17 ספטמבר 2014

לפנינו תביעה לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות וכן תשלום אש"ל בהתייחס לתקופה שמנובמבר 2007 ועד יוני 2009.

נציין כי במועד הגשת התביעה, התובעים, מר בן יעיש דניאל ומר ישראל סטולובוב (להלן- "התובעים") עדיין עבדו בנתבעת, מדינת ישראל (להלן- "המדינה") ובנוסף לתביעה זו הם הגישו בקשה למתן לצו מניעה זמני לעניין עבודתם בימי ו'. במהלך הזמן שבו התנהל התיק, הגיעו הצדדים להסכמה בעניין העבודה ביום ו' ואף הגיעו להסכמה לעניין יציאתם של התובעים לפנסיה מוקדמת, כאשר הם פרשו לפנסיה מוקדמת בראשית מאי 2013. עם זאת, הצדדים לא השכילו להגיע להסכמות לעניין הסעדים נשוא תיק זה.

באשר לתביעה גופה – הרי שאין מחלוקת שמנהלם הישיר של התובעים שלל מהם את הזכות לעבוד שעות נוספות ואולם לגרסת התובעים, החלטה זו נעשתה מטעמים לא ענייניים, ועל כן, הם סבורים שהם זכאים לקבל תשלום בגין שעות נוספות ואש"ל, בגין עבודה שהם ביצעו בפועל ודיווחו לגביה.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכתבי הטענות

1. התובעים הועסקו באגף הדייג במשרד החקלאות, כאשר התובע 1 (להלן – "בן יעיש") החל עבודתו במדינה ביום 20.4.1975 והתובע 2 (להלן – "סטולבוב") החל עבודתו במדינה ביולי 1991.
2. התובעים עבדו בתקופה הרלוונטית כפקחים על אכיפת החוק בנוגע לדייג בישראל.
3. בכתב ההגנה מפרטת הנתבעת לגבי תפקידיהם של פקחים באגף הדייג ומסבירה כי תפקידם הינו לדאוג לאכיפה של פקודת הדייג ותקנותיה ומתוך כך לבדוק שהדייג מתבצע על פי רישיונות, מניעת הרעלות, מניעת דייג באזורים אסורים ועוד.

"עבודת הפקחים מעצם טיבעה ואופייה אינה שגרתית והיא כוללת סיורים יומיים וליליים בים ובשטח".

1. יצוין, כי אצל פקחי דייג, בשונה מעובדים אחרים, שעות העבודה נמדדות מרגע צאתם מביתם ועד לרגע חזרתם לביתם.

כן יצוין, כי עבודת הפקחים מתבצעת על פני כל השטח הגיאוגרפי של מדינת ישראל, מהדרום ועד לראש הנקרה וכן חופי הכנרת והנחלים.

1. למען התמונה השלמה יצוין כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, מנהלם הישיר של התובעים היה מר חיים אנג'וני.

במרץ 2007, עקב תלונה שנפתחה על ידי התובעים בעניינו של מר אנג'וני, הועמד מר אנג'וני לדין על ידי אגף המשמעת בנתבעת.

לגרסת התובעים, עקב כך החליט מר אנג'וני להתעמר בהם באמצעות פגיעה בתנאי שכרם ובתנאי עבודתם, הפלה אותם לרעה, שינה את סדרי עבודתם ופגע במעמדם ועשה את אשר יכול על מנת לטרטרם, לרבות מתן החלטה כי לא יעמדו לזכותם שעות נוספות.

לגרסתם, מר אנג'וני העדיף את אנשי שלומו שהמשיכו לקבל שעות נוספות ואף חילק את השעות הנוספות שהיו ניתנות בעבר לתובעים – לאנשי שלומו.

1. לגרסת המדינה, התנהלותו של מר אנג'וני כלפי התובעים והעובדה שהוא שלל מהם את הזכות לעבוד שעות נוספות ולקבל תשלום בגין כך לא היתה קשורה לתלונה שהוגשה על ידם (איננו יודעים מתי הוגשה התלונה ואולם מעדותו של מר אנג'וני עולה שביום 6.3.2007 הוא ננזף על ידי אגף המשמעת בהתאם לסעיף 31 לחוק בעקבות תלונת התובעים – פרוטוקול 24.2.2014 עמ' 24), אלא מר אנג'וני פעל כפי שפעל, מאחר ולא היה לא שבע רצון מעבודת התובעים אשר סירבו לקבל את מרותו ולפעול על פי הוראותיו ועשו דין לעצמם, כאשר החליטו שאינם מבצעים את העבודה אשר הוטלה עליהם או כי הם מבצעים עבודה אשר לא נתבקשה מהם ואשר ביצועה לא אושר מראש, ובכלל על ידי הממונה עליהם.
2. מכל מקום, ביום 17.10.2007 שלח מר אנג'וני לכל אחד מהתובעים מכתב (נספח ו' 5 ו-6 לתצהירו), אשר נוסחו כדלקמן:

"הנדון: שעות נוספות.

בהמשך לסירובך לעבוד על פי תוכנית העבודה וסירובך למלא את הוראות המנהל.

הנני להודיעך שהחל מחודש נובמבר 2007 לא יעמדו לרשותך שעות נוספות".

(להלן: מכתב אנג'וני).

נציין, כי עובר למכתב אנג'וני אושרו לתובעים מדי שנה, כמו ליתר פקחי הדייג, מכסת שעות נוספות חודשית ("סל אמצעים").

1. כפי שעולה מדוחות הנוכחות אשר צורפו לתצהירו של מר אנג'וני, על אף מה שנרשם במכתב המשיכו התובעים לדווח על שעות נוספות שהם ביצעו לגרסתם, כאשר מרבית השעות הנוספות לגביהם דווחו לא אושרו על ידו לתשלום.

למעשה, התובעים לא שינו את התנהגותם או את אופן דיווח השעות על ידם לאחר מכתב אנג'וני, אלא המשיכו בשלהם.

1. ביום 9.4.2008, כחצי שנה לאחר שקיבלו את מכתב אנג'וני, הגישו התובעים את תביעתם נשוא פסק דין זה, במסגרתו ביקשו תשלום רטרואקטיבי בגין השעות הנוספות אשר לגרסתם הם ביצעו. לגרסת המדינה – התובעים לא עבדו בשעות הנוספות המדווחות על ידם, ואם כן – הרי שהם עשו זאת על דעת עצמם מיוזמתם האישית מבלי שביצוע העבודה אושר להם מראש או בדיעבד וזאת לאחר שהממונה עליהם אסר עליהם מפורשות את הדבר.
2. בכל מקרה - תביעת התובעים מתייחסת לתקופה שבין נובמבר 2007 ועד יוני 2009, כאשר כל אחד מהתובעים פירט את כמות השעות הנוספות שהוא ביצע במהלך אותה תקופה ולא קיבל בגינה תשלום. לגבי מר בן יעיש מדובר בסכום של 15,199 ₪ ולגבי מר סטובלוב – 8,091 ₪.

התביעה לאש"ל

1. בנוסף תבעו התובעים סעד של תשלום אש"ל. בכתב התביעה מתייחס ב"כ התובעים לסוגי האש"ל הבאים:
   1. קצובת אש"ל עבור ארוחת בוקר וארוחת צהריים על פי סעיפים 26.220 ו-26.222 לתקשי"ר.
   2. אש"ל מוגדל על פי סעיף 26.241 לתקשי"ר.
   3. אש"ל לילה על פי דיווח.
2. בהתייחס לאש"ל – מר בן יעיש תובע אש"ל בסך 11,522 ₪. מר סטובלוב תובע אש"ל בסך 7,487 ₪.

בנוסף תובעים התובעים תשלום בגין אש"ל מיוחד – מר בן יעיש – 72,765 ₪ ומר סטובלוב – 59,902 ₪ ואש"ל לילה – למר בן יעיש – 1,038 ₪ ולסטובלוב – 1,078 ₪.

1. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 4.11.2013 הודיעו הצדדים כדלקמן:

"לעניין האש"ל מוסכם שמה שקובע הם הוראות התקשי"ר וככל שתקבע זכאותם של התובעים לשעות נוספות תערך בדיקה לעניין זכאותם לאש"ל, ויבוצע התשלום בהתאם להוראות התקשי"ר שהיו רלוונטיות באותו מועד.

לאור האמור – הוסכם בינינו כי החקירה תתמקד בשעות הנוספות ולא באש"ל."

1. למיטב הבנת בית הדין, וזאת לאחר קריאת סיכומי הצדדים, הבנת הצדדים הנ"ל היתה בהתייחס לתשלום אש"ל לפי סעיפים 26.220 ו-26.222 לתקשי"ר וכן אש"ל לילה, כאשר לעניין אש"ל מוגדל על פי סעיף 26.241 לתקשי"ר - לא הייתה הסכמה. על כן, הצדדים התייחסו בסיכומיהם לסעיף זה בתקשי"ר, כפי שיפורט להלן.

גרסת התובעים בתצהיריהם:

1. התובעים הגישו שני תצהירים לתיק. תצהיר אחד בשנת 2010 אשר מתייחס לחישובים לעניין אש"ל, אש"ל לילה, תוספת אש"ל מיוחדת וכן שעות נוספות, ותצהירים מיום 12.6.2013 לענין מהות התביעה.

נציין, שבנוסף הוגשו תצהירים במסגרת הבקשה לסעד זמני, ותצהירים אלו אינם רלוונטיים לענייננו.

1. לגרסתו של מר בן יעיש בתצהירו, כל השעות אשר פורטו בדו"חות שהוגשו על ידו הינן שעות אותן עבד כדת וכדין והוא מעולם לא דיווח על שעת עבודה שהוא לא ביצע בפועל. עוד הוסיף כי עבודתו מבוצעת על פי תוכנית עבודה, כאשר שיטת העבודה היא בדרך כלל משעה 06.30 ועד 17.00 ולעיתים יותר.
2. מר בן יעיש מוסיף כי מידי שנה היו מקבלים הודעה מראש על כמות השעות הנוספות השנתיות שהיו עומדות לרשותם. מאחר ועבודתם התבצעה על כל חופי ישראל, הרי שנסיעה לאזורים מרוחקים כגון – יפו, אשדוד ואשקלון גזלו שעות רבות בשל הנסיעה.
3. מר בן יעיש מסביר בתצהירו כי מאז שעזב הממונה הישיר הקודם, מר אמנון סופר, בשנת 2005, החלה מתיחות בין הפקחים לבין מנהל האגף מר אנג'וני אשר הסתיימה במהלך חד צדדי של שינוי שעות העבודה, וזאת עד אשר נחתם הסכם פשרה אשר עגן את תנאי העבודה החדשים בתאריך 6.4.2010.
4. מר בן יעיש הסביר שהוא עבד תמיד עם בן זוג, כאשר בני הזוג עימם עבד היו מר מאיר יפרח, מר משה אלמוג, ד"ר עוז גופמן והתובע השני – מר סטולבוב.
5. לגרסת בן יעיש – היו ימים בהם הוא ושותפו למשמרת עשו עבודה זהה, כאשר שותפו לעבודה קיבל שעות נוספות ואש"ל בעוד שהוא לא קיבל תשלום בגין שעות נוספות ואש"ל - מטעמים של עונש.

נציין, כי טענה זו נטענה על ידי מר בן יעיש בתצהירו באופן לאקוני מבלי שהביא ראיה לתמוך בה, למעט דוגמא בהתייחס למקרה אחד שבו הוא וחברים נוספים לעבודה העידו בבית המשפט השלום בבית שאן. מר בן יעיש טען שחבריו לעבודה שהעידו באותו דיון קיבלו תשלום בגין שעות נוספות ואש"ל והוא לא קיבל.

נציין כבר עתה כי טענתו זו התבררה כלא נכונה בחקירתו הנגדית, שאז התברר כי הוא דווקא כן קיבל שעות נוספות בגין אותו יום.

1. בן יעיש הסביר בתצהירו שהעבודה שלו מחייבת נסיעה ליעד, הפלגה על סירה, סיור על החוף, ביקורת לדייגים בנמלים ובאופן סטנדרטי יום כזה מחייב שתייה, ארוחה ושעות נוספות.

כן הוא הוסיף שגם כאשר נשללו ממנו השעות הנוספות, העבודה לא שונתה והמשימות לא שונו ובני הזוג לא שונו.

1. בן יעיש הוסיף כי לעיתים טורטר במיוחד כעונש וכך למשל נדרש לבצע משימות בשעה 04.00 בבוקר – משימות שניתן היה לבצע אותן בשעות העבודה הרגילות.
2. עדותו של מר סטובלוב בתצהירו הייתה דומה לעדותו של מר בן יעיש, כאשר הוא טען בתצהירו שכאשר מנהל האגף מר אנג'וני הבין שלא ניתן לפטר אותם, הוא עשה ניסיון לשלול מהם שכר בגין עבודה בשעות נוספות ותשלומי אש"ל.
3. מר סטובלוב הצהיר אף הוא בתצהירו שהוא עבד את כל השעות המפורטות בדו"חות האש"ל שהגיש וכי תמיד עבד כתף אל כתף עם בן זוג, כאשר בן זוגו קיבל תשלום בגין שעות נוספות ואש"ל בעוד שהוא לא קיבל תשלומים אלו, על אף שביצעו את אותה עבודה.
4. מר סטובלוב פירט עוד כי לא היה כל שוני בין עבודתו לפני 2007 ולאחר מכן והשוני היחידי היה העונש שהוא קיבל שכתוצאה ממנו מר אנג'וני לא חתם על הדו"חות שהוא הגיש ועל כן לא אושר לו תשלום בגין שעות נוספות.
5. מר סטובלוב מתייחס גם הוא למקרה מסוים שבו נדרש להגיע לנמל יפו בשעה 04.00 בבוקר ולחזור, ולמקרה שבו הוא נתן עדות בבית המשפט השלום בבית שאן כאשר חבריו קיבלו שעות נוספות והוא לא (אותו מקרה אליו התייחס התובע בן-יעיש). בחקירתו הנגדית של מר סטובלוב, כמו בעניינו של מר יעיש, התברר כי הוא קיבל תשלום בגין שעות נוספות עבור אותו יום.

הליך ההוכחות בתיק

1. ביום 4.11.2013 התקיים דיון הוכחות בתיק. לפני שהתחילו בחקירות, הודיעו הצדדים כדלקמן:

"באי כח הצדדים:

לעניין האש"ל מוסכם שמה שקובע הם הוראות התקשי"ר וככל שתקבע זכאותם של התובעים לשעות נוספות תערך בדיקה לעניין זכאותם לאש"ל, ויבוצע התשלום בהתאם להוראות התקשי"ר שהיו רלוונטיות באותו מועד.

לאור האמור – הוסכם בינינו כי החקירה תתמקד בשעות הנוספות ולא באש"ל".

ב"כ התובעים:

הזכאות לאש"ל קשורה גם למרחק ולא רק לשעות נוספות.

עניין המרחק מוסכם בינינו כי התובעים עבדו בהתאם לדו"חות שהם המציאו וזאת בכפוף לשאלה האם עבדו במקום שבו היו אמורים לעבוד".

(עמ' 16 לפרוט', ש' 4-13).

1. בחקירתו הסביר התובע מר סטובלוב כי היו 5 פקחים שביצעו את עבודת הפיקוח: הוא, התובע השני מר בן יעיש, מר יפרח נהיר, מר משה אלמוג וד"ר עוז גופמן. (עמ' 16 לפרוט', ש' 26-29).
2. מר סטובלוב העיד כי היו מכינים עבורם תכניות עבודה (התוכניות הוכנו על ידי מר אנג'וני או על ידי מר משה אלמוג) וכי הוא היה מחויב לתוכניות אלו ולגרסתו – אף ביצע את אשר הוטל עליו באותן תוכניות (עמ' 17 לפרוט', ש' 9-16).
3. מר סטובלוב נשאל האם הוא סירב לבצע את התוכניות והוא ענה שהיה מקרה אחד בודד שבו הוא התבקש לבצע משימה מסוימת בשעה 03.00 לפנות בוקר ומאחר ולא היתה כל נפקות למועד ביצוע המשימה (בין אם זה ב-03:00, בין אם זה ב-05.00 או ב-09.00), הוא החליט על דעת עצמו לבצע את המשימה בשעה 05.00 ולא בשעה 03.00.

לגרסתו, למעט מקרה זה לא היו מקרים נוספים בתקופה הרלוונטית בהם הוא לא ביצע את הוראות תוכניות שהוטלו עליו. (עמ' 17 לפרוט', ש' 30-31; (עמ' 17 לפרוט', ש' 1-6).

1. במסגרת דיוני ההוכחות הפנתה ב"כ הנתבעת את מר סטובלוב למכתבי תלונה שונים שנכתבו עליו - מכתבים שלא היו מהתקופה הרלוונטית אלא מהתקופה שקדמה לכך.

מר סטובלוב העיד, כי על אף שהנתבעת החליטה לבטל לו את השעות הנוספות באופן כללי "מידי פעם זרקו לנו עצם ומידי פעם אישרו לנו שעות נוספות".(עמ' 20 לפרוט', ש' 8-9).

כאשר הוא נשאל מדוע הוא ביצע שעות נוספות על אף שהוא ידע שהן לא מאושרות הוא ענה כדלקמן:

"כן. ביצעתי כי לא היתה לי ברירה.

המרחקים שהטילו עלי לבצע – לאשדוד, לאשקלון, ליפו, לטבריה – זה 6 שעות על כל הכביש.

אני רוצה להבהיר – שאני לא נסעתי בכביש 6, כי לא קיבלתי תשלום על כך". (עמ' 21 לפרוט', ש' 3-7).

1. כאשר הפנתה ב"כ הנתבעת את מר סטובלוב לכך שהוא אף ביקש לחייב את המשרד בגין שעות נוספות גם במקרים שלא כללו נסיעה למקומות מרוחקים, אלא לכנרת, ענה העד "הכנרת זה שעתיים נסיעה הלוך וחזור". (עמ' 21 לפרוט', ש' 48-10).

"ש. אם יש לך שעת התחלה ושעת סיום מה הקושי לעמוד בזמנים האלה.

ת. בפיקוח הזה הייתה לנו הוראה לעבוד בצמדים. אני לא יכול לעזוב את בן הזוג שלי בשטח. זאת הייתה הנחייה חד משמעית.

לא תמיד בני הזוג היו מאגף הדייג, לפעמים עבדנו עם פקחים מרשות שמורות הטבע. לפעמים ממנהלת הכנרת.

ש. לטענתך זה כבר לא דווקא המרחק, אלא קשור לצמידות שלך לבן הזוג.

ת. לפעמים זה המרחק ולפעמים זה הצמידות לבן הזוג.

ש. לא תמיד הגם שהיית צמוד לבן הזוג זה לא היה בים?

ת. נכון. לפעמים היו גם סיורים רכובים.

לשאלת בית הדין – לסיורים רכובים הגענו כל אחד ברכב שלו, ואז השארנו רכב אחד במשרד בטבריה או בתחנה בדור, תלוי איפה שהיינו ואז נסענו ביחד ברכב אחד שני אנשים.

ההנחיה הייתה לא לערוך סיורים לבד.

היו אולי מיקרים בודדים שהתבקשתי לנסוע לבד

...

אני מפנה אותך לח3 ליום 14.11. באותו יום ובן יעיש הייתם באותו מקום.

ת. נכון.

ש. כך מתוכניות העבודה אפשר ללמוד אם היית לבד או בן זוג.

ת. לא. מכיוון שבתוכנית הזאת מצוינים רק עובדי אגף הדייג ולעיתים היינו נעזרים בעובדים של תחנת דור, גנוסר, רשות הטבע והגנים, כנרת.

ש. מר אנג'וני אמר לי שאם הייתם צריכים לנסוע למקום מרוחק והייתם נדרשים לשעות נוספות מעבר למה מה שאושר, הרי שהוא היה מאשר לכם את השעות הנוספות האלה בהתאם לעניין, צורך ואילוצים.

ת. מעולם לא ביקשתי ממנו אישור לתוספת שעות נוספות.

בתחילת כל שנה קיבלתי את מכסת השעות הנוספות.

השמיכה הייתה קצרה מידי, אבל מה שקיבלתי – זה מה שקיבלתי.

לשאלתך – מידי פעם לסירוגין, חודש כן וחודש לא, פעם חצאי שעות, היינו מקבלים אישור לשעות נוספות כדי שזה יראה יפה. לא יתכן שבן הזוג שלי יקבל 30 שעות מידי חודש ואני אקבל רק 3 וזאת על אף שעשינו אותה משימה.

ש. את דו"חות הנוכחות שאנחנו צירפנו כנספחי ז', זה כתב ידך, לרבות באותו מקום שכתוב שעות נוספות?

ת. כן.

ש. מילאת זאת בסוף החודש לצורך הגשה למשרד ותשלום השכר?

ת. לא. אחרי כל יום עבודה מילאתי את הדו"ח ואת הסיכומים עשיתי בסוף החודש". (עמ' 21 לפרוט', ש' 11-23; 30-32; עמ' 22, ש' 1-16).

1. במסגרת עדותו נשאל מר סטובלוב בהתייחס למועד עדותו בבית שאן אליו התייחס בתצהיריו, והוצג לו כי אישרו לו תשלום בגין שעות נוספות באותו תאריך ולכך ענה שלא אישרו לו אש"ל וכי הוא לא דיבר על שעות נוספות. (עמ' 23 לפרוט', ש' 4-5).
2. לאחר מר סטובלוב עלה להעיד מר בן יעיש. בעדותו נשאל מר בן יעיש על כך שהוא לא פעל בהתאם לתוכניות של מר אנג'וני ותשובתו היתה שהוא פעל ועשה את מה שנדרש. גם מר בן יעיש התייחס לאותו מקרה שבו נדרשו להתייצב בשעת בוקר מוקדמת בנמל יפו והסביר שהיה זה מיותר להגיע בשעה מוקדמת ולכן לא פעל על פי ההנחיות.

"ש. אבל חוץ מהמקרה הזה, תסכים איתי שגם בעצם אתה החלטת יחד עם חברייך ביניהם מר סטלובוב, שעקב קיצוץ בשעות נוספות, אתם מתחילים את יום העבודה לא לפני –השעה 06.30 בבוקר, נספח א(6).

ת. אם זה כתוב – אז כתבנו.

ש. נכון שהיו מיקרים שמר אנג'וני ביקש ממך לבצע משימה כזאת או אחרת אחרי שעות העבודה הרגילות של 100% משרה ואתה סירבת.

ת. מעולם לא היה. המון פעמים הוזעקתי אפילו בחצות הלילה ואני רצתי כמו מטורף. אני בטוח בזה.

ש. מפנה אותך לנספח א'(1), זוהי דוגמא שסירבת לעבוד מעבר לשעות העבודה שלך ומבצע משימה שהתבקשת לעשותה.

ת. לא קיבלתי את המכתב הזה. אני לא זוכר אותו.

אפשר לבדוק ביומן של השיטור הימי כמה פעמים הייתי לאחר שהוקפצתי.

ש. זה נכון שקיבלת הודעה בסוף אוקטובר 2007 שמר אנגוני מבטל לך את מכסת השעות הנוספות החל מנובמבר 2007 לאור תפקודך הלקוי.

ת. קיבלתי את המכתב אבל לא בגלל תפקודי הלקוי.

ש. בגלל מה?

ת. שאוכל למלא את הוראות המנהל.

ש. למרות ההודעה הזאת אתה המשכת לדווח על שעות נוספות גם לגבי נובמבר, דצמבר ואילך.

ת. כן.

ש. לא היה לכם שעות נוכחות שהייתם מעבירים כרטיס?

ת. לא היה.

ש. זה נכון שהתבקשתם לדווח במירס על תחילת שעת עבודה ועל סיום שעת עבודה ואתה סירבת לשתף פעולה עם הנחיה זו.

ת. זה נכון שהתבקשנו לדווח במירס.

ש. האם אתה דיווחתם במירס?

ת. בחלק מהמקרים – כן ובחלק מהמקרים – לא.

לא רצינו לדווח שכן מדובר ביחידה שלא קשורה אלינו בכלל, והם לא היו מעוניינים לקבל את הדיווח. מדובר ביחידת הפיצוח והם עבדו בצורה אחרת.

ש. זה נכון שהעבודה שלך כפקח לפעמים הייתה בזוג עם פקח אחר מהיחידה שלך, ולפעמים עם בן זוג מיחידה חיצונית ולפעמים לבד.

ת. נכון.

ש. לא היה משהו קבוע. לא הייתה מסגרת קבועה?

ת. נכון.

...

ש. לפי מסמך אנג'וני בחודש נובמבר 2007 לא יעמדו לרשותך שעות נוספות, ובכל זאת דיווחת על שעות נוספות בנובמבר, למה?

ת. כשאנחנו קיבלנו את המסמך הזה, לא קיבלנו תוכנית עבודה נפרדת בשבילינו. קיבלתי תוכנית עבודה עבור כל הפקחים. אני הייתי עם עוד אחד, ואיתו הייתי אמור לעבוד לפי שעות לפי תוכנית העבודה שלי.

לכן, לא יכולתי לעזוב את השותף שלי.

לשאלת בית הדין – גם מאיר יפרח קיבל מסמך שאסור לו לבצע שעות נוספות.

כשבית הדין מפנה אותי לכך שמתוך 5 פקחים, 3 קיבלו מכתבים שהם לא אמורים לבצע שעות נוספות ולכן לפחות מחצית הזמן השותף שלי לא היה אמור לבצע שעות נוספות.

אז למה נדרשתי ללויאלית לשותף?

אני עונה שעבדתי לפי תוכנית עבודה.

לא קיבלתי תוכנית עבודה נפרדת. מאיר יפרח גם קיבל את המכתב אך אחרי מס' חודשים הוא קיבל בחזרה את השעות.

כשאנחנו יצאנו לעבודה שלנו, הרבה פעמים נכנסנו לאירועים שאי אפשר היה לעזוב אותם באמצע.

למשל תפסנו דייגים בכנרת והדברים התארכו. העבודה לא הייתה משרדית.

כשבית הדין מבהיר לי שלמיטב הבנתו היו מיקרים ספציפיים שאישרו שעות נוספות, אז איך זה מסתדר, אני עונה – שאנחנו עובדים בשטח והרבה פעמים יש התפתחויות לא צפויות.

קשה לי להסביר למה הייתי חייב להמשיך לעבוד כשידעתי שאני לא מקבל שעות נוספות ומדוע לא עזבתי את העבודה בזמן שיאפשר לי להגיע הביתה במסגרת השעות מאחר וידעתי שלא אקבל תשלום.

ברוב המיקרים הדברים לא נעשו כך לאור האירועים והנסיבות המיוחדות.

...

ש. אם גם לך ולגם ליתר הפקחים נרשמו אותם שעות מדוע בכלל מלכתחילה היה צורך לחרוג מהשעות.

ת. כי השעות הללו לא כללו את שעות הנסיעה.

אם למשל נסענו לאשקלון זה לוקח המון זמן.

הלוך וחזור לאשקלון זה 3.5 שעות לכל כיוון. סך הכל – 7 שעות נסיעה. שזה לגבי עכו – זה משהו אחר".

(ההדגשות לא במקור) (עמ' 26 לפרוט', ש' 1-32; עמ' 27, ש' 1-18; עמ' 28, ש' 10-32; עמ' 29, ש' 18-23).

1. במסגרת חקירתו אומת מר בן יעיש עם כך שהיו מקרים בהם קיבל שעות נוספות בגין הופעות בבתי משפט בניגוד לתצהירו, והוא ענה "אולי זה היה לא היה באותו היום והיו כמה דיונים, אינני זוכר". עמ' 30 לפרוט', ש' 3).
2. מטעם הנתבעת העיד מר חיים אנג'וני, המנהל הישיר של התובעים. מר אנג'וני בתצהירו דחה את טענות התובעים כלפיו לעניין התנהגות שלא בתום לב וקבלת החלטות משיקולים זרים וציין כי בתקופה הרלוונטית לתביעה ואף לפניה ואחריה סירבו התובעים לקבל את מרותו ולפעול על פי הוראותיו ותוכניות העבודה שנקבעו להם, אלא "עשו דין לעצמם". לגרסתו, התובעים החליטו, כי הם אינם מבצעים את העבודה הרגילה ו/או הנוספת אשר הוטלה עליהם ו/או כי הם מבצעים עבודה אחרת ו/או נוספת, "שלא נתבקשה מהם ואשר ביצועה לא אושר על ידי".
3. מר אנג'וני העיד כי כאשר נכנס לתפקיד מנהל אגף הדייג וחקלאות ים הוא גילה שיחידת הפיקוח אינה עושה את כל המטלות המוטלות עליה, מה שגרם לנזקים בממשק הדייג בישראל והוא החליט על קביעת יעדים, קביעת תכניות עבודה ובקרה.

חלק מפקחי היחידה ובעיקר התובעים סירבו לפעול לפי תכניות העבודה, ועל רקע אי ביצוע עבודתם, הוא הודיע להם כי הוא רואה את התנהגותם בחומרה רבה, והתריע והזהיר אותם כי סירובם לעבוד על פי תכניות ודרישות העבודה תחייב אותו לבטל את מכסת השעות הנוספות שהוקצה להם.

1. בנסיבות האלה החליט מר אנג'וני, לגרסתו, להפחית את מכסת השעות הנוספות שהקצה לכל אחד מהם ולחלק שעות אלה לפקחים שהספיקו לבצע את העבודה הנוספת.
2. מר אנג'וני הוסיף בתצהירו כי להליך המשמעתי אשר ננקט נגדו אין רלוונטיות לתביעה וכי דרישותיו החלו עוד לפני שנודע לו על הגשת התלונה מצדם של התובעים.
3. מר אנג'וני הוסיף עוד כי כאשר התובעים הביעו נכונות לבצע תפקידי אכיפה וביצוע עבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות המקובלות, חודשה או הוגדלה מכסת השעות הנוספת שלהם וכי לא אחת הוא גילה גמישות ונעתר למי מהם כאשר פנו אליו ביום מסוים לבצע שעות נוספות.
4. במהלך חקירתו שהתקיימה ביום 24.2.2014 התברר, כי כל המסמכים אשר צורפו לתצהירו ואשר נועדו להראות את התנהלותם הלקויה של התובעים, לא היו מהתקופה הרלוונטית אלא מתקופה שקדמה לה.

כאשר נשאל בענין זה, הוא הסביר, כי מטרת המסמכים הייתה להראות את ההיסטוריה שקדמה להחלטתו להפסיק לשלם לתובעים עבור שעות נוספות. (עמ' 16 לפרוט', ש' 1-7).

כשנשאל על כך, שעל אף היותו מסודר ועל אף שתיעד את התנהלות התובעים - אין לו הוכחות לכך שבתקופה הרלוונטית התובעים לא עבדו את השעות שהם הצהירו עליהם, הסביר העד כי חוסר התיעוד נובע בשל חוסר זמן שלו לתעד. (עמ' 17 לפרוט', ש' 16-21).

1. העד העיד כי שלילת השעות הנוספות היתה תהליך וכי הוא לא החליט לעשות זאת מהרגע הראשון אלא רק לאחר שההתנהגות של התובעים חזרה ונשתנה למרות כל אזהרותיו. (עמ' 17 לפרוט', ש' 25-26).
2. ב"כ התובעים היפנה את העד לכך שבדרך כלל בהתאם לתוכניות העבודה התובעים מתחילים לעבוד בשעה 06.30 בבוקר ומסיימים לעבוד ב-16.30. כן היפנה את העד לכך שלתצהירו לא צורפו אסמכתאות לכך שהתובעים דיווחו על שעות עבודה מסוימות אשר התבררו כשקריות בבדיקה מאוחרת. (עמ' 18 לפרוט', ש' 27-29; עמ' 19, ש' 1-2).
3. בעדותו אישר מר אנג'וני שבדרך כלל הפקחים היו עובדים בזוגות והיו נפגשים במקום מסוים ומשתמשים ברכב אחד כדי להגיע למקום ביצוע העבודה.

"ש. תאשר לבית הדין ששעות העבודה ביחידת הפיקוח הם מצאת הפקח מביתו ועד חזרתו וזאת באופן חריג לדיני העבודה הכלליים.

ת. זה היה הנוהל.

ש. תסכים איתי שלפי נהלים לעבודת פקח שהוצאת באוקטובר 2006 התובעים צריכים לצאת כל אחד מביתו להיפגש במעגן הקישון, להשאיר שם ג'יפ אחד, להצטרף אחד לשני, לנסוע למשל לחוף זיקים, שזה נקודה הכי דרומית ואז הם צריכים להיות לפי סעיף ג' לנוהל לפחות 6 שעות נטו בגזרת הסיור.

ת. כן.

ש. כשמסיימים לעבוד ב-16.30 באזור יפו למשל, זה סביר שייקח שעתיים-שלוש להגיע לקישון.

ת. לא. זה לוקח הרבה פחות. אני מעריך שעה-שעה וחצי. כשבית הדין מפנה אותי לכך שאני לא לוקח בחשבון את שעות הפקקים ואת שעות היציאה מהעבודה – אני מעריך שמדובר בשעה וחצי-שעתיים.

ש. וצריך לנסוע ליפו במשך שעה וחצי-שעתיים.

ת. נכון.

ש. אמרת שצריך להיות 6 שעות נטו בגזרה. אם ניקח בחשבון את שעות הנסיעה בערך 4 שעות, יש כאן לפחות שעה וחצי "נוספות" אם הפקח רוצה לבצע את המשימה שהטלת עליו, זה מובנה בתוך הנוהל?

ת. נכון. "(עמ' 21 לפרוט', ש' 25-27; (עמ' 22 לפרוט', ש' 1-15).

1. העד נשאל לגבי כך שיום עבודה ארך כ-10 שעות ואולם לא שילמו לתובעים בגין עבודתם בשעות נוספות וכי הם לא קיבלו את מלוא התשלום בגין העבודה שהם ביצעו ואשר הוטלה עליהם, והוא ענה:

"ת. כשהם נשלחו למשימות רחוקות אז הם קיבלו שעות נוספות.

למשל בבטחה בכנרת כשהם היו מצוותים שם היינו מתגברים אותם בשעות נוספות.

גם אם הם נסעו לאשקלון ולאשדוד הם קיבלו שעות נוספות.

כשבית הדין שואל אותי לגבי מיקרים שהם נסעו ליפו – אינני זוכר בדיוק כמה שעות נוספות הם קיבלו.

העיקרון היה מאוד פשוט – כשנדרש יותר שעות – הם קיבלו.

כשהם לא ביצעו את המשימה – הם לא קיבלו.

...

כשבית הדין שואל אותי אם כך כמה שעות נוספות אני אישרתי כאשר הם היו לדוגמא ביפו, שכן אז 6 שעות + 4 שעות נסיעה מביא אותנו לשעתיים נוספות לפחות, אני עונה – שאני לא זוכר אם ניתנו שעות נוספות על יפו.

להערכתי – לא רק שהם לא ביצעו את ה-6 שעות בהתאם לנוהל, אלא הם גם לא ביצעו 4 שעות.

כשבית הדין שואל אותי האם יש לי הוכחה שהם לא ביצעו את השעות, אני עונה - כל נספחי ט' זה פער בין מה שהם כתבו לבין מה שהיה כתוב בתוכנית העבודה.

...

ש. אני אומר לך שכל השעות שהם דיווחו משעה 06.30 או משעה 06.00 ועד 16.30 בהתאם לדו"חות האשל ובהתאם לנוהל העבודה לא אישרת את השעות, למעט במקרים חריגים כפי שהעדת. למשל – בטחה בכנרת או ישיבות בבית משפט.

ת. גם המסמכים האלה של ט' מעידים ששעות נוספות ניתנו גם לטובת סיורים במקומות רחוקים במסגרת הפעילות השוטפת של היחידה.

ש. נכון שהחל מו/5 ו-ו'6 לא אישרת שעות נוספות למשימות השוטפות שהחלו ב-06.00 או 06.30 בבוקר והסתיימו ב-16.30.

ת. אישרתי שעות נוספות לפעילות שוטפת רגילה. אתה מבלבל בין איזה שהיא מסמך מדיניות שנקבע ב-2006 לבין תוכנית עבודה ספציפית שהוגשה לפקחים מידי שבוע והם היו אמורים לעבוד לפיו". (עמ' 22 לפרוט', ש' 20-30; (עמ' 23 לפרוט', ש' 1-6;ש' 14-23).

1. מר אנג'וני אישר בחקירתו שבמרץ 2007 הוא ננזף על ידי אגף המשמעת עקב תלונה שהוגשה על ידי התובעים. (עמ' 24 לפרוט', ש' 18-19).

בחקירתו החוזרת העיד העד שהתהליכים שהוא התחיל והסירוב של התובעים לשתף פעולה – היו לפחות שנתיים לפני התלונה.

1. בחקירתו החוזרת נשאל העד לגבי תדירות הנסיעות של התובעים לגזרה המרכזית והדרומית, וענה שרוב העבודה הייתה בצפון, סביב הכנרת, כאשר אחת לשבועיים בערך הייתה גיחה לכל פקח לגזרה הדרומית הרחוקה יותר ולגבי הגזרה המרכזית – אחת לשבוע-שבועיים לכל פקח "במשך שבועיים היו בערך 3 גיחות למרכז ולדרום. לגבי העיר אילת – היו שתי גיחות בשנה".(עמ' 25 לפרוט', ש' 1-5).

עיקר טענות התובעים בסיכומיהם

1. לגרסת התובעים, המפתח לתיק זה טמון בשאלה של נטלים, היינו על מי מהצדדים להוכיח את הזכות לתשלום עבור שעות נוספות ואש"ל. לגרסת התובעים, עיקר הנטלים נחים על כתפי המדינה.
2. ככל שישתכנע בית הדין שהתובעים פעלו בהתאם לנהלי העבודה ותוכניות העבודה אזי יהיו זכאים לתשלום עבור עבודתם, שכן המדינה לא עמדה בנטלים המוטלים עליה להוכיח כי התובעים לא עבדו את השעות אשר דווחו וכי עבודתם הייתה בניגוד לנדרש מהם.
3. התובעים נדרשו לעבוד באופן מובנה 9-10 שעות, כולל זמן נסיעה, אשר אין מחלוקת שהיווה חלק מהעבודה. לעיתים אף עבדו מעבר לכך. מעדותו של מר אנג'וני עולה כי יום עבודה ביום ו' היה מ-06.00 ועד 14.30 והיה קצר מימים רגילים, ומכאן – שיום עבודה רגיל של התובעים היה ארוך מ-8.5 שעות וכלל בכך שעות נוספות.

משהודה מר אנג'וני בחקירתו הנגדית כי תכנית העבודה הרגילה כוללת שעות נוספות, ברור כי דין התביעה להתקבל בתנאי שהתובעים ביצעו את אשר דיווחו.

1. התובעים הוכיחו כי שעות עבודתם הרגילות כללו באופן מובנה שעות נוספות ואף הוכיחו כי הם קיימו את נוהל העבודה ואת תכניות העבודה.

הם גם הוכיחו כי הם מילאו ודיווחו על שעות עבודתם כדין.

1. השוני בין תכניות העבודה מהתקופה שלפני "העונש" ולאחר "העונש" הם שמתוכניות העבודה לאחר העונש, לא נכללו זמני נסיעה והתארגנות וזאת על אף שהתובעים נדרשו לזמני נסיעה ולהתארגנות.
2. הנהלים בתוכניות העבודה אשר כללו שעות נוספות לא אסרו ביצוע שעות נוספות, אלא מדובר בסנקציה ובענישה של אי תשלום בגין שעות נוספות שהעובדים נאלצו לבצע.
3. בדיקת המזכרים מלמדת שאין התאמה בין תכניות העבודה למניעת השכר והאש"ל.
4. נספח ט' לתצהיר אנג'וני אשר מהווה בסיס לטענה שהתובעים אינם זכאים לתשלום בגין שעות נוספות, הינם מזכרים בין מר אנג'וני לבין מזכירתו.
5. על המדינה הנטל להוכיח כי התובעים לא עבדו שעות נוספות. על המדינה הנטל להוכיח, כי סל האמצעים (שעות נוספות) לא נלקח בניגוד לדין. על המדינה הנטל להוכיח כי הוטל איסור מפורש וכנה על עבודה בשעות נוספות וכי נוהל העבודה ותוכניות העבודה אינם כוללים "שעות נוספות" המובנות בנוהל ובתוכניות. כל זאת כשלה המדינה מלעשות ואך עיון מדוקדק בראיות מטעמה מגלה כי קיפחה את התובעים במודע.
6. אין צורך באישור מפורש לביצוע שעות רגילות אף אם הן כוללות שעות נוספות ויש צורך באישור מפורש רק לשעות נוספות חריגות.
7. התובעים מסכימים כי אין לעובד זכות עומדת לעבוד שעות נוספות באופן אוטומטי וכי העסקה בשעות נוספות היא במסגרת הפררוגטיבה של המעסיק, אך לא די באיסור כוללני מראש, שכן על המעביד לקיים את חוזה העבודה בתום לב מוגבר.
8. על המעביד להוכיח כי אסר על עבודה בשעות נוספות וכי האיסור נעשה בתום לב. ככל שחויב העובד לעבוד שעות נוספות במסגרת עבודתו הרגילה יהיה זכאי לתשלום כדין (מפנה לפסק הדין בעניין המתמחים).
9. מהמסמכים שצורפו עולה כי אף שיש מסמכים רבים מלפני נובמבר 2007 בדבר אי תשלום שעות נוספות, אין מסמכים כאלה לגבי התקופה הרלוונטית ומכאן עולה, שההחלטה לא להעניק שעות נוספות נעשתה במחשכים.
10. המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי אסרה על עובדיה לעבוד שעות נוספות. נוהל עבודה מטעם המדינה כולל באופן מובנה שתי שעות נוספות מידי יום חול, שכן שעות הנסיעה מהבית לנקודת המפגש ומשם ליעד וממנו חזרה מהמפגש והביתה הינן שעות עבודה.
11. התובעים מפרטים לגבי הגזרות השונות ומנסים להוכיח שאם לוקחים בחשבון את כל המשימות שצריך לעשות במשמרת, זה לוקח יותר משעות העבודה הרגילות.

תכניות העבודה הרגילות כוללות באופן מובנה עשרות שעות נוספות מידי חודש.

אין ולו מכתב יחיד של המדינה לעובדיה בתקופה נשוא התובענה בו היא מודיעה על שינוי שעות העבודה וימי העבודה ואין אף מכתבים לפיהן נשללות מהעובדים שעות נוספות אשר בוצעו על ידם.

1. מכתב יחיד מראש שאינו אוסר אלא קובע כי לא יאושרו השעות, איננו איסור בשעות עבודה נוספות.
2. על המדינה להוכיח שהעובדים לא עבדו את השעות שהם הצהירו עליהם, כאשר קיימות ראיות שהתובעים ביצעו את עבודתם.
3. האיסור לבצע שעות נוספות הוא כלי עונשי, קפריזי, גחמתי ועל דרך האומדנה.
4. האישורים שניתנו לשעות נוספות ניתנו באופן קפריזי, כאותי, ללא נימוקים, ללא הסברים וללא לוגיקה או שקיפות.
5. התובעים זכאים לאש"ל ללא כל קשר לשעות הנוספות שהם ביצעו, למעט בימים בהם עבדו במשרדי אגף הדייג בנמל הקישון.
6. העובדים זכאים לקצובת אש"ל לפי סעיף 26.2.41 לתקש"יר שכן הם נעדרו בקביעות ממקום העבודה אליו היו צמודים במירב שעות עבודתם בשטח. המדינה לא הביאה ראיות להפריך טענה זו ולא הוכיחה כי התובעים אינם מקיימים את הסעיף ואף לא הגישה חישוב נגדי.

סעיף 26.241 מדבר על תוספת לאש"ל רגילה ואין זה סביר שמדובר באות מתה בתקשי"ר.

1. יש לפסוק פיצוי מיוחד בגין עוגמת הנפש שנגרם לתובעים עקב התנהלות הנתבעת בהוצאות המשפט.
2. אם מר אנג'וני חשב שהתובעים אינם עובדים כנדרש, היה עליו לפעול באמצעות הגורמים המתאימים בנציבות ולהעמיד אותם לדין ולא ניתן לפעול באמצעות הפסקת איסור עבודה בשעות נוספות ואי תשלום אש"ל. התנהלות זו גרמה לעוגמת נפש מיוחדת.
3. המדינה הכשילה את הפשרה שהציע בית הדין ולתובעים נגרמו הוצאות ענק בגין העבודה המשפטית ועל כן יש לפסוק הוצאות משפט בהתאם.

טענות הנתבעת בסיכומיה

1. התובעים חרגו מהיקף הסיכומים אשר נקבע על ידי בית הדין ללא רשות. דוגמא זו מאפיינת את אופן התנהלותם בנתבעת – עשיית דין עצמי ואי קבלת מרות מאחרים.
2. יש לדחות את התביעה שכן התובעים לא הוכיחו שהם התבקשו לבצע שעות נוספות על ידי הממונה עליהם בנתבעת או כי השעות הנוספות הנתבעות על ידם התחייבו מכח תוכנית העבודה וממילא כי ביצעו שעות אלה בפועל.
3. הוכח כי התובעים עשו ככל העולה על רוחם בתקופת עבודתם וסירבו לקבל את מרות הממונים עליהם.
4. התובעים קיבלו לא מעט תלונות מצד עובדים אחרים וגורמים מקצועיים. בשנים 2005 ו-2007 תועדו מיקרים רבים המלמדים כי הם סירבו לבצע משימות שהוטלו עליהם אף בשעות העבודה הרגילות. כאשר הגיע מים עד נפש הודיע הממונה עליהם כי בוטלה להם מכסת השעות הנוספות. אין מדובר בעונש אלא בהפעלת הסמכות הניהולית של הממונה אשר נעשתה משיקולים מקצועיים, ענייניים והתחייבה בנסיבות העניין.
5. התובעים אישרו בעדותם כי קיבלו את ההחלטה בזמן אמת וחרף זאת המשיכו לבצע שעות נוספות כאשר לגרסתם ביצוע השעות הנוספות התחייב מכח תוכנית עבודה אשר הכתיבה שעות עבודה ארוכות ושעות נסיעה ארוכות. עוד טענו התובעים כי לעיתים המרחק ממקום העבודה ולעיתים הצמידות לבן הזוג הם אשר חייבו ביצוע שעות נוספות.
6. רק בסיכומים נטען לראשונה כי שעות העבודה ותוכנית העבודה אינן מביאות בחשבון את שעות הנסיעה מהבית למקום העבודה – טענה חדשה שאין לה זכר בתביעה או בתצהירים ואף לא הוכחה.
7. מאחר והתובעים ידעו במפורש כי לא עומדת לרשותם מכסת שעות נוספות וכי לצורך ביצוע שעות נוספות הם נדרשים לאישור הממונה עליהם, הרי שדיווח על ביצוע שעות נוספות במשך תקופה לא מבוטלת של 18 חודשים ודרישתם בדיעבד לחייב את הנתבעת בתשלום שעות אלה, מלמדת על חוסר תום ליבם ואף מקימה טענת השתק ומניעות.
8. זמן יציאת התובעים מהבית וחזרה אליו נחשב לזמן עבודה, ובניגוד לטענת התובעים, אשר מועלת ראשונה בסיכומיהם ומהווה הרחבת חזית פסולה, זמן זה נלקח בחשבון בתוך תוכנית העבודה.
9. עיקר עבודת התובעים הייתה בטבריה, בקישון או בעכו אשר הם מקומות קרובים למקומות עבודתם ועניין זה אף עולה מדו"חות הנוכחות.

לפי הדוגמאות שצוינו בסיכומים, התובעים עבדו מידי חודש בין 16 ל-19 ימים באזור טבריה, קישון, דור או עכו ופעמיים-שלוש בחודש באזור מרוחק כמו תל אביב, אשקלון וכו'.

1. המרחק בין מקום מגוריהם לטבריה הוא כ-50 ק"מ.

התובעים העריכו מרחק זה בסיכומיהם ב-45 דקות אך יש להניח שזה לקח פחות זמן שכן הם יצאו בשעה 06:00 בבוקר.

המרחק בין עכו לבין מקום מגורי התובעים הוא כ-13 ק"מ ואורכת מס' דקות. הנסיעה לקישון גם היא אורכת מס' דקות ונסיעה לדור אורכת חצי שעה לכל היותר.

1. בסוף כל חודש היו התובעים מעבירים את דו"חות הנוכחות לאישור הממונה ולאחריו עברו הדו"חות לחשבות הנתבעת לתשלום, כאשר האישור שנתן הממונה היה מול תוכנית עבודה שבועית, הביצוע בפועל ומכסת השעות הנוספות המאושרת על ידו.
2. בהתאם למסמכים שהומצאו, יש תיעוד רב לעניין השנים 2005 ועד 2007 לגבי תפקוד לקוי, יחס מזלזל והתנהלות לא תקינה של התובעים וכן אי קבלת מרות הממונה ועשיית דין עצמי בקביעת מסגרת שעות העבודה.

הנספחים לתצהיר אנג'וני מלמדים על כך שהתפוקה שלהם הייתה כמעט אפסית, שהם לא הופיעו בזמן למשמרות ועוד מחדלים רבים של התובעים.

1. בין היתר התנגדו התובעים להטמעת תהליכי עבודה חדשים הכוללים דיווח על נוכחות בתחילת יום העבודה ובסיומה.

אילו היו התובעים פועלים על פי תהליכי עבודה אלה והיו מדווחים על שעות העבודה כפי שנדרשו (פרוטוקול מיום 4.11.2013, עמ' 27, שורות 7-9) יש להניח שכלל לא היינו נדרשים לתביעה.

1. הנספחים של תצהיר אנג'וני רלוונטיים לתביעה, שכן יש בהם ליתן את הרקע להחלטת הממונה לבטל את השעות הנוספות ולאיין הטענה כי הוא פעל בעניינם משיקולים זרים.
2. כבר בשנת 2005 התריע אנג'וני בפני התובעים כי המשך סירובם לעבוד מעבר לשעות העבודה הרגילות יאלץ אותו לבטל את מכסת השעות הנוספות ובשנת 2007 לאור המשך התנהלות התובעים וסירובם לבצע את הוראותיו, נמסר לתובעים כי מנובמבר 2007 לא יעמדו לרשותם שעות נוספות. אשר על כן, לתובעים לא עמדה תקופה מסוימת מכסת שעות נוספות ואישור שעות נוספות נעשה באופן פרטני נקודתי לפי הצורך.
3. מדו"חות הנוכחות עולה כי אושרו לתובעים מידי פעם בין שעתיים וחצי לבין 10 שעות בהתאם למשימות.
4. תצהיר התובעים הוגש רק לאחר שהוגש תצהיר מטעם הנתבעת, כאשר הטענות שהם טענו היו כלליות וסתמיות ללא ביסוס ואסמכתאות.
5. טענת התובעים כי הם עבדו בצמידות עם בן זוג נוסף תמיד הוכחה כלא נכונה וזאת מאחר ויש מספר אי זוגי של פקחים וטענתם כי בן הזוג שלהם קיבל עבור אותה עבודה שעות נוספות, נותרה עלומה וסתומה שכן היא לא פורטה ולא הוכחה.
6. לתובעים לא היה הסבר לשאלות שנשאלו בעניין מדוע ביצעו שעות נוספות כאשר ידעו שהם לא יקבלו תשלום בגין שעות נוספות ולמה לא עזבו את העבודה בזמן שיאפשר להם להגיע הביתה (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 4.11.2013, ש' 26 - 31).
7. טענת התובעים לעניין מרחק נסתרת בכתובים מזמן אמת, שכן עיקר עבודתם הייתה בסמוך למקום מגוריהם וכאשר התובעים נדרשו לנסיעות ארוכות לאזור המרכז או דרום הארץ, הממונה אישר להם תשלום בגין שעות נוספות. מפנה לעדות הממונה עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 26.
8. מדו"חות הנוכחות ניתן ללמוד שמר אנג'וני אישר לתובעים שעות נוספות מידי חודש בהתאם לנסיבות, מה שמלמד כי הוא פעל משיקולים עניינים ומקצועיים ולא בשרירות או כדי להעניש מישהו.
9. אין מקום להיפוך נטל הראיה בתיק. על התובעים להוכיח כי התבקשו לבצע את השעות הנוספות וכי ביצעו שעות אלה בפועל, והתובעים לא עמדו בנטל הזה.
10. הפסיקה אליה מפנים התובעים אינה רלוונטית ואינה מתאימה, שכן במקרים שהתובעים התבקשו לבצע עבודה בשעות נוספות, הממונה אישר שעות אלה לתשלום.
11. הזכות לדמי כלכלה או קצובת כלכלה שאובה מהכללים הנהוגים בשירות הציבורי אשר קובעים את השתתפות המעביד בהוצאות הכלכלה של העובד כאשר הוא נדרש לשהות מחוץ למקום עבודתו הרגיל.
12. תשלומי אש"ל הם החזר הוצאות והם משולמים לפי סעיף 26.2 לתקשי"ר.

פיסקה 26.220 להוראות התקשי"ר קובעת תשלום אש"ל בהתאם לכללים המפורטים שם, כאשר היא קובעת תנאי זכאות לאש"ל רגיל ואינה מבדילה בין עובדי חוץ או עובדים היוצאים מידי יום בתפקיד לבין עובדים היוצאים באופן אקראי לנסיעה בתפקיד.

עובד מדינה שעבודתו כרוכה ביציאות המשרד, אך אינו רגיל לקבל קצובת אש"ל רגילה משום שאינו עומד בתנאי הסף של פיסקה 26 רשאי לפנות באמצעות האחראי עליו בבקשה לנציבות שירות המדינה לקבלת תשלום אש"ל מיוחד. תשלום אש"ל מסוג זה מוסדר בפסיקה 26.241 להוראות התקש"יר ומחייב אישור מוקדם של הנציבות.

פיסקה 26.241 מכוון לעובדים שאין להם מקום עבודה קבוע ועובדים במרחק הקטן מ-10 ק"מ ממקום עבודתם הרגיל. מקרה זה אינו המקרה שבפנינו.

תעריף אש"ל מיוחד קטן מתעריף אש"ל רגיל. קצובת אש"ל מיוחד אינה באה בנוסף לקצובת אש"ל רגילה אלא היא באה במקומה.

מפנה לתיק תל"א 9890/07 יצחק פרץ נ' ביטוח לאומי, שם הביע הממונה על השכר את עמדתו בעניין זה.

עמדה זו לה טוענת הנתבעת המזוהה עם עמדת הממונה על השכר מתיישבת עם לשון הוראות התקשי"ר ותכליתם ומבטאת פרשנות סבירה ומתקבלת על הדעת של הוראות התקשי"ר, על פיה נוהגת המדינה ביחס לעובדי מדינה אחרים.

1. הטענה כי הם זכאים לקצובת אש"ל מיוחד בנוסף לקצובת האש"ל הרגילה הועלתה לראשונה על ידי התובעים בהליך זה ולא נטענה על ידם במשך כל שנות העסקתם הארוכות.
2. אין לקבל את פרשנותם השגויה אשר נטענה בעלמא. התובעים מוציאים מילה מהקשרה ומתעלמים מיתר הוראות הפסיקה ופסקאות אחרות הנוגעות לתשלום קצובת האש"ל המיוחד.
3. יתרה מכך, יש לטענת התובעים משמעות תקציבית עצומה, שכן הוראות פרק 26.2 חלות על כלל עובדי המדינה ועל ידי גופים מתוקצבים ועל כן יש לפרש ההוראות בצמצום ובדווקנות.
4. התובעים עבדו בנתבעת שנים רבות ובמשך כל אותה תקופה לא שולם להם או לפקחים אחרים כפל קצובת כלכלה. הם לא הוכיחו כי מדובר בנוהג פסול ולא חוקי או כי המדינה נוהגת אחרת עם עובדי המדינה, וזאת כאשר נטל ההוכחה רובץ לפיתחם. למדינה עומדת חזקה בדבר מינהל תקין והתובעים לא הביאו ראיה מצידם לסתור חזקה זו.
5. הענקת תשלום אש"ל מיוחד בנוסף לתשלום אש"ל רגיל מחייבת אישור של הממונה על השכר בהתאם להוראות סעיף 29.1 לחוק יסודות התקציב וקבלת התביעה תפלה את התובעים מול עובדים אחרים.
6. בית הדין אינו נכנס לנעלי הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתה בשלו.

דיון והכרעה

1. בדיון שהתקיים ביום 6.4.2010 פירטו הצדדים את המחלוקות ביניהם כדלקמן:

"המחלוקת בתיק זה היא קודם לכל – האם התובעים ביצעו בפועל את שעות העבודה הנוספות שנרשמו על ידם בדו"חות הנוכחות כגרסתם, אם לאו – כגרסת הנתבעת.

מחלוקת נוספת – האם היה לתובעים אישור לבצע את אותם שעות נוספות כגרסתם, אם לאו – כגרסת הנתבעת.

מחלוקת נוספת – לאחר שיקבעו מספר השעות הנוספות שבוצעו בפועל ובאישור על ידי התובעים – מהו השכר לו הם זכאים בגין כך ובגין אש"ל בגין כך.

אין מחלוקת כי לא נמסר לתובעים אישור בכתב חודשי לשעות נוספות לשנת 2008 ו-2009". (עמ' 3 לפרוט', ש' 6-12).

1. בדיון שהתקיים ביום 22.9.2011 פירטו הצדדים את המחלוקת הנוספת כדלקמן:

"כמו כן, יש לנו מחלוקת משפטית נוספת והיא לעניין פרשנות סעיף 26.241 לתקשי"ר שדן בתשלום אש"ל מיוחד והשאלה העקרונית היא – האם ניתן לקבל אש"ל רגיל וגם אש"ל מיוחד בנוסף (כגרסת התובעים) או שמא ניתן לקבל רק זה או רק זה (כגרסת הנתבעת).

נציין, שבמסגרת מחלוקת זו יש גם שאלה עובדתית והיא האם המדינה בעבר נתנה לעובדים 2 סוגי אש"ל בו זמנית.

יש מחלוקת האם היה צריך אישור של הגורם המתאים, כאשר אין מחלוקת שלא ניתן אישור.

יש גם מחלוקת לעניין אש"ל לילה והיא מחלוקת עובדתית האם התובעים ביצעו את אשר היה עליהם לבצע על פי התקשי"ר על מנת להיות זכאים לאש"ל לילה". (עמ' 10 לפרוט', ש' 20-27).

התביעה לשעות נוספות:

1. כפי שפורט לעיל, המחלוקת הראשונה העומדת בפנינו הינה האם זכאים התובעים לתשלום בגין שעות נוספות.
2. כאמור, עובר לנובמבר 2007 היו למר אנג'וני, מנהלם הישיר של התובעים, תלונות רבות נגד תפקודם ונגד ביצוע העבודה על ידם.

אשר על כן, באוקטובר 2007 הודיע מר אנג'וני לתובעים כי לא יעמדו לרשותם שעות נוספות.

1. על אף הודעה זו, התובעים החליטו שלא לשנות את עבודתם ו/או את האופן בו דיווחו לעניין שעות העבודה.
2. למעשה, התובעים התעלמו מהודעת מר אנג'וני כאילו לא ניתנה כלל ולא שינו דבר בהתנהגותם.
3. כאשר נשאלו התובעים בבית הדין מדוע לא שינו את התנהגותם והפסיקו לבצע שעות נוספות לאור הנחיות הממונה הישיר עליהם – לא הייתה לתובעים תשובה אמיתית.
4. תחילה הסבירו התובעים שהם עבדו לפי תוכנית עבודה ואולם לא הבנו מתשובה זו מדוע הם ביצעו שעות נוספות בניגוד להנחיות שניתנו להם.

אחר כך הסבירו התובעים שהם נדרשו ללויאליות לבן הזוג עימו שובצו לבצע העבודה , ואולם כאשר הם הופנו לכך שלפחות 3 מתוך 5 הפקחים שעבדו ביחידה קיבלו הנחיה שלא לבצע שעות נוספות ועל כן, לא יתכן שכל בני הזוג שלהם נדרשו לבצע שעות נוספות, גם על כך לא הייתה להם תשובה.

התובעים הסבירו עוד שהיו פעמים רבות ש"נכנסו לאירועים שאי אפשר היה לעזוב אותם באמצע" ,שכן לא מדובר בעבודה משרדית. עם זאת, כאשר הופנו התובעים לכך שבדיוק בגין מקרים אלו מדי פעם היו מאשרים להם תשלום בגין שעות נוספות, גם אז לא היו לתובעים תשובות משכנעות.

1. למעשה, התובעים דיברו כל הזמן על אירועים ונסיבות מיוחדות אשר חייבו אותם לעבוד שעות נוספות ואולם בפועל לא הביאו דוגמאות כלל למקרים כאלה, ובוודאי שלא הבנו מעדותם מדוע ככלל, ברמה יומיומית, הם עבדו ו/או דיווחו על שעות נוספות לאור ההנחיה שהם קיבלו שלא לעבוד שעות נוספות.

התובעים לא הוכיחו ימים ספציפיים בהם הם לא יכלו להימנע מלבצע עבודה בשעות נוספות ואף לא הוכיחו ימים ספציפיים בהם בני הזוג עימם עבדו קיבלו תשלום גבוה מהתשלום ששולם להם בגין אותה עבודה.

1. עניין זה הודגש במיוחד בחקירתו הנגדית של מר בן יעיש אשר העיד בתשובה לשאלת בית הדין "קשה לי להסביר למה הייתי חייב להמשיך לעבוד כשידעתי שאני לא מקבל שעות נוספות, ומדוע לא עזבתי את העבודה בזמן שיאפשר לי להגיע הביתה במסגרת השעות, מאחר וידעתי שלא אקבל תשלום. ברוב המקרים הדברים לא נעשו כך לאור האירועים והנסיבות המיוחדות". (עמ' 28 לפרוט' מיום 4.11.13, ש' 29-32).
2. במסגרת סיכומיהם נטען על ידי התובעים כי העבודה שהם נדרשו לבצע ביחד עם שעות הנסיעה ארכה כ- 10 שעות יומיות, מעבר ליום עבודה רגיל.

תחילה נציין, כי טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהוכחה. יתרה מכך, בהתאם לדו"חות הנוכחות- מרבית עבודתם של התובעים בוצעה במקומות סמוכים למקום מגוריהם ועל כן, ספק אם טענה זו נכונה.

אם לא די באמור, הרי שעדויות התובעים בעניין שעות הנסיעה שנדרשו מהם כדי להגיע למקום ביצוע העבודה ובחזרה היו מופרזות ומוגזמות וניכר היה כי התובעים מנסים בדיעבד למצוא הסברים להצדיק את דיווחיהם.

1. מבלי לגרוע מהאמור לעיל נציין, כי לגבי עבודתם של התובעים באזור המרכז, שהתבצעה פעמיים או שלוש בחודש, התרשמנו כי כאשר התובעים עבדו באזורים אלה הם היו זכאים לתשלום בגין שעתיים נוספות ביום, כאשר מר אנג'וני לא ידע להגיד לנו בעדותו האם שולם לתובעים שעות נוספות בגין עבודתם באזורים אלה אם לאו.

מאחר והתובעים לא פירטו באופן ספציפי בתצהיריהם את התשלום בגין השעות הנוספות שהם דורשים עבור עבודתם באזור המרכז– אין באפשרותנו לפסוק להם תשלום בגין כך, אולם אנו ממליצים למדינה לבדוק שוב את דו"חות הנוכחות של התובעים וככל שלא שילמה להם שעות נוספות בגין עבודתם באזור המרכז – לשלם להם בגין כך לפי שעתיים נוספות לכל יום עבודה במרכז.

1. אם לא די באמור, אנו סבורים שאופן התנהלות התובעים הייתה מאד בעייתית. התובעים קיבלו הנחייה לא לבצע שעות נוספות. לא רק שהם לא פעלו בהתאם להנחיה זו, הרי שהם השתהו עם תביעתם לבית הדין והגישו תביעתם לבית הדין רק חצי שנה לאחר מכן.

יתרה מכך, התובעים לא פנו לבית הדין בעת קבלת ההנחיה בבקשה למתן סעד זמני אשר יאפשר להם לעבוד ולקבל תשלום בגין שעות נוספות, וזאת על אף שהם ידעו שזאת דרך הפעולה הנכונה, שכן זאת הדרך שבה הם פעלו בהתייחס לטענותיהם לגבי עבודה ביום ו'.

התובעים פשוט התעלמו מהנחיות הממונה עליהם והמשיכו לפעול לפי ראות עיניהם.

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי ההלכה תנאי לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות היא דרישת המעביד מהעובד לעבוד שעות נוספות, דרישה שלא רק שלא היתה קיימת במקרה דנן אלא ההיפך הוא הנכון – שכן נמסר לתובעים מפורשות לא לבצע עבודה בשעות נוספות שכן לא יקבלו בגינה תשלום.
2. ב"כ התובעים מנסה בסיכומיו להקיש ממקרה אושרת ארפי^[1] (להלן – "פסק דין המתמחים") לענייננו וללמוד מפסק הדין בתיק ההוא כי שעות עבודתם הרגילות של התובעים כללו עבודה בשעות נוספות. איננו יכולים לקבל טענה זו.

לא התרשמנו מעדות התובעים שעבודתם הרגילה (למעט במקרים ספציפיים, כמו בעת עבודתם במרכז או בדרום) חייבה אותם לעבוד בשעות נוספות ו/או כי כללה עבודה בשעות נוספות.

בניגוד לעניין המתמחים ששם ניתנה למתמחים מכסת שעות נוספות מאושרת – הרי שבענייננו נמסר לתובעים מפורשות שמכסת השעות הנוספות שניתנה להם בעבר מבוטלת ועל כן – אינה עומדת עוד לרשותם.

יתרה מכך, בעניין המתמחים נקבע כי גם אם השופטים הממונים על המתמחים היו מודעים לכך שהמתמחים ביצעו עבודה נוספת אין בכך כדי לחייב את המדינה בתשלום שעות נוספות שכן לא ניתן אישור של הגורם המוסמך.

במקרה שלנו, לא רק שלא ניתן אישור מאת הגורם המוסמך הרי שגם התובעים ידעו מפורשות שעבודה בשעות נוספות לא תזכה אותם בתשלום.

1. ב"כ התובעים מציין בסיכומיו כי השאלה המרכזית בתיק זה היא שאלת הנטלים, ובכך הוא צודק.

ואולם, בניגוד לדעתו, אנו סבורים שהנטל להוכיח שהתובעים זכאים לתשלום בגין שעות נוספות מוטל על התובעים.

כפי שצוין לעיל, לא השתכנענו שעבודה בהתאם לנהלי העבודה ותוכניות העבודה, למעט במקרים ספציפיים, מחייבת עבודה בשעות נוספות, כאשר לגבי אותם מקרים ספציפיים, למיטב הבנתנו, קיבלו התובעים תשלום בגין המקרים בהם לא הייתה ברירה אלא לעבוד שעות נוספות או לפחות קיבלו תשלום בגין חלק חלק ממקרים אלה (ראה הערתנו לעניין עבודה באזור המרכז).

1. איננו מסכימים עם טענת התובעים בסיכומיהם כי יום עבודה היה ארוך מ-8.5 שעות וזה בהתבסס על עדותו של מר אנג'וני לעניין העבודה ביום ו'.

כפי שפורט לעיל, אנו סבורים, כי התובעים יכלו לבצע עבודתם באופן כזה שלא ידרשו לעבוד בשעות נוספות ולהפסיק לעבוד ולחזור לבתיהם כשראו שיום עבודה רגיל עומד להסתיים.

1. באשר לטענות התובעים כי אי מתן תשלום בגין שעות נוספות נעשה כעונש על כך שהגישו תביעה כנגד מר אנג'וני, הרי שאילו התובעים היו מגישים בקשה לסעד זמני במועד וטוענים טענותיהם בעניין זה בזמן אמת ניתן היה לבדוק את טענותיהם.

מאחר והטענה נטענה בדיעבד, לאחר שהפרו במשך זמן ארוך את הנחיות הממונה, לא ניתן לקבלה.

1. איננו מקבלים גם את טענת התובעים שנטענה בסיכומים כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח כי אסרה עליהם לעבוד שעות נוספות, שכן לא היה כל ספק מעדות התובעים ואף מן המפורט בכתב התביעה שהוגש על ידם שעניין זה היה ידוע להם היטב (ראה לדוגמא סעיף 2 לכתב התביעה).

אש"ל

1. כפי שפורט לעיל, הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם לעניין האש"ל בהתייחס לסעיפים 26.220 ו-26.222 לתקשי"ר וכן לעניין אש"ל לילה והותירו לנו להכריע בעניין אש"ל מיוחד בלבד לפי סעיף 26.241 לתקשי"ר.
2. נציין כי בעת כתיבת פסק הדין לא היה ברור לבית הדין מה היה נוסחו של הסעיף בתקשי"ר בתקופה הרלוונטית לתביעה, ועל כן ביקש מב"כ הנתבעת מידע בעניין זה.

בהתאם להודעת ב"כ הנתבעת הסעיפים בתקופה הרלוונטית היו כדלקמן (גם ב"כ התובעים מצטט סעיפים אלה בסיכומיו).

סעיף 26.241:

"עובד הנעדר בקביעות לרגל תפקידו ממקום העבודה שאליו הוא צמוד (כגון בוחן, מפקח, מדריך ודומיהם) יקבל קצובת אש"ל מיוחדת או תוספת חודשית או תוספת חודשית מיוחדת, על פי השיעורים הנקבעים מזמן לזמן על ידי נציבות שירות המדינה".

סעיף 26.242:

"עד לקביעת השיעורים האמורים בפסיקה 26.241 רשאי האחראי לאשר לעובדים הנזכרים קצובת כלכלה בשיעור שלא יהיה גבוה מ-75% מן השיעורים המפורטים בפסיקה 26.231".

1. בהתאם להודעת הנתבע, ביוני 2009 השתנה הסעיף ונוסחו תוקן ל- "עובד הנעדר בקביעות לרגל תפקידו ממקום העבודה שאליו הוא צמוד, על האחראי לפנות לנציבות שירות המדינה בבקשה לקבוע את קצובת הכלכלה".
2. בנובמבר 2009 השתנה שוב הסעיף ונוסחו אשר בתוקף עד היום הינו כדלקמן:

"במקרים חריגים כאשר העובד נעדר בקביעות לרגל תפקידו ממקום העבודה שאליו הוא צמוד, דהיינו – כאשר עיקר עבודתו היא עבודת השטח ברציפות ואילו מיעוטה נעשה במשרד, והאמור בפסיקה 26.220 אינו חל עליו, על האחראי לפנות לנציבות שירות המדינה בבקשה לקבוע את קצובת הכלכלה.

1. בין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין פרשנות סעיף 26.241 לתקשי"ר והאם ניתן לקבל גם אשל רגיל וגם אש"ל מיוחד, או רק סוג אחד של אש"ל.
2. לעניין האש"ל המיוחד ואש"ל הלילה נטען בכתב ההגנה , כי התובעים מקבלים תוספת אש"ל רגילה שהתעריף שלה גבוה מתעריף האש"ל המיוחד, ולכן אינם זכאים לקבל בנוסף את האש"ל המיוחד שכן יש בכך תשלום כפול.
3. לאחר שעיינו בסיכומי הצדדים, אנו סבורים כי צודקת הנתבעת וכי התובעים אינם זכאים לאש"ל מיוחד בנוסף לאש"ל שהם קיבלו.
4. לא ניתן לקרוא את סעיף 26.241 לתקשי"ר ללא סעיף 26.242. ב"כ התובעים לא הביא לנו כל הוכחה כי נקבעו שיעורים לעניין סעיף 26.241 ועל כן ברור מסעיף 26.242 שלא ניתן לשלם לתובעים קצובת כלכלה מבלי לקבל את אישור האחראי, אישור אשר לא ניתן מעולם.
5. עניין זה גם בא לידי ביטוי בנוסחים המאוחרים יותר של סעיף 26.241 וגם מכאן ניתן ללמוד את הצורך באישור מהאחראי בטרם משלמים קצובת כלכלה לפי סעיפים אלה לתקשי"ר. יצוין, כי הנוסחים המאוחרים מנוסחים בצורה ברורה וחד משמעית יותר, ואולם, אין בכך כדי לשנות שגם בנוסח שהיה רלוונטי בשנים 2007-2009 היה צורך באישור האחראי.
6. מבלי לגרוע מהאמור, הרי שהתובעים לא הוכיחו שרכיב זה שולם על פי שיטתם למי מעובדי המדינה וגם בכך יש בכדי ללמד על הפרשנות הנכונה שיש לתת לסעיף וכן לא הוכיחו כי פנו לגרום כלשהו במדינה לפני הגשת התביעה בבקשה לקבל אש"ל על פי סעיף זה.
7. נציין עוד, כי לא נעלם מעיננו שבימים אלה מתנהלת תביעה מאוחדת בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב אשר עיקרה הפרשנות שיש לתת לסעיף זה (תיק 48012-09-12) ואולם משלא ניתנה החלטה שיפוטית לעניין פרשנות הסעיף עלינו לפסוק בהתאם לנתונים ולעובדות אשר הוצגו לפנינו.
8. מכל המפורט לעיל, אנו סבורים שהתובעים אינם זכאים לקצובת כלכלה נוספת לקצובה שכבר ניתנה להם לפי סעיף 26.241, שכן מנוסח הסעיף עולה, שכדי לקבל קצובה כזאת היה צריך לקבל את אישור האחראי, אישור אשר לא ניתן.
9. עוד נוסיף, כי גם איננו מוצאים הגיון בטענה שיש להגדיל את קצובת האש"ל עקב מרחק ממקום העבודה הרגיל. מטרת תשלום אש"ל הינה להשיב הוצאות לעובד בגין הצורך לקנות אוכל כאשר הוא נמצא רחוק ממקום עבודתו, ואיננו סבורים שיש לתת לו תעריף אחר אם הוא מרוחק 60 ק"מ ממקום העבודה הרגיל או 30 ק"מ ממקום העבודה הרגיל, שכן אין למרחק ממקום העבודה משמעות לגבי הסכום שהוציא אותו עובד בגין אש"ל.

בהערת אגב נציין, כי אין מחלוקת שבמקרה דנן אש"ל מתייחס לאוכל ולשתיה בלבד ולא ללינה, שכן התובעים לא נדרשו ללון מחוץ לבית.

סוף דבר

1. מכל המפורט לעיל – התביעה נדחית.
2. התובעים ישאו בהוצאות המשפט של הנתבעת בסך 6,000 ש"ח שניהם ביחד (כל תובע 3,000 ש"ח).

הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

1. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ד, (17 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ע"ע 508/08 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' אושרת ארפי ו-14 אחרים (ניתן ביום 30.6.2010). ↑