מר זידאן סלים (להלן: "התובע") נפגע בגופו בתאונת עבודה. השאלה המתעוררת בפסק דין חלקי זה היא האם תאונה זו היא "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975) להלן: "חוק הפלת"ד)?

רקע ועובדות:

התובע, נהג ציוד רכב כבד, עובד כשכיר בחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), החל משנת 2004.

ביום 11.12.06 הגיע התובע למחסני הנתבעת 2 והעמיס משטחים על גבי הנתמך של משאיתו באמצעות מלגזה, על גב המשאית, יחד עם עובד נוסף (מחסנאי). את המשטחים, אמור היה התובע להוביל למספר יעדים, בהתאם לתוכנית עבודה אשר סופקה לו.

התובע עמד על הנגרר וניסה להזיז את אחד המשטחים בידיו (להלן: "המשטח") תוך שהוא אוחז בדפנות המשטח, נשבר לפתע הקרש בו אחז, התובע איבד את שווי משקלו ונפל מן המשאית מגובה של כ – 1.5 מטרים (להלן: "התאונה").

לאחר התאונה פונה התובע לקבלת טיפול ראשוני במרפאת מקום עבודתו ומשם אושפז בבית חולים "זיו" בצפת, שם אובחן כסובל מחבלה בבית החזה וכן משבר ברדיוס מרפק ימין, נפיחות, רגישות למישוש והגבלת תנועות.

ביום 12.12.06 עבר התובע ניתוח שיחזור פתוח וקיבוע של ראש הרדיוס בעזרת בורג ולאחר מכן גובסה ידו הימנית.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע לו 10% נכות צמיתה מיום 29.2.08.

טענות הצדדים:

התובע טען, כי התאונה בה נפגע הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד. בהמשך, תיקן התובע את תביעתו וצירף עילה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), כנגד מעבידתו, הנתבעת 2.

לטענת התובע, לאחר סיום פעולת העמסת המשטחים, התקדם בנסיעה למרחק של כ – 25 מטרים, על מנת לפנות את אזור הטעינה ולהתחיל בנסיעתו. התובע הבחין, לאחר שהחל בנסיעתו, כי אחד המשטחים לא היה מונח כראוי ולכן בכדי למנוע סיכון תעבורתי, עצר התובע את המשאית וטיפס לנתמך בכדי לוודא קשירת המשטחים כראוי ולהמשיך נסיעתו בבטחה.

התובע נפל לאחר שסיים את הטעינה. הליך הטעינה הגיע לסיומו ברגע שהתובע החל בנסיעה ברכב, לפיכך קשירת המטען לאחר מכן הינה פעולת לוואי הנלוות לנסיעה ברכב, לכן, המדובר בתאונת דרכים.

התובע נסמך על הלכת בית המשפט העליון כפי שנקבעה בהלכת אוסם רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541, וכן ת.א (שלום-ת"א) 46660/04 לבי נ' כלל ואח', כי עצם התחלת הנסיעה כבר קושרת את אירוע קשירת המטען שבא לאחריו להליך הנסיעה שהינו בגדר שימוש ברכב לצורך החלת החוק וכי הליך הטעינה בא לסיומו ברגע שהתובע החל בנסיעה ברכב. לפיכך, קשירת המטען לאחר מכן הינה פעולת לוואי הנלוות לנסיעה ברכב, להבדיל מפעולה נלווית להליך הטעינה.

מנגד חברת הביטוח "מגדל" בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") טענה כי האירוע הנטען אירע בנסיבות אשר אינן מהוות "תאונת דרכים", כמשמעות הביטוי בחוק הפלת"ד. נזקי התובע הנטענים אירעו שלא עקב השימוש ברכב מנועי ושלא במהלך שימוש למטרות תחבורה ברכב וכי התובע אינו בגדר "נפגע" כמשמעות המונח בחוק.

לטענת הנתבעת 1, מעיון בהודעותיו של התובע למל"ל, למשטרה ולמקום עבודתו ניכר כי בראשית הדרך הסביר התובע את העובדות נכוחה, ללא בלבול ובכולן הוא מתאר את האירוע כאירוע שאירע במהלך העמסה. רק לאחר שקיבל ייעוץ משפטי, עלתה לראשונה בכתב התביעה הטענה של פגיעה לאחר "סיום ההעמסה" ולאחר שכבר יצא בדרכו אל שער המחסן, במטרה לשוות לאירוע חזות של "תיקון דרך" וכך להיכנס לגדרו של חוק הפיצויים.

הנתבעת 1 טענה כי התאונה אינה בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק שכן האירוע נכנס לגדרה של ההוראה הממעטת בהגדרת המשנה להגדרה הכללית בה הוגדר המונח "שימוש ברכב מנועי" – "למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

התאונה אירעה ללא כל קשר לנסיעה או ל"שימוש ברכב" אלא תוך כדי טעינה שעה שהמשאית שימשה זירה בלבד ובאופן שהאירוע בכללותו אינו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק הפיצויים ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות.

עוד הוסיפה הנתבעת 1, כי ככל שיעלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה הרי שהאחריות בגין התאונה מוטלת על הרכב התומך ומבטחתו בלבד. לחילופי חילופין, טענה הנתבעת 1 כי המדובר באירוע במעורבות מספר כלי רכב, בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, כאשר הכוונה כנראה למשאית ולנגרר.

הנתבעת 2 אף היא טענה כי התאונה היא בגדר "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1976 וכי לאור סעיף 8 לחוק הפלת"ד אין לתובע עילה בנזיקין ויש לדחות את התביעה נגדה בהעדר עילה.

לטענת הנתבעת 2, מבחינה עובדתית, יש לקבל את גרסת התובע בשאלת נסיבותיו של האירוע נשוא התביעה לפיה, לאחר שסיים את העמסת המטען על גבי המשאית, החל לנסוע ואז נאלץ לעצור לאחר כברת דרך קצרה בתוך תחומי מתקן הנתבעת 2, שכן נוכח לראות כי אחד המשטחים אינו קשור כראוי. התובע עלה על הנתמך והחל לסדר את המשטח הבעייתי ותוך כדי כך, נפל.

הנתבעת 2 חידדה כי נהלי עבודתה הקבועים מחייבים השלמת הקשירה בטרם תחילת כל נסיעה. לפיכך, סיטואציה בה נהג משאית מתחיל בנסיעה כאשר מטענו אינו קשור, אינה סבירה ואינה הגיונית. האחריות לתוצאות מצב כזה היא על הנהג ואין כל סיבה כי ייקח על עצמו אחריות כזו של נסיעה עם מטען לא קשור ולא ישלים את קשירת המטען בנקודת ההעמסה. בעדויות העדים לא הובא נימוק להתנהגות התובע לה טוענת הנתבעת.

עוד טענה הנתבעת 2 כי באשר ל"סתירות" הקיימות בין הודעותיו המוקדמות של התובע לבין גרסתו במהלך המשפט, הן אינן טענות ממשיות שכן ההודעות נתנו שלא בלשון משפטית ומבלי שהתובע היה ער לניואנסים המשפטיים הדקים הרלוונטיים לחוק הפלת"ד, ואך טבעי הוא כי כאשר העובדות מנוסחות לצורך ההליך המשפטי ניתנת תשומת לב רבה יותר לדיוק הלשוני. גם המסמכים שנרשמו אצל הנתבעת 2 לקחו בחשבון רק אספקטים של בטיחות בעבודה ולא השאלות המשפטיות הקשורות לחוק הפלת"ד.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת 2, אף הנסיבות העובדתיות להן טוענת הנתבעת 1 מהוות תאונת דרכים כמובנה בחוק הפלת"ד, שכן אם נכונה טענת הנתבעת 1 כי לא הסתיים הליך הטעינה, אין בכך כדי לסתור כי התקיים במקביל שימוש של "תיקון דרך" והאירוע יהא בגדר "תאונת דרכים".

לטענת הנתבעת 2, בענייננו, גם אם אירע מצב לפיו בטרם החלה הנסיעה, טרם הסתיימה קשירת המטען, הגם כי סובייקטיבית התובע סבר כי די בקשירה הראשונה שביצע, וכעבור מספר מטרים התברר לתובע כי המטען אינו קשור כהלכה ויש לתקן את הקשירה, פעולתו אז לתיקון הקשירה עונה על כל התנאים הנדרשים שנקבעו בפסיקה לצורך "תיקון דרך".

כפי שנקבע ב"הלכת אוסם", מקום בו התקיים "שימוש" מוכר והתקיימה גם "טעינה ופריקה" יוכר האירוע כתאונת דרכים שכן השימוש גוב ר על חריג הטעינה והפריקה.

בנוסף, לטענת הנתבעת 2 בפסק דין "אוסם" נקבעה ההלכה לפיה נפילה מרכב עומד היא בגדר שימוש של "ירידה" ממנו.

בשל המחלוקת בשאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים, ונוכח יחוד העילה היה ותוכר ככזו, הוקדם הדיון בשאלת סיווג האירוע וכאמור, פסק דין חלקי זה יעסוק בשאלה האם תאונת מהווה תאונת דרכים.

ראיות התובע:

התובע הגיש תצהירו, תצהיר מר נזי אבו חלא העובד בנתבעת 2 כנהג משאית מזה 17 שנים ותצהיר מר רביע חמאדן העובד כמלגזן אצל הנתבעת 2.

המסמכים אשר צורפו לתצהיר התובע הרלבנטיים לענייננו הם: טופס הודעה על תאונת דרכים במשטרה וטופס דמי פגיעה של המל"ל.

ראיות שצורפו מטעם הנתבעים:

מטעם הנתבעת 1 לא הוגשו תצהירים.

העדים מטעם הנתבעת 2 - מר שפילברג, מנהל מחלקת היסעים והובלה צפון תיאר בחקירתו בבית המשפט את נוהל מילוי דו"ח פרטי תאונה אצל הנתבעת 2, והעד, מר אייזן יעקב, עובד מחסן באזור בו מועמסות סחורות אצל הנתבעת 2 נחקר כמי שצוין על ידי התובע בהודעותיו למשטרה, למל"ל ובדו"ח פרטי תאונה אצל הנתבעת 2 כעד לתאונה.

חשוב לציין כבר עתה, כי על פי עדויות העדים, איש מהם לא ראה את התאונה. מר אייזן העיד כי מצא את התובע פצוע וסובל ושמע מאת התובע מה קרה.

הנתבעת 1 צירפה דיסק אודיו (נ/11) וכן תמליל חקירתו של התובע על ידי חוקר פרטי מטעמה (נ/12), מר רביב, אשר נשלח לחקור את התובע, מר שפילברג ומר אייזן אודות נסיבות התאונה. מר רביב נחקר בבית המשפט אודות חקירתו.

יצוין, כי היות ומר אייזן העיד במשפט עצמו, התקליטור והתמליל הוחזרו לב"כ הנתבעת 1.

דיון והכרעה:

שתי שאלות עולות לדיון: הראשונה – אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה מן הפן העובדתי, השנייה – האם התאונה כפי שאירעה היא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

חובת קשירת המטענים טרם נסיעה:

נהלי הנתבעת 2 מחייבים את הנהגים בקשירת המטען מיד עם סיום הליך ההעמסה, טרם יתקדם הנהג בנסיעה.

כך תאר את הליך עבודת העמסה, עד מטעם התובע העובד אף הוא כנהג משאית אצל הנתבעת 2, מר אבו חאלד (עמ' 4, שורות 20-28):

"ש. אתם יכולים לנסוע מהמקום בלי לקשור את הסחורה ולצאת לכביש?

1. לא, בכלל לא.
2. כלומר מבחינתך, מבחינת נהלי העבודה שלך, אתה מחויב לקשור את הסחורה לפני שאתה יוצא לכביש?
3. נכון.

אך בפועל אין מי שבודק האם בעל המשאית אכן ביצע קשירה טרם נסיעתו (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 9-23).

בהמשך העיד מר חאלד כי פעולת קשירת המטענים היא חלק מהליך ההעמסה עצמו אך אין מי שמפקח ובודק האם אכן נעשתה (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 27-28 וכן עמ' 6, שורה 13).

1. פעולת הקשירה היא פעולה בלתי נפרדת?
2. חלק מההעמסה. כשאני מסיים אני חייב לקשור".

אף התובע אישר בעדותו כי ללא קשירת הסחורה עבודת העמסת המשאית טרם הסתיימה (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 29-31).

מכל האמור עולה כי פעולת קשירת המטענים היא חלק בלתי נפרד מעבודת העמסה וכי חלה חובה על כלל נהגי המשאיות אצל הנתבעת 2 לקשור את הסחורות מיד לאחר העמסתן במשאית מטעמי בטיחות אלא שבפועל אין כל פיקוח על כך.

לא למותר לציין כי על פי תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961, חלה חובת חיזוק המטען כך שלא יישמט או יתרופף.

אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה:

עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נסבה על סדר הפעולות שביצע התובע טרם נפילתו מן המשאית.

בחקירתו העיד התובע כי לאחר שהחל בנסיעה לכיוון היציאה ממחסני הנתבעת 2, הבחין כי המשטח מתנדנד ולכן הוא עצר את המשאית, טיפס על הנגרר ופירק את הרצועה, על מנת להזיז את המשטח ולקשור אותו מחדש.

לחיזוק עדות זו, העיד התובע שניים מחבריו לעבודה, מר נזי אבו חלא, נהג משאית אצל הנתבעת 2 ומר רביע חמדאן, מלגזן בנתבעת 2. עדותו של העד אבו חלא אינה מועילה לקביעת העובדות היות ולא ראה את אירוע התאונה ואין באפשרותו לדעת האם התובע הזיז את המשאית לאחר שביצע את קשירת הסחורה.

באשר למר חמדאן, האחרון טען בתצהיר עדותו הראשית כי "הייתי עד ראייה לתאונה הנ"ל" וכי למיטב זכרונו, עובר לקרות התאונה ראה את התובע מעמיס משטחים על גבי הנתמך "סלים טיפס על הנתמך, סידר וקשר את כל המשטחים" והתחיל בנסיעתו (סעיפים 4 – 10 לתצהיר עדותו הראשית).

עדות זו נועדה לחזק את עדות התובע ולשמש ראייה נוספת לגרסת התובע כי נפגע בתאונה לאחר שסיים להעמיס את המשטחים, לאחר שקשר אותם, ולאחר שהחל בנסיעתו לכיוון היציאה ממתחם הנתבעת 2.

אך שמו של חמדאן כעד לאירוע התאונה, כלל לא הופיע בהודעת התובע למעבידו על התאונה, לא בהודעתו למשטרה ולא למל"ל – התובע ציין בהודעות אלו, כעדים לתאונה, את שמותיהם של עובדי הנתבעת 2, מר אורן שושן ומר ג'קי אייזן בלבד.

טענת התובע, כי רק לאחר שחזר למקום עבודתו, כ – 7 חודשים מיום התאונה, נודע לו לראשונה כי חמדאן היה עד לתאונה הנה תמוהה.

זאת ועוד, בעדותו בבית המשפט העיד מר חמדאן כי במועד התאונה היה עסוק עם משאיות אחרות, הוא לא טיפל במשאית התובע, וכי הוא לא ראה מה קורה אצל משאיות אחרות (ראה: עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 1-4):

"ש. אתה בודק מה קורה במשאיות אחרות?

ת. לא אני מטפל בשלי. אני לא רואה מה קורה במקום אחר.

ש. אחרי שגמרת להניח את הסחורה אתה לא מסתכל אם הוא קושר או לא?

ת. לא. ואני לא צריך לוודא אם הוא עשה קשירה. ואני לא נותן תעודות.

ש. שקרתה התאונה לסלים, אתה עבדת בזמן הזה על משאית אחרת או שהיית בהפסקה?

ת. עבדתי. מדובר בשטח גדול. שמשאיות נכנסות ויוצאות.

ש. סלים היה לידך שהעמיסו אותו?

ת. לא. המרחק היה כמה עשרות מטרים. זה שטח תפעולי גדול. נכנסים בו בערך 20 משאיות בבת אחת אני מסתובב בניהם."

מר חמדאן העיד כי במועד התאונה היה עסוק בטיפול במשאיות אחרות, הוא לא טיפל במשאית התובע וכשהוא מטפל במשאית שלו הוא "לא רואה מה קורה במקום אחר". התובע לא היה לידו בזמן העמסת המשאית, המרחק בניהם בשעת העבודה היה כמה עשרות מטרים. לאור דבריו אלו, ספק אם יכול היה מר חמדאן להבחין בוודאות כי התובע סיים את פעולת העמסת המשטחים ואת קשירתם, ואת נסיעתו, במיוחד כאשר העיד כי הוא מרוכז בעבודתו ואינו רואה מה קורה במשאית אחרת.

אם כן, עדות התובע לעניין נסיבות התאונה הנה עדות יחידה על פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971, ולכן יש לנקוט זהירות בבחינת המהימנות של עדות זו, במיוחד בשים לב לסתירות שעולות מגרסאותיו השונות של התובע מהודאותיו למוסדות השונים לעומת גרסתו בבית המשפט.

בטופס "הודעה על תאונה בעבודה" מיום 26.2.07, אשר הועבר למחלקת כוח אדם אצל הנתבעת 2, עליו חתום מנהלו של התובע, מר שלמה שפילברג, תיאר התובע את מהלך התאונה ונסיבותיה כך:

"בזמן העמסה ניסיתי להזיז את המשטח האחרון כשמשכתי הצידה נשבר העץ של המשטח העליון שאחזתי בו ואז עפתי אחורה ונפלתי מגובה 1.70' ונפגעתי ביד ימין".

בדו"ח "הודעה על תאונת דרכים – עם נפגעים" של משטרת ישראל, מיום 30.8.07, דהיינו, לאחר כ-8 חודשים מיום התאונה תיאר התובע את התאונה כך:

"הגעתי למחסן של החברה להעמסה. התחלתי להעמיס בעזרת מחסנאי עם מלגזה.

אחרי שסיימתי להעמיס נסעתי ופיניתי את המקום למרחק של כ 25 מ'.

עליתי לנתמך בשביל לקשור את הסחורה "משטחים" אז אחד המשטחים

ראיתי שלא יושב לי טוב ניסיתי להזיז אותו כראוי, החזקתי בדופן העליונה של המשטח לפתע

נשברה הכרש (כך במקור) שהחזקתי בה ונפלתי אחורנית......"

בתביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה תיאר התובע את הפגיעה כך:

"נפגעתי בעת העמסה בתוך שטח מחסן. אחרי שהעמסתי משטחים בעזרת מלגזה על משטח הפלטה של הסימטריילר, התברר לי שאחד המשטחים לא יושב כראוי על הפליטה לפני כשירה (צ"ל: "קשירה" ח.ל.ה), אז החלטתי להעלות ולסדר את המשטח לפני קשירה, החזקתי בידיים את המשטח בדופן העליונה .....איבדתי שיווי משקל......".

בכתב תביעתו שינה התובע את גרסתו המתוארת לעיל, לפיה נפגע בעת העמסה. התאונה תוארה בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן כדלקמן:

"לאחר סיום פעולת העמסת המשטחים, התקדם התובע בנסיעה למרחק של כ – 25 מטרים, על מנת לפנות את איזור הטעינה ולהתחיל בנסיעתו.

בכדי שיוכל להמשיך בנסיעתו בבטחה וכדי למנוע סיכון תעבורתי, עצר התובע את המשאית וטיפס לנתמך בכדי לוודא קשירת המשטחים כראוי ובכדי לסדר את אחד המשטחים (להלן: "המשטח") אשר הבחין כי לא היה מונח כראוי.

תוך כדי שהתובע עסק בסידור המשטח, תוך שהוא אוחז בדפנותיו, נשבר לפתע הקרש בו אחז (אחת מדפנות המשטח), הוא איבד את שיווי משקלו ונפל מן המשאית מגובה של כ-1.5 מטרים". (הדגשים במקור).

גרסת התובע לפיה, לאחר סיום פעולת העמסת המשטחים ולאחר שסיים קשירתם, התקדם בנסיעה למרחק של כ – 25 מטרים על מנת לפנות את אזור הטעינה ולהתחיל בנסיעתו הועלתה, כאמור, לראשונה במסגרת כתב תביעתו. כאשר בהודעתו למשטרה לא ציין כי סיים את פעולת העמסה וקשירת המשטחים.

מר אייזן יעקב, עובד במחסני הנתבעת 2 (להלן: "אייזן"), אשר נרשם על ידי התובע בכל הודעותיו למוסדות השונים כמי שהיה עד לאירוע, העיד כי משאית התובע חנתה באזור ההעמסה שרוחבו כ – 40 מטר, בסמוך למחסן הקבלה, אזור קטן בו יכולה לעמוד משאית אחת קטנה בלבד, כאשר על מנת לצאת ולנסוע לכיוון היציאה מן המתחם, על התובע לנסוע בהילוך אחורי, ואף צייר את מיקומה של המשאית במוצג נ/16 לרבות מיקום היציאה והכניסה מן המתחם (ראה: עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 20-31).

עוד העיד מר אייזן כי לא היה עד לתאונה עצמה והוא פגש בתובע מיד לאחר קרות התאונה, כשהתובע שכב שרוע ארצה סמוך למשאיתו.

"אני ראיתי בחור על הרצפה שוכב. את הרגע שהוא נפל לא ראיתי. אני כל החיים הייתי חובש בצבא. אמרו לי בוא מהר נפל נהג. ראיתי בחור על הרצפה. אני ראיתי אותו, טיפלתי בו. אני שאלתי אותו מה איתו איך מרגיש, אמר לי שהכל בסדר".

מר אייזן הוסיף כי בזמן התאונה הוא שהה במשרדו הקרוב לאזור העמסה והפריקה וכי משאית התובע עמדה במקום בו נהוג לפרוק ולהעמיס סחורות. אייזן ראה משטח אחד בלבד על המשאית (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 11-25):

"ש. אני מבינה ממך שהמשאית עמדה באיזור שבו נהוג לפרוק ולהעמיס סחורות?

ת. כן.

ש. איפה אתה ההיית?

ת. במשרד.

ש. הוא קרוב לאיזור העמסה והפריקה?

ת. בדיוק.

ש. כשאתה הגעת לעזור לו וראית את המשאית, מה ראית על גבי המשאית מבחינת העמסה?

ת. אני ראיתי משטח אחד בלבד על המשאית. אין לי מושג איזה גודל סחורה. זה היה ש. משטח סטנדרטי של מטר ועשרה.

ש. המשטח היה קשור?

ת. לא."

כשנשאל מר אייזן, האם שאל את התובע מה קרה לו, ענה האחרון בעדותו בפני כך (שם, שורות 23-26):

"כן. הוא סיפר לי שקפץ על פלטת המשאית וניסה בכוחותיו להזיז את המשטח. שאלתי אותו למה. הוא סיפר לי שניסה למשוך את המשטח על מנת לפנות מקום למשטחים נוספים ואז קרש אחד נתלש, נשאר לו ביד והוא עף אחורה".

מר אייזן העיד על אמרה ספונטנית אשר נאמרה על ידי התובע בסמוך לאחר התאונה. בדיני ראיות, כלל יסוד הוא שעדות על פי השמועה איננה קבילה. ברם, סעיף 9 לפקודת הראיות מהווה חריג לכלל זה. הסעיף מאפשר לקבל עדות על פי השמועה על אמרה שנמסרה במהלך ביצוע העבירה, בסמוך לה או לאחריה. הרעיון שאוב בחלקו מתוך דוקטרינה ותיקה במשפט המקובל, שכינויה "רס ג'סטה".

הש' י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 590 דן ברשימת החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה כגון אמרה ספונטנית אשר נאמרה בתגובה להתרחשות אירוע מרגש:

"כתת אימרות זו שמרה על משמעותו המקורית של המושג רס-גסטה: האמירות המובהקות הנכללות במסגרתה של כתה זו, הן אלו הנאמרות באופן ספונטני תוך כדי אירוע מרגש, כגון: אמירתו של נווט של ספינה סמוך לאחר התנגשות בספינה אחרת, בדבר סיבת ההתנגשות ככל שהוא יכול היה לדעת אותה, אמירתו של עובד, סמוך לאחר תאונת עבודה בדבר סיבת התאונה, אמירה של קורבן של תאונה, סמוך לאחר פציעתו".

בהמשך, פירט הש' קדמי את הטעם המצדיק את החריג לגבי אמירות כאלו כך:

"הדגש מושם כאן על שניים אלה: ראשית – על "הספונטניות", לאמור: על כך שהאמירה נפלטת כתגובה מיידית ללא שהות למחשבה ; ושנית – על ה"בו זמניות", לאמור: על כך שהאימרה נאמרת בזמן ההתרחשות המסעירה, כשהגורם המסעיר שולל מתן דעת לאמירת כזב.

שני היסודות כאחד, באים להבטיח, כי – לכאורה לפחות- אין לחשוש לאימותתה של האמירה מנקודת ראותו (הסובייקטיבית של האומר, כמובן)".

בענייננו, התובע לא סתר את עיקר עדותו של אייזן, לפיה, מיד לאחר קרות התאונה התובע אמר לו את דבר סיבת התאונה כי ניסה למשוך את המשטח כדי לפנות מקום למשטחים נוספים, קרש אחד נפל והתובע "עף אחורה".

גרסה זו אף תואמת את גרסת התובע בטופס הודעה על תאונת בעבודה מיום 26.2.07, אשר הועבר למחלקת כוח אדם אצל הנתבעת 2, לפיה התובע היה בזמן העמסה עת ניסה להזיז את המשטח.

אמרת התובע לעד אייזן מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע התאונה, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שהתגובה של התובע אודות נסיבות תאונתו הנה כוזבת, לפני שההתרגשות בעקבות התאונה פגה ולפני שהיה לתובע השהות להרהר ולתמרן. אם כן, בהתאם לאמרתו שלו, התובע נפגע בטרם הסתיימה טעינת המשאית.

יצוין כי, עדותו של מר אייזן במהלך חקירתו בפני הייתה קולחת ויצרה רושם אמין בעיני. איני רואה מקום לייחס למר אייזן איזשהו עניין אישי, הפוגע באמינות עדותו. מר אייזן העיד כי בעת קרות התאונה שהה במשרדו הקרוב לאזור שבו נהוג לפרוק ולהעמיס סחורות ומשאית התובע עמדה בשטח זה. עוד העיד כי ראה כי המשטח שהיה על המשאית לא היה קשור.

הגרסה המפורטת בכתב התביעה המתוקן והגרסה המפורטת עוד יותר בתצהיר עדותו הראשית של התובע לפיה התובע סיים העמסת המשאית, קשר את המשטחים והחל בנסיעתו, עומדת כאמור, בסתירה לזו שפורטה בהודעותיו הקודמות (במל"ל, במשטרה ובמקום עבודתו) טרם החליט התובע להגיש תביעה, בנוסף לעדותו הניטרלית של מר אייזן יש בהן יחד כדי לערער את עדות התובע אודות נסיבות התאונה ולפגום בה.

ניכר כי המסמכים הראשונים אודות התאונה מולאו על ידי התובע בתום לב. התובע תיאר באופן בהיר, ובצורה עקבית כי התאונה קרתה "בזמן העמסה" (בטופס הודעה על תאונה בעבודה למחלקת כוח האדם) "נפגעתי בעת העמסה" (בתביעתו לתשלום דמי פגיעה למל"ל) .

בטפסים המצוינים לעיל, תיאר התובע, במילותיו שלו את אופן התרחשות התאונה. מתיאורים אלה עולה כי התאונה קרתה בעת העמסת המשטח טרם קשירת המשטח כפי שהעיד מר אייזן. התובע נשמע בבירור, בקלטת האודיו אשר הוגשה על ידי הנתבעת 1 (אשר קבילותה לא נסתרה) מספר לחוקר רביב כי הוא אחז במשטח "על מנת לקשור את החבל", וכי הוא היה צריך להזיז את המשטח על מנת שיוכל לקשור אותו כמו שצריך (ראה: עמ' 8 לתמליל שיחת התובע עם החוקר רביב, שורות 18-25). התובע לא ציין בהזדמנות זו, כי סיים את פעולת העמסה, כי קשר את המטען, החל בסיעתו מחוץ למתחם ואז גילה לפתע כי המשטח אינו יציב, עצר בצד פתח וקשר מחדש – גרסה זו ופרטים אלו נולדו לפתע רק לאחר הגשת תביעתו לבית המשפט.

התובע לא סיפק הסברים משכנעים לשינוי גרסאותיו. ההסבר כי אינו מכיר את השפה העברית על בוריה, כמי שמעורה במשך שנים בחברה הישראלית, מדבר עברית שוטפת, שירת בצבא ועובד במשך שנים רבות בחברת החשמל, הנו הסבר קלוש ולא משכנע. אף התירוץ שסיפק התובע בחקירתו הנגדית, כי כשטען שנפל מן המשאית "לפני קשירה" בטופס תביעתו לדמי פגיעה במל"ל כוונתו הייתה לפני "קשירה מחדש" בפעם השנייה– אף היא אינה מעוררת אמינות כלפי גרסתו החדשה לקרות התאונה.

ברי, כי לו היה ממש בגרסת התובע כפי שפורטה בכתב תביעתו, היה התובע מציין בהודעותיו למוסדות כי נפל לאחר שסיים את העמסת המשאית והחל בנסיעתו לכיוון היציאה ממחסני הנתבעת מס' 2.

זאת ועוד, אף אם נכונה טענת התובע כי נסע 25 מטר קדימה הרי שכך או כך, נסיעה זו נעשתה טרם סיים התובע את פעולת העמסת המטען, שכן כאמור, קשירת המטען הנה חלק בלתי נפרד מתהליך העמסת המטען ועל פי עדות התובע במשטרה כמו גם בפני החוקר רביב ועדות מר אייזן התובע טרם ביצע את פעולת הקשירה. טענתו המאוחרת כי התכוון ל"קשירה שנייה" לאחר שהתיר את החבלים בפעם הראשונה לא צוינה מעולם בהודעותיו השונות וניכר כי היא באה לעולם בשל הסתירות שהועלו בגרסאותיו השונות של התובע.

משכך, על פי מכלול הראיות שהוצגו בפני, לא הוכח לבית המשפט כי אירוע התאונה אירע בנסיבות הנטענות על ידי התובע ואני קובעת כי התובע נפגע במהלך העמסת המשאית ולא בעת נהיגה, לאחר שסיים להעמיסה.

האם התאונה מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975?

הגדרתה הבסיסית של "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לפלת"ד:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;"

ומהו אותו תנאי של "שימוש ברכב מנועי" בהגדרה הבסיסית? על כך ממשיך הפלת"ד וקובע בהגדרת משנה כי:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; ". (הדגשות אינן במקור ח.ל.ה).

הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" מפרטת מגוון פעולות הכלולות בשימוש בו. כך, הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו, ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו ועוד.

לצידן, הוראת ריבוי המרחיבה את השימוש גם לטיפול או תיקון דרך, התדרדרות או התהפכות של רכב, הינתקות ונפילה של חלק מהרכב או מטענו אם תוך כדי נסיעה ואם כאשר הרכב חונה (להלן: "הוראות הריבוי").

ולצד כל אלה, מצוי חריג הפריקה והטעינה עת הרכב עומד. זוהי ההוראה הממעטת המדגישה כי פריקה וטעינה אינם נכללים ב"שימוש ברכב מנועי" (להלן: "ההוראה הממעטת").

ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי , פ"ד נז (2) 614 (2003) בעמ' 622-623(להלן: "פס"ד ניר לי") קבע כב' השופט (כתוארו אז) תיאודור אור, כי התכלית החקיקתית העומדת מאחורי הוצאת פריקה וטעינה מכלל שימוש ברכב מנועי, נעוצה בהנחה, כי כשהרכב עומד אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, אלא סיכון אופייני לפעולות הפריקה והטעינה של מטענים. במצב דברים זה, סבר המחוקק, כי אין להטיל את הנזק, שנגרם בגין התממשותו של סיכון שאינו תחבורתי בעיקרו, על כלל בעלי הרכב הממנים את תשלומי הפיצויים על פי חוק הפלת"ד.

בפסיקה נרחבת, נקבע כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב".

כך היא לדוגמא עמדתו הברורה של כב' הש' ריבלין, ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, (פורסם בנבו ביום 4.2.09), עמ' 7 פיסקה 8:

"עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה."

זאת ועוד, בניגוד לדעת הנתבעת 2, אשר טענה בסיכומיה כי נפילת התובע מהמשאית היא "ירידה ממנו", קבע כב' הש' ש. ברלינר בת"א 77196 עלי דראושה נ' דן רולידר בע"מ ואח' (ניתן ביום 27.9.8), אשר נסיבותיו דומות לנסיבות דכאן, כי נפילת אדם מרכב היא אינה "ירידה ממנו":

"אין לומר שנפילה מרכב היא "ירידה ממנו". הירידה היא מעשה רצוני ואף אם המשכה בנפילה, היא בגדר שימוש ברכב. לא כך היה כאן. השימוש ברכב שעשה התובע במשאית, בעת התאונה, היה טיפול במטען לצורך פריקתו. הפריקה נעשתה באותו מקום שבו חנתה המשאית. תחילתה בשחרור הכבלים וה"בנדים" והמשכה בהרמת המטען והורדתו לאחר מכן אל הארץ. כל אלה כאמור פעולות שהיו צריכות להתבצע בהמשך אחד באותו מקום שבו חנתה המשאית, כאשר מנועה דומם והנהג שוחרר מן המקום והלך לדרכו למשך אותן שעתיים שהפריקה נועדה להתמשך. לפיכך, מסקנתי היא, כי במקרה דנן מדובר ב"טעינתו של מטען ופריקתו, כשהרכב עומד.

במצב דברים זה, החוק קובע במפורש ששימוש כאמור ברכב, איננו בא בגדרו של אותו שימוש הכלול בחוק הפיצויים. תאונה כזאת איננה איפוא תאונת דרכים. היא תאונת עבודה."

במקרה דנן, התאונה קרתה במהלך פעולת העמסת המשאית וקשירת המשטחים בה – פעולה אשר הוחרגה במפורש מחוק הפיצויים ואינה נכנסת לגדרו של החוק. האירוע במהלכו נפגע התובע אינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, ההוראה הממעטת מונעת את הזכאות לפי החוק.

התובע נפגע במהלך ביצוע פעולה של טעינה ולא במהלך תיקון-דרך. בנידון דידן עסקינן בטעינה כפשוטה, מה שעשה התובע היה לכל הדעות בגדר טעינה - העמסה וקשירה הבאה בעקבותיה, היא טעינה בכל פירוש.

פעולת קשירת המשטח נועדה לאפשר את השימוש במשאית לייעודו הלא תעבורתי. אין הוא בגדר 'טיפול-דרך'.

אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.

ההליך יימשך כנגד הנתבעת 2.ב"כ התובע והנתבעת 2, ככל שיש עניין בהמשך ניהול המשפט, יופיעו לדיון ביום 9.9.2013 בשעה 12:30.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

(אייל)