן.

בימ"ש זה הלך כברת דרך ועירב את שירות המבחן שעשה רבות לאורך כשנה ומחציתה כדי להעלות את המערער לדרך המלך ולכאורה, הסיכויים לכך סבירים ואפשריים.

כאמור נסיבותיו האישיות כפי שנפרסו בפנינו על ידי שירות המבחן לא עמדו בפני בימ"ש השלום הנכבד. נתונים אלו יש בהם כדי להצדיק הקלה בעונשו של המערער, כי הרי ניתן להניח שלו נסיבות אלו היו בפני בימ"ש השלום הנכבד הוא היה נותן לכך ביטוי בשיקולי הענישה, ודי אפ אפנה בעניין זה לאמירתו של בימ"ש השלום הנכבד בגזר דינו (בעמ' 124, ש' 30): "לא הוצגה אינדיקציה לשיקום", כדי ליצור את הרושם שבימ"ש השלום היה נותן משקל הולם לתהליך שיקומי.

אומנם, המלצת שירות המבחן, היא בגדר המלצה בלבד, ואולם במקרים המתאימים יש להעניק לה משקל נכבד (ראו והשוו: ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.6.08), וכזה הוא המקרה שלפנינו.

אין חולק שהמערער נכשל בעבירות חמורות שהשפעתן עלולה להיות חמורה ומסוכנת, יחד עם זאת הענישה במקומותינו היא אינדיווידואלית המתייחסת לנאשם שנותן את הדין ולנסיבות העבירות, היקפן ומספרן. עוד יש לציין כי על בית המשפט לתת את הדעת על הענישה שהוטלה על כל המעורבים באותה פרשה כשעל כל אחד יוטל עונש שעומד בפרופורציה נכונה, גם אם קיים הבדל בין חלקו של כל אחד, כך שההבדל בענישה יהלום גם את ההבדל בחלקו של כל אחד.

חברי השופט י. גריל התייחס בהרחבה לחלקו של כל אחד ואף ציין את העונשים שהוטלו על האחרים ולטעמי, ההבדל שקיים בין חלקו של המערער לבין חלקם של האחרים לא הצדיק שליחתו למאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח וכי בנסיבות העניין ומהנימוקים שיובאו להלן, היה מקום להסתפק בענישה שניתן לרצותה בעבודות שירות, קרי ניתן להפחית את העונש לששה חודשי מאסר בפועל, לו דעתי הייתה נשמעת, עונש שהיה ניתן לרצותו בעבודות שירות.

ראשית כל נסיבותיו האישיות של המערער שמצדיקות התחשבות והקלה בדין, לא עמדו בפני בימ"ש השלום הנכבד.

תסקירי שירות המבחן והאמור בהם, כוללים נתונים רבים שלא עמדו בפני בימ"ש השלום הנכבד.

התהליך השיקומי שעבר וסיכוי השיקום הטובים, גם אלו לא היו בפני בית משפט השלום הנכבד.

העובדה כי האחרים נידונו לענישה ממשית, אם כי קצרה בהרבה מעונשו של המערער, כך שגם אם חלקו של המערער היה משמעותי יותר מחלקם והוא היה דומיננטי, עדיין ההפרש שבין ענישה של 2 או 3 חודשים ואף של 5 חודשים, שהוטלו על האחרים, עדיין נמוך מששה חודשי מאסר כשלכך היה מתווסף העמדת הנאשם במבחן כפי שמציע שירות המבחן ובדרך זו היה מתקיים האיזון הראוי בין ההקלה בעונש המאסר.

נתון נוסף, השיהוי הרב בהגשת כתב האישום, שגם אם קיבל התייחסות של בית משפט השלום הנכבד, לטעמי הוא לא קיבל את המשקל הראוי וההולם. בימ"ש עליון נתן לגורם זה משקל בע"פ 8988/11, 9068 מומחד ראפת נגד מדינת ישראל , (ניתן ביום 8.5.12) (להלן: "ראפת"), שם נאמר:

"אשר לשיהוי, נציין כי הפרשה דנא אירעה ביום 28.9.07, וכתב האישום הוגש כתום למעלה משלוש שנים, ביום 17.10.10. דבר זה קשה להלמו, כשהמדובר בתיק ממוקד וקטן ממדים ביחס מעין זה, וזאת גם משמביאים אנו בחשבון את העומס המוטל על הפרקליטות. עינוי הדין בדיני נפשות, אף שמדובר במי שעברו עבירות, הוא קשה; אכן, העומס גורם לשיהוי לעתים גם בבתי המשפט, אך בדגש על התחום הפלילי, מצווים הכל - והתביעה בכללם - לצמצמו ככל הניתן, ושלוש שנים עד לכתב אישום הן זמן רב מאוד בכגון דא. מצאנו לנכון, כאמור, ליתן ביטוי לטובת המערערים לעניין זה על-ידי הפחתת חודשיים מעונש מאסרם בתיק דנא, ....".

בענייננו, העבירות בהן הורשע המערער בוצעו בשנת 2005, שלגביהן הוגש כתב אישום בשנת 2009 וההליכים הסתיימו בסוף שנת 2012. מאז אירוע זה המערער לא נכשל במעשה עבירה נוסף.

מקל וחומר וגם על דרך של גזירה שווה בין עניינו של המערער לבין עניינו של ראפת שהובא לעיל ניתן לומר כי השיהוי בהגשת כתב האישום, למעלה מחמש שנים, די בו כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר שהוטל על המערער. המדובר בפרשה ממוקדת ולא מסובכת, ולכאורה אין כל הסבר לאיחור בהגשת כתב האישום. ההליכים בעניינו של המערער מתנהלים מזה תקופה העולה על 9 שנים, שבמהלכן הוא תפקד כאזרח מן הישוב, נתונים שלא קיבלו, לטעמי, משקל הולם בקביעת העונש.

זאת ועוד, על פי תיקון 113 לחוק העונשין – הרי שמשקלו של גורם הרתעת הרבים, הולך ופוחת, וזאת משום שבימ"ש נדרש לקבוע את העונש ההולם, שיש בו כדי להיות אפקטיבי ומותאם לנסיבות העבירה ולמי שנותן את הדין.

כאן המקום לציין כי בשל שיקולי שיקום, רשאי בית המשפט אף לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם שקבע - ראו סעיפים 40ג(ב) ו- 40ד לחוק העונשין וכן ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 5.8.13) וע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5.6.13).

בענייננו גורם האפקטיביות של הענישה, איבד במידה משמעותית ממשקלו, הואיל והענישה מוטלת לאחר שחלפו מספר שנים שבמהלכן התנהל המערער כאדם נורמטיבי ואף שולב במהלך פרק זמן לא קצר בהליכי שיקום כשבסופו של יום באה מטעם שירות המבחן המלצה טיפולית ושיקומית שמן הראוי שלא להפסיקה בשל ריצוי עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

על כן ולו דעתי הייתה נשמעת, הערעור היה מתקבל ועונשו של המערער היה מופחת ל- 6 חודשים שאותם היה מרצה במסגרת עבודות שירות וכשלכך היה מתווסף צו מבחן לפיו היה עומד המערער במבחן של שירות המבחן בהתאם להמלצת קצין המבחן.

ש. ברלינר, שופט:

חומרת העבירות, התכנון והשיטתיות בביצוע, והתוצאה הקשה לפיה מועמד הציבור בסכנה עקב נהיגה ברכב של מי שלא הוכשר והורשה כדין, לנהוג ברכב, מצדיקים את הענישה שהוטלה על המערער בערכאה הראשונה, בגזר הדין, בו לא נפלה טעות.

אני מצטרף לפיכך לעמדתו של השופט גריל, וגם לפי דעתי, יש לדחות את הערעור.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שהוחלט ברוב דעות השופטים י. גריל (ס. נשיא) ו-ש. ברלינר, כנגד דעתו החולקת של השופט כ. סעב, לדחות את הערעור.

על המערער להתייצב בבית המעצר קישון לצורך ריצוי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, ביום ראשון 24.11.2013 עד השעה 10:00, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377,

08-9787336.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ד, 31 אוקטובר 2013, במעמד הנוכחים.